"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום הכיפורים", ודומה כי לפחות לגבי הראשון ניתן לומר כי גם אין לישראל יום מסקרן יותר ממנו. זהו יום חג שמקורו עלום ומהותו אינה ברורה, עד שנדרשו טעמים רבים כדי להסביר את השמחה שבו (טעמים שחלקם נזכרו בספר זה, אך לביאור שיטתי שלהם, על פי פנימיות התורה, עוד יתייחד מקום בפני עצמו, בע"ה). זהו יום שהציור של מה שמתחולל בו – ריקודן של בנות ישראל בכרמים לעיני בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא – זר לחלוטין לתפיסתנו כיום, ודורש הרבה הסברה וקירוב אל הדעת. בהקשר זה, הזיקה ליום הכיפורים, היום הקדוש בשנה, איננה מפשטת את הדברים, אלא רק מסבכת אותם, אך היא ודאי משרה השראה של עבודת התשובה על היום הזה. ועוד, זהו יום חג, הטוב והשמח ביותר בשנה, הבא בחודש שבו "ממעטין בשמחה" וימים ספורים בלבד אחרי נקודת השפל העמוקה ביותר של השנה – תשעה באב.

בנושאים המסקרנים הללו מנסה לגעת החיבור הזה, על שלושת חלקיו: החלק הראשון עוסק בעיקר בסוד האהבה והנישואין השייך לט"ו באב, תוך העמקה בזיקתו ליום הכיפורים ותוך חידוד ההבדל ביניהם. מתוך כך יש נגיעה בנושאים מגוונים וחשובים – אופי הנישואין בצבורים שונים, השידוכים כגזירה מלמעלה או כבחירת לב, זיווג ראשון וזיווג שני ואופי השידוכים השייכים לדורנו. החלק השני עוסק בסוד התשובה של חמשה עשר באב (יום של אהבה ושידוכים) – תשובה מאהבה. החלק השלישי עוסק בתשובה מאהבה של ט"ו באב כפי שהיא נוגעת דווקא לתיקון החורבן של תשעה באב.

כל אחד מהחלקים מסיים בנושא העיקרי החורז את הכל – תיקון הברית. חורבן הארץ הוא פגם בבריתנו עם ה' – פגם בברית התורה, העם והארץ – והגאולה תלויה בתיקון הברית. תיקון הברית אפשרי רק על ידי תשובה עליונה, תשובה מאהבה, והיום המסוגל ביותר לתשובה שכזאת הוא ט"ו באב – היום הדורש שמירה מנפילה בפגמים (כפי שנראה "חג האהבה" בדור האחרון, ה"י) והיום המבטיח בעצם קיומו אפשרות של הגעה לקדושת הברית ושלמות טבע האהבה היהודי.

תיקון הברית תוך תשובה מאהבה, הן בין אדם למקום ובין אדם לחברו ובין איש לאשתו, הוא מסע האהבה המתחולל בין ט"ו באב ליום הכיפורים – ראשית הכל בהתעוררות לשוב אל האהבה הראשונה ותכלית הכל בכפרה גמורה על הפגמים העמוקים ביותר. הנספח בסוף הספר נוגע ממבט כללי יותר במסע כולו – מחמשה עשר באב ליום הכיפורים.

הספר כולו מבוסס על שיעור שניתן בט"ו באב תשנ"ח, יומיים אחרי הרצחם של אהובינו שניאור-שלמה ליבמן והראל-עז בן נון הי"ד – יהיו הדברים לזכרם ולעילוי נשמתם.

א.    תשובת האהבה

פרק א - חג השידוכים – חמשה עשר באב או יום הכיפורים

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום הכיפורים

המשנה האחרונה במסכת תענית[א] אומרת:

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין – שלא לבייש את מי שאין לו – כל הכלים טעונים טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך! אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה! "שקר החן והבל היֹפי, אשה יראת הוי' היא תתהלל"[ב], ואומר: "תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה"[ג].

נראה כי ט"ו באב ויום הכיפורים היו שניהם ימים בהם היו נעשים שידוכים בעם ישראל – הימים הטובים ביותר. אכן, כאשר חז"ל קבעו שני ימים שונים לאותה מטרה, יש להבין מהו ההבדל הפנימי שביניהם[ד].

