ידיעת סוד הגלגול כבסיס לידיעת הנהגתו יתברך

אחת הידיעות החשובות בחכמת האמת, היא ידיעת סוד הנשמה, שורשה, גלגוליה ותיקוניה, ואיך שבזה תלוי תיקון כל המציאות וכל המעשים שנעשו בכל הזמנים, עד ביאת גואל צדק.

רבים הם החשים במהלך חייהם מבוכה גדולה בהבנת דרכי הנהגת ה' בעולמו, וברוב המקרים נלאה האדם  למצוא את פשר המאורעות המתרחשים במהלך חייו, עד אשר ללא רצונו אפשר חלילה שיזעיף לבו על ה', והכל מחוסר ידיעה והעמקה בתורת ה', ובפרט בחלק גלגולי הנשמה שבחכמת הסוד.

אי אפשר לעמוד על הבנת מציאות העולם הזה, תהפוכותיו מקריו ותכליתו, אם לא תהיה לפחות ידיעה כללית בשורשים הראשונים של המציאות.

כאשר איוב סבל את סבלו, ואף הגיע למצב בו הוא קילל את יום לידתו, כשלא היה לאל ידו לענות על השאלה: מדוע כל הסבל הזה? אז התגלה אליו הקב"ה מתוך הסערה ושאל אותו חמישים שאלות (כנגד חמישים שערי בינה, כידוע שהבינה – אמא עילאה היא שורש העולם שהוא בסוד ז"א) הנוגעות להבנת שרשי הבריאה: "איפה היית ביסדי ארץ...על מה אדניה הטבעו...הנגלו לך שערי מות ושערי צלמות תראה...?"

ידיעת סוד הגלגול, העוסקת בשורשים הקדומים - הרוחניים של הנשמות ושל כל המציאות כולה, משמשת מבוא גדול, להסרת המבוכה בהבנת דרכי הנהגת ה' בעולם. לכן אם ידיעת פרטי ההנהגה נעלמת מעיני כל חי, הרי שידיעת כללי ההנהגה היא מצווה וחובה רבה על כל אחד ואחד מישראל, לעמול בהם ולנסות להבינם עד כמה שהיד משגת.

נושא הגלגולים, הוא נושא ארוך מאוד, העוסק בכל השאלות הקשורות לנשמת האדם הפרטי, החל משורשה העליון, ירידתה לעול הזה, וכל פרטי גלגוליה. לכן כדי להבין את עניין שורשי הנשמות, יש לדעת תחילה גם את תבנית העולמות הרוחניים.

אמנם, כיון שנשמת כל יהודי, היא בעצם ענף של השכינה שהיא שורש וכלל נשמות ישראל, לכן ישנה השלכה ישירה בתיקון נשמת האדם הפרטי לתיקון השכינה וההפך. לכן אי אפשר להבין כראוי את תיקון הנשמה הפרטית של האדם בדרך הגלגול, ללא הבנה פנימית של תיקון השכינה בגילוי מלכותו יתברך, וכן ההפך, הבנת נושא השכינה תלוי בהבנת תיקון נשמת האדם ויעודה.

תיקון הנשמות הוא תיקון כללי, הכולל את כל המציאות בכל משך ימות העולם, החל מחטאו של אדם הראשון ולידת קין והבל, עד לגילוי כבוד מלכותו יתברך, בהופעת משיח בן דוד.

כשם שנושא הגלגול קשור לסדר הזמנים, כך הוא קשור גם למקום מיוחד, ואכן עיקר המקום בו מתקנות הנשמות הוא בארץ ישראל.

שייכות המושג גלגול

ישנם שלשה סוגים של "גלגול" השייכים לעניין תיקון האדם: גלגול שלג, גלגול מחילות, גלגול נשמות.

 

גלגול שלג (מושג מספרי המוסר) הוא גלגול של תשובה, כלומר שהעושה התשובה על חטא ידוע, משתטח ומגלגל את גופו על השלג מספר פעמים. תיקון זה נהגו הרבה צדיקים לעשותו בכל דור.

גלגול מחילות (מושג מהגמ') הוא גלגול הנעשה אחרי המיתה. לעתיד לבוא מתי חוץ לארץ יתגלגלו לארץ ישראל דרך מחילות, כיון שרק בארץ ישראל אפשר לקום לתחייה. "מחילות" מלשון מחילה, סליחה וכפרה. על כך מלמד המדרש: (ב"ר פר' צו', ז)

"...ולמה כל האבות תובעין ומחבבין קבורת ארץ ישראל...שמתי ארץ ישראל חיים תחילה ואוכלין שנות משיח...אמר רבי סימון: אם כן הפסידו הצדיקים שהם קבורים בחוץ לארץ? אלא מה הקב"ה עושה? עושה להם מחילות בארץ ועושה אותן כמערות הללו, והן מתגלגלין ובאין עד שהם מגיעים לארץ ישראל, והקב"ה נותן בהם רוח של חיים...".

גלגול נשמות (מושג מספרי הקבלה) הוא גלגול שנועד להשלים את יעודה ותכלית ביאתה של הנשמה לעולם הזה.

שלשת סוגי הגלגולים הנ"ל, מתקנים את האדם ומקרבים אותו אליו יתברך. הרמז לכך הוא ש"גלגול שלג, גלגול מחילות, גלגול נשמות = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" = שלש פעמים תרי"ג = תשובה תפלה תורה = 1839.

גלגול שלג כנגד התשובה.

גלגול מחילות כנגד התפילה. כשם שאי אפשר לתפילה שתעלה אלא דרך ארץ ישראל, שהיא שער השמים, כך אי אפשר לקום בתחיית המתים אלא בארץ ישראל, הקרויה "ארץ החיים", שנאמר: "חלקי בארץ החיים" (תהילים קמב, ו. עיין בילקו"ש תהילים תתפח).

גלגול נשמות כנגד התורה, שהרי חייב האדם לעסוק בכל חלקי התורה - פשט, רמז, דרש וסוד, וכל עוד הוא לא עסק באחד מחלקיה, חוזרת נשמתו בגלגול להשלים את החסר, ולטעום טעם חדש של תורה.

חמשת אופני תיקון הנשמה

אחרי פטירת האדם, ישנם חמישה מצבים אפשריים של תיקון על פי מדרגתו של האדם. חמשת מצבים אלה הם כנגד חמשת האורות הנשמתיים שבאדם – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה:

א. חיבוט הקבר כנגד אור הנפש.

על כך מלמדים חכמים: (חסד לאברהם מעין חמישי נהר א-ו) "שאלו את רבי אליעזר: כיצד דין הקבר? אמר להם בזמן שנפטר אדם מן העולם, בא מלאך המות ויושב על קברו...אמר רבי יהשוע בן לוי: חיצים ושלשלאות של ברזל בידו. פעם ראשונה (מכה ראשונה), איבריו מתפרקים, שניה, עצמותיו מתפרקים...אבל אמרו ז"ל: הדר בארץ ישראל ומת בערב שבת, אינו רואה דין הקבר. ומה יעשה וינצל מדין הקבר? יהיה אוהב צדקות ואוהב תוכחות ואוהב גמילות חסדים ומכניס אורחים לתוך ביתו ויתפלל תפילתו בכוונה, אפילו מת בחוץ לארץ, אינו רואה (דין חיבוט הקבר)...".

כיון שנפש האדם קשורה מאוד לגופו, לכן היא מתלכלכת בחטאי הגוף בעולם הזה, ותיקונה הוא על ידי חיבוט הקבר, שהוא "ניעור" קשה המפריד את זוהמת החטא מהגוף והנפש הקשורה אליו.

ב. כף הקלע כנגד אור הרוח.

על כך מלמדים חכמים: (זוהר תזריע מז, ב.) "בא וראה! בשעה שהמעשים טובים בעולם, והאדם עוסק בעבודת המלך הקדוש, הנה דבר ההוא שעושה נעשה ממנו הבל למעלה, ואין לך הבל שאין לו קול שעולה למעלה, ונעשה סניגור לפני הקב"ה. וכל המעשים שהאדם עוסק, ואינם עבודת הקב"ה, דבר ההוא שעשה, נעשה מהם הבל, והולך ומשוטט בעולם, וכשיוצאת נשמתו, ההבל ההוא מגלגל אותו בעולם כאבן בכף הקלע, וכמו שנאמר: 'ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע'...".

מלמד עך כך הראשית חכמה: שער הקדושה פ"י אות יא) "הנה מבואר במאמר הזה, שכל מעשה שאינו הגון, נעשה ממנו הבל להלביש הנשמה ולקלעו בכף הקלע...".

אור הרוח שבאדם הוא עיקר האדם. אם האדם זוכה, אזי רוחו, עולה למעלה עד לכסא הכבוד, ונעשה לו לסנגור, ואם אינו זוכה, רוחו משוטטת לה בעולם כרוח שאין לו תכלית, ובבא הזמן כשנשמתו יוצאת היא מתגלגלת לה על ידי ההבל והרוח הלא מתוקן, ממקום למקום ללא תכלית.

ג. גהינם כנגד אור הנשמה.

על כך מלמדים חכמים: (חגיגה יג, ב) "הנה סערת ה' חמה יצאה, זה נהר דינור, מהיכא נפיק? (מהיכן יוצא?) רבי ירמיה בר אבא אמר: מזיעתן של חיות. ולהיכן שפיך? (להיכן נשפך?) אמר רבי חלקיה בר טוביה, על ראש רשעים בגהינם...".

תכלית הגהינם לנקות ולזכך את הנשמה מכל לכלוך של חטא, ולעשותה מוכשרת ונקיה לקבל את אורו יתברך בשלמות.

ד. עיבור כנגד אור החיה.

במצב של עיבור, זוכה האדם לתוספת חיים על ידי נשמת צדיק המתעברת בו, ומסייעת לו להגיע למדריגת צדיק.

ה. גלגול כנגד אור היחידה.

שתהליך הגלגולים מביא ומוביל את המציאות להיות מוכשרת לגילוי אור משיח ולהמשכת אור יחודו יתברך, שהוא אור היחידה.

אדם וחוה – כלל נשמות ישראל

נשמתו של אדם הראשון קודם החטא, כללה את כל נשמות ישראל – שישים ריבוא במספר, ונחלקה לרמ"ח איברים ושס"ה גידין, כמו גופו הכלול מתרי"ג איברים.

כל ניצוץ נשמה שהופיע בעולם מאז בריאת אדם הראשון ועד היום, יש לו שורש בקומתו הרוחנית של אדם הראשון, וממילא אחר כך בקין והבל. קין והבל הם שתי נשמות גדולות ושורשיות, קין בבחינת הגבורות שבנשמות, והבל בבחינת החסדים שבנשמות. לכן כל שנשמות שיצאו מקין והבל הם כל נשמות בני האדם שבמהלך כל הדורות. יש נשמות ששורשם בהבל, ולכן הם בבחינת חסדים, ויש ששורשם בקין, והם בבחינת גבורות. לכן תיקון הנשמות על ידי הגלגול, מתייחס לחטאו של אדם הראשון ואחריו לתיקון נשמות קין והבל, שגם הם כאמור נחשבים לשני שורשים גדולים במערכת הנשמתית.

כשם שיש צורך בתיקון נשמתו של אדם הראשון שכלל את כל נשמות הזכרים בישראל, כך יש צורך בתיקון נשמתה של חוה שכללה את כל נשמות הנקבות בישראל.

תחילת תיקון חטא אדם הראשון החל להיעשות על ידי האבות והאימהות. האבות תיקנו את נשמת האדם, והאמהות תיקנו את נשמת חוה.

אמנם ישנם חילוקים בין נשמות הזכרים ונשמות הנקבות, בנושא הגלגול, כפי שיתבאר בהמשך.

ארבע בחינות בכל שורש

בכל נשמה יש כללות נרנח"י, ובכל שורש יש צדיקים ורשעים. לכן יכול להיות שמשורש צדיק גדול, יש גם רשעים גדולים.

כל שורש נתון באבר מסוים בקומה הרוחנית של העולמות, ובכל איבר ישנם עצמות, בשר, גידין ועור, כנגד שם הוי'ה. הבחינה החמישית הרמוזה בקוצו של ה-י' היא בחינת היחידה הרמוזה במילים: נשמתא דנשמתא – אחת כנגד החיה ואחת כנגד היחידה.

לכן בכל שורש ישנם חמש בחינות:

א. תלמידי חכמים גדולים.

ב. תלמידי חכמים קטנים.

ג. עושי מצוות.

ד. עמי הארץ ורשעים.

אם מחברים את בחינות א' ו-ב, שהם התלמידי חכמים, מקבלים ארבע מדרגות, כנגד שם הוי"ה, וכשמחלקים בחינות אלו, בחינת תלמידי החכמים הגדולים הם כנגד אור היחידה - קוצו של י'.

קוצו של י' כנגד הכתר הוא כח המשכיל, משם יוצאות ההברקות של החכמה. שם נתון התלמיד החכם הגדול, המשכיל תמיד ומחובר לנביעת הא"ס.

הי' היא החכמה, ואורייתא מחכמה נפקת. כנגד התלמיד חכם הרגיל.

הה' הראשונה כנגד הנשמה - עושי המצוות.

הו' שבשם כנגד הרוח - עמי הארץ התמימים.

הה' שבשם כנגד המלכות – הרשעים.

המלכות בתחילתה בנויה ועומדת על הרשעים, כיון שכל הנפשות של כל שורשי הנשמות של עם ישראל נתונים וכלולים במלכות, וממילא שם נתונים גם רשעי ישראל.

כיון שכל שורש מורכב מכל הסוגים, לכן אפילו אצל שורש נשמת משה רבנו קיים רשע.

אותו רשע שהוא מאותו שורש של הצדיק, אינו מתנגד לו בטבע, אלא אוהב אותו. לכן קרח שהיה משורש קין ולא משורש הבל כמו משה רבנו, התנגד מטבעו למשה.

מסופר על צדיקים מסוימים שהיו להם חסידים שהיו גנבים ורשעים, והם היו דבוקים בהם בלב ובנפש, כמו שחכמים מלמדים שהגנב בעודנו חותר יכול להתפלל לקב"ה. זה דוגמא לרשע שהוא מאותו שורש נשמה של הצדיק. ומובן שכמה שהוא רשע, הצדיק אינו דוחה אותו, אלא להפך, הצדיק מקרב אותו כמו בן משפחה למרות שלא נוח לו ברשעותו.

ישנם מקרים נדירים ביותר, שצדיק אחד יאמר ליהודי שבא אליו, ללכת לצדיק אחר, כיון שהוא שייך לשורש הנשמה של הצדיק השני. גם אצל האדמו"ר הזקן, כיון שהוא הכיר את כל צדיקי הדור בשורש נשמתם, הוא ידע לשלוח את החסידים השייכים לשורש נשמתם אליהם.

זו דוגמא לכך שלכל אחד יש את שורש נשמתו, ותיקונו הוא על ידי ההתקשרות לשורשו.

הניצוץ המתגלגל

ישנה הקדמה חשובה ביותר בכתבי האר"י ז"ל, המצביעה על טעות שכיחה לגבי הגלגולים. יש החושבים שאחר פטירתו של האדם, אותה בחינה נשמתית שהופיעה כבר בעולם, היא זו המתגלגלת פעם נוספת, ולא כך! הבחינה המתגלגלת היא ניצוץ נשמתי אחר מאותו השורש. כל ניצוצי הנשמה שהאדם תיקן במהלך חייו, הם לעולם אינם חוזרים בגלגול, אלא עולים בפטירתו של האדם לשורשם, לכבודם ומנוחתם בגנזי מרום, ומה שמתגלגל הם אותם חלקי נשמתו שעדיין לא תוקנו בפעם הראשונה. בנוסף לכך יורדות ומגיעות ניצוצות נוספות של אותה נשמה שעדיין לא נתגלו, והיו רדומים בשורש הנשמה בפעם הראשונה.

הקדמה זו מזכירה מאוד את מדע הגנטיקה, שגילתה שיש גנים רדומים בהורים, המתגלים ובאים לידי ביטוי אצל הילדים.

"באתי לגני אחותי כלה" – "גני" ר"ת גלגול נשמות ישראל, הרמוז במדע הגנטיקה. וכן פסוק זה רומז שכל הגנים שורשם בגן עדן מקדם.

להלן יבואר שהרס"ג לא קיבל את אמונת הגלגול במובן של "העתקה", שאותה נשמה שנפטרה, מעותקת ושבה בגלגול, כיון שבאמת הבנה זו איננה נכונה. יש תמיד פנים חדשות ותמיד המתגלגל הוא חדש, ולכן פעמים שיש ריחוק בתכונות הנפש בין הראשון לשני בשושלת הגלגולים.

ריבוי לימוד נושא הגלגול כבסיס לזיהוי שורש הנשמה

הבסיס והיסוד לידיעת האדם את שורש נשמתו, וייעודו ותפקידו בגלגול זה, הוא על ידי ריבוי לימוד סוד הגלגול.

"הצמח צדק" אמר על עצמו: אני בסך הכל "כובעי" (עושה כובעים). יש לי חנות של כובעים, וכל מי שבא מודד לעצמו ובוחר את הכובע המתאים לו. כיון שהגלגולים שורשם הוא בגולגולת (בגלגלתא דא"א), לכן לפי הגלגלת צריך למדוד את הכובע. כלומר העיקר הוא ללמוד הרבה את סוד הגלגול, וריבוי הידיעה בנושא זה, נותן את הכלים לאדם לדעת לשייך את עצמו ולחוש את שורשו.

גם שמו של האדם הוא עדות למהותו ולשורש נשמתו. לכן אם אין לאדם בישראל שם יהודי, הרבי ממליץ לאמץ לעצמו שם יהודי. במקרה כזה, או שהרבי מציע את השם, או שיבחר שם מהתנ"ך, או מסיפורי צדיקים. בחירת השם צריכה להיות לאחר התבוננות אמיתית, בישוב הדעת, סילוק כל הפניות ובטהרת הלב. ואז יבחר את השם שהוא מרגיש מקושר אליו על פי בחירתו ותחושתו האישית. יש בזה מעין רוח הקודש, לדעת לשייך את עצמו לשורש נשמתו האמיתי, ואפשר לסמוך על זה.

הגלגול הוא חסד גדול לכולם ובעיקר לצדיקים

הפסוק המרכזי המלמד את סוד הגלגול ומטרתו, הוא: "הן כל אלה יפעל אל פעמיים שלש עם גבר להשיב נפשו מיני שחת לאור באור החיים". (איוב לג, כח, כט)

הפסוק מלמד, שהאדם מתגלגל מספר פעמים – "פעמיים שלש", ותכלית הגלגול הוא: "לאור באור החיים".

לכן חסד גדול עשה הקב"ה עם בריותיו, שנתן את אפשרות הגלגול, על מנת להבטיח את תיקונו של האדם והעולם, לאור באור החיים, וכדברי האישה התקועית לדוד המלך: "...וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח".  (שמואל ב, יד, יד)

 

אכן, העמקת לימוד נושא הגלגול בקבלה ובמיוחד בחסידות, מביאה למסקנה שהגלגול אינו עונש, אלא טובה גדולה לכל אדם, ואם אצל האדם הפשוט כך, כל שכן שלגבי הצדיקים מדובר בזכות גדולה, וכל גלגול נוסף הוא  רק לטובתם.

הרמז הבולט שהגלגול הוא חסד שהקב"ה עושה עם בריותיו, הוא שהמילה "גלגול" שווה "חסד", (72) רמז לשם הקדוש - ע"ב. שם קודש זה - הוי"ה במילוי יודין – יוד הי ויו הי - כולל את המציאות כולה, ולכן חשבון האותיות  – "היה הוה ויהיה" = ע"ב.

עומק החסד הטמון בגלגול הוא, שכל משך ימות העולם, מראשית הבריאה עד תחיית המתים, ועד העולם הבא ועד בכלל – הכל תהליך של גלגול אחד, כגלגל המתגלגל. ותכלית הגלגול הוא, שפרצוף עתיק יומין שהוא סוד אחדותו יתברך, יתלבש בפרצופים התחתונים, יכלול אותם בסוד האחדות, ובכך יקנה לו דירה בתחתונים. כך כביכול הקב"ה "מתגלגל" עד לעולם הזה.

תהליך זה מתחיל מראש עולם האצילות - מחסד דעתיק המתלבש בגולגלתא שהוא כתר דא"א. כיון שעתיק הוא בחינת תענוג, וא"א הוא בחינת רצון, לכן התלבשות זו היא בבחינת החסד של התענוג (חסד דעתיק) בתוך הרצון דרצון (כתר דא"א, שהוא מקור הרצון).

פרק א - השתלשלות – התלבשות – השראת האלוהות

מסופר בשבחי האר"י הקדוש, שעיקר רוח הקודש והנבואה של האר"י הקדוש, היה בעניין שורשי וגלגולי הנשמות. בהביטו על פני האדם, היה מיד מזהה את שורש נשמתו, סדר גלגוליו ותיקונו, שהרי לפי סדר הגלגולים כך סדר תיקונו של אותו אדם.

זה עצמו שעיקר רוח הקודש של האר"י היה בעניין הגלגול, מלמד לגבי מהות קבלת האר"י, העוסקת בעיקר בעניין התלבשות הפרצופים שהם המאורות העליונים זה בזה.

לביאור עניין נכבד זה בקבלת האר"י ז"ל, יש להגדיר את תורת הסוד כפי שנתגלתה על ידי גדולי הדורות, וישנם בזה שלש שיטות עיקריות של הרמ"ק, האר"י והבעש"ט:

קבלת רבי משה קורדווארו:

עוסקת בסדר השתלשלות העולמות והספירות זה מזה, בדרך של סיבה ומסובב, כאשר העליון נמצא מעל התחתון ומשפיע עליו מלמעלה.

קבלת רבי יצחק לוריא:

עוסקת  בסוד הפרצופים והתלבשותם זה בזה. ענפי תורה זו עוסקות בסוד הגלגול, שהרי כל פרצוף תחתון הוא כגוף לגבי העליון, המתלבש בו ונעשה נשמה אליו. בעולמות העליונים עוסקים בסוד הפרצופים, ולמטה עוסקים בסוד הגלגולים, המתארים את סוד התלבשות הנשמה בגוף.

קבלת הבעל שם טוב:

עוסקת בהשראת עצם האלוהות – גילוי העצמות. הבעש"ט עסק בבחינת אור מקיף – השראה מלמעלה, והאדמו"ר הזקן מחב"ד עסק בהמשכה פנימית של השראת עצם האלוהות.

הדגשת נושא הגלגול בתורת האר"י, בודאי קשורה לחידוש הגדול בתורתו בנושא ההתלבשות.

"העתקה" (גלגול מחיים) ו"גלגול"

מבין הראשונים הקדמונים היו שהתנגדו לאמונת הגלגול. הגדול שבניהם הוא הרב סעדיה גאון בספרו "אמונות ודעות", שם הוא מכנה את אמונת הגלגול בשם "אמונת ההעתקה".

המושג "העתקה" נזכר פעמיים בלבד בתורה, אצל אברהם ויצחק:

באברהם נאמר: "ויעתק משם ההרה". (בראשית יב, ח') בשמו של אברהם אבינו נמצאים האותיות "הר, לכן הוא נעתק דווקא אל ההר, וקרא לבית המקדש בשם "הר".

ביצחק נאמר: "ויעתק משם ויחפור באר אחרת". (בראשית כו, כב)  לאחר כשלון שתי הניסיונות של חפירת הבארות "עשק" "ושטנה", היה צריך להעתיק את עצמו משם אל המנוחה והנחלה של "רחובות" – "כי הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". ענינו של יצחק היה לחפור בארות, לכן נאמר עליו "ויעתק משם" על מנת לחפור באר אחרת שלא רבו עליה.

אברהם ויצחק ידעו להעתיק את עצמם אל המקום השייך להם באופן פנימי.

הביטוי המקורי של גלגולי נשמות על פי הרב סעדיה גאון הוא "אמונת ההעתקה", לעומת המקובלים שבכל הדורות, החל מהזוהר הקדוש עד לאר"י ז"ל, שהשתמשו במונח "גלגול".

"גלגול" מלשון "גלגל". לכן גלגלי השמים כגון: גלגל השמש, גלגל הירח והגלגל היומי, קשורים לסוד הגלגול.

תרגום מונחים אלו – "העתקה" ו"גלגול", לשפה האנגלית, מחדד יותר את ההבנה ומלמד את ההבדל ביניהם: (למרות שבדר"כ אין אנו משתמשים בשפה זרה ע"מ להבין משמעות עניין רוחני).

תרגום המילה "גלגול" הוא rincernation, ו"העתקה" הוא tranfmigrate . מונחים אלה מחדדים את ההבנה מה בין העתקה לגלגול.

בפשטות, המושג "העתקה" המוזכר בתורה הוא לשון טיול. שנעתק ממקום אחד והולך למקום אחר.

בעומק, עיקר הדגש הוא על הנשמה בעצמה ההולכת ממקום למקום, דבר המזכיר את אמירתו של רבי נחמן מברסלב, שבסוף ימיו לפני הסתלקותו, הגיע לאומן, הביט על בית העלמין ואמר על עצמו: היום הוא כאן, ומחר הוא שם, זה לא משנה הרבה,  זה בסך הכל כמו לעבור דירה.

ההבנה הזאת של לעבור דירה מגוף לגוף, זו ההבנה של מושג "העתקה". כלומר, ביטוי הרגשת הנשמה הנעתקת.

לעומת זאת במושג "גלגול", עיקר הדגש הוא על הגוף החדש שקיבלה  ההנשמה.

לכן התרגום של גלגול הוא  כנ"ל, שמשהו רוחני הופך להיות מוחשי בתוך גוף. ומכאן אפשר להבין מדוע אחת השאלות החשובות בסוד הגלגול הוא, לאיזה גוף תכנס הנשמה בתחיית המתים.

המושג "העתקה", מדגיש את הנשמה שהיא "המתלבש", ופחות את הגוף שהוא "הלבוש". עיקר הנקודה היא שהנשמה מטיילת לה, ונעתקת ממצב למצב, דבר הרומז על המושג "גלגול מחיים", כפי שיוסבר בהמשך, על פי האר"י ז"ל (הרומז לכך), ובעיקר על פי הרבי שהסביר בפירוש שיש גלגול מחיים, ומשמעות הדבר שלא צריך למות בשביל להתגלגל.

נושא נכבד זה של גלגולי נשמות, יש לו השלכות גדולות מאוד בעבודת ה', ובעיקר הנושא של "גלגול מחיים", שפירושו, שהאדם עובר שינוי מהותי בחייו, כמו בעל תשובה אמיתי.

חסד דעתיק המלובש בגולגלתא דאריך – סוד ההעתקה והגלגול – פנימיות וחיצוני

מבואר בקבלת האר"י ז"ל, שעניין הגלגול מתחיל בפרצופי הכתר העליונים שבעולם האצילות - עתיק יומין ואריך אנפין.

פרצוף עתיק יומין שבעולם האצילות, הוא סוד הארת ז' תחתונות של מלכות אדם קדמון. הארה זו יורדת ומחברת את אדם קדמון לעולם האצילות, לכן פרצוף זה שייך יותר לעולם העליון. לעומתו, פרצוף אריך אנפין, שגם הוא נחשב לכתר האצילות אלא שהוא שייך כבר לעולם האצילות ובבחינת שורש אל כל פרצופי האצילות. בפרצוף א"א עצמו כמו כל פרצוף אחר, ישנם עשר ספירות. ספירת הכתר דא"א היא הגלגולת, ובלשון הקבלה גולגלתא דא"א.

המושג "העתקה" מזכיר את פרצוף עתיק, והמושג "גלגול" מזכיר את גולגלתא דא"א. לכן, סוד ההתלבשות וממילא הגלגול הוא, שעניין זה שכוח שהוא יחסית רוחני מתלבש בכוח שהוא יחסית גופני, מתחיל במקום הנקרא "גולגלתא דאריך אנפין". זהו המקום העליון ביותר שממנו מתחילה  ההתלבשות הראשונה המבוארת  בקבלה. במקום זה מתלבש פרצוף "עתיק יומין" בפרצוף "אריך אנפין". המושג "העתקה" רומז ל"עתיק", שהוא הפרצוף הראשון בעולם האצילות המתלבש במה שלמטה ממנו – בפרצוף א"א. ובפרטות חסד דעתיק מתלבש בגלגלתא דאריך. לכן שני המושגים "העתקה" ו"גלגול", בשורשם הראשון הם אחד: "גלגול" בבחינת חיצוניות ו"העתקה" בבחינת פנימיות.

זו היא תופעת ההתלבשות הראשונה - הגלגול הראשון.

כאמור, הרס"ג שהשתמש בביטוי "העתקה", לא האמין בכל זה, למרות שהוא היה גדול בישראל.

גם "ספר העיקרים" לרבי יוסף אלבו, מכחיש את אמונת הגלגול.

אחריהם הרמב"ם,וכן חובת הלבבות והכוזרי אינם מזכירים את נושא הגלגול.

הראשון שתמך באמונת הגלגול, היה הרמב"ן, שסבר שנושא זה הוא חלק מתורת הסוד. הרמב"ן מבאר ש"אליהוא בן ברכאל" (= 358 = משיח), ידע את סוד הגלגול, ולכן ידע להסביר לאיוב את סוד ייסוריו. זאת הייתה גם הסיבה להקפדתו על שלושת הרעים הראשונים של איוב שהוכיחו אותו שלא כהוגן, כיון שהם לא ידעו את סוד הגלגול.

סוד הגלגול הוא מפתח להבנת הייסורין של כל אחד מישראל בפרט, ושל עם ישראל בכלל. בלי ידיעה זו אי אפשר להבין את סוד הייסורין והתלאות.

הפסוק החשוב ביותר (ואולי החשוב ביותר בכל התנ"ך) בדבריו של אליהוא בעניין זה הוא: "הן כל אלה יפעל אל פעמיים שלוש עם גבר". (איוב לג, כט).

אחרי הרמב"ן והשני לו, התומך ומתייחס לאמונת הגלגול, הוא האברבנל.

על פי דבריו (כפי שמצטט אותו בעל התוספות יו"ט בהקדמתו לספר "עמק המלך", שהוא מהספרים החשובים בחכמת הסוד), נושא הגלגול אינו בגדר סוד, ולכן ניתן לגלותו. האברבנל שלא עסק בסוד, כתב שלהבדיל אפילו כמה מחכמי הפילוסופים היוונים כמו אפלטון האמינו בגלגול. ואם היוונים האמינו בכך, משמע שאין בזה סוד, אלא מדובר בהבנת השכל האנושי.

