פרק ו - סוד נשמת רבי עקיבא ורבי חוצפית המתורגמן

 

תערובת ותרכובת של נשמות

האר"י ז"ל מלמד שנשמת משה רבנו משורש הבל, לעומתו נשמת דוד המלך משורש קין, ומשיח בן דוד הוא ההרכב של שניהם. הרכב נשמתי כזה הכולל גם את שורש קין וגם את שורש הבל, מעלה מיד את השאלה, האם הרכב כזה יתכן? שאלה זו מאוד חשובה ויסודית בתורת הגלגול של האר"י ז"ל, והמסקנה היא שדבר כזה יתכן בשני אופנים שונים, שהאחד מהם מוגדר כתערובת נשמתית, והשני מוגדר כתרכובת נשמתית. שתי הדוגמאות העיקריות לכך, שהם בעצם אבות הטיפוס של גלגולי הנשמות בכתבי האר"י ז"ל, הם רבי עקיבא, ואחד מבני דורו שהיה מעשרת הרוגי מלכות – רבי חוצפית המתורגמן. דוגמאות אלו הן האב טיפוס של ההרכב הנשמתי של הבל וקין.

הבל וקין מידתם הפנימית הם ספירות החסד והגבורה, ובשורשם היותר גבוה מידתם הם ספירות החכמה והבינה. כך גם אברהם ויצחק אחוזים בספירות החסד והגבורה, ושורשם היותר גבוה בסוד אלהי אברהם ואלהי יצחק הם ספירות החכמה והבינה. בדרך כלל שורש נשמת האדם בכללות כל הנרנח"י שלו, היא או מקין או מהבל. אדם שהוא התגלות והתגשמות של נשמה בגוף של אלהי אברהם, שייך לשורש הבל, ואדם שהוא מצד אלהי יצחק שייך לשורש קין.

עיקר נשמתו של רבי עקיבא היא משורש קין, אבל ישנה אצלו תופעה הנקראת תערובת נשמתית: שורש נשמתו אחוזה בעולם האצילות בדעת דאמא מצד קין. בחינת הרוח הייתה משורש הבל, והנפש משורש קין (וכפי שיבואר עוד להלן). אמנם בחינות נשמתיות אלא מהווים נשמה אחת, ובהיות מרכיביהן שמקין ומהבל הן בבחינת תערובת ולא תרכובת, לכן אפשר לזהות בה את שני השורשים שמקין ומהבל, וגם אפשר לאמר שעיקר נשמתו היא משורש קין כנ"ל.

כנגד נשמתו של רבי עקיבא, המיוחדת בכך שהיא מורכבת מתערובת נשמתית, ישנה נשמה אחרת מיוחדת שיש בה תרכובת נשמתית של קין והבל, (כפי שיבואר להלן) והיא נשמת רבי חוצפית המתורגמן של רבן גמליאל דיבנה, בנו של רבי שמעון הנהרג השייך לשושלת הנשיאותית של הלל הזקן.

הלל הזקן חי כמה דורות לפני חורבן בית שני. בנו היה רבי שמעון. נכדו היה רבן גמליאל הזקן שחי לפני החורבן, אחריו היה רבי שמעון בן גמליאל שהיה הראשון שנהרג בין עשרת הרוגי מלכות.

עשרת הרוגי מלוכה

ישנם שתי דוגמאות בולטות בחז"ל לגלגול נשמות:

דוגמא אחת היא סוד עשרת הרוגי מלוכה, שבהם נתגלגלו עשרת השבטים, והריגתם הייתה כפרה על מכירת יוסף. עשרת צדיקים אלו הם ממש עשרת אחי יוסף.

על פי פשט הפסוקים, ראובן לא היה נוכח בזמן מכירת יוסף, וכן גם בנימין. לכן הם לא נתגלגלו בעשרת הרוגי מלוכה. אבל הפלא הוא שיוסף עצמו כן נתגלגל, וזאת מפני שגם הוא גרם למכירתו, כיון שהוא הוציא את דיבת האחים ליעקב, וגרם לשנאת האחים אליו.

ישנם שלש שיטות בסדר גלגול נשמות השבטים בעשרת הרוגי מלוכה:

השיטה הראשונה מלמדת שיוסף הצדיק התגלגל ברבי עקיבא שהיה העיקר בעשרת הרוגי מלכות. לכן הוא נקרא "עקיבא בן יוסף".

עניין זה הוא בדיוק כמו ביחס לקין והבל, שאמנם קין רצח את הבל, אבל הבל גם הוא היה אשם להריגתו, וכך גם אצל יוסף הצדיק. ואם בארזים נפלה האש הזאת שהם עצמם היו אשמים במה שקרה להם, ודאי ששאר בני האדם צריכים להסיק שאם נעשה להם רע, בסופו של דבר למרות שהמזיק חייב, בכל זאת הניזק הוא האשם העיקרי. זהו מוסר השכל חשוב ביותר, שהרי אף אחד אינו יותר טוב מהבל או מיוסף הצדיק.

