הקדמה

נספח א  - בת יפתח

ראה את דברי השו"ע[שלה]: "ויזהר מלהשתתף עם עכו"ם, שמא יתחייב לו [העכו"ם] שבועה, ועובר משום '[ושם אלהים אחרים] לא ישמע על פיך'[שלו] [כלומר, אסור ששם אלהים אחרים יישמע בדרך כבוד בגרמתך]". אפשר לומר כי כאן משתקף אחד ההבדלים בין תורת האבות לתורת הבנים – תורת משה. על האבות לא הוטל לתקן את העולם, אלא להניח בפנים את היסודות לקדושת בית ישראל. "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי הוי' לא נודעתי להם וגו'. לכן אמֹר לבני ישראל: אני הוי' וגו', וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדֹלים וגו', והייתי לכם לאלהים"[שלז]. ישראל כעם נועדו להתמודד עם המציאות הגויית ולא להשלים איתה, ולא כן האבות[שלח].

לפיכך, למרות הדמיון שבין מרדף לבן (שביקש לעקור את הכל[שלט]) אחר יעקב, למרדף פרעה אחר בני ישראל ["ויֻגד ללבן ביום השלישי כי ברח יעקב. ויקח את אחיו עמו וירדֹף אחריו דרך שבעת ימים וידבק אֹתו וגו'"[שמ] – "ויֻגד למלך מצרים כי ברח העם וגו' ואת עמו לקח עמו... וירדֹף אחרי בני ישראל וגו', וישיגו אותם"[שמא]), המרדף מסתיים אחרת. את לבן מונע ה' מעימות, ואילו את המצרים הוא דוחף לעימות הזה כדי לנצח אותם ולהראות גבורתו. לפיכך דברי החלקות של לבן – "ואשלחך בשמחה ובשִרים, בתֹף ובכִנור"[שמב] (אשר כמעט אפשר להסיק מהם מה היה בלבו, כדברי חז"ל שבלעם הוא לבן) – כביכול מתקיימים בפועל לאחר ההכרעה דוקא: "בתֻפים ובמחֹלֹת וגו', ותען להם מרים: שירו לה' וגו'"[שמג] (מעין זה אחר כך הוא הלילה עם שרו של עשו, משקף הוא את ההתמודדות והנצחון שיבואו בעתיד, בעוד שבאור יום, במציאות הממשית של יעקב, עדיין כורע ומשתחווה הוא לעשו, ומשתדל לחמוק מעימות).

למרות כל האמור לזכותו של יעקב, הליכה בדרכו של בעל "מי השלוח" תוכל לזרוק אור נוסף על הפרשה. בגלל חשיבות גישתו (וחדשנותה), נביא ממנה ציטוטים אחדים:

ד"ה במדבר (פרשת במדבר): אף בהאבות, שאף שכל מעשיהם היו תמיד לשם שמים, אך ממה שלפעמים לא כיוונו לעומק רצון הש"י, יצא לפועל אחר איזה דורות, ונולדו מזה נפשות לא טובים.

ד"ה ויהי חשך (פרשת בא): והנה בהנסיון שהלך [אברהם] להציל את לוט, ולרדוף להלחם עם המלכים, היה מסופק אם לרדוף אם לא, עד שהאיר לו הקב"ה שירדוף, כי היה צריך להציל שתי פרידות טובות כידוע. אכן, מאלו המחשבות שהיו אצלו שלא לרדוף, גם כן נעשו נפשות, שהיו חפצים גם עתה [ביציאת מצרים] בשב ואל תעשה, ושורשם היה גם כן נוטה מבלי להלחם במצרים..., וכל אלו מתו בשלשת ימי אפילה.