כיון שהיום נושא זה הוא כל כך פשוט, ואין אף אחד שמעלה על דעתו לשלול את אמונת הגלגול, לכן קשה להבין כיצד היו בין גדולי ישראל במהלך הדורות שחלקו על כך ולא האמינו בגלגול. להלן יבואר שהיו זמנים כמו אצל הרס"ג, שהמציאות "הכריחה" כמה מגדולי ישראל לחלוק על אמונת הגלגול. אמנם מאז התגלות הזוהר הקדוש ואחר כך האר"י הקדוש, אין מי שיכול לחלוק על עניין הגלגול. בפרט שאצל האר"י ז"ל הגלגול הוא החלק החשוב ביותר בתורתו, המהווה את עיקר הכלי והביטוי של רוח הקודש ותיקוני הנשמות. היות שהבעש"ט גילה את  סוד ההשראה – גילוי עצם האלוהות, לכן הוא לא שם דגש בנושא הגלגול.

כיון שהרס"ג לא האמין בסוד הגלגול, הוא היה חייב לחזור בגלגול, ואכן הוא התגלגל בבעש"ט.

ההשגחה הפרטית בשיטת הבעש"ט

הרבי חקר (במכתב ארוך שכתב לשואל עוד לפני נשיאותו, בשנת תש"ח) את אמונת ההשגחה הפרטית לפי הבעש"ט. שם הוא מעלה שאלה: האם יש קשר בין מה שלימד הבעש"ט שלכל דבר בעולם – לכל פרט ופרט - ישנה השגחה פרטית, (כמעשה הסיפור המפורסם, של העלה המתגלגל, המגיע עד לנמלה ומגן עליה, ומכאן הבריק לו הבנת ההשגחה הפרטית, והנחילה לישראל, עד שהיום דבר זה הוא פשוט. דימוי המופיע בספר "חסד לאברהם") לבין סוד גלגול הנשמות. ומסיק הרבי וקובע: לא! מדובר בשני דברים שונים שאין קשר בניהם.

כלומר, למרות שהראשונים דרגו את ההשגחה הפרטית לפי מדרגות, אם זה רק לצדיקים, או רק לישראל, או רק על מין האדם המדבר, בכל זאת כותב הרבי שהדבר פשוט, שאם על נשמת האדם יש השגחה פרטית והרי על כך אין עוררין ח"ו, והרי היא מתגלגלת בדומם צומח וחי, אז גם לאותו דצ"ח שנתגלגלה בו הנשמה, יש עליו השגחה פרטית. על כך גם הראשונים חייבים להודות.

כל זה אינו נוגע לחידוש של הבעש"ט שמוסיף יותר באמונת ההשגחה הפרטית, ומלמד שכל מציאות מהדצ"ח, גם כשאין בתוכה גלגול נשמה, יש עליה השגחה פרטית. שהרי יש לחלקי הדצ"ח נשמה השייכת למדרגתם.

האר"י ז"ל מלמד שאין אפשרות להבחין בין דצ"ח שיש בו גלגול נשמה לבין דצ"ח שאין בו גלגול נשמה, כיון שהתפשטות הנשמה לדצ"ח היא בתכלית ההעלם.

הרבי לימד שאמונת ההשגחה הפרטית של הבעש"ט אינה קשורה לאמונת הגלגול, שהרי כל חלקיק במציאות יש לו השגחה פרטית מצד עצמו, ולא בגלל שיש שם נשמה מגולגלת.

בעניין זה יתכן שיש דצ"ח שיש בו נשמה מגולגלת, ויתכן שיש דצ"ח הראוי שתתגלגל בו נשמה. לכן היה אפשר לחשוב שגם במקום הראוי לגלגול נשמה תהיה השגחה פרטית. על הבנה זו אומר הרבי שלכל דבר יש השגחה פרטית מצד עצמו.

נושא הגלגול, מעמיק מאוד את הכוונה בעשיית המצוות, ומלמד שבכל עשיית מצווה, יש תיקון לנשמות בני האדם, לדוגמא מצוות השחיטה:

גלגול נשמה בבהמה טהורה, הוא דבר המחייב את השוחט לכוון נכון בשעת מעשה השחיטה, כיון שאם הוא ישחט נכון, הוא יזכה לתקן ולעלות את הנשמה המגולגלת. יש לכך משמעות גורלית כמו רופא מנתח. אמנם בכל בהמה צריך להקפיד מאוד על כשרותה, אבל כל שכן אם יכול להיות שעכשיו מצוות שחיטה היא גם כוללת ניתוח של אדם.

בזמן הבית, בכל קרבן התגלגלה נשמה, ובהשגחה פרטית, היא הייתה שייכת לשורש נשמתו של בעל הקורבן. לכן בהקרבת הקרבן הייתה כוונה מיוחדת לעלות את הנשמה.

התפשטות המאורות התחתונים בזמן האר"י ואחריו הבעש"ט

ההבדל המהותי בין גלות לגאולה הוא, שבזמן הגלות, האורות האלהיים מצומצמים ואינם מתרחבים ומתפשטים לא למעלה בעולמות הרוחניים העליונים, ובודאי שלא למטה בעולמות הרוחניים התחתונים. האורות האלהיים במצב זה הם בגדר של "ספירות", ואינם מאירים בקומתם השלמה בסוד "פרצופים".

אולם ככל שהתקדם הזמן, ובעיקר אחרי כניסת האלף השישי המיועד לגאולת ישראל, החלו האורות להתפשט בהדרגה מספירות לפרצופים.

בתחילה התפשטו האורות בעולמות הרוחניים העליונים, כפי שהיה בזמן האר"י, ואחר כך התפשטו עוד יותר למטה – לעולמות הרוחניים התחתונים.

להתפשטות האורות למעלה ולמטה, ישנה השלכה גדולה לגבי האפשרות של גילוי סודות התורה, כפי שמבאר האר"י הקדוש בכתב ידו: (מובא בסוף ספר "עץ חיים").

"הרמב"ן וחבריו, ודברי ראשונים, כמו רבי נחוניא בן הקנה, לא הזכירו רק י' ספירות, ולא גילו ענייני פרצוף כלל. ודע שהרמב"ן והראשונים, היו יודעים בפרצוף, אלא שדברו בהעלם גדול, לרוב הגלות, שלא ניתן רשות לגלות, ולהתפשט האורות הגדולים, מאחר שגברו הקליפות, וכל זר לא יאכל קדש. אמנם בעקבות משיחא, כמו בדורנו זה, התחילו האורות להתפשט להיות כבראשונה, כמו שהיה בזמן העולם מתוקן, ולהתתקן מעט. ומתחילה היו האורות סתומים, היה העולם מקולקל, וכל מה שנתקלקל נסתם בגלות, ולא היו משיגים אלא י"ס בסתום, בסוד הנקודות, כ"א כלול מעשר, ובענין הפרצופים לא נתגלה להם כלל, לפי שמצאו בדברי הראשונים סתומים, ולא ידעו עומק הדברים, וחשבו שכך הוא, ודברו בי"ס, כל אחד כלול מי', ובחינות הרבה. ולפי שראיתי מי שחולק על דברים אלו לאמר,שלא מצינו אלא י"ס, ומהיכן יש לשלוט כח, לאמר כמה פרצופים שנמצא יותר מי"ס, ומספר רב, והלא הראשונים כתבו בס"י, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשרה, לזה באתי לפענח לך כחודא דמחטא, אולי תזכה להבין מקצת וכולו לא תשורנו עין...".

אי אפשר היה לגלות סודות התורה בזמן הגלות, כיון שהאורות העליונים היו מכווצים ומצומצמים בסוד ספירות ולא בסוד פרצופים. לכן אי אפשר היה למטה להרחיב את הדבור בסוד הפרצופים ולגרום ל"מתח" בין התחתונים לעליונים.

כל זה נכון לגבי הרמב"ן והראשונים, שידעו את סוד הפרצופים ולא גילו לסיבה הנ"ל. אבל שאר המקובלים מהרמב"ן עד לאר"י ז"ל לא השיגו בסוד הפרצופים כלל.

(לגבי הרמב"ם, מבאר האר"י שהוא לא זכה בחכמת הזוהר כיון ששורש נשמתו הייתה מן הפיאה השמאלית, משא"כ הרמב"ן ששורש נשמתו הייתה מהפיאה הימנית ולכן הוא כן זכה לדעת, אבל כאמור לא הורשה לגלות מחמת סיתום המאורות למעלה).

אבל בעיקבתא דמשיחא – בדורו של האר"י ז"ל, החלו המאורות להתפשט מבחינת ספירות נקודתיות לבחינת פרצופים רב מימדיים, בעלי תרי"ג איברים  בשיעור קומה של רמ"ח ושס"ה מאורות. לכן אז החל האר"י ז"ל לגלות את סוד הפרצופים והתלבשותם זה בזה, ובכך אדרבא, נתן כוח למאורות העליונים שיתפשטו מהר יותר, ובכך קירב את מועד הגאולה.

כיון שלאר"י נתגלה סוד הפרצופים והתלבשותם זה בזה, לכן עיקר רוח הקודש שלו היה בסוד גלגול הנשמות.

וכמו שהאר"י ז"ל יכל לגלות יותר, בשל התפשטות המאורות למעלה בסוד פרצופים, כך גם הבעש"ט חידש וגילה באמונת ההשגחה הפרטית, כיון שהמאורות למעלה המשיכו להתפשט ולהתרחב.

עיקר החידוש של הבעש"ט על גבי החידוש של האר"י ז"ל היה, שבזמנו של האר"י הייתה התפשטות המאורות בעולמות הרוחניים העליונים, שאפשרה לגלות סודות למטה, וגילויים למטה עזר, חיזק והגביר את התפשטות המאורות למעלה. אבל בזמנו של הבעש"ט, התפשטות המאורות הייתה גם בעולמות הרוחניים התחתונים,  שגם שם הנקודות התפשטו לפרצופים.

ודאי שקיים קשר בין הגלגול לבין השגחה פרטית על "אשיות". המושג "אשיות" הוא שם נרדף ל"פרצוף". הרבי מבאר שה' משגיח על כל פרט ופרט מכוח עצמו בלבד. אבל בעומק, סוד הדבר הוא, שכל פרט בדצ"ח הוא בקומת אדם. לכן אין צורך שנשמת אדם אחר תכנס לתוך הדצ"ח כדי שהוא יהיה מושגח, כי כל פרט במציאות הוא אינו רק נקודה קטנה אחת.

בזמן האר"י התפשטו המאורות למעלה, ובזמן הבעש"ט הייתה התפשטות גם למטה, דבר שהשפיע גם על התפתחות חכמת המדע.

דוגמא חשובה לכך היא שעד לפני כמה שנים, אחרי גילוי תורת היחסות של הפיזיקאים, עדיין ציירו את החלקיקים הבסיסיים ביותר כנקודות. היום נתגלה חידוש נפלא, שמה שחשבו שמדובר בנקודות, בהסתכלות חודרת פנימה לחלקיק, גילו שלא מדובר בנקודות, אלא מדובר לפחות בקווים, אם עוד לא ב"שטח" שהוא סוד "פרצוף".

גילוי זה הוא משל טוב להבין את תהליך התרחבות והתפשטות המאורות הרוחניים בעולם העשיה הרוחני, מזמן הבעש"ט והלאה.

המתבקש מכל זה שאם על אלקטרון שהוא נקודה, קשה לאמר השגחה פרטית, מאידך על ריבוי מיתרים בעשרה, אחד עשר או עשרים וששה ממדים, שהוא כבר בסוד פרצוף, ודאי שהוא מושגח. כי ברגע שהוא פרצוף הוא כבר אישיות. יש לו כל מיני תכונות כמו מוזרות וחן וכו'. הפיזיקאים אינם יכולים לתת שמות לכל התכונות שהם מגלים, לכן הם נותנים מילים המגדירים אישיות. ולכל אישיות יש השגחה פרטית

פרק ב - "פעמים שלש עם גבר"

אחד הפסוקים המרכזיים העוסק בסוד הגלגול הוא: "הן כל אלה יפעל אל פעמיים שלש עם גבר". (איוב לג, כט)

על פסוק זה ישנם מספר פירושים המציבים יסודות מרכזיים בעניין הגלגול - פירוש אחד על פי הפשט, ושאר הפירושים על דרך הסוד: (על פי באור האר"י ז"ל בשער הגלגולים)

פירוש א: עד שלש פעמים נמחל לחוטא

"תניא: רבי יוסי בר יהודה אומר: אדם עובר עבירה פעם ראשונה מוחלין לו, שניה מוחלין לו, שלישית מוחלין לו, רביעית אין מוחלין לו, שנאמר: 'כה אמר ה' על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשבינו'. ואומר: 'הן כל אלה יפעל אל פעמיים שלוש עם גבר...".  (יומא פו)

פשט דברי חכמים מלמד, שהקב"ה מוחל עד שלש פעמים, אבל בפעם הרביעית הוא אינו מוחל.

כשהקב"ה מוחל, פירושו של דבר, שהוא יתברך נותן לחוטא הזדמנות נוספת, וכאילו מוליד אותו מחדש. לכן, מחילתו של הקב"ה היא גם בגדר של גלגול, שהרי מדובר שהחוטא לא עשה תשובה, שאם יעשה תשובה ברור שהקב"ה ימחל. וכן בפעם השניה והשלישית, עד ארבע פעמים. בפעם הרביעית הקב"ה כבר אינו מוחל, כיון שמוכח שאדם זה אינו חושב כלל לחזור בתשובה.

גלגול זה נקרא "גלגול מחיים", כיון שאם האדם חוזר בתשובה ומשנה את מקומו הרוחני, הרי שמשנה מקום משנה מזל, ואז הוא כנולד מחדש, כגלגול חדש.

הראשון שהתגלגל גלגול מחיים היה אברהם אבינו, שנאמר עליו: "ויוצא אותו החוצה" – שהרים אותו מעל השמים ואמר לו: צא מאצטגנינות שלך – עד עכשיו אינך מוליד, ועכשיו אני מוליד אותך מחדש, ואתה כן מוליד!

זו הדוגמא העיקרית בתורה לגלגול מחיים, וכך יכול להיות אצל כל אחד מילדיו.

פירוש ב: גלגולי הצדיק עד שיתוקן, והרשע עד שלש פעמים

"...כי כאשר נפש האדם, אחר שבא מחדש בפעם ראשונה, וחטא ופגם בה, הנה אח"כ מתגלגלת בגוף אחד להתקן וזה נקרא גלגול אחד. ואם לא נתקנה אז, חוזרת בגלגול שני. ואם לא נתקנה אז, חוזרת בגלגול שלישי. ומשם ואילך, אין לה עוד תקנה בגלגול, ואז נאמר בה: 'ונכרתה הנפש ההיא מעמיה' לגמרי. אמנם אין זה, רק כאשר לא נתקנה כלל שום תיקון בשום פעם מאלו, אבל אם באיזה פעם מאלו השלושה, התחילה להתקן קצת, אינה נכרתת, אמנם יכולה לחזור ולהתקן, אפילו עד אלף דור אם יצטרך. ולכן הראשון שלא תיקן כלל, נקרא רשע, והאחרון שתיקן קצת, נקרא צדיק, וכל מה שמתגלגל הולך ומשלים תיקונו. ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל, כי אין זה נוהג אלא בנפש, לפי שהיא מן העשיה, הטבועה בעמקי הקליפות. ולכן לא נזכר בתורה כרת, אלא בנפש, כי נכרתה מן הקדושה, ונטבעה בקליפות. אבל ברוח ונפש, שהם מיצירה ובריאה, שאין שם כ"כ תגבורת אחיזת הקליפות, ודאי הוא שיתוקנו כולם, אלא שיש שנתקנים מהרה, ויש באורך זמן אחר כמה גלגולים...

כי הנה הצדיק העוסק בתורה, ובפרט אם יהיה מן הקדמונים, אין דנים אותו בגהינום. והנה מוכרח הוא שיתמרקו עוונותיו כדי שיכנס בגן עדן, ולכן אין לו תקנה אחרת אלא בגלגול...

משאין כן ברשע, שנכנס לגהינום ומתמרקים שם כל עוונותיו יחד, ואין לו צורך לחזור בגלגולים...כי הקב"ה צופה ומביט, כי הרשע הזה אם יחזור בגלגול יוסיף על חטאיו פשעים, וירבה בעברות על הזכויות, ולכן בראותו שכבר השלים אותם מצוות מועטות המוכרחות לו כפי שורש נפשו, מסלקו מן העולם ומורידו לגהינום, ומתמרקין עוונותיו, ונשארים זכויותיו שלמים, כי חפץ חסד הוא.

אמנם הצדיק שעוונותיו מועטים מזכויותיו, הם מתמרקים ע"י כל היסורין שסובל בגלגולים, ונשארים לו זכויותיו המרובים הנוספים לו בכל גלגול עד אין קץ, וגם שכרו נפלא על דרך מה שאמרו חז"ל: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות".  (שער הגלגולים הקדמה ד)

הקב"ה מחזיר את האדם החוטא שלש פעמים בגלגול, אם לא חזר כלל בתשובה, ועוד הרשיע, הרי שכבר מוכח שאדם זה אינו מתכוון לתקן את אשר עיוות, והוא יורד לגהינם על מנת להיתקן ע"י צרוף ועונשים. על אדם זה נאמר שתולין לו עד הפעם הרביעית - "רבעים" – עד דור רביעי. אבל אם התאמץ אפילו קצת, הוא כבר נקרא צדיק יחסית למדרגה הקודמת, והקב"ה ממתין לו עד אלפיים דור, בבחינת: "עושה חסד לאלפים", ואותה נשמה מתגלגלת עד גמר תיקונה.

לכן מוסיף האר"י ז"ל ומבאר, ששורש הגלגול הוא בחכמה - מצד הימין, ושורש הגהינם הוא בבינה שממנה מתעוררים הדינים – צד השמאל.

עניין זה שהגלגול הוא מצד החסד, והגהינם מצד הדין, רמוז במספרם:

גלגול = ע"ב = חסד. גהינם = ק"ח.

הפרש מספרם הוא שלושים ושש, חצי מהמספר עב'. לכן היחס בניהם הוא אחד וחצי. מכאן ש"גהינם" שווה גלגול וחצי. דבר זה מלמד שהגלגול הוא חסד, אבל אם מדובר על גלגול וחצי, זה גירעון ההופך את התיקון של אותה נשמה ממצב של גלגול למצב של גהינם.

עניין זה בא לידי ביטוי בפיזיקה המודרנית:

המילה "גלגול" פירושה "ספין". ישנם שני מיני ספינים, אחד מלא ושלם והוא שייך לכוחות, לאנרגיה פשוטה ללא חומר. ואחד שנע לחצאים והוא בגדר של חומר.

ישנם שלש מדרגות באלוהות: איהו, חיוהי וגרמוהי.

"חיוהי" מתייחס לחכמה, שם שורש הגלגול מצד החכמה – אבא. במדרגה זו אין עדיין כלים. מדובר באור מקיף – אור החיה. הגלגול הוא דבר מופשט – כוחות טהורים של אנרגיה מחברת, תהליך המתייחס לנשמה.

"גרמוהי" מתייחס לבינה, שם שורש הגהינם מצד הבינה – אימא, שממנה הדינים מתעוררים ויוצאים. שם כבר מופיע הכלי והחומר. גהינם הוא צמיתות בחומר. לזכך וללבן את החומר ע"י האש או השלג של הגהינם.

לכן ודאי שטוב יותר לנשמה גלגול מצד החסד, בלי ערבוב של החומר, כמו ספין טהור ומלא. אבל אם מדובר בספין וחצי, דבר זה יורד לגהינם, להתייסר ייסוריי תופת.

לכן אברהם אבינו העדיף שעבוד מלכויות על גהינם, כך עדיף לטובת הנשמה, תיקון על ידי גלגול ולא על ידי ירידה לגהינם.

פירוש ג: החל מהגלגול הרביעי הנשמה מקבלת סיוע של נשמת צדיק

"הנה הכתוב אומר: 'הן כל אלה יפעל אל פעמיים שלש עם גבר'.

פירוש: כי בג' גלגולים הראשונים אז מתגלגל נפש האדם לבדה, בלי שתוף זולתה, תוך הגוף. אבל אם עדיין לא נתקנה בשלושתם, ותצטרך לחזור עוד בג' הגלגולים שניים, אינה באה לבדה, כיון שאין בה כוח לתקן, ולכן באה בשיתוף גבר שהוא צדיק אחר המתעבר בו, כדי לסייעו ולהדריכו למוטב. ולכן לא אמר שלש פעמים, שהיה נראה שהוא בשלשה פעמים הראשונות, אמנם אמר 'פעמיים שלש', להורות כי בפעם השניה הכוללת שלשה גלגולים שניים, אז הוא עם גבר זולתו משותף עמו כנזכר".  (שער הגלגולים הקדמה ה)

פירוש זה יוצא מתוך קושי בהבנת הפסוק, שהרי היה צריך לאמר רק "שלש", ומדוע נזכר "פעמיים"? לכן האר"י ז"ל מדייק כך: פעמיים שלש – שתי פעמים שלש, שהם שש:

בשלשת הפעמים הראשונות האדם מתגלגל בכוח עצמו. אם הוא לא הצליח להיתקן בכוח עצמו, אבל לכל הפחות הוא הצליח במשהו, אז מתחיל סדר חדש של שלש פעמים, בתוספת צדיק שעוזר לנשמה המתקנת. גלגול זה הוא על דרך סוד העיבור, שבו האדם נעזר בנשמה אחרת. תיקון זה ודאי יעזור, כיון שנשמת הצדיק העוזרת לא תסכים שהנשמה תישאר ללא תיקון.

אמנם הגלגול הראשון בתורה היה גלגול נשמת הבל שהתגלגלה בשת, כיון שעיקר תיקון הנשמות על ידי הגלגולים שייך לשורש הבל, והמגלגל הוא קין. אבל כבר הייתה מציאות של גלגול לפני ששת נולד:

בעקבות החטא, פרש אדם הראשון מחוה קל' שנים. באותם שנים יצאו מאדם הראשון טיפות קרי לבטלה. אותם טיפות נתגלגלו בדור המבול, ועל זה נאמר (בראשית ו, יג): "בשגם הוא בשר" - "בשגם" שווה במספרו "משה", שהוא משורש הבל. רמז זה מלמד שגם משה חזר בגלגול בדור המבול, שהרי נשמה שהיא משורש הבל היא העיקר המתגלגלת. לכן דווקא משה רבנו, יותר מכל הצדיקים חוזר בגלגול בכל דור ודור. גם בר"ת של שמו, רמוז סדר הגלגולים מהמאוחר למוקדם: משה, שת, הבל. משה בהיותו הנשמה החדשה, הוא הפנימי לכולם, ואחריו שת ולבסוף הבל.

כנגד שלשת בחינות אלו, יש לנשמת משה שלשה בחינות של שורשים בדעת דז"א, הן בחסדים המכוסים למעלה מחזה דז"א, והן בחסדים המגולים למטה מחזה דז"א:

בחינה ראשונה: משה הוא יסוד דאבא המתלבש בדעת דז"א. לבחינה זו שהיא פנימיות הדעת דז"א, משה אמנם זכה לה, אבל לא היה מודע לה. לעתיד לבוא יזכה משה למדריגה זו גם במודע.

בחינה שניה: אח"כ יסוד אבא יורד עד החזה שהוא שליש עליון דתפארת דז"א, מקום שהחסדים עדיין מכוסים על ידי יסוד אימא. שם יש למשה רבנו קצת מודעות לעצמו, אבל בחינה זו עדיין מכוסה, לכן משה מסתיר את פניו במראה הסנה כי ירא להביט אל האלהים.

בחינה שלישית: אח"כ יסוד אבא יורד למטה מחזה דז"א, ומתגלה מתוך יסוד אימא שכבר הסתיים בחזה דז"א. באותו מקום שיסוד אבא מתגלה, שם הוא עיקר נבואת משה בבחינת: "זה הדבר אשר צווה ה'". (שמות טז, טז)

בשלב הבא יורד יסוד אבא עוד ומתלבש בתוך יסוד ז"א, ושם שורש נשמת שת.

בשלב הבא יוצאת הארה מיסוד אבא, דרך יסוד ז"א המיועדת להגיע לפרצוף יעקב. הארה זו היא סוד הבל.

ו"הבל" כשמו, היא אותה הארה היוצאת מיסוד אבא המלובש ביסוד ז"א, ומיועדת להגיע לצד הפנים דז"א, על מנת לבנות שם את פרצוף יעקב. אותה הארה בעצמה – אותו ההבל, משתדלת להסתובב לאחור ולראות את פני השכינה, שהיא פרצוף רחל העומדת אחורי ז"א. זה סוד חטאו של הבל, וזו גם הסיבה לכך שנתחייב מיתה, וממילא הוצרך להתקן בסוד הגלגול.

משה רבנו הוא הנשמה החדשה למעלה ובפנימיות, ואחריו נשמת שת, ואחרונה לכולם נשמת הבל, כיון שהוא קדם לכולם בזמן. לכן משה הוא האחראי לשת והבל. שת והבל ביחד הם אותיות "שלהבת". כמו שאהרן אחראי על המנורה שתהיה השלהבת עולה מאליה, כך גם משה אחראי על תיקון השלהבת שבפנימיות הנשמות של הבל ושת, שהם מקור כל הגלגולים. "שלהבת" = (737) = "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו, ה) שהם שלשת המדרגות באהבת ה'.

חז"ל מלמדים שאחרי החטא, אדם הראשון היה עסוק במצוות התשובה במשך מאה ושלשים שנה, ובאותן השנים פרש מאשתו. במשך שנים אלו יצאו ממנו בהכרח טיפות קרי לבטלה, ולכן צריך היה שאותן ניצוצות – טיפות קרי יחזרו בגלגול. ניצוצות אלו שייכים לעניין תיקון הברית.

כל הקשור לתיקון הברית והניאוף שייך לחלקו של הבל, שהיה מצד החסד. (גלגול שני המנאפים הוא בתוך רחיים ורכב, טוחנים אחד את השני, ויש בזה ייסורים קשים ביותר. זו דוגמא לגלגול בתוך חפצים שנעשו ע"י אדם). לכן הגלגול שמטרתו לתקן את טיפות הקרי, הוא בסוד תיקון הבל, שהוא בעצמו ההבל היוצא מיסוד דז"א. הבל רצה לקחת את ההארה הזאת היוצאת מיסוד דז"א, ולהעבירו למקום הלא נכון – לפרצוף רחל במקום לפרצוף יעקב. זה הפירוש שהציץ בשכינה.

רבי אברהם אזולאי בעל "החסד לאברהם" כותב, שיש ריבוי מופלג מאוד של טיפות קרי היוצאות לבטלה מן האדם, החל מאדה"ר וכלה באלף השישי, שהוא כנגד הברית. טיפות אלה מתפזרות ומתפשטות במרחב, עד שבכל נקודה ביקום יש טיפה אחת של קרי.

לפי הסבר זה אפשר ללמוד, שיש השגחה פרטית בעולם בגלל שהנשמות מצויות בסוד הגלגול בכל מקום, אבל למרות זאת, מתעקש הרבי ומלמד שההשגחה הפרטית אינה תלויה בגלגולים, וגם בלעדיהם היא קיימת, כיון שכל מציאות בעולם יש לה פרצוף עצמי.

השגחה פרטית פירושה הסתכלות פנים בפנים. בתחילת הסיפרא דצניעותא (פנימיות הזוהר הקדוש), מבואר שהתיקון הנקרא "מתקלא" (שיווי משקל), שהיה לאחר שבירת המלכין קדמאין, הוא בסוד "אשגחן פנים בפנים". ממילא מובן שהשגחה פרטית פירושה הוא שפנים של האחד מביטים על פני השני. הפירוש הפשוט ביותר של "פרצוף" הוא "פנים". אם יש פרצוף בתוך החלקיק, עם תכונות אנושיות, אז יש לו פנים, ואם יש לו פנים, אז ורק אז יתכן להסתכל פנים בפנים. את זה לימד הבעש"ט, שיש הסתכלות פנים בפנים בכל חלקיק, וזהו עומק האמונה של ההשגחה הפרטית.

חז"ל אומרים שאסור לרחם על מי שאין בו דעת. לרחם על אדם, פירושו להסתכל עמוק בפניו, ודרך הפנים לחדור לתוך ליבו ונשמתו. אבל מי שאין לו דעת, אסור לרחם עליו ולכן אסור להסתכל עליו.

דעת הוא כמו פרצוף על פי חז"ל: "כשם שאין דעותיהם שוות כך אין פרצופיהם שווים". הדבר העמוק ביותר שהמדע מגלה במציאות הוא, שיש דעת (מודעות) בתוך החלקיק. כלומר לא רק שיש מודעות על החלקיק שזה בחינת מקיף, אלא שיש גם מודעות בפנימיותו של החלקיק למה שקורה עם עוד חלקיק בקצה השני של היקום, במרחק של אין ספור שנות אור. למרות שאין שום דרך להעביר מידע מהר יותר ממהירות האור, אעפ"כ החלקיק מודע למה שקורה שם. תופעה זו נקראת: "מודעות לא מקומית". גילוי זה מסביר הרבה מאמרי חז"ל, המייחסים מודעות לכל חלקי המציאות מלבד האדם, כמו בפרק שירה שם נשאלת השאלה מי הוא ששר את השירים האלה, החיה בעצמה או המלאך של החיה, או האדם במקום החיה.

מודעות פירושה דעת, ודעת הוא פרצוף, ואם יש פרצוף יש פנים וממילא יש רחמים. והתפשטות הרחמים פירושה שיש השגחה פרטית על כל דבר ודבר.

נאמר על אדה"ר שעבר על כל שבע המצוות שנצטוו בני נח, מלבד החטא של הוצאת טיפות הקרי באותם ק"ל שנים שפירש מחוה.

אותם טיפות שנתגלגלו בדור המבול כדי להתקן, לא רק שלא החלו את תיקון חטא אדם הראשון, אלא אף המשיכו בקלקול והשחיתו דרכם על הארץ, ולבסוף נחתם גזר דינם  על הגזל.

לכן המשיכו אותם טיפות להתגלגל בדור הפלגה. אמנם על דור זה לא נאמר במפורש שהם חטאו בברית, אבל נאמר שהם כפרו בעיקר, כמו אדה"ר שכפר בעיקר.

לכן עוד המשיכו אותם טיפות להתגלגל פעם שלישית באנשי סדום, ועוד המשיכו להרשיע ועברו על הדינין בצורה הבזויה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ועל זה נחתם גזר דינם.

