סוד ה׳ ליראיו

בעזהי״ת

ספר

סוד ה׳ ליראיו

מבוא לחכמת האמת ועבודת ההתבוננות

כולל חמשים שערי התבוננות בסוד שם המיוחד הוי׳ ב״ה

מאת

הרב יצחק גינזבורג

-מהדורת ביניים, לא מוגהת-

לא אסתייע מילתא בהוצאה זו לציין את כל המקורות אשר בספרי הקבלה והחסידות לרֹב הענינים המבוארים בספר זה.

עיין בכלל ח ב״כללי השערים ואופן ההתבוננות בהם״.

מפתח

הקדמה

כללי השערים ואופן ההתבוננות בהם

תפלה קודם הלמוד

א.          כללות עשר ספירות בשם הוי׳ ב״ה

ב.          ארבעה עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה

ג.          אור אין סוף ב״ה

ד.          עולמות, נשמות, אלהות

ה.          שלשה דלוגים

ו.          טעם הבריאה

ז.          אורות וכלים

ח.          יחיד הוא ויודע הכל

ט.          אותיות הוי׳ בלשון הקדש וסוד הידיעה והבחירה

י.           הוי׳ בחכמה

יא.         שש אשות הן

יב.         תורת רבינו האריז״ל ותורת מורנו הבעש״ט זי״ע

יג.         עבדו את הוי׳ בשמחה

יד.         שבת להוי׳

טו.         מועדי הוי׳

טז.         ארבעה לשונות של גאולה

יז.          ספירת העמר

יח.         שבעה תנאים בחנוך והדרכה

יט.         הנפש וגלוייה

כ.          קטנות קודם לגדלות

כא.        הרע כסא לטוב

כב.        מלחמת היצר

כג.         ביאת המשיח

כד.        תורת הוי׳

כה.        ירידת התורה

כו.         טל ומטר בתורה

כז.         מקור חיים

כח.        מצות הוי׳

כט.        שמש הוי׳

ל.          ברכותיו ונבואתו של בלעם הרשע

לא.        מה טבו אהליך יעקב

לב.        פרשת נדרים

לג.         אהרן הכהן

לד.        חדש אלול

לה.        תמים תהיה עם הוי׳ אלהיך

לו.         גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם

לז.         התגלות הכבוד ועבודת התשובה

לח.        טעם ההשתטחות על קברי הצדיקים

לט.        השגחה — חדש תשרי

מ.          ואתם הדבקים

מא.        קול שופר

מב.        מעשה הצדקה

מג.        לב שמח

מד.        ארבעה מיני אחדות ועמידה בנסיון

מה.        התבודדות

מו.         נר חנכה

מז.         מקור מים חיים

מח.        עץ החיים

מט.        הוי׳ נסי

נ.          שמחת פורים

הקדמה

״שויתי הוי׳ לנגדי תמיד״[א] הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ההולכים לפני האלהים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול; ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו כמו שכתוב[ב] ״אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה׳״, מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה׳ יתברך ובושתו ממנו תמיד[ג].

ואם לא יגיע אליו מיד היראה, יעמיק הרבה בענין זה עד שיגיע אליו. וגם ישוב בתשובה שלמה על כל עוונותיו שהם המונעים מהגיע אליו היראה כמו שכתוב[ד] ״עוונותיכם היו מבדילים וגו׳״[ה].

א

האדם השלם ״בתורה ובמעלות הצדיקים ההולכים לפני האלהים״ מיד בזכרו ש״המלך הגדול... עומד עליו ורואה במעשיו״ מגיע אליו ״היראה וההכנעה בפחד ה׳ יתברך ובושתו ממנו תמיד״. אך הנה אמרו רז״ל^[ו] ״ראה הקב״ה שצדיקים מועטים וכו׳״, ועוד אמרו^[ז]: ״לא נתנה תורה למלאכי השרת״ העומדים לפני המלך הגדול באימה וביראה תמיד. ואם כן איך נבוא אנחנו, עניי הצאן, אל פתח שער עבודתו יתברך, כל עוד רחוקים אנחנו מאד ממעלת הצדיקים. על תמיהה זו באה העצה היעוצה בבחינת ״כפליים לתושיה״^[ח]: ״יעמיק הרבה בענין זה... וגם ישוב בתשובה שלמה...״.

שתי עצות אלו — ״יעמיק״ ו״ישוב״ — הן שתי מדרגות בתשובה אמתית אל ה׳: ״תשובה עילאה״ ו״תשובה תתאה״. ״תשובה עילאה״ היא עבודת ההתבוננות בהעמקת הדעת ״ברעותא דלבא יתיר וחילא סגי לאתקרבא למלכא״^[ט]. בלשון המקרא נקראת עבודה זו ״דרישה״, כמו שכתוב^[י]: ״בכל לבי דרשתיך״^[יא]. ״תשובה תתאה״ היא ״מצות התשובה מן התורה״^[יב], שהיא ״עזיבת החטא בלבד, דהינו שיגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו יתברך ולא יעבור עוד על מצות המלך ח״ו הן במצות עשה והן במצות לא־תעשה״^[יג].

גם הצדיק הנ״ל, המקים בפשטות ״שויתי ה׳ לנגדי תמיד״, חיב להתעלות תמיד ״מחיל אל חיל״^[יד] בעבודתו יתברך על ידי עבודת התשובה עילאה (שלא על חטא ועון דוקא), בבחינת ״כל ימיו בתשובה״^[טו]. נמצאנו למדים שעבודה זו של תשובה עילאה היא שוה לכל נפש מישראל — ״כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה, לפום מה דמשער בלביה״^[טז].

וכן צוה דוד המלך לשלמה בנו^[יז]: ״דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, כי כל הלבבות דורש הוי׳... אם תדרשנו ימצא לך...״. הוי׳ ב״ה דורש מלמעלה את דרישת לב האדם מלמטה. לפי ערך הדרישה מלמטה באה הכרה והדעת ב״אלקי אביך״, שממנה בא האדם לשלמות עבודת ה׳ יתברך, בכל דרכי התורה והמצות, ״בלב שלם ובנפש חפצה״.