השיטה השניה מלמדת, שיששכר התגלגל ברבי עקיבא, כלומר: יששכר שהוא התלמיד חכם הגדול בשבטים, הוא זה שהתגלגל ברבי עקיבא שהיה התלמיד חכם הגדול יותר.

השיטה השלישית מלמדת, שהשכינה התגלגלה ברבי עקיבא. כלומר: הבחינה העשירית שכביכול נתגלגלה ברבי עקיבא, היא השכינה, שנטלה על עצמה חלק באשמת מכירת יוסף. לשיטה זו, יששכר התגלגל ברבי חוצפית.

עניין זה שגם לרבי עקיבא וגם לרבי חוצפית, יש קשר ליששכר, מלמד שיש זיקה מיוחדת ביניהם.

רבי חוצפית היה מתורגמן של בנו של ר"ג דיבנה, שהיה בנו של רבי שמעון הנהרג, שאותו תפסו הרומאים ביחד עם רבי ישמעאל כהן גדול, והטילו גורל את מי להרוג ראשון, והגורל נפל על רבי שמעון.

חכמים לימדו שהקב"ה השליך את כעסו על עצים ואבנים (חורבן הבית), ולא על עם ישראל. ומכאן שהריגת עשרת צדיקים אלו הייתה יותר קשה מחורבן הבית.

האר"י ז"ל כותב דברים נוראים על מעלתם ומדרגתם של עשרת הרוגי מלוכה. הוא מלמד שכל העלאת המ"ן (מיין נוקבין – אתערותא דלתתא – הרהורי תשובה) מאז ועד ביאת משיח ועד בכלל, היא תוצאה של אותה מסירות נפש של עשרת צדיקים אלו שהם היו הגלגול של עשרת שבטי י"ה.

בדורנו יש מסורת חסידית דומה לכך לגבי הבעש"ט, שכל הרהור תשובה שכל יהודי מהרהר מעתה ועד ביאת המשיח ועד בכלל, בין אם הוא יודע או אינו יודע מאין באה לו התעוררות זו מלמטה, מקורה בבעש"ט. כשם הדבר שהחזיק את עם ישראל בזמן צרות הגלות הם נשמות עשרת הרוגי המלוכה, כך עיקר מה שמחזיק את עם ישראל בזמן חבלי משיח, הוא זכותו של הבעש"ט. לכן עשרת הרוגי מלוכה בתוספת זכותו של הבעש"ט הם היסוד לגאולת ישראל.

יסוד חטא מכירת יוסף היה שנאת חינם. לכן גלות זו עדיין לא נסתיימה, וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, כיון שעדיין לא נתקן חטא זה. ולמרות כל זה, הכוח להמשיך ולתקן בא מעשרת הרוגי מלוכה.

"הרוגי מלכות"  = 720. חלוקת מספר זה ל-10 כנגד עשרת הרוגי מלכות = 72 = חסד = גלגול.

א"כ, "הרוגי מלכות" = 10 פעמים גלגול!

כאן רמוז שורש חשוב ביותר בסוד הגלגול.

"הרוגי מלוכה" = 325 שהוא משולש – הסכום של כל המספרים מ-1 עד 25. מספר זה 325 מתחלק 13 פעמים 25.

"עשרה הרוגי מלוכה" = 900 , שהוא ריבוע מושלם – 30 בריבוע  - הסוד של הלב היהודי – ל' פעמים ל'.

רבי עקיבא ורבי חוצפית – תערובת ותרכובת נשמתית

הדוגמא השניה של תורת סוד הגלגול שהוא כמעט מפורש בחז"ל הוא רבי עקיבא.

חכמי ישראל מציינים שהתורה שבעל פה היא אליבא דר"ע. כל גדולי התנאים היו תלמידי ר"ע. ר"ע נהרג והם לא נהרגו. אמנם רבי עקיבא לא נהרג ראשון, אבל הוא היה העמוד הפנימי של אותם עשרת הרוגי מלוכה.

הרמז הבולט בדברי חכמים לסוד הגלגול הוא דרשתם על הפסוק "וזרח השמש ובא השמש":

"...כשמת רבי עקיבא נולד רבי, כשמת רבי נולד רב יהודה, כשמת רב יהודה נולד רבא, כשמת רבא נולד רב אשי, ללמדך שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר: 'וזרח השמש ובא השמש'...". (קידושין עב:)

ישנו דבר מיוחד בכל אחד מהחכמים הנזכרים במדרש זה: רבי עקיבא היה עמוד התורה שבעל פה, ורבי היה חותם המשנה, ורב יהודה היה מראשוני ומגדולי האמוראים, ועיקר ההלכה הוא כרבא, ורב אשי חתם את התלמוד הבבלי, ובכך נחתם דור האמוראים שהיה במדרגה גבוהה מאוד של רוח הקודש.

