פרק ו - שידוכי הבינה

האמא השדכנית – זוגיות ודמיון

על אף שנתבאר בפרק הקודם כי ישנם שידוכים מצד מזל החכמה (מוחין דאבא) וישנם שידוכים מצד מזל הבינה (מוחין דאמא), הרי בפועל מראה המציאות בימינו כי עיקר השידוכים מסורים בידי שדכניות, בידי האמהות דווקא (ואף כאשר שידך ה' את אדם הראשון הוא השתמש בכח הבינה האלקי – "ויבן הוי' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבִאה אל האדם"[קכה]). מדוע?

על מנת לשדך שידוך טוב זקוקים לחוש מיוחד, מעין רוח הקדש או נבואה[קכו]. הנבואה בכללה שייכת למוחין דאמא, בעוד שלמוחין דאבא שייך כח החכמה[קכז]. "חכם עדיף מנביא"[קכח], אך גם לבינה יש יתרון על החכמה, וכפי שנאמר "משה זכה לבינה"[קכט] (כלומר, גם אצל משה, ששרשו בחכמה, היתה תוספת זכות ומעלה בבינה). בחכמה יש ראיה שכלית בהירה, אך לא די בכך בשביל להתחתן – בנוסף לבהירות השכל צריך גם שמץ של נבואת לב[קל] (ו"בינה לבא"[קלא]) שזהו השידוך האמיתי.

ואכן, שני סוגי השידוכים – השידוך הנובע מהדמיון בין בני הזוג ("בת גילו") והשידוך הנובע מההפכים המשלימים של בני הזוג ("בחירת לבו") – יוצאים לפועל על ידי מח הבינה, על ידי האמא השדכנית[קלב]. שכן, מח הבינה, המח הנשי, כולל גם את כח הדמיון וגם את חוש הזוגיות:

חיצוניות מח הבינה (שעיקרו שכל טהור) הוא כח המדמה[קלג], שכאשר הוא מתוקן יש בו את היכולת לדמות מילתא למילתא ולזהות דמיון פנימי ואמיתי בין דברים (ולפנימיות הבינה, סוד הנבואה, יש זיקה לחיצוניותה, כח המדמה, שהרי "ביד הנביאים אדמה"[קלד]) – זהו הכח הדרוש בשביל שידוכים בין דומים, "עם בת גילו". גם החוש בזוגיות, המזהה הפכים משלימים, שייך למוחין דאמא. במוחין דאבא מופיע הכל באחדות פשוטה ואמיתית, רק במוחין דאמא מתחילה להתגלות שניות, וממילא ניתן להתייחס לזוגיות והשלמה – החוש הדרוש לשידוכים בין הפכים, "עם בחירת לבו".

זה וזה גורם

כפי שהוסבר, השידוכים העצמיים של הבינה, שהם גם השידוכים העיקריים של דורנו, נובעים מחוש הזוגיות שבה, וראוי להרחיב בהבנתו. המושג זוג בנוי על ההבנה ש"זה וזה גורם", וממילא צריכים להתאים שני דברים על מנת ללדת דבר שלישי. בשידוך של חוש הזוגיות ישנה הבנה כי על מנת להפיק רצון מהוי' ב"דור ישרים יבורך" לא מספיקה התעצמות האדם עם עצמו, אלא "זה וזה גורם" – צריך גם אבא וגם אמא.

מקור הביטוי "זה וזה גורם" בכמה מסוגיות הש"ס[קלה] העוסקות בדינו של דבר שיש כמה גורמים להתפתחותו, כאשר חלקם גורמים מותרים וחלקם גורמים אסורים. לדוגמה, האם צמח שגדל על אדמת היתר, אך נהנה גם מצל של אשרה (עבודה זרה האסורה בהנאה), מותר או אסור בהנאה? בגמרא שנוי הדבר במחלוקת, אך להלכה פסק הרמב"ם[קלו] כי "זה וזה גורם" בכל מקום מותר. כלומר, למרות ש"צד אחד" בין גורמי הלידה או הצמיחה של דבר מסוים הוא אסור, אם ה"צד השני" הוא צד של היתר, הדבר מותר.