יום כיפור – שידוכים שמימיים

על מנת ללמוד על ההבדל בין השידוכים של ט"ו באב לשידוכים של יום כיפור, יש לעמוד על טיבו של היום הידוע לנו מתחומים אחרים – יום כיפור – ומתוך כך להשליך גם על תחום השידוכים שביום זה. מתוך הבנת אופי השידוכים של יום הכיפורים, ניתן להבין כי יום ט"ו באב הוא, מן הסתם, הקוטב השני הקיים בתחום השידוכים.

יום הכיפורים הוא יום בו מנסים להדמות למלאכי השרת[ה], יום בו אין אכילה ושתיה, ובו עומדים כל היום בתפלה. ביום זה עולים בני האדם שעל הארץ אל פסגת השמימיות האפשרית להם. אז מנסה כל אדם לעלות אל שורש נשמתו האלקית, מעלה מעלה מעל כל ציוריו הארציים, אשר מטבעם הארצי ניכרים בהם חטאיו ופגמיו כל השנה, ולמלא מהמקום העליון אליו הוא עולה את כל מה שפגם וחיסר[ו].

אם ביום הכיפורים עוסקים במציאת שידוך, ודאי בא הדבר מתוך העליה לשמים, מתוך החיפוש וההזדהות עם השורש האלקי הנעלה שבאדם. מציאת השידוך ברמה זו היא בעצם מציאת בן הזוג אשר שייך לשורש נשמת האדם. מתוך העליה אל השורש האלקי העמוק ביותר של האדם, מסוגל הוא לגלות את הבת המשותפת לשרשו – ביום זה מתגלים שידוכים שהם ממש "שידוכים מן השמים".

עם בת גילו; עם בחירת לבו

כאשר מבינים בכללות את אופי השידוך של יום כיפור, יש למצוא מהו אופי השידוך השני, שידוך המהופך-לכאורה לאופי השידוך "מן השמים". לכך תסייע עמידה על "מנהג ישראל תורה"[ז] באחד מעניני החתונה – נוסח ההזמנה. ידוע כי ישנן הזמנות בהן כתוב כי החתן מתחתן עם בת גילו (עב"ג), ולעומת זאת ישנן הזמנות בהן כתוב כי החתן מתחתן עם בחירת לבו (עב"ל)[ח]. שני נוסחים אלה הם הנוסחים המקובלים[ט] (גם אם בצבורים שונים מעט, כדלקמן), אך תוכנם מהופך כמעט:

הפירוש הפשוט של "בת גילו" הוא "בת מזלו", דהיינו, שהשורש העליון (המכונה בקבלה מזל, וכפי שיוסבר באריכות לקמן) של החתן והכלה משותף – הם נקבעו זה לזו מששת ימי בראשית, והם בעצם שני חצאים של נשמה אחת. עצם מציאת השידוך אינו בחירה של החתן והכלה, אלא רק גילוי מחודש של שרשם המשותף.

לעומת זאת, הפירוש של "בחירת לבו" הוא כי הבחירה היא בחירתם העצמית של בני הזוג, אשר בחרו מעצמם זה בזו. אין כאן גורל, מזל קבוע, אלא בחירה אישית. בני הזוג הם כל אחד אישיות לעצמו, בעל שורש וטבע עצמי, ולמרות זאת, או בגלל זאת, הם בחרו להתחתן. כאן מתפרש השידוך כחידוש, כמעשה בחירי ולא מחויב, שלא היה ידוע כלל קודם[י].

בלשון החסידות, ההבדל שבין סוגי מציאת בת הזוג הוא ההבדל בין "העלם וגילוי" לבין "עצם והתפשטות"[יא]. כלומר: מציאת הכלה האמיתית של האדם, בת גילו המשותפת לו בשורש הנשמה איננה חידוש אמיתי – היא בסך הכל גילוי של עובדה שהיתה נעלמת. בני הזוג יועדו זה לזו מאז ומעולם, אך הקשר היה נעלם, וכאשר החליטו להתחתן – הוא התגלה. לעומת זאת, כאשר הקשר שבין בני הזוג הוא "בחירת לב", ולא גילוי קשר עצמי, יש התפשטות חדשה מן העצם של כל אחד מבני הזוג – יצירה (ולא רק גילוי) של רגש חדש – כאשר הקשר הוא התפשטות של עצם נפשם של בני הזוג זה לקראת זו[יב].

