פתח דבר

פרק י- ארבעת יעדי התשובה

ארבעה יעדי תשובה

כפי שנתבאר בארוכה, תכלית התשובה היא להגיע ליעד – תשובה מאהבה חותרת להגיע ליעד האהוב בדרך ארוכה וקצרה. שלוש אהבות עצמיות קיימות בנפשו של כל יהודי – אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל[רנט] – ובהיותן אהבות עצמיות הן גם קשורות זו בזו בקשר עצמי (וכפי שהתבאר בפרק הקודם כי עיקר השלמות העצמית מתבטאת באחדות עצמית בין כל מה שהנפש קשורה אליו בעצם). כך אמר הרבי הריי"צ[רס]:

אהבת ה', אהבת התורה, אהבת ישראל – כולא חד, כעצם אחד. ולכן, בכל אחת מהן, ישנן כל ג' האהבות, כי העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו.

מפי חסידים[רסא] מקובל כי הרבי הריי"צ הוסיף לומר בשעת התוועדות כי אהבה נוספת שיש לכלול עם אהבות אלו היא אהבת ארץ ישראל.

כל אחד ממושאי האהבה העצמית בנפש הוא יעד של תשובה מאהבה (תשובה תמידית, שאיננה רק על חטאים בפועל, כפי שנתבאר) – צריך לשוב אל ה', אל התורה, אל עם ישראל ואל ארץ ישראל[רסב]. ובפירוט:

המשמעות הפשוטה של תשובה בתורה היא תשובה אל ה'[רסג], והיא התשובה העיקרית וההכרחית ביותר, עליה עומד הכל – "אם תשוב ישראל נאֻם הוי' אלי תשוב"[רסד]. לכאורה, זו תשובתו של מי ששכח את ה' – מי שלא חש אמונה ואהבת ה', הרחוק מתורת ה' וממצותיו, ובעיקר של מי שאינו מאמין בה' או אף עובד עבודה זרה. אמנם, החסידות מלמדת שתשובה זו שייכת לכל אחד ואחד, גם אם הוא מאמין בה' בתודעתו, משום שהמולת החיים ובעיקר רדיפת הפרנסה משכיחים את ה'. השקיעה ברדיפת הממון גורמת גם לשומרי תורה ומצוות להיות "עובדי עבודה זרה בטהרה"[רסה] – להאמין במעשי ידיהם ולשכוח כי ה' "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[רסו].

תשובה אל התורה היא, לכאורה, החזרה בתשובה המוכרת ביותר. זו תשובתם של אלו שאינם מקיימים תורה ומצוות אך מאז ומעולם חשו קשר לה' והאמינו בו ובהשגחתו הפרטית – עליהם מוטל לשוב אל לימוד התורה ואל קיום מצוותיה. אמנם, גם כאן, יש מקום לתשובה גם למי שעוסק בתורה ומקיים מצוות – תשובה לכך שהלימוד והקיום יהיו פנימיים ואמיתיים יותר.

התשובה אל העם יכולה להיות שייכת אף לאדם הקשור עם ה', צדיק במעשיו וגדול בתורה. אדמו"ר הזקן הסביר כי חסיד הוא זה אשר חש הזדהות עם כאבי הזולת ועם שמחותיו – הן ביחס לכל פרט ופרט, וכל שכן ביחס לכלל ישראל – ואדם שאינו חש את הקשר אל עם ישראל ואינו פועל למענו, אף אם הוא צדיק ותלמיד חכם, צריך לחזור בתשובה אל עם ישראל.