ד"ה ויהי ער (פרשת וישב): "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'" – פירש רש"י שהיה מתיירא שמא תתעבר ותכחיש יופיה. ענין חטא ער נצמח כמו שנתבאר [לעיל, שם]: "ביקש יעקב לישב בשלוה" – היינו להשמר מכל מעשה, לבל יכנוס בשום ספק. והנה זאת אין רצון הש"י בעולם הזה, לכן הראה לו הש"י: ראה מי שיוצא מיוצאי חלציך, שהוא גם כן ישתמר ממעשה, בכוונה שלא יבוא [לבו] לידי הפסד, רק שהוא בענינים גופניים. וראה והבן ערך דבר בזה: כי אצל יעקב היה נמצא גם כן חסרון הזה, רק חסרונו היה בעבדות הש"י, שהיה משמר עצמו מבלי להכחיש יופי עבודתו, וכאשר יסתעף זה עד הגוף, אז הוא חטא מפורש. וכן הוא בכל מחשבות האבות, שאצלם היה קטן מאד, ואחר כך, כאשר יברר הקב"ה ויברא ממחשבה כזאת נפש מיוחד, יתברר מה שיתברר.

והנה באותו מקום בו נכרתה הברית עם לבן, בגלעד, במצפה, מוצאים אנו לאחר שנים רבות את יפתח מנהל משא ומתן עם מלך בני עמון, כאשר מנסה הוא ליישב את הסכסוך בדרכי שלום, ואומר לו אז: "הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש, ואת כל אשר הוריש ה' אלהינו מפנינו אותו נירש"[שמד]. הרי כאן הקצנה של הפגם דלעיל, מין לגיטימציה לאלילות, כביכול אפשר שכל אחד יחזיק באמונתו. שהרי לפי הפשט אין הכוונה כאן ללעוג למלך בני עמון, הן זו אגרת דיפלומטית, אלא הכוונה לטעון שיש 'כללי משחק' מקובלים ביחסים בין־לאומיים, וכיוון שכמוש אלהי מואב־עמון לא הציל מיד האמורי, ואלקי ישראל הוא שהורישם, ממילא שייכת הארץ לישראל[שמה]. אמנם נשמעות מדברי יפתח עדיפותו וגבורתו היתרה של אלקי ישראל, אבל זה גופא שמוצג הוא כבר־תחרות, מטשטש את נבדלותו, ואת היותו היחיד שכל העולם שלו.

נראה שפגם זה של יפתח הוא השרש לכל החטא של הקרבת בתו: "שהיה רואה אותם שורפים את בניהם ובנותיהם לבעל, אף הוא עשה כן"[שמו].

ונעמיק בזה קצת: למרות האיסור החמור להקריב אדם, בין אם יותר הנדר ובין אם לאו, הנה נראה מלשון הכתוב שיש התפעלות מבת יפתח, ומנכונותה להקריב עצמה. אף אותו בכי שבכו עליה בנות ישראל, נראה שמנהג כשר היה – "ולכן יש להזהר בתקופת טבת ובשאר התקופות [אלו – לפי פירוש זה – ארבעה הימים בשנה בהם בנות ישראל היו הולכות לתנות לבת יפתח[שמז]] שלא לשתות מים בנפול התקופה, לפי שבאותו הפרק נשחטה בת יפתח, ונהפכו המימות לדם, ואי אפשר לעולם בלא צחצוח דם באותם הפרקים, והוא מלקה לכל שותה מים בהם"[שמח]. כלומר, כמו רגע הזעם שיש בכל יום, המשקף את הזעם האלקי[שמט], כך הקרבת בת יפתח משקפת איזשהו ממד אמתי של דין אלקי הטבוע במעגל הזמן של הבריאה, למרות כל העבירה והכיעור שהיו בדבר; וכיצד כל זה יתכן?

כדי להבין זאת יש לרדת לסוף דעתו של יפתח. מה סבר כשנדר? לפי הפשט סבר להקריב קרבן אדם[שנ]: "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון, והיה להוי', והעליתיהו עֹלה"[שנא]. אלא שתכניתו לא עלתה יפה, ה' הגיב על ה'רצון הטוב' הזה באופן נורא שלא ציפה לו, כי לא סתם אדם, ואף לא סתם אחד מבני ביתו הקרובים, יצא לקראתו, אלא בתו אשר "רק היא יחידה, אין לו ממנו בן או בת". התדהמה ניכרת היטב בתגובתו: "ויקרע את בגדיו ויאמר אהה בתי, הכרע הכרִעתִני, ואת היית בעֹכרי, ואנכי פציתי פי אל הוי' ולא אוכל לשוב".