יום כיפור – עם בת גילו; חמשה עשר באב – עם בחירת לבו

על פי ההסבר להבדל שבין סוגי השידוכים[יג], ברור כי יום כיפור הינו היום של "בת גילו" – יום של חיפוש השורש המשותף לבני הזוג, היום בו מחפשים בני הזוג את מזלם העליון, בו הם אחד ממש. ממילא, ניתן להבין כי ט"ו באב הינו יום של בחירת הלב – יום של חולין וארציות – אשר בו לא מגיע השידוך "מן השמים", אלא צומח מנטיות הלב שבארץ[יד].

אם יום כיפור הוא יום השידוכים השמימיים, ט"ו באב הוא יום השידוכים הארציים. בעוד השידוך השמימי נובע מהתבוננות עצמית וחיפוש אחר שורשי שלי, וממילא מציאת בת הזוג השייכת לאותו השורש בשמים, השידוך הארצי בא מהתבוננות ארצית פשוטה בבת הזוג, ללא 'רחפנות' ושיטוט בין שרשי הנשמות. מכך עולה לכאורה כי יום הכיפורים הוא יום של השידוכים ה'חרדיים' – של אלו הנוהגים לכתוב בהזמנותיהם עב"ג. לעומת זאת, כמו שתואר, נדמה כי ט"ו באב הוא יום של השידוכים ה'חילוניים', אלו המכירים בעיקר בנטית הלב הארצית כמכריעה – אלו הנוהגים לכתוב בהזמנותיהם עב"ל.

אולי מסיבה זו גם רואים בדורות האחרונים כי ט"ו באב לא נותר כמעט כתאריך מיוחד אצל היהודים החרדים, והוא מופיע דווקא בעולם החילוני – אם כי לא בקדושה – כ"חג האהבה"[טו]. לעומת זאת יום הכיפורים, שנותר כיום ה'חרדי' ביותר בשנה, מעוקר לחלוטין מכל סממן של אהבה ארצית ושל מחול בכרמים. אכן, יש להדגיש כי מוכרחת להופיע התכללות בין שני התאריכים – לא יתכן כי יום ט"ו באב יעוקר מתוכנו הדתי ויופקע מציבור שומרי התורה והמצוות, ולא יעלה על הדעת לבטל מיום כיפור את הממד העושה אותו לאחד משני הימים שלא היו טובים כמותם בישראל – ימי השידוכים. לקמן, בפרק ב, תוסבר באריכות ההתכללות הראויה של ט"ו באב ויום כיפור ומשמעותה הפנימית.

"מציאת חן" ו"נשיאת חן"

על מנת להבין יותר את ההבדל ושורשו, יש להעמיק בנסיון להבין את הכח המניע שידוכים משני הסוגים. ישנו פירוש כי חתן וחתונה באים מלשון חן – בכל חתונה צריך להיות חן שרואים דווקא החתן והכלה זה בזו וזו בזה[טז], חן שלא קיים בעיניהם בשום מקום אחר, והוא הגורם להם להתחתן. החן שבחתונה בא לידי ביטוי גם במנהג שהכלה יוצאת באפריון[יז], שהרי פירושו המילולי של "אפריון" הוא "חן שלנו"[יח] – האפריון בו נושאים את הכלה מלמד על כך שחן החתן פרוש על הכלה והכלה מוצאת חן בעיני החתן.

סוד מציאת החן הוא אישי, כלומר "חן" הוא ענין שלא שייך לציבור או קבוצה, אלא לאדם פרטי בלבד. כך מדקדק אדמו"ר הזקן בנוסח תפלת הדרך שבסידורו[יט], הנאמרת כולה בלשון רבים, חוץ מענין החן הנאמר בלשון יחיד – "ותתנני לחן". מסיבה זו דווקא נשיאת החן היא הגורמת לבני הזוג להתחתן – נשיאת החן היא הסוד האישי השייך לבן הזוג המסוים בלבד, ורק בן זוגו מוצא בו את החן האישי-אינטימי הזה.

בתנ"ך נמצאים שני ניבי חן[כ] – בדרך כלל, עשרות פעמים, הניב הוא "מציאת חן", אמנם שלוש פעמים בתנ"ך כולו, במגילת אסתר[כא], הניב הוא "נשיאת חן"[כב]. מהו ההבדל בין שני הביטויים? פירושה של מציאת חן הוא למצוא ולגלות את החן האישי שלי בתוך הזולת. כלומר, מציאת חן היא כאשר אדם מגלה דמיון כלפיו באדם אחר, ואף למעלה מכך – כשהוא מגלה בו משהו משורש נשמתו. מציאת החן היא ראית השתקפות הזיהוי העצמי בתוך הזולת. לעומת זאת, נשיאת החן איננה מציאה עצמית בזולת, אשר בוודאי תמצא חן. נשיאת חן מבטאת יכולת לשאת ולסבול את חנו של השני, אף שאינו החן המיוחד לי. נשיאת החן היא יכולת האדם לאהוב את זולתו בשל תכונותיו המיוחדות לו ולא בשל הזיהוי העצמי בתוכו. התכונות הנושאות חן אצל הזולת הן, פעמים רבות, תכונות הפכיות לאדם – תכונות המשלימות את מה שאין בו עצמו.