עיקר כונת העסק בפנימיות התורה — ״נסתר״ ו״נשמתא דאוריתא״ — הוא לעורר את ה״דרישה״ בלב כל ישראל, להחיותה ולהאירה (וכן עבודת הדרישה מביאתו להדבק בנשמתא דאורייתא יותר ויותר — ״לשמה״ ממש). וכן מובא בספר הזהר — ראשית התגלות פנימיות התורה^[יח]: ״׳והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע׳^[יט] בהאי חבורא דילך דאיהו ספר הזהר מן זהרא דאמא עילאה (בינה — עבודת ההתבוננות) — תשובה — ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר יפקון ביה מן גלותא ברחמים ויתקים בהון ׳הוי׳ בדד ינחנו ואין עמו אל נכר׳^[כ]״. מזה מובן שהעסק בפנימיות התורה, עבודת ההתבוננות, ותשובה עילאה — הכל אחד; ובזה תלויה הגאלה השלמה של עם ישראל.

ועוד איתא בזהר שמשיח בא ״לאתבא צדיקיא בתיובתא״^[כא] (להשיב את הצדיקים שאינם מודעים לעבודת התשובה התמידית, בתשובה עילאה). וכן פסק הרמב״ם^[כב]: ״ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין״.

ב

והנה ״אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו״^[כג]. תכונה זו של ״לבו דואג בקרבו״ היא התנאי היסודי שבלעדיו לא תכון עבודת ההתבוננות — תשובה עילאה — כלל. והיא השלמות האמתית (״אין שלם כלב נשבר״^[כד]), כשמרגיש בנפשו רחוקו העצום מהוי׳ אלקיו — העדר הכרת יחודו יתברך האמתי, איך שהוא הכל והכל הוא — ״אין עוד מלבדו״^[כה] ממש.

כשם ש״תכלית הידיעה שלא נדע״^[כו], כך ראשית דרישת הוי׳ באמת היא הכרת העדר־הכרתו את ה׳ בפנימיות נפשו, שמזה ״לבו דואג בקרבו״ וצמאה נפשו לאור ה׳ כי טוב, שבלעדיו אין חייו חיים כלל. עליו נאמר ״אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים״^[כז], ולו ״מוסרין סתרי תורה״ להאיר נפשו בשמחה רבה ושיהיה ״נר להאיר״ לנפשות רבות — בגלוי חסרונן ומלוי חסרונן — עד כי יבוא ינון, בב״א.

ג

מכל הנ״ל משמע שמדרגת ״הצדיקים ההולכים לפני האלקים״ היא למטה ממדרגת תשובה־עילאה, שהרי גם הצדיק מתעלה תמיד בכח תשובה־עילאה כנ״ל. וכן אמרו חז״ל^[כח]: ״מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין״.

בסוד ארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה, שתי מדרגות התשובה הן כנגד שתי ה־ההין שבשם: תשובה־עילאה — תשוב ה עילאה; תשובה־תתאה — תשוב ה תתאה. אות ה־ו שבשם היא כנגד מדרגת ״הצדיקים ההולכים לפני האלקים״, בתקון המדות שבלב — גלוי אהבת ה׳ ויראת ה׳ הטבעיות בלב כל ישראל (החיות הפנימית בקיום כל מצות התורה), שבין שתי מדרגות התשובה הנ״ל. אות ה־י שבשם היא מדרגת ״הלומד תורה בבחינת בטול עצמותו ממש מכל וכל, ואין הדבור שלו מהות בפני עצמו רק דבר הוי׳ מדבר מפיו״^[כט].

ד

התבוננות והעמקת הדעת (כח הרכוז) בענין אלקי כללי נקראת ״התבוננות כללית״. ההתבוננות הנ״ל ״שהמלך הגדול... עומד עליו...״ היא דגמא של ׳התבוננות כללית׳ (הצדיק הנ״ל אינו זקוק להתבוננות בהעמקת הדעת כלל, אלא ״כשישים אל לבו.. מיד יגיע אליו היראה...״ בבחינת זכרון בעלמא), ובלשון ספר התניא^[ל]: ״והנה ה׳ נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי״. מטרת התבוננות זו היא לעורר יראת ה׳^[לא], ״ראשית העבודה ועיקרה ושרשה״^[לב], בחינת יראת המלכות שכנגד ה־ה תתאה שבשם הוי׳ ב״ה^[לג].

ההתבוננות הכללית המסגלת לעורר אהבת ה׳, אהבת עולם, שכנגד אות ה־ו שבשם, היא: ״כי הוא חיינו ממש וכאשר האדם אוהב את נפשו וחייו כן יאהב את ה׳ כאשר יתבונן וישים אל לבו כי ה׳ הוא נפשו האמתית וחייו ממש״^[לד].

ההתבוננות הכללית שכנגד ה־ה עילאה שבשם, הבאה לעורר ״אהבה רבה וגדולה מזו״^[לה] היא על פי מה שכתוב ב״רעיא מהימנא״^[לו]: ״כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה כו׳ כי הלא אב אחד לכולנו... להיות רגיל על לשונו וקולו לעורר כונת לבו ומוחו להעמיק מחשבתו בחיי החיים אין סוף ב״ה כי הוא אבינו ממש האמתי ומקור חיינו ולעורר אליו האהבה כאהבת הבן אל האב״^[לז].

ה־י שבשם היא בחינת ״יראה עילאה״ — ״ירא בשת״ (אותיות בראשית, ותרגום ירושלמי: ״בחוכמתא״, בחינת ה־י שבשם^[לח]) — ומתעוררת על ידי ההתבוננות הכללית בהתחדשות הבריאה כלה, בכל רגע, ״יש מאין״. וכן כתוב בספר התניא^[לט]: ״אך היראה עילאה ירא בשת ויראה פנימית שהיא נמשכת מפנימיות האלהות שבתוך העולמות עליה אמרו ׳אם אין חכמה אין יראה׳^[מ] דחכמה היא כח מה ׳והחכמה מאין תמצא׳^[מא] ו׳איזהו חכם הרואה את הנולד׳^[מב] פירוש שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה׳ ורוח פיו יתברך כמ״ש^[מג] ׳וברוח פיו כל צבאם׳. ואי לזאת הרי השמים והארץ וכל צבאם בטלים במציאות ממש בדבר ה׳ ורוח פיו וכלא ממש חשיבי ואין ואפס ממש כביטול אור וזיו השמש בגוף השמש עצמה. ואל יוציא אדם עצמו מהכלל שגם גופו ונפשו ורוחו ונשמתו בטלים במציאות בדבר ה׳ ודבורו יתברך מיוחד במחשבתו... וזש״ה^[מד] ׳הן יראת ה׳ היא חכמה׳״.

