פתח דבר

פרק ה- מזל עליון ומזל תחתון

אבל אחרי כל זה, האם שידוכי ט"ו באב – רובם ככולם של שידוכי דורנו, לפי מה שהוסבר – הם בחירה אנושית ללא כל קביעה אלקית? האם חיפוש "המיועד" או "המיועדת" הוא מוטעה כיום? כפי שהוסבר, ההתכללות בין ט"ו באב ליום כיפור היא חשובה והכרחית – לעיל הוסבר בעיקר אודות ההתכללות של ט"ו באב ביום כיפור (כאשר מראה העינים וחיבת הלב מוכרחים להצטרף לשידוך "עם בת גילו"), ויש להרחיב עוד, בהקשר של המזל, אודות מהות ההתכללות של יום כיפור בט"ו באב. לשם כך, יש להעמיק יותר בהבנת מושג המזל:

שני סוגי מזל – מזל קבוע ומזל משתנה

בגמרא מבואר כי ישנם כמה דברים התלויים במזל, ולא בזכויותיו של האדם – "בני [בנים, וכלל עניני המשפחה, כולל בת זוגו של אדם[פו]] חיי [חיים ובריאות] ומזוני [מזון ופרנסה] לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא"[פז]. מזל זה הוא מזל בלתי משתנה, אשר מעשי האדם אינם משנים אותו. הדבר מומחש במעשה שמביאה הגמרא[פח], אשר מוכיח כי המזל הוא מוחלט ובלתי משתנה ללא הפיכת העולם לגמרי ובריאתו מחדש, וגם אז מסופק הדבר:

רבי אליעזר בן פדת [אמורא היה, והוא הנקרא מרא דארעא דארץ ישראל במסכת נדה (כ, ב), בעל הוראות היה, והוא שימש רבי יוחנן אחרי מות ריש לקיש, והיה דחוק ועני, רש"י] דחיקא ליה מילתא טובא. עבד מלתא [הקיז דם, רש"י] ולא הוי ליה מידי למטעם, שקל ברא דתומא [בן השום, צלע של שום, רש"י] ושדייה בפומיה, חלש ליביה [נתעלפה, רש"י] ונים. אזול רבנן לשיולי ביה, חזיוהו דקא בכי וחייך ונפיק צוציתא [ניצוץ, רש"י] דנורא מאפותיה [ממצחו, רש"י]. כי אתער אמרו ליה: מאי טעמא קבכית וחייכת? אמר להו: דהוה יתיב עמי הקב"ה, ואמרי ליה: עד מתי אצטער בהאי עלמא? ואמר לי: אלעזר בני, ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא, אפשר דמתילדת בשעתא דמזוני? אמרי ליה: כולי האי ו"אפשר" [תמיה כולי האי עבדת, ואכתי הך ספיקא דלמא לא מיתרמינא בשעתא דמזוני, רש"י]?!

[תרגום: רבי אליעזר בן פדת היה דחוק ביותר, הקיז דם ולא היה לו מה לטעום אחר כך (וכידוע בחז"ל, סעודת הקזה חשובה מאד לבריאות), לקח שן שום וזרקה לפיו, חלש לבו והתנמנם. הלכו רבנן לשאול לשלומו וראו אותו בוכה ומחייך ויוצא ניצוץ אש ממצחו. כאשר התעורר שאלו אותו מה הטעם לכך שבכה וחייך. אמר להם: היה יושב עמי הקב"ה, ואמרתי לו – עד מתי אצטער בעולם הזה? ואמר לי – אלעזר בני, נח לך שאהפוך את העולם ואברא אותו מחדש, ואז אפשר שתוולד בשעה (במזל) של פרנסה? אמרתי לו – כל זה, שתהפוך את העולם ותברא אותו מחדש, ועדיין רק אפשר שאוולד בשעת פרנסה?!]