העמקה ביסוד ההלכתי של "זה וזה גורם" תעניק ממד חדש למבט על שידוכי הבינה, השידוכים מן הארץ "עם בחירת לבו". בהפשטה, סוגיות "זה וזה גורם" דנות האם יש מקום לשידוך של היתר ואיסור, ואם תולדות זיווג שכזה יהיו מותרים ורצויים. עצם העיסוק בשאלה שכזו זוקק חוש אמיתי בזוגיות, חוש המאפשר לדון ביכולת לחבר בין איסור והיתר.

אסור ומותר בשידוכים מן הארץ

בשידוכים מן הארץ אפשר לזהות עירוב של 'אסור' ו'מותר' בכמה ממדים: בבחירת הלב, מטבעה, עלול להיות עירוב של 'אסור' ו'מותר' – עירוב של גחמות לב, ואפילו תאוה, עם נטיות חיוביות של לב האדם (בסגנון אחר – התקוה היא ל"בחירת לבו", אך פעמים רבות זו "בחירת לבבו", על דרך "'בכל לבבך' – בשני יצריך"[קלז]). ובעומק יותר, עצם שימת הדגש על רצון הלב של האדם, טוב ככל שיהיה, יש בה ממד של איסור[קלח] (שבהקצנתו נאמר עליו "הרשעים הן ברשות לבן"[קלט]). בממד נוסף, במבט ראשון תמיד נדמה כי המוכר והדומה הוא 'מותר' ואילו השונה וההפוך הוא 'אסור' – עבור כל אחד הוא ודומיו הם ה'מותר' והשונים והאחרים הם ה'אסור', (בתודעת "חדש אסור מן התורה"[קמ] ו"כל המשנה ידו על התחתונה"[קמא]), וממילא חתונה בין הפכים (בניגוד לחתונה בין דומים) היא חתונה בין 'מותר' (אני) ו'אסור' (הזולת)[קמב].

ועוד, בכל מפגש בין הפכים יש מקום ל'מותר' ו'אסור' – למפגש פורה ומועיל, של השלמה, ולמפגש נפיץ ופוגע, של התנגשות. לשון אחרת, מפגש הניגודים הוא "עזר כנגדו"[קמג], שבפשוטו הוא דבר נעלה ביותר (למעלה מ"עזר" סתם)[קמד], אך כאשר "לא זכה" הוא נדרש "'כנגדו' – להלחם בו"[קמה], וכדברי המהר"ל[קמו]:

ויש בזה דבר נעלם עוד, כי הזכר והנקיבה הם שני הפכים, זה זכר וזאת נקיבה, אם זכה מתחברים בכח אחד לגמרי, כי כל שני הפכים מתאחדים בכח אחד כאשר הם זוכים, כלומר שהשם יתברך שעושה שלום בין ההפכים – מקשר ומחבר אותם, אבל כאשר אינם זוכים, אז לפי שהם הפכים גורם שהיא כנגדו.

הפירוש האחרון, המתבסס על "זכה – 'עזר [כנגדו]', לא זכה – 'כנגדו' להלחם בו", הוא גם המפתח להבנה הכללית כי הזיווג הנכון והראוי בין האסור והמותר, בשידוכים מן הארץ, "עם בחירת לבו", תלוי בעבודת זיכוך הלב הבוחר[קמז]. כאשר מזככים את הלב מעדנים את גחמות ותאוות האיסור שבו והופכים אותן למשרתות נטיותיו הטובות (שאזי זוכים ל"'ואהבת… בכל לבבך' – בשני יצריך" למעליותא, כפשוטו). הזיכוך מעביר את הדגש בבחירת הלב מעוצמת הרצון של ה'אני' הבוחר לתשומת לב ורגישות אל בן הזוג הנבחר. ולפי מה שהתבאר, עולה כי חלק עיקרי של עבודת הזיכוך הוא ההתגברות על המחשבה שאני והדומים לי הם ה'מותר' ואילו האחר והשונה הוא ה'אסור' (ועד להיפוך המחשבה, כי אני וטבעי הם בגדר 'אסור' ואילו תכונותיו ההפוכות של הזולת הן ה'מותר', שאזי מתרבה שמחת הנישואין, בה זוכים לצאת מכלל אסור לכלל מותר[קמח]).