הרמב"ם מונה ארבעים דורות של שושלת התורה, ממשה רבנו ועד רבינא ורב אשי חותמי התלמוד. על פי הסוד דורות אלו הם כנגד ארבעים יום שהיה משה רבנו בהר סיני כשקיבל את התורה.

אם כן, על פי חז"ל מדובר בחמישה נשמות שירדו לעולם, וכשהאחד נפטר, בו ביום השני נולד, ויש בזה רמז חשוב לסוד הגלגול, על פי הפסוק "וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם":

"דור הולך ודור בא" – אותו הדור שהולך הוא הדור שבא. "וזרח השמש ובא השמש" – זו נשמת משה רבנו של אותו דור. "ואל מקומו שואף זורח הוא שם" – אותו אחד אחר שעולה ושוקע, זורח שוב באותו מקום. כאן רמוז סוד הגלגול כמעט מפורש, לכן, למרות שיש שאינם מאמינים בסוד הגלגול, ולומדים זאת מפשט דברי "קהלת", הרי שעל פי הסוד רוב הרמזים הברורים לסוד הגלגול מופיעים דווקא בספר זה.

התנא רבי חוצפית המתורגמן, מופיע פעם אחת בכל הששה סדרי משנה:

"רבי חוצפית אומר: כותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפוטרופין". (שביעית י', ו')

רבי חוצפית שהיה גדול מאוד בתורה היה שונה קע' פנים בתורת כהנים, מלבד היותו מתורגמן של ר"ג דיבנה. על ר"ג דיבנה מספרת הגמ' שהעבירו אותו מתפקיד הנשיאות ומינו תחתיו את רבי אלעזר בן עזריה. באותו מעמד שבגללו העבירו את ר"ג מתפקידו, הכריח ר"ג את רבי יהושע בן חנניה (שהיה גדול ממנו) לעמוד על רגליו. עמידתו של רבי יהושע במשך זמן ארוך גרמה לעם לרנן, הייתכן? הרי זו כבר הפעם השלישית שהוא מצער את רבי יהושע. לכן העם החליט להעביר את ר"ג מנשיאותו ולהעמיד תחתיו את רבי אלעזר בן עזריה, שהיה חכם, עשיר ובעל זכות אבות. חכם – שיוכל לענות על שאלותיו של ר"ג, ולא להתבייש. עשיר – שהוא מכובד על ידי השלטון. בעל זכות אבות – שהקפדתו של ר"ג לא תזיק לו. באותו מעמד שר"ג דרש, המתורגמן היה רבי חוצפית, וכדי להפסיק את דרשתו של ר"ג, ביקשו הקהל מרבי חוצפית שיפסיק לתרגם את דרשתו של ר"ג.

לפני שמינו את רבי אלעזר בן עזריה, חשבו למנות את רבי יהושע, אלא כיון שהוא היה בעל הדבר לא מינו אותו, כדי לא לצער יותר מידי את ר"ג. אח"כ חשבו למנות את רבי עקיבא שהיה הגדול ביותר, וגם אותו לא מינו לבסוף בגלל היותו בן גרים וללא זכות אבות, ובמצב כזה, יכול היה רבי עקיבא להיענש אם ר"ג יקפיד, כיון שאין לו זכות אבות שתגן עליו. מכאן שהייחוס וזכות האבות שומר על האדם מפני נזק שיכול להיגרם מהקפדה של צדיק אחר.

על פי דברי חז"ל הנ"ל, הדוגמא השניה וכמעט מפורשת בחז"ל לסוד הגלגול מלבד עשרת הרוגי מלוכה, הוא רבי עקיבא שהתגלגל ברבי. תכלית גלגול זה היה לשם תיקון יחוסו של רבי עקיבא שהיה בן גרים, לכן הוא התגלגל ברבי שהיה מאוד מיוחס בהיותו שביעי להלל הזקן. לכן ביום שמת ר"ע נולד רבי יהודה הנשיא – רבנו הקדוש.

אחר כך תגלגלה נשמת רבי עקיבא בשלשת עמודי התווך של דורות האמוראים: רב יהודה, רבא ורב אשי.

רב יהודה היה תלמיד של רב ושמואל, שהיו הקרובים ביותר לדורות התנאים, עד שהגמ' אומרת: "רב תנא הוא ופליג". הראשון שיצא לגמרי מגדר התנאים, היה רב יהודה. הוא היה אמורא גדול מאוד, עד שרבו שמואל כינה אותו "שיננא" – שנון וחד – אפילו יותר משמואל רבו. לכן הוא היה זה שראוי לבוא אחרי רבנו הקדוש. למרות שמעלתו של אמורא הוא פחות ממעלת התנא, יש ממד יותר מעולה באמורא, שהוא כמתורגמן לתנא.

