פתח דבר

פרק יא - על מה אבדה הארץ?

מט' באב לט"ו באב

כפי שכבר הוזכר, מעלת ושמחת ט"ו באב, שלא היו לישראל ימים טובים כמוהו, בולטת במיוחד על רקע ט' באב – נקודת השפל העמוקה ביותר של ישראל, סיום ימי בין המצרים ושיא האבלות על החורבן – שחל פחות משבוע לפניו. יש יתרון באור המאיר מתוך החשך, בשמחה הבאה על רקע האבלות, ומעלת "קיימא סיהרא באשלמותא" בחדש אב היא הגדולה ביותר בגלל זה – העליה הגדולה ביותר באה אחר הירידה הגדולה ביותר[שטז].

אבל, פשוט שהשמחה העצומה מזדקרת על רקע האבלות רק משום שבה טמון התיקון למצב האבל והמשבר (שאם לא כן, היתה האבלות רקע מצער ומשבית שמחה, כפשוט). דרך התשובה מאהבה של ט"ו באב מלמדת כיצד לא להסתפק באבל, וגם לא בתיקון ותשובה נקודתיים, אלא מאפשרת להתבונן לעומק ולחשוף בדרך ארוכה את שרשי החורבן וסיבותיו, ומתוך כך להגיע בסופו של דבר בדרך קצרה לתיקון שלם, פנימי ואמיתי שלהן.

פרק זה יעסוק בהעמקה בסיבות החורבן המנויות בחז"ל, כדי לחשוף את הקשר שלהן לארבעת יעדי התשובה והאהבה שבפרק הקודם, והפרק הבא יחשוף את המבנה הפנימי-הקבלי של הסיבות ואת מפתח התיקון והגאולה, בדרך ארוכה וקצרה, בעזרת ה' הגומר בעדנו.

חורבן בית ראשון – חורבן הארץ

חז"ל מגלים[שיז] כי בית ראשון חרב בגלל שבפניו עברו על שלוש העבירות החמורות עליהן נאמר "יהרג ואל יעבור":

מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.

נדמה כי שלוש העבירות החמורות הן סיבה מוצדקת לחורבן הבית, שאינה צריכה הסבר נוסף. אך כשמעמיקים, כיצד ניתן להסביר כי בתקופה נפלאה של גילוי שכינה כפי שהיה בבית ראשון נפלו ישראל בשלוש העבירות החמורות ביותר? מהו השרש הפנימי שגרם לכך?

לשם כך יש להבין לעומק גם את מהות חורבן הבית הראשון: חורבן בית ראשון הוא סיום תקופת השלטון היהודי השלם בארץ ישראל (גם אם במהלכה של תקופה זו, ובעיקר בסופה, התערער שלטון זה). כלומר, חורבן בית ראשון הינו חורבן הארץ כולה. מחורבן זה טרם השתקם עם ישראל, משום שבבנין בית המקדש השני לא חזרה השליטה המוחלטת של היהודים בכל ארץ ישראל. תקופת בית שני היא תקופה דתית-תורנית, בה מוקד הנוכחות בארץ ישראל איננו שלטוני אלא דתי – החזרה היא אל המקדש ועבודתו, גם אם הקמתו, חידוש העבודה בו וכל הנוכחות בארץ תלויה פעמים רבות בחסדי שלטון זר (המאפשר אוטונומיה מסוימת לעם בציון).

אם חורבן בית ראשון הוא חורבן הישיבה היהודית על אדמת ישראל, יש להתבונן בסיבות החורבן כנובעות מפגם עמוק באופי ישיבת ישראל על אדמתם ולגלות כיצד מפגם זה נובעות שלוש העבירות החמורות. התבוננות זו תבוא מתוך התיחסות שלילית של חז"ל לאהבת אדמה מופרזת.

