ריש לקיש פתר קריא במלכויות:

והארץ היתה תהו – זה בבל, דכתיב: "ראיתי את הארץ והנה תהו"

ובהו – זה המן, דכתיב "ויבהילו להביא את המן"

וחשך – זה יון שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזרותיה, שהיתה אומרת להן, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל

על פני תהום – זו מלכות הרשעה שאין לה חקר, כתהום הזה שאין לו חקר

ורוח אלקים מרחפת – זה רוחו של משיח, דכתיב "ונחה עליו רוח ה'"

על פני המים – באיזה זכות ממשמשת ובאה? בזכות תשובה שנמשלה למים, שנאמר שפכי כמים לבך.

כשאתה קורא את הפסוק הזה בבראשית נדמה לך שכאן תאור מצב מתמשך, ללא זמן וללא תהליכים. לכל מלוא רוחב עיניך תהו חסר פשר, ורק מלמעלה מרחפת, נוגעת־לא־נוגעת, רוח אלקים, ורומזת שמסתתר כאן משהו אחר, שיש כוונה מעבר לסתם.

אמנם כשאתה מגיע לפרשת נח, הרוח הזאת מקבלת פנים חדשות: "וימח את כל היקום... ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום. ויזכור אלהים את נח... ויעבר אלהים רוח על הארץ וישׁכו המים" – "רוח תנחומין והנחה עברה לפניו" (רש"י). אין הרוח רק ממד נוסף, עומק שאינו מובחן במבט שטחי, אלא רוח פועלת ומשפיעה, מנחמת ומרגיעה מן התהו. הנה רואים שבעקבותיה התהו הולך ושוכך, ואף כי אין ידוע עדיין מה יהיה, בכל זאת כבר אין מי התהום מבהילים כל כך בעצמתם, כבר רואים את הסוף וכבר מצפים שייחשף מה שהסתירו המים.

אבל את רוב חילה של הרוח אתה מגלה כשאתה מגיע לכתוב בתהלים: "בדבר ה' שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם. כונס כנד מי הים, נותן באוצרות תהומות". הרוח המרחפת היא היא מקור הנביעה של דבר אלקים היוצר, זה שנדמה היה כי בא בהפתעה ובניגוד למה שקדם לו – "ויאמר אלהים יהי אור". "בראשית נמי מאמר הוא". שוב אין הרוח רק מרגיעה מן התהו, אלא יוצרת מתוכו, מתיחסת אליו כאל חומר גלם, ומולידה ממנו הפתעות. ואותה רוח, כשם שהיא חוצבת עולם מן התהו, כך היא מחוללת נסים ופורצת את גדרי העולם, מעמידה את המים כמו נד, שעל כן חפשית היא הרוח.

בספר זה קובצו מאמרים שיש בהם "רוח משיחית", שמחפשים ומבחינים את "עקבות משיחך" בהוויה הנוכחית שאנו ניצבים תוהים ובוהים נכחה. למצער בכוחם לפרש ולעודד, אבל אם נזכה, תיהפך הרוח הזאת, שהמאמרים הללו משתדלים להצביע עליה, לרוח יותר ויותר פועלת ומצמיחה חדשות.

בכללות יש כאן שלש קבוצות של מאמרים (חלקם נדפסו כבר, ובאו כאן בפנים חדשות, וחלקם רואים כאן אור לראשונה). בקבוצה הראשונה חמשה מאמרים שבאים לאפיין את התקופה, שלשה הראשונים מדגישים את פני הנוקבא שלה, פנים שהחסידות שקדה רבות לטפח ולייקר, ואילו המאמר החמישי מוסיף ומדגיש את הפנים האחרות, את ההתנהלות והניהול בתוקף. המאמר הרביעי נע בין שני הקטבים הללו, בדרך של 'אורות זכריים דתהו בכלים נקביים דתיקון'.

בקבוצה השניה שלשה מאמרים מהם עולה שבחה של ארץ ישראל, ושבחה של התקופה בה ירושת הארץ ניצבת לפנינו כמשימה שאי־אפשר להתעלם ממנה.

בקבוצה השלישית ארבעה מאמרים, שלשה בעניני מלחמה, והרביעי חותם בשלום.

המאמרים הללו נכתבו בזמנים שונים, בדרך כלל תוך התיחסות למאורעות מסוימים, ומטבע הדברים רעיונות רבים חוזרים בהם יותר מפעם אחת, ובכל זאת נקוה שתימצא בכל מאמר אמירה חדשה.

רבים חוזרים ושואלים אם כל הנכתב הם דבריו של הרב, והעריכה היא רק סגנונית, או שמא העורך מרשה לעצמו להוסיף דברים משלו. ובכן, בספר הזה, יותר מאשר בספרים הקודמים, שולבו בתוך הרצאת הדברים גם פירושים וחידושים משל העורך, על פי ה"הקדמות האמתיות" והתכנים ששמע מפי הרב, אבל כולם היו אחרי כן לנגד עיניו של הרב והוכנסו ברשותו (אכן, לפעמים ניכר מן הציטוטים או מהניסוח שהעורך רצה "להטביל" במימי ה"יפוצו מעיינותיך חוצה" דברים שפגש במקומות אחרים, ותקוותו שאם לא ממש עלתה להם טבילה, לפחות זכו לבטול ברוב).