ה

אף על פי שעל ידי ׳התבוננות כללית׳ אפשר לעורר ולגלות את האהבה והיראה הטבעיות המסתרות בלב כל ישראל, אין בכח התבוננות זו להוליד מאור השכל מדות חדשות — אהבה ויראה שכליות. מעלת המדות השכליות היא שבתקף התלהבותן מסגלות הן להאיר ולזכך את הגוף ואת הנפש החיונית הבהמית המחיה את הגוף. ה״בטול״ שבהתבוננות כללית הוא בדרך ״רצוא״^[מה] בלבד, כאשר ה״שוב״ הוא בבחינת ״יש מי שאוהב״, ״יש מי שירא״. אמנם הבטול האמתי בבחינת ״שוב״, החודר אל כל מציאות האדם ועולמו, הוא בא כאשר זוכה לעיקר עבודת ההתבוננות — ״התבוננות פרטית״^[מו].

ההתבוננות הפרטית, הבאה רק לאחר יגיעה עצומה במסירה ונתינה לפנימיות תורתנו הקדושה, היא להשכיל ולהעמיק בפרטי הסודות ורזין עילאין דמעשה בראשית ומעשה מרכבה^[מז], כפי שנתגלו לנו על ידי רשב״י, האריז״ל, הבעש״ט, האדמו״ר הזקן וכו׳. מהתבוננות זו בא ״לאסתכלא ביקרא דמלכא״^[מח] באמת, לראות בעין השכל שבלב כל ישראל ש״הוי׳ אמת הוא אלקים חיים ומלך עולם״^[מט] והכל אחד ממש ביחודו האמתי יתברך.

השראת אלקותו יתברך בלב המתבונן בהעמקת הדעת, מביאתו לאהבת ה׳ יתברך בלב שלם, לאהבת תורתנו הקדושה, ״חמדה גנוזה״ — ״שמו הגדול״, שעליו נאמר: ״עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו הגדול בלבד״^[נ]; לאהבת ישראל, שהיא עיקר ותכלית הכל. אהבת ישראל היא גם שלמות אהבת ה׳ — ״לאהוב מה שהאהוב אוהב״ — וה׳ אוהב ישראל כמו שכתוב^[נא]: ״אהבתי אתכם אמר ה׳... ואוהב את יעקב״.

ו

התבוננות — מלשון בנין. בשלמות כל בנין מתגלה הענג הנעלם שעלה ב״מחשבה תחלה״ מצפית ״סוף מעשה״ דוקא. שלמות כל התבוננות היא ה״שמיעה״ של תמצית נקדת האמת (״דערהער״ בל״א). בפנימיות ״שמיעה״ זו מאירה נקדת החכמה העליונה ה״מחיה״ את הבינה בענג הנעלם הנמשך על ידה. יחוד זה של חכמה ובינה, המכנה יחוד ״אבא ואמא״ בלשון הקבלה, מוליד את הבנים, מדות הלב — אהבת ה׳ ויראת ה׳ ושאר המדות הקדושות שכלן ענפי האהבה ויראה — בסוד ״אם הבנים שמחה״^[נב].

ההתבוננות נקראת ״אם״ כמו שכתוב ״אם לבינה תקרא״^[נג] — ״אל תקרי אם אלא אם״. הולדת הבנים היא כאשר מתגלה בבינה שמחה, בשלמות בנינה והשגתה, בחינת ענג שבת הבא לאחר מעשה בראשית, ושעל כן עקר עונת הזווג להולדת נשמות קדושות — בנים — הוא בשבת קדש דוקא.

ז

עקר כל בנין הוא יסודו, שעליו הוא עומד. והנה ״יסוד היסודות ועמוד החכמות״^[נד] הוא סוד שם הוי׳ ב״ה, שהוא הסוד המיחד לנו — עם ישראל — בנים להוי׳. שם הוי׳ ב״ה הוא ״שם העצם״, ״שם המיחד״, ״שם המפורש״^[נה] — כללות כל התורה כולה הנקראת ״שמו הגדול״ כנ״ל. הוא הכח הפנימי המקשר אותנו לעצמות ומהות אבינו שבשמים ב״ה, כמבאר בספר הזהר^[נו]: ״תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקודשא בריך הוא וכולהו סתים וגליא״. בחינת ״סתים״ דאורייתא הוא סוד שמו הגדול יתברך, המקשר בחינת ״סתים״ דישראל (ה״יחידה״ שבנפש, כמו שיתבאר לקמן) לבחינת ״סתים״ דקודשא בריך הוא (בחינת ״יחיד״ ממש — עצמותו ומהותו יתברך). מתקון היסוד נמשך ובא כל פאר הבנין, במזיגה נכונה בתאר, במראה ובקומה, ובהתכללות כל רבוי פרטיו יחדו עד שחי ממש מחיי החיים^[נז] — הוי׳ ב״ה.

ח

שם הוי׳ ב״ה נקרא ״שם בן ד׳״ על שם ארבע אותיותיו. יש בו עוד בחינה חמישית ״העולה על כלנה״, הנקראת ״קוצו של יוד״. הבנת חמש מדרגות אלו באה בדרך משל ונמשל מהכרת נפש האדם — ״מבשרי אחזה אלוה״^[נח]. בנפש האדם חמש מדרגות כלליות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה — כנגד חמש המדרגות שבשם הוי׳ ב״ה, מלמטה למעלה. חמש מדרגות הנפש מתגלות על ידי חמשה כחות כלליים מלמעלה למטה: רצון (מסירות נפש למעלה מטעם ודעת); חכמה (הסתכלות והשכלה ראשונה בעצם נקדת האמת); בינה (השגת הענין, תפיסתו וקליטתו על כל רבוי פרטיו); מדות (התפעלות הרגש שבלב); דבור (הבעה והתגלות לזולת).

