פרק יב- סוד החורבן ומפתח התיקון

סיבות החורבן – מהפנים אל החוץ

לסיכום, הוזכרו חמש סיבות לחורבן – שנאת חנם (הכרוכה עם אהבת ממון המשכיחה את ה'), "שלא ברכו בתורה תחלה", עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. כל החורבן נובע מפגם בשם הוי' ב"ה, ויש לכוון את חמש הסיבות כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה עם קוצו של י. כדי לעשות זאת בצורה הנכונה, יש לזהות קודם סדר פנימי-תוכני בחמש סיבות החורבן. בולט כי ניתן לסדר את חמש הסיבות על ציר של פנים-חוץ – מעבירות גלויות ופומביות לעבירות נסתרות ועד לכאלו שקיימות רק בהעלם הנפש:

חטאי בית ראשון הם חטאים במעשה, הגלויים מטבעם, אך יש בתוכם דירוג פנימי: שפיכות דמים היא פשע אשר מתגלה לעין כל וטבעו להתפרסם – כפי שרואים בחוש. פנימית יותר היא העבירה על גילוי עריות, אשר נעשית בחדרי חדרים. משותף לשתי העבירות שלא ניתן לעשות אותן לבד – הן מוכרחות להתגלות אל הזולת, משום שנוכחותו הכרחית (כשותף פעיל או כקרבן). לעומת זאת, עבודה זרה יכולה להיות בין האדם לבין עצמו[שנב] (כפי שאכן מסופר על חלקים מימי בית ראשון[שנג]), ועיקר איסורה הוא העבירה בלב פנימה (גם בעבודה זרה בפועל[שנד], ובודאי כאשר מדובר בשורש העבודה זרה – פולחן עצמי).

נסתר יותר הוא החטא ב"שלא ברכו בתורה תחלה", הן משום שהוא מתבטא בדיבור של האדם בינו לבין עצמו (ולא במעשה), ובעיקר משום שענינו הפנימי הוא רמת אהבת התורה והבטול הנפשי[שנה].

שנאת חנם (ואהבת הממון שעמה) היא הנסתרת ביותר, משום שאין לה בהכרח כל ביטוי חיצוני בדיבור או במעשה, וגם אין היא נבחנת בבטול מורגש או העדרו (כבטול לנותן התורה), אלא בעצם ההרגשה העצמית והנטיה להתפשט ולתפוס מקום – תחושה שמקורה בעל-מודע, כאשר במודע היא נוטה להסוות את עצמה בנימוקים שכליים.

חלוקה זו, בין הגלוי והנסתר, היא מהותית לאבחנה בין חורבן בית ראשון לחורבן בית שני – "ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם"[שנו]. כלומר, גלות בית ראשון היתה על חטאים גלויים, וגם קצה היה גלוי וידוע מראש, ואילו גלות בית שני היתה על חטא נסתרים, וגם קצה נותר נסתר ומכוסה, והיא מתארכת כאילו אין לה קצבה. בחסידות[שנז] העמיקו לבאר כי שאלת הגילוי וההסתר היא נפשית – גלות בית ראשון היתה על הרע הגלוי שבנפש, שקל יחסית לבררו ולתקנו ואפשר לקצוב את הגלות לשם כך, ואילו גלות בית שני היתה על הרע הנעלם שבנפש, אותו קשה למצוא ולבער[שנח] ונדרש זמן ארוך כגלותנו זו כדי לחטט אחריו ולהפטר ממנו.

לפי כל זה, מתאים מאד לסדר את סיבות החורבן על הציר של נסתר-גלוי – כשהקצה הנסתר הוא שנאת חנם של בית שני והקצה הגלוי הוא חטאי בית ראשון, וביניהם עומד כממוצע "שלא ברכו בתורה תחלה" (שכנראה מתייחס לשתי התקופות, כנ"ל). ולענין הסדר הפנימי-הקבלי, ברור כי ככל שהחטא נסתר יותר כך הוא פוגם במקום גבוה ונעלם יותר.

פגם בשם הוי' ב"ה

חמש העבירות מקבילות לאותיות שם הוי' כסדרן מהפנים אל החוץ:

קוצו של י–אהבת ממון ושנאת חינם

י–"שלא ברכו בתורה תחילה"

ה–עבודה זרה

ו–גילוי עריות

ה–שפיכות דמים

וההסבר בקצרה:

שפיכות דמים, המעשה החיצוני ביותר, מכוונת כנגד ספירת המלכות (ה תתאה שבשם), שענינה הוא ביטוי האדם כלפי חוץ. תפקידה העיקרית של המלכות הוא לבער שופכי דמים[שנט], וכשהמלכות אינה עוסקת בכך היא האחראית לשפיכות דמים[שס], ובדרך כלל היא גם עוסקת בעצמה בשפיכות דמים. גם בגמרא, מקור הלימוד על שפיכות דמים בבית ראשון הוא בפסוק "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד"[שסא] – זו שפיכות דמים שמבצע המלך עצמו. ועוד, מבין אוהבי האדמה שהוזכרו, שפיכות דמים שייכת לקין ששורשו במלכות[שסב].