וביחס לארץ ישראל: יתכן מצב כי אדם קשור לה' ולתורתו, ואף פועל למען עם ישראל בתפוצות, אך אינו קשור לארץ ישראל. יתר על כן, יתכן כי אדם שחי בארץ ופועל למען העם היושב בה יהיה מנותק מנטאלית מהארץ, משום שהוא מתבונן על הארץ ועל יושביה מתוך תודעת חו"ל, ללא הכרה בטיב עבודת ה' השייכת לארץ ישראל – זה אדם הרואה את העם בארץ כעוד קהילה גדולה של יהודים, ואינו קשור עם עבודת עם ישראל כצבור[רסז] ועם הדחף לגאולה שצריכים להיות בארץ ישראל. התשובה עבור אדם כזה היא עליה לארץ (בפועל או בתודעה) – שיבת ציון (וכפי שהוזכר, התשובה אל הארץ היא משמעות עיקרית של תשובה בתנ"ך).

אהבה ותשובה – אורות דתהו בכלים דתיקון

כשמבינים שיעדי התשובה הם מושאי האהבה העצמית שבנפש מובן יותר היחס של "אורות דתהו בכלים דתיקון" שצריך להתקיים בתשובה[רסח]. האור שבתשובה מאהבה הוא האהבה העצומה והעצמית אל יעד התשובה, המתגבר ומתעצם כצמאון אדיר מתוך תחושת הריחוק ממושא האהבה. זהו אור מופשט של תהו, רצון נטול כלים לדבקות, ותפקידה של התשובה בפועל היא לממש את האהבה הזאת ולהכילה בכלים תורניים ומעשיים.

ודוגמה פשוטה: ידוע כי למדן אינו מי שרוצה ללמוד או מי שיודע ללמוד, אלא מי שלומד בפועל. וכך, התשובה מאהבה אל התורה אינה מסתפקת ברצון עז להדבק בתורה – היא חייבת להתממש בכלים של לימוד תורה בפועל (ועל מנת שהכלי יתאים לאור, שהמעשה לא יאכזב את המניע שלו, צריכים אלו להיות כלים רחבים – לימוד תורה פנימי ומעמיק ורחב דעת, שמסוגל לממש את הציפיות העצומות מהתורה שישנן לשב אליה מאהבה).

כמובן, גם כל תחום השידוכים "עם בחירת לבו", שידוכי ט"ו באב, הוא דוגמה לדבר זה: בין בחור לבחורה יש אהבת תהו[רסט], אהבה עצומה ודחף לדבקות זה בזו, ללא כל תשומת לב לדרכים ולתנאים למימוש האהבה הזאת באופן ראוי ויציב, והתשובה ביחס לאהבה זו היא החתונה ובנין הבית, המימוש של האהבה במגבלות התורה וההתחשבות בצרכים המציאותיים לקיום בית נאמן ויציב.

והנה, כאשר מתייחסים לארבעה יעדים של תשובה, ארבעה יעדים אליהם יש אהבה בנפש, יש להתבונן בכך שאור התהו של האהבה ממוקד תמיד בעיקר באחד מארבעת היעדים בעוד שלושת האחרים הם כלים המכילים את אור האהבה ומסייעים לממש את התשובה אל היעד. הדחף לשוב מתמקד, בעוצמת תהו אדירה, בנקודה אחת. התשובה בונה שטח יציב, מורכב ורב פנים, שרק בו יכולה להתממש האהבה[רע].

הכלל הגדול של דרך זו, הנכון לגבי כל אחד מארבעת יעדי התשובה, הוא "כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו"[רעא] – הנסיון לבודד יעד אחד של תשובה מתוך האחרים מבטיח שתשובה זו לא תגיע לפנימיות היעד ובסופו של דבר לא תתקיים בידי האדם. "דרך ארוכה וקצרה" אל יעד האהבה היא התשובה הבונה כלים בכלל, ובפרט זו הכוללת בדרכה את כל מושאי האהבה העצמית – זו הדרך הארוכה, שאינה מסתפקת בתיקון מקומי, אך בלעדיה לא מגיעים לשלמות הפנימית של יעד התשובה.

