פתח דבר

פרק ד - זיווג ראשון וזיווג שני

זיווג ראשון וזיווג שני

לכאורה, ההבדל בין שידוכי יום כיפור, עם בת גילו, ושידוכי ט"ו באב, עם בחירת לבו, הוא הבדל עקרוני מאד. כפי שכבר נרמז, אין כאן הבדל רק ביחס לאופי החיפוש והמציאה – בעצם עומדת על הפרק השאלה האם הזיווג הוא גורל קבוע מראש (שידוך מן השמים) או בחירה אנושית התלויה באדם (שידוך מן הארץ).

הגמרא[עא] דנה בסוגית המוחלטות השמימית של השידוך אל מול האפשרות שהשידוך תלוי באדם ובמעשיו, ומסבירה כי שתי האפשרויות נכונות, במצבים שונים:

כי הוה פתח ריש לקיש בסוטה אמר הכי [כאשר היה מתחיל ריש לקיש ללמד מסכת סוטה, אמר כך]: אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שנאמר: "כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים"[עב]. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, וקשין לזווגן כקריעת ים סוף, שנאמר: "אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות"[עג]. איני [האם כך הוא]? והא [והרי] אמר רב יהודה אמר רב, ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני [ואם כן הכל קבוע מראש, לא תלוי במעשי האדם ולא צריך להיות קשה]. לא קשיא, הא בזוג ראשון הא בזוג שני [לא קשה, זה שבת הקול קובעת הוא בזיווג ראשון וזה שהדבר קשה ותלוי במעשה האדם הוא בזיווג שני].

מדברי הגמרא עולה כי זיווג ראשון הוא "זיווג מן השמים", אשר נקבע טרם לידת בני הזוג – אין הוא ניתן לשינוי, ומטבעו הוא גם קל ומובן מאליו. לעומת זאת, זיווג שני הוא "זיווג מן הארץ" התלוי ברצונם של בני הזוג, והוא זיווג כה פלאי – בשל נשיאת ההפכים ה"יחידים" בטבעם – עד שהוא מושווה לנס קריעת ים סוף.

בהקבלה לדברים עד כה, הרי שבת הזוג שבבחינת "בת גילו" המוכרזת מלמעלה בטרם הלידה, שייכת למזל האדם הבלתי משתנה – דבר המופיע בזיווג ראשון. לעומת זאת, בת הזוג שבבחינת "בחירת לבו", שייכת לאדם על פי מעשיו והבנתו – הלב בוחר "על פי מעשיו", שהרי "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות"[עד] – ודבר זה מופיע בזיווג שני. לפי זה, שידוכי ט"ו באב הם בבחינת זיווג שני ביחס לשידוכי יום כיפור[עה].

שידוכי דורנו – זיווג שני

לכאורה, זיווג שני מצוי פחות מאשר זיווג ראשון, ואם כך רוב הזיווגים הם "שמימיים", זיווגי יום כיפור. זהו, בפשטות, צידוק לכך שהציבור הדתי 'מוחק' את ט"ו באב ורואה את השידוכים שבו כנעשים בדיעבד – זיווג שני נתפס בציבור זה כ"סוג ב'", ואין צורך להדגיש חגיגות השייכות לזיווג שכזה. אך באמת, ניתן להקשות על כך מיניה וביה – זיווג שני הוא בדרך כלל פועל יוצא של סיפור עצוב[עו], אלמנות או גירושין, וכיצד יכול לצמוח ממנו יום כה שמח[עז]?

אכן, האריז"ל מלמד[עח] כי זיווג ראשון וזיווג שני אינם מציאות גלויה לעין בעולם הזה – זיווג של רווק ורווקה איננו בוודאות זיווג ראשון, ויתר על כן, זיווג של אלמן וגרושה (וכיו"ב) איננו בהכרח זיווג שני! יתכן זיווג שני שהוא בעצם מפגש נשמות ראשון של חתן וכלה המיועדים זה לזו מששת ימי בראשית, שחתונתם הראשונה לא היתה אלא מעבר או 'תקלה' בדרך לזיווג האמיתי (וכדוגמת מאמרי חז"ל[עט] "ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית אלא שבאה אליו במכאוב" ו"ראויה היתה לדוד בת שבע בת אליעם אלא שאכלה פגה", כאשר תפקידו של אוריה ביחס לבת שבע היה 'שומר' בלבד עד שיזכה בה דוד[פ]). וכיוצא בכך, אצל נשמה מגולגלת כל זיווג הוא בבחינת זיווג שני, כי הזיווג הראשון שייך בפרט לנשמות חדשות.

מדברים אלו עולה כי כל חתונה של רווק ורווקה יכולה להיות זיווג שני, ואף על פי כן היא מלאת שמחה ונטולת זכרונות עצובים מן העבר, ולכן ט"ו באב ושידוכיו שמחים כיום כיפור ושידוכיו. אך באמת המשמעות הפנימית מרחיקה לכת הרבה יותר – בדורות האחרונים, בהם רוב הנשמות הן מגולגלות, ונשמות חדשות נדירות ביותר, רוב מוחלט של השידוכים הם זיווג שני, ולכן עיקר השידוכים הם בבחינת "אין מזווגין לו לאדם אלא על פי מעשיו" – שידוכים עם בחירת לבו!