זה וזה גורם – יחוד אבא ואמא

כשמפשיטים את המושגים "זה וזה גורם", כדי למצוא את שרשם בקבלה, מתגלה כי כבר בזוג הראשון – יחוד אבא ואמא, חכמה ובינה – מתקיים כלל זה. "זה וזה" הם חכמה ובינה – מח של היתר ומח של איסור[קמט].

במוחין דאבא, מח החכמה, הכל טוב. מכיון שמח החכמה הוא מח של שבת, מח של עולם הבא, הוא רואה את הכל טוב ושלם – "כל מלאכתך עשויה"[קנ]. זו ההברקה ראשונה, שאינה נתקלת עדיין במציאות ולא רואים בה כל חסרון[קנא].

לעומת זאת, מוחין דאמא, מח הבינה, הם מוחין מציאותיים, הרואים את החולשות והחסרונות במציאות. על הבינה נאמר כי "מינה דינין מתערין"[קנב] – מח הבינה הוא מקור לדינים ואיסורים על המציאות. במח הבינה ישנה מנטליות המניחה אפשרות של איסור, אפשרות של רע[קנג].

החכמה היא ראשית קו הימין, קו ההיתר, והבינה היא ראשית קו השמאל, קו האיסור. אך התוצאה של יחוד אבא ואמא, "זה וזה גורם", היא היתר, שהרי "מרובה מדה טובה"[קנד] ו"כח דהתירא עדיף"[קנה]. ביחוד זה נמתקות הגבורות דאמא (כאשר, בלשון הקבלה, מתחלפים החסדים והגבורות של אבא ואמא), האיסור נעשה מותר, ונולדות מהיחוד מדות מתוקנות ושמורות על ידי המוחין.

בריאת העולם

ביחס לעולם, יחוד חכמה ובינה הוא המחדש את הבריאה בכל רגע תמיד[קנו]. העולם, שנברא ב"בראשית"[קנז], הוא פרי של יחוד מותר ו-אסור גם יחד. קיום העולם תלוי בשמירת חוקות התורה – "אם בחֻקֹתי תלכו"[קנח] – והתורה קובעת כי "זה [אסור] וזה [מותר] גורם מותר", ודנה את העולם בעין טובה על אף כל האיסורים והחסרונות שיש בו.

וכך, היחוד של "הכל צפוי" (וממילא הכל טוב ומותר, חלק מהתכנית האלקית) עם "והרשות נתונה" (וממילא תתכן גם מציאות של איסור, בבחירה שלילית של האדם) – יחוד החכמה הצופה מראש עם הבינה המאפשרת בחירה – מוליד במדות הלב מסקנה חיובית של "מותר", "ובטוב העולם נידון"[קנט].

דוגמה לכך היא מחלוקת בית שמאי ובית הלל ביחס לבריאה[קס] – דעת בית הלל ה'מתירים' היא "נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא" ודעת בית שמאי ה'אוסרים' היא "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא", אך אחרי העימות והיחוד של שתי הדעות, "זה וזה גורם", נברא העולם.

וכך, על אף שהמסקנה נדמית כנוטה לצדם של בית שמאי, "נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, עכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואמרי לה ימשמש במעשיו", הרי שבאמת יש בה המתקה ופתרון, לימוד איך לתפקד בתוך העולם. אמנם, מכיון שההכרעה היא לטובת העולם הזה, לטובת המקום בו מתייחדים המותר והאסור, אין היא טוענת שהכל טוב (כפי שנכון בעולם הבא), אלא כי אפשר למצוא דרך חיים נכונה ומתוקנת בתוך המציאות המעורבת – "זה וזה גורם".

