פתח דבר

פרק ב - מעלת שידוכי חמשה עשר באב

שורש נשיאת החן – נשיאת ההפכים שבעצמות

שידוכי ט"ו באב תלויים ב"נשיאת חן", ושורש "נשיאת החן" הוא כח "נשיאת ההפכים" הקיים בעצמות[כו]. ידוע כי כח העצמות ממש הוא בהיות בה "שני הפכים בנושא אחד", זהו כח נעלה ונסי. דווקא בזיווג מן הארץ מתגלה כח זה, בעוד בזיווג מן השמים אין הוא נצרך. אין כל פלא בחתונת בני זוג אשר גילו כי לנשמותיהם שורש משותף וכי הם דומים בעצם – אנשים דומים יכולים להתחתן. לעומת זאת, כאשר מתחתנים אנשים שלכאורה אינם דומים זה לזה ואין להם בגילוי שורש משותף, ויתר על כן, הם נמשכים זה לזה דווקא בשל היותם הפכיים זה לזה, יש כאן גילוי נסי של כח העצמות המסוגל לשאתם יחד.

גם ההשלמה המתגלה משידוך בין הפכים היא נעלית יותר – ההפכים משלימים זה את זה, התכונות ההפכיות מאזנות ומתקנות זו את זו. זיווג זה הוא הזיווג המתאים לארץ, המלאה חסרונות וחלקיות – המלאה פרטים נפרדים ושונים. מסיבה זו בארץ מתגלה כח נשיאת החן ונשיאת ההפכים בברית הנישואין.

בסגנון של עבודת הנפש, היחס בין שני סוגי הנישואין הוא היחס בין עבודת ה"אתכפיא" (עבודת העולם הזה, עבודת הבינוני) לעבודת ה"אתהפכא" (עבודת ימות המשיח, עבודת הצדיק): אצל בני זוג דומים יש דמיון במעלות ובחסרונות, בעיני שניהם הטוב והרע זהים, ובחתונה עליהם לשלב כחות במאבק משותף להגברת הטוב ולכפיית הרע (כשביחד מובטח להם הנצחון, שהרי הם שתי נפשות אלקיות הנלחמות כנגד נפש בהמית אחת[כז]). לעומת זאת, בחתונה של נשיאת חן יש סגולה לעבודת "אתהפכא חשוכא לנהורא" – מה שנתפס כמהופך לתכונות הטובות של האחד הוא התכונות הטובות של האחר, והדבר מגלה כי גם מה שנדמה כרע בנפש יכול להתהפך להיות כולו טוב[כח]. שרשה של עבודת ה"אתהפכא" הוא בנשיאת ההפכים האלקית, בה הרע איננו היפוכו של הטוב האלקי, אלא הטוב והרע עצמם הם שני פנים הפכיים של הטוב האלקי.

ראיה ואמונה

ניתן להבין את ההבדל שבין מציאת החן והדמיון לבין נשיאת החן וההשלמה, כהבדל המוסבר בחסידות[כט] בין שתי בחינות אמונה – אמונה המבוססת על ראיה ואמונה של עצם הנשמה – שהרי כל נישואין מבוססים על אמונה בכך ששתי נשמות יכולות להשלים זו את זו ולגלות מביניהן את כח האין סוף[ל].

אמנם, באמונה גופא, לעיתים האמונה היא משום שבשורש הנשמה של היהודי ישנה ראיה השורה בדרך מקיף על הנשמה שבגוף (ובלשון חז"ל: "מזליה חזי"[לא]). ראית הדמיון בבן הזוג וזיהויו כבן אותו מזל (בחינת "בת גילו", כנ"ל), תלויה בראית מזל הנשמה המקיף[לב]. אך לעתים האמונה איננה מבוססת על כל ראיה או הכרה – החיצוניות יחסית לאדם, ונוספות על עצם קיומו – אלא נובעת מעצם הנשמה ממש. הנכונות לשאת את בן הזוג למרות שבגלוי אין תכונות משותפות, נובעת מהכרה עצמית כי "זאת הפעם עצם מעצמי"[לג] – בעצם הנשמה ממש, בעצם הקיום, אנו אחד ממש.

אכן, דווקא עצם הנשמה איננו כח שהוא רק מקיף, כח זה משתקף גם בפרטים המציאותיים ביותר, בנשמה כפי שהיא מאירה בתוך הגוף[לד], ומשום כך מתבטא כח זה בחיבת הלב הארצית דווקא. גם נשיאת החן מתבטאת בראיה (כבפסוק "ותהי אסתר נֹשאת חן בעיני כל רֹאיה"[לה]), אך שרשה הוא באמונה של עצם הנשמה[לו] ביכולת להתחבר אל מה שהוא לכאורה ההפך הגמור, ורק לאחר מכן היא מתבטאת ב"ראית העצם"[לז] (עליה מובטח לעתיד לבוא "כי עין בעין יראו"[לח], אך ראשיתה בעצימת עינים בעולם הזה).