רבא בגדלותו, זכה שתהיה הלכה כמותו בכל מקום מול אביי חוץ מששה מקומות (יע"ל קג"ם).

רב אשי זכה לחתום את התלמוד.

חמישה חכמים אלו, הם נרנח"י של נשמה אחת:

רבי עקיבא סוד היחידה, שהיה העיקר והלב של הרוגי המלכות.

רבי – סוד החיה.

שלשת האמוראים – סוד הנשמה, הרוח והנפש.

נשמת רבי חוצפית המתורגמן הייתה בעצם תרכובת נשמתית של קין והבל, לעומת רבי עקיבא שאצלו הייתה רק תערובת נשמתית כנ"ל - נפש מקין ורוח מהבל. לכן אצל רבי חוצפית פעמים נאמר שהוא משורש קין ופעמים משורש הבל, כיון שהנפש שלו בתחילה היא משורש גבוה מאוד של ניצוץ הבל. ניצוץ זה לפני הופעתו בעולם ברבי חוצפית התלבש ועבר בשורש נשמה אחר השייך לקין, וכיון שהוא עבר דרכו הוא קיבל את התכונה של קין, ולכן הוא נקרא על שם קין. מכאן שביסודו הוא משורש הבל, אלא שאחר כך קנה לעצמו את שורש קין.

אפשר להבין את התופעה הזאת, מיעקב אבינו שהצליח בחכמה לקחת את ברכת יצחק, ולשם כך לבש את בגדי עשיו, ואז כביכול הוא נהפך לעשיו – "אני עשיו בכורך". ומכאן שההתלבשות בלבושים, הופכת את המתלבש לאדם אחר על שם הלבוש שלו.

מצב זה נקרא בשורש העליון "תרכובת", והאב טיפוס של תופעה זו הוא רבי חוצפית המתורגמן.

רבי עקיבא וחבריו נהרגו על קידוש ה', ומעלים מ"ן מאז ועד ביאת משיח צדקנו, אבל תלמידיו של רבי עקיבא – רבי שמעון, רבי יוסי, רבי נחמיה, רבי מאיר ורבי יהודה - העמידו את התורה שבע"פ על פי רבם, ולא היו צריכים למות על קידוש ה'. את הסיבה הפנימית להריגת ר"ע וחבריו, ולקיום התלמידים, מסביר רבי שמעון באדרא רבא, שעד רבי עקיבא ועד בכלל, הנשמות היו מצד הגבורות של הדעת של אבא ואמא, בסוד הפסוק: "ה' שמעתי שמעך יראתי" (חבקוק ג, ב). ואילו נשמות התלמידים היו מצד החסדים בסוד הפסוק: "מאהבת ה' אתכם" (דברים ז, ח). לכן רבי שמעון אמר על עצמו ועל תלמידיו: "אנן בחביבותא תליא מילתא", דכתיב: "ואהבת את ה' אלהיך", וכתיב: "מאהבת ה' אתכם", וכתיב: "אהבתי אתכם".

עשרת הרוגי מלכות תיקנו את חטא מכירת יוסף בדרך של שלילה ועונש, כיון שסוד התיקון של הנשמה השייכת לשורש קין היא  קבלת הדין, כמו שהשיב רבי עקיבא לתלמידיו על שאלתם (ברכות סב:): "אמרו לו תלמידיו: רבנו עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו..." - בבחינת צידוק הדין, להודות שלא רק ככה זה, אלא כך ראוי להיות.

מסירות הנפש של רבי עקיבא שהיה מסוד הגבורות, הייתה שונה משל אברהם אבינו שהיה מסוד החסדים. אצל אברהם העיקר היה לפרסם את אלוהותו יתברך, ואפילו במחיר של מסירות נפש, ודרך זו היא בחינת תיקון החסדים. אבל אצל ר"ע שהיה מצד הגבורות, מדובר על הצדקת הדין ולפעמים אפילו "לחפש" את הדין בבחינת "מתי יבוא לידי ואקיימנו".

עניין זה קשור להדרכה של הרבי הקודם בנושא חינוך הילדים. הדרכתו הייתה שילד הבריא בנפשו, שעשה מעשה לא טוב, יחפוץ בקבלת העונש, ואם לא יתנו לו את העונש הוא ירגיש מקופח. מצב זה מלמד שיש לילד זה, שורש בריא של גבורה מצד קין. אמנם הכלל הגדול, במיוחד בדורנו הוא לכלול את השמאל בימין, ולכן אין להכות את הילד, אלא לחפש עונש ממותק יותר, אבל אם בכלל לא מגיבים למעשה הלא טוב, הדבר פוגע בנפש הילד הרוצה לקבל עליו את הדין.