[אמנם, אליבא דאמת, בשני סוגי החן קיים זיהוי אישי אצל הזולת. בפנימיות, ההבדל שבין מציאת חן בשל דמיון הדדי לבין נשיאת חן בשל השלמה הדדית הוא ההבדל שבין זיהוי עצמי אצל הזולת הבא מההארות הנשמה הפנימיות, לבין זיהוי עצמי אצל הזולת הבא ממקיפי הנשמה:

מציאת דמיון בין בני הזוג שייכת לרבדים הפנימיים של הנשמה – אותם רבדים מודעים המתגלים משורש הנשמה אל האדם שבגוף. התחום המודע הוא מדיד וניתן להשוואה, ומשום כך ניתן לזהות בתחום זה דמיון בין שני בני אדם – דמיון בתכונות הגלויות. לעומת זאת, מקיפי הנשמה הם אותם כחות נעלמים שבנשמת האדם שאינם מתגלים בגוף האדם, שבשל 'צרותו' איננו מסוגל לשקף את כל הרבדים העמוקים. במובן מסוים, מקיפי הנשמה הם כחות הפוכים וסותרים להארה הפנימית של הנשמה – ומשום כך אין הם מסוגלים להתגלות במקביל לכחות הפנימיים. אמנם, מקיפים אלו משלימים ומאזנים את הכחות המודעים הפנימיים של האדם – לבל יפעל האדם רק בדרך 'מודעת' התלושה ממכלול הכחות שבשורש נשמתו. האדם המחפש השלמה נמצא בעצם בחיפוש אחר כחותיו המקיפים, ומציאת בת הזוג המשלימה את תכונותיו הפנימיות היא היא מציאת בת זוג המשקפת את מקיפי נשמתו[כג].]

"מציאת חן" – יום כיפור; "נשיאת חן" – חמשה עשר באב

לעניננו, ברור כי מציאת החן קשורה יותר עם השידוך השמימי – מציאת החן היא מציאת המזל המשותף, מציאת הדמיון והזהות הקיימים מראש בין בני הזוג. לעומת זאת, נשיאת החן קשורה בשידוך הארצי – נשיאת החן היא בחירת הלב בתכונות הזולת, למרות שלכאורה אינן קשורות אלי וטבועות בי מראש[כד].

בשמים הכל אחדותי – "כעצם השמים לטֹהר"[כה] – ושידוכי השמים נובעים מהשוה והמאחד בין בני הזוג, מכך שבשורשם הם נשמה אחת. שידוך זה הוא שידוך של יום כיפור, בו חוזר הכל לשורש ומתגלה האחדות הבסיסית בין הנשמות. כאשר הכל נסלח ומתכפר, והאדם מוחל על כל העבירות שבין אדם לחברו, סרות כל מחיצות הברזל של החטא והשנאה והאדם מסוגל לזהות את בת זוגו האמיתית. ועוד, כאשר סרות המחיצות בין ישראל לבין עצמם ולבין אביהם שבשמים מסוגל כל אחד לגלות את הנקודה האלקית שלו, הנקודה בה הוא מתחבר עם ה' ובה הוא אחד עם בן זוגו – נקודת השורש בה מתאחדים שלושת השותפים בבנית הבית היהודי.

לעומת זאת, הארץ מלאה בריבוי הפרטים השונים והמנוגדים – פרטים נפרדים זה מזה ואחרים זה מזה. בארץ לא משתקף כל שורש משותף, והחיבור בין דברים אינו טבעי ומתבקש, אלא בנוי על חיבת הלב וביקוש ההשלמה מן השונה והזר. ברור כי מציאת הזולת כפי שהוא שייכת יותר לקוטב ה"בחירת לבו", ורק מתוקף בחירת הלב ניתן לשאת את השונה. נשיאת החן שייכת לשידוכי הארץ – שידוכי ט"ו באב.