כאן המקום לציין כי המאמר הראשון הוא קצת יוצא מן הכלל. מלכתחילה לא נכתב כסיכום שיעור של הרב, אלא כהיענות של הכותב לפניה אליו מכתב העת נקודה (בטאון מתנחלי יש"ע והקרובים אליהם). המאמר נכתב כתשובה לשאלה במה שונה ההתיחסות לתקופתנו בבית המדרש אליו הכותב שייך – ישיבת "עוד יוסף חי" ת"ו, לשעבר אצל ציון יוסף הצדיק – מן ההתיחסות עליה אמונים חלק הארי של קוראי אותו כתב עת (בסופו של דבר נדפס שם חלקו הראשון, ותודה מיוחדת ליואב שורק על הכותרת היפה שהעניק לו).

לכן סגנונו של המאמר אינו כל כך לימודי, אלא נוטה להיות אקטואלי, ואף פולמוסי משהו, ומשולבות בו התיחסויות לדפוסי חשיבה ול"קודים" המקובלים באותו צבור. ואמנם נבחר להיות מוצב ראשונה בספר מפני ההשערה של הכותב כי יש בסגנון זה כדי לעשות את התכנים הפנימיים המוגשים בסגנון זה קריאים יותר, ואולי גם מפני היותה של התמודדות זו קרובה אל לבו.

כהמשך לספר זה צפוי ספר נוסף – "מלך ביפיו" – ובו קבוצת מאמרים על דמותו של המשיח עצמו, של מלך ישראל האמתי. יאמר אלקים וִיהי אור, במהרה בימינו אמן.

י"א

מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה[א]

חלק א - איזה דור הוא דורנו?

א. המחלוקת כיצד לשפוט את הדור

'כיצד לשפוט את הדור'? כך פחות או יותר ניסחו בחוגים רחבים של יראי ה' את השאלה איך להתייחס למציאות רבת התמורות והמאורעות במאה־מאה־וחמישים השנים האחרונות. דור (בפרט בהקשריו התנ"כיים) הוא מושג טעון מאוד ויהודי מאוד, בשונה מן המושג "הסטוריה", שהנו מושג ניטרלי. מי שעוסק ב"דור" אינו מתייחס ל'דברים שקורים', ואינו מסתכל על האנשים כעל 'הדמויות הפועלות' – ניסוח המעלה בדמיון מין מריונטות מופעלות במשחק בין כוחות עצומים – אלא רואה את האנשים כבעלי תפקיד, וכנשפטים לפני ה' אם ממלאים הם את תפקידם. ובעיקר, דור הנו מושג הקובע, כי המצע לכל אפיון יהודי של תקופה ותפקידיה, הוא תלותם ושותפותם בשלשלת הדורות המגיחה מן העבר הקדום אל עתיד פלאי.

על רקע זה מוכרות שתי גישות עיקריות החוצות את מחנה נאמני ה' וקדושת ישראל. גישה אחת מתייחסת למציאות כפשוטה, וטוענת כי זה דורות אחדים חלק נכבד מבני עמנו בוגד בנאמנות ובשליחות היסודית של ישראל בעולם, ומתנכר לברית שכרת עמנו ה' אלקינו בחורב. ואף כי אפשר שבבואנו לדון את היחידים נמצא הרבה צדדים כדי לזכותם בדין, ועל כן יש להתייחס אליהם בסבר פנים יפות, ולקרבם בעבותות אהבה וכו', אבל אין זה משנה את הגישה לכלל. הגישה הבסיסית למפעליו של הדור כדור, לתרבותו, ולכל מה שמעסיק אותו, צריכה להיות הסתייגות, ואפילו התנכרות, שלא לומר שנאה.

לעומתה באה גישה שניה וטוענת, כי אין לשפוט את המציאות לפי פשוטה, לפי המזדקר לעין ממבט ראשון. ההשוואה בין ההתכחשות לה' בדורות הללו האחרונים לבין תופעה זו בדורות קדומים (כפי שמצינו הרבה בתנ"ך), הינה שטחית ומלאכותית. ממילא גם הפניית העורף לדור מתוך הביקורת השטחית עליו, גם היא מעושה ואף מכווצת את נשמת ישראל הממאנת להתעלם ממצוקותיו.

ובמה השתנו דורות אחרונים הללו לטובה מדורות ראשונים עליהם ניתך זעמה של הנבואה? השינוי הוא במניע היסודי לחטא, כעת המניע אינו נמצא בתאוות הלב הזרות אלא בחלל שנפער בתוך ההכרה.

אבדה לדור הבהירות של הנוכחות האלקית, וממאן הוא לעשות שקר בנפשו ולאחוז במנהג אבותיו כאשר לבו בל עמו.