בפרטות יותר נאמר, שעשרת הרוגי מלכות הם ה' גבורות דדעת דאבא, וה' גבורות דדעת דאמא.

מדרגת אבא בכללות, שייכת להבל, ומדרגת אימא שייכת לקין, לכן הה' גבורות דדעת דאבא הם משורש הבל, והה' גבורות דדעת דאמא הם משורש קין.

הה' גבורות מתפשטות מלמעלה מן הדעת, לה' קצוות חג"ת נה"י.

רבי עקיבא שהיה בן גרים שורשו היה גבורת ההוד דדעת דאמא, שהיא הגבורה האחרונה, וכיון שהכל הולך אחר החיתום, לכן הוא היה העיקר שבעשרת הרוגי מלוכה. לעומתו, רבי חוצפית המתורגמן שהיה לו קירבה רוחנית מאוד גדולה לר"ע, למרות שלא היה המתורגמן שלו בכלל, היה גבורת ההוד דדעת דאבא. לכן ביסודו הוא משורש הבל.

השם "חוצפית" הוא מלשון "חוצפה", כיון שתכונתו של גבורת ההוד דדעת דאבא, שהוא בעצם רבי חוצפית, לפורץ ולהכנס בחזקה בגבורת ההוד דדעת דאמא, שהוא בעצם ר"ע, ודרכו לפרוץ החוצה. לכן הוא נקרא "חוצפית" כיון שיש לו חוצפה לפרוץ דרך נשמת ר"ע בשורש הכי עליון. וכן "חוצפית" הוא מלשון "חוץ", בסוד "יפוצו מעיינותיך חוצה". אמנם שתכונה זו שייכת לחסדים, אבל בכל אופן צריך כוח, גבורה וחוצפה כדי לפרוץ החוצה ולהפיץ את תורתו.

כיון שהאדמו"ר הזקן קיבל מהבעש"ט, שעיקר מה שצריך להתאמץ עליו, הוא יפוצו מעיינותיך חוצה לכן התכונה הראשונה של החסידות היא עז פנים. על כך נאמר שבעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי, ועל פי האמור דבר זה מתפרש לטובה. לכן ההלכה הראשונה בשו"ע היא: "הוי עז כנמר", ולא להתבייש ממה שאומרים אלא לפרוץ ולהאיר בחוץ.

כיון שרבי חוצפית שהוא משורש הבל פורץ דרך נשמת ר"ע, מתלבש בתוכו ומקבל את תכונתו, לכן פעמים שהוא נקרא על שם קין.

אח"כ הדעת דאבא הנתון תוך הדעת דאמא מתלבשים בראש דז"א, וגם אז אחרי שגבורת ההוד דאבא פורץ את גבורת ההוד דאמא, הוא ממשיך לפרוץ גם את ראשו דז"א מצד אחור החוצה בתאוצה גדולה, ונכנס בתוך הדעת של לאה העומדת מאחורי ז"א. משם הוא יורד לעקביים של לאה הנתונים בתוך כתרה של רחל, בסוד "עקב ענוה (לאה) יראת (רחל) ה'". משם הוא ממשיך הלאה עד שיוצא ומתגלה לגמרי החוצה, ומשמעות דבר זה הוא, פרסום ה' בעולם בשלמות.

שלש פעמים פורץ גבורת ההוד דאבא, ובפעם השלישית האר"י ז"ל כבר לא מכנה זאת "פורץ" אלא "מתגלה".

בפעם הראשונה פורץ גבורת ההוד דאבא את הבחינה המקבילה אליו באמא – בחינת תפילין של רש"י.

בפעם השניה פורץ את ראש ז"א – המוחין של המידות, של הרגש, ומגיע אל ראש לאה – בחינת אותיות המחשבה.

בפעם השלישית פורץ את ראש לאה – אותיות המחשבה, ויורד לנקודת התפר בין המחשבה לדבור – אותו מקום שלאה ורחל מתחברות.  מכאן יוצא שוב בכוח אדיר ומתגלה בחוץ.

כל זה מדובר בהבנת שורש הנשמה ללא קשר לגלגול. זו דוגמא נפלאה הממחישה את הצורך להבין בתחילה את השורש העליון של הנשמה, כדי להבין את סוד גלגולה.

רבי חוצפית נהרג גם הוא, בהיותו גבורת ההוד דדעת דאבא, בבחינת שורש החוצפה של הקדושה.