גילוי עריות פוגם במידות – ו שבשם. בכללות, המידות הן היחס של האדם כלפי חוץ, אך יחס שלא מתגלה בבירור אלא רק בצורה סמויה – ברגש הפנימי. גילוי עריות שייך לאינטימיות של הרגש. ובפרט, גילוי עריות פוגם בתחילת המדות ובסיומן – בחסד וביסוד. המדה העיקרית היא מדת החסד (עליה נאמר שהיא "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[שסג] – המדה המלוה את כל המדות, ועומדת כתשתית לכל התיחסות אל הזולת) ועל גילוי עריות נאמר "חסד הוא"[שסד] – גילוי עריות הוא אהבה פגומה, כפשוט. וכמובן, עיקר הפגם בגילוי עריות הוא פגם הברית – פגם מדת היסוד, המדה הששית החותמת את ו מדות הלב.

כפי שכבר הוזכר, גם גילוי עריות וגם שפיכות דמים הם חטאים שמחייבים זולת, כשותף או כקרבן. לכן עבירות אלו הן פגם ב"אור המאיר לזולתו" דווקא – הן שייכות לאותיות וה שבשם, "והנגלֹת לנו ולבנינו"[שסה].

עבודה זרה שייכת כבר למבנים נפשיים של השכל, אשר בונה תאוריות ואמונות כוזבות. הבינה היא המקום בו ראשית תחושת הישות בנפש, ושרש עבודה זרה – הפולחן העצמי – מגיע עד לספירת הבינה, ה עילאה שבשם. כפי שהוסבר, שורשם של שלושת המעשים שהחריבו את בית ראשון הוא בקשר לא נכון לארץ ולאדמה, ועל כן הם מגיעים עד הבינה – שבסוד האדמה[שסו] – ולא יותר.

"שלא ברכו בתורה תחלה" היינו פגם בתורה, ו"אורייתא מחכמה נפקת"[שסז], ובפרט זהו חוסר בטול – פנימיות ספירת החכמה, י שבשם. הרבי מליובאוויטש מסביר[שסח] כי הבטול שבתורה, בחינת "ברכו בתורה תחלה", הוא דווקא השמן שבתורה, המפעפע בחשאי. לעומת זאת, "יינה של תורה" היינו ההתלהבות המורגשת בתורה – "מלחמתה של תורה". אם השמן שבתורה איננו קודם ליין שבתורה, עלולה המלחמה להפוך לקנטור בעלמא וההתרגשות לישות שלילית ומזיקה, ורק הקדמת השמן הופכת את היין לחיובי וטוב. שמן ויין מכוונים כנגד החכמה והבינה, ושוב רואים כי "שלא ברכו בתורה תחלה" – חסרון בשמנה של תורה – היינו פגם בחכמה.

שנאת חנם פוגמת בכתר העל-מודע. כפי שהוסבר, שנאת חנם היא שנאה שלמעלה מטעם ודעת, שנאה הנובעת מעצם הישות ואין לה כלל מקום בשכל אלא ברצון בלבד. הרצון הוא חיצוניות הכתר (פרצוף אריך אנפין), הרמוז בקוצו של י. שנאת חנם באה חבוקה עם אהבת הממון (המשכיחה את ה'), ואהבת הממון פוגמת בפנימיות הכתר (פרצוף עתיק יומין) – אהבת הממון מגיעה עד פנימיות הנפש, ופוגמת באמונה ובתענוג הלא-מודעים של האדם[שסט]. פנימיות הכתר לא רמוזה אפילו בקוצו של י, ולכן בדרך כלל מזכירים רק את שנאת חנם ולא את סיבתה הפנימית (וזו גם הסיבה שמנינו כאן חמשה פגמים ולא ששה).