אחרי שלשת גלגולים הנ"ל, שבהם לא נעשה שום תיקון, חזרו אותם ניצוצות להתגלגל בעם ישראל ולכן התחייבו לרדת למצרים ולהשתעבד שם. לכן גם משה היה צריך להיות במצרים, כיון שגם הוא היה בדור המבול, בסוד "בשגם הוא בשר", ותפקידו היה לגאול את ישראל ממצרים.

זה הפירוש האמור לעיל על הפסוק: "פעמים שלש עם גבר" – שאם האדם לא יכל בכוחות עצמו לתקן, אז אחרי שלשת הגלגולים הראשונים, הקב"ה נותן לו אפשרות של עוד שלשה גלגולים נוספים, אבל אלו יהיו בסיוע אלוהי.

שלשת הגלגולים הראשונים של אותן ניצוצות היו בגויים בני נח. לאחר מכן הקב"ה ברחמיו החזיר אותם כיהודים, ביחד ובסיוע של משה רבנו. כאן כבר מתחילים שלישיה חדשה.

 

הדור הראשון של אותם טיפות קרי, היו הדור הראשון של האנושות שלפני שת.

הגלגול הראשון של אותם טיפות בדור המבול, הוא כבר הדור העשירי,דורו של נח.

הגלגול השני של אותן הנשמות, הוא דור הפלגה - בזמנו של פלג, שהיה הדור החמישה עשר לסדר עולם.

הגלגול השלישי הוא דורם של אנשי סדום שחיו בזמנו של אברהם אבינו, שהיה הדור העשרים לסדר עולם.

הדילוג בין עשר, חמש עשרה ועשרים הוא דילוג שווה, ומספרם ביחד הוא מ"ה – אדם.

מהלך זה התחיל בדור הראשון, ונגמר בדור העשרים וששה – דורו של משה רבנו. ניצוצות אלו של אדה"ר הם שהיו בדור השעבוד במצרים ויצאו כיהודים על מנת להיגאל על ידי משה רבנו.

צירוף שם הוי'ה פשוט עם מ"ה הנ"ל שווה ע"א, ובצרוף הדור הראשון – האחד, מקבלים ע"ב.

שם זה בקבלה הוא ע"ב דמ"ה. והע"ב = גלגול כנ"ל.

זהו אב טיפוס למבנה של סוד הגלגול גם על פי הפסוק: "פעמיים שלש עם גבר".

פירוש ד: שלשה נפשות ישנות ונפש חדשה אחת בגוף אחד

"...כי עד שלשה נפשות מגולגלות וישנות, עם נפש אחת חדשה, יכולות להתגלגל יחד בגוף אחד, מיום שנולד, באופן שהן ארבעה נפשות יחד. וזה סוד "על רבעים". גם זה סוד "פעמים שלש עם גבר", כי שלושה נפשות מגולגלות, יוכלו להתגלגל עם גבר אחד, הוא הנפש הזה החדש. אבל יותר מזה, אי אפשר להתגלגל ביחד. אמנם אפשר להיות פחות מחשבון זה, כי אפשר להיות שתתגלגל נפש אחת לבדה בגוף אחד, או נפש אחת מגולגלת, עם נפש אחת חדשה בגוף אחד, או שתי נפשות מגולגלות לבדם בגוף אחר, או שניים מגולגלות עם חדשה אחת, או שלשה מגולגלות לבדם, או שלשה מגולגלות עם חדשה אחת. אבל יותר מחשבון זה, אי אפשר להיכנס בגוף אחד כנזכר".  (שער הגלגולים הקדמה ה)

פירוש זה מלמד שיחד עם נשמה חדשה, יכולים להתגלגל לכל היותר שלש נשמות ישנות - "פעמיים שלש" - שתים או שלש נשמות ישנות יכולות להתגלגל "עם גבר" – עם נשמה חדשה אחת.

לנשמות אלו המופיעות יחד בגוף אחד, ישנו מכנה משותף, כפי שמבאר האר"י ז"ל:

"ודע, כי אלו המתגלגלים יחד בגוף אחד כנזכר, אינו נוהג אלא בזמן שכולם נאחזים בשורש אחד...". (שם)

הופעת נשמות אלו ביחד, כשכולם משורש אחד, מזכיר הרכב של תזמורת, המנגנת יחד בהרמוניה.

נשמת אדם הראשון כללה את כל שישים ריבוא נשמות ישראל, לכן לכל נשמה בישראל יש שורש באבר מסוים בקומתו של אדם הראשון. אותו השורש מכוון כנגד השורש הרוחני שלה בעולמות העליונים.

כיון ששורש אחד הוא בעצם אבר אחד של אדם הראשון, וכל אבר כולל ארבע מרכיבים, שהם עור גידים בשר ועצמות, לכן לכל שורש יש ארבע מדרגות.

פעמים שאדם רשע מתייחס לצדיק גדול, כיון שהם מאותו שורש, אלא שהרשע הוא מהחיצוניות של אותו שורש, והצדיק מפנימיותו. לכן ביום הכיפורים אנו מזכירים את העבריינים, כדי לבטא את שלמות ישראל בהרכב מלא של צדיקים, בינוניים ורשעים, כפי שורשם המאוחד בעולמות העליונים.

כלל גדול בתורת הגלגולים המתייחס מאוד להשגחה הפרטית הוא, שכל אדם המקרב רחוקים לעבודתו יתברך, וכן כל האנשים שהוא פוגש בחייו, ומתייחס אליהם בכל צורה שהיא, כולם הם משורש נשמתו – חלק מאותו השורש שלו עצמו. על כך נאמר: "מה' מצעדי גבר כוננו לדרכו יחפץ". (תהילים לז, כג) כל זה, הוא משום שכל שורש מורכב מפנימי פנימיות עד החיצון שבחיצוניות.

הסדר הוא שנשמה חדשה יורדת לעולם ומתלבשת בגוף. אם היא זוכה במעשיה, היא עולה בשלמות לשורשה, ואם היא לא זכתה להשלים את עצמה באותו פעם, הרי שבפעם הבאה שתרד לעולם, היא כבר נחשבת לנשמה ישנה, לגלגול.

נשמה זו יכולה לחזור בגלגול לבדה, או ביחד עם עוד חלק חדש  - נשמה חדשה -  מאותו שורש.

מכאן ניתן להסיק שישנם שבע  אפשרויות של התלבשות הנשמה בגוף:

א. נשמה חדשה משורש מסוים.

ב. נשמה ישנה משורש מסוים.

ג. נשמה ישנה ונשמה חדשה יחד באותו גוף.

ד. שתי נשמות ישנות  יחד באותו גוף.

ה. נשמה חדשה אחת יחד עם שתי נשמות ישנות באותו גוף.

ו. שלש נשמות ישנות באותו גוף.

ז. שלש נשמות ישנות ונשמה חדשה אחת באותו גוף.

הכלל הוא שלא יתכן יותר מנשמה חדשה אחת, ושלש נשמות ישנות, על פי דברי האר"י הנ"ל, בסוד הפסוק: "פעמיים שלש עם גבר".

בחלוקה כללית על פי האמור, ישנם ארבע מצבים כלליים בהתפשטות הנשמה בגוף, בסוד: שיר פשוט, כפול, משולש ומרובע:

שיר פשוט: נשמה חדשה אחת או נשמה ישנה אחת.

שיר כפול: שתי נשמות אחת חדשה ואחת חדשה, או שתי נשמות ישנות.

שיר משולש: נשמה אחת חדשה ושתי נשמות ישנות, או שלוש נשמות ישנות.

שיר מרובע: נשמה אחת חדשה ושלוש נשמות ישנות.

ישנם כאן ארבעה הרכבים ושבע אפשרויות.

ארבעת ההרכבים הם כנגד ארבע אותיות הוי"ה, וכנגד ארבע מרכיבי האברים: עצמות, גידין, בשר ועור.

במקרה שאכן מתגלגלת נשמה חדשה עם עוד שלש נשמות ישנות, הרי שהנשמה החדשה היא הפנימית ביותר - החכמה – י' שבשם הוי"ה, כנגד העצמות, ושלשת הנשמות הישנות הם כנגד שלשת האותיות השם הו"ה, וכנגד הגידין, הבשר והעור.

נשמת הבעל שם טוב

כך היה עם הבעש"ט. שלש נשמות ישנות התגלגלו יחד עם הנשמה העיקרית של הבעש"ט, והן:

א.נשמת צדיק נסתר שחי בצפת בזמנו של האר"י ז"ל.

ב.נשמת רב סעדיה גאון.

ג.נשמת דוד המלך.

התחברותן של שלשת הנשמות הישנות עם נשמתו החדשה של הבעש"ט הייתה באופן הבא:

הנשמה הפנימית בבחינת הי' שבשם – החכמה, וכנגד ה"עצמות", הייתה נשמתו החדשה והעיקרית של הבעש"ט.

על נשמה זו הייתה מלובשת נשמת הצדיק הנסתר מצפת, בבחינת ה' שבשם – הבינה, וכנגד חלק ה"גידין".

שתי בחינות אלו – החכמה והבינה, המוגדרים כ"תרין רעין דלא מתפרשין", הם האב והאם של קומת הנשמה הכללית.

על נשמת אותו צדיק, התלבשה נשמת הרס"ג, בבחינת ו' שבשם – תפארת, וכנגד חלק ה"בשר".

על כל אלו התלבשה נשמת דוד המלך, בבחינת ה' אחרונה שבשם – מלכות, וכנגד חלק ה"עור".

לכל אחד מנשמות אלה הייתה תכונה מיוחדת שאפיינה את הבעש"ט:

תכונת הצדיק נסתר: הצנע לכת.

תכונת הרס"ג: כל ימיו בתשובה.

תכונת דוד המלך: ידי מלוכלכות בדם, שפיר ושליה כדי לטהר אישה לבעלה.

ה"עצם" שהוא ה-י' של שם הוי"ה שעליו מלבישים שלשה לבושים, שהם הגידין, הבשר והעור, כנגד שלש אותיות שבשם – הו"ה, הם בבחינת ההוה המתמיד. וה-י' מהוה ומניע את ההוה התמידי.

פנימיות ה-הו"ה - הוא ההצנע לכת, אמצעו – כל ימיו בתשובה, וחיצוניותו דהיינו הופעתו כלפי חוץ הוא ידיו מלוכלכות בדם.

כל ניצוץ של נשמה חדשה, הוא על שם התורה החדשה של אותה נשמה.

הבעש"ט שהוא דמות משיחית, האיר וגילה תורה חדשה – "תורה חדשה מאיתי תצא", מבחינת נשמתו החדשה.

תורתו החדשה של הבעש"ט - המשקפת את כל המתרחש בזמן זה בעולמות העליונים והתחתונים, ובעיקר מה שמתחדש למטה במציאות, שהיא ההשגחה הפרטית וכל נושאי תורת החסידות, היא מנשמתו החדשה של הבעש"ט.

סוד הצדיק הנסתר

הצדיק הנסתר שבא בגלגול בבעש"ט, לא היה תלמיד חכם בגלגול הקודם, אלא אדם פשוט. בהגיעו לגיל מצוות הוא זכה לקיים מצווה מאוד מיוחדת וגדולה, ובאופן טבעי לא סיפר זאת לאף אחד, כיון שכוונתו הייתה רק לשמו יתברך. על כך בחן אותו הקב"ה, ושלח אליו את אליהו זכור לטוב. כאשר הגיע אליו, גילה לו שהוא אליהו הנביא וכמובן שהוא האמין בהיותו תמים. לבסוף אחרי גלגול שיחה ביקש ממנו אליהו הנביא שיספר לו מה הוא עשה ביום הבר מצווה שלו. השיב לו: אמנם אתה אליהו הנביא ואני ואדי חייב בכבודך, אבל כיון שמה שעשיתי היה רק לכבודו יתברך, אינני יכול לספר לך על כך. סירובו לספר את מעשה המצווה לאליהו הנביא, עורר רעש גדול בשמים, כיון שלא הייתה פשטות, תמימות  וצניעות כזו מעולם. תכונה זו היא תכונת ה"צניעות" שזכה לה אותו צדיק נסתר. לכן אחר כך חזר אליו אליהו הנביא ולימד אותו תורה. אבל כיון שבאותם חיים לא יכל להתגלות, שהרי כל תכונתו ועצמיות נשמתו הייתה בבחינת צדיק נסתר - אב טיפוס של צניעות, לכן שכרו האמיתי היה שהוא זכה לחזור בגלגול עם נשמתו החדשה של הבעש"ט, ולהיקרא צדיק נסתר שאין לדעת את שמו, כי בחינתו היא הצניעות. זאת גם הסיבה שהבעש"ט היה בבחינת צדיק נסתר, והצטרף לחבורה של צדיקים נסתרים, עד שנתגלה.

כך זכה הצדיק הנסתר לחזור בגלגול בבעש"ט, ובהתגלותו של הבעש"ט גם הוא נתגלה, וזכו ישראל ליהנות מאורו.

אחיה השילוני היה מורו ורבו של הבעש"ט עשר שנים, ולימד אותו את כל התורה כולה, וכשהגיעו בלימודם לסוף התורה לפסוק "לעיני כל ישראל", אמר לו: עכשיו אתה ישראל, צריך אתה להתגלות לעיני כל ישראל!

אמנם, נשמת הצדיק הנסתר שהוא "אב טיפוס" של כל הצדיקים הנסתרים, ששכנה בגופו של הבעש"ט, לא איבדה את תכונתה גם כשנתגלה הבעש"ט לעיני כל העולם. גם אחרי התגלותו של הבעש"ט הוא לא איבד את אותה צניעות, שהרי הגלגולים אצל הצדיקים גורמים רק לתוספת עילוי ולא לחסרון ח"ו.

לכן הגלגול הוא חסד לצדיק, שהרי בפעם הראשונה אותו צדיק לא יכל להתגלות, כי גילוי הוא מעמד שסותר את עצמיותו, ועכשיו זכה להתגלגל ולהתגלות בלי שהגילוי יסתור את צניעותו העצמית.

אם כן, החלק נסתר - הצניעות הטבעית של הבעש"ט, הוא הלבוש הפנימי של נשמתו העיקרית.

סוד נשמת הרב סעדיה גאון – כל ימיו בתשובה – שינוי תודעה – גלגול מחיים

החידוש הגדול והעצמי של הרב סעדיה גאון הייתה: כל ימיו בתשובה.

מסופר שפעם אחת התארח הרס"ג שהיה ראש לכל בני הגולה, אצל אדם אמיד, שאירח וכיבד אותו יפה כמו כל אורח אחר, אלא שלא ידע שהוא הרס"ג בכבודו ובעצמו. למחרת אחרי שהרס"ג נפרד ועזב את הבית, גילו למארח את זהותו של האורח, והוא נבהל מאוד וכמעט שהתעלף. הוא רץ מיד אחרי העגלה שהסיעה את הרס"ג, נפל לרגליו והתחנן ואמר שהוא לא ידע את זהותו האמיתית, וביקש מחילה על שלא כיבד אותו כראוי למעמדו. הרס"ג הרגיע אותו, ואמר לו שהכל היה בסדר, ואין על מה למחול.

הרס"ג כתב שהוא למד מהמעשה הזה את מהות מצוות התשובה, ומה כוונת חז"ל כשאמרו שצריך האדם להיות כל ימיו בתשובה:

כל יום, חדשים לבקרים, כל יהודי צריך להרגיש ולחשוב כמו אותו בעה"ב, שככל שמכבדים את הקב"ה, עדיין לא מספיק מבינים ומכירים את מעלתו יתברך! כל בוקר צריך לקום עם מוחין חדשים, ולדעת שכל העבודה של אתמול הייתה ללא הכרה מספקת של האלוהות, וככל שמשתדלים, עדיין כל המעשים הטובים הם כקוף בפני אדם, כיון שקוף אין לו דעת. ועכשיו ב"ה נולדים מחדש כאדם, ומכירים במי שאמר והיה העולם, שלו לבדו ראוי להתפלל ולעבוד. תהליך זה חוזר מידי יום ביומו, חדשים לבקרים.

דבר זה הוא שינוי תודעה מוחלט, ודוגמא לגלגול מחיים. זאת הכוונה לביטוי "כל ימיו בתשובה" – עליית המוחין מחיל אל חיל עד אין סוף ממש.

עבודה זו נקראת בלשון הקבלה והחסידות, המשכת אור מקיף לתוך האור הפנימי. מה שאתמול היה מקיף נעשה היום פנימי, ונמשך במקומו מקיף חדש, וכך מידי יום ביומו.

עניין זה של כל ימיו בתשובה, הוא ביטוי לעבודת הדעת. דעת הוא פנימיות ונשמת ז"א – נשמת המידות. לכן לפי שלמות הדעת כך הם המידות: האהבה, היראה והרחמים.

המידות הם עיקר האדם, ושלמותן הוא על פי גדלות דעתו. אם דעתו קטנה, מידותיו הם כילד קטן שאוהב דברים קטנים ולא חשובים, וככל שדעתו גדלה ושלמה יותר, כך גוברת אהבתו לאמת - לאהבת המקום ב"ה.

העבודה של עליה מחיל אל חיל במודעות, היא העבודה של חידוש המידות, כיון שהמודעות היא פנימיות המידות.

לכן הלבוש הזה הוא לבוש אמצעי, ובלשון הקבלה – תיקון המלכים שמתו בעולם הנקודים.

התשובה היא בבינה – "ולבבו יבין ושב ורפא לו", (ישעיה ו, י) והמילה "ימיו" היא ביטוי למידות – "ששת ימים עשה ה'". לכן הביטוי "כל ימיו בתשובה" מלמד על  עליית המידות וחידושן התמידי.

ההתפעלות של הרב סעדיה גאון מאותו מאורע  היא התפעלות שבלב שהוא מקום המידות, ומתוך כך הבין שכך צריך לעבוד את ה'.

כל זה קשור לחידוש תורתו של הבעש"ט, שהסביר, שכל המאורעות העוברים על האדם, באים על מנת ללמד אותו לקח ומוסר השכל בעבודת ה'. והכל בהשגחה פרטית על האדם.

אצל אותו צדיק נסתר שעבודתו היא ה"הצנע לכת", אפילו התכונה של כל ימיו בתשובה, תחשב לו לחיצוניות. שהרי המודעות שלו היא מאוד טבעית וללא התפעלות – למעלה ממדרגת התשובה.

לכן "כל ימיו בתשובה" מלביש את ההצנע לכת.

מכאן אפשר ללמוד שתכונת הצניעות של הנשים, היא מידה פנימית יותר מתוכן של עבודת התשובה. עבודת התשובה אצלן היא עבודה חיצונית, יחסית למהותן הטבעית – הצניעות.

 

סוד דוד המלך – ידי מלוכלכות בדם כדי לטהר אישה לבעלה

את תכונת דוד המלך אפשר ללמוד מדברי הבעל שם טוב, שסיפר שכל פעם שהיה עושה עליית נשמה לשמים, היה פוגש את נשמת רבי חיים בן עטר - ה"אור החיים" הקדוש, שהיה מאותו שורש נשמה שלו, שכבר היה יורד. כלומר הוא היה זריז ממנו. ואמר עוד, שאכן "אור החיים" היה גדול הדור, ולאחר פטירתו גדלות זו עברה אליו. על פי המסורת, הסיבה שהבעש"ט כל כך רצה לעלות לארץ ישראל, הייתה שאם הוא היה פוגש את אור החיים הקדוש פנים בפנים, בארץ ישראל, מיד היה מתגלה מלך המשיח, אלא שלא הסתייע הדבר.

הבעש"ט ו"אור החיים", היו שניהם מאותו שורש, והקשר הנשמתי בניהם נקרא "קשר אחים".

דוגמא ל"קשר אחים", מובא בכתבי האר"י ז"ל לגבי שמעיה ואבטליון שהיו גרי צדק מ"שורש אחים": שמעיה היה בחינת הרוח, ואבטליון בחינת הנפש. שורשם של שמעיה ואבטליון נעוץ באליעזר עבד אברהם. אחר כך הם נתגלגלו בשני אוהבים, אחים ורעים, ברבנו משה קורדוארו (הרמ"ק בעל ה"פרדס רימונים"), ותלמידו רבי אליהו וידאש (בעל ה"ראשית חכמה"). הרמ"ק היה בחינת הרוח, ו"הראשית חכמה" בחינת הנפש. לכן הייתה האהבה והחיבה בניהם גדולה כאהבת דוד ויהונתן.

היחס הזה, של בחינות הרוח והנפש שמאותו שורש, הוא היחס בין הבעש"ט ל"אור החיים" הקדוש, שהיו בחינת רוח ונפש זה לזה. הם היו שני אחים משורש אחד - שורש דוד המלך. לרוחו של דוד זכה ה"אור החיים", ולנפש זכה הבעש"ט, וכיון שהרוח הוא זכר לגבי הנפש, לכן "אור החיים" היה יותר זריז מהבעש"ט, וכשהיה עולה בבחינת מ"ן (מיין נוקבין), היה פוגש את נשמת "אור החיים" הקדוש שכבר הייתה יורדת בבחינת המשכת מ"ד (מיין דכורין). בפגישה זו היו מתייחדים למעלה בבחינת זווג הרוח והנפש.

כיון שהבעש"ט היה בבחינת הנפש של דוד המלך, לכן חלק זה של נשמת הבעש"ט הייתה מלובשת על כל שאר החלקים האחרים, בבחינת עור חיצון.

על נפש זו של דוד המלך אמרו חכמים שידיו היו מלוכלכות בדם, שפיר ושליה כדי לטהר אישה לבעלה. כלומר היה פוסק בהלכות כתמים ומראות, ובכך מלכלך את ידיו באופן מעשי ממש, כדי לטהר אישה לבעלה.

באופן עמוק ורוחני מדובר שדוד המלך עסק בפועל וחרף נפשו למות, בהכנת כל מה שצריך לבנין בית המקדש: הוא הכין את תבנית המקדש ואת מקומו, לכן המקדש נקרא על שמו – "ראה ביתך דוד". (מלכים א, יב, טז)

כוונת דוד בבניין הבית הייתה שתתייחד השכינה עם הקב"ה, בבחינת "לטהר אישה לבעלה".

הביטוי הממצה ביותר את נפש דוד - נפשו של הבעש"ט, הוא שידיו מלוכלכות בדם. זו בחינת המלכות שיורדת למטה למציאות, לוחמת את מלחמות ה', ואף מתלכלכת בדם כדי לטהר את כנסת ישראל שתהיה ראויה לקב"ה.

הרמז לכך הוא ש"דוד" = "יד", ומלך הוא קיצור של "מלוכלך". לכן "דוד המלך" היה בחינת ה"יד המלוכלכת" בדם, כדי לטהר אישה לבעלה.

אצל הבעש"ט, נתגלתה תכונה זו במסירות נפש ממש ובפועל למען היהודים, כגון מסירות נפש ממש לפדיון שבויים, שהיה מבזבז מכספו יותר מחומש לכך.

מידתו של דוד המלך הייתה כאמור, מסירות נפש לעם ישראל כל ימיו. הוא היה מוכן להתלכלך כל ימיו למען עם ישראל, ואף על פי שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, הרי שלמען ה' יתברך שזה למען ישראל, הוא אינו מתחשב בכבוד מלכותו, אדרבה, הוא תמיד ממעט את כבודו כדי להרבות בכבוד שמים.

על מציאותו האמיתית התייחס דוד המלך בעצמו ואמר: "והייתי שפל בעיני". (שמואל ב, ו, כב).

דורשי רשומות לימדו ש"ישראל בעל שם טוב" = 1000.

שלשת הלבושים:   צדיק נסתר, רבנו סעדיה גאון, דויד המלך = 1500.

יוצא שהממוצע של כל אחד משלשת הלבושים הוא 500 - חצי מבחינת הנשמה החדשה ששווה 1000.

כולם ביחד – הנשמה עם הלבושים שווה 2500 שהוא 50 ברבוע, מספר הרומז לשלמות הגילוי של שער הנון.

מספר האותיות בהרכב זה הוא 42, הרומז לשם בן מ"ב אותיות שבו נבראו שמים וארץ.

מ"ב אותיות שווה במספרו לשני שמות "אהיה" הכתובים בפסוק: "אהיה אשר אהיה".

שתי הבחינות הנסתרות, בבחינת הנסתרות לה' אלהינו, הם "ישראל בעל שם טוב – צדיק נסתר", שהם כא' אותיות כנגד שם "אהיה" הראשון.

וכנגד "הנגלות לנו ולבנינו" הם הבחינות של "רבנו סעדיה גאון – דוד המלך", שגם בהם יש כא' אתיות, כנגד ה"אהיה" השני.

אם כן שני שמות "אהיה" הם אחד כנגד הנסתר ואחד כנגד הגלוי.

כל ימיו בתשובה הוא פנימיות הנגלה, וההצנע לכת הוא הלבוש הבלתי נפרד מהעצם הנסתר, ששם נביעת האין סוף של "תורה חדשה מאיתי תצא".

כל ארבע הנשמות האלה שבאו ביחד, בהרכב אחד, הם רבעיית המיתרים של נשמת הבעש"ט. כולם  בסוד "כנור" – נר כו'  - "נר ה' נשמת אדם", (משלי כ, כז) עם רבעיית מיתרים, והסולן שהוא הנשמה החדשה, מופיע פעם ראשונה.

ישנם שש עשרה נשמות בכל שבע האפשרויות על פי אותן  ארבעת ההרכבים לעיל:

ארבע נשמות חדשות ושתים עשרה נשמות ישנות.

התדרדרות מושג הגלגול גרם לרב סעדיה גאון לבטלו

אם היו שואלים את האר"י ז"ל מדוע הרב סעדיה גאון לא האמין בסוד הגלגול, היה עונה שבדורו של הרס"ג, למרות שהוא היה יודע את נושא הגלגול, הוא היה חייב לסתור זאת בגלל מעמד העולמות ועוד חישובים השייכים לאותה התקופה.

ענינו של הרס"ג שלא האמין בגלגול, קשור עם סיפור לידתו של שת, ששם הוא המקור הראשון בתורה לסוד הגלגול:

"וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין".  (בראשית ד, כה)

פשט המילה "תחת" הוא במקום. אבל התורה גם מלמדת אותנו כמעט בפירוש, ששת הוא גלגולו של הבל. עכשיו בגלגול זה, נשמתו של הבל שהיא בעצם שת, מתקיימת ומקיימת את העולם, שהרי ממנו הושתת העולם. ("שת" -  לשון יסוד, דוגמת "אבן השתייה" שממנה הושתת העולם).

אחרי גלגול נשמת הבל בשת, המשיך הבל להתגלגל במשה רבנו, ולכן אותיות משה הם: משה, שת, הבל.

על משה רבנו מלמדים חכמים שנשמתו מתגלגלת בכל דור ודור. משה הוא הדוגמא העיקרית של הנשמה הגדולה והקדושה ביותר, ואף על פי כן היא מוסיפה להתגלגל. מכאן אפשר ללמוד, שהגלגול הוא טוב למשה רבנו ולעם ישראל, כיון שישראל זקוקים להופעת נשמתו של משה רבנו, וכן גם משה רבנו מקבל תוספת תיקון בכל פעם שהוא חוזר.

את המילים "זרע אחר" בפסוק, דורשים חז"ל על מלך המשיח, כמו הפסוק השני שבתורה – "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – זה רוחו של משיח. ו"האחר" הוא רות המואביה שבאה ממקום אחר, ויש לה זרע חי וקיים, והוא בתחילה דוד מלך ישראל חי וקיים, ולבסוף - מלך המשיח.

לכן החידוש העיקרי של האר"י ז"ל שהוא עניין הגלגולים, מטרתו ללמד על הופעת מלך המשיח.

המשיח מתחיל משת. אם אדם הראשון לא היה חוטא, הוא עצמו היה זוכה להיות מלך המשיח, לכן המילה אד"ם ר"ת אדם, דוד, משיח. כיון שחטא וגלה מגן עדן, צריך שהיעד המשיחי ימשיך להתקיים, ואכן קיומו היה באמצעות בנו השלישי – שת.

ישנם שלש הופעות של גלגול:

בחינת השתלשלות:

הגלגול האחד בסוד עולם התוהו – זה תחת זה, בסוד קורא הדורות מראש – "דור הולך ודור בא", קהלת א) שאותו דור שהולך הוא הדור שבא.

עניין זה ש"דור הולך ודור בא", הוא בסוד "קורא הדורות מראש" (ישעיה מא, ד), שהדורות יוצאים מהראש שהוא המחשבה הקדומה דא"ק, שהוא עולם שלפני עולם האצילות, ושם הקב"ה קורא אותם - ממשיך ומוריד אותם דור אחר דור.

יש כאן תחושת גלגול, אבל גלגול של השתלשלות, של טבע, של טבעות, כמו גלגלי השמים שהם אחד תחת השני, גלגל תחת גלגל – עילה ועלול.

בחינת התלבשות:

הגלגול השני הוא הגלגול במובן המלא, שהוא סוד ההתלבשות.

בחינת השראה:

הגלגול השלישי  הוא המתאים לתורת הבעש"ט: ההשראה. והוא גלגול מחיים, בסוד עיבור נשמה.

המושג גלגול כולל השתלשלות, התלבשות והשראה.

המושג עיבור המוזכר בהרחבה בכתבי האר"י, קשור מאוד לתורת החסידות, החל מהבעל שם טוב.

החסידות מלמדת, שהרבי יכול להופיע אצל כל אחד ואחד, בסוד העיבור. זה קשור למה שהרבי לימד שכיון שהבירורים והגלגולים נסתיימו, יש להתרכז בסוד העיבור, המתאים  לתורת הבעש"ט, כפי שיוסבר בהמשך.

אם כן, הבל נרצח ומתגלגל בשת, ו"זרע אחר" רומז למלך המשיח.

עניין של "הרגו קין", שהבל נרצח ע"י אחיו, מעורר את הזכות והצורך שהוא יחזור בגלגול, כיון שלא הספיק בגלגול הראשון להשלים את נשמתו. לכן המילה "כי" בפסוק הוא נתינת טעם: כיון שהרגו קין לכן הוא חוזר בגלגול.

מצוות הייבום היא מצווה מיוחדת הקשורה לסוד הגלגול. הבן שנולד ליבם הוא גלגול האח שנפטר. גם שם מדובר באדם שמת קודם זמנו, ולא השאיר אחריו זרע. ועכשיו על ידי הייבום הוא חוזר להשלים את מה שחיסר בגלגולו הקודם.