בחמש המדרגות שבשם, נכללים כל סודות ההשתלשלות וההתלבשות של מעשה־בראשית ומעשה־מרכבה, ומה שלמעלה מהם — רזין דרזין דהשראת אלהות ממש^[סה].

ט

ככל שמעמיקים להתבונן בסוד הוי׳ ב״ה, איך הוא בא ומתלבש ברבוי ערכים שונים, שדרכם מאיר אורו הגדול יתברך — כשבכל מערכת, היחס בין חלקיה מקביל ליחס שבין אותיות שמו יתברך^[סו], מכלליות שבכלליות (מערכות הסוקרות רבוי עולמות ומדרגות כאחד — בחינת ״אריך אנפין״) ועד לפרטיות שבפרטיות (מערכות המגלות את סוד השם בכל מרכיביו המתגלים ומתכללים בתוך כח או מדרגה אחת פרטית — בחינת ״זעיר אנפין״) — כך מעמיקה ומשתרשת בנפש התודעה האמתית, שהוא יתברך נמצא בכל, בסוד ההתהוות התמידית יש מאין; מאיר מכל, בהוראת דרך חיים שיש ללמוד מכל דבר ודבר; והוא כל באמת לאמתו — ״אין עוד מלבדו״^[סז] ממש[סח].

י

ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים, אבינו אב הרחמן, שהעיון בספר הזה הבנוי כלו סביב ציר נאמן — שם הוי׳, אחד יחיד ומיוחד ב״ה[סט], ואשר כל דבריו נובעים ממקור מים חיים — מעינות ״נשמתא דאורייתא״ (עם גלוי בחינת ה״נשמתא״ גם ב״גליא״ — ״גופא דאורייתא״, הקמת המשכן להיות אחד), וכתשובת המשיח למורנו הבעש״ט זי״ע^[ע] לשאלתו ״אימתי קאתי מר״ — ״לכשיפוצו מעינותיך חוצה״^[עא] — יקרבנו לקיום היעוד: ״כי מלאה הארץ דעה את הוי׳ כמים לים מכסים״^[עב], בביאת גואל צדק בקרוב ממש, אכי״ר.

כללי השערים ואופן ההתבוננות בהם

א

״מבשרי אחזה אלוה״^[עג]: המשל הפנימי ביותר, שעל ידו אפשר לבוא פנימה אל תוך שערי ההתבוננות בסודות האלהות — מן הקצה העליון ביותר של עצמות אור־אין־סוף ב״ה שלפני הצמצום הראשון ועד לקצה התחתון ביותר של הסתרת האור האלקי בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו — הוא נפש האדם המלובשת באברי גופו. שהרי האדם נברא בצלם ובדמות אלהים כביכול ובו כלול הכל. ובאמת, כל משל־מכוון אינו כלבוש זר המלביש את הנמשל; אלא, עצם מהות ומציאות המשל בא ומשתלשל מן הנמשל, שהוא שרשו העליון. וכן העולם כולו נכלל בסוד ״אדם״, ועל כן יש למצוא בכל דבר בעולם משל מתאים לסוד האלקות המתלבש בו להוותו ולהחיותו.

על המעיין ומתבונן בסוד הוי׳ ב״ה, להעמיק בהבנת המשל בהפשטת גשמיותו, לשמוע בו את נקודת תמציתו, ומזה לבוא ולראות בעין השכל שבלב, את מהות ענינו, עד שבא לדבקה באלהות שבו, באמת.

והנה הכח להפשיט את המשל מגשמיותו, שהוא העיקר והיסוד בעבודת ההתבוננות, תלוי במדת הבטול וההכנעה שבנפש. ה״ישות״ של הנפש הבהמית היא ה״מחיצה של ברזל״ המפסקת בינינו לבין אלהינו. שרש הבטול הוא ״יראה עילאה״, ״יראת הרוממות״. וזהו ״סוד הוי׳ — ליראיו״ דוקא, שעל ידי זה ״ובריתו להודיעם״^[עד]. ברית ענינה התקשרות ודבקות עצמית שלמעלה מטעם ודעת. אך על ידי העבודה של ״סוד הוי׳ ליראיו״ מתגלה התקשרות זו בדעת — ״להודיעם״. וזו תכלית כוונת ההתבוננות — לדבקה באלהות באמת על מנת לקיים את כל מצותיו ית׳ באמת ובלב שלם כמ״ש^[עה]: ״סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם״.

ב

״נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן״^[עו].

בלמוד התורה בכלל, ובפרט בהתבוננות בפנימיות התורה — אין תחלה וסוף מוחלטים. על כן, בנין הקדושה, במח ובלב, נבנה לאט לאט^[עז] בשים לב לכל פרט שהחוש הפנימי תופס בהוה; באמונה תמימה שמה שטרם נתברר — עתיד להתברר בעזה״י. יש להתקדם משער לשער, ותמיד לחזור על הראשונות, בבחינת ״והחיות רצוא ושוב״^[עח], והלא אמרו חז״ל^[עט]: ״דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר״.

ג

״העלם״ ו״גלוי״, בנפש ובספירות העליונות — על דרך ״על־מודע״ (או: ״תת־מודע״) ו״מודע״.

ד

״התלבשות״ פרצוף עליון בפרצוף תחתון (לפרוש המונח ״פרצוף״ עיין בשערים א׳, ב׳), כח בכח, או אור בכלי — היא ע״ד המצאות הנשמה בגוף להחיותו. יש אשר המלובש מתגלה על ידי מלבישו ויש אשר הוא מסתתר בו.

ה

בבטוי: ״אור עולה רז עו׳ אין סוף עו׳ אדון עולם״ (כל תבה מודגשת דורשת עיון מיוחד בהבחנת שרשה הלשוני, צרופי אותיותיה, ראשי וסופי תבותיה, ערכה המספרי וכדומה), פרוש תבת ״עולה״ הוא ״שווה ל...״ במובן של חשבון גימטריא; כיון שהחשבון בא לתקן את בחינת (״ממד״) ה״עולמות״ (ההעלמות) שבמושגים הנדונים, ותקון העולמות נקרא ״עליה״ — ״עלית העולמות״ (עליה — הזדככות ה״כלי״, ה״גוף״, להשגת אורות נעלים יותר). עיין באגרת הקדש של מורנו הבעש״ט זי״ע המודפסת בראש ספר ״כתר שם טוב״ ובשער ״עולמות, נשמות, אלקות״.