אין עוד חכם שנקרא "מתורגמן" כחלק משמו, דבר המלמד על מהותו. הוא היה כל כך חכם שידע קע' פנים בתורת כהנים. בקינות נזכר שהוא שקול כנגד התלמיד הגדול ביותר של הלל הזקן – יונתן בן עוזיאל, שכל עוף שפרח היה נשרף מהבל פיו. אין גבורה משורש הבל יותר מזה שיש הבל פה השורף את העוף שעליו. הקטן שבתלמידי הלל היה רבן יוחנן בן זכאי שהיה רבו של ר"ג. ורבי חוצפית היה המתורגמן של ר"ג!

המליץ והמתורגמן

"מתורגמן" בלשון התורה נקרא "מליץ". "ולא ידעו כי שומע יוסף כי המליץ בינותם" (בראשית מב, כג). המליץ של יוסף היה בנו מנשה, שהיה המתורגמן הראשון בתורה. אחרי מנשה היה אהרן הכהן הגדול המתורגמן של משה. האם קיים קשר נשמתי בין כל המליצים? דבר זה לא נתפרש בכתבי האר"י ז"ל, למרות ההגיון הרוחני המלמד על הקשר בין מנשה, אהרון ורבי חוצפית בהיותם כולם מתורגמנים.

"מליץ" שווה 170 ורבי חוצפית היה שונה 170 פנים בתורת כהנים.

"מליץ" מלשון "מליצה". מליצה היא משל. "משל" = 370 = "פרץ". כל זה בסוד שע' נהורין = 10 פעמים "הבל". יש הרבה חכמה סתימאה בהמצאת המשל, יותר מאשר בנמשל עצמו.

מכאן שבשורש יש למליץ כוח רוחני שכלי מהמשכיל שבנפש, מחכמה סתימאה, יותר מאשר הרב בעצמו.

רבי חוצפית היה שקול כנגד יונתן בן עוזיאל שתרגם את התורה, וגילה בתרגום רזין דרזין של התורה, ולכן בקושי הייתה נתונה לו הרשות מן השמים לכך.

גם ספר הזוהר שהוא המקור לסודות התורה הוא דווקא בלשון תרגום. יש משהו גדול מאד בתרגום, כמו משל ומליצה שהוא גדול יותר מהפנים של הרב.

כדי לתרגם סודות לעם חייבים להשתמש במשל ומליצה, כדי שמי שחונך על ברכי השפה המדוברת, יבין את התורה. כדי לתרגם לשפה המדוברת, כמו תרגום לשפת המדע, צריך הרבה חוצפה. החיבור בין התורה והמדע יגרור הרבה בקורת, ולשם כך צריך חוצפה.

רבי חוצפית היה משורש הבל, ורבי עקיבא משורש קין, ושניהם מגבורת ההוד, זה מאבא וזה מאימא, ו"גבורה" היא מלשון התגברות, ו"הוד" פירושו להודות.

חכמה פירושה לשמוע מהרב ולקלוט, כך מפרש רש"י את חכמתו של בצלאל. פירוש זה הוא המפתח להבין את ההוד של הדעת של החכמה. התלמיד מבטל את עצמו אל הרב, ואינו מוציא הגה כדי שיוכל לשמוע את רבו.

הפסוק המלמד על כך שהמליץ קשור לסוד הגלגול הוא: "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו". (שם, לג, כג)

אחד המליצים הגדולים שהליצו טוב על ישראל היה רבי לוי יצחק מברדיצ'וב, ולכן הכינוי שלו הוא "המליץ". הוא לא רק היה מליץ טוב על ישראל, אלא גם סימל ומסמל את תכלית אהבת ישראל. אם יש אפילו רק מליץ אחד טוב, זה כבר מציל את האדם: "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף... ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר".

פסוק זה נאמר ערב יום הכיפורים בזמן הכפרה, שגם היא שייכת ל"גלגול" סביב ראשו של האדם.

ישנו קשר בין "המליץ" ל"מתורגמן" של הרבי שהוא בבחינת המליץ של הרבי, לכן יתכן מאוד שמבין תלמידי המגיד, היה רבי לוי יצחק המליץ העיקרי של תורת הרב המגיד, כשם שרבי יעקב יוסף "בעל התולדות", היה המליץ העיקרי של הבעל שם טוב, ולכן רוב תורתו של הבעש"ט מסורה לנו בלשונו של "בעל התולדות".

בדרך כלל, ישנן שתי דמויות המשמשות את הרבי: אחת הממשיכה את תורתו בבחינת בן לרבי, לכן גם הוא זוכה כשיגיע הזמן להיות "רבי". ואחת המשמשת לרבי כמתורגמן, והוא בבחינת עבד לרבי. וישנן לכך כמה דוגמאות:

א.      האר"י ז"ל והרב חיים ויטאל - רבי ומתורגמן. הרב חיים ויטאל, תלמידו הנאמן של האר"י ז"ל, היה בבחינת המתורגמן של רבו, שהרי כל תורת האר"י עוברת דרכו, ובכל זאת לא מייחסים את תורת הסוד  למהרח"ו ואומרים "תלמידי המהרח"ו", אלא אומרים: "תלמידי וגורי האר"י ז"ל". כלומר שהמהרח"ו היה בטל לגמרי לרבו.