מכאן למדים שהגלגול קשור מאוד למקרה של מוות שלא בזמנו, וממילא הוא חסד גדול ("גלגול" שווה "חסד" כנ"ל), כיון שהוא משלים את החסר. לכן, יש ללמוד מכאן בבניין אב, שכל גלגול הוא חסד, גם למי שנפטר בגיל מאה, אם לא השלים עדיין את נשמתו.

בהמשך כתוב: "ולשת גם הוא יולד בן ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרא בשם ה'". (בראשית ד, כו) כאן מסתיימת הפרשה.

המילים "גם הוא" נראים מיותרים, לכן מפרש הרד"ק שהוא הוליד בן טוב כמוהו. כלומר לדעת הרד"ק, אנוש היה צדיק כמו אביו שת שהיה בן טוב לאדם וחוה.

אבל על פי חז"ל, לא ברור לגמרי שאכן אנוש היה צדיק. את המילים "אז הוחל לקרא בשם ה'", מפרש רש"י על פי חז"ל, ש"הוחל" הוא לשון חולין. משמעות הדבר שאז, בימי אנוש התחילו בני האדם ליחס את שם הוי"ה ב"ה לדברי חולין. הם קראו לכל מיני ברואים שבטבע בשם ה', וכך התחיל שורש העבודה זרה. בדור זה התחיל נגע העבודה זרה של האנושות. לכן אנוש מלשון אנושות.

אדם העובד עבודה זרה מתגלגל בשפן. "שפן" – שפנה מעבודת ה' ופנה לעבודה זרה.

אנוש היה הראשון שנתנסה בחטא זה לקרא לעצמים – עצבים, בשם ה'.

פשט הפסוק הוא שאז החלו לקרא בשם ה' כלומר התפללו לה'. אבל התרחש עיוות חמור מאוד בהבנת הגלגול, כבר בדורו של שת אביו של אנוש, שגרם לתופעת העבודה זרה. הם חשבו בטעות שמותר להשתחוות לדומם או לכל מציאות אחרת, כיון שמגולגלת בה נשמה קדושה, כשם שמותר להשתחוות לאדם השתחווה של כבוד, וכפי שמשתחווים למלך.

בשלב שני, השתחוו לכל מיני עצמים השתחווה של אלהות, שחשבו שאם נשמה מתגלגלת אף בדומם, צומח או חי, גם האלוהות מתלבשת שם, וממילא אפשר לעבוד אותם.

נשמה קדושה המתגלגלת בדג, יכולה לגרום שיעבדו את הדג, כמו שעבדו הפלשתים את "דגון".

העבודה זרה הגרועה ביותר בעולם (גם בדור שלנו), שחושבים מחשבה זרה שהאלהים מתגלגל באדם, מבוססת על תופעת הגלגול.

לפי המיתולוגיה של העמים הקדומים, יש הרבה אלילים ר"ל, המתגלגלים בתוך העצמים שבטבע, וההבנה הזאת שיש נשמה מגולגלת בתוך עצמי הטבע, היא המקור לכל העבודה זרה.

"אז הוחל לקרא בשם ה'" – בדור הבא דורו של אנוש, אחר שבדורו של שת התגלה סוד הגלגול, התדרדר (מלשון דור ודור) הדבר והגיע להבנה מוטעית של סוד הגלגול, וחשבו שכך קוראים בשם ה'.

הפרקים הראשונים של ספר בראשית מחולקים לשלשה חלקים:

האחד הוא מה שמסופר בפרק הראשון של התורה עד סוף "ויכלו השמים".

השני הוא סיפור מעשה בראשית מ"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", (פרק ב, א) עד "אז הוחל לקרא בשם ה'".

הסיפור השלישי הוא סיפור נוסף של מעשה בראשית, המתחיל מחדש: "זה ספר תולדות אדם".

במעבר בין התקופה השניה לשלישית, חל שינוי מהותי במציאות הופעת קדושת השכינה בעולם.

שינוי זה מרומז בפסוקים הבאים:

"וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל...ולשת גם הוא יולד בן ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרא בשם ה'... ויחי אדם שלושים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת". (בראשית ה, ג)

כמו שאדה"ר נברא בצלם ודמות ונאמר עליו: "נעשה אדם בצלמינו כדמותנו", כך גם הולדת שת הייתה בצלם ודמות. וכן ממשיכה התורה ללמד שגם אנוש בנו של שת נולד בצלם ודמות, ולכן נאמר כאשר שת הוליד את אנוש: "ולשת גם הוא יולד בן" – שגם הוא הוליד בצלם ודמות. אבל מכאן ואילך, אחרי דור אנוש שכבר קלקלו בעבודה זרה, האנושות הפסידה את צלם האלהים של האדם.

התדרדרות סוד הגלגול שהביא לע"ז, סילק את קדושת הגלגול אצל האדם. רצון הקב"ה היה שהאדם ידמה לעליון – "אני אמרתי אלהים אתם" (תהילים פב, ו) – שתתגלה ותתלבש בהם האלוהות, על דרך הנשמה המתלבשת באדם בסוד הגלגול, אבל עתה אחרי חטא העבודה זרה, נעשה הדבר בהסתר. כך גם נשמת  המשיח מתגלגלת בכל דור בהסתר. כך גם נאמר על משה רבנו שמתגלה בכל דור יותר מהדור הקודם, עד לגילוי הממשי של מלך המשיח.

הופעת נשמת משה רבנו, הופיעה ביתר שאת החל מדורו של האר"י ז"ל שאמר שדורו הוא דור של עיקבתא דמשיחא. עד אז הייתה נשמתו מופיעה בכל דור פחות מהדור הקודם, עד שהתחילה תקופת עיקבתא דמשיחא.

תכלית הגלגול הוא שמציאות הגולה תתגלגל למציאות של גאולה.

אותיות גלגול הם: "גל גול". גול על ה' - בטח בה'. מהגל הראשון – מהגולה, מגיעים לגאולה על ידי שהגולה מתגלגלת לגאולה. כמו כוכבי הלכת המתגלגלים אלפי פעמים, עד שמגיעים לקבל את הארת השמש או כל מצב רצוי אחר.

כך הכל מסתובב ומתגלגל, עד שמגיע למקום בו נפתח האשנב – האות א' שהיא הפלא העליון המאיר בתוך הגולה, והיא מתגלגלת למצב של גאולה. ה-א' המאירה בתוך הגולה היא זו שהופכת ומגלגלת אותה לגאולה.

זהו תהליך של חזרה לרצון המקורי של הקב"ה, של "אני אמרתי אלהים אתם" – התגלות בחינת הא' הנ"ל, שהיא גם ה-א' של שם אלהים.

הקב"ה רוצה שהעצמות האלהית תשכון בתוך הגוף של ישראל. אבל "גם את זה לעומת זה עשה האלהים, טוב לעומת רע, רע לעומת טוב" (ספר יצירה פ"ו, מ"ד), וברגע שהוחל לקרא בשם ה' – שהחלו לחלל את שם הוי"ה, וליחס אותו לעצמים ועצבים, נסתלקה השכינה, ונעלם צלם האלהים.

לכן מלמדת התורה, שעד דורו של אנוש נברא האדם בצלם ודמות, אבל אחר כך, האנושות איבדה מדריגה זו.

מכאן ששתי מצבים נשמתיים היו בדורו של אנוש: אנוש עצמו נולד בצלם, אבל בדורו, כיון שחל עיוות בסוד הגלגול, דבר שגרם להופעת העבודה זרה, לכן הגלגול האמיתי - גלגול האלהים במציאות האדם נפסקה.

הראשון שהחל לתקן מצב זה היה אברהם אבינו, שנלחם נגד העבודה זרה. ומאז דבר זה מתגלגל בכל דור, עד שה-א' העליונה תאיר במציאות ויתגלה משיח צדקנו, ויעשה לו הקב"ה דירה בתחתונים.

כיון שהבנת סוד הגלגול דרדרה את האנושות לעבוד עבודה זרה, לכן הכחיש הרב סעדיה גאון את אמונת הגלגול.

פירוש ה:

אם האדם לא זכה לתקן את עצמו בשלשת הגלגולים הראשונים שבהם הוא התגלגל באדם – "עם גבר", אחר כך מגלגלים אותו בבהמה טהורה. ההבדל הוא שגלגול באדם נותן אפשרות תיקון לאדם בבחירה חופשית, אבל גלגול בבהמה גורם שתיקונו של האדם כבר איננו בידו, אלא ביד השוחט. אם גם גלגול זה לא הועיל, נשמתו מתגלגלת בבהמה טמאה. אם גם זה לא עוזר, הגלגול הבא הוא בצומח, ולבסוף בדומם. אם גם זה לא עוזר אז הוא מתגלגל בדומם שהוא מעשה ידי אדם – בחפץ או בכלי.

פרק ג - "נקבה תסובב גבר"

כיון שיסוד הגלגול בא על מנת לתקן ולהשלים את החסר, וכיון שהראשונה שקלקלה הייתה חוה, הרי שלנשים יש חלק גדול בתהליך הגלגול ותכליתו.מעורבות זו של האישה בתהליך הגלגול, נלמד בעיקר מהפסוק: "הן כל אלה יפעל אל פעמיים שלש עם גבר". בתיקוני זוהר מובא על פסוק זה, שדווקא השכינה שהיא הנקבה, היא זו שמכוונת את הגלגולים.

דבר זה רמוז בנביא ירמיה: "נקבה תסובב גבר" (ירמיה לא, כא) – השכינה שהיא הנקבה, היא מסובבת אותו בסוד הגלגול, וכל זה כאמור משום שהאישה שהיא רומזת לשכינה, גרמה לאדם הראשון לחטוא, ובכך הביאה מיתה לעולם. לכן מוטל על השכינה להיות הגורמת והסיבה לתיקון המיתה. במקום שהיא קלקלה שם היא צריכה לתקן.

עיקר תיקון המיתה נעשה על ידי הגלגול, לכן השכינה היא הגורמת והמכוונת את תהליך הגלגול בעולם, עד שהעולם יגיע לשלמות תיקונו כפי שהיה קודם חטאו של אדם הראשון.

הרמז העיקרי לכך שהשכינה "אחראית" לכוון את הגלגולים, נתון בשמה של חוה:

המילה "גלגול" = ע"ב. כל פעולות בריאת העולם במעשה בראשית, נעשו על ידי גלגול ע"ב שמות. ע"ב = "חסד". עיקר סוד הגלגול הוא שהרגע הקודם בכל מהותו מתגלגל ברגע הבא, לכן "היה הווה ויהיה" = "גלגול", ומכאן שהזמן הוא המתגלגל.

חישוב השם "חוה" במספר קדמי הוא:

מ-א' עד ח' = לו'.

מ-א' עד ו' = כא'.

מ-א' עד ה' = טו'.

כא' + טו' = לו'.

לו + לו = עב' = גלגול.

מכאן שחוה במספר קדמי = גלגול.

רמז זה מלמד  שחוה היא שורש הגלגול.

את שמו של קין נתנה לו אמו, וגם נתנה טעם לקריאת השם: "קניתי איש את ה'", דבר זה מלמד שקין מתייחס אחרי חוה אמו. אבל בלידת הבל חוה אינה מזכירה טעם לשמו, ללמד שהוא מתייחס אחר אביו – אדם הראשון.

על פי הקבלה שורש הבל הוא מצד החסדים שהם זכרים – "זכר חסדו" (תהילים צח, ג), ושורש קין מצד הגבורות שהן נקבות – "אני בינה לי גבורה" (משלי ח, יד).

כשם שחוה גרמה מיתה לעולם, ולכן היא המסובבת את הגלגול, כך גם בנה שרצח את הבל, וגרם למותו, הוא גם הגורם לתיקונו בסוד הגלגול: "...תחת הבל כי הרגו קין".

הגלגול שזכה לו הבל, היה תיקון גדול לנשמתו, כיון שהיא ירדה בפעם השניה לעולם בשם אחר שהוא שת, שהיה יותר מעולה ומתוקן מהבל, שהרי כתוב שהבל עצמו נתחייב מיתה. מכאן יש ללמוד, שכשמתבצע חלילה רצח, הנרצח אינו חף מפשע לחלוטין, יש סיבה שבגללה הוא נרצח. על חטאו של הבל

מלמד הזוהר הקדוש, שהבל הציץ בשכינה, והתחייב מיתה למקום.

האר"י ז"ל מפרש את דברי הזוהר, שהבל רצה למשוך אור מפרצוף ז"א שבאצילות. מקורו של אור זה הוא מיסוד אבא המלובש בז"א והאמור להאיר לפרצוף יעקב, העומד בצד הפנים של ז"א. הבל שקינא לשכינה – שהיא פרצוף רחל העומדת באחורי ז"א, רצה לקחת הארה זו השייכת לפרצוף יעקב ולהסב אתו לאחור לפרצוף רחל נוקבא דז"א. אמנם כוונתו הייתה טובה – להאיר לשכינה, אבל אור זה היה מיועד להגיע למקום אחר.

כך מפרש האר"י ז"ל את כוונת הזוהר "הציץ בשכינה".

כיון שהבל וקין היו שני שורשים גדולים, שמהם יצאו כל הנשמות, לכן מטרת כל הגלגולים בכל ימות העולם היא לתקן את הנשמות השייכות לשורש הבל. הגורם לתיקון זה הוא קין, כלומר שהגבורות הן המסבבות את תיקון החסדים בסוד הגלגול.

זו הסיבה שהאר"י ז"ל בשער הגלגולים, עוסק הרבה מאוד בשורש קין והבל, גם לאחר לידת שת.

תהליך הגלגולים המתקן את הנשמות משורש הבל, תכליתו להביא להופעת משיח בן דוד. הגורם לכך הוא קין כנ"ל, ששורשו הוא הנקבה. אמנם גם קין וגם הנשמות משורשו מתגלגלות, אבל המתגלגל על מנת להתקן העיקרי הוא הבל וכל הבאים משורשו.

כיון שכל תהליך הגלגול תלוי בשכינה, לכן השלמת התהליך של "נקבה תסובב גבר", לעתיד לבוא יהיה בארץ ישראל שהיא סוד השכינה, לכן "נקבה תבסובב גבר" = "ארץ ישראל".

בארץ ישראל מאיר שם הוי"ה ב"ה, שם הקב"ה נמצא אפילו בחורבנה, לכן "ארץ ישראל =  לב' פעמים הוי"ה. רמז זה מלמד שהביטוי "נקבה תסובב גבר" הוא מאוד מקודש, ומלמד על כבוד ה', ש"כבוד" = לב',  וכבוד ה' שוכן בשלמות בארץ ישראל, ככתוב: "ימלא כבוד הוי'ה את כל הארץ". וארץ ישראל היא לב' פעמים כבוד הוי'ה!

לכן ארץ ישראל שכבוד הוי"ה שוכן בה, היא פנימיות העולם שנברא בשם אלהים.

העולם כולו נברא ב-לב' נתיבות פליאות חכמה, שהן לב' אלהים שבמעשה בראשית. לכן כל העולם שנברא בשם אלהים הוא החיצוניות המואר מהפנימיות שהוא ארץ ישראל אשר בה מאיר שם הוי"ה. הפסוק המלמד שבכל שם אלהים מאיר שם הוי"ה הוא "כי שמש ומגן הוי'ה אלהים" – שבכל אלהים יש שם הוי"ה.

מכאן אפשר ללמוד, שתכלית כל הגלגולים והתיקון הנעשה על ידיהם, מתרחש בארץ ישראל.

בתיקוני זוהר נאמר שהשכינה נקראת "גלגל" – "גלגל הירח", והיא מגלגלת את הנשמות שלש פעמים בסוד: "פעמיים שלש עם גבר".

הנקבה מסובבת את הגבר כדי שהוא יפנה אליה באמת, ישים דעתו ויתחבר אליה. הנקבה שהיא המרכז בפנימיות הגבר, בבחינת "היכל הקודש מכוון באמצע" (ספר יצירה פ"ד, מ"ה), מסובבת אותו סביבה, ככוח המניע הבלתי מתנועע, כמשל האטום שיש בו גרעין הנקרא פרוטון, ומסביב לו ומכוחו מסתובבים האלקטרונים.

הנקבה שהיא "היכל הקודש", היא סוד המלכות הנקראת בקבלה "הנקודה האמצעית", מסובבת מסביב לה את הגבר. תכלית סיבוב זה הוא כדי שהגבר יפנה בסופו של דבר רק אליה, ולא יביט כלל לחוץ. מציאות זאת שהגבר פונה רק אליה, הוא מציאות הזווג השלם.

שלש פעמים הנקבה מסובבת את הגבר:

פעם אחת היא מסובבת אותו בכוון החסד, בתקווה שמתוך המבט ונקודת השקפת החסד, הוא יפנה אליה. אם בפעם זו היא לא הצליחה, היא חוזרת ומסובבת אותו בכוון הגבורה.

אם גם כאן היא לא הצליחה, אז היא מסובבת אותו לכוון האמצעי, מקומו של יעקב אבינו, בחיר שבאבות – התפארת.

כל זה על מנת שירחם עליה בסוד קו הרחמים – התפארת, ושיתן לה את מלוא תשומת הלב.

וכשהוא אכן פונה אליה, ונותן לה את כל תשומת הלב, כל המאורות העליונים והתחתונים מתייחדים בשלמות.

המסקנה היא שתכלית וכוונת בריאת כל העולמות הוא הייחוד. ומטרת כל הגלגולים להביא לייחוד זה.

מכאן שמדרגת האישה גבוהה מאוד, שהרי הגבר יכול להבין שתכלית חייו הוא הבירורים, כמו  פרנסה וכו'. אבל האישה יודעת שתכלית החיים הוא הייחוד. אמנם הבירורים מוכרחים, אבל תכלית הכל הוא הייחוד, כפי שמבינה זאת האישה. לכן האישה מגלגלת את האיש, מבירור לבירור, עד שמביאה אותו לתכלית כל עמלו שהוא הייחוד.

פרק ד - עיבור נשמות

עיבור נשמה היא תופעה נוספת, המתרחשת במקביל לגלגול הנשמות. אם גלגול נשמה הוא חסד שהקב"ה עושה עם האדם, בכך שהוא מאפשר לו לחזור ולהשלים את החסר, ודאי שעיבור נשמה הוא חסד גדול עד מאוד, בו האדם בהיותו בעולם הזה, נעזר בעבודת ה' על ידי נשמת צדיק שנפטר כבר מן העולם. נשמת הצדיק מתעברת באדם בהיותו בחיים ומסייעת לו להשלים את עצמו ולהגיע למדרגות גבוהות מאוד בעבודת ה'.

ישנם שתי בחינות של עיבור:

א. עיבור נשמת צדיק המגיעה לצורך עצמה, כדי להשתלם במצווה שאותה נשמה המתעברת חסרה.

ב. עיבור נשמת צדיק הבאה לצורך האדם, כדי לסייעו בתורה ובמצוות.

האר"י ז"ל מקפיד לכתוב את המילה "עיבור" בתוספת האות י', ללמד שלעיבור נשמה יש קשר למילה "ויעבור".

המילה "ויעבור" = רפ"ח, ללמד שסוד העיבור הוא תיקון לרפ"ח ניצוצין, שכידוע ביאת המשיח תלוי בתיקונן.

כיון שגלגול = "חסד", וארבע פעמים "חסד" = "עיבור", הרי שעיבור נשמה הוא תכלית יג' מידות הרחמים של הקב"ה, האמורות ב"ויעבור".

בספרי הקבלה האחרונים ישנו עוד פירוש לפסוק: "פעמים שלש עם גבר". שם מבואר שהם כנגד ג' התיקונים הראשונים של השם "אל", הנזכר בפסוק: "הן כל אלה יפעל אל...".

כיון שגלגול הוא חסד, לכן מופיע השם "אל" בפסוק שהוא שם של חסד: "חסד אל כל היום" (תהילים נב, ג). אבל יש שורש יותר גבוה של שם אל, והוא מופיע ב-יג' מידות הרחמים: "אל רחום וחנון...".

יג' מידות הרחמים הכתובות במיכה, הם ה-יג' תיקוני דיקנא דא"א, שהם הנשמה הפנימית ליג' מידות הרחמים דז"א, האמורות אצל משה רבנו.

"פעמיים שלש עם גבר", הם כנגד שלשת התיקונים הראשונים של יג' מידות הרחמים הכתובות במיכה, שהם: "מי אל כמוך נושא עוון ועובר על פשע...".

היחס בין עיבור (רפ"ח) לגלגול (ע"ב) הוא שעיבור שווה ארבעה פעמים גלגול, ולכן ארבעה גלגולים שווים עיבור אחד.

יחס זה של אחד לארבע, נמצא בהרבה מקומות בתורה, והכל בסוד: "ואד יעלה מן הארץ". שהמילה "אד" מלמדת על היחס הזה, כדוגמת "עץ הדעת טוב ורע" (= 932) שהוא פי ארבע במספרו ל"עץ החיים" (233). וכדוגמת "ונהר יוצא מעדן...ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים".

ביחס זה של אחד לארבע, ישנו תיקון גדול, והוא שהקב"ה שהוא אחד, מתגלה בארבע אותיות שם הוי"ה ב"ה, שהוא שם העצם הפנימי ביותר, שכל שאר שמות הקודש מתפשטים ממנו. שם זה שהוא
"אחד יחיד ומיוחד" נקרא שם בן ארבע להורות על תיקון זה.

מכאן שישנו יחס מיוחד בין "גלגול" ל"עיבור".

נושא העיבור מוזכר בספר התניא הידוע כספר של בינוניים. המסר המובא בספר זה הוא, שאין הרבה סיכויים  להיות צדיק, לכן כדאי לשאוף להשיג את מדריגת הבינוניים (על פי הגדרת התניא). אמנם הבינוני שלם בדעתו, במעשה דיבור ומחשבה. הוא אמנם מודע לערך הגדול של עבודת ה', אבל עדיין הוא אינו חדור בפנימיות ליבו, בתוך התת מודע שלו, בעבודת ה'. מדריגה זו שגם בתת מודע חדורים באהבת ה' היא מדרגת הצדיק. לכן גם מדריגת הבינוני היא מדריגה גבוהה, והלוואי שיזכה האדם להגיע למדריגה זו. למרות זאת חשוב שלא יסיח האדם לגמרי את דעתו מלהיות צדיק, אלא צריך הוא לרצות לזכות למדרגת הבינוני ללא הסחת הדעת לגמרי ממדריגת הצדיק. לכן חז"ל מלמדים שמשביעים את האדם להיות צדיק, ובשבועה זו פותח בעל התניא את ספרו.

יש אפשרות לזכות למדריגת הצדיק על ידי סוד העיבור, שתתעבר באדם נשמת איזה צדיק, שיסייע לו בעבודת ה', עד שיגיע למדריגת הצדיק ממש.

מכאן שלזכות לעיבור נשמה זה דבר גדול.

אמנם קשה להשיג את מדריגת הצדיק, אבל לעתיד לבוא יתקיים הפסוק – "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ" (ישעיה ס, כא), שבזכות שיהיו צדיקים ירשו ארץ, ובזכות שלמות ארץ ישראל יזכו להיות צדיקים כיון שאחד תלוי בשני.

אבל עד אז הסיכוי היחיד להיות צדיק הוא בזכות העיבור. מכאן אפשר ללמוד עד כמה גדול ועצום עניין העיבור, ועד כמה זה קשור לחסידות.

מאוד משמעותי שהתניא שאינו עוסק בסוד הגלגול, עוסק בסוד העיבור.

לכן כתוב בתניא באגרת הקדש, שכשהצדיק נפטר כל תלמידיו הקשורים אליו, זוכים לאהבה והיראה של הצדיק בסוד העיבור, כלומר שנשמת הצדיק מתעברת בהם.

מימוש היכולת המשיחית שהרבי השרה על דורו הוא גם על ידי סוד העיבור, השווה במספרו לארבע פעמים גלגול. כלומר התיקון שנעשה בתהליך של ארבע פעמים גלגול, נעשה על ידי עיבור אחד של צדיק  העוזר לאדם להיות גם הוא צדיק.

האר"י ז"ל מבאר שאפשר לזכות לעיבור נשמת צדיק על ידי עשיית מצווה אחת בשלמות ולשם שמים. עשיית המצווה בשלמות היא דבר המעורר בשמים התפעלות ושמחה גדולה, ובמיוחד אצל הצדיקים שמאותו שורש נשמה של עושה המצווה. עיקר הקרבה היא בשורשים הרוחניים של הנשמה, ולאו דווקא בקרבה המתבטאת בעולם הזה בין הורים לילדיהם. לכן, אם כשהבן עושה מצווה אחר פטירת אביו, הדבר מועיל וגורם להתפעלות נשמת האב, כל שכן שמעשה המצוות גורם להתפעלות ולשמחה של כל הצדיקים השייכים לאותו שורש של עושה המצווה. ואם אחד מהצדיקים – הסבים הרוחניים הצטיין ועשה גם הוא את אותה מצווה, אז נשמתו נמשכת למטה ומתעברת באותו אדם שעשה מצווה זו, למרות הקושי הגדול לנשמה לרדת שוב לגוף גשמי. בעיבור זה מסייעת נשמת הצדיק סיוע עצום ואין סופי לאותו אדם שנתעברה בו, ועושה אותו צדיק ממש, כהגדרת התניא.

לכן עיבור כזה, ודאי שהוא יותר טוב מגלגול.

גלגול הוא נשמה אחת החוזרת, אבל עיבור הם שתי נשמות בבחינת "טובים השנים מן האחד". האר"י ז"ל מחדש שיתכן עיבור מחיים - כששני האנשים חיים, כלומר, מצב בו הצדיק מתעבר בתלמידו גם כשעודנו בחיים. דבר זה נלמד מדוד ויהונתן: "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו" (שמואל א, יח, א) דבקות הנפש הוא סוד העיבור. בדוד ויהונתן שהיו שניהם חיים, התעברה נפש דוד ביהונתן. עיבור זה לא חיסר מדוד כלום.

בעניין גלגול הנשמות למדנו שכשמתגלגלות מספר נשמות יחד בגוף אחד, כל נשמה המאוחרת לחברתה היא יותר פנימית, וכל הקדומה – יותר חיצונית. אבל לגבי בירורי הרפ"ח ניצוצין הסדר הוא הפוך: בירורי יום האתמול נכנסים פנימה, ובירורי היום הבא מלבישים על בירורי האתמול. דבר זה נרמז אצל אברהם אבינו: "ואברהם זקן בא בימים" – שכל יום ויום עושה מעשהו, וכל יום חדש מלביש על יום האתמול. העבר נכנס בפנים, וההווה מלביש אותו מבחוץ.

בפרק א' בפירוש הרביעי לפסוק "פעמיים שלוש עם גבר", מקשר האר"י את סוד הגלגול עם העיבור:

הרי היה הפסוק צריך לאמור רק "שלש", מדוע נזכר "פעמיים"?

מדייק האר"י ז"ל: פעמיים שלוש – שתי פעמים שלש, שהם שש:

שלש פעמים ראשונות האדם מתגלגל בכח עצמו. אם האדם לא הצליח בכח עצמו להתקן, אבל לכל הפחות הוא הצליח במשהו, אז מתחיל סדר חדש של שלוש פעמים, בתוספת צדיק שעוזר לנשמה המתקנת. גלגול זה הוא על דרך סוד העיבור, שבו האדם נעזר בנשמה אחרת, ובודאי יעזור, כיון שנשמת הצדיק העוזרת לא תסכים שהנשמה תישאר ללא תיקון. אמנם נאמר בחסידות שעיקר העבודה הוא עבודה בכח עצמו, והרבי רק מדריך ולא עושה במקום תלמידו, אבל בשעת הצורך הרבי גם עושה את עיקר העבודה.

מכאן שיש בחינה בגלגול שהיא כמו עיבור, וזו מעלה לנשמה המתקנת.

פרק ה - "קהלת": קין-הבל-שת

גלגולי קין והבל

מי שאינו מאמין בסוד הגלגול, סומך בעיקר על מגילת קהלת. שם כביכול אפשר להבין על פי פשט הפסוקים שהחיים הם חד פעמיים, ואין אפשרות לחזור ולתקן את החיים על ידי גלגול. אלא שבהתבוננות בקהלת, מגלים את ההפך, שדווקא מגלת קהלת מלמדת הרבה על סוד הגלגול.

קהלת הוא הספר הקשור ביותר לפסוק: "הן כל אלה יפעל אל פעמיים שלש עם גבר", שבו רמוז כל תורת הגלגול המופיע בקבלה, לכן במילה "קהלת" רמוזים שורשי הנשמות, דהיינו בניו של אדם הראשון:

האות הראשונה מרמזת על קין, והאותיות האמצעיות הם "הל" של הבל, והאות הסופית – "ת" היא האות האחרונה של שת.

עניין זה שכל בניו של אדם הראשון כלולים בשם "קהלת", מלמד שספר קהלת עוסק  בתיקון הנשמות המקוריות של האנושות: קין, הבל ושת, כשקין והבל הם ראשי שורשי כל הנשמות והגלגולים, כפי שהוזכר לעיל.

עונשו של קין על רציחת הבל היה שכל הצאצאים של קין התדרדרו ממדריגת אדם ונהפכו לקופים. לכן שמו של קין ושמם של הקופים מתחיל באות ק'.

למרות שעיקר המתגלגלים הם הנשמות השייכות לשורש הבל, גם הנשמות השייכות לשורש קין חוזרים בגלגול. נשמת משה רבנו הייתה משורש הבל, ונשמת קרח המתנגד לו הייתה משורש קין.

ישנם שתי דעות בגמ' האם קין והבל נולדו קודם החטא או אחרי החטא. כמובן שהאר"י נוקט בשיטה השניה, שהם נולדו לאחר החטא, וממילא נתערב בהם הרע, וכיון שקין היה בסוד הגבורות, נתערב בו יותר רע ממה שנתערב בהבל ששורשו הוא מן החסדים. לכן בזמן גלגול הבל בסוד משה רבנו, נתגלגלו גם הנר"ן של קין על מנת שמשה שהוא הבל, יתקן אותם.

סדר הגלגול של קין הוא:

הנפש של קין מצד הרע נתגלגלה במצרי שהרג את הישראלי במצרים, ומשה שהיה בסוד גלגול הבל הרג את המצרי דווקא בשם המפורש, ובכך גם נקם את הריגתו על ידי קין בגלגול הקודם, וגם בירר את נפשו של קין מן הרע והעלהו לקדושה. לכן "המצרי" = "משה".