אמנם בהסבר זה אין די, גם מבקרי הדור החריפים עשויים להודות שזהו שורש הפורענות, אלא שטענתם היא כי דור דור וקשייו, דור דור ונסיונותיו, וגם הקושי להאמין בתקופה בה שולטים בכיפה ה'רציונאל' והנגלה, הנו נסיון שיש לעמוד בו. החידוש של המצדדים בזכותו של הדור הוא בכך שאינם רואים פה נסיון כפשוטו, אלא מסתכלים על הסתלקות בהירות האמונה בדורות האחרונים כעל תהליך הרה תוצאות, כעל שבר מחויב המציאות המאפשר דילוג אל עתיד שהנו חידוש מהותי לעומת כל מה שקדם לו, ובעצם השבר עצמו הנו כבר תחילת אותו תהליך.

נראה כי שני שינויים למעליותא צומחים בעקבות הסתלקותו של האור הקודם:

א.השמים מתפנים ונטהרים מדמיונות שוא, מציורים אודות נוכחות בוטה / אלימה / נטולת רוממות, ומעתה יש לקוות כי יתנוצץ בהם קדש אמתי ומזוכך.

ב.האדם משתחרר מלפיתה שפעמים רבות פעלה רק על חיצוניותו, ומעתה מתחיל בירור נוקב מי אנחנו כשלעצמנו, בירור שאמור לחשוף את עומק צלם האלקים שבנו.

באמת הא בהא תליא: רק האדם המקורי הקשוב לנשמתו, זה שיצמח בסוף הבירור הנוקב שבינו לבין עצמו, רגיש דיו כדי להבחין ולהזדהות עם אלקות שסר מעליה לבוש שק; ואל יהא דבר זה קל בעיניך, שכן אותו לבוש אמנם העכיר את 'תדמיתה', אבל סוף סוף גם המחיש אותה, והקל את הגישה אליה.

(את כל האמור כאן אפשר לצייר גם מן הכיוון ההפוך, מהאדם אל ה'. האדם שהתרומם ושכלו רחב, מאס בשמים כפי שהצטיירו אצלו עד אז. כיוון שחש את טוב טעמו של השכל הבהיר, הצטייר לו כי תיקון אמתי אינו בא בדרך של עימות ואלימות והכנעה, אלא בדרך של שכנוע והסכמה פנימית. ממילא, האלקות שהצטיירה עד אז כעומדת מולו ומתעמתת אתו, נדרש ממנה כעת לסור מדרכו. הציור השני הנו 'אופטימי' יותר, כבר כעת מבחין הוא ברוממות אצל האדם, בהתנשאות לעומת מצבו הירוד בעבר, לעומת הציור הראשון שזיהה בעיקר הזדמנות לשינוי, אבל בעיקרם עולים שני הציורים בקנה אחד, ולא נעסוק כאן בחילוקים שביניהם.)

הדבקים בפרשנות הזאת, ומסתכלים באספקלריא כזאת על הדור, אפילו יביאו להם חבילות חבילות של ראיות עד כמה שום דבר טוב ושום חידוש מרענן אינם מתרקמים בתוך חורבן האמונה בו הדור שרוי, לא יעזבו את תפיסתם. את האמת שבה יודעים הם על בשרם, מתוך ייסורי נפשם מכירים הם כמה יש בכפירה כוח מצרף, ומתוך עולמם הפנימי יודעים הם כמה בריאות נפשית יש בחופש, כמה כנות יש במידות טובות טבעיות, ואינם מסכימים להתייחס לכל זה כאל חטא שצריך לשכוח אותו ולהעקר ממנו. לכן גם לא יתכחשו לכל בני הדור אשר נסחפו־נשאבו למוטט את בניין האמונה שהנחילום אבותיהם, ולא יוכלו לראות בהם עיוות דוחה שנוח לו שלא נברא.

ב. הסכנות שבשיפוט החיובי

ובכל זאת, הרי כך אסור שיימשך ואי אפשר שיימשך, ואם חס וחלילה יימשך כך, שוב לא תהיה זאת רק 'בעיה שלהם', של עוזבי ה'. כביכול אמיתות האמונה עמדה כאן למבחן נועז, לבדוק עד כמה טבעית היא לאדם, וכשלה במבחן הזה, ההדרדרות לא יצרה מהפך מיניה וביה. וגם אם נתרץ שהתהליך ארוך ממה שחשבנו, וסוף סוף תבוא התנערות לתשובה דוקא מתוך השקיעה הנוכחית, אבל מה עד אז? להתעלם אי־אפשר, ואם אין מתעלמים (וגם לא כועסים ושונאים), הרי בזה נהיים שותפים לתהליך ההידרדרות ומושפעים ממנו.