מסיפור זה – לפיו גם לו נברא העולם מחדש ספק עם המזל האישי היה משתנה – מובן כי המזל הינו דבר קבוע, המוטבע מששת ימי בראשית, ודבר לא יוכל לשנותו.

מאידך הגמרא עצמה[פט] מלמדת כיצד ניתן לקרוע גזר דינו של אדם, גם בענינים התלויים במזל, החל משינוי השם ושינוי המקום, ועד השינוי העיקרי – שינוי המעשים. כיצד מתישבים הדברים זה עם זה? מובן כי ישנם שני סוגים של מזל: אחד קבוע ובלתי משתנה, והשני הוא מזל נזיל יותר – אשר בידי האדם לשנותו – מזל התלוי במעשי האדם וזכויותיו.

שני מזלות – יום כיפור וחמשה עשר באב

בסוגית השידוכים, שני סוגי המזל מקבילים ליום כיפור וט"ו באב. ברור כי המזל המתגלה ביום הכיפורים הוא המזל היציב והבלתי משתנה, מזל המשתקף בשידוך "עם בת גילו" הקבועה לו, ואילו המזל המתגלה בשידוך "עם בחירת לבו", בט"ו באב, הוא המזל המשתנה "על פי מעשיו".

עצם ההמצאות של מזל משותף לבני הזוג גם בשידוכי ט"ו באב – שידוכי דורנו, כנ"ל – מעידה שוב על ההתכללות הנחוצה. אם אין כלל מזל ויעוד מן השמים, קל מאד להתדרדר ולשגות בין אפשרויות, לנוע בין גחמות לב שונות, ללא כל אפשרות להחליט החלטה של ממש – תמיד יכרסם הספק, שמא טעיתי, שמא יכולתי לבחור טוב יותר, הרי הכל תלוי בי ואין כל הכוונה מן השמים. אכן, התחושה שצריכה להיות בט"ו באב, כאשר "חג האהבה" מתוקן ומקודש, היא שאכן ישנה מיועדת מסוימת מן השמים, ולכן אין מקום לשיטוט בלתי מוכרע בין אפשרויות ולנתינת משקל בלתי מוגבל לגחמות הלב, אך לאידך ברור כי יש מקום לבחירת האדם וכי מעשיו משפיעים, ובסופו של דבר, כאשר יזכה למצוא את בחירת לבו האמיתית, השידוך 'יחדש' עוד נשיאת הפכים פלאית (גם כלפי שמיא, כביכול).

[וליתר המחשה של חוית המזל המשתנה, מזל "על פי מעשיו": אם ההרגשה היא שיש מזל שנקבע, גם אם הוא יכול להשתנות על פי מעשי האדם, אז מאמץ השינוי וההטבה של המעשים והלבבות הוא כללי, אבל אינו טורד את האדם בעת שעליו להכריע לגבי שידוך. בכל רגע נתון יש זיווג מיועד, מן השמים, וניתן לאתר אותו דרך שיקול דעת נכון והאזנה לרחשי הלב. אז, התחושה כי העיקר בזיווג כזה הוא בחירת הלב ומעשי האדם משפיעה ביחס לשידוך בעיקר בנוגע לחיי הנישואין, בודאות שבן הזוג משתנה "על פי מעשיו" של האדם, ובו תלוי אם אשתו תהיה "אשה טובה" או ח"ו "אשה רעה" (וכן להיפך, כמובן)[צ]. גם החידוש של נשיאת ההפכים איננו בעצם הבחירה ההדדית של בני הזוג – שהרי, בסופו של דבר, הם מיועדים זה לזו ובני אותו מזל (גם אם מזל תחתון ומשתנה) – אלא בכך שההפכים נישאים יחדיו בחיי הנישואין ונושאים חן בכל עת.]