כל מבנה בן חמש מדרגות, שבסוד הוי' ב"ה, מכוון גם כנגד חמשת שמות הנשמה (מלמטה למעלה) – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה[שע]. חמש המדרגות מתחלקות בסוד הצלם – נפש-רוח-נשמה היינו ה-צ, כללות האורות הפנימיים (המודע שבנפש), חיה היינו ה-ל, המקיף הקרוב, ויחידה היינו ה-ם, המקיף הרחוק[שעא]. כאן באה חלוקה זו לידי ביטוי מובהק – הפגם של בית ראשון הוא ב-צ, פגם בכחות הפנימיים המודעים, והפגם של בית שני הוא ב-ם, בדרגה הנעלמת ביותר בנפש[שעב], כאשר החיה העומדת בין הלא-מודע למודע (שהרי המקיף הקרוב הוא "נוגע ואינו נוגע" ביחס למודע), ה-ל, היא הממוצע הנוגע לחורבן שני הבתים.

סגולת ברכת הארץ

ששה-שהם-חמשה פגמים גרמו לחורבן הארץ, אך בכללות, כפי שכבר הוזכר, כולם מתנקזים אל ארבע האהבות העצמיות: הפגמים הנסתרים, אהבת הממון (המשכיחה את ה') ושנאת החנם, הם פגיעה אנושה באהבת ה' ובאהבת ישראל, "שלא ברכו בתורה תחלה" היינו פגם באהבת תורה ושלוש העבירות החמורות נובעות מפגם באהבת הארץ[שעג]. ולכן, התשובה שתתקן את שני החורבנות היא רק תשובה מאהבה – תשובה עילאה החוזרת אל ארבע האהבות העצמיות ומגיעה אל נקודת העצם בה כולן כלולות ומאוחדות.

לפי חלוקה זו, ניתן למצוא "סגולה" לשמירת הארץ בברכה השניה של ברכת המזון. את הברכה הזו, "ברכת הארץ", תקן יהושע בן נון עם הכניסה לארץ ישראל – אין חשובה ממנה בשביל לתקן את התודעה לקראת כיבוש הארץ, חלוקתה, ישובה ובנין בית המקדש בתוכה. ובכלל, בחסידות[שעד] מבואר כי היחס בין הברכה הראשונה, אותה תקן משה במדבר, לברכה השניה, אותה תקן יהושע בכניסה לארץ, הוא יחס בין "לחם מן השמים" ו"לחם מן הארץ" – חלוקה המתאימה מאד לאבחנה הכללית בין יום כיפור השמימי לט"ו באב הארצי והארץ-ישראלי[שעה].

והנה, ברכת הארץ נתקנה "על הארץ ועל המזון" אך חובה להזכיר בה גם ברית ("ועל בריתך שחתמת בבשרנו") ותורה ("ועל תורתך שלמדתנו")[שעו]. ארבעת הענינים הללו – מזון-פרנסה ("ומפרנס אותנו תמיד"), ברית, תורה, ארץ – מכוונים לתקן את הפגם בארבע האהבות העצמיות: הברכה על המזון והפרנסה גורמת לזכרון תמידי כי ה' הוא הקוצב פרנסה לכל חי, היא מצילה מרדיפת הממון המשכיחה את ה' ומעוררת אהבת ה'. הברכה על הברית היא הודיה על סימן ההיכר היהודי הבסיסי ביותר, שעם חתימתו בבשר מתקבל התינוק להיות חלק מקהל ישראל – זו השמירה משנאת חנם (וכפי שהתבאר בפרקים הקודמים ששנאת חנם היא עצם פגם הברית) וההתעוררות של אהבת ישראל. הברכה על התורה היא, כפשוט, תיקון ל"שלא ברכו בתורה תחלה" וענינה לעורר את אהבת התורה. וכמובן, הברכה על הארץ היא ההתעוררות לאהבת הארץ המתוקנת, "ארץ חמדה טובה ורחבה" הכוללת בתוכה בצורה מתוקנת ואחדותית את כל האהבות.

תיקון הפגמים – חמש פעולות משיחיות

ברכת הארץ מובילה לאיחוד של כל ארבע האהבות העצמיות בנפש ומימושן בארץ ישראל. אך אם רוצים לפרוט את התיקון לחלקים ניתן להקביל את תיקון חמשת הפגמים שגרמו לחורבן הארץ לחמשת היעדים המשיחיים בהם צריכים לעסוק כדי להביא גאולה שלמה, כמבואר באורך במ"א[שעז]: הצלת העם והארץ, חיזוק הדת, תשובה מאהבה, תורה חדשה, תיקון עולם במלכות שדי.

ובקצרה:

הצלת העם והארץ היא, בפשטות, תיקון שפיכות דמים וחיזוק אהבת ארץ ישראל.

חיזוק הדת הוא, בעיקר, השמירה מפני פריצות וגילוי עריות (חטאים המתקיימים, בשל יצרא דעריות, גם בתוך מסגרת המקבלת את התורה ומצוותיה, ודורשים חיזוק ושמירה מתמדת[שעח]).

