פתח דבר

פרק ג - ט"ו באב ויום הכיפורים – התכללות ושמירה

השמירה על "חג האהבה" – שמירת הברית

עד כה הוסבר ההבדל שבין סוגי השידוכים, מתוך חידוד החילוק שביניהם. אמנם, יש גם קשר בין השנים, וכפי שהוזכר, מוכרחת להיות התכללות בין שני התאריכים ובין שני סוגי השידוכים. הקשר הזה הכרחי, על מנת לשמור שהדברים לא יצאו מתחום הקדושה – שני הימים הם ימי ברית בין בני הזוג, והברית זקוקה לשמירת הברית. באופן בו נחגג היום ט"ו באב בצבורים שאינם שומרי תורה ומצוות (לעת עתה) בולטת סכנת ההתדרדרות לפגם הברית, וחז"ל מספרים[נו] כי אפילו ביום כיפור, היום הקדוש בשנה, היו אירועים של פגם הברית (שנבעו, מן הסתם, מהרשימו של יום זה כחג של קשר בין בחורים ובחורות).

בימינו לא ניתן כלל להעלות על הדעת מעמד בו ירקדו בנות ישראל לעיני בחורי ישראל, כמעשה דתי וחג יהודי, ובוודאי שלא ביום הכיפורים. אמנם, לוּ היתה הברית מתוקנת כראוי היה מעשה כזה אך טבעי – מעשה של תיקון שהוא הכנה לברית נישואין אמיתית. חוסר היכולת שלנו להכניס את ריקוד הכרמים למסגרת הדתית, והותרת "חג האהבה" במתכונת של "אהבה טבעית" שמחוץ לתחום הקדושה, ר"ל, נובע מכך שהברית עוד לא באה על תיקונה[נז].

אם ט"ו באב (ועמו גם יום כיפור) דורש שמירת הברית, ולא ניתן לצייר אותו בלי תיקון מהותי של הברית, יש להבין מכך שביום זה טמון גם הכח של תיקון הברית. רמז לתיקון הברית שבט"ו באב יש בגימטריא של שמו המלא – טו מנחם אב – העולה כמנין יוסף. יוסף הצדיק הוא הדמות המובהקת של שומר הברית בתורה, ודמותו צריכה להאיר בט"ו באב ולשמור את חיפוש הלב, לבל יוביל ח"ו להפרת ברית בין האדם לבת זוגו האמיתית והיחידה. הקשר ההדוק של ט"ו באב לתיקון הברית יופיע שוב ושוב בפרקים הבאים, בהם תעלה שוב דמותו של יוסף הצדיק וידון מכמה זויות סוד תיקון הברית.

התכללות חמשה עשר באב ויום כיפור

אך עוד לפני העיסוק בעצם נושא שמירת הברית, צד נוסף של השמירה הוא ההתכללות שבין ט"ו באב ליום הכיפורים: יום הכיפורים וט"ו באב צריכים להתכלל זה בזה. כלומר, גם הבחינה של "בת גילו" צריכה להופיע באופן מסוים בתוך ה"בחירת לבו", וגם בחינת "בחירת לבו" צריכה להתגלות בתוך ה"בת גילו". בהתכללות לכשעצמה ממד של שמירה, כפי שיוסבר.

דוגמה בסיסית להתכללות עולה כבר מהקבלת המונחים "בת גילו" ו"בחירת לבו" לשידוך שמימי ושידוך ארצי: החתן והכלה מקבילים לשמים וארץ – החתן מקביל לשמים (פרצוף ז"א בלשון הקבלה) והכלה לארץ (פרצוף הנוקבא, ספירת המלכות, בלשון הקבלה). והנה, בשידוך השמימי, "עם בת גילו", מודגשת דווקא מציאותה של הכלה-ה"בת". לעומת זאת, בשידוך הארצי, "עם בחירת לבו", הכלה איננה מוזכרת לכשעצמה, אלא כבחירת לבו של החתן[נח]. נמצא, כי בשידוך השמימי דווקא הארץ היא המודגשת, ובשידוך הארצי דווקא השמים הם המוזכרים כעיקר[נט].

בחירת-לבו שבבת-גילו ובת-גילו שבבחירת-לבו

ההתכללות בין ט"ו באב ויום הכיפורים, ובין בחינות השידוך שלהם, מופיעה בפירוש:

הגמרא[ס] אומרת כי "אסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר 'ואהבת לרעך כמוך'[סא]". כלומר, בגדרי ההלכה עצמם קיים חיוב לבחור את האשה גם בלב – לאהוב אותה באהבה פשוטה וארצית. גם כאשר האדם סומך על שידוך 'חרדי' – הנעשה על ידי שליח (כנראה מתוך אמונה ששידוך זה הוא "בת גילו" האמיתית, והדברים קבועים מלמעלה) – הוא מחויב לראות את האשה[סב]. ואכן, גם ביום כיפור היו בנות ישראל מחוללות ואומרות "בחור שא עיניך וראה מה אתה בורר לך"[סג] – גם ביום בו החיפוש הוא רוחני, הוא צריך לכלול את הצד הארצי של בחירת הלב.