הרוח של קין מצד הרע נתגלגלה בקרח, בסוד המקח הרע שלקח קרח. לכן חוץ מהאות ק' המורה על שורש קין, שאר האותיות הם "רח" ללמד שהבחינה של קין שנתגלגלה בקרח הייתה הרוח. דבר זה גרם לו לחלוק על משה שהיה בסוד גלגול הבל. גם כאן קין שהתגלגל לקרח מת, וזה היה תיקונו. קרח שחלק והתנגד למשה, לא היה מאותו שורש של משה רבנו, אמנם ודאי שהוא היה בבחינת זה לעומת זה לגבי משה, בבחינת "מהדורה חדשה" של קין והבל, לכן היה עימות בניהם.

הנפש של קין מצד הטוב נתגלגל בקינן ומהללאל.

הרוח של קין מצד הטוב נתגלגל בשמואל הנביא.

הנשמה של קין מצד הטוב נתגלגלה ביתרו חותן משה, לכן בתחילה הם לא הסתדרו, אבל אח"כ הם חיו בשלום זה עם זה. זאת גם הייתה הסיבה לכך שיתרו נתן למשה את צפורה בתו לאישה, ובכך תיקן את קנאתו של קין להבל אחיו, על התאומה היתרה שנולדה עם הבל.

בני יתרו נקראו "חבר הקיני", ללמד על מוצאם הנשמתי שהוא משורש קין.

מכל זה אנו למדים שקין גם הוא מתגלגל.

לעתיד לבוא שורש קין שמצד אחד התדרדר ממדריגת אדם למדריגת הקופים, יתעלה מעלה מעלה כמו שהנקבה – האישה מתעלה, עד שהשורש של קין יהיה יותר גבוה מהבל, כמו שכתוב: "אשת חיל עטרת בעלה".

פרק ו - סוד נשמת רבי עקיבא ורבי חוצפית המתורגמן

 

תערובת ותרכובת של נשמות

האר"י ז"ל מלמד שנשמת משה רבנו משורש הבל, לעומתו נשמת דוד המלך משורש קין, ומשיח בן דוד הוא ההרכב של שניהם. הרכב נשמתי כזה הכולל גם את שורש קין וגם את שורש הבל, מעלה מיד את השאלה, האם הרכב כזה יתכן? שאלה זו מאוד חשובה ויסודית בתורת הגלגול של האר"י ז"ל, והמסקנה היא שדבר כזה יתכן בשני אופנים שונים, שהאחד מהם מוגדר כתערובת נשמתית, והשני מוגדר כתרכובת נשמתית. שתי הדוגמאות העיקריות לכך, שהם בעצם אבות הטיפוס של גלגולי הנשמות בכתבי האר"י ז"ל, הם רבי עקיבא, ואחד מבני דורו שהיה מעשרת הרוגי מלכות – רבי חוצפית המתורגמן. דוגמאות אלו הן האב טיפוס של ההרכב הנשמתי של הבל וקין.

הבל וקין מידתם הפנימית הם ספירות החסד והגבורה, ובשורשם היותר גבוה מידתם הם ספירות החכמה והבינה. כך גם אברהם ויצחק אחוזים בספירות החסד והגבורה, ושורשם היותר גבוה בסוד אלהי אברהם ואלהי יצחק הם ספירות החכמה והבינה. בדרך כלל שורש נשמת האדם בכללות כל הנרנח"י שלו, היא או מקין או מהבל. אדם שהוא התגלות והתגשמות של נשמה בגוף של אלהי אברהם, שייך לשורש הבל, ואדם שהוא מצד אלהי יצחק שייך לשורש קין.

עיקר נשמתו של רבי עקיבא היא משורש קין, אבל ישנה אצלו תופעה הנקראת תערובת נשמתית: שורש נשמתו אחוזה בעולם האצילות בדעת דאמא מצד קין. בחינת הרוח הייתה משורש הבל, והנפש משורש קין (וכפי שיבואר עוד להלן). אמנם בחינות נשמתיות אלא מהווים נשמה אחת, ובהיות מרכיביהן שמקין ומהבל הן בבחינת תערובת ולא תרכובת, לכן אפשר לזהות בה את שני השורשים שמקין ומהבל, וגם אפשר לאמר שעיקר נשמתו היא משורש קין כנ"ל.

כנגד נשמתו של רבי עקיבא, המיוחדת בכך שהיא מורכבת מתערובת נשמתית, ישנה נשמה אחרת מיוחדת שיש בה תרכובת נשמתית של קין והבל, (כפי שיבואר להלן) והיא נשמת רבי חוצפית המתורגמן של רבן גמליאל דיבנה, בנו של רבי שמעון הנהרג השייך לשושלת הנשיאותית של הלל הזקן.

הלל הזקן חי כמה דורות לפני חורבן בית שני. בנו היה רבי שמעון. נכדו היה רבן גמליאל הזקן שחי לפני החורבן, אחריו היה רבי שמעון בן גמליאל שהיה הראשון שנהרג בין עשרת הרוגי מלכות.

עשרת הרוגי מלוכה

ישנם שתי דוגמאות בולטות בחז"ל לגלגול נשמות:

דוגמא אחת היא סוד עשרת הרוגי מלוכה, שבהם נתגלגלו עשרת השבטים, והריגתם הייתה כפרה על מכירת יוסף. עשרת צדיקים אלו הם ממש עשרת אחי יוסף.

על פי פשט הפסוקים, ראובן לא היה נוכח בזמן מכירת יוסף, וכן גם בנימין. לכן הם לא נתגלגלו בעשרת הרוגי מלוכה. אבל הפלא הוא שיוסף עצמו כן נתגלגל, וזאת מפני שגם הוא גרם למכירתו, כיון שהוא הוציא את דיבת האחים ליעקב, וגרם לשנאת האחים אליו.

ישנם שלש שיטות בסדר גלגול נשמות השבטים בעשרת הרוגי מלוכה:

השיטה הראשונה מלמדת שיוסף הצדיק התגלגל ברבי עקיבא שהיה העיקר בעשרת הרוגי מלכות. לכן הוא נקרא "עקיבא בן יוסף".

עניין זה הוא בדיוק כמו ביחס לקין והבל, שאמנם קין רצח את הבל, אבל הבל גם הוא היה אשם להריגתו, וכך גם אצל יוסף הצדיק. ואם בארזים נפלה האש הזאת שהם עצמם היו אשמים במה שקרה להם, ודאי ששאר בני האדם צריכים להסיק שאם נעשה להם רע, בסופו של דבר למרות שהמזיק חייב, בכל זאת הניזק הוא האשם העיקרי. זהו מוסר השכל חשוב ביותר, שהרי אף אחד אינו יותר טוב מהבל או מיוסף הצדיק.

השיטה השניה מלמדת, שיששכר התגלגל ברבי עקיבא, כלומר: יששכר שהוא התלמיד חכם הגדול בשבטים, הוא זה שהתגלגל ברבי עקיבא שהיה התלמיד חכם הגדול יותר.

השיטה השלישית מלמדת, שהשכינה התגלגלה ברבי עקיבא. כלומר: הבחינה העשירית שכביכול נתגלגלה ברבי עקיבא, היא השכינה, שנטלה על עצמה חלק באשמת מכירת יוסף. לשיטה זו, יששכר התגלגל ברבי חוצפית.

עניין זה שגם לרבי עקיבא וגם לרבי חוצפית, יש קשר ליששכר, מלמד שיש זיקה מיוחדת ביניהם.

רבי חוצפית היה מתורגמן של בנו של ר"ג דיבנה, שהיה בנו של רבי שמעון הנהרג, שאותו תפסו הרומאים ביחד עם רבי ישמעאל כהן גדול, והטילו גורל את מי להרוג ראשון, והגורל נפל על רבי שמעון.

חכמים לימדו שהקב"ה השליך את כעסו על עצים ואבנים (חורבן הבית), ולא על עם ישראל. ומכאן שהריגת עשרת צדיקים אלו הייתה יותר קשה מחורבן הבית.

האר"י ז"ל כותב דברים נוראים על מעלתם ומדרגתם של עשרת הרוגי מלוכה. הוא מלמד שכל העלאת המ"ן (מיין נוקבין – אתערותא דלתתא – הרהורי תשובה) מאז ועד ביאת משיח ועד בכלל, היא תוצאה של אותה מסירות נפש של עשרת צדיקים אלו שהם היו הגלגול של עשרת שבטי י"ה.

בדורנו יש מסורת חסידית דומה לכך לגבי הבעש"ט, שכל הרהור תשובה שכל יהודי מהרהר מעתה ועד ביאת המשיח ועד בכלל, בין אם הוא יודע או אינו יודע מאין באה לו התעוררות זו מלמטה, מקורה בבעש"ט. כשם הדבר שהחזיק את עם ישראל בזמן צרות הגלות הם נשמות עשרת הרוגי המלוכה, כך עיקר מה שמחזיק את עם ישראל בזמן חבלי משיח, הוא זכותו של הבעש"ט. לכן עשרת הרוגי מלוכה בתוספת זכותו של הבעש"ט הם היסוד לגאולת ישראל.

יסוד חטא מכירת יוסף היה שנאת חינם. לכן גלות זו עדיין לא נסתיימה, וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, כיון שעדיין לא נתקן חטא זה. ולמרות כל זה, הכוח להמשיך ולתקן בא מעשרת הרוגי מלוכה.

"הרוגי מלכות"  = 720. חלוקת מספר זה ל-10 כנגד עשרת הרוגי מלכות = 72 = חסד = גלגול.

א"כ, "הרוגי מלכות" = 10 פעמים גלגול!

כאן רמוז שורש חשוב ביותר בסוד הגלגול.

"הרוגי מלוכה" = 325 שהוא משולש – הסכום של כל המספרים מ-1 עד 25. מספר זה 325 מתחלק 13 פעמים 25.

"עשרה הרוגי מלוכה" = 900 , שהוא ריבוע מושלם – 30 בריבוע  - הסוד של הלב היהודי – ל' פעמים ל'.

רבי עקיבא ורבי חוצפית – תערובת ותרכובת נשמתית

הדוגמא השניה של תורת סוד הגלגול שהוא כמעט מפורש בחז"ל הוא רבי עקיבא.

חכמי ישראל מציינים שהתורה שבעל פה היא אליבא דר"ע. כל גדולי התנאים היו תלמידי ר"ע. ר"ע נהרג והם לא נהרגו. אמנם רבי עקיבא לא נהרג ראשון, אבל הוא היה העמוד הפנימי של אותם עשרת הרוגי מלוכה.

הרמז הבולט בדברי חכמים לסוד הגלגול הוא דרשתם על הפסוק "וזרח השמש ובא השמש":

"...כשמת רבי עקיבא נולד רבי, כשמת רבי נולד רב יהודה, כשמת רב יהודה נולד רבא, כשמת רבא נולד רב אשי, ללמדך שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר: 'וזרח השמש ובא השמש'...". (קידושין עב:)

ישנו דבר מיוחד בכל אחד מהחכמים הנזכרים במדרש זה: רבי עקיבא היה עמוד התורה שבעל פה, ורבי היה חותם המשנה, ורב יהודה היה מראשוני ומגדולי האמוראים, ועיקר ההלכה הוא כרבא, ורב אשי חתם את התלמוד הבבלי, ובכך נחתם דור האמוראים שהיה במדרגה גבוהה מאוד של רוח הקודש.

הרמב"ם מונה ארבעים דורות של שושלת התורה, ממשה רבנו ועד רבינא ורב אשי חותמי התלמוד. על פי הסוד דורות אלו הם כנגד ארבעים יום שהיה משה רבנו בהר סיני כשקיבל את התורה.

אם כן, על פי חז"ל מדובר בחמישה נשמות שירדו לעולם, וכשהאחד נפטר, בו ביום השני נולד, ויש בזה רמז חשוב לסוד הגלגול, על פי הפסוק "וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם":

"דור הולך ודור בא" – אותו הדור שהולך הוא הדור שבא. "וזרח השמש ובא השמש" – זו נשמת משה רבנו של אותו דור. "ואל מקומו שואף זורח הוא שם" – אותו אחד אחר שעולה ושוקע, זורח שוב באותו מקום. כאן רמוז סוד הגלגול כמעט מפורש, לכן, למרות שיש שאינם מאמינים בסוד הגלגול, ולומדים זאת מפשט דברי "קהלת", הרי שעל פי הסוד רוב הרמזים הברורים לסוד הגלגול מופיעים דווקא בספר זה.

התנא רבי חוצפית המתורגמן, מופיע פעם אחת בכל הששה סדרי משנה:

"רבי חוצפית אומר: כותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפוטרופין". (שביעית י', ו')

רבי חוצפית שהיה גדול מאוד בתורה היה שונה קע' פנים בתורת כהנים, מלבד היותו מתורגמן של ר"ג דיבנה. על ר"ג דיבנה מספרת הגמ' שהעבירו אותו מתפקיד הנשיאות ומינו תחתיו את רבי אלעזר בן עזריה. באותו מעמד שבגללו העבירו את ר"ג מתפקידו, הכריח ר"ג את רבי יהושע בן חנניה (שהיה גדול ממנו) לעמוד על רגליו. עמידתו של רבי יהושע במשך זמן ארוך גרמה לעם לרנן, הייתכן? הרי זו כבר הפעם השלישית שהוא מצער את רבי יהושע. לכן העם החליט להעביר את ר"ג מנשיאותו ולהעמיד תחתיו את רבי אלעזר בן עזריה, שהיה חכם, עשיר ובעל זכות אבות. חכם – שיוכל לענות על שאלותיו של ר"ג, ולא להתבייש. עשיר – שהוא מכובד על ידי השלטון. בעל זכות אבות – שהקפדתו של ר"ג לא תזיק לו. באותו מעמד שר"ג דרש, המתורגמן היה רבי חוצפית, וכדי להפסיק את דרשתו של ר"ג, ביקשו הקהל מרבי חוצפית שיפסיק לתרגם את דרשתו של ר"ג.

לפני שמינו את רבי אלעזר בן עזריה, חשבו למנות את רבי יהושע, אלא כיון שהוא היה בעל הדבר לא מינו אותו, כדי לא לצער יותר מידי את ר"ג. אח"כ חשבו למנות את רבי עקיבא שהיה הגדול ביותר, וגם אותו לא מינו לבסוף בגלל היותו בן גרים וללא זכות אבות, ובמצב כזה, יכול היה רבי עקיבא להיענש אם ר"ג יקפיד, כיון שאין לו זכות אבות שתגן עליו. מכאן שהייחוס וזכות האבות שומר על האדם מפני נזק שיכול להיגרם מהקפדה של צדיק אחר.

על פי דברי חז"ל הנ"ל, הדוגמא השניה וכמעט מפורשת בחז"ל לסוד הגלגול מלבד עשרת הרוגי מלוכה, הוא רבי עקיבא שהתגלגל ברבי. תכלית גלגול זה היה לשם תיקון יחוסו של רבי עקיבא שהיה בן גרים, לכן הוא התגלגל ברבי שהיה מאוד מיוחס בהיותו שביעי להלל הזקן. לכן ביום שמת ר"ע נולד רבי יהודה הנשיא – רבנו הקדוש.

אחר כך תגלגלה נשמת רבי עקיבא בשלשת עמודי התווך של דורות האמוראים: רב יהודה, רבא ורב אשי.

רב יהודה היה תלמיד של רב ושמואל, שהיו הקרובים ביותר לדורות התנאים, עד שהגמ' אומרת: "רב תנא הוא ופליג". הראשון שיצא לגמרי מגדר התנאים, היה רב יהודה. הוא היה אמורא גדול מאוד, עד שרבו שמואל כינה אותו "שיננא" – שנון וחד – אפילו יותר משמואל רבו. לכן הוא היה זה שראוי לבוא אחרי רבנו הקדוש. למרות שמעלתו של אמורא הוא פחות ממעלת התנא, יש ממד יותר מעולה באמורא, שהוא כמתורגמן לתנא.

רבא בגדלותו, זכה שתהיה הלכה כמותו בכל מקום מול אביי חוץ מששה מקומות (יע"ל קג"ם).

רב אשי זכה לחתום את התלמוד.

חמישה חכמים אלו, הם נרנח"י של נשמה אחת:

רבי עקיבא סוד היחידה, שהיה העיקר והלב של הרוגי המלכות.

רבי – סוד החיה.

שלשת האמוראים – סוד הנשמה, הרוח והנפש.

נשמת רבי חוצפית המתורגמן הייתה בעצם תרכובת נשמתית של קין והבל, לעומת רבי עקיבא שאצלו הייתה רק תערובת נשמתית כנ"ל - נפש מקין ורוח מהבל. לכן אצל רבי חוצפית פעמים נאמר שהוא משורש קין ופעמים משורש הבל, כיון שהנפש שלו בתחילה היא משורש גבוה מאוד של ניצוץ הבל. ניצוץ זה לפני הופעתו בעולם ברבי חוצפית התלבש ועבר בשורש נשמה אחר השייך לקין, וכיון שהוא עבר דרכו הוא קיבל את התכונה של קין, ולכן הוא נקרא על שם קין. מכאן שביסודו הוא משורש הבל, אלא שאחר כך קנה לעצמו את שורש קין.

אפשר להבין את התופעה הזאת, מיעקב אבינו שהצליח בחכמה לקחת את ברכת יצחק, ולשם כך לבש את בגדי עשיו, ואז כביכול הוא נהפך לעשיו – "אני עשיו בכורך". ומכאן שההתלבשות בלבושים, הופכת את המתלבש לאדם אחר על שם הלבוש שלו.

מצב זה נקרא בשורש העליון "תרכובת", והאב טיפוס של תופעה זו הוא רבי חוצפית המתורגמן.

רבי עקיבא וחבריו נהרגו על קידוש ה', ומעלים מ"ן מאז ועד ביאת משיח צדקנו, אבל תלמידיו של רבי עקיבא – רבי שמעון, רבי יוסי, רבי נחמיה, רבי מאיר ורבי יהודה - העמידו את התורה שבע"פ על פי רבם, ולא היו צריכים למות על קידוש ה'. את הסיבה הפנימית להריגת ר"ע וחבריו, ולקיום התלמידים, מסביר רבי שמעון באדרא רבא, שעד רבי עקיבא ועד בכלל, הנשמות היו מצד הגבורות של הדעת של אבא ואמא, בסוד הפסוק: "ה' שמעתי שמעך יראתי" (חבקוק ג, ב). ואילו נשמות התלמידים היו מצד החסדים בסוד הפסוק: "מאהבת ה' אתכם" (דברים ז, ח). לכן רבי שמעון אמר על עצמו ועל תלמידיו: "אנן בחביבותא תליא מילתא", דכתיב: "ואהבת את ה' אלהיך", וכתיב: "מאהבת ה' אתכם", וכתיב: "אהבתי אתכם".

עשרת הרוגי מלכות תיקנו את חטא מכירת יוסף בדרך של שלילה ועונש, כיון שסוד התיקון של הנשמה השייכת לשורש קין היא  קבלת הדין, כמו שהשיב רבי עקיבא לתלמידיו על שאלתם (ברכות סב:): "אמרו לו תלמידיו: רבנו עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו..." - בבחינת צידוק הדין, להודות שלא רק ככה זה, אלא כך ראוי להיות.

מסירות הנפש של רבי עקיבא שהיה מסוד הגבורות, הייתה שונה משל אברהם אבינו שהיה מסוד החסדים. אצל אברהם העיקר היה לפרסם את אלוהותו יתברך, ואפילו במחיר של מסירות נפש, ודרך זו היא בחינת תיקון החסדים. אבל אצל ר"ע שהיה מצד הגבורות, מדובר על הצדקת הדין ולפעמים אפילו "לחפש" את הדין בבחינת "מתי יבוא לידי ואקיימנו".

עניין זה קשור להדרכה של הרבי הקודם בנושא חינוך הילדים. הדרכתו הייתה שילד הבריא בנפשו, שעשה מעשה לא טוב, יחפוץ בקבלת העונש, ואם לא יתנו לו את העונש הוא ירגיש מקופח. מצב זה מלמד שיש לילד זה, שורש בריא של גבורה מצד קין. אמנם הכלל הגדול, במיוחד בדורנו הוא לכלול את השמאל בימין, ולכן אין להכות את הילד, אלא לחפש עונש ממותק יותר, אבל אם בכלל לא מגיבים למעשה הלא טוב, הדבר פוגע בנפש הילד הרוצה לקבל עליו את הדין.

בפרטות יותר נאמר, שעשרת הרוגי מלכות הם ה' גבורות דדעת דאבא, וה' גבורות דדעת דאמא.

מדרגת אבא בכללות, שייכת להבל, ומדרגת אימא שייכת לקין, לכן הה' גבורות דדעת דאבא הם משורש הבל, והה' גבורות דדעת דאמא הם משורש קין.

הה' גבורות מתפשטות מלמעלה מן הדעת, לה' קצוות חג"ת נה"י.

רבי עקיבא שהיה בן גרים שורשו היה גבורת ההוד דדעת דאמא, שהיא הגבורה האחרונה, וכיון שהכל הולך אחר החיתום, לכן הוא היה העיקר שבעשרת הרוגי מלוכה. לעומתו, רבי חוצפית המתורגמן שהיה לו קירבה רוחנית מאוד גדולה לר"ע, למרות שלא היה המתורגמן שלו בכלל, היה גבורת ההוד דדעת דאבא. לכן ביסודו הוא משורש הבל.

השם "חוצפית" הוא מלשון "חוצפה", כיון שתכונתו של גבורת ההוד דדעת דאבא, שהוא בעצם רבי חוצפית, לפורץ ולהכנס בחזקה בגבורת ההוד דדעת דאמא, שהוא בעצם ר"ע, ודרכו לפרוץ החוצה. לכן הוא נקרא "חוצפית" כיון שיש לו חוצפה לפרוץ דרך נשמת ר"ע בשורש הכי עליון. וכן "חוצפית" הוא מלשון "חוץ", בסוד "יפוצו מעיינותיך חוצה". אמנם שתכונה זו שייכת לחסדים, אבל בכל אופן צריך כוח, גבורה וחוצפה כדי לפרוץ החוצה ולהפיץ את תורתו.

כיון שהאדמו"ר הזקן קיבל מהבעש"ט, שעיקר מה שצריך להתאמץ עליו, הוא יפוצו מעיינותיך חוצה לכן התכונה הראשונה של החסידות היא עז פנים. על כך נאמר שבעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי, ועל פי האמור דבר זה מתפרש לטובה. לכן ההלכה הראשונה בשו"ע היא: "הוי עז כנמר", ולא להתבייש ממה שאומרים אלא לפרוץ ולהאיר בחוץ.

כיון שרבי חוצפית שהוא משורש הבל פורץ דרך נשמת ר"ע, מתלבש בתוכו ומקבל את תכונתו, לכן פעמים שהוא נקרא על שם קין.

אח"כ הדעת דאבא הנתון תוך הדעת דאמא מתלבשים בראש דז"א, וגם אז אחרי שגבורת ההוד דאבא פורץ את גבורת ההוד דאמא, הוא ממשיך לפרוץ גם את ראשו דז"א מצד אחור החוצה בתאוצה גדולה, ונכנס בתוך הדעת של לאה העומדת מאחורי ז"א. משם הוא יורד לעקביים של לאה הנתונים בתוך כתרה של רחל, בסוד "עקב ענוה (לאה) יראת (רחל) ה'". משם הוא ממשיך הלאה עד שיוצא ומתגלה לגמרי החוצה, ומשמעות דבר זה הוא, פרסום ה' בעולם בשלמות.

שלש פעמים פורץ גבורת ההוד דאבא, ובפעם השלישית האר"י ז"ל כבר לא מכנה זאת "פורץ" אלא "מתגלה".

בפעם הראשונה פורץ גבורת ההוד דאבא את הבחינה המקבילה אליו באמא – בחינת תפילין של רש"י.

בפעם השניה פורץ את ראש ז"א – המוחין של המידות, של הרגש, ומגיע אל ראש לאה – בחינת אותיות המחשבה.

בפעם השלישית פורץ את ראש לאה – אותיות המחשבה, ויורד לנקודת התפר בין המחשבה לדבור – אותו מקום שלאה ורחל מתחברות.  מכאן יוצא שוב בכוח אדיר ומתגלה בחוץ.

כל זה מדובר בהבנת שורש הנשמה ללא קשר לגלגול. זו דוגמא נפלאה הממחישה את הצורך להבין בתחילה את השורש העליון של הנשמה, כדי להבין את סוד גלגולה.

רבי חוצפית נהרג גם הוא, בהיותו גבורת ההוד דדעת דאבא, בבחינת שורש החוצפה של הקדושה.

אין עוד חכם שנקרא "מתורגמן" כחלק משמו, דבר המלמד על מהותו. הוא היה כל כך חכם שידע קע' פנים בתורת כהנים. בקינות נזכר שהוא שקול כנגד התלמיד הגדול ביותר של הלל הזקן – יונתן בן עוזיאל, שכל עוף שפרח היה נשרף מהבל פיו. אין גבורה משורש הבל יותר מזה שיש הבל פה השורף את העוף שעליו. הקטן שבתלמידי הלל היה רבן יוחנן בן זכאי שהיה רבו של ר"ג. ורבי חוצפית היה המתורגמן של ר"ג!

המליץ והמתורגמן

"מתורגמן" בלשון התורה נקרא "מליץ". "ולא ידעו כי שומע יוסף כי המליץ בינותם" (בראשית מב, כג). המליץ של יוסף היה בנו מנשה, שהיה המתורגמן הראשון בתורה. אחרי מנשה היה אהרן הכהן הגדול המתורגמן של משה. האם קיים קשר נשמתי בין כל המליצים? דבר זה לא נתפרש בכתבי האר"י ז"ל, למרות ההגיון הרוחני המלמד על הקשר בין מנשה, אהרון ורבי חוצפית בהיותם כולם מתורגמנים.

"מליץ" שווה 170 ורבי חוצפית היה שונה 170 פנים בתורת כהנים.

"מליץ" מלשון "מליצה". מליצה היא משל. "משל" = 370 = "פרץ". כל זה בסוד שע' נהורין = 10 פעמים "הבל". יש הרבה חכמה סתימאה בהמצאת המשל, יותר מאשר בנמשל עצמו.

מכאן שבשורש יש למליץ כוח רוחני שכלי מהמשכיל שבנפש, מחכמה סתימאה, יותר מאשר הרב בעצמו.

רבי חוצפית היה שקול כנגד יונתן בן עוזיאל שתרגם את התורה, וגילה בתרגום רזין דרזין של התורה, ולכן בקושי הייתה נתונה לו הרשות מן השמים לכך.

גם ספר הזוהר שהוא המקור לסודות התורה הוא דווקא בלשון תרגום. יש משהו גדול מאד בתרגום, כמו משל ומליצה שהוא גדול יותר מהפנים של הרב.

כדי לתרגם סודות לעם חייבים להשתמש במשל ומליצה, כדי שמי שחונך על ברכי השפה המדוברת, יבין את התורה. כדי לתרגם לשפה המדוברת, כמו תרגום לשפת המדע, צריך הרבה חוצפה. החיבור בין התורה והמדע יגרור הרבה בקורת, ולשם כך צריך חוצפה.

רבי חוצפית היה משורש הבל, ורבי עקיבא משורש קין, ושניהם מגבורת ההוד, זה מאבא וזה מאימא, ו"גבורה" היא מלשון התגברות, ו"הוד" פירושו להודות.

חכמה פירושה לשמוע מהרב ולקלוט, כך מפרש רש"י את חכמתו של בצלאל. פירוש זה הוא המפתח להבין את ההוד של הדעת של החכמה. התלמיד מבטל את עצמו אל הרב, ואינו מוציא הגה כדי שיוכל לשמוע את רבו.

הפסוק המלמד על כך שהמליץ קשור לסוד הגלגול הוא: "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו". (שם, לג, כג)

אחד המליצים הגדולים שהליצו טוב על ישראל היה רבי לוי יצחק מברדיצ'וב, ולכן הכינוי שלו הוא "המליץ". הוא לא רק היה מליץ טוב על ישראל, אלא גם סימל ומסמל את תכלית אהבת ישראל. אם יש אפילו רק מליץ אחד טוב, זה כבר מציל את האדם: "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף... ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר".

פסוק זה נאמר ערב יום הכיפורים בזמן הכפרה, שגם היא שייכת ל"גלגול" סביב ראשו של האדם.

ישנו קשר בין "המליץ" ל"מתורגמן" של הרבי שהוא בבחינת המליץ של הרבי, לכן יתכן מאוד שמבין תלמידי המגיד, היה רבי לוי יצחק המליץ העיקרי של תורת הרב המגיד, כשם שרבי יעקב יוסף "בעל התולדות", היה המליץ העיקרי של הבעל שם טוב, ולכן רוב תורתו של הבעש"ט מסורה לנו בלשונו של "בעל התולדות".

בדרך כלל, ישנן שתי דמויות המשמשות את הרבי: אחת הממשיכה את תורתו בבחינת בן לרבי, לכן גם הוא זוכה כשיגיע הזמן להיות "רבי". ואחת המשמשת לרבי כמתורגמן, והוא בבחינת עבד לרבי. וישנן לכך כמה דוגמאות:

א.      האר"י ז"ל והרב חיים ויטאל - רבי ומתורגמן. הרב חיים ויטאל, תלמידו הנאמן של האר"י ז"ל, היה בבחינת המתורגמן של רבו, שהרי כל תורת האר"י עוברת דרכו, ובכל זאת לא מייחסים את תורת הסוד  למהרח"ו ואומרים "תלמידי המהרח"ו", אלא אומרים: "תלמידי וגורי האר"י ז"ל". כלומר שהמהרח"ו היה בטל לגמרי לרבו.

ב.       רבי נחמן ותלמידו רבי נתן - רבי ומתורגמן.

ג.        הבעש"ט ו"בעל התולדות" - רבי ומתורגמן.

ד.       הבעש"ט והרב המגיד - רבי וממשיך את דרכו. הרב המגיד הוא אינו בבחינת מתורגמן  של הבעש"ט, אלא הוא ממשיך את תורת רבו, ובבחינה זו הוא בן לרבו. אבל המתורגמן יש בו בחינה של עבד, כיון שהוא בטל לגמרי לרבו.

ה.      הרב המגיד ורבי לוי יצחק מברדיצו'ב - רבי ומתורגמן.

רבי לוי יצחק, מביא את תורת הרב המגיד בפשטות, ו"הקדושת לוי" מביא את תורתו המגיד בצורתה המקורית, בספרו "אור אמת".