ב.       רבי נחמן ותלמידו רבי נתן - רבי ומתורגמן.

ג.        הבעש"ט ו"בעל התולדות" - רבי ומתורגמן.

ד.       הבעש"ט והרב המגיד - רבי וממשיך את דרכו. הרב המגיד הוא אינו בבחינת מתורגמן  של הבעש"ט, אלא הוא ממשיך את תורת רבו, ובבחינה זו הוא בן לרבו. אבל המתורגמן יש בו בחינה של עבד, כיון שהוא בטל לגמרי לרבו.

ה.      הרב המגיד ורבי לוי יצחק מברדיצו'ב - רבי ומתורגמן.

רבי לוי יצחק, מביא את תורת הרב המגיד בפשטות, ו"הקדושת לוי" מביא את תורתו המגיד בצורתה המקורית, בספרו "אור אמת".

הרבי הנוכחי התחיל כמתורגמן של הרבי הקודם, כי כך כל רבי מתחיל, בביטול מוחלט לרבו, עד כדי כך שאפשר למצוא קווי דמיון רבים בין רבי נחמן ורבי נתן, לבין הרבי הקודם לרבי הנוכחי. אבל בסופו של דבר, הרבי הנוכחי הוא גם ובעיקר ממשיך דרכו של הרבי הקודם, והוא גם "רבי" בפני עצמו.

הריגת רבי חוצפית המתורגמן – סוד "מאשפות ירים אביון"

השבת עצמה – שבת המלכה, היא סוד האישה התקועית, שבאה לדוד המלך שגם הוא סוד השבת – סוד המלכות, כדי לסובב אותו עד שיסכים להשיב את נפש בנו, לאור באור החיים.

רבי חוצפית המתורגמן מוזכר בסוף מסכת חולין. מהותה של מסכת זו היא התיקון של "אז הוחל לקרא בשם ה'", לכן מסכת זו מתחילה עם דיני שחיטה, שהיא תיקון לנשמות המתגלגלות בבעלי חיים טהורים, ונגמרת בשילוח הקן הקשור גם הוא לסוד הגלגול. בסיומה עוסקת המסכת באלישע אחר, ומלמדת שהסיבה שהביאה אותו לכפור בעיקר ולצאת לתרבות רעה הייתה כיון שהוא ראה את לשון רבי חוצפית המתורגמן מוטלת באשפה. על מראה זה שאל אלישע: פה שהפיק מרגליות של תורה, ילחך עפר?! אמנם במציאות זו הוא היה צריך לזכור שעיקר השכר הוא בעולם הבא שהוא יום שכולו ארוך וטוב.

שם גם מסופר שאלישע בן אבויה שהיה בן דורו של ר"ע, היה אחד מארבעה שנכנסו לפרד"ס יחד עם ר"ע, והיו עוד כמה סיבות שגרמו לו לכפור בעיקר, אלא שהגורם האחרון היה שהוא ראה את לשונו של רבי חוצפית מוטלת בעפר כאמור.

במקום אחר בחז"ל נאמר שהוא ראה את הלשון נגררת בפי חזיר, והמילה "נגררת" משמעותה מתגלגלת. על פי הסוד, אם האדם נידון להתגלגל בבהמה, הוא מתגלגל קודם בבהמה טהורה, ותיקון נשמתו והעלאתה יעשה אם תזדמן שחיטה כשרה של הבהמה. אבל על שלשת העבירות החמורות – גילוי עריות, ע"ז ושפיכות דמים, גלגולו הוא בבהמה טמאה.

הגלגול על חטא גילוי עריות השייך לקליפת ישמעאל הוא בגמל, ואם שני בני הזוג עברו עבירה זו, הם מתגלגלים ברחיים ורכב, בחינת דומם שהיא יותר חמורה מבע"ח. הגלגול על חטא ע"ז הוא בשפן, ועל שפיכות דם של יהודי או מי שגרם לזה, גלגולו הוא בחזיר. נראה שגם אלו שמתעסקים בחזיר, יש להם איזה זיקה לשפיכות דמים.

דווקא עינוי זה של רבי חוצפית הוא שגרם לאלישע לכפור, ולא שאר העינויים שסבלו שאר הרוגי המלכות. מכאן שיש בזה דבר שאין בשום עינוי אחר של שאר עשרת הרוגי מלוכה.