על כן המשימה העיקרית שלקחו על עצמם אותם מאמינים, שגם מאמינים כל־כך בעם ישראל, היא לתת פרשנות החושפת את העומק של תהליכי הדורות האחרונים. הטוב ביותר יהיה אם הפרשנות הזאת תתקבל על דעתם של בני הדור, שכן תהיה היא אז מאיץ להביא את ההעלם לגילוי, ותכוון באופן של 'לכתחילה' – תוך חסכון בהרבה משברים וניסויי נפל – לטבעיות ישראלית אמתית, ולדעת אלקים שהיא צלולה ורחבה כאחת. אבל גם אם הפרשנות הזאת לא תצליח לשנות בפועל את פני הדור, בכל זאת, למצער, שכרה בצידה גם כאשר היא נשארת צופה מבחוץ. דומה היא לפס קול המדובב סרט, ומאפשר לאנשים לצפות בו. מעתה ייתפס מראה העיניים שלא כפשוטו, מפני שהקולות המלווים אותו עוזרים לראות ללבב. כעת יוכלו נאמני ה' לא להתנכר ולא לשנוא, ואולי אפילו להזדהות, ועם זה תחסך מהם ההשפעה השלילית.

אכן, זה איננו פתרון מושלם, מראה העיניים של הסרט מושך יותר ושתלטני יותר על הנפש ממה שחודר אליה דרך שמיעת האוזן את פס הקול, וצריך לטפח "מוחין חזקים" כדי שלא להתפתות לו, אבל בין האפשרויות האחרות נראית האפשרות הזאת עדיפה. מה עוד שיש לקוות כי מתוך המחונכים בדרך זו, יצמח כוח חזק ומשמעותי דיו כדי להשפיע על התהליכים שבפועל, אף אם לא יצליח ליצור מהפך בדרך החשיבה של אלו שאינם רואים את הדברים אתו עין בעין.

ג. ההשלכות מהשיפוט האמור על עצם האמונה בה' – ושיפוטן

לאחר כל האמור יש לומר שצורת השיפוט הזו את הדור אינה רק מלבבת, ויש תחושה כי אין בידה להציג תמונה שלמה. אפשר היה לומר כי 'כאב הבטן' נובע מכך שבפועל הדברים אינם מתקבלים על לבם של אלו שאותם 'מפרשנים', והללו בדרך כלל מתעלמים בתוקף מהשיפוט המחלק בין חיצוניותם המפנה עורף לפנימיותם שואפת הגדולות. אבל נראה כי תחושת החסר מתחילה עוד לפני ש'יורדים לשטח' ורואים שהדברים אינם מתקבלים בקלות. קיים חשש מעיק כי השיפוט המוצג כאן, איננו ממצה, למרות כל מורכבותו, ואף יש בו משהו מלאכותי (או שמא הדור עצמו, ולא רק השיפוט שלנו אותו, כבר עבר את השלב בו חש כי שאיפותיו הן נעלות ומזוקקות, ומרגיש שהיתה כאן החטאה רצינית, ושוב אינו מצליח להזדהות עם אותה רוח גדולה שסחפה אותו לפני שנות דור).

על מה נשים את האצבע, איפה נקודת התורפה?

לשם כך אולי יש צורך להפליג קצת להפשטות: אם הדברים הם כפי שהוצגו, הרי כעת אנחנו במהלך של התעלות, ודורות שיופיעו לאחר המשבר יהיו שונים מדורות שלפניו. דעתם את האלקים תהיה זכה ורחבה יותר, וליבם ישר כאשר עשה אותו אלקים, ומאליו וממילא נאמנת רוחם את ה'. מה הסך־הכל של תמונה זאת? הרי היא בבחינת "והלכת בדרכיו" – מה הוא רחום אף אתה רחום וכו', ובמילים אחרות: "האדם היה כאחד ממנו" בניחותא (בחינת "אני אמרתי אלהים אתם"), כי אחרי התשובה מחטא אדם הראשון זדונות נעשים לזכויות, והאדם זוכה להתעורר אל החיים אליהם נועד, להדמות לבוראו, להיות בצלמו וכדמותו. איש המעלה הלא הוא הנביא, והנביא שליח הנהו, ו"שלוחו של אדם כמותו", וכן האומה בכללה ממלכת כהנים היא, שלוחת ה' לעולם, המשולה ללבנה המביאה את אור החמה ליושבי חושך. וככל שאדם מזוכך יותר ומשקף יותר את בוראו, כך יכול הוא יותר להיות חופשי ויוצר מכוח אלקים שבקרבו, וכך ראוי לו יותר להאמין לעצמו, ליושר לבבו.

ומגובה אויר הפסגות הזה, כיצד מצטייר לו העבר על מלחמת היצר שבו, על הנחתו הפשוטה כי יצר לב האדם רע מנעוריו, אשר אז כל מה שמזוהה כמתאים לה', ממילא אינו מתאים לנטייה הטבעית? מצטייר הוא כילדות שסוף סוף בגרנו ממנה. רע היצר בנעורים, אבל אחר כך מבשילה ההכרה ובידה למשוך את היצר אחריה.