הרבי הנוכחי התחיל כמתורגמן של הרבי הקודם, כי כך כל רבי מתחיל, בביטול מוחלט לרבו, עד כדי כך שאפשר למצוא קווי דמיון רבים בין רבי נחמן ורבי נתן, לבין הרבי הקודם לרבי הנוכחי. אבל בסופו של דבר, הרבי הנוכחי הוא גם ובעיקר ממשיך דרכו של הרבי הקודם, והוא גם "רבי" בפני עצמו.

הריגת רבי חוצפית המתורגמן – סוד "מאשפות ירים אביון"

השבת עצמה – שבת המלכה, היא סוד האישה התקועית, שבאה לדוד המלך שגם הוא סוד השבת – סוד המלכות, כדי לסובב אותו עד שיסכים להשיב את נפש בנו, לאור באור החיים.

רבי חוצפית המתורגמן מוזכר בסוף מסכת חולין. מהותה של מסכת זו היא התיקון של "אז הוחל לקרא בשם ה'", לכן מסכת זו מתחילה עם דיני שחיטה, שהיא תיקון לנשמות המתגלגלות בבעלי חיים טהורים, ונגמרת בשילוח הקן הקשור גם הוא לסוד הגלגול. בסיומה עוסקת המסכת באלישע אחר, ומלמדת שהסיבה שהביאה אותו לכפור בעיקר ולצאת לתרבות רעה הייתה כיון שהוא ראה את לשון רבי חוצפית המתורגמן מוטלת באשפה. על מראה זה שאל אלישע: פה שהפיק מרגליות של תורה, ילחך עפר?! אמנם במציאות זו הוא היה צריך לזכור שעיקר השכר הוא בעולם הבא שהוא יום שכולו ארוך וטוב.

שם גם מסופר שאלישע בן אבויה שהיה בן דורו של ר"ע, היה אחד מארבעה שנכנסו לפרד"ס יחד עם ר"ע, והיו עוד כמה סיבות שגרמו לו לכפור בעיקר, אלא שהגורם האחרון היה שהוא ראה את לשונו של רבי חוצפית מוטלת בעפר כאמור.

במקום אחר בחז"ל נאמר שהוא ראה את הלשון נגררת בפי חזיר, והמילה "נגררת" משמעותה מתגלגלת. על פי הסוד, אם האדם נידון להתגלגל בבהמה, הוא מתגלגל קודם בבהמה טהורה, ותיקון נשמתו והעלאתה יעשה אם תזדמן שחיטה כשרה של הבהמה. אבל על שלשת העבירות החמורות – גילוי עריות, ע"ז ושפיכות דמים, גלגולו הוא בבהמה טמאה.

הגלגול על חטא גילוי עריות השייך לקליפת ישמעאל הוא בגמל, ואם שני בני הזוג עברו עבירה זו, הם מתגלגלים ברחיים ורכב, בחינת דומם שהיא יותר חמורה מבע"ח. הגלגול על חטא ע"ז הוא בשפן, ועל שפיכות דם של יהודי או מי שגרם לזה, גלגולו הוא בחזיר. נראה שגם אלו שמתעסקים בחזיר, יש להם איזה זיקה לשפיכות דמים.

דווקא עינוי זה של רבי חוצפית הוא שגרם לאלישע לכפור, ולא שאר העינויים שסבלו שאר הרוגי המלכות. מכאן שיש בזה דבר שאין בשום עינוי אחר של שאר עשרת הרוגי מלוכה.

לשונו של רבי חוצפית נגררה בפיו של חזיר המסמל את עשיו, שתכונתו היא הרציחה, וכן גם בפועל, האדומיים הם שהרגו את עשרת הרוגי המלכות. לכן גלגול הלשון היה בפי חזיר.

לפי הגרסא הראשונה הלשון היא, "הייתה מוטלת באשפה". "אשפה" = "לשון" = "דוד בן ישי". הלשון של רבי חוצפית המתורגמן רומזת לשורש משיח בן דוד. "מאשפות ירים אביון" – מי שנמצא באשפתות הוא דוד מלך המשיח, יחד עם לשונו של רבי חוצפית המתורגמן.

"לשון רבי חוצפית המתורגמן" = 1936. מספר זה הוא ריבוע מדויק של 44 בריבוע. אם נחלק מספר זה ל-4 יצא שהממוצע של כל מילה הוא 22 בריבוע. כלומר, שלשונו של רבי חוצפית המתורגמן הוא השלמות של 22 אותיות התורה.

הגמ' בסוף מסכת חולין מוסיפה שתי מילים: "מוטלת באשפה". הוספת שתי מילים אלה, מעלות את הריבוע לג"ן בריבוע. (ר"ת ג"ן הוא "גלגולי נשמות").

אלישע אחר, שראה שהפה שהפיק מרגליות לוחך עפר, הוא בעצם ראה במו עיניו את חיבוט הקבר. הוא ראה שוכני עפר במוחש. וכן ראה שפי חזיר שהוא הטמא מכל טמא, גורר את הלשון הקדוש מכל קדוש. לא כל אדם מסוגל לסבול לראות מראה כזה (לאו כל מוחא סביל דא). אם ה' הראה לו דבר זה הרי שהוא ית' העמיד אותו בניסיון קשה ביותר. אמנם אין שום הצדקה לכפור בעיקר, ר"ל, אבל אפשר ללמד על אלישע אחר לימוד זכות מסוים, וזו הסיבה שר"מ התאמץ כל כך לתקן את רבו אלישע, ומידי פעם צריך עוד תיקון של עליית נשמה, הנעשה על ידי לימוד הזכות הנ"ל.

כפי האמור לעיל, שורש נשמתו של רבי חוצפית, הוא מגבורת ההוד דדעת דאבא שתכליתה הוא להתגלות. לנשמה זו, יש זיקה עם מלך המשיח, לכן האר"י ז"ל כותב על עצמו שהוא משיח בן יוסף, ואילו המהרח"ו תלמידו המובהק שהיה המתורגמן שלו הוא משיח בן דוד.

כלומר המשמיע את הדברים הוא משיח בן דוד, והמחדש שמקבל את הדברים מלמעלה הוא משיח בן יוסף. לכן רוב דרושי האר"י מגיעים ליחס בינו לבין תלמידו, כמו היחס בין משיח בין יוסף למשיח בין דוד.

השורש הראשון הוא בכך שיש לו את גבורת ההוד דדעת דאבא, בבחינת כח מ"ה שהוא תקיפות הביטול – שמתבטל רק לפרצוף אבא – לרבו.

שורש נשמתו של רבי חוצפית הוא מבוא גדול בכתבי האר"י ז"ל להבין את סוד הגלגול, ובמיוחד הגלגול המביא לימות המשיח. המשיח הוא תמיד השביעי, ולכן גם רבי חוצפית מוזכר בהשגחה פרטית כשביעי לעשרת הרוגי מלוכה.

ישנם כמה זוגות בכל דור ודור, שאחד הוא הרב והשני המתורגמן, והם ביחס של משיח בן יוסף ומשיח בן דוד: יוסף ומנשה, משה ואהרון, ירמיה וברוך בן נריה, ר"ג ורבי חוצפית המתורגמן, האר"י ומהרח"ו, רבי נחמן ורבי נתן, האדמו"ר הזקן והצמח צדק.

כפי שנאמר לעיל, בפעם השלישית שאורו של רבי חוצפית יוצא, הוא פורץ את ראש לאה – אותיות המחשבה, ויורד לנקודת התפר בין המחשבה לדבור – אותו מקום שלאה ורחל מתחברות.  מכאן יוצא שוב בכוח אדיר ומתגלה בחוץ. בנקודת החיבור בין רחל ללאה, משם מתגלה ויתגלה רבי חוצפית המתורגמן בסוד משיח בין דוד, והוא מתגלה לבסוף מסוד "עקב ענוה יראת ה'" (משלי כב, ד), וזו הופעתו האחרונה לפני התגלותו – התפר בין המחשבה לדיבור – בין לאה ורחל. התפר הזה בונה את פרצוף רחל הגדולה הכוללת את רחל ולאה יחד, שזו השלמות הגדולה ביותר של כנסת ישראל, וממילא שלמות התיקון של אהבת ישראל – אהבת חינם.

פרק ז - לאור באור החיים

 

תכלית גלגול הבל – לאור באור החיים

הפסוק המרכזי המלמד את סוד הגלגול הוא הפסוק שנאמר על ידי אליהוא בן ברכאל הבוזי: "הן כל אלה יפעל אל פעמיים שלש עם גבר". (איוב לג,כח). תכלית הכוונה והתיקון שנעשה על ידי הגלגול על פי פסוק זה, מובא בפסוק שאחריו: "להשיב נפשו מני שחת לאור באור החיים".

הביטוי המסיים "לאור באור החיים", הוא מאוד מיוחד, ומוזכר פעמים רבות בחסידות כניב הלקוח מפסוק זה. תכלית זו של סוד הגלגול – "לאור באור החיים", מלמדת על החסד הגדול שיש בסוד הגלגול.

ר"ת של "לאור באור החיים" למפרע הוא "הבל" – רמז לתיקון נשמת הבל. רמז זה מלמד שסוף ותכלית כל גלגוליו של הבל הוא לאור באור החיים.

אם נשמת הבל צריכה תיקון, סימן שלא רק קין חטא, אלא גם הבל. וכן גם עצם העובדה שהבל נרצח, ולא הייתה לו שמירה אלהית מלמד על חטא מסוים של הבל. האר"י ז"ל מסביר את חטאו של הבל על פי חז"ל המלמדים שהבל הציץ בשכינה, שפירוש דבר זה הוא שבדרך כלל, אור יסוד אבא המלובש בז"א, יוצא ובוקע את דפנות ז"א ומאיר החוצה לפרצוף יעקב הנמצא בפני ז"א מן החזה ולמטה. הבל נחייב מיתה על שרצה להסב ולהפוך את אור יסוד אבא לפרצוף רחל – כנסת ישראל - העומדת מאחורי ז"א מן החזה ולמטה. חטא זה נקרא "הציץ בשכינה", ולכן תיקונו השלם של הבל הוא, שיזכה לאור ב"אור החיים", שהוא האור היוצא מיסוד אבא - הארת אור החיה, שעליה נאמר: "והחכמה תחיה  בעליה", "ימותו ולא בחכמה".

החלק הראשון של הפסוק הראשון: "הן כל אלה יפעל אל" – ר"ת גימטריה "הבל", והחלק השני של הפסוק השני: "לאור באור החיים" – ר"ת הבל. פתיחת הפסוקים וסיומם הרומזים לתיקונו של הבל, מלמדים שפסוקים אלו עוסקים בסוד הגלגול, שעיקרו הוא גלגול בחינת נשמתו של הבל.

חוץ משני "הבלים" אלו שהם גלויים בתחילת הפסוק הראשון, ובסוף הפסוק השני, יש עוד תשעים ושבעה הבלים נסתרים הרמוזים בפסוקים אלה: חשבון שני פסוקים אלו ביחד הוא 3663. מספר זה = 99 ( שלש פעמים "גל") כפול 37 (הבל), והוא רומז לשלשה גלים של הבל, שהוא "פעמיים שלש עם גבר", המספר 97 = מהיטבאל = מ"ה, ב"ן, ומכאן שמספר זה רומז לנקבה ששורשה על פי הסוד הוא "מהיטבאל". לכן עניין מהיטבאל שהייתה אשתו של מלך הדר, הרומזת כאן לסוד הגלגול מלמד על העיקרון החשוב שהנקבה היא המסובבת את סוד הגלגול, והיא אשת "הדר", הרומז גם הוא לסיבוב וחיזור.

א"כ מספר הגלגולים הנסתרים הם "מהיטבאל" (97) פעמים "הבל" (37), וישנם ועוד שני "הבלים" גלויים בהתחלה ובסוף.

ישנו עוד רמז בולט ששני פסוקים אלו מחוברים:

הפסוק הראשון מתחיל במילה "הן". חז"ל דורשים ומלמדים שמשמעות הפסוק (בלשון יוני) הוא: אחד. "הן יראת ה' היא חכמה" – אחת היא החכמה - יראת ה'.

נמצא שבפסוק זה ישנם שלשת המספרים: אחד, שנים ושלשה. דבר זה מסביר את הקושי בפסוק, שהרי אם כתוב "שלש" מדוע צריך להוסיף "פעמיים"? אלא כדי שמספרים אלו יהיו כאן כאמור.

המילה "הן" = 55, הוא המשולש של המספר 10, כלומר, סכום כל המספרים מ-1 עד 10 = 55, והמספר 10 הוא בסוד "עשר ספירות בלימה". (ספר יצירה פ"א, מ"ב)

מספר האותיות בשני הפסוקים: "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר: להשיב נפשו מני שחת לאור באור החיים", הוא ה"ן (55) אותיות. לכן ניתן לצייר אותם ביחד, כמשולש של עשר, יש בזה גם את הרמז לכך, ששני פסוקים אלו הן מקשה אחת, כיון שהמילה "הן" פירושה "אחת" כנ"ל.

בפסוק הראשון ישנן כז' אותיות (זך), ובפסוק השני כח'.

החכם אבולעפיא מלמד, שכיון ש"הן" פירושו "אחד", לכן הוא הכל. ו"הכל" = 55. מכאן רמז לכך שהמילה "הן" מלמדת שהכל אחד. גם סוד הגלגולים השונים – מחיים או לאחר המוות – הכל הוא בסוד "הן".

עיקר סוד הגלגול נרמז בספר קהלת, ששם הביטוי העיקרי הוא "הבל" – "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת".

שורש זה שהכל הבל, רמוז בשני פסוקים הנ"ל "הן כל אלה יפעל..." ביחד.

הפסוק מתחיל עם המילה "הן" שמשמעותה "הכל". ויש בהם ביחד "הן" אותיות, ו"הכל" בפסוקים אלה הוא כפולה של הבל. אכן, יופיין של פסוקים אלה הוא, שלמרות שהכל הוא הבל, התכלית היא "לאור באור החיים", ואין דבר טוב מזה.

ישנם הרבה רמזים שיוצאים מהמבנה הזה של המשולש. אפשר לכתוב מבנה של משולש בשני אופנים:

אפשר להתחיל מאחד ולטפס למעלה, ואפשר גם בצורה הפוכה, להתחיל מעשר ולרדת למטה.

רבי אברהם אבולעפיה מלמד שאת המספר 55 אי אפשר לחלק, אבל המספרים הקרובים ביותר הם 27 ו-28. וסימן לדבר: "כף זכות וכף חובה", שכאשר הכל מתחלק לכז' וכח', מקבלים שיווי משקל – סוד המתקלא של כף זכות וכף חובה.

כף זכות הוא שלשת המספרים הגבוהים: 8, 9, 10.

כף חובה הוא כל המספרים מ-1 עד 7.

כשם שהמספר 55 הוא המשולש של המספר 10, כך גם המספר 28 הוא משולש של 7.

28 ביחס ל-55 הוא הנקודה האמצעית. לכן יש כאן יחס, שהנקודה האמצעית של המשולש הוא בעצמו משולש.

יוצא מכאן שהמשולש של המספר 7 הוא הנקודה האמצעית של משולש המספר 10. על פי הסוד יש יחס מיוחד בין שני מספרים אלו, ועליהם נאמר שכל השביעיות חביבים והעשירי יהיה קדש.

ישנן עוד דוגמאות שמשולש אחד הוא הנקודה האמצעית של משולש אחר, אבל הן יותר מסובכות ומורכבות, ושייכות למתמטיקה גבוהה מאוד.

כל זה רמוז בכתביו של המקובל רבי אברהם אבולעפיא, דווקא בהקשר של המספרים כז' וכח'.

בשני פסוקים אלה, שבהם יש 55 אותיות, יש רק 16 אותיות מתוך 22 אותיות הקודש. החשבון של אותם 16 האותיות, הוא המספר 1225 שהוא גם משולש וגם ריבוע.

תופעה זו היא נדירה ביותר, והדוגמא הראשונה לכך הוא המספר 36, שהוא חצי המספר של "גלגול". מספר זה הוא הריבוע של 6 והמשולש של 8. כמו שבחנכה מדליקים מנר 1 ביום הראשון, עד 8 נרות ביום השמיני, ובסה"כ 36 נרות. וכן המספר 36 הוא 6 בריבוע.

המספר הבא שיש בו תכונה זו הוא 1225, שהוא הריבוע של 35, והמשולש של 49. כלומר הסכום של כל המספרים מ-1 עד 49 (דבר ששייך לספירת העומר) הוא 1225. וכשמגיעים למספר זה, הוא הופך להיות הריבוע של 35.

יש פתגם של רבי נחמן, המובא בחיי מוהר"ן, שאני מאמין שהקב"ה יכול לעשות ממשולש ריבוע, ואכן צריך להבין את הכלל המתמטי מתי המשולש הופך להיות ריבוע.

סוד הגלגול – לבלתי ידח ממנו נדח

הפסוק העיקרי בסוד הגלגול, המובא במאמרים המקוריים שבחסידות חב"ד הוא: "כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח". (שמואל ב', יד', יד')

"ולא מחשבותי מחשבותיכם" - הקב"ה חושב מחשבות, והכל כדי שלא ידח ממנו נידח. דברים אלו אמרה האשה התקועית החכמה, ששלח יואב כדי להשיב את לב המלך דוד לאבשלום בנו.

על פי הסוד "כי מות נמות", רומז לסוד הגלגול, שצריך למות הרבה פעמים, ולהתגלגל, והכל כדי שבסופו של דבר הנשמה הנידחת ביותר תחזור למקומה ולשורשה ויתקיים הפסוק "לבלתי ידח ממנו נידח".

דבר זה קשור לתפילה שבכל יום: "מקבץ נידחי עמו ישראל". וכן "הנידחים בארץ מצרים", וקיבוץ כל הנידחים הוא על ידי גלגול.

ברכה זו של "מקבץ נידחי עמו ישראל", הוא תיקון ההוד, הספירה הקשורה לרבי חוצפית המתורגמן ורבי עקיבא, אחד בסוד הדעת שבאבא, ואחד בסוד הדעת דאמא. ושניהם בסוד הגבורות.

סיום כל הגלגולים – את האלהים ירא

תחילת ספר קהלת, הפותח במילה "הבל", ממשיך בפסוקים הבאים המרמזים על סוד הגלגול: "דור הולך ודור בא...וזרח השמש ובא השמש...סובב סובב הולך הרוח...".

הכל נראה הבל, עד שמגיעים לפסוק האחרון: "סוף דבר הכל נשמע...". האות ס' שב"סוף דבר" רומזת לגלגול וסיבוב ולכן היא אות גדולה. זו הפעם היחידה בנביאים ובכתובים שיש אות גדולה. דבר זה מלמד שסיום כל הסיבובים ותכליתם הוא "את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור...".

תכלית הגלגול – להכלל בגוף המלך

כשם  שיש גלגול מחיים, כך יש גם כף הקלע מחיים, תופעה זו נקראת בספר הזוהר "נשמתין ערטילאין", ומדובר בנשמות הנזרקות ממקום אחד למקום אחר. מי שמרגיש שכל חייו הוא צריך לעבור ממקום למקום, הוא כנראה נידון מחיים לכף הקלע.

הגלגול הוא כתמורה טובה ובמקום עונש הגהינם, ולכן אברהם אבינו בחר בשעבוד מלכויות במקום גהינם. הקב"ה חושב מחשבות ומתחכם איך לגלגל את הנשמה לטוב לה, שלא ידח ממנו נידח, ולזכותה לאור באור החיים ולאשתאבא בגופא דמלכא. הכל צריך לחזור למקור שהוא יותר עמוק ושורשי משורש הנשמה בגן עדן מקדם, קודם שירדה לעולם. וירידה זו היא לצורך עליה, שבתחילה הנשמות הם בסוד הלבוש אליו יתברך, שהוא מקור הנשמות. אבל אחר כך, תכלית הכוונה של ירידת הנשמה לגוף, וכל הגלגולים הכל הוא לאשתאבא בגופא דמלכא - להיכנס מהלבוש לתוך העצמות כביכול, גם במודע. מכיוון שהתכלית היא כל כך גדולה, הדבר אינו פשוט, וצריך שהוא יתברך בכבודו ובעצמו יחשוב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח.

האשה התקועית גלגלה והפעילה את המחשבות של הקב"ה, לבלתי ידח ממנו נידח במקרה של אבשלום, והצליחה בכך. גם יואב לא היה מסוגל לעשות זאת, לכן הוא שלח את האישה התקועית שידעה להסביר לדוד דבר ששכנע אותו להחזיר את בנו. לכן כל דבריה היו בסוד הגלגול:

"כי מות נמות" – סוד הגלגול. "וכמים הניגרים ארצה" – הגלגולים הם כמו גלי הים – כמים הניגרים לשון גורר או גולל, בסוד הגלגול. וכאמור הכל כדי להיכנס פנימה ולהישאב לתוך גופא דמלכא.

"מה רבו" ו"מה גדלו" – כנגד מעשה בראשית ומעשה מרכבה

"מזמור שיר ליום השבת...מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך".

ישנם שני ביטויים: "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית", ו"מה גדלו מעשיך ה'".

על ימות החול וראשי חדשים נאמר "מה רבו מעשיך ה'", ועל יום השבת נאמר: "מה גדלו מעשיך ה'", שהוא יותר עמוק ומקודש מ"כולם בחכמה עשית מאוד עמקו מחשבותיך" (בחינת אין סוף).

היחס בין פסוקים אלו, הוא היחס בין להיולד לעולם הזה בפעם הראשונה – סוד מעשה בראשית, לבין להתגלגל הרבה  פעמים ואפילו אלפי פעמים שהוא סוד מעשה מרכבה.

אמנם, ישנה מעלה לנשמה חדשה על נשמה ישנה, אבל בכל אופן יש גם  מעלה בתהליך התיקון עד לכדי המצב ששום נשמה לא תישאר ללא תיקון, בסוד הפסוק "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו ידח", כיון שיותר קשה לתקן מאשר לברוא מחדש, על פי הכלל הגדול שהעתיק קשה מהחדש.

דבר זה עצמו שצריך לקחת דבר ישן ולתקנו, נקרא עתיקא, ובלשונו של הרס"ג נקרא "העתקה". כלומר תיקון הישן יכול להיעשות רק באור "החכמה העילאה", בסוד "מה גדלו מעשיך ה'" לעומת בריאת דבר חדש, או הופעת נשמה חדשה שצריך רק אור "חכמה תתאה", בסוד: "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית".

השבת באה לעולם דווקא אחרי החטא. באותה שבת ראשונה, התפלל אדה"ר ואמר "מזמור שיר ליום השבת...מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך" – השיר הראשון שהאדם שר בעולם הזה.

המשפט "מאוד עמקו מחשבותיך" מקביל לדברים שאמרה האשה התקועית לדוד: "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח". מחשבה זו מקורה בחכמה עילאה הגבוהה מחכמה סתימאה, כלומר יותר גבוהה מעצם החכמה לברוא את המציאות ואת כל העולמות מחדש.

חכמה ומחשבה זו נקראת "מעשה מרכבה". לכן כאשר הנשמה חוזרת לגוף בגלגול, היא יכולה להיות מורכבת  מארבע נשמות כמבואר לעיל.

גם המקובלים הראשונים שלפני האר"י ז"ל, הבחינו בין "מעשה בראשית" ל"מעשה מרכבה", בסוד לימוד אותיות התורה. הם לימדו שכאשר מתבוננים ומחשבים את כל חשבונות האותיות כפי שהם כתובות כל אות בפני עצמה, זה נקרא "מעשה בראשית". וכאשר מתייחסים לאותיות התורה בסוד המילוי, שכל אות היא פרה ורבה: בסוד פשוט ומלא ומלא דמלא, עד אין סוף, דבר זה נקרא "מעשה מרכבה".

וכן, אם מתייחסים לפסוק הראשון: "בראשית ברא...", שיש בו ז' מילים וכח' אותיות וכו', זה נקרא "מעשה מרכבה".

הספר העוסק בעניין זה קודם קבלת האר"י ז"ל, נקרא "ספר המלכות".

החשוב ביותר בתורתן של המקובלים הראשונים בעניין זה הוא, שברגע שיש מילוי של אות, האות אינה עומדת במקומה ומתרבית, אלא מתגלגלת - גלגול של אופנים.

בכל מילה המורכבת משלש אותיות, האות המקורית – אות השורש נקראת "הכרוב", והאות האמצעית נקראת "החיה", והאחרונה נקראת "האופן". הכרובים הם בעולם הבריאה, והחיות בעולם היצירה, והאופנים בעולם העשיה. לכן כאשר האות א' מתמלאת ל"אלף", אז הא' המקורית היא הכרוב, והל' היא החיה, והף' היא האופן.

הבחינה המתגלגלת היא ה"אופנים" שהם ה"גלגלים". לכן מה שיוצא הוא שהאות א' מתגלגלת ל-פ', ושוב פ' מתגלגל ל-א', וכן הלאה עד אין סוף, כיון שהאופן של הא' הוא פ'. וכשיש את האות פ' צריך להתבונן במילוי האות פ' שהוא פ"א. א"כ המילוי נגמר בא', לכן הפ' מתגלגלת שוב ל-א'.

וכן האות ג' במילוי גימל, מתגלגלת ל-ל', והל' מתגלגלת ל-ד', וה-ד' מתגלגלת ל-ת', ו-ת' מתגלגלת ל-ו, וכן הלאה. גלגול זה נגמר באחד מארבע האותיות א,מ,ו,ן – "ואהיה אצלו אמון".

כל אות מ-כב' האותיות, מתגלגלת פעמים רבות עד שהיא מגיעה לאחת מהאותיות הנ"ל, ובזה הגלגול נגמר.

אם כן, מילויי האותיות נקרא "מעשה מרכבה", כיון שכל פרט הוא מורכב. וכן המילוי הוא בסוד הגלגול, ומכאן שהגלגול הוא בסוד "מעשה מרכבה". אבל "מעשה בראשית" הוא רק להמציא המצאה חדשה, או להוריד נשמה חדשה לעולם.

על מעשה בראשית כתוב: "מה רבו מעשיך ה'" – סוד ימות החול וראשי חודשים. במהלך ימות החול, הקב"ה מהווה ומחדש בכל יום ובכל רגע תמיד מעשה בראשית.

על מעשה מרכבה כתוב: "מה גדלו מעשיך ה'" – סוד שבת קודש, שעניינה מחשבת ה' לגלגל גלגולים, כדי שלא תאבד שום נשמה, ושכולם יאירו באור החיים.

חמש מדרגות בתיקון הנשמה

סדר המדרגות בתיקון הנשמה, מן החמור אל הקל הוא:

א.      חיבוט הקבר.

ב.       כף הקלע.

ג.        גהינום.

ד.       עיבור.

ה.      גלגול.

חמשת מדרגות אלו מתחלקות לשלש ושתים: שלש הראשונות שהן התחתונות, שייכות יחסית לנגלות התורה, והשתיים האחרונות שהן העליונות שייכות יותר לסודות התורה. בחינת הסוד שייך למידת החסד, ובחינת הנגלה שייך למידת הדין. ככל שיורדים הדין יותר מורגש, וכשעולים החסד יותר מורגש.

ישנם עשר בחינות לגלגול המהוות את פרצוף הגלגול:

כתר - "גלגול" הוא לשון גולגולת – גלגלתא, שהיא מדריגת הכתר, שורש הגלגול.

חכמה – גילוי.

בינה – גילה.

דעת – גול על ה'. (דביקות ובטחון בה').

חסד – גל מים.

גבורה – גל אבנים.

תפארת – גליל של ספר תורה.

נצח – גיל של ילד.

הוד – גועל.

יסוד – גאולה.

מלכות – גולה.

תכלית הגלגול הוא להוביל את המציאות ממצב של גולה למצב של גאולה. ההבנה העמוקה היא שהגולה עצמה היא החומר גלם של הגאולה – להמשיך את הא' שתבוא בסוד זווג וביאת המשיח לתוך הגולה. בסוד "ובא לציון גואל". לכן תכלית הגלגול לבוא מסוד הגולה לגאולה, הוא ייחוד יסוד ומלכות.

שורש הגלגול הוא הגולגולת, שחסד דעתיק מתלבש בגולגולת דא"א.

החכמה שהיא הגילוי, מיוחדת עם הבינה שהיא הגילה בסוד תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין. לכן כל גילוי פועל בנפש "גילה". זה עצמו הוא תיקון הגלגול -  גילוי אור חדש ביחד עם הגילה בלב הנפעלת מהגילוי החדש.

שירת הפיל בפרק שירה היא: "מה גדלו מעשיך ה'", שהוא הפסוק המתאים ביותר לפיל בהיותו גדול מכל בעה"ח, לכן הרואה פיל בחלום פלאי פלאים נעשים לו. אותם פלאי פלאים הם בסוד הפסוק: "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח". לכן כיון שהגולגולת היא כנגד היחידה שבנפש, היא קשורה בעיקר להבל. המספר שמסמל את סוד הגלגול חוץ מע"ב השווה גלגול, הוא 37 בגימטרייה הבל.

המספר 37 בקבלה הוא הבן זוג של המספר 23. 37 = יחידה, 23 = חיה. והם שני מקיפי הנשמה.

37 = בכיה, 23 = חדוה. הזוהר הקדוש מלמד ששני אלו הם האיזון הנכון בנפש: בכיה תקיעה בלבאי מסטרא דא, וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא.

מכאן שהיחידה שהיא סוד הבל - סוד הגלגול היא הבכייה שבנפש, ועיבור של צדיק באדם לעזור לו בעבודת ה' הוא בחינת החדווה שבנפש. לכן סוד המספר המופשט של העיבור הוא 23.

הגהינם הוא בסוד הנשמה, סוד ה' ראשונה שבשם. הייסורין שהם מעל לבחינת העולם הזה, הממרקים את האדם במהירות מכל עוונותיו הם בסוד הגהינם.

ישנם פסיכולוגים המרגיעים את האדם כאשר הוא מפחד מן הסבל, על ידי כך שאומרים לו: אל תדאג, אם יתגברו הייסורין אתה תתעלף ולא תרגיש בהם. הסבל במודע יש לו גבול, וכשהסבל עובר את הגבול מאבדים את ההכרה.

כף הקלע הוא בסוד הרוח – ו' שבשם, בסוד "סביב סביב הולך הרוח".

נדידת האדם ללא מנוחה בעולם הזה, הוא בסוד כף הקלע.

חיבוט הקבר הוא בסוד הנפש – ה' אחרונה שבשם. סבל הגוף ותחלואיו בעולם הזה, הוא בסוד חיבוט הקבר.