ו

הבטוי ״בחינה״ (בחי׳), וכן הבטוי ״סוד״, ״הוא סוד״ (ה״ס), מורים על קשר פנימי בין שני מושגים — קשר שאינו נראה לעין קודם ההתבוננות הדק היטב. ההתבוננות היא הקשבה פנימית: ״אזן מלין תבחן״^[פ], הכרת האמת, הקשר האמיתי היפך השקר (שהוא הפרת ברית האמת על ידי כח־המדמה המשקר, כל עוד לא עבד להכניע את ה״יש״ שהוא ה״שאור״ המחמיץ את ה״עיסה״. הכנעה זו נעשית על ידי ״יגיעת־בשר ויגיעת־נפש״^[פא] בשעת ההתבוננות, כאשר כוונתה היחידה היא להתקרב לה׳). סוד השרש ״בחן״ (העו׳ באזן) הוא מלשון ב־חן (״בחן בחסד וברחמים״^[פב]), כלומר: שני מושגים (״בחינות״) — ״מוצאים חן״ זה בעיני זה.

ז

לכל אות שלשה ערכים עיקריים בחכמת המספר (גימטריא):

א. ״מספר הכרחי״ (חשבון הגימטריא המקובל) מ־א — אחד, עד ת — ארבע מאות. לפעמים ה׳ האותיות מנצפ״ך הסופיות, נחשבות כהמשך המספר, מ־ך — חמש מאות, עד ץ — תשע מאות. אך באמת ישנן ב׳ בחינות ״אלף־בית״ שלמות: האחת של כב אותיות מ־א עד ת (בחינת ״זכר״ כאשר ה״סופיות״ נכללות בשרשן), והשניה של כז אותיות מ־א עד ץ (בחינת ״נקבה״ כאשר ה״סופיות״ מתגלות בפני עצמן). בדרך כלל מתיחס החשבון ל״אלף־בית״ של כב אותיות, ובו אין חלוק־מספרי בין שתי הצורות של האותיות מנצפ״ך. היחוד של ב׳ בחינות ה״אלף־בית״ הנ״ל הוא סוד מט ימי ספירת העומר — ז פעמים ז, כאשר יום ה־נ — חג השבועות, זמן מתן תורתנו — הוא סוד שלמות המספר כאשר ״ירדף אחד אלף״^[פג] ואזי בא סוד ״חזרת הגלגל״ מאלף לאחד, בסוד ״אלף אורות״ שניתנו למשה רבינו בשעת מתן תורה.

ב. ״מספר סדורי״ (״מ״ס״) — חשבון הכ״ב אותיות מ־א — אחד, עד ת — עשרים ושתים.

ג. ״מספר קטן״ (״מ״ק״) — חשבון מאחד עד תשע, כאשר ה־י חוזר לאחד, כ לשתים וכו׳; ק לאחד, ר לשתים וכו׳.

במ״ס ובמ״ק נוהג גם כן מנין ה״אלף־בית״ של כז אותיות, בו ן עולה כה במ״ס, ו־ז במ״ק.

״מספר סדורי״ הוא ״צמצום״ הערך של ה״מספר הכרחי״, אך עדין נשמר יחודה של כל אות, שהרי לכל אות יש ערך בפני עצמה. מה שאין כן ב״מספר קטן״ שהוא ״צמצום״ שני; אין יחוד לכל אות כשלעצמה, שהרי א י ק כולן אחד וכו׳, והוא צמצום מ־כב ערכים ל־ט ערכים בלבד (בסוד היחס שבין כב אותיות ל־ט נקודות; וכן סוד כב הוא יג ו־ט: יג מדות הרחמים שבפרשת כי־תשא ו־ט מדות הרחמים שבפרשת שלח (״יג תקוני דיקנא דאריך אנפין״ ו״ט תקוני דיקנא דזעיר אנפין״ כמבואר בכתבי האריז״ל), בסוד ה״חן״ דאחד: אחדחא כמבואר במקום אחר).

והנה, כאשר מצטרפות כמה אותיות לעשות תבה, ישנו עוד ערך רביעי והוא של כללות התבה, כאשר כללות ערך התבה מצטמצמת לספרה אחת מ־א עד ט. ערך זה הרביעי נקרא ״מספר קטן מספרי״, והוא הצמצום השלישי מהערך הראשון — ״מספר הכרחי״. בצמצום זה השלישי, אין היכר למציאות האותיות בכלל, רק למציאות המספר בפני עצמו.

לדוגמא: חן עו׳ חמישים ושמונה (ב״אלף־בית״ הרגיל של כב אותיות כנ״ל. משא״כ ב״אלף־בית״ של כז אותיות, עו׳ חן שבע מאות ושמונה). במ״ס עו׳ חן כב (ח עו׳ שמונה, ו־ן עו׳ ארבע עשרה). במ״ק חן עולה יג (ח עו׳ שמונה ו־ן עו׳ חמש). במק״מ עו׳ חן ד (ב׳ הספרות של יג, שהן אחת ושלש, מתחברות לארבע).

ארבע המדרגות הנ״ל של ערך־מספרי מקבילות לארבעה עולמות אבי״ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה) שהם סוד ד׳ אותיות שם הוי׳ ב״ה כאשר יתבאר בעזה״י.

