סוד ה׳ ליראיו

ב. ארבעה עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה

כל מה שברא הקב״ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו, שנאמר: ׳כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו יצרתיו אף־עשיתיו׳^[רכה]. ואומר הוי׳ ימלך לעלם ועד^{[רכו], [רכז]}.

א

״שמי״ הוא שם הוי׳ ב״ה שבעולם האצילות שבו ״איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון״^[רכח] (הוא, אור אין סוף ב״ה, וחיותו אחד בהן — עשר הספירות שבעולם האצילות; הוא וכוחותיו אחד בהן. ״חיותו״ היינו ״האורות״; ״כוחותיו היינו ״הכלים״ שבספירות). עולם האצילות נקרא ״רזא דשמיה״: י — חכמה, ה — בינה, ו — מדות, ה — מלכות. בו מתגלה בגלוי אמיתי ״הוי׳ אחד״ — ״אין עוד מלבדו״^[רכט], שהרי עשר הספירות שבו הן בתכלית הבטול לאור אלקותו ית׳ האין־סוף באמת. בטול זה הוא ע״ד בטול ה״שם״ ל״עצם״, שאין ה״שם״ מציאות בפני עצמו כלל^[רל].

והנה הבטול האמיתי הוא בחי׳ החכמה — כח מה, ומאחר שכללות עולם האצילות הוא בבחי׳ בטול אמיתי ואחדות ממש, ״איהו וחיוהי כו׳״, מובן שה״אצילות״ היא במדרגת החכמה ביחס לשאר העולמות. וכן שם הוי׳ ב״ה המתגלה בעשר הספירות דאצילות כנ״ל, הוא בחי׳ ״הוי׳ בחכמה״^[רלא] — ״הוי׳״ בפרט — שהוא הוא ה־י ד״הוי׳״ הכללי — סוד ד׳ עולמות — שבהם עולם האצילות בכללותו, ביחס לשלשה עולמות בי״ע שלמטה ממנו, הוא כיחס ספירת החכמה (פרצוף אבא) לבינה, מדות, מלכות (פרצופי אמא, ז״א, נוק׳ דז״א) שלמטה ממנו.

כל הנבראים והנוצרים והנעשים בשלשת העולמות התחתונים בי״ע, מושרשים בבחי׳ בטול ב״שמי״ — ״כל הנקרא בשמי״.

״ולכבודי״: ה״כבוד״ הוא גלוי האצילות והבטול האמיתי בעולמות התחתונים. ״כבוד״ זה הוא תכלית הכונה בבריאת העולמות — ״כל מה שברא הקב״ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו״ — שהרי ״נתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים״^[רלב] ככתוב ״ואולם חי אני וימלא כבוד הוי׳ את־כל־הארץ״^[רלג]. והנה עיקר הגלוי, כפי שעלה ברצונו ית׳ ועתיד לבוא — כמאמר ״סוף מעשה עלה במחשבה תחלה״^[רלד] הוא בעולם התחתון ביותר, עולם העשיה. ועל כן באה תבת ״אף״, המפסיק בין ״יצרתיו״ ל״עשיתיו״, לרמז על עקר הגלוי — בעשיה דוקא.

״בראתיו״, ״יצרתיו״, ״עשיתיו״ הם שלשה עולמות: בריאה, יצירה, עשיה — ״יוצר אור ובורא חשך, עשה שלום וגו׳״^[רלה] — ״ברישא חשוכא והדר נהורא״^[רלו] (בתחלה חשך ואח״כ אור).

ה״חשך״ של עולם הבריאה הוא ענין ״אפשריות המציאות״. אצילות, עולם האחדות, הוא בבחי׳ בטול במציאות כנ״ל, עד שלא תתכן מציאות נפרדת כלל וכלל שהרי ״אין עוד מלבדו״. אחד מפרושי לשון ״בריאה״ הוא ״יציאה לבר״, ע״ד יציאה מרשות היחיד לרשות הרבים, מקדש לחול. בבריאה יתכן דבר נפרד בפני עצמו בכח אך לא בפועל. ״פרוד בכח״ נקרא ״אפשרות המציאות״ כנ״ל, ובלשון הרמב״ן הוא סוד חמר ה״היולי״, חמר ללא צורה, עד יצירתו הכללית בעולם היצירה.

היחס בין אצילות לבריאה הוא כיחס בין חכמה לבינה בכלל; חכמה במובן הפנימי שלה — בטול — כנ״ל, ובינה במובן הכללי שלה — שכל מושג ומובן בתפיסה ובקליטה פנימית. לפי מובנים אלו, יחס זה בין חכמה לבינה הוא היחס שבין ״אין״ ל ״יש״, וע״כ פירוש תבת ״בריאה״ הוא ״יש מאין״. ה״יש״ הראשון הוא השכל המשיג ומכיר את ה״אין״ האלקי כ״קדוש״ ומובדל (היינו שמשיג את הבטול האמיתי של מקורו שבבחי׳ אצילות לעצם האוא״ס ב״ה) ומתבטל אליו באמת, עד שאין בו שום הרגשת ״ציור״ כללי או אישי. אין התבטלות זו ״בטול במציאות״ כמו בעולם האצילות אלא המדרגה הגבוהה ביותר של ״בטול היש לאין״. המלאכים שבעולם הבריאה נקראים ״שרפים״ על שם התבטלותם זו, ושירתם לה׳ היא ״קדוש קדוש קדוש וגו׳״.