מדריגת החיה והיחידה, הם בסוד הגלגול והעיבור – הבכייה והחדווה.

אם כן, חמשת המדריגות הם בסוד הנרנח"י.

חמשת המילים הראשונות של ק"ש: "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה" (כאן יש פסק לפני המילה אחד) שוות במספרם לחמשת המדריגות: גלגול, עיבור, גהינום, כף הקלע וחיבוט הקבר. ואז אחרי מדרגות אלו אומרים: "אחד", ומכוונים: "הן כל אלא יפעל אל פעמיים שלש עם גבר להשיב נפשו מיני שחת לאור באור החיים".

הריגת שורש גלגול הרע ע"י אמירת "שמע ישראל"

דוד הרג את גלית בכף הקלע, ופגע בו במצח שהוא המשך הגולגולת. גלית חרף את מערכות ה' צבאות והכחיש את אמונת אחדות השם וישראל. לכן צריך תמיד לכוון, במיוחד בק"ש שעל המיטה, שאני כמו דוד המלך לוקח 5 אבנים חלוקי נחל, שהם החמש תיבות של שמע ישראל ה' אלהינו ה', ומניח אותם  בתוך הקלע (כיון אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין), ובאופן ניסי הם נעשות אבן אחת, ואותה אבן פוגעת במצחו של גלית, שהוא שורש הגלגול הרע.

הפסק בטעמי המקרא הוא הקלע בעצמו. וצריך לקחת את חמשת המילים הראשונות שבשמע ישראל, ולהניח אותם בתוך הקלע שהוא הפסק, ואז הכל הופך להיות אחד, וזהו ה"אחד", שבסוף הפסוק. כך הורגים את גלית.

כל חמשת המילים האלו הם בסוד הגלגול והעיבור וכו', שבסופן יש את ההתגלות של "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". מדריגה זו תתגלה לעתיד לבוא, אחרי הריגתו של גלית מכחיש האמונה.

וכן מתוך אמירת "שמע ישראל" מחזקים את מערכות צבא ישראל, כפשוטו. ובזכות ק"ש יוצאים לוחמי ישראל, ומנצחים ופוגעים במצח הנחושה של גלית, הרוצה להדיח את ישראל מאמונתם. הריגת גלית היא הריגת הלעומת זה של הגלגול הקדוש של "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח". כך זוכים לתחיית המתים ולקיום הפסוק: "בלע המוות לנצח...". ואז לא יהיה צורך עוד בגלגולים ובתיקונים.

פרק ח - יג' הגלגלים בסוד הגלגולים

ה"אחד" שבקריאת שמע

רבי אברהם אבולעפיא, מלמד שיש לכוון בקריאת שמע ש"אחד" שווה במספרו 13, וכן יש לכוון שהוא יתברך אחד בכל 13 הגלגלים הקיימים במציאות.

עניין הגלגלים שייך לסוד הגלגול, שהרי הגלגול הוא סוד הגלגלים. מכל העולמות כולם, עולם העשיה בפרט מכונה "עולם הגלגלים", כיון שהשכינה הקרויה "גלגל", שוכנת (מקננא) בעולם העשיה (באופן).

שלש עשרה הגלגלים הם:

הגלגל היומי.

גלגל המזלות.

שבעת גלגלי כוכבי הלכת.

ארבעת גלגלי היסודות.

האות א' שב"אחד" כנגד הגלגל היומי

הגלגל הראשון - הגלגל היומי – הפנוי מכוכבים, כנגד אות ה-א' שבאחד. שם הוא חללו של עולם, ולכן דווקא שם יש חובה מיוחדת ליחד אותו יתברך. יחוד שמו במקום החלל מלמד שאין הצמצום כפשוטו, ואין חלל פנוי ממש. זהו ההבדל בין השגתה של רחב הזונה קודם שהתגיירה, לבין השגתו של משה רבנו. משה רבנו כתב בתורה ש"ה' הוא האלהים אין עוד", וכן "אין עוד מלבדו", ואילו רחב אמרה רק: "ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", ולא הוסיפה את המילים "אין עוד". כלומר "בשמים ובארץ" הכוונה בכל גרמי השמים והארץ הוא ית' אחד איתם, אבל בתוך החלל ממש, שהוא על פי דעתה אפס, היא לא הייתה מסוגלת להבין שגם שם אין עוד מלבדו לגמרי, עד שהתגיירה. על כך דורשים חז"ל במדרש שהיא השאירה אותו בחללו של עולם, כלומר שלא ייחדה את שם ה' בחלל. אמנם קודם גירותה זכתה רחב להגיע למדריגה גבוהה יותר מכל חסידי אומות העולם, לכן זכתה אחר שנתגיירה להינשא ליהושע בן נון.

כשאומרים "אחד", צריכים לקצר באות א', הרומזת לאלופו של עולם קודם התלבשותו במציאות.

לפי כוונתו של אבולעפיא, האות א' שב"אחד" הוא השם שבתוך הגלגל הפנוי העליון ביותר. עיקר כוחו של הקב"ה מתגלה שם, כיון שסביב הגלגל היומי מסתובבת השמש, (גם הרמב"ם כותב בהלכות יסודי התורה, שעיקר כוחו ית' מתגלה דווקא בחלל הפנוי). המדע יודע היום, שאין חלל ואפס, והוא טוען על מציאות של "חומר חשוך" הקיים בחלל.

המציאות האלהית שבתוך החלל, מהווה את עיקר מעשה בראשית. שם, במקום שנדמה שהוא חלל פנוי הוא עצם המלכות.

"ישת חושך סתרו" – הקב"ה יושב במקום החושך העליון, מקום הצמצום, ושם "אין עוד מלבדו". לכן הא' שהיא כנגד אלופו של עולם, היא דווקא כנגד הגלגל העליון – היומי.

כדי להבין את מהות הגלגול, צריך להתחיל מהשורש, מסוד החלל שהוא המקום הגבוה ביותר ששם הקב"ה מסובב את הכל.

אות ה-ח' שב"אחד" כנגד הגלגל השני – גלגל המזלות, ושבעת הגלגלים של כוכבי הלכת

הגלגל השני – גלגל המזלות – בו קבועים הכוכבים.

ישנם עוד שבעה גלגלים, בהם קבועים שבעת כוכבי הלכת: שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה (שצ"מ חנכ"ל).

הגלגל השני יחד עם שבעת הגלגלים האחרים, הם כנגד אות ה-ח' שב"אחד". (בכוונה פשוטה האות ח' היא כנגד שבעת הרקיעים והארץ).

הגלגל הנקרא על שם הכוכב, מלא מהמציאות הרוחנית של אותו כוכב, למרות שהכוכב עצמו הוא כנקודה קטנה בתוך הגלגל. לדוגמא, גלגל החמה מלא מהחומר השמשי. השמש הוא גילוי החומר של גלגל זה, וכל הגלגל הוא האנרגיה של אותו חומר. המדע גם הוא טוען, שאנרגיה וחומר הם שתי צורות של אותה מציאות.

שורש הנשמה בגלגל היומי בסוד אין מזל לישראל

אם כן, ישנם שמונה גלגלים שיש בהם מציאות של נברא, והם כנגד אות ה-ח' שב"אחד".

בתורת הגלגולים, השורש הגבוה ביותר של הנשמה הוא בגלגל היומי, למרות שהגלגל היומי הוא בעולם העשיה, אלא שכנגדו וכנגד כל הגלגלים האחרים יש גבוה מעל גבוה בעולמות העליונים.

אברהם אבינו השיג ידיעה זאת, ולכן נאמר עליו: "ואברהם זקן בא בימים" – שהגיע למקום הגבוה ביותר, לשורש ששם הוא רק בסוד הימים, שהוא הגלגל היומי שמשם הכל מסתובב.

ישנם גם מגבלות למזלות, שבמידה ומכוונים את הדעת לשורש הנשמה במזל מסוים, משיגים רק את הרקיע השני, שהרי באמת אין מזל תחתון לישראל. מזלם הפנימי של ישראל הוא בסוד מדריגת ה"אין", לכן צריך לעלות לגלגל הראשון – ל"אין", למקום שאין מזל לישראל.

הסוד הפנימי של הגלגול הוא חסד, ומי ששורש נשמתו בחסד כמו אברהם אבינו, מסוגל לזכור ששורשו הוא ב"אין". לכן דווקא על אברהם אבינו נאמר: "צא החוצה" – צא מאצטגנינות שלך, ועלה למעלה מחלל העולם, והבט על הכוכבים מלמעלה.

השתלשלות הנשמה מהגלגל היומי למטה

אחרי הגלגל היומי שהוא אות ה-א' של ה"אחד", ישנם שמונה גלגלים שבהם קבועים הכוכבים והמזלות, ושבעת כוכבי הלכת – שצ"ם חנכ"ל כנ"ל.

כך גם בנושא הגלגולים: שורש נשמת האדם הוא ב"אין", אח"כ יורד השורש לאחד המזלות, ולבסוף יורד השורש לאחד מהכוכבים.

הכוכב "שבתאי" = "תשובה", לרמוז ששם קיים שורש התשובה המודעת. אבל תכונת הצניעות גדולה מהתשובה המודעת, לכן היא נתונה בגלגל היומי בסוד ה"אין", הבאה מהדעת הנעלם. המודעות היא פנימיות המידות (בחינת הרס"ג, שחידש שעיקר בריאת האדם בעולם הוא כדי לתקן את המידות).

העובדה שתיקון המידות הוא פנימיות הבריאה (ולא קיום המצוות), מלמד שעיקר התיקון בימות המשיח אינו רק תיקון המצוות אלא תיקון החב"ד.

כיון שהחב"ד אינם מבוררים ולא תוקנו ולא יתוקנו בשלמות עד ימות המשיח, לכן אפילו משה רבנו יכול היה לטעות. אבל מה שקשור לקיום המצוות בתכלית ולהשיג על ידי כך את מדריגת הצדיק גמור של התניא – שמידותיו מתוקנות בתכלית, דבר זה אפשרי גם במדריגת העולם הזה.

הדעת התחתון שבין הכתפיים (בין תרין כתפין), שהוא מתפשט במידות, הוא מודעות התשובה. מודעות זו של התשובה פירושה הוא, איך שבכל יום מתקדמים ומכירים יותר את הקב"ה. יש בהתקדמות זו מודעות עצמית. דעת זו היא נשמת המידות, ואי אפשר לתקן את המידות בלי מדריגת הדעת.

הדעת העליון – הנעלם - שם נתונה מידת הצניעות, ומידה זו היא ללא מודעות עצמית, שהרי זו מהותה של הצניעות, שאין אני נחשב למאומה.

לכן, לכל נשמה יש שורש במזלות, ואחר כך בכל אחד מכוכבי הלכת שצ"ם חנכ"ל. ולכל אחד יש שורש בכוכב שבתאי – בבחינת התשובה אשר שם. אחר כך יש שורש בצדק, במאדים, בחמה, בנוגה, בכוכב ובלבנה.

עד כאן ה"אח" של "אחד", שהוא הצד הזכרי של האחד.

האות ד' של "אחד" כנגד ארבעת גלגלי היסודות

אות ה-ד' של "אחד" שהוא מלשון דלות, הוא הצד הנקבי של ה"אחד", שאין לה מעצמה כלום. האחדות של ה"אחד" הוא סוד הזווג, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

כנגד אות ה-ד', ישנם עוד ארבע גלגלים של המציאות התחתונה ממש. ארבע גלגלים אלו הם ארבעת היסודות אש, רוח, מים, עפר.

מתחת לגלגל הירח נמצא יסוד האש שהוא גם גלגל, ומתחתיו נמצא יסוד הרוח, ואחריו יסוד המים, ואחריו יסוד העפר – וכולם בחינות של גלגלים.

העפר שהוא הכדור שבאמצע הוא הגלגל האחרון, ה-13 במספר.

לסיכום:

קבלת אבולעפיא היא קבלת העיגולים.

התבוננות במילה "אחד" – באחדות ה', היא ירידה דרך שלש עשרה הגלגלים שהם:

א.      הגלגל היומי.

ב.       ח' גלגלים של כוכבים: גלגל המזלות ו-ז' כוכבי הלכת.

ג.        ארבע גלגלי היסודות (ארמ"ע).

אות ה-א' של "אחד" מרמזת לכמה בחינות:

א.      לכתר דז"א.

ב.       למקום עליון שהוא למעלה מחלוקת זכר ונקבה, והרמוז בפסוק: "ואין אלהים עמדי".

ג.   שורש הנקבה בכתר דז"א, ששם הוא ה"אין" - מקום ותכלית הצניעות.

סוף כל הגלגולים ביסוד העפר – הגלגל ה-13

שורש הנשמה הנמצא באות א' של "אחד", יורד לאות ח' – לכוכבים, ולבסוף יורד לשורשים הנקביים – לארמ"ע שהם היסודות של העולם התחתון.

בתחילה עוברת הנשמה ביסוד האש, הרוח והמים, ולבסוף ביסוד העפר – בסוד "וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה...".

סוף כל הגלגולים – השורשים, הוא הרגשת הנברא שהוא עפר. לכן כל ההרגשה והידיעה שהאדם הוא עפר מן האדמה, מגיע מסוף תהליך כל הגלגולים.

אבל כיון שנעוץ סופן בתחילתן, לכן הגלגל האחרון – העפר, שהוא הכדור המרכזי הנקבי, המסובב את הכל בסוד "נקבה תסובב גבר", מתחבר עם הגלגל היומי, ואפילו למעלה ממנו, עם הקב"ה בעצמו המראה את כוחו בתוך הגלגל היומי.

השמש והירח – כללות כל הגלגלים

זאת ההתבוננות של אבולעפיא במילה "אחד". ומכאן שהמציאות בנויה מ-יג' גלגלים. יג' פעמים גלגל = גל פעמים הוי"ה = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך" = 858.

המספר 858  = "שמש ירח".

מכאן שכל ה-יג' גלגלים הם בסוד שמש וירח, בסוד: "שמש ירח עמד זבולה".

השמש והירח הם בסוד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, וכיון שבהם עיקר הזיווג, לכן הם כוללים את כל הגלגלים.

גלגל השמש הוא הגלגל השישי, וגלגל הירח הוא התשיעי, למרות זאת הם שני עמודי התווך בסוד יכין ובועז, ומעמידים את כל יג' הגלגלים. לכן שמש ירח = גל פעמים הוי-ה = 858, כנ"ל.

בסוף "אגרת התשובה" שבספר התניא, יש שימוש בביטוי "גלגל השמש".

"גלגל השמש" = 711 = "אין". (האות ן' הפשוטה = 700. אותיות כמנפ"ץ = 500, 600, 700, 800, 900).

אם כן, במספר הגדול של מנצפ"ך גלגל השמש הוא בסוד מדריגת ה"אין". הרמז הוא שגלגל זה אוחז עד לגלגל העליון – הגלגל היומי שהוא ה"אין".

"גלגל הירח" = 289, שהוא 17 בריבוע. ריבוע זה, הוא הריבוע הראשון המופיע בתורה, במילים "ברא אלהים" = 289. מכאן שאחד הסודות של "ברא אלהים" הוא גלגל הירח שנברא בתחילה.

לירח ישנו חשיבות גדולה לעם ישראל אפילו יותר מן השמש. לכן אומות העולם מונים לשמש, ועם ישראל ללבנה. עם ישראל המונה ללבנה, דומה ללבנה ועתיד להתחדש כלבנה. מכאן שהבריאה הראשונה שהקב"ה ברא בסוד: "ברא אלהים", הוא גלגל הירח המשול לעם ישראל, לכן "בראשית" – בשביל ישראל שנקראו "ראשית". לכן מובן מדוע בגלל מיעוט הירח קב"ה אמר: הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח.

מבין גלגלי הכוכבים, הירח הוא האחרון. למרות שבכללות הכל הוא בפרצוף הזכר, אבל הירח הוא המלכות – עטרת היסוד.

השמש כולל את הכל מלמעלה – מהאין, וגלגל הירח כולל את הכל מלמטה, שהרי מלכות דאצילות כוללת את כל העולמות התחתונים (בי"ע) עד למטה לעפר ועד בכלל.

היסוד העליון – יסוד האש, הוא מתחת לגלגל הירח ונכלל בו ואחריו הרוח, המים והעפר, וכולם נכללים בגלגל הירח.

בעומק ניתן לאמר, שהעפר הוא השורש העליון ביותר,כיון שהכל היה מן העפר, ואפילו הגלגל היומי. לכן, לא רק נעוץ סופן בתחילתן, שהעפר נעוץ בתוך הגלגל היומי, אלא שהוא נעוץ יותר גבוה מהגלגל היומי.

כלומר שישנה אות א' שהיא יותר גדולה מהאות א' של "אחד". שיש "אחד" שהוא כולו א' בסוד "יחיד". שם ב"יחיד" נמצא השורש האמיתי של העפר, והכל משתלשל ממנו.

כיון שהכל קשור לגלגל הירח ולא לגלגל השמש, לכן משיח בן דוד שהוא בסוד גלגל הירח, ומשול לירח, קשור לאין סוף יותר ממשיח בן יוסף.

"גלגל השמש + גלגל הירח" = 711 + 289 = 1000 = "ישראל בעל שם טוב" = "משיח בן יוסף + משיח בן דויד".

התקופה הראשונה בזמן משיח בן דוד, שעולם כמנהגו נוהג הוא בבחינת "דוד" חסר י'. והתקופה הניסית שהטבע בעצמו מתגלגל ומשתנה לטבע האמיתי שלו, שהוא נס תמידי, הוא בבחינת "דויד" מלא ב-י'.

"משיח בן יוסף + משיח בן דוד" (חסר י') = 990, שהוא המשולש של 44. (סכום כל המספרים מ-1 עד 44 הוא 990).

כל זה בא ללמד שתכלית כל הגלגלים והגלגולים הוא להגיע לייחוד של "שמש וירח עמד זבולה". הייחוד השלם הוא, שגלגל השמש שאוחז בכל הגלגלים עד ה"אין", מתייחד עם גלגל הירח שאוחז בכל הגלגלים עד העפר, ומן העפר להגיע לשורש היותר גדול מה"אין".

נמצא שהעפר הוא היש האמיתי.

פרק ט - גלגולי האישה

בשער הגלגולים (תחילת הקדמה ח) נאמר בעניין גלגולי האישה, שבאופן כללי היא אינה מתגלגלת:

"...דע, כי מדת הגלגול נוהגת באנשים הזכרים, ולא בנשים הנקבות. וזה סוד פסוק: 'דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת', ר"ל, דור הולך ודור בא, והם האנשים המתגלגלים, אבל הארץ שהם הנשים הנקראות ארץ כנודע, לעולם עומדת, ואינם חוזרים בגלגול...".

אמנם מה שנאמר שהיא אינה חוזרת בגלגול, כוונת הדברים היא על פי הרוב ובאופן כללי, אבל במקומות אחרים בשער הגלגולים מובא שהיא כן חוזרת בגלגול, מכמה סיבות:

א.      "...ופעמים הוא שיש לו זכויות (אבל צריך לחזור בגלגול), ולכן אע"פ שהיא אינה צריכה להתגלגל, מחזירים אשתו עמו...". (שער הגלגולים סוף הקדמה ט). כלומר, היא חוזרת בגלגול על מנת לסייע לבעלה, בבחינת עזר כנגדו.

ב.       מפאת עצמה, אם ימצא שבכל זאת למרות שאין הדבר שכיח, היא חסרה איזה מצווה,  וממילא לא השלימה את נשמתה. במקרה זה, בעלה חוזר גם הוא בגלגול כדי לסייע לה. (עיין "בני אהרן" הקדמה ט, אות ח)

גלגולי הנשים כדי לתקן את חטא חוה

אמנם כמו שהאיש והאישה מתגלגלים על מנת להשלים את נשמתם, כך ישנם גלגולים של גדולי עולם, על מנת שיתקנו את חטאם של אדם וחוה.

הגלגולים של האנשים הם כדי לתקן את חטאו של אדם הראשון, והם מתגלגלים דרך שני השורשים של קין והבל, והגלגולים של הנשים הם כדי לתקן את חוה. הרי חוה היא שגרמה לצורך בגלגול, לכן עצם הגלגול שייך יותר לחוה ולא לאדם. אמנם היא יותר גורמת לאדם להתגלגל דרך ענפיו העיקריים – קין והבל, ולכן הגלגול עצמו פחות מתייחס אליה.

אברהם ושרה היו תחילה וראשית לתיקון חטא אדם וחוה. הראשון שהחל לתקן באופן ממשי את חטא אדם הראשון, הוא אברהם אבינו. עד אז העולם היה באפילה, ובא אברהם והאיר את אורו יתברך ממזרח. כוכב הצדק שהוא כנגד אברהם, עלה ממזרח להאיר את אפילת העולם, ומעט מן האור סילק הרבה מן החושך. וכמו שאברהם התחיל בתיקון אדם הראשון, כך גם שרה אמנו, החלה בתיקון חוה, כיון שהשורש הראשון של האימהות וכל נשות ישראל הייתה חוה – אם כל חי.

שרה – תיקון הכלל

האר"י ז"ל מלמד, ששרה הייתה התיקון הראשון והעיקרי של חוה – אם כל חי.

בסיבת החטא, קיבלה האישה שלש מצוות: נידה, חלה, הדלקת הנר, שהם ר"ת "חנה". חנה, מבחינת הזמן הייתה אמצע שבע הנביאות המוזכרות בחז"ל, לכן יש בחנה משהו שאפילו בשרה אין אותו. בהיותה באמצע, היא עולה עד שרה ולמעלה ממנה, ויורדת מטה מטה כמו בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה.

קיום שלשת מצוות אלו, מסוגל לתקן את חטאה של חוה, ועל ידיהם זכתה שרה לתקן בכללות את חטאה של חוה:

תיקון החלה: על כך חז"ל מלמדים באומרם שהברכה הייתה מצויה בעיסתה.

תיקון הנידה: לפני לידת יצחק, חדל להיות לשרה אורח כנשים. זה היה תיקון הנידה. הפסקת המחזור הוא כעין העולם הבא, אלא שבעוה"ז כשמפסיק המחזור, אין אפשרות ללדת. לעתיד לבוא נאמר: "והרה ויולדת יחדיו", שהלידה תהיה בלא ראיית דם. כך היה ראוי להיות גם היום, אלא שהחטא גרם.

תיקון הדלקת הנר: נרות השבת של שרה, דלקו מערב שבת לערב שבת.

אמנם, למרות ששרה תיקנה את חטאה של חוה, ובכלל זה את חטאו של אדה"ר, שהרי יש בכלל מאתים מנה, עדיין לא הושלם התיקון השלם המביא לידי גילוי משיח. על כך מלמד האר"י ז"ל, שכיון ששרה תיקנה את הכל ביחד, לכן, למרות שהיא עסקה בתיקון זה כל חייה, התיקון לא יכל להיות מושלם, עד שיתוקנו כל הפרטים, כל אחד כראוי על פי מהותו.

שרה בהיותה הראשונה המתקנת, רצתה לגמור את כל התיקון, אבל היה כאן בחינת "תפשתה מרובה לא תפשתה". לא שלא נתקן כלום ח"ו, אבל לא נתקן הכל.

ה"תפשתה מרובה", קשור לשרה דווקא, כיון ששרה היא כוח התפיסה בנפש. כך מובא בחסידות.

אברהם, הוא השכל הנעלם מכל רעיון, בחינת חכמה עילאה המבריק ויורה חצים. שרה הייתה מסוגלת לתפוס את החץ, את הברק בעודו באוויר, לפני שיעלם לתת מודע. כוח זה הוא יותר בעל עוצמה מעצם ההברקה, והוא בבחינת אימא עילאה.

עד שרה עברו עשרים דורות, בהם לא תוקן כלום. העולם הנשי נשאר בקלקולו לגמרי. עד שבאה שרה, ורצתה לתפוס ולתקן את כל הקלקול. דרך זו אינה יכולה להיות מושלמת לגמרי. לכן היו צריכות להיות עוד שלש נשים, שבאו אחרי שרה, והיו גלגולים של גוונים שונים של שרה. כל אחת מהנשים הבאות אחר שרה הייתה צריכה לתפוס גוון אחד מתוך שלשת התיקונים האמורים להיעשות, ובכך להיות בגדר של "תפשתה מועט תפשתה".

בדרך זו, אחזו גם גדולי החכמים, ולכן היו שואלים את בנו של החכם: אביך במה היה זהיר ביותר? כלומר: הייתה מצווה אחת הכל תרי"ג המצוות, שאותו חכם הדגיש ביותר במהלך חייו, כיון שקיום מצווה זו הייתה עיקר תיקונו באותו גלגול.

חנה – תיקון הנידה

האישה הראשונה שהמשיכה את התיקון אחרי שרה הייתה חנה. עיקר תיקונה התרכז סביב מצוות הנידה, שהוא טהרת המשפחה.

נאמר על חנה: "ופניה לא היו לה עוד". בתפילתה לזכות לבן בכתה חנה, ולא הסתפקה במה שאלקנה ניחם אותה, באומרו לה שהם זכו, ששכינה שוכנת בביתם, ולכן "הלא אני טוב לך מעשרה בנים".

בהיותה בוכה נאמר עליה: "ותתפלל על ה'". בתורת החסידות מובא שישנם שני דברים שהם מעל ה': עונג שבת ותפילת חנה - "אז תתענג על ה'", "ותתפלל על ה'".

העונג על ה' הוא "עומק רום", ותפילת חנה שבאה מלמטה הוא "עונג תחת".

חנה שהיא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, זכתה לעלות יותר גבוה גם מ"אז תתענג על ה'". מדרגת "אז תתענג על ה'" היא מדריגת ז"ת דעתיק. מדרגה זו גבוהה משם הוי"ה ב"ה שהוא מדרגת ז"א. אבל מדרגת "ותתפלל חנה על ה'" היא מדרגת ג"ר דעתיק – אמונה פשוטה ש"הכל היה מן העפר". את הכשרון הרוחני להתפלל בבכיה על ה', הורישה חנה לדוד דרך שמואל בנה. דבר זה רמוז בפסוק: "רמה קרני בה'". אחרי שחנה זכתה להגיע למדריגה גבוהה זו של "על ה'", הודה לה עלי הכהן ובירך אותה. וכן האמונה הגדולה שליוותה אותה במהלך כל תפילתה, הפכה לביטחון גדול בה', שהתשועה קרובה לבוא, ומיד היא נתמלאה שמחה גדולה של "אם הבנים שמחה". על כך נאמר: "כי בו ישמח לבנו כי בשם קודשו בטחנו". אח"כ נאמר: "ופניה לא היו לה עוד" – העצבות חלפה מפניה ואת מקומה תפסה השמחה.

האר"י ז"ל כותב ש"ופניה לא היו לה עוד", הוא תיקון המקביל ל"חדל להיות לה אורח כנשים". גם בהריון אין מחזור, ויש שמחה.

השמחה בפניה של האישה – "אם הבנים שמחה" – הוא תיקון הנידה. לכן אישה השמחה תמיד, לפני ותוך כדי ואחרי ההריון –  היא זוכה באופן פנימי, להיות במדריגה שתתגלה לעתיד לבוא, של "הרה ויולדת יחדיו", שאז יחדל האורח כנשים ותפסק טומאת הנידה. דבר זה מתגלה בפנים המאירות והשמחות של האישה.

ישנם כמה מדרגות של פנים:

פנים מאירות - מצד אבא.

פנים מסבירות - מצד חיצוניות אימא.

פנים שוחקות - מצד פנימיות אימא, בסוד התגלות עתיק באימא. על מדריגה זו נאמר: "ופניה לא היו לה עוד". בכך היא תיקנה את טומאת הנידה, והשלימה את חלקה בתיקון זה.

האישה הצרפית- תיקון החלה

אחרי חנה הופיעה האישה הצרפית. אליהו ביקש ממנה: "עשי לי עוגה אחת קטנה". אליהו היה כהן, ואת הפרשת החלה מעוגה זו היא נתנה לאליהו, ובכך השלימה ותיקנה את מצוות "הפרשת החלה".

האישה השונמית – תיקון הנר

אחרי האשה הצרפית הופיעה האישה השונמית. היא עשתה לאלישע עליית קיר, ושם הניחה מיטה, שולחן, כסא ומנורה, בסוד ד' תיקוני השכינה:

בעולם העשיה נקראת השכינה "מיטה", ובעולם היצירה "שלחן", ובעולם הבריאה "כסא", ובעולם האצילות "מנורה".

בעשותה כל זאת לאלישע, ובפרט את המנורה, זכתה לתקן את הדלקת הנר.

סוד "כלל ופרט וכלל"

שרה, בהיותה האשה הראשונה, עם הכשרון הרוחני משורש התפיסה, לדעת לתפוס מה שאדם אחר אינו מסוגל לתפוס כלל, תפסה בכללות את כל תיקון חוה. אח"כ היא בעצמה הייתה צריכה להתגלגל ולהתפרט שלש פעמים בנשים אחרות: בחנה, בצרפית ובשונמית, וכל זאת כדי להשלים את התיקון בפרטיות.

"לתפוס" פירושו של דבר להתבונן. יש התבוננות כללית, ויש פרטית.

בדורות הראשונים, החסידים הגדולים של האדמו"ר הזקן והאמצעי, היו יכולים לתפוס הרבה מאוד. האדמו"ר האמצעי מלמד, שקודם התפילה צריך להתבונן במהלך השתלשלות העולמות, החל מ"יחיד שלפני הצמצום" ועד לעולם התחתון ביותר. עד שכל סדר ההשתלשלות אינה תפוסה, אי אפשר להתחיל להתפלל. אמנם, "הצמח צדק" לימד ואמר, שבמדריגת הדורות שלנו איננו יכולים לתפוס את הכל ביחד, והלוואי שנוכל לתפוס רק מאמר אחד במדרגה אחת, לפני התפילה.

אמנם הם תפסו כל פרט בסדר ההשתלשלות, אבל עדיין כל זה לכלל יחשב. מכאן שהמושגים כלל ופרט, הם מושגים יחסיים, כמו כל דבר בקבלה ובחסידות.

תורת חב"ד, היא התבוננות פרטית ולא כללית. אעפ"כ, יש בעל מוחין – חסיד של האדמו"ר הזקן או האמצעי, שמתיימר לתפוס הכל, ובמידה מסוימת – מצליח כמו שרה אמנו. אבל צריך עוד להתגלגל, כדי לעשות את התיקון בכל מדרגה בפני עצמה.

ישנה עוד ידיעה בדברי האר"י ז"ל, הקשורה לבעש"ט.