ח

״וצדיק באמונתו יחיה״. באמונתו אותיות ב אמונות. צדיק עולה ב פעמים אמונה. ר״ת צדיק באמונתו יחיה — צבי, משה באתב״ש — עולה אמונה. הצדיק הוא אות ה־צ של סוד הצלם — אור פנימי דנר״נ (נפש רוח נשמה) המתלבש במח (נשמה), לב (רוח), כבד (נפש). עליו מקיפים שני אורות — לם דצלם: חיה — מקיף הקרוב; יחידה — מקיף הרחוק. שני אורות המקיפים הם שתי מדרגות באמונה הטהורה של ״ועמך כולם צדיקים״, ״טובים השנים מן האחד (״הוי׳ אחד״)״ — ״בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר ׳וצדיק באמונתו יחיה (חיה יחידה)׳ (צ הוא אות ה־חי בסדר הא־ב)״. האמונה דחיה היא האמונה בהתחדשות מעשה בראשית בכל יום ובכל רגע תמיד (אמונה הקרובה להיות מוחשית ממש, כמבואר בדא״ח) ובתורה מן השמים (עדות נאמנה של כל נפש מישראל שנוכחה במעמד הר סיני). האמונה דיחידה (שמתגלה בכל נפש מישראל בזכות התקשרותה למשה — ״רעיא מהימנא״ (רועה ומפרנס את האמונה בכללות נשמות ישראל ע״י המשכת דעתו — דעת עליון — בהן) — בסוד ״ויאמינו בהוי׳ (אמונה דחיה בזכות הירושה מאבותינו הקדושים) ובמשה עבדו (גלוי האמונה דעצם היחידה בזכות ההתקשרות למשה עבד הוי׳ — צבי, אמונה כנ״ל)״, כמבואר בדא״ח) היא האמונה ד״אין עוד מלבדו״ ממש — הוי׳ הכל, הכל הוי׳ — ״אנכי מי שאנכי״ (״אנכי אנכי הוא מנחמכם״, ״אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני״).

״ועמך כולם צדיקים״ — בכל אחד ואחת מישראל יש שתי בחינות צדיקים (״צדיקים״ לשון רבים ו״מעוט רבים שנים״), ״צדיק עליון״ (בחינת יוסף הצדיק) ו״צדיק תחתון״ (בחינת בנימין הצדיק). הצדיק הקשור בתודעתו למקיף הקרוב — חיה, ל דצלם — הוא בחינת ״צדיק תחתון״. הצדיק הקשור למקיף הרחוק — יחידה, ם סתומה דצלם — הוא בחינת ״צדיק עליון״. הצדיק הוא ״דאחיד בשמיא וארעא״ בכח שם הטוב — ״אור הגנוז לצדיקים״ — ״את השמים ואת הארץ״. ו צרופי טוב עולים אמונה (״בעל שם טוב״, כאשר שם הוא כ פעמים טוב וד״ל) ו־יב צרופי אהוה עולים צדיק — ״אמרו צדיק כי טוב״. ב״צדיק תחתון״ בחינת ״דאחיד בשמיא וארעא״ היינו האמונה בתורה מן השמים וחדוש מעשה בראשית בכל יום תמיד כנ״ל (כאשר כללות מעשה בראשית — עשרה מאמרות שבהם נבראו שמים וארץ — הוא בחינת ארץ, וכללות מתן תורה — עשרת הדברות — בחינת שמים וד״ל). ב״צדיק עליון״ בחינת ״דאחיד בשמיא וארעא״ היינו הוי׳ הכל (ב״רצוא״ דעצם היחידה שבנפש בהכרתה כי ״אין עוד מלבדו״ ממש. כלומר שאין שום מציאות כלל בלעדיו יתברך ורק הוא הנמצא האמיתי) והכל הוי׳ (ב״שוב״ דעצם היחידה שבנפש בהכרתה כי ״הוי׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד״, כלומר שמציאות היש הנברא היא היא מציאות היש האמיתי יתברך — ״אין עוד״, כמבואר כל זה בדא״ח וד״ל). מבחינה זו (גם במי שאיננה בהתגלות) באה כח המסירות נפש על קדוש שמו יתברך בכל עניני התורה והמצות, וכן העבודה של תשובה־עילאה בבחינת ״אתדבקות רוחא ברוחא״ ממש, עד שמתאחדים ממש החלק (״חלק אלוה ממעל ממש״) והכל. מבחינת האמונה דחיה שבנפש בא כלל התורה — ״וחי בהם״ — ״ולא שימות בהם״ — ״החכמה תחיה״ וד״ל.

והנה מובא לפעמים בדא״ח שהאמונה מקורה בחיה שבנפש. ופעמים מובא שמקור האמונה ביחידה שבנפש, וההסבר הוא כנ״ל שאלו ואלו דברי אלקים חיים. וכן הדבר בנוגע לשאר הענינים והמדרגות המבוארים בספר זה. בענין (מונח) אחד יתכנו כמה דרגות שונות. וכן הכל הוא ״לפי ערכין״ — בהתאם למבנה הכללי של שם הוי׳ ב״ה הנדון בענין (כלומר שמיקום המונחים משתנה כאשר באים ביחס למונחים אחרים, הכל ב״סוד הוי׳ ליראיו״).

לא אסתייע מילתא בספר זה להביא את כל המראי־מקומות לספרות החסידות העניפה ביותר, לשאת ולתת ב״ערכים״ ולישב סתירות המתדמות בהשקפה הראשונה, ועוד לאלוה מלין בעזה״י.

תפלה קודם הלמוד

הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה ולידי מדות ישרות ולידי ידיעת התורה[פד] ולידי דבקות הבורא ולידי הפצת מעינות תהום רבה וארבת השמים נפתחו[פה] ומלאה הארץ דעה את הוי׳ כמים לים מכסים[פו] בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.

א

חמשת חלקיה של תפלה זו מקבילים לחמש הדרגות שבשם הוי׳ ב״ה, וכן לחמש הדרגות שבנפש כל אחד מישראל:

ב

באור התפלה[*]:

״תהום רבה״ הוא כנוי לכתר־עליון שהוא בדוגמת היש האמיתי, בחי׳ ״מחויב־המציאות״ ש״מאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים״[פז], וכמ״ש[פח] ״כי ממך הכל״. וזהו ״תהום״ מלשון ״תמיהה״, ד״לית מחשבה תפיסא בך כלל״[פט], ובסוד ״איה מקום כבודו״׳[צ].

״רבה״ עולה אין סוף.

״׳מעינות׳ תהום רבה״, היינו האין האמיתי שכלול ביש האמיתי הנ״ל. והוא סוד ״חכמה סתימאה״ שבכתר, הנק׳ בלשון החסידות ״כח המשכיל״ (משכיל עולה ״יש לי כל״[צא] והוא ה״משכיל לאיתן האזרחי״[צב], שממנו באה נביעת האין־סוף בנפש האלקית שבישראל הנקראת ״איתן האזרחי״[צג]).