הלהט אחרי האדמה – אהבת תהו אל הארץ

שלושה הן שהיו להוטים אחר האדמה ולא נמצא בהם תועלת. ואלו הן: 'קין עובד אדמה', נח – 'ויחל נח איש האדמה', עוזיהו – 'איכרים וכורמים בהרים ובכרמל כי אוהב אדמה היה'.[שיח]

בשלושת אוהבי האדמה הלהוטים לא נמצאה תועלת, וסופו של כל אחד מהם היה מר – קין רצח את אחיו הבל (בשל "סכסוך קרקעות"), נח השתכר והתגלה בתוך אהלו (לאחר ששתה מפרי אדמתו) ועוזיהו נתגאה ורצה לשמש ככהן גדול ובשל כך הצטרע.

בעומק, שלוש הנפילות של אוהבי האדמה הן הן השורש לשלוש העבירות החמורות[שיט]: קין שפך דמים בפועל, התגלות נח בתוך אהלו היא שורש לגילוי עריות (וחז"ל אף דורשים[שכ] כי היה שם מעשה של גילוי עריות) וגאות עוזיהו היא פולחן עצמי[שכא] שהוא השורש הפנימי ביותר של עבודה זרה[שכב].

לכאורה, אהבת האדמה – בפרט בארץ ישראל – היא ערך חשוב. גדולי החסידות – ובראשם נשיאי חב"ד, מאדמו"ר הזקן ואילך – הטיפו ליהודים להעדיף את עבודת האדמה על פני מסחר, ופעלו במרצם ובממונם לארגן מושבות חקלאיות יהודיות, וכאשר שלח הרבי הריי"צ חסידים לארץ ישראל הוא הורה להם שבארץ יש לעסוק בחינוך או בחקלאות דווקא.

אכן, אהבת האדמה איננה שלילית, ובארץ ישראל היא חיובית והכרחית, אך הלהט המופרז[שכג] אחר האדמה הוא פגום, ובסופו הוא עלול להתדרדר עד לשלוש העבירות החמורות ביותר. הלהט המופרז הוא פועל יוצא של חוסר התכללות – של הראיה בארץ ובאהבתה את חזות הכל (דבר שקל ליפול אליו, כאשר מדובר באהבה עצמית בלתי מתוקנת, אהבת תהו חסרת כלים). בלהוטים אחר האדמה לא נמצאה תועלת משום שהם לא ראו תועלת בשום דבר אחר מחוץ לאדמה – באהבתם ולהיטותם לאדמה הם ראו בישוב העולם חזות הכל וטענו כלפי לומדי התורה[שכד] כי הם מבלי עולם[שכה] (וכיוצא בכך, מן הסתם, היתה הטענה גם כלפי ה'עובדים' העוסקים בתפלה ועבודת ה' וכלפי ה'עסקנים' שענינם גמילות חסדים).

אהבת אדמה מתוקנת דורשת התכללות. עובדי האדמה צריכים להוקיר ולהעריך את לומדי התורה, את עובדי ה' ואת העוסקים בגמילות חסדים, ועליהם לקבוע בעצמם עתים לתורה, לעבודה ולגמילות חסדים. רק כשאהבת ארץ ישראל מתכללת באהבת התורה ולומדיה, ועל דרך זה באהבת ה' ואהבת עם ישראל, היא אהבה מוצדקת ושמורה מנפילה. רק אז, כשהארץ היא כלי לכל הענינים החשובים הללו, ניתן לגלות כי האהבה והבחירה העצמית בארץ היא כדי להשכין בה את ה' בבית המקדש – אז נתקן חורבן בית ראשון ונשלמת התשובה מאהבה לאדמת ארץ ישראל.

חורבן בית שני – שנאת ישראל ושכחת ה'

בהמשך הגמרא שצוטטה לעיל מפורשת הסיבה לחורבן בית שני:

אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם [שהחריבה את בית שני] כנגד שלש עבירות [שהחריבו את בית ראשון]: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.