יש האדם הנולד בעוה"ז, וחי שבעים שנה או יותר, כדי לקיים מצווה אחת פעם אחת. דבר זה רמוז בפרקי אבות, בסוד: "אין לך אדם שאין לו שעה". כל משך חייו הם כשינה אחת גדולה, וברגע אחד הוא מתעורר, ומקיים את אותה מצווה, וחוזר שוב לשינתו, עד שהוא נפטר מן העולם. כל חייו היו בשביל רגע אחד. אמנם, כל זמן שהאדם חי, הוא חייב לקיים את כל תרי"ג המצוות כולם, אבל הכל בשביל אותה מצווה.

המחשבה הזאת, המבהילה את הרעיון, קשורה לסדר הגלגולים של שרה באותן הנשים שבאו אחריה.

אצל שרה, הברכה הייתה מצויה בעיסתה תמיד. וכן הנר היה דולק מערב שבת לערב שבת, כלומר היה דולק תמיד. כל זה היה טבעי אצל שרה, וגם כשחדל להיות לה אורח כנשים, זה היה טבעי. אבל אצל שאר הנשים, זה לא היה כך. למרות שלפי ההגיון, מי שתופס הכל, צריך היה להיות זמני, ומי שתופס דבר אחד, אצלו היה הדבר האחד צריך להיות תמידי.

"ופניה לא היו לה עוד" - לא מוזכר, האם אור פניה של חנה התמיד, אבל ברור שהרגע הראשון היה שיא בהארת פניה, גם אם הוא נמשך תמיד. התיקון כאן היה תיקון של רגע. פתאום נהפכו פניה מפנים עצובות, שהיה לה כל חייה, לפנים צוחקות. באותו רגע היא תיקנה את מצוות הנידה.

גם אצל הצרפית והשונמית, עשיית החלה, והעמדת המנורה היו חד פעמיים. שלמות התיקון הפרטי הוא בשעתא חדא, וברגעא חדא.

האישה השונמית שהייתה אחותה של אבישג השונמית, בעשותה מצווה אחת של הדלקת המנורה לאלישע, גרמה לתיקון הדלקת הנר למשך כל ימי עולם.

דבר זה מלמד, שהתיקון האמיתי הוא בלא מודע, ומופיע במודע רק פעם אחת.

מכאן שהתיקון הראשון הוא טבעי, ונראה שזהו התיקון השלם. ואכן אצל שרה הושלם התיקון במודע.

מה שהאר"י ז"ל אומר ששרה לא תיקנה "כראוי", פירושו של דבר שכל התיקון הפך להיות טבע אצלה, ומזה נבין שהמודעות הטבעית היא מצד לבושי הנפש. דבר שאינו מצביע בהכרח על פנימיות הנפש. אבל בגלגולים הבאים שלה בשלשת הנשים האחרות, נעשה התיקון בבחינת הלא מודע.

כל חייו של האדם, הם הכנה ללא מודעות, לתיקון פרטי שעליו לעשות פעם אחת בלבד. במשך חייו אין לו שום השגה שהוא חי כל חייו וכל מה שעבר עליו, וכל מה שעשה במצוות או בעבירות, הכל רק הכנה והכשרה בבחינת אל נורא עלילה, למצווה מסוימת שיעשה בעוד כמה שנים, שאין לו בה כרגע שום תפיסה. דבר זה, שכל החיים הם הכנה למצווה אחת או למעשה טוב אחד, הוא בבחינת "לית מחשבה תפיסא ביה כלל".

היו חסידי חב"ד בדורנו, ששעתם הייתה ברוסיה. שם הם מסרו את נפשם ממש, וכשהגיעו לארץ, כבר לא היה להם משמעות בחיים. אנשים גיבורי רוח, שבמסירות נפש פעלו גדולות ונצורות, כשהגיעו אל המנוחה והנחלה, הרגישו כביכול ריקים. כל דבר שניסו לעשות לא הצליח. כל זה כיון שקודם המעשה, היה הזמן של הכנה לא מודעת, ועתה אחרי שעברה שעתם, תפקיד חייהם הוא, הפנמה לאחר מעשה. גם שלב זה, הוא בלא מודע.

יוצא מכאן, שהתיקון של שרה היה בבחינת כלל שאחריו בא הפרט, שהוא התיקון של שלשת הנשים הנ"ל. כל זה בסוד "כלל ופרט", וכנראה שצריכה לבוא עוד אישה שתעשה שוב את התיקון באופן של כלל, בסוד: "כלל ופרט וכלל". ובזכות הכלל האחרון דורשים את הכל לפי הפרט.

פרק י - סוד שבע הנביאות שעמדו לישראל

"תנו רבנן: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל...מאן נינהו? שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר". (מגילה יד.)

שבע הנביאות מתחלקות לשתי נביאות המוזכרות בתורה, ולחמש נוספות המוזכרות בשאר כתבי הקודש.

שתי הנביאות המוזכרות בתורה הם: שרה ומרים, וחמש הנביאות הנוספות הם: דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר. במניין זה לא כוללים את שאר האימהות מלבד שרה, למרות שגם הן היו נביאות.

שרה בחינת הבינה – אם הנביאות.

מרים בחינת החסד שבנביאות – באר המים המתגלגל עם ישראל במדבר.

דבורה בחינת הגבורה שבנביאות.

חנה בחינת התפארת שבנביאות.

אביגיל בחינת הנצח וההוד שבנביאות.

חולדה בחינת היסוד שבנביאות, שחולדה הדרה בעיקרי הבתים.

אסתר בחינת המלכות שבנביאות, בהיותה אחרונה שבנביאות, וסוף הנבואה.

סדר זה שחכמים מסדרים את שבע הנביאות, מבטא את זרימת ונביעת הנבואה מא"ס ב"ה. מדובר על גלגול הנבואה משרה עד אסתר, שהייתה סוף הנבואה, ומאסתר תחזור הנבואה לזרום ולנבוע בעם ישראל.

"שבע נביאות" = 841, מספר זה הוא ריבוע ומספר השראה.

841 הוא ריבוע של 29, ו-21 בהשראה.

מספר השראה הוא הסכום של שני ריבועים רצופים.

25 הוא 5 בריבוע, וכן גם 4 בריבוע + 3 בריבוע.

20 בריבוע ו-21 בריבוע = 29 בריבוע. יש כאן שני ריבועים רצופים, שהסכום שלהם שווה לעוד ריבוע.

הכלל הזה, ככלל שייך לנבואת שבע הנביאות.

העיקר הוא שמספר שבע הנביאות הוא 29 בריבוע.

"מרים" = 290 = 29 פעמים 10.

סופי תיבות של כל הנביאות: שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, אסתר = 290 = מרים.

חמש הנביאות: דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, אסתר = 1044 = ח"י פעמים ח"ן (18 פעמים 58).

29 כפול 2 = חן.

מרים = 5 פעמים חן.

חנה = חן ה.  חן פעמים ה' = מרים.

5 הנביאות הנ"ל ביחד שהן שוות חי פעמים חן = 36 (לאה) כפול 29. מספר זה הוא בדיוק שווה לחמשת בנות צלפחד.

המספר הוא אדם. ה-א' של אדם הוא אלף. המספר הוא גאולה כאשר ה-א' של הגאולה שווה אלף.

גאולה או אדם או מאוד, כאשר ה-א' שווה אלף, הוא בגימטרייה ח"י פעמים ח"ן, או ל"ו פעמים כ"ט, והוא שווה גם את מספר חמשת הנביאות ומספר חמשת בנות צלפחד.

המספר 29 מופיע בהקשר זה הרבה.

כל סוד הנביאות וגלגולי נשים בכלל, הוא לצורך תיקון חוה.

המילה חויה מהשפה היותר מודרנית, מבוססת על לשון התנ"ך, ולכן היא מכוונת, ואפשר לאמץ את המילה הזאת. המילה חויה הוא משורש חוה. כשיש אות י' בתוך מילה, היא באה להמשיך ביטול במציאות (ביטול הוא תיקון). ממילא המושג חויה אמור להיות תיקון חוה, על דרך: "לילה ללילה יחוה דעת". המילה יחוה מורכבת מ-י' חוה. אם נעביר את ה-י' של יחוה מתחילת המילה, ונכניס אותו לתוך המילה, נקבל חויה.

החויה, היא מציאות שקשה מאוד לאדם להתמודד איתה, בין אם מדובר בחויה טובה או רעה. עצם זה שאין מילה כזאת בתורה, אומר דרשני. אבל כיון שנוח להשתמש במילה זו נבאר אותו בסוד הגלגול. אמנם, המושג חויה, בתורת חב"ד הוא מאוד בעייתי, והאדמו"ר האמצעי מברר זאת בקונטרס ההתפעלות.

"חויה" = 29.

שבע נביאות = חויה בריבוע.

חמש נביאות = 36 פעמים חויה. ביחד עם מרים = 41 פעמים חויה.

מרים = 10 פעמים חויה. וכן הלאה כל מה שנאמר למעלה לגבי המספר 29, נכון לגבי המילה חויה.

מכאן שכל נביעת הנבואה אצל הנביאות, נובע דרך החויה.

האדמו"ר האמצעי כתב על מושג זה ספר שלם, ולא השתמש במושג זה בגלל שמילה זו לא הייתה קיימת. הוא השתמש במילה: "התפעלות". מטרת קונטרס זה היא לברר האם התפעלות זה דבר טוב. המסקנה היא שהתפעלות היא טובה בתנאי שהיא מבוררת, כלומר התפעלות אלהית. אבל אם מדובר בהתפעלות עצמית, זה יכול להיות הדבר הגרוע ביותר, שיכול לגרום לפולחן עצמי. מי שמחפש חויות, ואפילו חויות רוחניות, הדבר הוא גרוע מאוד ללא ברור נכון. על כך נאמר: "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". כסיל הוא המקור לעבודה זרה, בבחינת הכסיל העליון המחפש חויות. לכן חויה היא בבחינת נוקבא, שרגליה יורדות מוות. דווקא עצם החיפוש והרדיפה אחרי חויות, יכול לגרום למוות. אמנם, ודאי שאי אפשר לאמר שכל החויות הן שליליות. להפך: תכלית תיקון האדם בעולם הזה הוא כן לחוות, רק שהחויה צריכה להגיע כשהיא זכה ונקיה ל-ה'.

החויה האמיתית ביותר היא חווית ביטול היש. אם חויה מוגדרת כדבר נשי בעצם, צריכים להבין מהו הצד הזכרי. גם גבר שמחפש חויה, החיפוש הוא מהצד הנשי שבו.

היחס בין גבר מופשט לאישה מופשטת, הוא היחס בין מהות למציאות. ובלשון הקבלה: מ"ה וב"ן.

ב"ן - חווית מציאות היש.

מ"ה – ונחנו מה.

המ"ה הטהור ללא ערוב בחינת הב"ן, משמעותו הוא, ביטול במציאות, וממילא ביטול החויה.

החויה הנעלית ביותר גם היא בחינת ביטול, אלא שהיא ביטול היש. לחוות את העצמיות מתאפסת זו חויה ללא חויה, כיון שהיש מתבטל, ובמידה מסוימת היש הזה חווה את עצמו מתבטל. אלא שכאן עצם החויה מתממש בביטולה.

תכלית החויה הוא האות י' שבתוך החויה – ביטול היש.

ישנם חויות שעוצמתם פחותה מזו, כמו אהבת ה' ויראתו. כולם בבחינת אוהבים או יראים בכל מיני דרגות. חוית יראת ה' היא פחותה מאהבת ה'.

ישנה שאלה ששאל רבי ישראל מרוג'ין (נינו של המגיד) כשהיה ילד קטן:

אחרי קריאת שמע, כשיש ביטוי כל כך שלם של אחדותו יתברך, כיצד אומרים "ואהבת"? איזה ישות קיימת מלבדו יתברך, היכולה לקיים את ה"ואהבת"? מכאן נלמד שכל חויה היא בגדר של ישות, ואפילו החויה הגדולה מהכל – "חויית ביטול היש" שהיא "חויית ביטול החויה" – הכל הוא בסוד שם ב"ן, הצד הנשי, תיקון חוה.

תיקון חוה הוא, שהחויות יהיו טובות.

גבר טהור (למרות שעדיין אין מדריגה כזאת), מדרגתו היא ביטול במציאות.

"ביטול במציאות + חויה = 625 שהוא ריבוע: 25 בריבוע, 5 בחזקת 4. מספר זה שווה למילוי של המילה אדם: אל"ף דל"ת מ"ם. ללמד שבריאת אדם הראשון, כללה גם את חוה, שנאמר: "ויקרא שמם אדם ביום הבראם.

פרק יא - אביגיל

"...דע כי אמרו בספר הזוהר בפרשת משפטים, כי כל אדם מניח חד רוחא באתתא בביאה ראשונה, כשעושה אותה כלי. והנה ההוא רוחא, הוא חלק נצוץ מנשמתו. והנה יעקב הניח חד רוחא ברחל, וחד רוחא בלאה. ואמנם רוחא דאנח ברחל, נמשך ונכנס בבנימין בנה, וז"ס 'ויהי בצאת נפשה כי מתה...', כי אותו הרוח דיהיב בה נקרא נפש שלה כנודע, ויצא הנפש ההוא ממנה, כדי להיכנס בבנימין בנה, וכן לא נולד בנימין , עד צאת נפשה דרחל. ואמנם רוחא דיהיב בלאה, נתגלגל באביגיל הנביאה, אשת נבל הכרמלי... ולכן תמצא, כי פעם אחת נכתב בנביאים אביגיל חסר יו"ד, לרמוז כי נמשכת מיעקב אבינו, שעשה הגל עם לבן, והוא אבי-ג"ל". (שער הגלגולים הקדמה לו')

מדברי האר"י ז"ל, למדים שהשורש של אביגיל, הוא הרוחא דשביק יעקב בלאה אמנו.

ליעקב היו שתי נשים עיקריות: רחל ולאה.

מטרת היחוד הראשון הוא, שהבעל מפקיד רוח אצל אשתו.

אותו רוח שיעקב הפקיד אצל רחל, נולד כבנימין, ולכן ברגע שבנימין נולד, רחל הסתלקה.

המקביל לבנימין אצל לאה אמנו, זו אביגיל. אותו רוח שהפקיד יעקב אצל לאה ביחוד הראשון, הופיע אחרי הרבה דורות, וירד לעולם אצל אביגיל.

מכאן שאביגיל היא כנגד בנימין הצדיק, וכן היא הרבה יותר גבוהה, כיון שלאה היא "עלמא דאיתכסיא", לעומת רחל שהיא "עלמא דאיתגליא".

פעמים נקראת "אביגל" ללא י'. "אבי" - הוא סוד יעקב אבינו שהפקיד את הרוח בלאה, ואותו הרוח הוא שורש אביגיל.

"גל" – הוא הגל ששם יעקב בינו לבין לבן. לבן הוא השורש נשמה של נבל הכרמלי, בעלה הראשון של אביגיל.

מובא בקבלה ובחסידות, ובמיוחד אצל אור החיים הקדוש, שכל שם שמתחיל "אבי", הפירוש העיקרי הוא אינו "אבא שלי", אלא הדבר קשור עם חודש אב. עיקר הפירוש של "אב" הוא: "אם  תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו". חודש אב הוא חודש השמיעה. פסוק זה קוראים בהפטרת "חזון ישעיה" בחודש אב.

אם תרצו ותשמעו בקול ה', במיוחד לאחוז בארץ ישראל בבחינת "תנה לנו אחוזה", שזה תיקון הציונות, להיאחז בכל רחבי ארץ ישראל. לכן "טוב הארץ תאכלו". זה הפסוק המקשר בין אב לחוש השמיעה. החטא של חודש אב הוא שמיעת הדיבה שהוציאו המרגלים על ארץ ישראל, והתיקון הוא: "טוב הארץ" – טובה הארץ מאוד מאוד, כמו שאמרו הנאמנים – יהושע וכלב. קודם טוב הארץ המופשט שהוא מאוד טוב, ואם שומעים זאת, אז הארץ גם נותנת פריה.

המקור של המילה אב הוא הרצון: "אם תאבו" – הרצון הפנימי והעמוק ביותר בנפש.

לכן אם שם מתחיל באותיות "אבי", פירושו: אני רוצה. אמנם יכול להיות שהרצון הפנימי ביותר של הבן הוא ירושה מאביו, ואם כך, יש קשר ותלות בין שני הפירושים: א. אבי – אבא שלי.  ב. אבי – רצוני הפנימי ביותר. אבל הפירוש העיקרי של אבי הוא, הרצון הכי פנימי שלי.

אור החיים הקדוש מסביר זאת בנוגע לשם אבימלך מלך פלשתים. שאין פירושו של אבימלך, אבא שלי מלך, אלא אני אמלוך, אני רוצה להיות מלך. יכול להיות שהוא ירש את רצונו זה מאביו.

לכן גם בעניינינו, "אם תאבו" – צריך להיות רצון חזק ביותר, בגדר של אורות דתוהו בכלים דתיקון, לרשת את ארץ ישראל.

מכאן שפירוש המילה אביגל – אני רוצה להתגלגל, אני רוצה חויה.

מקור הרצון לגלגול, הוא דווקא בתוך רגלי שבע הנביאות. לכן אביגיל גילתה את שוקה ודוד המלך הלך לאורה שבע מילין. השוק של אביגיל מלמד על שורש נשמתה בנצח והוד ששם הוא השם צבאו-ת. הגלגלים של האדם הם רגליו.

לכן אביגיל שרצתה לחוות, הייתה צריכה להתגלגל ולהיות אשת נבל הכרמלי, שהיה אדם רע. כלומר להתגלגל למקור רע של חויה. ואם היא אמיתית ורצינית, בודאי היא רוצה להתגלגל הלאה, כדי לתקן את הרצון לחויה. אמנם לא לבטלו לגמרי, אלא כשהיא תגיע לשיא תיקון החויה, היא תזכה לחוות את "חוית ביטול החויה". כאמור, גם מדרגה זו היא בגדר של חויה. שיא החויה, הוא ביטול היש. אם זוכים לביטול היש , מיד ישרה על ביטול היש ביטול במציאות.

זהו הזווג השלם.

ישנו קשר בין אביגיל למשיח בן דוד. כדי להבין זאת צריך ללמוד על היחס בין משיח בן דוד למשיח בן יוסף. על פי דברי האר"י ז"ל.

הזוהר מלמד על קיום "תרין משיחין". לפעמים כתוב ששני המשיחין הם מצד המלכות, ולפעמים כתוב ששניהם מצד היסוד. למרות שבאופן פשוט היה צריך לאמר שמשיח בן יוסף מצד היסוד, ובן דוד מצד המלכות. אלא שמלכות היא הנוקבא, ויש שתי נקבות – מלכויות: לאה ורחל. לאה היא מלכות דתבונה, ורחל היא המלכות העיקרית. לכל אחת מן המלכויות יש יסוד שהוא הרחם. לכן יש יסוד לאה, ויש יסוד רחל.

משיח בן יוסף הוא ביסוד רחל, ומשיח בן דוד הוא ביסוד לאה. לכן שני המשיחין הם מצד המלכות (לאה ורחל), ושניהם גם מצד היסוד (דלאה ודרחל).

כלומר: כל משיח הוא יסוד שבמלכות.

עוד דבר מלמד האר"י ז"ל: משיח בן יוסף הוא משורש קין, ומשיח בן דוד משורש הבל, הפוך מיוסף ודוד, שיוסף היה משורש הבל, ודוד משורש קין.

לכן כיון שמשיח בן יוסף הוא משורש קין, הוא עתיד להיהרג על מנת לכפר על הריגת הבל אחיו, אם לא יציל אותו משיח בן דוד.

המשיח יכול לבוא רק אחרי תיקון הריגת הבל על ידי קין, וזה מה שמעכב. כל התיקונים בכל ימות עולם, הם כדי לתקן את הריגת הבל. דבר זה נקרא "אהבת חינם", לתקן את שנאת החינם בין האחים, כמו במכירת יוסף.

משיח בן יוסף מתגלה בתחילה, והוא משורש קין, מיסוד רחל, אחריו מתגלה משיח בן דוד, משורש הבל, מיסוד לאה.

האר"י ז"ל אומר שהקב"ה מצווה על יחזקאל, בנבואה, לקחת שני עצים: את עץ יהודה ואת עץ אפרים ולחבר אותם יחד, והיו לאחדים בידך. אלא שעץ יהודה – משיח בן דוד - הוא למעלה, מלך ונשיא לעולם. עניין איחוד המשיחין נקראת בהפטרת פרשת ויגש, הרבי היה מאוד סוער בזמן קריאתה.

האר"י ז"ל מלמד, שעץ אפרים הוא סוד עץ הדעת טוב ורע, ועץ יהודה הוא עץ החיים, למעלה מעץ הדעת. לכן כיון שמשיח בן יוסף הוא סוד אילנא דמותא, נגזר עליו למות, אם לא יצילו משיח בן דוד.

על כך אמר בדוד: "חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים עולם ועד". דוד זוכה לחיים נצחיים, בסוד עץ החיים.

בכל מקום כתוב שדוד הוא רחל: במרכבה שימשה רחל כרגל הרביעית עד שבא דוד ונכנס במקום רחל.

והנה כאן משיח בן דוד הוא מיסוד לאה? אלא שבהיפוך הכל חזר לעיקר. יוסף הוא בנה של רחל, ודוד הוא בנה של לאה, לכן במשיחין הכל חוזר למקומו ושורשו. כל מה שנהפך עד כה הוא מסיבות שונות, ובסוף הכל חוזר לשורשו ועיקרו.

בנימין הוא צדיק תחתון, בבחינת משיח בן יוסף – עץ הדעת. אבל אביגיל שהייתה נביאה לדוד, בזכותה הוא זכה להיות משיח. אביגיל היא רוח החיים שיעקב הפקיד ביסוד לאה, ומשם צומח משיח בן דוד.

בגלגול הראשון של דוד, היו לו כמה נשים, והאישה שממנה יצא שלמה בן דוד היא בת שבע ולא אביגיל, אבל אשת המשיח "חפצי בה" – היא תהיה דווקא גלגול של אביגיל.

ישנו יחס בן דוד לאביגיל: "אביגיל" = 4 פעמים דוד. היא מקיפה את דוד מכל ארבע הרוחות, היא האורים והתומים של דוד, והיא המזכה אותו להיות משיח, כי מהבחינה שלה יוצא שורש נשמת דוד מלך המשיח שהוא חי וקיים לעד, מבחינת יסוד לאה – עץ החיים.

פרק יב - חולדה

על חולדה הנביאה, שהיא העיקר, מלמד האר"י ז"ל, ששורש נשמתה וגלגולה קשור ומופיע בסיפור עם הנמצא בגמ' (תענית ח.): "מעשה בחולדה ובור":

"אמר רבי אמי בא וראה כמה גדולים בעלי אמנה (שנותנים אמון אחד בשני), מניין? מחולדה ובור. ומה המאמין בחולדה ובור, כך, המאמין בהקב"ה על אחת כמה וכמה".

הגמ' אינה מביאה את עצם המעשה, ורש"י במקום מבאר:

"מחולדה ובור – שהמיתו שני בני אדם. מצוי הוא באגדה: מעשה בבחור אחד שנתן אמונתו לריבה אחת שישאנה. אמרה: מי מעיד? והיה שם בור אחד וחולדה. אמר הבחור: בור וחולדה עדים בדבר. לימים עבר על אמונתו ונשא אחרת, והוליד שני בנים. אחד נפל לבור ומת, ואחד נשכתו חולדה ומת. אמרה לו אשתו: מה מעשה הוא זה שבנינו מתים במיתה משונה? ואמר לה: כך וכך היה המעשה".

האר"י ז"ל מקשר את הסיפור הזה לגלגול חולדה הנביאה, והבור הוא בארה של מרים.

כלומר אותה נערה הייתה גלגול של חולדה ומרים. הבחור שעבר על אמונתו היה גלגול של יהורם מלך ישראל, שלקח את שני בניה של אישה אחת מנשי הנביאים לעבדים.

"יהורם" = "חולדה+בור".

בסיפור זה יש קשר לנבואה: מרים הנביאה וחולדה הנביאה. יש קשר בין לשמור על אמון ונאמנות, לעניין הנבואה. חולדה אוחזת בספירת היסוד (בין הנביאות), ומלמדת על קשירת הברית – עצם האמונה בין בני הזוג. ואילו מרים היא בספירת החסד, ומלמדת על האהבה בין בני הזוג, הבור.

בספר הערוך מסופר סיפור זה במלואו, ולא ברור אם נערה זו יהודיה, אפילו קצת משמע שהיא לא יהודיה, ורק אח"כ היא התגיירה, אבל לגבי הנער, ברור שהוא יהודי ואפילו כהן. בחורה זו אינה יהודיה ויש בה גלגול של חולדה הנביאה. דבר זה קשור לעוד סיפור של גלגולים שמובא באר"י ז"ל, לגבי שמעיה ואבטליון, שנולדו כגויים והיו גלגול של זכריה הנביא. הוא נתגלגל בגוי כיון שעמד והוכיח את העם "מעל העם", עם קצת יוהרה. מובא שמנהיג העם, המוכיח את העם עם יוהרה, מתגלגל בגוי, כדי שיהיה בתכלית השפלות, ואח"כ הוא חוזר להתגייר ועדיין נשאר בשפלותו כגר לגבי ישראל המיוחסים.

הגמ' במגילה העוסקת בשבעת הנביאות, מלמדת שיש שתי נביאות הנקראות על שם חיות טמאות, והם זיבורתא וכרכשתא – דבורה וחולדה. הם נקראו כך כיון שנהגו קצת ביהירות. דבורה בהתנהגותה אל ברק כמפקדת, וחולדה דיברה שלא כראוי על המלך, באומרה אל שליח המלך: "תאמר לאיש הזה". על כך אומרת הגמ': לא נאה יוהרה לנשים. פירוש "יוהרה" על פי רש"י: חשיבות. לא טוב שאישה היא מנהיגה. האר"י ז"ל מלמד, שלא רק שקיבלו שמות של חיות טמאות, אלא שבאותו רגע שנהגו ביוהרה, נביעת הנבואה נפסקה.

כיון שחולדה הנביאה נהגה קצת ביוהרה, היא נתגלגלה באישה שאינה יהודיה. זה ההסבר שאותה נערה, שהייתה גלגול חולדה, לא הייתה יהודיה, ורק אח"כ התגיירה.

וכך מסופר בערוך:

"מעשה בנערה שהייתה הולכת לבית אביה, והייתה מקושטת בכלי כסף וזהב, וגם יפת תואר. וטעת בדרך והלכה בלא ישוב. כיון שהגיע חצי היום, צמה ולא היה שם מים, ראתה באר וחבל של דלי תלוי עליה. אחזה בחבל ונשתלשלה (נכנסה היא עצמה לתוך הדלי) וירדה. לאחר ששתתה ביקשה לעלות ולא יכלה. הייתה בוכה וצועקת. עבר עליה אדם אחד, ושמע קולה, ועמד על הבאר והציץ בה. ולא היה יכול להבחין. אמר לה: מי את מבני אדם או מבני המזיקין (שידה)? אמרה לו מבני אדם אני...סיפרה לו כל המעשה, ואמר לה: אם אעלה אותך, תינשאי לי? אמרה לו: הן. העלה. כיון שהעלה, ביקש להיזקק לה. מיד אמרה לו: מאיזה עם אתה? אמר לה מישראל אני, וממקום פלוני אני, וכהן אני. אמרה לו: אף אני ממשפחת גדולים, בני אדם ידועים ומטיבי שם. עם קדוש כמותך שבחר בך הקב"ה וגידלך מכל ישראל, אתה מבקש לעשות כבהמה ללא כתובה? בוא אחרי אצל אבי ואימי ואני מתארסת לך. נתנו ברית זה לזו וזו לזה. אמר לה: מי יהיה עד ביני ובינך? והייתה חולדה אחת עוברת, אמרה לו: השמים וחולדה זו ובאר זה יהיו עדים שאין אנו מכזבים זה לזה. הלכו כל אחד לדרכו, ואותה נערה עמדה באמונתה, וכל מי שהיה תובעה הייתה ממאנת עליו. כיון שהחזיקו בה התחילה לנהוג עצמה נכפית ומקרעת בגדיה. עד שנמנעו בני אדם ממנה, והיא הייתה משמרת בריתה לאותו איש. והוא כיון שעבר כנגד פניה, תקפו יצרו (תחילת השכחה בגלל יצר הרע) ושכח, והלך לעירו ונפנה למלאכתו ונשא אישה אחרת ונתעברה וילדה בן. כשהגיע ל-ג' חודשים, חנקתו חולדה. ועוד נתעברה וילדה זכר, ונפל לבור. אמרה לו אשתו: אם כדרך כל אדם היו מתים בניך, הייתי אומרת צידוק הדין. עכשיו שמתו מיתה משונה אין זה בלא דבר. ספר לי מה מעשיך. גילה לה כל המעשה (מכאן שלא ברור שהוא שכח לגמרי, אלא כנראה תקפו יצרו, והדחיק במודע את הברית. מכאן שאם יש בעיות שונות בין בני הזוג בפוריות, צריכים לזכור האם הם היו לגמרי בסדר בעבר בנושא זה).  נתגרשה ממנו (בדרך כלל, הבעל הוא המגרש, אבל כאן היא יזמה גירושין אלו). אמרה לו: לך אצל חלקך שנתן לך הקב"ה. הלך ושאל בעירה, אמרו לו: נכפה היא, כל מי שתובעה כך וכך עושה לו. הלך אצל אביה, פירש לו (לאב) כל אותו מעשה. אמר לו: אני מקבל כל מום שבה. העמיד עליו (האב) עדים. בא אצלה, התחילה לעשות כמנהגה. סיפר לה מעשה החולדה ובור. אמרה לו אף אני בבריתי עמדתי. מיד נתיישבה דעתה, ופרו ורבו בבנים ובנכסים. ועליה אמר הכתוב: "עיני בנאמני ארץ".

מכאן לומד רבי אמי, שאם חולדה ובור כך, כל שכן מי שנותן אמונתו בקב"ה, שהקב"ה יעמוד לו.

זה סוד גלגול ותיקון חולדה הנביאה. מצד אחד יש משהו של חולדה בתוך הבחור, וגם בתוך הריבה, וגם בתוך החולדה ממש. הכל קשור עם תיקון הברית. לכן חולדה בין הנביאות היא סוד תיקון הברית. הוא היסוד, והרמז לכך הוא, שסתם חולדה דרה בעיקרי הבתים.

1