הכתוב אומר[צד]: ״יפוצו מעינותיך חוצה״. כח זה של הפצת המעינות בא מן ה״יחידה שבנפש״, בחי׳ ״יחידה ליחדך״[צה], בחי׳ ״משיח״ שבכל אדם מישראל (משיח עצמו, הוא היחידה הכללית של כללות נשמות ישראל, המעורר בכל אחד ואחד מישראל מסירות נפש לשלמות עבודה זו של ״יפוצו מעינותיך חוצה״).

היחידה היא כנגד קוצו של י שבשם הוי׳ שבכל אחד מישראל (כמ״ש[צו] ״כי חלק הוי׳ עמו״ — שבכל יהודי יש חלק, כביכול, משם הוי׳ ב״ה. וכל חלק — כלול מהכל שהרי ״כשאתה תופס במקצת מן העצם, אתה תופס בכולו״[צז]).

והנה, בפנימיות החכמה (וכ״ש בפנימיות החכמה הסתומה שבכתר) מאירה פנימיות כתר־עליון (בסוד ״פנימיות אבא פנימיות עתיק״), בחי׳ ה״שעשועים העצמיים״ — גלוי העלם ה״רישא דלא אתידע״ לעצמו כביכול, בסוד ״רישא דאין״[צח]. וזהו סוד ״ארֻבֹת השמים״ שנפתחו ונתגלו על ידי הפצת המעינות במסירות נפש, שמקורה ביחידה כנ״ל.

על ידי זה ״ומלאה הארץ דעה את הוי׳ וגו׳״. נודע ששרש הדעת הוא בפנימיות הכתר דוקא (וע״כ נכנסה הדעת במקום הכתר במנין עשר ספירות, ומבואר בחסידות שזהו מצד פנימיות הכתר דוקא). דעה את הוי׳ עולה אבגיתצ — השם הראשון משם הקדוש של מב אותיות, הרשום בתפלת רבי נחוניא בן הקנה בראשי תבות: ״אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה״; והוא בסוד הדעת דרדל״א השורה ב״אוירא קדישא״ שעל גבי מוחא סתימאה דאריך אנפין, בסוד ״כמים לים מכסים״, ונכלל בסוד החסד שהוא הגלגלתא דאריך אנפין וד״ל.

ג

״דבקות הבורא״ הוא בסוד ״מטי ולא מטי״[צט] (נוגע ואינו נוגע) שהוא בחי׳ החיה שבנפש האלקית[ק]. ״בראשית ברא״ מתרגמינן (בתרגום ירושלמי) ״בחוכמא ברא״, וכמ״ש[קא] ״כלם בחכמה עשית״. ״איזהו חכם הרואה את הנולד״[קב], יש מאין תמיד, בעין החכמה[קג] — בחי׳ י שבשם, סוד הנקודה ההיולית המחיה (מלשון ״חיה״) את הכל ב״רצוא ושוב״ (דפק החיים), כמ״ש[קד] ״והחיות רצוא ושוב״ — אל תקרי ״והחיוֹת״ אלא ״והחיוּת״ — כללות החיות האלקית המהוה ומחיה את הכל כמבואר בחסידות. וכן כתוב[קה] ״ואתה מחיה את כלם״ — אל תקרי ״מחיה״ אלא ״מהוה״[קו].

ד

ב״ידיעת התורה״ נאמר[קז] ״ונשמת שדי תבינם״, ה־עילאה שבשם, בחינת ה״מושכל״ שבנפש בכלל. בנשמה נכללו חב״ד מצד השכל (בינה) שבהם (משא״כ עצם החכמה הוא למעלה מן השכל[קח], בחי׳ הבטול לאין האלקי המהוה ומחיה את הכל — ה״חכמה שבכל דבר״ כנ״ל[קט])

ה

תקון המדות — ״מדות ישרות״ — הוא בבחינת ה״מורגש״ שבנפש, המחבר את הידיעה למעשה, בסוד המשכת ה־ו שבשם הוי׳ ב״ה. הוא ענין משיכת הלב הטוב למעשה הטוב כאשר מקבל מן השכל הישר — שקול הדעת של תורתנו הקדושה[קי], ואזי: ״ולישרי לב שמחה״[קיא].

ו

״מעשה״ הוא ה״מוטבע״ שבנפש האלקית, בחינת ״נפש״ שבה (השם ״נפש״ קאי על כללות ה המדרגות שבה, ובפרט על המדרגה התחתונה שבה), מלשון ״נפישו״ — לשון רבוי תולדות. עיקר תולדותיהם של צדיקים (״ועמך כלם צדיקים״[קיב]) הם מעשים טובים דוקא — מעשה — בחינת ה־תתאה שבשם הוי׳ ב״ה שבכל אחד מישראל[קיג].

ז

האות ה מורה על התפשטות ורבוי. ה־עילאה על התפשטות השכל בידיעת כל פרטי הלכות תורתנו הקדושה וסודותיה — ״כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה״ (וכנודע שמצות ״ידיעת התורה״ היא לדעת את כל תריג מצות התורה וכו׳ בידיעה ברורה וכאחת). ה־תתאה שבשם מורה על התפשטות ב״פעולת צדיק לחיים״[קיד], להחיות נפשות רבות על ידי מעשים טובים הרבה.

ח

בנוסח התפלה הנ״ל יש טל תבות, בחי׳ ״טל תורה״ שהוא ״טל תחיה״ (טל עולה הוי׳ אחד — שכל התורה כולה היא פרושו והחדרתו בלב (״שמע ישראל״) ובעולם כולו). קעד אותיות התפלה עולה ״חיי עולם״ בסוד: ״וחיי עולם נטע בתוכנו״[קטו] — תורתנו הקדושה, ״כי הם חיינו וגו׳״[קטז], בחינת ״טל תחיה״ כנ״ל.

כל התפלה עולה אחת עשרה אלף וחמשים — אין (כאשר אי דאין נחשבות לאלפים), שהוא סוד ״טל״ ו״חיי עולם״ הנ״ל.