בעולם היצירה — ״יוצר אור״, ישנה ״מציאות כללית״ ע״ד מינים רוחניים ללא אישים פרטיים. מובן ה״אור״ שבעולם היצירה (לעומת ה״חשך״ שבעולם הבריאה) הוא הגלוי הראשון של ציור היש; והוא ע״ד לידת ה״בנים״ מ״אמא״ — ״מדות״ שבלב מהשכל שבראש. קבלת היצירה מהבריאה היא בבחי׳ ״יש מיש״. בטול היש שבעולם היצירה לאין האלהי בא מהרגשת התהוותו התמידית — ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״^[רלז]. המלאכים בעולם היצירה נקראים ״חיות הקדש״ — ״והחיות רצוא ושוב וגו׳״^[רלח], בשתי תנועות של ״דפק החיים״, ״רצוא״ בבחי׳ בטול לאין האלקי מקור התהוותן, ו״שוב״ למקומם הראשון, הרגשת ציור ישותן בדרך כלל. שירת ה״חיות״ (וכן שירת ה״אופנים״ שבעולם העשיה) לה׳ היא ״ברוך כבוד ה׳ ממקומו״^[רלט]. פירוש ״ברוך״ בכל מקום הוא לשון ״המשכה״ מלמעלה למטה, מלשון ״ברך״ ו״הברכת האילן״. בקשתן שיומשך גלוי אלקות — האין האלקי, מקור התהוותן — למטה, כיון שהן נשארות תמיד בהרגשת ישותן, אפילו בתנועת ה״רצוא״ שלהן בבחי׳ ״יש מי שאוהב״. ועל כן שירתן באה ״ברעש גדול״ — התפעלות עצומה של מדות בבחי׳ הרגשת ישותן, בהתלהבות הרצון להשיג את מעלת הבטול לאין באמת, כבטול השרפים שבעולם הבריאה (וזהו ״מתנשאים לעמת שרפים״).

כיון שחסרה התגלות פרטית של רבוי אישים בעולם היצירה, אין כאן אפשרות של התכללות אמיתית, הבאה בסיום התפשטות ה״כלל״ לרבוי פרטיו דוקא, בסוד ״כלל ופרט וכלל״^[רמ] (ה״כלל״ הראשון, בבחי׳ נקודת אור כללית; ה״כלל״ השני — התכללות רבוי הפרטים יחד ביחוד שלם). ״עשיה״ היא מלשון ״תקון״ ע״ד ״אשר ברא אלקים לעשות״ — ״לתקן״. ה״תקון״ הוא שכלול דהתכללות התגלותם השלמה של כל הפרטים ״עושה שלום״ (שלום נוטריקון שכלול מלכות — שלמות בנין המלכות שכנגד עולם העשיה בכלל, ה תתאה דשם הוי׳ הכללי. שכלול מלכות עולה ב׳ פעמים אמת, אמת בכלל ואמת בפרט, כנגד צדיק עליון וצדיק תחתון, יוסף ובנימין. וכן כל אמת עולה אהיה פעמים אהיה — ״אהיה אשר אהיה״ — אהיה בכלל ואהיה בפרט, והוא שם הגאולה השלמה על ידי משיח צדקנו בעולם הזה התחתון דוקא).

עולם העשיה עתה הוא בבחי׳ התגלות פרטית (ברוחניות, בעולם העשיה הרוחנית; ובגשמיות, בעולם העשיה הגשמית, המלביש את סוף העשיה הרוחנית). על ידי עבודתנו בקיום התורה והמצוות אנו מקרבים את היעוד של גלוי ה״שכלול״ וה״תקון״ השלם — התכללות ויחוד האמיתי בעולם הזה התחתון דוקא.

יחס היצירה לעשיה הוא כיחס המדות — רגש — למלכות — אותיות הדבור, שהן דוממות וחסרות רגש וחיות מצד עצמן. כך, לעת עתה, גלוי האין האלקי שבעולם העשיה הוא מעט מזעיר — ״אותתינו לא ראינו״^[רמא]. המלאכים דעשיה נקראו ״אופנים״ שבהם רבוי אופנים שונים; אבל אלולא ה״רוח החיה״ שבאופנים (ע״ד חיות הדבור כשמדבר ״דברים היוצאים מן הלב״, משא״כ בדברים ש״מן השפה ולחוץ״ שאין בהם חיות) אין בהם חיות מצד עצמם. אך לעתיד לבא כתיב ״אשת חיל עטרת בעלה״^[רמב], והמלכות תתעלה למעלה מהכל בגלוי היחוד האמיתי שבא על ידי התכללות רבוי הפרטים שבעשיה דוקא כנ״ל. וזהו ״הוי׳ ימלך לעלם ועד״ — ״והיה הוי׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי׳ אחד ושמו אחד״^[רמג].