זה וזה גורם ב"מקום בינה"

כפי שכבר נרמז, על אף שהיחוד של "זה וזה גורם" הוא יחוד של חכמה ובינה, הרי שהיחוד בפועל (ועמו ההכרעה ש"זה וזה גורם – מותר") שייך לספירת הבינה דווקא. המלה "בראשית" היא יחוד של אסור ומותר, כנ"ל, ותהליך הבריאה כולו מתחולל על ידי יחוד של אבא ואמא, כנ"ל. יחוד זה רמוז כבר באות הראשונה, ב רבתי ד"בראשית", בה ה-בּ הדגושה היא ציור של "נקודה בהיכליה"[קסא] – ציור של נקודת החכמה המתלבשת בהיכל הבינה. כלומר, אור החכמה שורה בהיכל הבינה, והיחוד כולו מתחולל ב"מקום בינה"[קסב] דווקא. כל זאת, שוב, משום שחוש הזוגיות שייך ככלל לספירת הבינה.

והסבר פנימי בכך: מבואר כי ה-ב ד"בראשית" רומזת לכך שהתורה שבידינו היא תורת הבריאה, ואיננה תורת האצילות. באצילות יש אחדות, ובבריאה מתחילה השניות – באצילות יש רק א ובבריאה יש כבר ב. ולכן, באצילות "לא יגֻרך רע"[קסג], וכל יחוד שם הוא על טהרת ההיתר – שידוך מן השמים שיש בו התאמה של מאת האחוזים. ואילו בעולם הבריאה, ראש העולמות התחתונים, כבר יש רע[קסד] (היינו מציאות נפרדת, מה' וממילא גם מכל זולת) – שם השידוכים הם מן הארץ, כאלו שאין בהם התאמה מלאה, רוחנית, רגשית ומעשית, ובכל דבר מעורבים טוב ורע, היתר ואיסור.

"אבא מקנן באצילות", החכמה מאירה בעולם האצילות, ושידוכי החכמה עוסקים רק בטוב ובמותר, במה שהוא אחד בעצם – בעולם שאין בו רע, אין אפשרות של "זה וזה גורם". לעומת זאת, "אמא מקננא בכורסיא", הבינה מאירה בעולם הבריאה, ושידוכיה עוסקים במציאות מורכבת של יש נפרד ושל בטול לאלקות, של רע ושל טוב, של אסור ומותר – רק שם בכל זוג מזהים כי "זה וזה גורם", כי הוא בנוי על היתר ועל איסור כאחד, ומסוגלים להכריע כי תולדות זיווג זה מותרים ורצויים.

ותוספת העמקה בכך: עולם הבריאה הוא ראשית מציאות הרע – ראשית מציאות היש הנפרד, התחתון ("רע" מלשון "מלרע", כנודע מהמגיד ממעזריטש נ"ע[קסה]) – אך הוא גם עולם של שכל עליון, ושני אלו נפגשים בו. שם אפשרית תודעת החיבור הנכון, בה מתגלה כי "הרע כסא לטוב" (בלשון מורנו הבעל שם טוב[קסו]) – כי בזיווג מתוקן בין הרע לטוב משתעבד גם הרע להבליט את הטוב, לעורר את פעולתו, לרומם אותו ולהפרות אותו. זהו הסוד העמוק של "עולם הכסא" (כינוי עולם הבריאה, כנ"ל בביטוי "אמא מקננא בכורסיא") – העולם בו מתגלה כי "הרע כסא לטוב" וממילא "זה וזה גורם מותר". חידוש זה של הבינה נעלה גם על הארת החכמה, ועליו נאמר כי בימי משה "נבונים לא אשתכחו"[קסז] אף ש"חכמים" נמצאו לו[קסח].

"זה וזה" – תיקון הברית

כפי שהוזכר מספר פעמים, עבודת ט"ו באב – זמן השידוכים בהם מורגש כי "זה וזה גורם מותר" – זוקקת שמירת הברית ונותנת כח פנימי לתיקון הברית. סוגיא עיקרית בה נזכרת הלשון "זה וזה מותר" (אף שאינה קשורה לנושא של "זה וזה גורם") היא סוגית דין בעל קרי בדברי תורה – סוגיא מובהקת ממנה ניתן ללמוד על פגם הברית ותיקונו. גם סוגיא זו מתארת מציאות בה מעורבים טוב ורע זה בזה – פגישה בין "אין טוב אלא תורה"[קסט] לבין מי שטמא בטומאת קרי, הנקראת "דבר רע"[קע] – ולכן היא שייכת למסגרת הרעיונית של "זה וזה גורם מותר".