תשובה מאהבה היא חזרה כוללת אל הזהות היהודית, היא ההתמודדות עם ההתבוללות[שעט] בעמים אחרים והיא התיקון לעבודה זרה[שפ].

העיסוק ב"תורה חדשה", המתגלה מה' תמיד, הוא ודאי תיקון לחוסר ברכת התורה (המנתק אותה מנותן התורה ובכך גורם לאיבון וחוסר התחדשות התורה ממקורה).

תיקון עולם במלכות שדי, בהיות ישראל אור לגוים, תלוי באהבת חנם בתוך ישראל – רק כשמתגלה האור האלקי האין סופי שבכל יהודי, וכיצד כל חלקי האלקות שבישראל מאוחדים ומשלימים זה את זה, יכול עם ישראל להיות אור לגוים.

מפתח התיקון – תורה חדשה

הקבלה זו הובאה בקצרה ביותר, כמעט ללא הסבר, רק בשביל להגיע לתכליתה בפועל: בתוך חמשת שדות הפעולה המשיחיים הללו, המקבילים גם לנפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה (וממילא מכוונים כנגד חמש המדרגות דלעיל, כפשוט), יש שדה אחד עיקרי המסוגל להפעיל ולרענן את המערכת כולה – העיסוק ב"תורה חדשה"[שפא]. עיסוק זה מכוון בנרנח"י כנגד החיה, שהיא מעין ממוצע בין היחידה הלא-מודעת לבין הנר"נ המודעים. גם במבנה של סיבות החורבן מתבטא הדבר, כאשר "לא ברכו בתורה תחלה" הוא הממוצע בין פגמי בית ראשון לפגמי בית שני, כנ"ל בארוכה. לממוצע המחבר יש תמיד שורש מעל שני הקצוות שהוא מחבר ביניהם – היינו שלחיה יש שורש גם מעל ליחידה – וכך נמצא במדרש[שפב] כי לעתים מונים את החיה למעלה מן היחידה.

לענין המבואר כאן, על אף שצריך להחזיר את כל האהבות, לתקן את כל הפגמים ולעסוק בכל השדות המשיחיים, חיבה יתרה נודעת לחזרה בתשובה מאהבה אל התורה המגיעה ל"תורה חדשה" שיש לה הכח לתקן את הכל. כך נתבאר לעיל – בסוף החלק הראשון ובסוף החלק השני של הספר – כי דווקא התורה הזו, פנימיות התורה, שהיא הארה מתורתו החדשה של המשיח[שפג] וביאתו תלויה בה[שפד], היא המסוגלת לתקן באמת את פגם הברית ולגלות מחדש את השלמות העצמית בנפש. כאשר מתגלה השלמות העצמית מתאחדות כל האהבות העצמיות בנפש, ויש תוקף ועוז לפעול בצורה גאולית בכל שדות הפעולה המשיחיים.

והנה, השיבה לעיסוק עמוק ופנימי בתורה היא אכן הפעולה הטובה העיקרית שצריכה להתווסף מט"ו באב, כפי שמסיימת הסוגיא המפרטת את סיבות השמחה בט"ו באב – "מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף יאסף"[שפה]. ופרש רש"י: "מחמשה עשר באב ואילך, דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו". אם כן, ה"בכן" של ט"ו באב הוא הוספת לימוד תורה בלילה. הרבי מליובאוויטש מבאר[שפו], על יסוד דברי הרמב"ם[שפז] "מי שרצה לזכות בכתר תורה יזהר בכל לילותיו [לעסוק בהן בלימוד]", כי לימוד תורה בלילה הוא לימוד מאיכות אחרת – לימוד על ידו זוכים למדרגת הכתר שבתורה, המאור שבתורה, מקור ההתחדשות התמידית שלה. ההוספה בלימוד תורה בלילה החל מט"ו באב היא הוספה בלימוד מאיכות אחרת – לימוד מתוך בטול לנותן התורה (כתיקון ל"שלא ברכו בתורה תחלה", כמפורש בדברי הרבי) הגורם להתעצמות הנפש עם מקור התורה ולהשראת השכינה בתוכה[שפח]. התשובה מאהבה של ט"ו באב נותנת את הכח לחזור אל פנימיות התורה ומקורה בתשובה מאהבה, לגלות תורה חדשה ומשיחית ובזכותה לרענן ולהאיר את השלמות העצמית ולתקן את הברית בשלמות, והרמז: חמשה עשר באב עולה בדיוק תורה חדשה!