פרק ד - עיבור נשמות

עיבור נשמה היא תופעה נוספת, המתרחשת במקביל לגלגול הנשמות. אם גלגול נשמה הוא חסד שהקב"ה עושה עם האדם, בכך שהוא מאפשר לו לחזור ולהשלים את החסר, ודאי שעיבור נשמה הוא חסד גדול עד מאוד, בו האדם בהיותו בעולם הזה, נעזר בעבודת ה' על ידי נשמת צדיק שנפטר כבר מן העולם. נשמת הצדיק מתעברת באדם בהיותו בחיים ומסייעת לו להשלים את עצמו ולהגיע למדרגות גבוהות מאוד בעבודת ה'.

ישנם שתי בחינות של עיבור:

א. עיבור נשמת צדיק המגיעה לצורך עצמה, כדי להשתלם במצווה שאותה נשמה המתעברת חסרה.

ב. עיבור נשמת צדיק הבאה לצורך האדם, כדי לסייעו בתורה ובמצוות.

האר"י ז"ל מקפיד לכתוב את המילה "עיבור" בתוספת האות י', ללמד שלעיבור נשמה יש קשר למילה "ויעבור".

המילה "ויעבור" = רפ"ח, ללמד שסוד העיבור הוא תיקון לרפ"ח ניצוצין, שכידוע ביאת המשיח תלוי בתיקונן.

כיון שגלגול = "חסד", וארבע פעמים "חסד" = "עיבור", הרי שעיבור נשמה הוא תכלית יג' מידות הרחמים של הקב"ה, האמורות ב"ויעבור".

בספרי הקבלה האחרונים ישנו עוד פירוש לפסוק: "פעמים שלש עם גבר". שם מבואר שהם כנגד ג' התיקונים הראשונים של השם "אל", הנזכר בפסוק: "הן כל אלה יפעל אל...".

כיון שגלגול הוא חסד, לכן מופיע השם "אל" בפסוק שהוא שם של חסד: "חסד אל כל היום" (תהילים נב, ג). אבל יש שורש יותר גבוה של שם אל, והוא מופיע ב-יג' מידות הרחמים: "אל רחום וחנון...".

יג' מידות הרחמים הכתובות במיכה, הם ה-יג' תיקוני דיקנא דא"א, שהם הנשמה הפנימית ליג' מידות הרחמים דז"א, האמורות אצל משה רבנו.

"פעמיים שלש עם גבר", הם כנגד שלשת התיקונים הראשונים של יג' מידות הרחמים הכתובות במיכה, שהם: "מי אל כמוך נושא עוון ועובר על פשע...".

היחס בין עיבור (רפ"ח) לגלגול (ע"ב) הוא שעיבור שווה ארבעה פעמים גלגול, ולכן ארבעה גלגולים שווים עיבור אחד.

יחס זה של אחד לארבע, נמצא בהרבה מקומות בתורה, והכל בסוד: "ואד יעלה מן הארץ". שהמילה "אד" מלמדת על היחס הזה, כדוגמת "עץ הדעת טוב ורע" (= 932) שהוא פי ארבע במספרו ל"עץ החיים" (233). וכדוגמת "ונהר יוצא מעדן...ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים".

ביחס זה של אחד לארבע, ישנו תיקון גדול, והוא שהקב"ה שהוא אחד, מתגלה בארבע אותיות שם הוי"ה ב"ה, שהוא שם העצם הפנימי ביותר, שכל שאר שמות הקודש מתפשטים ממנו. שם זה שהוא
"אחד יחיד ומיוחד" נקרא שם בן ארבע להורות על תיקון זה.

מכאן שישנו יחס מיוחד בין "גלגול" ל"עיבור".

נושא העיבור מוזכר בספר התניא הידוע כספר של בינוניים. המסר המובא בספר זה הוא, שאין הרבה סיכויים  להיות צדיק, לכן כדאי לשאוף להשיג את מדריגת הבינוניים (על פי הגדרת התניא). אמנם הבינוני שלם בדעתו, במעשה דיבור ומחשבה. הוא אמנם מודע לערך הגדול של עבודת ה', אבל עדיין הוא אינו חדור בפנימיות ליבו, בתוך התת מודע שלו, בעבודת ה'. מדריגה זו שגם בתת מודע חדורים באהבת ה' היא מדרגת הצדיק. לכן גם מדריגת הבינוני היא מדריגה גבוהה, והלוואי שיזכה האדם להגיע למדריגה זו. למרות זאת חשוב שלא יסיח האדם לגמרי את דעתו מלהיות צדיק, אלא צריך הוא לרצות לזכות למדרגת הבינוני ללא הסחת הדעת לגמרי ממדריגת הצדיק. לכן חז"ל מלמדים שמשביעים את האדם להיות צדיק, ובשבועה זו פותח בעל התניא את ספרו.

יש אפשרות לזכות למדריגת הצדיק על ידי סוד העיבור, שתתעבר באדם נשמת איזה צדיק, שיסייע לו בעבודת ה', עד שיגיע למדריגת הצדיק ממש.

מכאן שלזכות לעיבור נשמה זה דבר גדול.