המשנה[קעא] דנה בדין בעל קרי לענין דברים שבקדושה:

בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. רבי יהודה אומר: מברך לפניו ולאחריו.

בהמשך לכך דנה הגמרא[קעב] בלימוד תורה לבעל קרי:

תניא רבי יהודה בן בתירא היה אומר: אין דברי תורה מקבלים טומאה. מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם למעלה מרבי יהודה בן בתירא, אמר ליה: פתח פיך ויאירו דבריך, שאין דברי תורה מקבלים טומאה, שנאמר: "הלא כה דברי כאש נאֻם ה'"[קעג] – מה אש אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה.

אמר מר: מציע את המשנה ואינו מציע את הגמרא. מסייע ליה לרבי אלעאי, דאמר רבי אלעאי אמר ר' אחא בר יעקב משום רבינו: הלכה מציע את המשנה ואינו מציע את הגמרא. כתנאי: מציע את המשנה ואינו מציע את הגמרא דברי רבי מאיר, רבי יהודה בן גמליאל אומר משום רבי חנינא בן גמליאל: זה וזה אסור, ואמרי ליה: זה וזה מותר. מאן דאמר זה וזה אסור כרבי יוחנן הסנדלר, מאן דאמר זה וזה מותר כרבי יהודה בן בתירא.

אמר רב נחמן בר יצחק נהוג עלמא… כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה.

גמגום כתוצאה מפגם הברית

מתוך טומאת בעל קרי, ובפרט מתוך פגם הברית, ישנו גמגום בדברי תורה. בפשט, הגמגום נובע מתוך חוסר ודאות של התלמיד מהי ההלכה – האם הוא מותר או אסור בדברי תורה – אך בפנימיות הגמגום הוא חויה מהותית של בעל קרי. מבואר בחסידות[קעד] כי פגם הברית הוא פגם בשלמות העצמית של האדם, העלם עצם הנפש, ומי שעצם נפשו התעלם סובר מחוסר בטחון עצמי הגורם לגמגום.

ממצב של בטחון עצמי וודאות בטוב שבנפשו עבר התלמיד למצב בו הוא מרגיש שטוב ורע מעורבים בנפשו, גם זה וגם זה, ומכיון שאין הוא בטוח ש"זה וזה גורם מותר" הוא מגמגם – אין הוא בטוח בסברותיו, ששוב לא מאירה בהן עצמיות הנפש. לכן צריך רבי יהודה בן בתירא לעודד את התלמיד – "פתח פיך ויאירו דבריך"[קעה]. הוא מגלה לתלמיד כי הקב"ה הוא "השֹכן אתם בתוך טֻמאתם"[קעו] – כי גם במצב של טומאה הקב"ה שוכן בישראל, והם מותרים בדברי תורה בכל מצב.

עיקר חידושו של רבי יהודה בן בתירא הוא ש"זה וזה מותר" – גם הצעת המשנה, שאינה אלא שינון של דברי תורה בטהרתם, וגם הצעת הגמרא, בה מעורבות הסברא וההבנה של התלמיד. בדברי המשנה מופיע דבר ה' לבדו, שאינו מקבל טומאה, אך בגמרא "זה וזה גורם" – דבר ה' מעורב בסברות האנושיות של הלומד, ולכן יש מקום לאסור את עירוב התורה עם סברותיו של בעל קרי. על כך מחדש רבי יהודה בן בתירא כי "זה וזה מותר" – העירוב של "זה וזה גורם" שיש בדברי הגמרא, עירוב דבר ה' המותר עם סברת התלמיד הטמא-האסור, גורם לתוצאה מותרת של דברי תורה שאינם מקבלים טומאה.