בט"ו באב נראית ההתכללות לעין כל, בלבישת בגדי לבן. צבע הלבן – הסליחה והכפרה, מחיקת כל כתם ולכלוך – נהוג ביום כיפור, כאשר מנסים היהודים להדמות למלאכי שמים. כאשר צבע זה מופיע בט"ו באב הוא מבטא את יום הכיפור שבט"ו באב[סד]. דבר זה בא לידי ביטוי בכל חופה, בה נוהגים החתן והכלה ללבוש בגדי לבן ונמחלים להם כל עוונותיהם כביום כיפור[סה]. אמנם, גם לוּ לא נמצאה בפירוש בחינה של התכללות המופיעה בט"ו באב, ברור כי אין צורך לפרש את הכרח ההתכללות לגבי תאריך זה. ניתן לראות בחוש לאן יכול להתדרדר "חג האהבה" ללא שמירת הברית, וללא התכללות ברצון למצוא את בן הזוג האמיתי. ללא תחושה ברורה כי קיימת בת זוג אמיתית ויחידה – "בת גילו" – החיפוש נהפך להליכה בעקבות מאוויי לב מתחלפים, ועלול לגלוש לחלוטין מתחום הקדושה.

"ומוצא אני מר ממות את האשה"

לשם הבנת הנזק העלול להיגרם ללא התכללות ראויה, יש להקדים מעט מן המבואר בהקדמת הספר שכינה ביניהם אודות מציאת בת הזוג האמיתית. שם מוסבר באריכות ההבדל שבין "מצא אשה מצא טוב"[סו] לבין "ומוצא אני מר ממות את האשה"[סז]:

…"מצא" – בלשון עבר – פירושו מציאה אחת נצחית, מה שאין כן "מוצא" – בלשון הווה – משמע מציאת שעה בלבד.

והנה בעומק יותר ב"מצא אשה" כל עיקר המציאה הוא מציאת האשה, מה שאין כן ב"מוצא אני מר ממות" ה"אני" מפסיק ומפריד בין המוצא לבין האשה – כלומר: שאינו מוצא את האשה באמת, רק את עצמו הוא, ומ"אני" נעשה "מר ממות".

שני טעמים ל"מוצא אני מר ממות את האשה" – בחירה זמנית ומשתנה, לפי גחמת הלב (ולא לפי שרש הנשמה הקדום), או חיפוש עצמי (במקום הקדשת תשומת הלב לאשה) – הם שני סוגי הפגם אליו יכולים להתדרדר שידוכי ט"ו באב ויום כיפור כאשר חסרה ההתכללות ביניהם:

מחד, כאשר אין המציאה בשרש הנשמה, בעבר הרחוק, היא עלולה להתדרדר ל"מר ממות את האשה". מציאה שהיא גילוי האחדות מן העבר – "מצא", בלשון עבר – היא נצחית ובלתי משתנה, ויש לה קיום גם לעתיד. אמנם, אם המציאה היא מציאת הלב בהווה – "מוצא", בלשון הווה – היא מבטאת מציאה של מאווה רגעי וחולף. לכן, מציאה כזו אינה מתאימה לקשר לטווח ארוך, אי אפשר להשתית עליה חיי נישואין, כי כשישתנה רצון הלב הוא יטה אחר מציאה אחרת, והמציאה הנוכחית תתברר כמרה ממות.

כלומר, ט"ו באב ובחירת הלב שבו – ללא התכללות מציאת העבר בשרש ובמזל המשותף שביום הכיפורים – עלולים להתדרדר חלילה למציאת בנות זוג מזדמנות ומתחלפות, על פי גחמותיו הרגעיות של הלב.

מאידך, כאשר המציאה מבוססת על מציאת שורש האדם בתוך בת זוגו – על מציאת החן וראית ההשתקפות האישית בבת הזוג – יתכן כי החיפוש כולו הוא חיפוש עצמי, חיפוש אחרי ה"אני". אז אין האדם מוצא את בת זוגו, "מצא אשה", אלא הוא מוצא את עצמו בלבד, "מוצא אני". וכך, גם בקשר עם בת הזוג אין האדם אוהב אותה עצמה, כפי שהיא, אלא את דמותו אשר חיפש בה – הקשר בנוי על מציאת דמות עצמו 'דמיונית' בתוך בת הזוג, והחן נהפך ל"שקר החן"[סח].

כלומר, יום כיפור עם השידוך השמימי שלו – ללא מציאת הלב של בת הזוג כפי שהיא בארץ, מצד עצמה – עלול להתדרדר ולהיות יום של התאהבות עצמית, יום של התנשאות[סט] שאינה חיי נישואין אמיתיים[ע]. מצב זה של חיפוש עצמי עלול להגיע עד כדי כך שהאשה בעצמה – היא כפי שהיא, ולא כפי שהיא משקפת את בן הזוג – תתגנה עליו ותיהפך לו ל"מר ממות".

ולסיכום, תכונת ההתכללות עצמה היא מיסודות הנישואין, והיכולת להתכלל היא תנאי עיקרי המעיד על בשלות ומוכנות לנישואין, ומתברר כי התכללות זו צריכה להופיע גם בהקשר של אופי השידוך עצמו. רק התכללות בין שידוכי יום כיפור לשידוכי ט"ו באב תשמור אותם מהקצנה מסוכנת, ותגרום לכך שהשידוך שבהם יהיה בבחינת "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'".