וכעת נלך עוד צעד: ככל שהאדם עולה ומתקדם במסילה זו שהתווינו פה, תפיסתו את ה' נעשית פחות ופחות אישית, יותר ויותר מופשטת. ה' נתפס פחות כמישהו ויותר כמשהו. שהרי תדמית אנושית נרקמת על רקע יחסי אנוש, ויחסי אנוש היינו יחסי גומלין. כאשר יש שנים שונים זה מזה המחפשים זה את זה, ומתאמצים להיות זה עם זה וללכת זה לקראת זה, יש בתוך התהליך הזה הרבה 'פני אדם' – "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". אולם כאשר ההידמות לה' גוברת, אפשר לדבר על פני אדם בעיקר כלפי האחרים, מה הוא מרחם על אחרים אף אני כן, אבל בינינו לה' יותר ויותר מצטיירת אמיתתו, היותו אמת יציבה ו'הכרחית' הסוחפת כל ואינה מותירה אופציה אחרת, ולפיכך גם יש לצפות ממנה להתנהגות עקבית. ה' מצטייר יותר ויותר כ"נצח ישראל [אשר] לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". יחס כזה מתפתח גם למציאות כולה: הציפיה ממנה היא שתלך ותחלץ מהסתבכויותיה והרפתקאותיה ותנהג כפי יושרה הפנימי כאשר עשה אותה האלקים, ומי שיותר שקט ואיתן ברוחו והולך בטח, ופחות מסתבך ונכנס להרפתקאות, הנו יותר קיים ואחוז בנצח, ופחות חי ותוסס. [האבחנה שכאן מומחשת היטב כאשר רואים שבפרק א' של ספר בראשית מוצגים עולם ואדם הברואים ופועלים כדבר ה' ורצונו, בסדר ובמשטר, ועל כן הכל שם טוב מאוד, ואילו בפרק ב' (ואילך, עד סוף סיפור גן עדן) מתואר עולם מגוון המסור לבחירתו של אדם, ועל כן שם יש טוב ורע. בהתאם לכך בפרק א' האלקים מוצג כמופשט ומרומם, הוא ציוה ונבראו, ואילו בפרק ב' יש לשונות הגשמה רבות, והיוצר מדמה עצמו ליצורו, ואין כאן המקום להאריך, עיין מאמרנו "אֹהב אדמה" בספר אדמה שמים ותהום.]

דוגמא להפשטה המפקיעה את הממד האישי היא היחס לתשובה: אם התשובה התפרשה עד כה כהתפייסות לאחר נתק, הרי כעת כבר מבינים שהתשובה היא דבר מוחלט שקדם לעולם ומונח בתשתיתו. כל־כולה של המציאות היא תנועה כלפי מעלה, חתירה ללא לאות וללא הפסק, ואף אי־אפשר שיהיה אחרת, כי הכל בא מן האלקים והכל שב אל האלקים. השב בתשובה בעצם פותח את המודעות שלו ומאפשר לזרימה הזאת לשטוף דרכה. בהתבוננות כזאת מבינים כי לא אדם הוא ה' להנחם על הרעה, ואין צורך לפייסו, אדרבא הוא "המניע הבלתי מתנועע" המניע את כוח התשובה האין־סופי (השוה את האמור כאן להבנה שמגלים כלפי ההתכחשות לה', כמתואר לעיל, וכאמור לעיל אותה הבנה יודעת כי אתה החוטא בפנימיותך מתכוון למשהו שונה בתכלית ממה שמשתקף באופן חיצוני ממעשיך שבפועל).

וכך משתנה גם היחס הנפשי לתפילה, שוב אינה פעולת שכנוע כביכול, ריצויו של ה' כי יאות לעסוק בעולמי שלי ובצרכי, אלא הארה עד כמה כל דבר מספר כבוד ה', וככל שמואר ונחשף עד כמה כל ענייני העולם הזה אינם אלא התגלות ה', ולא צרכים פעוטים של מה בכך, ממילא שופע בהם מקורם ומיתקנים הם מכל פגמיהם.

לאור זה, כשנחפש את היעד הסופי של כל עלית העולמות הזאת המתוארת כאן, נוכל להשתמש בלשון הזוהר, "לאשתאבא בגופא דמלכא". או אז "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". אם נרצה לצייר זאת במושגים אנושיים־נפשיים, נאמר שככל שהיצורים עולים יותר, כך פחות ופחות מרגישים את ה' מחוץ להם, ופחות ופחות מתייחסים אליו כ'אתה'. יכולים הם לומר כנביאים: "כה אמר ה'", "אני ה'", ביודעם שהאמת היחידה של קיומם היא ה' עצמו. יודעים הם על בשרם כי הנם "אפשרי־המציאות" שמציאותם מתקיימת רק מכוחו של "מחויב המציאות", ואפשר אפילו לומר כי מודע להם שכל קיומם אינו אלא נביעת האין־סוף.