ולאידך, ברור שגם בשידוכי יום כיפור – שידוכים של מזל עליון, קבוע ובלתי משתנה – יש התכללות של ממד הבחירה האישית גם בהקשר של המזל. על אף שישנו מזל קבוע מראש, ובלתי תלוי במעשה האדם, מצאנו אפשרות בחז"ל[צא] שיתחולל שינוי – גם אם זמני ומשובש – והאדם ישא מישהי שאינה מיועדת לו. לכן, על פי ההלכה, אל לו לאדם להתנהג כאילו בת זוגו מובטחת לו מן השמים ואל לו לחשוש – על האדם לטרוח ולחפש את זיווגו, וכאשר הוא מוצא אותו אל לו להתעכב כלל מלהתארס "שמא יקדמנו אחר"ו. [בהקשר של יום כיפור ניתן לדמות זאת לכך שביום זה "עיצומו של יום מכפר" וכל ה"על פי מעשיו" של האדם נמחק ומאבד את משמעותו, אך גם אז מוטל על האדם לשוב בתשובה (התכללות של "על פי מעשיו" ביום כיפור) ויתכן אף מצב מעוות בו האדם יפגום בגילוי המזל העליון, כדוגמת מבעט בכפרת יום כיפור[צב], ח"ו].

מזל עליון – חכמה; מזל תחתון – בינה

אחרי שנמצא חילוק על פי נגלה בין שני סוגי מזל, יש למצוא מהו השורש הפנימי של הבחנה זו בקבלה, וכך להרחיב את יריעת ההתבוננות ביום כיפור וט"ו באב:

בקבלה מזל היינו שורש עליון המזיל גילויים מהכתר הנעלם (בסוד הפסוק "ונֹזלים מן לבנון"[צג]). המזלות הנמשכים מן הכתר הם יג תיקוני דיקנא של פרצוף הכתר – אריך אנפין – שערות הזקן הן צינורות שפע דקים המגלים אל המציאות המוכרת את הרצון האלקי. בנפש מקבילים המזלות לצינורות המקלחים קילוחים דקים של גילוי מן העל-מודע אל המודע (שראשיתו ועיקרו – השכל). מכיון שהעל-מודע הוא כללי וחופשי מתחום המודע, הרי שהתיקונים רמוזים ב-יג מידות הרחמים[צד] – ראיה כוללת הממתיקה את הראיה המודעת והמצומצמת.

והנה, בתוך יג תיקוני דיקנא יש שנים עיקריים וכוללים, הנקראים בפירוש בקבלה "מזל עליון" ו"מזל תחתון" – המזל העליון הוא תיקון "נֹצר חסד", הממשיך מאור הכתר לפרצוף אבא, ספירת החכמה, והמזל התחתון הוא תיקון "ונקה", הממשיך מאור הכתר לפרצוף אמא, ספירת הבינה. מזל החכמה הוא אותו המזל הבלתי משתנה. לעומתו, עולם הבינה הוא עולם התשובה (כפי שיתבאר עוד בארוכה), עולם בו יתכן שינוי המעשים ומתוכם גם שינוי המזל. זהו מזל, אך מזל אשר מסוגל להשתנות על פי שינויי האדם – על פי שינויי הארץ התחתונה.

ובהקשר של שידוכים: ברור כי החכמה משקפת את הזיווג מן השמים והבינה את הזיווג מן הארץ. החכמה היא הכח היציב, ההברקה האחדותית הפשוטה בה מתגלה "אחד האמת"[צה] והכל שווה – שם "הכל צפוי"[צו]. לעומת זאת, הבינה נקראת "אדמה"[צז] – בהיותה שרש המלכות-הארץ התחתונה – והיא הפירוט המתפתח, הגדוש פרטים שונים המשלימים לכלל תמונה אחת, ולה שייכת הבחירה האישית של "והרשות נתונה"יא. וכך, זיווג ראשון שייך לנשמות חדשות, נשמות דאצילות השייכות לחכמה (שהרי "אבא מקנן באצילות"), ואילו זיווג שני שייך לנשמות מגולגלות, נשמות בעלי תשובה השייכים לבינה, עולם התשובה.