כאן משמע כי סיבת החורבן היתה שנאת חנם לבדה, למרות שמשאר הבחינות (כולל גמילות חסדים!) היו בני בית שני יהודים כשרים. אם כן, מבין ארבעת יעדי האהבה והתשובה העצמיים, זהו פגם באהבת ישראל בלבד. אמנם, בסיום התוספתא מנחות[שכו] מובאים הדברים בשינוי חשוב:

אמר רבי יוחנן בן ברתותא: …ירושלים, בנין הראשון מפני מה חרבה? מפני עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים שהיו בתוכה. אבל באחרונה מכירים אנו בהן שהן עמלים בתורה וזהירין במעשרות, מפני מה גלו? מפני שאוהבים את הממון ושונאין איש את רעהו. ללמדך שקשה שנאת איש את רעהו לפני המקום ושקלה הכתוב כנגד עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים.

לפי זה, בנוסף לשנאת החנם, וכשורש קודם לה, סיבת חורבן בית שני היתה אהבת ממון. בפרק הקודם הוסבר כי תשובה אל ה' שייכת לכל אדם, גם מאמין בה' ושומר תורה ומצוות, משום שהשקיעה בצורכי הפרנסה ורדיפת הממון משכיחה את ה' והריהי בבחינת "עבודה זרה בטהרה". ואם כן, חורבן בית שני נבע מפגם באהבת ישראל וגם מפגם באהבת ה'.

עבודה זרה ואהבת ממון

לכאורה, אם רדיפת ממון היא "עבודה זרה בטהרה", מהו ההבדל בין העבודה זרה שבימי בית ראשון לבין תאות הממון שבימי בית שני? מקובל בשם צדיקים כי כאשר חכמים בטלו את יצרא דעבודה זרה[שכז] הם החליפוהו ביצר אחר, תאות ממון, והיו בין הצדיקים שהפטירו כי לא בטוח שהיה זה עסק משתלם.

עבודה זרה בפועל, אף שדינה חמור יותר, איננה מחייבת שכחת ה'. שהרי, הגמרא אודות חורבן הבית מתארת את העבודה זרה בימי בית ראשון כהכנסת צרה לבית ה' – ה' לא נשכח וננטש, אלא סבל כביכול עבודת עוד אלילים לצדו. לעומת זאת, רדיפת הממון, אף שהיא "בטהרה" ובכשרות, גורמת לשקיעה בשגרת חיי טבע ולשכחה גמורה של ה'.

בבית ראשון היתה תחושת נוכחות אלקית מתמדת, בניסי המקדש ובנבואה, וה' לא נשכח. שם חוית המציאות החזקה של ארץ ישראל, חדורת האלקות, התערבה ב"יצרא דעבודה זרה" המאלילה גם את המציאות הגשמית. אך בבית שני פסקו ניסי המקדש והנבואה, חרבה הארץ, וגם העבודה הזרה הפכה לכזו השייכת לחוץ לארץ – שכחת ה' של "עובדי עבודה זרה בטהרה".

אהבת ממון ושנאת חנם – פגם הברית

לפי התוספתא אהבת הממון ושנאת חנם באות כרוכות זו בזו – אהבת הממון משכיחה את ה' והיא גם השורש לשנאת הבריות. אין כמו "מעשה מבעל תפלה" של רבי נחמן מברסלב כדי להמחיש זאת – שם מתאר רבי נחמן כתכלית הקליפה את מדינת העשירות, בה המדד היחיד לכל דבר היה הממון. בתהליך שמתואר שם מביאה אהבת הממון בתחילה לשנאה מוחלטת בין הבריות, למילוי המדינה ברצח וגזילה, ולכך ש"צדקה – בוודאי הוא איסור גדול לפי דעתם, כי הוא מחסיר שפע ממונו אשר נתן לו האלקים, אשר הוא העיקר, שיהיה לו ממון, והוא פוגם ומחסיר ממונו, על כן בוודאי היה אסור אצלם לתן צדקה"[שכח]. בהמשך הופכת אהבת הממון לעבודה זרה ממש, כאשר בני המדינה מחליטים כי אדם עם סך ממון מסוים הוא אלוה ומקריבים לו קרבנות אדם (של עניים יותר, שלפי מיעוט כספם נחשבים כבהמות במדינת העשירות).