אש התורה – השבת השלמות העצמית

רבי יהודה בן בתירא אומר שדברי תורה הם טהורים בעצם, ואינם מקבלים טומאה, מתוך דימוים לאש. האש אינה רק טהורה בעצמה – היא גם מטהרת[קעז]. אם כן, ב"פתח פיך ויאירו דבריך" לא היה רק היתר ללמוד תורה – רבי יהודה בן בתירא רמז לתלמיד כי כאשר יפתח את פיו בדברי תורה, שבבחינת אש דווקא, יחזרו ויאירו דבריו באור העצם וגמגומו חסר הבטחון יתוקן מהשורש[קעח]. אש התורה מסוגלת לתקן את הפגם העמוק ביותר בנפש, להחזיר לגילוי את עצם הנפש שנתעלם. הא כיצד?

התורה נמשלה למים ונמשלה לאש, ובחסידות[קעט] מבואר כי הכוונה היא לשני ממדים של התורה – הנגלה והנסתר:

נסיעות הבעש"ט בתחילת ההתגלות שלו היו על שלושה ענינים: פדיון שבוים, חיזוק התורה ויראת שמים, התגלות פנימיות התורה.

אדמו"ר האמצעי היה מבאר בזה [מדוע נצרך הבעל שם טוב לנסוע כדי לפרסם תורה, ולא לחכות שיתקבצו אליו תלמידים]: גליא שבתורה נקרא מים ואל מים – הולכים. פנימיות התורה נקרא אש ומהאש – נרתעים. לכן על המשפיע ללכת אל המקבל ולומר לו: אל תירא "כי הוי' אלהיך אש אֹכלה הוא"[קפ].

דווקא בפנימיות התורה יש גילוי אלקות מוחשי, "הוי' אלהיך אש אֹכלה הוא", ולכן יש בה ממד מרתיע. עם זאת, ודווקא בגלל זאת, הטהרה של פנימיות התורה מסוגלת להשיב את השלמות העצמית. כך מלמד הרבי הרש"בנ כי התיקון לאבדן השלמות העצמית הוא אך ורק בלימוד מעמיק של פנימיות התורה, חלק האש שבתורה.

ומהו ההבדל בין טהרת המים לטהרת האש? המים המושכים מנקים ומרווים את הצמאון – הם דבר חיצוני לאדם, שיכול להשלים את חסרונותיו ולנקות לכלוכים שנדבקו אליו מבחוץ, אך אין הם מחוללים תמורה פנימית. כך תורת הנגלה עוסקת במציאות הסובבת את האדם, שוטפת אותו מזוהמת העולם ומרווה את נפשו, אך אין היא נוגעת במהותו שלו שאבדה בתוך עצמו. לעומת זאת, תפקיד האש הוא לכלות את הסיגים ולגלות את התוכן הפנימי בטהרתו. בעוד המים 'מדללים' את החטא, האש מעמידה את האדם על טהרתו – עירום מול מעשיו. אש כזו אינה מביאה תיקון חיצוני, אך היא מסוגלת להפגיש את האדם שוב עם עצם שלמות נפשו האלקית – "הוי' אלהיך אש אֹכלה הוא". כמובן, חשיפה כזו מרתיעה את האדם, ועל המשפיע לגלות לתלמיד כי רק כך, בלי הסתתרות והתחמקות, הוא יוכל לחזור ולגלות את שלמותו העצמית ולתקן באמת את פגם הברית[קפא].

ב. תשובה מאהבה

בחלק הראשון הודגש תפקידה העיקרי של ספירת הבינה בשידוכים בכלל, ובפרט בשידוכי ט"ו באב (שהם השידוכים העיקריים בדורנו). ספירת הבינה מזוהה עם עבודת התשובה בכלל, ובפרט עם התשובה העליונה, "תשובה עילאה", בלשון הזהר. בלשון חז"ל, התשובה העליונה היא תשובה מאהבה, תשובה שודאי צריכה לאפיין את ט"ו באב כיום של אהבה. נושא התשובה הוא, כמובן, עוד חיבור עיקרי בין ט"ו באב ליום הכיפורים, שני הימים הטובים לישראל. חלק זה יתמקד בקשר בין עבודת התשובה לספירת הבינה בכלל, ובפרט בעבודת התשובה מאהבה המיוחדת לספירת הבינה.