שידוכי עולם הזה ושידוכי עולם הבא

חכמה ובינה רמוזים באותיות י ו-ה בשם הוי' ב"ה. והנה, על הפסוק "כי ביה הוי' צור עולמים"[צח] אומרים חז"ל[צט] כי ב-י ברא ה' את העולם הבא וב-ה את העולם הזה. הדבר עולה יפה עם המבואר עד כה – שידוכי מזל החכמה (י) הם שידוכי עולם הבא, שידוכים מן השמים, ואילו שידוכי מזל הבינה (ה) הם שידוכי עולם הזה, שידוכים מן הארץ.

וגם כאן מתגלה עדיפות לשידוכי הבינה, השידוכים "עם בחירת לבו", כאשר הם נעשים כראוי. שהרי "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא"[ק] – בחירת הלב שמחדשת נשיאת-הפכים והשלמת-ניגודים בחיי העולם הזה, על ידי תשובה ומעשים טובים בחיי בני הזוג (תשובה של מאמץ מתמיד להכיר טוב יותר את הפלא המחודש שבבן הזוג[קא] ולכפר על אי-הבנות שנובעות מהשוני[קב], ומעשים טובים שנועדו לגשר על הפער בין שניים[קג]), יפה היא מהשידוך הנצחי והקבוע הבא מהשורש שבעבר.

וגם ביחס להתכללות בחירת הלב בשידוכי העולם הבא, הבאים ממזל החכמה ("בחירת לבו" שב"בת גילו"): חז"ל מלמדים כי "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים"[קד], ובנידון דנן יש לפרש כי תכלית החכמה – השידוך השמימי הנובע ממזל החכמה – היא דווקא בגילוי כח ה"תשובה ומעשים טובים" של העולם הזה, כח בחירת הלב המשתנה ומתחדש "על פי מעשיו", המתבטא בעבודה המתמדת בחיי בני הזוג, כנ"ל.

"לשכב אצלה להיות עמה"

העיסוק בשני השידוכים בפרספקטיבה של שני העולמות, העולם הזה והעולם הבא, מחזיר את הדיון לדמותו של יוסף הצדיק, שומר הברית, שכה חשובה לתיקון של טו מנחם אב ולמיצוי הסגולה האמיתית שלו[קה]:

בניסיונו הגדול של יוסף, שבזכות עמידתו בו זכה לשם "הצדיק", באים לידי ביטוי שידוכי העולם הזה והעולם הבא גם יחד. על פיתוי אשת פוטיפר נאמר "לשכב אצלה להיות עמה"[קו], ומפרשים חז"ל[קז]: "'לשכב אצלה' – בעולם הזה. 'להיות עמה' – לעולם הבא". אמנם במעשה אשת פוטיפר לא היו הדברים בקדושה[קח], אך מתוך שעמד יוסף בניסיון הוא בירר אותם, וניתן ללמוד מהם בנוגע לשידוכי העולם הזה ושידוכי העולם הבא.

הביטוי של שידוך העולם הזה הוא "לשכב אצלה" והביטוי של שידוך העולם הבא הוא "להיות עמה". התחושה של "להיות עם" היא חויה של קורת רוח בעצם האחדות השורשית, חויה של עולם הבא. בשידוכי העולם הבא יש לבני הזוג הויה אחת, הם הווים זה עם זו מעולם ועד עולם.

לעומת זאת, ב"לשכב אצל" קיימת תחושה של עבודה, כעבודת העולם הזה – עבודת "תשובה ומעשים טובים" בשביל יחוד והתקרבות מתמדת, עבודה של "צוותא וחיבור" בין שני דברים שלכאורה אינם אחד. "לשכב אצל" אין פירושו הויה אחת אלא התחברות של שני דברים שונים, המסוגלים למרות השוני להיות זה אצל זה. היכולת לחיבור שאינו עצמי, ל"שכיבה אצל", נובע מתוך עבודה מתמדת של נשיאת הפכים – עבודה של "תשובה ומעשים טובים", האפשרית רק בעולם הזה[קט].