אין הנ״ל עולה עין פעמים פה; עין עולה ה פעמים הוי׳ ב״ה; פה עולה ה פעמים טוב, שהוא שם אהוה ב״ה (הוי׳ במספר קטן, ויוצא מר״ת: ״את השמים ואת הארץ״[קיז], שהוא הכח האלקי ליחד שמים וארץ — רוחניות וגשמיות — יחד, בסוד ״וירא אלקים את האור כי טוב״[קיח] — ״לגנוז״ ל״צדיק כי טוב״[קיט]. ״וצדיק יסוד עולם״[קכ], בחינת ״כי כל בשמים ובארץ״[קכא] ותרגומו — ״דאחיד בשמיא וארעא״ — אחוז בשמים ובארץ כאחד, לחברם וליחדם באמת). הדיוק שב־ה פעמים דוקא הוא בסוד גלוי ה החסדים שבדעת, אהבה בתענוגים, ה חסדים שבדעת־עליון בעין, ו־ה חסדים שבדעת־תחתון בפה, בסוד ״דעת גניז בפומא״.

וזהו ״חיים הם למוצאיהם״[קכב] ופרשו חז״ל[קכג] ״אל תקרי ׳למוצאיהם׳ אלא ׳למוציאיהם׳ בפה״ — יחוד העין והפה, ״מוצא״ בעין ו״מוציא״ בפה, בסוד שרש ומקור התורה שבכתב — בעין — והתורה שבעל פה — בפה.

שתי האותיות שפרושן עין ופה סמוכות הן בא־ב: ע־פ. סוד סדר ארבע האותיות ס־ע־פ־צ: להסמיך את העין לפה, כמו שכתוב אצל תפלין של ראש ״לזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה׳ בפיך״[קכד], ואזי מתגלה בחינת צדיק, ״ברכות לראש צדיק״[קכה].

יחוד זה של עין ופה הוא בסוד ״עין חשמל״[קכו]. על ידי גלוי האין האלקי בעין החכם, בחינת ״איזהו חכם הרואה את הנולד״ כנ״ל, מתגלה אור ה״חשמל״ בפי החכם (יחוד התורה שבכתב והתורה שבעל פה כנ״ל), בחינת ״פתח פיך ויאירו דבריך״[קכז], בסוד ״חש־מל״, שתיקה ודבור כאחד — ״קול דממה דקה״[קכח] — בסוד ״לב חכם ישכיל פיהו״[קכט] ו״דברי פי חכם חן״[קל] — גלוי החן שמצא בעיני ה׳, ״חן חן לה״[קלא]. ו״דברי חכמים בנחת נשמעים״[קלב] ונקלטים היטב בלב השומע לפרות ולרבות, בסוד ״פרו ורבו ומלאו את הארץ״[קלג] — ״ומלאה הארץ דעה את הוי׳ כמים לים מכסים״, אמן.

כללות עשר ספירות בשם הוי׳ ב״ה

פנימיות הספירות בעבודת ה׳

א. כללות עשר ספירות בשם הוי׳ ב״ה[*]

א

הקוץ העליון שעל גבי ה־י שבשם רומז ל״כתר עליון״: ״אמונה״, ״תענוג״, ו״רצון״ שלמעלה מטעם ודעת. הכתר כולל ״תלת רישין — דא לגו מן דא ודא לעילא מן דא״^[קלד] (שלשה ראשים — זה בתוך זה וזה למעלה מזה). הראש העליון נקרא ״רישא דלא אתידע״. בנפש, הוא ענין האמונה הפשוטה בה׳ ובתורתו, הירושה לנו מאבותינו הקדושים — ״האבות הן הן המרכבה״^[קלה], ״שכל אבריהם כלם היו קדושים ומובדלים מעניני העולם הזה ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון כל ימיהם״^[קלו]. מהות האמונה בלתי נודעת[ג*], אך היא מושרשת בענג הפשוט הנעלם בעצם הנפש האלהית — ״חלק אלוה ממעל ממש״^[קלז].

הראש השני נקרא ״רישא דאין״. בנפש הוא ענין התענוג, שממנו תוצאות חיים. התענוג הוא מקור התגלות כל הכחות הפרטיים שבנפש, שכל ומדות הלב, והוא סוד קיומם.

הראש השלישי נקרא ״רישא דאריך״. בנפש הוא ענין הרצון, המנהיג את כל כחות הנפש בתקף ועז, שהרי הוא סוד המקיף העליון (״מקיף״ מלשון ״תקף״), ושאר כל כחות הנפש הפנימיים מוקפים באורו. כאשר הרצון נמשך ומאיר במח הוא מעניק למח את ה״טבע״ — תכונה תולדתית — של ״מח שליט על הלב״^[קלח]; כלומר על ״חיצוניות הלב״, מה שאין כן בנקודת ״פנימיות הלב״, שבה שורה עצם הרצון העליון, הנקרא ״רעותא דלבא״ ו״נקודת ציון״ — עצמת ה״געגועים״ לה׳ שבלב כל ישראל. ״לב ישראל חי״ (פתגם הבעש״ט זי״ע) תמיד, שהרי אף על פי ש״אני ישנה (״בגלותא״) — לבי ער״^[קלט], ועל כן ״פנימיות הלב שליט על המח״ כמבואר בדא״ח.

האמונה הטהורה היא ירושה לנו מאבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, בכלל כנ״ל. אך בפרט היא בחינת אברהם אבינו הראשון, ״ראש כל המאמינים״^[קמ], כמו שכתוב ״והאמן בהוי׳ ויחשבה לו צדקה״^[קמא]. יצחק, מלשון ״צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי״^[קמב], הוא מקור התענוג והשעשועים העצמיים. יעקב, ״איש תם״^[קמג] — ״תמימות הרצון״^[קמד] — הוא מקור הרצון והגעגועים לה׳ שבלב כל ישראל, וכן מקור ה״טבע״ ד״מח שליט על הלב״ כנ״ל, כמ״ש ״וידו אחזת בעקב עשו״^[קמה], ״הוה גביר לאחיך״^[קמו].

התענוג מתלבש ברצון בסוד ״חפץ״ (בחינת ״דא לגו מן דא״ הנ״ל), ״כי חפץ חסד הוא״, לפי ערך תקף האמונה הפשוטה שלמעלה משניהם (בחינת ״דא לעילא מן דא״).