בעומק, אהבת ממון היא התעצמות אישית עם האגואיזם של האדם, עם תחושת הנפרדות שלו מסביבתו, עד להשתבשות במחשבה כי היותו "יש ודבר נפרד" היא דבר ראוי. מתחושת הנפרדות נובעת שנאת חנם לכל מי שדוחק את רגלי האדם בכך שמעיז להיות גם הוא ממשות ולצמצם את "מרחב המחיה" של האגו[שכט] (וכמובן, ההתעצמות עם הנפרדות גם מביאה לשכחת ה', משום שאין לאדם נכונות להתבטל לה' עושהו ולא רצון לזכור כי לא הוא עשה את עצמו[של]).

שנאת חנם עצמה היא פגם הברית (כפי שהוזכר כבר בתחלת פרק ט) – ברית היא קשר שלמעלה מטעם ודעת, "אהבה שאינה תלויה בדבר", והיפוכה המוחלט הוא שנאה שאינה תלויה בדבר, שנאת חנם שלמעלה מטעם ודעת. הקשר בין שנאת חנם לאהבת ממון ממחיש שוב את מהות פגם הברית – אובדן השלמות העצמית של הנפש האלקית מתוך ביטוי עצמי של הנפש הבהמית. שהרי, כפי שנתבאר, אהבת ממון היא התעצמות עם האגו, ביטוי עצמי של הנפש הבהמית – כפי שבזרע מורגש האון העצמי כך גם בצבירת ההון ובעשית החיל מרגישה הנפש את עוצמתה[שלא] (וכפי שהזרע הוא רק פוטנציאל עצמי בלתי ממומש, כך גם ההון אינו תאוה מסוימת אלא כח פוטנציאלי כולל שאינו נפרט למימוש צורך או תאוה פרטיים). ההתעצמות עם הנפש הבהמית, הגורמת להתעלמות השלמות של הנפש האלקית, גורמת לאדם פחד ושנאת חנם – שוב אין הוא בטוח בעצמו כחלק מה', וכיצור נפרד כל דבר מאיים עליו ועלול לתקוף אותו. התשובה על שנאת חנם, כדי לתקן את סיבת חורבן בית שני, צריכה להיות תשובה מאהבה המכפרת על פגם הברית ומחזירה לגילוי את השלמות העצמית.

הפגם הכולל – שלא ברכו בתורה תחלה

בחז"ל[שלב] נזכרת סיבה נוספת לחורבן הארץ, אשר מוכחת מפסוק, ואף שבפשטות מדובר על חורבן בית ראשון (עליו דבר ירמיהו הנביא, והוא דווקא "חורבן הארץ", כפי שנתבאר לעיל), מכיון שחז"ל לא חילקו בפירוש יש לומר כי טעם זה נכון הן לחורבן הארץ בבית ראשון והן בבית שני[שלג]:

אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב "מי האיש ויבן את זאת [ואשר דבר פי הוי' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ]"[שלד] – דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו דכתיב "ויאמר על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה"[שלה]. היינו "לא שמעו בקולי" והיינו "לא הלכו בה"?! אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה.

בפרק הקודם כבר נתבאר כי "כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו", וכי לימוד התורה צריך לבוא עם אהבת ה', אהבת ישראל ואהבת הארץ, ועדיין ניתן להטעים ולהוסיף כי עיקר הפגם של "שלא ברכו בתורה תחלה" הוא בנוגע לתורה עצמה. המפרשים מסבירים כי העדר ברכת התורה מעיד על כך שהתורה לא חביבה לישראל, והדבר מביא לבטולה – כלומר, זהו פגם באהבת התורה עצמה (ולא רק באהבות האחרות הנחוצות).

בעומק יותר, העדר ברכת התורה הוא ניתוק של התורה מנותן התורה, וכשללומד אין בטול לנותן התורה[שלו], היא מפסיקה להיות "תורת הוי'" והופכת לעיסוק שכלי בלבד, הגורם לעוסק בו להתנשא ולהתגאות[שלז] (היפך דברי חז"ל "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך"[שלח]). אז התורה נעשית סם המות, אינה מגינה ואינה מצילה, והארץ נחרבת.