התשובה המשדכת

כמאמר מוסגר, לפני ההתבוננות בדרך ארוכה וקצרה לכל אחד מיעדי התשובה, ניתן לחזור ולהבין טוב יותר מדוע ענינה של התשובה שייך למח הבינה, המח שיש בו את החוש לשידוכים – החוש לזהות דמיון, ועוד יותר מכך, החוש לזהות הפכים משלימים ולהכיר בכך ששידוכם הכרחי כי רק ביחד יגיעו אל היעד, אותו "זה וזה גורם":

כל התעוררות לתשובה מתוך המציאות מבוססת על 'שידוך' תודעתי בין מאורעות המציאות לבין מעשי האדם. כך כתב הרמב"ם בריש הלכות תעניות[רעב]:

ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב "עוונתיכם הטו וגו'". וזהו שיגרום להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית – הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה "והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי". כלומר, כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהיא קרי, אוסיף לכם חמת אותו קרי.

התעוררות התשובה בעקבות אירועים קשים וצרות, ח"ו, דורשת חוש בשידוכים – חוש המכיר בקשר בין מאורעות העולם לבין מעשינו, חוש המשדך בין סיבה לתוצאה (ולכן גם שמח לגלות שאפשר לתקן). כמובן, חוש שידוכים מפותח אינו מסתפק בהכרה הכללית שמצב גרוע דורש חיזוק ותשובה, אלא חותר לזהות לפי הפורענות את סיבתה – שדכן טוב מחפש לכל צרה[רעג] את ה'בעשערט' שלה בתשובה אמיתית[רעד]. חוש שידוכים זה צריך להתגלות בעיקר בתענית ותשובה, כדברי הרמב"ם (וכידוע בדברי ימי ישראל שביום התענית היו חוקרים ומפשפשים למצוא מהו החטא המסוים שגרם לצרת הציבור), וזהו סוד הקשר בין משנת השידוכים של ט"ו באב ויום כיפור למסכת תענית, אותה היא חותמת.

אך החוש לשדך בין צרות לבין עבירות שייך לתשובה מיראה (שעיקרה בנוגע ל"סור מרע"[רעה]), ואילו חוש השידוכים השלם והשמח באמת מתגלה בעיקר בתשובה מאהבה (שעיקרה, גם כתגובה לצרה, הוא פניה לתוספת הידור בקיום ה"ועשה טוב", מתוך אהבה ושמחה של מצוה), בדרך ארוכה וקצרה – תשובה עילאה של ספירת הבינה, המח המשדך. בתשובה מאהבה מופיע השידוך העמוק בין האור והכלי, המסמלים את החתן ואת הכלה, ובעומק מופיעים השידוכים בין כל יעדי האהבה והתשובה השונים.

בתשובה מיראה מדובר בשידוך כפוי ועצוב בין צרה לעבירה, כאשר הדמיון ביניהם מלמד כי 'אין ברירה' ועליהם להשתדך (שידוך שמשמעותו היא, בעצם, קיזוז הדדי – ביטול של העבירה ושל הצרה שבאה בעקבותיה), ואילו תשובה מאהבה משדכת שידוך שמח ונושא הפכים בין יעד התשובה ובין הדרכים אליו – שידוך המגלה את ההשלמה ואת השלמות העצמית[רעו].

לאחר הבנת ההגיון העומד מאחורי ההתכללות בין יעדי התשובה, נתאר כיצד מתבטאים הדברים בכל יעד ויעד:

התשובה אל ה' בדרך ארוכה וקצרה

כאשר אדם ששכח את ה' נזכר בו מתעוררים בליבו אהבה רבה אל ה' ורצון לשוב אליו. אמנם, אם האדם ישוב "ישר" אל מושא אהבתו – אל ה' – קיים סיכוי רב כי לא יגיע אליו. האהבה הפשוטה אל ה', שאינה מתלבשת בכלים, תוביל את האדם אל חיפוש רוחניות נטו, שכביכול מגיעה ישירות אל האלקות. חיפוש כזה, הנובע מתוך "מוחין דקטנות", עלול להוביל את האדם אל מדיטציות שונות ומשונות, אל אנשים שמוציאים אור מהאצבעות וכיו"ב. לכן דחף האהבה האדיר אל ה' צריך כלים דתיקון, אותם מספקים שלושת היעדים האחרים – התורה, העם והארץ[רעז]:

מי שרוצה לשוב אל ה' צריך ללמוד את תורת ה', שרק מתוכה יכיר את ה' (בלימוד תורת הנסתר) וידע מה הוא רצונו (בלימוד תורת הנגלה) וכיצד שבים אליו באמת (ולא אל הדמיונות שלו על ה' ב"התגלות לבו"[רעח]).

עליו לאהוב את עם ה', עם ישראל, משום שללא אהבת עם ישראל, חיבובם והטבה להם בפועל, גם אהבת ה' אינה רצויה ואינה אמיתית[רעט]. אהבת ישראל היא הכלי לאהבת ה'[רפ] והתכלית שלה[רפא].

וכן, גם הרצון לכונן לה' מקום בעולם התחתון הוא חלק בלתי נפרד מאהבת ה'. ה' ברא את עולמו מפני שנתאווה לדירה בתחתונים[רפב], ואהבת ה' שאינה כוללת את הרצון לבנות לקב"ה דירה בתחתונים – בארץ התחתונה ממש, באדמה, ב"עצים ובאבנים" – היא תאוה אנוכית לרוחניות ולא אהבת ה'. האהבה אל ה' כוללת את האהבה אל ארצו – המקום בו ניתן לבנות לו בית "לשכן שמו שם"[רפג].

התשובה אל התורה בדרך ארוכה וקצרה

התשובה אל התורה היא התעוררות עזה של אהבת תורה, המעוררת לחזרה בתשובה את ה"דתי בלב", המאמין שלא למד תורה ולא קיים מצוות, וגורמת למי שלמד תורה בלי לחוש מספיק את הקשר אליה לרצות להוסיף ולחזק את לימודו באיכות ובכמות (מתוך התחושה שעד כה כלל לא למד את התורה באמת[רפד]). אמנם, חתירה ישירה אל היעד – פשוט לשבת וללמוד תורה – עשויה להביא לחיבור חיצוני ומזיק לתורה, בבחינת "כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות"[רפה], ובסופו של דבר "כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו". לכן, כדי לזכות לחיבור אמיתי לתורה כ"סם חיים", וכדי שהתורה תתקיים בידי האדם, עליו ללכת בדרך ארוכה, לעסוק בתחומים נוספים – אף שהם נדמים לו כ"בטול תורה"[רפו] – ולבנות כלים ראויים לתורת אמת, מתוך קשר לה', לעם ישראל ולארץ ישראל:

ראשית, ההקדמה הנכונה ללימוד תורה היא חיבור לה' – נותן התורה. לפני הלימוד צריך האדם להשקיע מזמנו כדי לחשוב על ה', ובכל שעה צריך האדם להפסיק מלמודו ולרענן את זכרון ההתבוננות הזאת[רפז]. אם לא כן עלולה תורתו שלא להיות תורת ה', ואף להסריח ולהתליע בתוכו, כפי שמתארת הגמרא[רפח] את יראת ה' ביחס ללימוד התורה כ"קב חומטין" (אדמה מלוחה השומרת את התבואה מלהרקיב) אותו יש לערב ב"כור חיטין" של לימוד תורה[רפט]. הקדמת המחשבה על ה' והיחס אליו ללימוד התורה היא "ברכת התורה" שלפני הלימוד, שהעדרה (המעיד על ניתוק מנותן התורה ועל העדר אהבת תורה והכרה בערכה) הוא מסיבות חורבן הארץ – "שלא ברכו בתורה תחלה"[רצ].