האם הלב נענה לחזון הזה, מתלהב ממנו ומוכן לרוץ אחריו להגשימו? סבורני שלא, למרות כל הרוממות שבו. התקדמות הדברים המוצגת כאן מרוקנת את התקשורת עם ה' מכל מה שהדת ידעה – ואף היה לה האומץ – להוסיף על הפילוסופיה. הלוז של חיים דתיים, בכל רמה שהיא, הוא ההדדיות. חיים דתיים מיוסדים על קשר בין שונים שאינם נמוגים זה בזה. יותר מזה: מה באמת מאפיין ומייחד את החיים הדתיים היהודיים, ונותן להם את צביונם ואת עומקם? הלא זה שהם מטפחים מאמץ לקשר הדדי בין שניים שיש ביניהם פער אין־סופי, ועם זה משיכה עמוקה שמתעקשת לגבור על הפער.

מכאן אוצר המונחים העשיר שהתייחד לקשרים שבין אדם לה': קבלת עול, שמיעה בקול, חרטה, מחילה, תשובה, אהבה, יראה, תחינה, מסירות, דבקות ותמימות.

המושגים הללו משדרים מנגינה שונה מזאת שעלתה מן האידאלים שאוזכרו לעיל. קבלת עול אינה 'הולכת' בקלות יחד עם החופש, ויראה אינה נשמעת דומה להזדהות. המילים הללו מבטאות את תחושת האדם והכרתו עד כמה הוא כשלעצמו – כפי טבעו הפשוט – תלוש ואבוד מאמת ה'; עד כמה זקוק הוא להתערבות של 'מישהו מבחוץ', ותהא אפילו מכאיבה, ועד כמה נכון הוא להציב את חייו מול נוכחות אינטנסיבית של משהו שונה ממנו בתכלית (אמנם אותה הזדקקות ואותה נכונות מעידות על שייכות סמויה עמוקה, ואף־על־פי־כן אין בידי השייכות הזאת להפריך את ממשותו של האני השונה הפונה ממרחק רב מאוד, וראה הערה משלימה בסוף המאמר).

ואמנם, אם ניענה לנטיית הלב הזאת, שהדת נתנה לה מקום (ואפילו מקום של כבוד בראש), ונסכים גם בדעתנו כי הקשר הנכון עם ה' אסור לו שיפסיד את כל המתואר כאן, אסור לו שיהיה עקר מכל חיי היחס העשירים האלה, הרי נבין שההתקדמות ועילוי הדורות אינם יכולים להתמצות או להסתפק בהזדהות הולכת וגוברת עם "אני ה'", ואין ענין זה לבדו תכלית העבודה (דרך אגב, גם המושג עבודה עצמו הולך ונמוג תוך כדי ההזדהות הגוברת עם המעבר – שנראה עד כה כל כך אידילי – ממעמד של עבד, לשל בן, שהנו "כרעא דאבוה").

שלמות היחס אל ה' כוללת גם את הפניה אליו כאל 'אתה', עומד נוכח, שונה ומבוקש, ולפיכך התקדמות הדורות צריכה להתבטא גם בהיותם מרגישים יותר ויותר את הפער בין האדם לה', ואת עומק ההזדקקות אליו. [המעמיק גם יבין כי לומר לה' 'אתה', היינו לתת קיום אמתי לעצם החידוש של היות בריאה, שכל עיקרה אינו אלא הזולתיות ביחס אל ה', בעוד שלומר 'אני' פירושו להבליע את הבריאה במקורה בלא לתת לה קיום של ממש, קיום כזה שיוותר גם כאשר הנוכחות האלקית תפסיק להסתיר עצמה. וכבר שאלו כיצד אפשר לומר: "אתה ה' לבדך", אם לבדך אתה, מי נותר לומר לך אתה? אבל – 'למה זה נשאל לשמו', למה נשאל כיצד יתכן לו שם כאשר הוא לבד, ואין אף זולת שיצטרך לקרוא בשמו (שהרי שם נועד לחבר בין "אתה" ל"אתה", בין פונה לזולת לבין זולת שמצפים כי ייענה לפנייה) "והוא פלאי". וכבר נסחפנו יתר על המידה לדון בכבשי דרחמנא במאמר שרצה לדון בכבשונו של דור.]

ד. שיפוט הדור לאור חיפוש ההדדיות בין ישראל לה'

נשוב כעת לדבר בענין הדור. גם אם נסכים שכל המשברים הם תוצאה של בהירות וחופש, ובעצם הם ביטויים מעוותים לרצון להדמות אל ה' ובזה להתקרב אליו, עדיין עלינו להודות שיש בכל הלך הנפש הזה נסיגה עמוקה משפלות הרוח לפני ה', מהתחושה הנכונה עד מאוד עד כמה רחוקים ושונים אנחנו מאתו, שהרי 'האלקים בשמים ואנחנו על הארץ', וראוי לנו לפיכך שיהיו 'דברינו מעטים' ויומרותינו מוגבלות (וכאמור לעיל, זו אולי הסיבה הנסתרת לנסיגת הדור הזה מרוממות הרוח ורמות הרוח שנשבו בדור שעבר, הדור עליו התנהלו הדיונים והמחלוקות שפירשנו קודם).

