פרק ט - תיקון הברית

תיקון פגם הברית – תשובה עילאה

כפי שכבר הוזכר, ט"ו באב הוא יום תיקון הברית והאהבה – זהו היום בו יש להישמר מפגם הברית ובו חותרים להגיע לתכלית קדושת הברית ותיקונה. כפי שעוד יורחב בחלק השלישי, מגמתה של תשובת ט"ו באב היא תיקון החורבן, אשר נגרם גם הוא מפגם הברית – משנאת חנם המפרה את ברית האהבה וההתקשרות בין בני ישראל – כשהאהבה, השמחה והתשובה של ט"ו באב נועדו להרבות באהבת חנם ובכך להביא את הגאולה. והנה, בנושא של תיקון פגם הברית, תשובה עילאה – שתמיד היא עדיפה על גבי תשובה תתאה – היא הכרחית.

על פגם הברית נאמר (בהפטרות הפורענות) "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בֹרית נכתם עוֹנך לפני"[רלט] ("נכתם עונך לפני" ר"ת נעל, כאומר שחטא זה 'נעול' ולא ניתן למחוק אותו), ועל יסוד זה מבואר בזהר[רמ] כי תשובה אינה מועילה על כתם פגם הברית. אמנם, אדמו"ר הזקן – בעל התניא והשולחן ערוך, פוסק בנסתר ובנגלה – מכריע בספר התניא קדישא[רמא] כי חלילה לומר כך, "אין לך דבר העומד בפני התשובה"[רמב], ומביא מדברי הראשית חכמה[רמג] כי תשובה תתאה אינה מועילה, אך תשובה עילאה מועילה בודאי (וכן משמע מדברי הזהר שם כי "תשובה סגיא", תשובה רבה, כן מועילה)[רמד].

אובדן השלמות ותיקונה – מיניה וביה

כדי להבין את חומרת פגם הברית ואת ההכרח בתשובה עילאה דווקא יש להביא את דברי הרבי הרש"ב[רמה] (שכבר הוזכרו בפרק ו) על הפסוק "שלח ידיו בשלֹמיו חִלל בריתו"[רמו]:

פגם הברית נוגע לשלמות, והתקון על זה אינו על ידי כח עליון, רק על ידי דבר זה עצמו [על ידי השלמות עצמה], בכח עמוק יותר. כשחסר גלוי אור מסוים צריך גלוי אור עליון יותר על מנת להסיר את ההעלמות וההסתרים שעל גבי האור שנחסר. אין הגלוי יכול לתקן את עצמו, לעזור לעצמו, בזמן שחבוש בהעלמות והסתרים. מה שאין כן בנוגע לשלמות שהוא דבר עצמי, ולא יתכן אצלו שום העלמות והסתרים, אלא שפגם הברית, שהוא ענין הבטוי העצמי של הנפש הבהמית, מגיע עד לשלמות הנפש, לפגום אותה כביכול. והתקון על זה אינו אלא על ידי גלוי האור הפנימי והעצמי של השלמות עצמה. אור עצמי זה הוא אור פנימיות התורה[רמז].

הרבי הרש"ב מסביר כי בעוד כל חטא מסתיר רק על אור הנשמה, פגם הברית מעלים את שלמותה העצמית. אור שנפגע אינו יכול לשוב ולהאיר, משום שאין הוא מקור בעל כח עצמי, אלא הארה בלבד, אך מה יכול לפגוע במקור העצמי של האור, במה שהוא תמיד שלם ובלתי פגיע, בנקודת עצם הנשמה של היהודי? רק פגם הברית, שהוא הביטוי העצמי של הנפש הבהמית, שוה כביכול בכחו לביטוי העצמי של הנפש האלקית – אין הוא מסוגל לפגוע בעצם הנפש, אבל הוא יכול להעלים ולהסתיר אותה.

אבל, כשהמאור מתעלם, שום המשכת אור ממקור אחר לא תועיל – רק המאור עצמו מסוגל להאיר מחדש. על כל חטא יש תשובה, במשמעות של השבת מה שנחסר על ידי קריאה ממקור אחר – השלמת האור שנחסר על ידי אור אחר, נעלה יותר, שמתגלה באמצעות התשובה. תשובה כזו היא בנית מעקף על חלק פגום – מילוי מקום החסרון באמצעות דבר אחר. אבל את עצמיות הנפש לא ניתן להשלים ממקום אחר – כאשר האדם אבד לעצמו, שום דבר אחר לא יעזור, משום שעליו למצוא ולגלות שוב את עצמו, לתת לשלמות העצמית שלו לשוב ולהאיר. הקריאה לעצם, למאור, לשוב ולהתגלות מהעלמו איננה תשובה במובן הרגיל (ועל כך נאמר שאין תשובה על פגם הברית) – אין כאן השלמה ממקור אחר, אלא הכרח לתיקון שיתחולל "מיניה וביה" בשלמות העצמית של הנפש[רמח].

גילוי השלמות והאחדות העצמית

לפי ההבנה שתיקון הברית יכול להעשות רק ישירות, "מיניה וביה", ללא עזרה מבחוץ או "גיוס משאבים" ממקור אחר, כיצד מועילה לו ה"דרך ארוכה וקצרה" של תשובה עילאה? לכאורה, הדברים הפוכים ממש – "דרך ארוכה וקצרה" מבוססת על כך שמגיעים אל הנקודה מסביב, דרך שלבים ודברים אחרים, ואילו לפגם הברית לא מועיל כל מעקף.