כשם שלימוד תורה ראוי דורש השקעת זמן ומרץ ביחס הנכון אל ה', נותן התורה, כך קיום התורה בידי האדם דורש השקעת זמן ומרץ ביחסים בין אדם לחברו – תשובה לאהבת ישראל. כך, את עמוד התורה יש לחבר עם עמוד גמילות החסדים[רצא], ו"כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה"[רצב], ו"כל האומר אין לי אלא תורה, בלי גמילות חסדים, אפילו תורה אין לו, אלא לעסוק בתורה ובגמילות חסדים"[רצג]. בנוסף לגמילות חסדים בפועל, אהבת ישראל עצמה וראית כל יהודי בעין טובה היא הסגולה האמיתית להתמדת התורה ואהבתה[רצד].

וביחס לארץ ישראל: כפי שכבר הוזכר, עצם הזיקה אל הארץ באה מתוך הכרה ברצון ה' לדירה בתחתונים, בענינים ארציים, ואמרו חז"ל כי קיום התורה דורש בהכרח עיסוק בענינים ארציים – "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון"[רצה]. הן על העיסוק בגמילות חסדים והן על העיסוק בתיקון עולם נאמר "דרך ארץ קדמה לתורה"[רצו]. מעבר לחשיבות העיסוק הארצי בכלל, שעיקרו כמובן בארץ ישראל, הרי מפורש כי רק בה מגיע לימוד התורה לשלמות – "'וזהב הארץ ההיא טוב' מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל"[רצז]. לכן השתדלו תנאים ואמוראים רבים לעלות לארץ ולעסוק בה בתורה (כשהעולה מחו"ל, שהוא "בעל תשובה" אל הארץ, זוכה למעלה כפולה בתורת ארץ ישראל[רצח]), ורבי זירא אף חזר בתשובה על לימוד התורה שלו בחו"ל וצם מאה תעניות כדי לשכוח את תורת בבל ולהיות כלי ריקן לתורת ארץ ישראל[רצט].

התשובה לעם ישראל בדרך ארוכה וקצרה

גם כאשר מתעוררת בלב האדם האהבה העצמית אל עם ישראל, והוא רוצה לחזק את הקשר שלו לעם, עליו לסלול לשם כך את דרכו בעזרת שלושת היעדים האחרים:

אהבת ישראל המתוקנת, "אהבה שאינה תלויה בדבר", חייבת לבוא מתוך הכרת הנפש האלקית שיש בכל יהודי[ש], והאהבה מצידה של הנפש האלקית באה מתוך אהבת ה'. כלומר, האהבה אל יחודו של עם ישראל באה מתוך ההכרה כי ה' – הנאהב באהבת ה' – שוכן בתוך עמו ישראל ("ושכנתי בתוכם"[שא]) ומתגלה בעולם דרכם. כל אהבה ליהודי בלי להתייחס ל"חלק אלוה" שבתוכו היא "אהבה תלויה בדבר" ש"אין סופה להתקיים"[שב], משום שאיננה נוגעת בנקודה העצמית של היהודי אלא בעטיפות ובחלקים נלווים (ועל זה הדרך, אם לא מאמינים ביהודי כפי שמאמינים בקב"ה[שג] – אמונה באין סוף שבתוכו, היציב והבלתי מחולל – יהיו יהודים כה רחוקים וקשים שכלפיהם לא תוכלנה להתעורר האהבה והאמונה).