באחת המעשיות של ר' נחמן מברסלב, מסופר על בת מלך שנואשה מכך שבחיר לבה האבוד יצליח למצוא אותה ביוזמתו, על כן החליטה ליטול את היוזמה לידיה. מפני הסכנות האורבות לאשה יפה בצאתה ממקומה, החליטה להתחפש לאיש. הציור הזה רודף אחרי כותב השורות הללו בבואו לתאר לעצמו את הדור (ושוב, התייחסות זאת היא בפרט לדור שעבר, שהוא כבר עובדה מוגמרת שיותר קל להתבונן בה). כנסת ישראל נוטלת את היוזמה לידיה, אבל לשם כך מתדמה היא לגבר נועז. יש בזה הרבה עצמה, אבל חסר לזה חן. חינה של כנסת ישראל כאילו אבד בתוך עלילות הגבורה והמעש של הלוחמים והבונים, ואם מישהו בכל זאת רוצה לשמוע את המיית היונה בחורבה בתוך הרעם מחריש האזניים של חצוצרות הממלכתיות, עליו להתכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, היכן שעונים ישראל אמן יהא שמיה רבה מבורך[ב].

שכן מהו חן? ישנם שני פסוקים בספר משלי שאפשר ללמוד גזירה שוה ביניהם: "אשת חן תתמֹך כבוד"[ג], "ושפל רוח יתמֹך כבוד"[ד]. חן הוא שפלות הרוח, חן הוא "רוח חן ותחנונים", ועל כן כשישראל מעלים חן לפני ה' משולים הם לאשה. האשה יודעת להעריץ מרחוק, האשה יודעת להשתדל ולשדל, להתפתות ולפתות ("בשופר אפתנו"), האשה יודעת להודות בצורך שלה לקבל מהזולת, ויודעת אף כיצד לקבל. "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", ולשם כך צריך שיהיו תחתונים שיזדקקו לה' וישמחו בו כמוצאי שלל רב.

ציור הדור שציירנו לעיל היה חסר את כל שפלות הרוח הזאת, היה חסר נשיות, זהו דור שלמד לתת ולפעול, אבל איבד את יכולת הקבלה. זה דור ששאף אולי להפנים את התורה אבל התרוקן מכשרון התפילה. לא פלא שהחרדים לדבר ה' שהסתכלו בו, לא זיהו מתחת לתחפושת הגברית את כנסת ישראל המנודה והמתרפקת. וכנגד זה אלו שזיהו את גדלותו, לעיתים הזדהו אתו עד כדי כהיית רוח החן והתחנונים אצלם פנימה, ויש שהבינו את שגיאותיו טוב כל־כך עד שתשובה של הדור כפשוטה לרוח ישראל סבא אפילו לא נראתה להם כחזון מרנין.

אבל מי שנפשו ערה לשפלות הרוח לעולם לא יתנשא ויתגאה על אנשים שהזיקה שלהם אל ה' 'ילדותית', ואפילו לא יתנשא על ילדותו שלו. שהרי ביחס לה' עצמו, לאין־סופיותו ושלמותו, האם יכול הוא לסבור שהצטמצם הפער מאז שבגר והשכיל? אדרבא, אם היתה התקדמות אמתית, היתה היא בעיקר בהעמקת תחושת המרחק האובייקטיבי ובהפלאה על כך שה' בכל זאת גובר על הפער ונמצא לנו. על כן האיש הזה מבין שהתפילה לעולם ילדותית היא בעצם, בבחינת "נער ישראל ואֹהבהו"[ה].

ומי שנפשו ערה לשפלות הרוח גם לא יתחמק מעומק ההודאה על חטא, ולא יתלה את החטא בתהליכים, כי כל כמה שיכולה להיות אמת בפרשנות האובייקטיבית הרואה בחטאים תהליכים הכרחיים, הרי פרשנות זאת מחטיאה את העיקר. היא מרוקנת את החוטא מממשיותו, ובעצם את האדם מעצמאותו, מהיותו זולת ביחס לה', מיכולתו הממשית להפנות עורף, וממילא מחזרתו בתשובה כפונה שוב לומר 'אתה'.

ונאמר על רקע המדובר כאן עוד דבר: כאשר חסר הממד ה'דתי' הפונה אל ה', המאמין בו מרחוק, המתגעגע והמתענג עליו כזולת, לא רק שיש פה חוסר שלמות, אלא שהממד הקיים גם הוא מועד לכשלון, ובעצם אפשר לומר כי כושל הוא מיסודו. לפי שהידמות לה', כאשר עומדת היא בפני עצמה, טומנת בתוכה טעות־סכנה נוראה (ולא לחינם נאמרה מצות ההידמות במסגרת צייתנות לה' כמצַוה, כנותן הוראות הכפויות על האדם בניגוד לנכונותו הטבעית – "כי תשמֹר את מצות ה' והלכת בדרכיו"[ו], ואכהמ"ל):

כאשר מישהו מתדמה למישהו, מחלחל בסתרי לבבו כי אפשר שהחיקוי מוצלח, ושוב אין צורך במקור. מה שיכול להתפרש כהתקרבות, כקירוב הדעת, יכול להתפרש גם כהחלפה.