נשיאת ההפכים – עצם ענינו של חמשה עשר באב

עד כה עלה תוכנו של ט"ו באב רק מתוך הנגדה לענינו של יום הכיפורים – מתוך ההבנה כי ביום כיפור נעשים שידוכים "עם בת גילו", שידוכים מן השמים, התברר כי לט"ו באב שייך הקוטב השני, שידוכים "עם בחירת לבו", שידוכים ארציים. אמנם, מתוך ההבנה הפנימית בענין בחירת הלב – סוד נשיאת ההפכים – ניתן לגלות כיצד מופיעים הדברים בעצם ענינה של שמחת ט"ו באב:

אחד הטעמים שנותנת הגמרא לשמחת היום הזה הוא "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה"[לט]. בהשתייכות לשבט יש, מעבר לקרבת המשפחה ולדמיון הגשמי, קשר רוחני – השתייכות ל"מזל" מסוים. לכל אחד מהשבטים נחלה מיוחדת בארץ ישראל, המשפיעה על אופיו ותכונותיו, דגל בגוון מסוים, השתייכות לאחד מחדשי השנה וזיקה ל'חוש' השולט באותו החדש (כמבואר בספר יצירה[מ]), וממילא גם ברכה מיוחדת ומסוימת (בברכות יעקב[מא] ובברכות משה[מב]).

עד ט"ו באב היו הנישואין שבטיים-משפחתיים – נישואין התלויים בשורש וענין משותף, בדמיון בין בני הזוג בשל מוצאם המשותף (בגשמיות וברוחניות, כנ"ל). מיום זה, נכנס מושג של נישואין בין השבטים – בין אנשים אשר ענינם וזהותם היא שונה, ואשר באים משורשים שונים. זה הוא יום המגלה את היכולת להתחתן עם השונה והאחר, ומתוך כך לגלות את הרב-גוניות האפשרית בארץ דווקא[מג], באין סוף צירופים שונים ומגוונים[מד].

גם בימינו ניתן להבחין בין סוגי השידוכים, השבטיים והבין-שבטיים, על פי המפתח של "בת גילו" ו"בחירת לבו". בדרך כלל, בחוגים בהם נוהגים לרשום בהזמנות לחתונה "עם בת גילו" הנישואין הם בתוך המשפחה או החוג הקרוב והמצומצם. לעומת זאת, נישואין בין חוגים שונים, ואף עדות (– שבטים) שונות, ניתן למצוא בעיקר אצל אלו הנוהגים לרשום בהזמנותיהם "עם בחירת לבו"[מה].

ארץ קדמה

עד כה הוצגו ט"ו באב ויום הכיפורים כמיצגי שני סוגים של שידוכים – שידוכים שמימיים ושידוכים ארציים – איזה מהם קודם ועדיף? ניתן להתיחס לדברים על פי המחלוקת הידועה בין בית הלל ובין בית שמאי[מו]:

תנו רבנן: בית שמאי אומרים, שמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[מז]. ובית הלל אומרים, ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים, שנאמר: "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים"[מח]. אמר להם בית הלל לבית שמאי, לדבריכם אדם בונה עלייה ואחר כך בונה בית, שנאמר: "הבונה בשמים מעלותו ואגֻדתו על ארץ יסדה"[מט]. אמרו להם בית שמאי לבית הלל, לדבריכם אדם עושה שרפרף ואחר כך עושה כסא, שנאמר: "כה אמר הוי' השמים כסאי והארץ הדֹם רגלי"[נ].

כאשר באים לעסוק בשאלת השמים והארץ כשאלה מעשית, הרי השאלה היא האם שידוכי השמים קדמו, או שדוכי הארץ קדמו. ובדרך דרוש: האם סברת בית הלל, לפיה העיקר הוא נטית הלב האנושית – והיא בנין (שלום) הבית – קודמת לשידוכי השמים, המהווים עליה וקומה נוספת על גבי הבנין האנושי היסודי. או שמא סברת בית שמאי, לפיה עיקר מהות הבית היא היותו שידוך שמימי – כסא להשראת השכינה – וחיבת הלב האנושית היא שרפרף המוסיף נוחות בתחומים הנחותים יותר של החיים. מכיון שלמעשה פוסקים כבית הלל, הסוברים שארץ קדמה, הרי שישנה עדיפות דווקא בשידוכי הארץ.

מהי עדיפות זו? על פי המוסבר בסוד נשיאת ההפכים מתברר כי כח העצמות ממש[נא] מתגלה דווקא בשידוכים של בחירת הלב ונשיאת חן. כח העצמות ממש מתגלה דווקא בארץ הממשית, בעוד בשמים מתגלה כח אורו של הקב"ה, אך לא כח העצמות עצמו. רעיון זה קשור גם הוא עם יום ט"ו באב[נב], יום טו בחודש[נג], אשר בו "קיימא סיהרא באשלמותא"[נד]. הירח המלא מסמל את גילוי שיא העוצמה דווקא במקום בו קיימים שינויים, עליות וירידות (ולא יציבות נצחית כמו בשמש) – גילוי העצמות דווקא במקום של הפכים ושינויי מצב רוח 'לבביים', שאינם קשורים בשורש היציב והנצחי. כידוע, על פי הקבלה אכן מסמל הירח את ספירת המלכות – ספירת הארץ[נה].