תען לשוני אמרתך

תיקון חוסר ברכת התורה הוא שינוי פנימי ביחס אל התורה, "תשובה מאהבה" אל התורה באופן חדש ואחר:

התורה היא "תורת משה"[שלט], שהעידה עליו התורה[שמ] כי היה הענו והבטל מכל אדם (באמרו "ונחנו מה"[שמא]), ויש ללומדה בבטול כפי שהיה אצלו, כאשר "שכינה מדברת מתוך גרונו"[שמב]. משה היה בביטול כה מושלם, עד שגם כאשר הוא היה הדובר מפי עצמו, כבחומש דברים, תורת ה' עצמה נבעה ממנו, ללא כל מעורבות שלו עצמו. וכך, כאשר קיים הביטול אל נותן התורה בזמן הלימוד, הרי שמתוך הביטול לה' יכולה להתגלות אמרת ה' דרך האדם, והתורה שהוא לומד היא תורת ה' הנשפעת דרכו מלמעלה – "תען לשוני אמרתך"[שמג] (חשוב להדגיש כי האמור הוא גם ובמיוחד בתורה שבעל פה, בה חייבת להיות מעורבת הבנתו ודעתו של האדם, ושם החידוש הוא הביטול לנותן התורה והיכולת שעל אף מעורבות האדם – על כל חולשותיו וחסרונותיו[שמד] – תשאר התורה אמרת ה' בטהרתה).

כשמברכים בתורה תחלה זוכרים את נותן התורה ובטלים אליו, ואז מתקיים היעוד של מתן תורה – "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר"[שמה], כפי שבא הביאור בחסידות[שמו], שה' דבר את כל דברי התורה באופן של "לאמר", כך שיאמרו מעצמם על ידי הלומד הבטל לה', ואז יהיו הדברים חדשים ושמחים כנתינתם מסיני. על לימוד שכזה נאמר "אז נדברו [מעצמם, כביכול] יראי הוי' איש אל רעהו ויקשב הוי' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי הוי' ולחֹשבי שמו"[שמז].

כאשר דברי התורה נאמרים מעצמם מתוך האדם, והם נותרים אמרת ה' ממש, מתגלה היעוד שבאחד מפסוקי איכה – "חלקי הוי' אמרה נפשי"[שמח]. אז מתברר כי מה ש"אמרה נפשי" – דברי התורה שאמר האדם מעצמו – הם "חלקי הוי'", הם גילוי דברי ה"חלק אלוה" המיוחד לאדם זה דווקא (היינו שמ"חלקי הוי'" של האדם נובעים חידושיו ב"חלקנו בתורתך" המיוחד לו[שמט]). כאשר הלימוד מתחיל מברכת התורה – מבטול לה' ורצון לעסוק רק ב"אמרת הוי' צרופה" (בלי כל מעורבות אישית שתטשטש את דבר ה') באופן של "תען לשוני אמרתך" – זוכים בסוף להגיע ל"חלקי הוי' אמרה נפשי" ולגלות את החלק המיוחד ללומד זה בתורה. כך אמרו חכמים[שנ] בפירוש כי כאשר תחלת הלימוד היא "כי אם בתורת הוי' חפצו"[שנא], כשכל הרצון והחפץ הוא ב"תורת הוי'" ולא בחכמתו והתפארותו של הלומד, מגיעים בסוף למצב של "תורה דיליה", כסיום הפסוק – "ובתורתו יהגה יומם ולילה". בניסוחים של הפרקים הקודמים, שעסקו בתיקון הברית, לימוד התורה מתוך מודעות לכך שהיא דברי ה' ממש – "הלא כה דברי כאש נאֻם הוי'" – מביאה את הלומד לחשיפת השלמות העצמית בנפש, לחשיפת ה"חלק אלוה" העצמי והמיוחד שלו, ואז מתברר כי דבריו ודבר ה' חד הם.