צא וראה מה עשה לנו ההומניזם. הרי כל־כלו יומרה לעגן בתוך האדם את קנה המידה לטוב, ושוב אין צורך, ואף מקומם, להעמיד את האדם נוכח אלקים. הרי מצות האלקים פירושה חוסר אמון בטבעו הטוב של האדם, ופירושה נטילת החופש ממנו וכו'. ועוד יותר מזה יטען ההומניזם: הרי כאשר תובעים מן ה'אדם הטוב' ביטול, בזה מבטלים את הטוב שבו, וכן לא יעשה (וגם את הנטייה המסוכנת הזאת להחליף את ה' ראו – או ראה מזלם – של נאמני ה' שחרדו מפני תהפוכות הדור, ולא ששו להתפעל מהרוח הגדולה שעברה בלבות המתנערים מן הגלות, ומעול מלכות השמים שהיה כרוך בה).

האמת היא שרק כאשר חסיד מרגיש רחוק ממעלת רבו בעצם, מותר לו ומוטב לו שיחקה אותו, שכן החיקוי מלא אז בשפלות הרוח. סברת החסיד כלפי רבו היא שאמנם איני כמוך, וממילא התנהגות זאת שאימצתי בעקבותיך אינה מקורית אצלי. אבל טוב לי להתנהג באופן שאינו מקורי בדומה לך, ולחבור בזה אל הקדושה, מלהיות נאמן למקורי שלי, אשר הוא בעוונותי הרבים מקור נרפש. שפלות רוח שכזאת מגינה ומצילה מהאשליה שאפשר לו למלא את מקום רבו, ובזה משחררת מהסתבכות עם תדמית דמיונית של עצמו, תדמית שלוכדת בסבכיה את כל האישיות. דוקא לאחר ההשתחררות מ'מי אני', מזיהוי מעשי כמגדירים את מעלתי, אפשר לשער שמעשי החסיד יהלמו אותו, ויתחברו עם פנימיותו. [ובניסוחים החריפים משהו שטבענו לעיל אפשר לנסח כך: הזדהות בלא שפלות הינה האשליה ש'אני ה''. שפלות הרוח שלאחר ההתפכחות הינה בבחינת 'איני ה'' (ומה שאינו ה', ממילא הוא הפך ממנו, כמובן למתבונן). ההזדהות המתנוצצת בפנימיות הלב לאחר השפלות מולידה הכרה (או ליתר דיוק: הברקה) ש'איני אלא ה''. ותן לחכם ויחכם עוד.]

ה. אשת חן

כבר ארכו הדברים יתר על המידה ויש להובילם אל מסקנותיהם. נראה שהמסקנה המתבקשת היא להחזיר־להוסיף את ממד הנוקבא, את הממד הדתי־תפילתי לצביון עבודת ה' שלנו, לציורנו מה מתאים לו לדור, מה היופי ההולם אותו. בזה נתפייס עם הדבקים ברוח ישראל סבא, ואינם מוכנים להרפות מחן הגלות, ואנו הרי 'הסתבכנו' איתם בדור־שנים האחרונים.

מי יודע, אולי גם נזכה לפתות רבים רבים בעם לשוב לחיק אביהם שבשמים, לפי שגישה זאת נוטלת את עוקץ ההתנשאות שקיים בדרך כלל בהחזרה בתשובה, או בנסיון 'לפרשן' מישהו בניגוד לדעתו על עצמו, שכן לפי האמור כאן מי שמשתדל להשיב את רעהו בתשובה יכול לומר לו בכנות גמורה את האמת כי אני ואתה באותה צרה של התרחקות מה'. אפשר כי נכסי מרובים מנכסיך, כי אוצרות שנעולים בפניך פתוחים לפני, אבל אין כל זה מעיד על שינוי ויתרון מהותי ב'אני' שלי, העומד במערומיו חסר ומשווע. ובכלל, הגישה שכאן הרבה פחות מתוחכמת, הרבה יותר מודה בפחיתות האנושית, ועל כן נראה שיותר קרובה לרוחו של הדור שהמליצה וההתפעלות מעצמו כבר היו לו לזרה.

(על דרך האפשר ניתן להוסיף כי החלום שרבים מאתנו עוסקים בו, היינו להקים קהילות לדוגמא שתפתינה ותמחשנה כי מתוק האור לעיניים, גם הוא משכנע יותר באופן הזה. איננו מנותקים מהדור וקשה לצייר שנוכל להציג שלמות מנותקת מכל הבוקה והמבוקה והמבולקה שסביבנו, אבל הנכנס לקהילה שרוח של חן ותחנונים שורה עליה, ודופק חייה משדר כי 'לא התייאשה', יתכן בהחלט שיטעם ויראה כי טוב ה'.)