יש לומר שבתחילה סבר כי לשם הצלחה במלחמה כה קשה יש לתת קרבן מיוחד וחריג, קרבן אדם, וכנראה דימה בנפשו, שהנה בשובו מן המלחמה, בתוך חגיגת הנצחון הגדולה, יוקרב קרבן אדם. אין זה קל, אבל זהו מחיר הכרחי. כלומר, יפתח דימה להתייחס לה' כפי שמתייחסים עובדי האלילים לאלוהיהם. הללו מבינים שאם רוצים חסד גדול יש לוותר ויתור גדול, אבל בסופו של דבר מדובר כאן בסחר־מכר. האדם מוותר כדי לבצר לעצמו את החלק הנותר, ובשבילו הוא העיקר והמטרה (מה שאין כן בעקדת יצחק! שם לא נותר מאומה, ודוק)[שנב].

מול התפיסה האלילית הזאת, הוכיח ה' את הטוטאליות שלו, בדרשו את הכל! ה' אינו מצפה מן האדם ל'נתח', לקבל גם הוא את חלקו[שנג], ואינו משלם לאדם על הנתח הזה בהצלחות שמעניק לו[שנד]. על רקע ה'הוה אמינא' של יפתח, היתה אמת בהקרבת בתו, אמת שיפתח נכנע לה, וגם בתו לא סרבה לה. אמנם אמת היא שאלקי ישראל הוריד את יצחק מן המזבח, וחפץ הוא בחיים, בחיים קדושים ומוקדשים לו, ואמת שפינחס היה יכול להתיר את הנדר[שנה], אבל על רקע הטעות הראשונה, הטעות השניה נתפסת כקידוש ה', בחינת "בקרֹבי אקדש"[שנו]. ה' אינו פרטנר לעסקאות, ואין כבודו שיפיקו ממנו תועלת בדרך של ניצול, כלומר, בדרך שהפנים מופנות לצרכי האדם, והגב אליו, ומשליכים לו כביכול מתנות מאחורי הכתף[שנז].

כעת, נוכל לחזור לפגם ה'דק' של יפתח, להתנסחות כאילו תיתכן חלוקת שטח בין כמוש לאלקי ישראל. התפיסה שאלקים מסתפק לו בעם משלו, היא השרש לתפיסה שאלקים מסתפק במתנות משלו. זו וזו הינן תפיסות אליליות במהותן[שנח].

תיקונו־גלגולו של יפתח היה ברבי חנינא בן תרדיון[שנט], שהיה הוגה את השם באותיותיו, ועושה בו מה שלבו חפץ[שס]. הלך רוחו הפוך משל יפתח הנכנע לנדר בשם ה', ולפיכך משמש לו תיקון. לדרכו, בעיקרו אין שם ה' דבר נורא המצמית את האדם, ואדרבא, קידוש השם הוא בראות הכל את כח הפעולה של ה', את עצמת טובו הבלתי מוגבלת. אלא שגישה כזאת עלולה להפיל באותה טעות ראשונה שטעה יפתח, שהרי אפשר שיבואו לנצל את ה', במקום להרבות להתפעל ממנו, ולכן גם הוא נענש. אמנם עונשו תיקן את השיבוש שעשוי היה לצמוח משיטתו: כשעלה בלהב אש השמימה כקרבן, העלה אתו את האותיות עצמן, "אמרו לו תלמידיו: מה אתה רואה? אמר להן: גוילין נשרפים ואותיות פורחות"[שסא], וכל ה"רצוא" הזה עתיד לאפשר "שוב", הוא אותו קידוש ה' שר' חנינא בן תרדיון חלם וחתר להגשים, ולמענו הסתכן בהתגרות ברומאים (עיין שם) – "מי שמבקש עלבונה של ספר תורה, הוא יבקש עלבוני"עב.