ועוד, האהבה הראויה אל העם איננה אהבה ותו לא – אהבת ישראל אמיתית דורשת להשפיע טוב על היהודים, ולשנותם. כך אהרן, אוהב ישראל הגדול, קיים בעצמו "אוהב את הבריות [כפי שהן בפחיתותן, אך אחר כך ומתוך כך] ומקרבן לתורה"[שד] (וכך מורנו הבעל שם טוב, שאהב במיוחד יהודים פשוטים, אך לא השאירם בבורות ופשטות, אלא עמל בעצמו ועל ידי תלמידיו – לעתים שנים עבור יהודי אחד – ללמדם תורה ולהפוך אותם לתלמידי חכמים). אהבה שאין בה רצון לשנות ולשפר היא אהבה מזיקה, אשר עלולה להנציח את המצב הרע בו נמצא היהודי האחר או העם כולו[שה]. הרצון לשנות ולהוכיח חייב לנבוע מתוך תורה – רק מתוך אהבת התורה ולימודה יכול האדם לדעת כיצד ולאיזה כיוון עליו לשנות את העם. גם עצם היכולת לשנות כרוכה באהבת ה' והתורה, בבחינת "כל אדם שיש בו יראת שמים [על ידי תורה מן השמים[שו]] דבריו נשמעין"[שז]. ובכלל, היכולת לראות את מעלתם של ישראל היא דווקא מנקודת המבט של התורה[שח], המבליטה את הטוב שבהם ובכך מעוררת אותו להתגלות[שט].

וכן, על מנת לקרב את העם לתורה, ובכלל על מנת לגלות אהבת ישראל, יש צורך להיטיב עם היהודים גם בגשמיות. ידוע פתגם הבעל שם טוב כי כדי להיטיב עם יהודי ברוחניות יש להיטיב לו קודם כל בגשמיות. ההטבה והדאגה העיקרית לביטחונו הפיזי של עם ישראל כרוכה באהבת ארץ ישראל – הארץ היחידה בה יכול להבנות עם ישראל בבנין שלם, ואשר חוסר אהבתה מסכן מיליוני יהודים – כפי שאנו רואים בפועל. כמובן, גם כל הטבה רוחנית עם ישראל כרוכה בחייו בארץ ישראל, ויותר מכל – עצם היכולת להצמיח את כל הטוב הטמון בנשמת כל יהודי תלוי במציאת נחלתו האמיתית בארץ ישראל, בה יוכל להוציא מהכח אל הפועל את האוצרות הטמונים בו. כלומר, אהבת ישראל היא חלקית ומוגבלת אם אינה קשורה באהבת הארץ וברצון לרשת אותה ולהנחילה לכל יהודי ויהודי.

התשובה לארץ ישראל בדרך ארוכה וקצרה

האהבה לארץ ישראל היא ליעד ממשי ומוחשי, ולכאורה קל יותר לצייר את הגשמתה בצורה קצרה וישירה – בעליה לארץ, התיישבות בה ובנינה – ואולי קשה יותר להבין את ההתכללות של ממדים רוחניים יותר בתוך אהבה זו. הסיבה לכך היא שארץ ישראל היא הכלי לשלוש האהבות האחרות, ויותר ממה שהיא מתכללת איתן היא כוללת אותן[שי].

אמנם, דווקא כאן באה המציאות ומסייעת לנו. אין כמו ארץ ישראל לגלות כי יש הבדל גדול בין היכולת להגיע לחיצוניותה לבין היכולת לגעת בפנימיותה – זו ארץ הרגישה ליושביה, הנענית לבניה בלבד[שיא] והמקיאה ממנה את החוטאים[שיב], כך שמי שאינו מגיעה לפנימיותה לא מסוגל להתקיים בה. וכפי שהובא לעיל[שיג], דוגמה עיקרית להבדל בין דרך ארוכה וקצרה לדרך קצרה וארוכה יש בכל היחס לשיבת ציון, שכאשר אין נוקטים בה בדרך ארוכה וקצרה הבנין שנבנה הוא חיצוני ומעורער, כלל לא ארץ-ישראלי ורחוק מאד מיציבות.

וגם כאן, ברור שהדרך לבנין הארץ עוברת דרך כל שלושת היעדים האחרים – בנין הארץ עובר דרך יחס נכון ורענן אל השי"ת (אשר עיניו בארץ תמיד, מראשית השנה ועד אחריתה[שיד]), דרך תורה חדשה של ארץ ישראל, ודרך בנין חדש ומלכותי של עם ישראל כציבור המתאחד ונוטש את השבטיות והפלגנות לטובת מלכות אחת שלמה[שטו].