לשונו של רבי חוצפית נגררה בפיו של חזיר המסמל את עשיו, שתכונתו היא הרציחה, וכן גם בפועל, האדומיים הם שהרגו את עשרת הרוגי המלכות. לכן גלגול הלשון היה בפי חזיר.

לפי הגרסא הראשונה הלשון היא, "הייתה מוטלת באשפה". "אשפה" = "לשון" = "דוד בן ישי". הלשון של רבי חוצפית המתורגמן רומזת לשורש משיח בן דוד. "מאשפות ירים אביון" – מי שנמצא באשפתות הוא דוד מלך המשיח, יחד עם לשונו של רבי חוצפית המתורגמן.

"לשון רבי חוצפית המתורגמן" = 1936. מספר זה הוא ריבוע מדויק של 44 בריבוע. אם נחלק מספר זה ל-4 יצא שהממוצע של כל מילה הוא 22 בריבוע. כלומר, שלשונו של רבי חוצפית המתורגמן הוא השלמות של 22 אותיות התורה.

הגמ' בסוף מסכת חולין מוסיפה שתי מילים: "מוטלת באשפה". הוספת שתי מילים אלה, מעלות את הריבוע לג"ן בריבוע. (ר"ת ג"ן הוא "גלגולי נשמות").

אלישע אחר, שראה שהפה שהפיק מרגליות לוחך עפר, הוא בעצם ראה במו עיניו את חיבוט הקבר. הוא ראה שוכני עפר במוחש. וכן ראה שפי חזיר שהוא הטמא מכל טמא, גורר את הלשון הקדוש מכל קדוש. לא כל אדם מסוגל לסבול לראות מראה כזה (לאו כל מוחא סביל דא). אם ה' הראה לו דבר זה הרי שהוא ית' העמיד אותו בניסיון קשה ביותר. אמנם אין שום הצדקה לכפור בעיקר, ר"ל, אבל אפשר ללמד על אלישע אחר לימוד זכות מסוים, וזו הסיבה שר"מ התאמץ כל כך לתקן את רבו אלישע, ומידי פעם צריך עוד תיקון של עליית נשמה, הנעשה על ידי לימוד הזכות הנ"ל.

כפי האמור לעיל, שורש נשמתו של רבי חוצפית, הוא מגבורת ההוד דדעת דאבא שתכליתה הוא להתגלות. לנשמה זו, יש זיקה עם מלך המשיח, לכן האר"י ז"ל כותב על עצמו שהוא משיח בן יוסף, ואילו המהרח"ו תלמידו המובהק שהיה המתורגמן שלו הוא משיח בן דוד.

כלומר המשמיע את הדברים הוא משיח בן דוד, והמחדש שמקבל את הדברים מלמעלה הוא משיח בן יוסף. לכן רוב דרושי האר"י מגיעים ליחס בינו לבין תלמידו, כמו היחס בין משיח בין יוסף למשיח בין דוד.

השורש הראשון הוא בכך שיש לו את גבורת ההוד דדעת דאבא, בבחינת כח מ"ה שהוא תקיפות הביטול – שמתבטל רק לפרצוף אבא – לרבו.

שורש נשמתו של רבי חוצפית הוא מבוא גדול בכתבי האר"י ז"ל להבין את סוד הגלגול, ובמיוחד הגלגול המביא לימות המשיח. המשיח הוא תמיד השביעי, ולכן גם רבי חוצפית מוזכר בהשגחה פרטית כשביעי לעשרת הרוגי מלוכה.

ישנם כמה זוגות בכל דור ודור, שאחד הוא הרב והשני המתורגמן, והם ביחס של משיח בן יוסף ומשיח בן דוד: יוסף ומנשה, משה ואהרון, ירמיה וברוך בן נריה, ר"ג ורבי חוצפית המתורגמן, האר"י ומהרח"ו, רבי נחמן ורבי נתן, האדמו"ר הזקן והצמח צדק.

כפי שנאמר לעיל, בפעם השלישית שאורו של רבי חוצפית יוצא, הוא פורץ את ראש לאה – אותיות המחשבה, ויורד לנקודת התפר בין המחשבה לדבור – אותו מקום שלאה ורחל מתחברות.  מכאן יוצא שוב בכוח אדיר ומתגלה בחוץ. בנקודת החיבור בין רחל ללאה, משם מתגלה ויתגלה רבי חוצפית המתורגמן בסוד משיח בין דוד, והוא מתגלה לבסוף מסוד "עקב ענוה יראת ה'" (משלי כב, ד), וזו הופעתו האחרונה לפני התגלותו – התפר בין המחשבה לדיבור – בין לאה ורחל. התפר הזה בונה את פרצוף רחל הגדולה הכוללת את רחל ולאה יחד, שזו השלמות הגדולה ביותר של כנסת ישראל, וממילא שלמות התיקון של אהבת ישראל – אהבת חינם.