"בצל שדי יתלונן"

אשת פוטיפר ניסתה לפתות את יוסף לבחור בה בבינת לבו, בחוש השידוך וההתאמה שלו[קי] (וכפי שיתבאר בפרק הבא, שעיקר חוש השידוך שייך לבינה), אך הדברים לא התקבלו על בינתו של יוסף – "ולא שמע [ב'אזן מלין תבחן'[קיא] של הבינה[קיב]] אליה לשכב אצלה". כלומר, עיקר נסיונה של אשת פוטיפר היה לפתות את יוסף ברובד של העולם הזה, "לשכב אצלה", כשמן הסתם, הרובד העליון של "להיות עמה" סייע ליוסף לעמוד בנסיון. כאומר: מכיון שאיני עמה בעצם, שאין אנו שייכים זה לזה בעולם הבא, גם בעולם הזה אין מקום לחיבור בינינו.

זו דוגמה טובה לכך שהתכללות היא שמירה (כפי שנתבאר בפרק ג) – המודעות לממד השידוכים של העולם הבא (שידוכי יום כיפור) שומרת את ממד השידוכים של העולם הזה (שידוכי ט"ו באב). אמנם, גם מרובד השידוך בו ניסתה אשת פוטיפר לפתות את יוסף – שידוך ממזל הבינה, המזל התחתון – קיימת שמירה[קיג]:

החיבור האמיתי של "לשכב אצלה", כאשר הוא נעשה בקדושה, הוא בסוד "בצל שדי יתלונן"[קיד]. שם "שדי" הוא שם הברית, הרומז בפסוק זה לחיבור האמיתי והקדוש בברית הנישואין בין בני הזוג השונים[קטו]. הצל האלקי, "צל שדי", הוא המזל התחתון, המזל של ספירת הבינה. הצל האלקי הוא הדוגמה המובהקת והמוחשית ביותר למזל אלקי המשתנה על פי מעשי האדם, כפי שפרש הבעל שם טוב[קטז] את הפסוק "הוי' צלך"[קיז] – שה' נוהג כצלו של האדם, העוקב בהנהגותיו אחרי הנהגות האדם. ענין הצל בכלל הוא "מקיפין דאמא"[קיח] – השמירה הבאה ממח הבינה על מנת לשמור על המדות, ובפרט כדי לשמור את הברית.

כאשר האדם מודע לכך שהמזל האלקי שורה עליו כצל, "על פי מעשיו", בפרט בהקשר של ביטויי אהבתו בקדושה, השייכים לקו הימין בנפש[קיט], הוא זוכה לשמירה אלקית – "הוי' שומרך, הוי' צלך על יד ימינך". אז אפשר לפרש גם את הפסוק הבא – "יומם השמש לא יככה וירח בלילה" – בהקשר של ט"ו באב: אחת מסיבות השמחה של ט"ו באב הוא ש"תשש כחה של חמה"[קכ], ונתבאר בחסידות[קכא] שאז "תשש כחה של חמה בישא" – תששה החמימות וההתלהבות הרעה של הקליפה (ותמורתה זוכים לחמימות אש קדש שבאהבה הראויה[קכב] – "שלהובין דרחימותא"[קכג]) – ואזי מובטחים ש"יומם השמש לא יככה", וכש"קיימא סיהרא באשלמותא"[קכד] מובטחים גם על "וירח בלילה". אזי, כסיום הפרק, "הוי' ישמר צאתך [כאשר יוצאים לשידוכים] ובואך [בביאת מצוה והביאות שאחריה, בקדושה ובטהרה] מעתה ועד עולם".