אמנם קשה להשיג את מדריגת הצדיק, אבל לעתיד לבוא יתקיים הפסוק – "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ" (ישעיה ס, כא), שבזכות שיהיו צדיקים ירשו ארץ, ובזכות שלמות ארץ ישראל יזכו להיות צדיקים כיון שאחד תלוי בשני.

אבל עד אז הסיכוי היחיד להיות צדיק הוא בזכות העיבור. מכאן אפשר ללמוד עד כמה גדול ועצום עניין העיבור, ועד כמה זה קשור לחסידות.

מאוד משמעותי שהתניא שאינו עוסק בסוד הגלגול, עוסק בסוד העיבור.

לכן כתוב בתניא באגרת הקדש, שכשהצדיק נפטר כל תלמידיו הקשורים אליו, זוכים לאהבה והיראה של הצדיק בסוד העיבור, כלומר שנשמת הצדיק מתעברת בהם.

מימוש היכולת המשיחית שהרבי השרה על דורו הוא גם על ידי סוד העיבור, השווה במספרו לארבע פעמים גלגול. כלומר התיקון שנעשה בתהליך של ארבע פעמים גלגול, נעשה על ידי עיבור אחד של צדיק  העוזר לאדם להיות גם הוא צדיק.

האר"י ז"ל מבאר שאפשר לזכות לעיבור נשמת צדיק על ידי עשיית מצווה אחת בשלמות ולשם שמים. עשיית המצווה בשלמות היא דבר המעורר בשמים התפעלות ושמחה גדולה, ובמיוחד אצל הצדיקים שמאותו שורש נשמה של עושה המצווה. עיקר הקרבה היא בשורשים הרוחניים של הנשמה, ולאו דווקא בקרבה המתבטאת בעולם הזה בין הורים לילדיהם. לכן, אם כשהבן עושה מצווה אחר פטירת אביו, הדבר מועיל וגורם להתפעלות נשמת האב, כל שכן שמעשה המצוות גורם להתפעלות ולשמחה של כל הצדיקים השייכים לאותו שורש של עושה המצווה. ואם אחד מהצדיקים – הסבים הרוחניים הצטיין ועשה גם הוא את אותה מצווה, אז נשמתו נמשכת למטה ומתעברת באותו אדם שעשה מצווה זו, למרות הקושי הגדול לנשמה לרדת שוב לגוף גשמי. בעיבור זה מסייעת נשמת הצדיק סיוע עצום ואין סופי לאותו אדם שנתעברה בו, ועושה אותו צדיק ממש, כהגדרת התניא.

לכן עיבור כזה, ודאי שהוא יותר טוב מגלגול.

גלגול הוא נשמה אחת החוזרת, אבל עיבור הם שתי נשמות בבחינת "טובים השנים מן האחד". האר"י ז"ל מחדש שיתכן עיבור מחיים - כששני האנשים חיים, כלומר, מצב בו הצדיק מתעבר בתלמידו גם כשעודנו בחיים. דבר זה נלמד מדוד ויהונתן: "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו" (שמואל א, יח, א) דבקות הנפש הוא סוד העיבור. בדוד ויהונתן שהיו שניהם חיים, התעברה נפש דוד ביהונתן. עיבור זה לא חיסר מדוד כלום.

בעניין גלגול הנשמות למדנו שכשמתגלגלות מספר נשמות יחד בגוף אחד, כל נשמה המאוחרת לחברתה היא יותר פנימית, וכל הקדומה – יותר חיצונית. אבל לגבי בירורי הרפ"ח ניצוצין הסדר הוא הפוך: בירורי יום האתמול נכנסים פנימה, ובירורי היום הבא מלבישים על בירורי האתמול. דבר זה נרמז אצל אברהם אבינו: "ואברהם זקן בא בימים" – שכל יום ויום עושה מעשהו, וכל יום חדש מלביש על יום האתמול. העבר נכנס בפנים, וההווה מלביש אותו מבחוץ.

בפרק א' בפירוש הרביעי לפסוק "פעמיים שלוש עם גבר", מקשר האר"י את סוד הגלגול עם העיבור:

הרי היה הפסוק צריך לאמור רק "שלש", מדוע נזכר "פעמיים"?

מדייק האר"י ז"ל: פעמיים שלוש – שתי פעמים שלש, שהם שש:

שלש פעמים ראשונות האדם מתגלגל בכח עצמו. אם האדם לא הצליח בכח עצמו להתקן, אבל לכל הפחות הוא הצליח במשהו, אז מתחיל סדר חדש של שלוש פעמים, בתוספת צדיק שעוזר לנשמה המתקנת. גלגול זה הוא על דרך סוד העיבור, שבו האדם נעזר בנשמה אחרת, ובודאי יעזור, כיון שנשמת הצדיק העוזרת לא תסכים שהנשמה תישאר ללא תיקון. אמנם נאמר בחסידות שעיקר העבודה הוא עבודה בכח עצמו, והרבי רק מדריך ולא עושה במקום תלמידו, אבל בשעת הצורך הרבי גם עושה את עיקר העבודה.

מכאן שיש בחינה בגלגול שהיא כמו עיבור, וזו מעלה לנשמה המתקנת.