לפי זה, עם התקדמות הדורות יש לחזק ולקדש יותר ויותר דווקא את ט"ו באב, ולחנך כיצד ניתן לזכות במעשים לבחירת לב נכונה, יציבה ונצחית. ועוד, רבים חשים כיצד הזיווגים היום "קשים כקריעת ים סוף", וההבנה הפנימית כי אכן מדובר בזיווג שני מסבירה וממתיקה את תחושת הקושי, וגם מאפשרת לאדם לכוון את עצמו לתכונות הדרושות כדי לחולל את קריעת ים סוף – תעוזה והחלטיות כשל נחשון בן עמינדב, ודגש על היוזמה האנושית, "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו!"[פא].

דברו חכמים בהווה

והנה, מקור בנגלה לדברי האריז"ל – המוציאים מפשוטה את חלוקת הגמרא בין זיווג ראשון לזיווג שני – יש בדברי רבינו המאירי על הסוגיא:

העמידוה [את המציאות של זיווג קשה, על פי מעשיו] בזווג שני, רוצה לומר שהוא בזמן ראוי לענש וגמול, אבל בזמן שאינו ראוי לכך, והוא הנקרא זווג ראשון, מצד שסתמו הוא בזמן הקטנות סמוך לפרק, יהיה ענינו כפי המקרה או מערכת התולדה, ועל זה אמרו "ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרה בת פלוני לפלוני ושדה פלוני לפלוני" בנדוניתו, ואין לשון זווג שני או ראשון בא בדקדוק, אלא לפי הזמן שהוא ראוי להגמל או להענש, ודברו חכמים בהווה.

רבינו המאירי איננו עובר לתחום הסוד, ואינו עוסק בגלגולים, אך הוא אומר שזיווג ראשון אינו דווקא של רווק ורווקה, אלא זיווג המתרחש בגיל צעיר (שאזי בדרך כלל מדובר ברווק ורווקה), בו עדיין אין אחריות של החתן והכלה על מעשיהם, ואילו זיווג שני אינו דווקא של אלמנים או גרושים, אלא זיווג המתרחש בגיל מבוגר יותר (שאזי, במציאות של חז"ל, סביר להניח שמדובר כבר בחתונה שניה, אך אין הדבר מוכרח).

גם לפי דבריו מודגש כי בדורנו העיקר הוא זיווג שני, משום שגיל הנישואין הוא יחסית מבוגר, וכמעט לא מוצאים זוגות שמתחתנים "סמוך לפרקם", בטרם הגיעו לגיל מצוות[פב]. "דברו חכמים בהווה", ויש צורך לתת את הדעת ואת הלב בעיקר על שידוכי דורנו – שידוך "עם בחירת לבו", על פי מעשיו.

בת גילו – נישואי צעירים; בחירת לבו – נישואים בוגרים

ביחס לפירוש האריז"ל – הפירוש העיקרי, לכל הדורכים בדרך הסוד – דברי המאירי הם לכל הפחות בבחינת "בא ללמד ונמצא למד". פירושו בא ללמד כי נישואין בגיל מאוחר הם בגדר זיווג שני ונישואין בגיל מוקדם הם בגדר זיווג ראשון, אך נמצאנו למדים ממנו כי נישואין "עם בחירת לבו", שבגדר זיווג שני, דורשים בגרות מסוימת, ואילו נישואין "עם בת גילו", שבגדר זיווג ראשון, יכולים להתרחש גם בגיל צעיר. ואכן, כך מצוי, שהצבור הנוהג לכתוב בהזמנות "עם בת גילו" נוהג לחתן את בניו ובנותיו בגיל צעיר יחסית[פג] ואילו בצבור הנוהג לכתוב בהזמנות "עם בחירת לבו" קיימת מציאות של נישואין מאוחרים יותר.

והדבר מובן בפשטות: כאשר הנישואין תלויים במציאת דמיון ושרש משותף מתאימה מציאת ההורים את הכלה האמיתית ויתכן לחתן ילדים המתאימים זה לזו. ההורים מכירים את ילדיהם ומסוגלים למצוא להם בן זוג מתאים. ובכלל, מכיון שהכל נקבע מראש בשמים, סביר להניח שמסובב הסיבות יסובב את התנאים החברתיים והכלכליים ("כפי המקרה או מערכת התולדה") כך שבני הזוג הראויים זה לזו יפגשו ויתחתנו בקלות ובשמחה.

לעומת זאת, שידוך "עם בחירת לבו" תלוי במעשיו ובבחירתו של האדם, וקשה לצייר שהוריו יחליטו בשבילו. שם מדובר בנשיאת הפכים, במאמץ קשה כקריעת ים סוף, ועל בני הזוג להחליט בעצמם כי הם חפצים בשונה מהם ומסוגלים להסתדר עמו כדבעי. ועוד, כשרוצים להפקיד החלטה כה גורלית בבחירת הלב, חייבים להגיע לבגרות ביחס ללב של האדם – אז משדכים לו לאדם אשה לפי מעשיו, ועליו לזכך את לבו בעבודתו ולהתאימו לבחירה נכונה. הלב הילדותי חפץ בדברים קטנים ושוליים[פד], ובנוי מטיבו ל"אהבה התלויה בדבר"[פה] (ש"אינה מתקיימת" בסופו של דבר), ויש לעמול על התבגרותו כדי שיוכל לבחור ב"אהבה שאינה תלויה בדבר", שיש לה קיום נצחי, בנין עדי עד.