מקורה של שאלה זו הוא בהבנת התיקון "מיניה וביה" כתיקון נקודתי ומקומי – דבר שבטעות יסודו, כמובן. שהרי, השלמות העצמית היא הדבר הנעלה והעמוק ביותר בנפש, מקור כל מה שמתגלה ממנה, ולא יתכן כלל שהיא תתגלה באופן נקודתי ומצומצם. השלמות העצמית היא ביטוי של עונג עצמי שאינו זקוק לזולת[רמט], גילוי של שעשועי ה' שאינם תלויים בדבר – "שעשועי המלך בעצמותו". תענוג שכזה, שאינו תלוי בשום דבר חוצה לו, שייך ל"מרחב העצמי" שבנפש, למעלה מכל נקודה בודדת ומקומית. התענוג העצמי הזה מתגלה דווקא בספירת הבינה מרובת הגוונים ונושאת ההפכים, רק המודעות ש"זה וזה גורם" היא כלי למרחב העצמי שלמעלה מנקודה[רנ], ועל כך נאמר "התגלות עתיקא באמא".

וכיצד מתגלה השלמות העצמית שבבינה ב"דרך ארוכה וקצרה" של תשובה עילאה? בפנימיות, ההליכה ליעד הסופי דרך מעקפים ויעדים נוספים איננה מניחה שדרושים אמצעים עוקפים בשביל להגיע לתכלית – היא מגלה שהיעד בפנימיותו הוא מרחב עצמי הכולל בתוכו, כתכלית ולא כאמצעי, את כל מה שעוברים בדרך אליו. גילוי השלמות העצמית הוא היציאה מהתפיסה הנקודתית אל המרחב, ובסופו של דבר אל הגילוי כי "ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד"[רנא] (ואחדות מופלאה זו מתגלה דווקא בארץ ישראל)[רנב].

שלמות עצמית זו של המרחב העצמי יכולה להתפס רק ב"רחֹבות הנהר" של הבינה[רנג], בהתבוננות סבלנית ומלאת אהבה, בעוד שמצב הכיווץ והבריחה של תשובה מיראה מסוגל לגעת רק בחיצוניות המציאות, בה יש פירוד בין הדברים. רק תשובה עילאה באהבה רבה חותרת לפנימיות היעד, לגילוי כי בנפש פנימה יש חיבור אחד, אמיתי ועצמי, אל כל הדברים אליהם משתוקקת הנפש ואותם היא אוהבת באהבה עצמית. נקודת החיבור והקשר בין כל הדברים היא נקודת הברית המאחדת את הכל, ולכן חשיפת השלמות העצמית הזאת היא תיקון הברית מיניה וביה.

תשובה בשמחה ובתענוג

לפי זה מובן ההבדל העמוק בחויה הנפשית בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה, בין תשובה תתאה לתשובה עילאה:

עיקרה של תשובה מיראה היא מרירות – היראה היא פחד מניתוק[רנד] (לכן היא בת זוגה של האהבה, הרצון לחיבור), ותשובה מיראה רוויה מרירות על הריחוק והניתוק הקיימים. המרירות היא הכרחית, והיא קיימת בבסיסה של כל תשובה[רנה], אך אחרי המרירות על הריחוק והניתוק צריכה להתעורר אהבה, אמונה שאפשר לתקן וכי אפשר לשוב ולהתקרב אל האהוב (שאם לא כן, במקום תשובה תהיה כאן שקיעה ביאוש ובדכאון) – מתוך תשובה מיראה מוכרחים להתקדם לתשובה מאהבה.

האהבה והאמונה ביכולת להתקשר מעוררת שמחה בנפש, וזו גוברת והולכת ככל שמתקרבים לאהוב. השמחה אינה גוברת רק בשל האפשרות להתקרב, ורק בשל עצם ההתקרבות למה שהיה קודם חשש של ריחוק וניתוק ממנו. השמחה האמיתית היא באהוב עצמו (ולא בהחלצות האישית מהריחוק), שככל שמתקרבים אליו חושפים עוד ועוד את מעלותיו ואת אין סופיותו ומתעוררים כלפיו באהבה רבה. שמחה כזו היא פנימיות ספירת הבינה – היא פועל יוצא של ההתבוננות האלקית המניעה את תשובה עילאה, התשובה מאהבה רבה.

השמחה שבפנימיות הבינה היא שמחת ההשגה של שכל אלקי בהתבוננות, שמחת השגת השלמות העצמית, השמחה על "התגלות עתיקא באמא". גילוי האחדות העצמית מוסיף גם על שמחת ההתקרבות ומקהה את עוקץ המרירות ופחד הניתוק – כשמתגלה שהכל אחד מתברר כי ניתן להתקרב אל היעד מכל כיוון ומכל נקודה, וכי באמת מעולם לא היה האדם נפרד מן היעד (ואז הופך פחד הניתוק עצמו למקור שמחה ושעשוע[רנו], בסוד "פחד יצחק"[רנז], כנודע[רנח]). תשובה עילאה, תיקון פגם הברית, רוויה בחוית שמחה ו"אהבה רבה בתענוגים". שלמות השמחה והתענוג, שלמות הגילוי האלקי, אפשרית רק עם סיום הגלות ובנין בית המקדש – יעד התשובה מאהבה הוא הגאולה האמיתית והשלימה.