הקדמה

הקדמה

אמר הבעש"ט כי זאת התורה – תורת ה' – מראשיתה עד סופה, בסיפוריה כבחוקיה, בהוראותיה לשעה כבצווייה לדורות, נוהגת בכל אדם בכל מקום ובכל זמן. מן הסתם תמיד האמין כל יהודי במעורפל כי אכן כך הדבר, שכן כולנו מאמינים שהתורה ניתנה ממי שאצלו מצויים כל הנשמות המקומות והזמנים כאחת; וכולנו אף מצווים על עסק התורה לכל חלקיה, בלא הגבלת תחומים לאדם מקום וזמן מסוימים. משמע אם כך שהאחדות של ה' משתקפת בתורתו, וכל פינה מפינותיה חדורה בנוכחותו הכוללת כל, היינו גם את הנוגע לנו בפרט. אף־על־פי כן, הבעש"ט (כדרכו) הצליח בניסוחו הפשוט הזה לתבוע המחשת האמונה העלומה הזאת והחייאתה, ולעורר אמון כי הדבר אפשרי ובידינו, ולא יבש מעיין החיים של התורה ונחתם בספר.

מה שנכון וצודק בכל התורה כולה, ודאי שנכון ובולט בבירור בענין בו אנו באים לעסוק בדברינו כאן – בחטא המרגלים. הכתוב מעיד עליו בפירוש כי השפיע מעבר לזמנו ומקומו: "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו. וירגנו באהליהם, לא שמעו בקול ה'. וישא ידו להם להפיל אותם במדבר. ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות"[רכג]. וחז"ל אמרו: "ויבכו העם בלילה ההוא, אותו לילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות"[רכד].

אף כי ממבט ראשון אפשר לטעון כי אותו חטא אינו דורש התאמצות יתירה להבינו, שכן אשמת התרים את הארץ וגרוריהם מבוארת היטב בפסוקים: חטאו בחוסר אמונה בה' כי יסייע בידם לכבוש את הארץ, והוציאו דיבת ארץ ישראל רעה; אף־על־פי כן להסתפק בניסוח הזה פירושו לדלל ולרוקן את המאורע המכריע הזה מן הלקח הרב שהוא טעון בו. הלומד סבור כי אם הללו לא היו מאמינים דיים, הרי אנו לעומתם עושים את מירב המאמצים כדי להסתפח למחנה מאמיני ה' ולחזקו. ובין כך ובין כך אין באותו חטא ועונשו אלא לשמש תזכורת נוספת שלא לסור מן ה'. הוראה כללית שכזו לא עושה די לחיזוק הנפש וליכולתה שלא להכשל שוב, ואין בה יכולת חדירה אל האדם המקום והזמן, כדי לחשוף ולתפוס נקודת רפיון מסוימת במערומיה, ולהתמקד ברפואתה.

ואם להתייחס לחלק השני של החטא, לדיבת הארץ, הרי הלה ודאי שזקוק להתעמקות רבה כדי למצוא בו סימפטום למחלת נפש יסודית, ואם נסתפק בהפקת לקח מעשית בלבד, כלומר: נשמור לשוננו שלא לדבר רע על ארץ ישראל, ואפילו נשמור עינינו להתאמץ ולראות בה רק טוב, ספק עד כמה הדבר יצליח בידנו. אף ספק כיצד כל זה יועיל לעשותנו ראויים לגאולה – באי הארץ וכובשיה (כי נראה שלזה דרושה מהפכה יסודית, כשם שהיה צריך להחליף את דור משועבדי מצרים ויוצאיה בדור הנולדים במדבר). ובמילים אחרות: לקחים מעשיים מסוג זה לכאורה אינם נוגעים לכל אדם בכל זמן ובכל מקום. דורות הגלות או שהסיחו דעתם מן הארץ או שחלמו עליה רק טוב, ואף יושבי הארץ בזמנים כתיקונם – הארץ היא מציאותם הטבעית, תהא אשר תהא, ואינם דנים עליה אם טובה היא אם רעה.

תורת הבעש"ט צריכה כאן להצליח להמחיש לכל אחד מאיתנו, כיצד הוא עומד ברגע זה בשערי ארץ ישראל, כיצד עומדים מולו אותם מחסומים שעמדו אז בפני העם, וכיצד בידו לפרצם ולעבור ולדלג אל הויה חדשה, כזו המציתה את דמיונותיה ותשוקותיה של נשמתו מאז ומתמיד, אבל גם נראית תמיד מעבר להישג היד ולהשגת השכל, עד שצריך עצות מרחוק, כדי להצליח לצלוח את מיצרי הגבול.

ואכן, יהודי הקורא מדי שנה בשנה ומדי דור בדור את פרשת החטא הזאת (לדוגמא), לא רק שמאמין הנו כי נועדה גם לו, ואמורה ללמד גם אותו לקח, אלא אף חש היטב, כי עם כל פער הדורות והמצבים מוצא הוא הד נאמן בנפשו לאותו קושי לכבוש את הארץ, לאותו פיתוי להשאר במדבר או לשוב לגלות מצרים, לחיק המסכנות הפטורה מאחריות ומאבק. מי לא יודה למשל כי אותה 'חגביות' של המרגלים תכונה טיפוסית יהודית היא, כמעט 'נצחית' אם מותר לומר.

מתעורר על כן הצורך לרדת למניעיו הנסתרים של החטא, הם אלו אשר כנראה לובשים במצבים שונים פנים שונות, ואתם דוקא צריך להתמודד כדי לעקור את החטא משרשו. ואפשר אף יתרה מזאת: מדור לדור הולך החטא יותר ויותר לקראת חודו. התשובה וההתנערות של דור אחד מהופעתו הבוטה של החטא, פותחות פתח בדור שלאחריו לראות כי הענין כבד ועמוק יותר וממילא העיסוק בו גורלי ומכריע יותר, והתיקון השלם כרוך בתיקון (ואף בהפיכת) מצבו הקיומי של האדם עלי ארץ.

כדברינו לעיל, תורת הבעש"ט היא תורת היהודי הפשוט, אתה מזדהה נפשו של בן ישראל ברגע של אמת, בנקודת הכנות שבה (שכן תורה זו היא המאמינה באמת העמוקה שבאמונה התמימה, היא המחזירה את עטרת המובן־מאליו־לנשמה ליושנה). על כן, כמה שיארכו דברינו לקמן, אינם אלא פיתוח והבעה בשפת השכל (וממילא הקניית יכולת התמודדות ותיקון) לתחושות הסמויות שמתעוררות אצלנו בקוראנו על המרגלים, על כשלונם ועל תיקונם, טרם נתייגע לדחוק את כל האורות הסתומים הללו אל כלים פרשניים, למדניים, וכל כיוצא בזה.

על כן נידרש בדברינו כאן להסתכלותה של תורת החסידות לדורותיה וזרמיה על חטא המרגלים.

בתחילה נדון – בלא לעסוק בגוף הכתובים – בהבדל העקרוני שבין הכרת ה' ועבודתו שבמדבר, לבין ההתיחסות אליו בעקבות הביאה לארץ, ובדילוג הגדול שיש לדלג כדי לעבור מעולם לעולם; ולאחר מכן נבוא לעסוק לאור זה בגוף הפרשה, דרך דיון נקודתי בענינים אחדים שבפרשה, הן ענינים מתחום הפשט והן מתחום הדרש והדרוש (אשר – לדברינו לעיל אודות הצורך להעמיק בשרשי החטא – אין הבדל גמור ביניהם, ובא זה ומלמד על זה).