למעלה מארבעה עולמות אבי״ע בא ״אדם קדמון״, כנגד קוצו של י בשם הוי׳ הכללי, סוד המחשבה הקדומה וגלוי הרצון הכללי לארבעת העולמות, כמו שיתבאר לקמן.

אבי״ע הפרטיים

ב

אדם קדמון אצילות בריאה עולה אלף, סוד ״אלף אורות״ — שלמות הכל (״האלף לך שלמה״^[רמד]) שמתגלה בג״ר הכללים. יצירה עשיה עולה שבע מאות כנגד ז״ת כאשר כל ספירה כלולה מ״מאה ברכות (ע״ד ״ברוך כבוד הוי׳ ממקומו״ כנ״ל) בכל יום״^[רמה]. ב״סוף מעשה״ עתיד להתגלות (״להתברך״) שרש השלמות הנ״ל — ״מחשבה תחלה״ — בחי׳ ״עשה שלום״ כנ״ל. ביחד, אלף ושבע מאות עולה ״משמר לעמת משמר״^[רמו], בסוד ״גבה מעל גבה שמר וגבהים עליהם״^[רמז], שכל עולם הוא ״משמר״ לעומת העולם שלמטה ממנו, ששומרו ומקיימו בסוד אור מקיף הנמשך בפנימי. וכן לכל עולם דין ״שומר״ פקדון (המציאות כולה) מהמפקיד העליון (א״ק, כמו שיתבאר).

והנה ארבעה שומרים הם: ״שומר חנם״, ״שומר שכר״, ״שואל״, ״שוכר״^[רמח].

עולם האצילות הוא כנגד ״שומר חנם״, שהרי כל המציאות מופקדת וכלולה בו בבטול אמיתי בתכלית עד שלא מורגש בו שום רושם מן היש הנפקד (הרגשת רושם ה״ספוק״ של המצאות הפקדון אצלו הוא ענין קבלת השכר, ״בדקות״, עבור השמירה). בעולם הבריאה מורגש היש הנפרד בבחינת אפשריות המציאות, ועל כן הוא כנגד ״שומר שכר״. ״הצד השוה״ שבשומר חנם ובשומר שכר הוא שבשניהם פקדון המציאות נכלל בם שלא ע״פ רצונם להשתמש במציאות היש לעצמם. ב״שומר חנם״ כל הרצון הוא לעשות טובה למפקיד — ״חסד חנם״ — שהרי כללות עולם האצילות הוא בבחי׳ ״עולם חסד יבנה״^[רמט] — סוד ״זכר חסדו״^[רנ] כמבואר בדא״ח. ב״שומר שכר״ הרצון הוא לשם קבלת השכר — הרגשת היש ההיולי — ״הריון״ ברחם האם — והוא בחינת ״נקבה״ (בחינת ״נקבה שכרך עלי ואתנה״^[רנא]) לגבי ה״זכר״ העליון הנ״ל.

ה״שואל״ וה״שוכר״ הם המחזרים אחר חפץ הפקדון לצורך השמוש בו לתועלת עצמם. השואל מרגיש את מציאות היש בבחי׳ יש מיש, כנגד עולם היצירה, אך באמצעות היש ההיולי — מקורו — מתבטל לאין האלקי — המהוהו תמיד, וזהו סוד ״בעליו עמו״^[רנב] — ״במלאכתו״^[רנג] (״מלאכה״ מל׳ ״מלאך״ — ״עולם המלאכים״^[רנד]). השוכר משלם שכר למשכיר על מנת לקנות לעצמו הרגשה פרטית במציאות היש — עולם העשיה — ומסלק מעצמו, כביכול, הרגשת הרושם של היש ההיולי (בחי׳ השכר כנ״ל) שעליו שורה גלוי האין האלקי^[רנה].

אדם קדמון הוא סוד המפקיד העליון, שהרי שרש כל המציאות נמצא אצלו כביכול בסוד המחשבה הקדומה כנ״ל, והוא ה״ראש״ העליון שממנו נמשך הכל, בסוד ״קורא הדורות מראש״^[רנו] כמבואר בדא״ח.

ועוד, אלף ושבע מאות עולה ״אשת (כאשר ה־א של אשת עו׳ אֶלף) חן תתמך כבוד״^[רנז], שענין כל העולמות א״ק אבי״ע לתמך בעצם כבודו יתברך — אור אין סוף ב״ה — ע״מ להמשיכו ולגלותו למטה. והוא ה״כבוד״ (״ולכבודי בראתיו וגו׳״) שנמשך מ״אדם דאצילות״, כאשר אדם קדמון הוא סוד ״אדם דבריאה״, כמו שיתבאר. נמצאנו למדים שכל השתלשלות העולמות הוא בחי׳ נוקבא לגבי אוא״ס ב״ה. אשת הנ״ל היא מאה פעמים טוב — ״בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ״ (וכן בא״ק אבי״ע כח אותיות, כאותיות ״בראשית וגו׳״) — בסוד ״מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי׳״^[רנח] וד״ל.

ג

כל הנ״ל הוא אבי״ע דפרטות, אך יש ג״כ אבי״ע דכללות, הנקראים ״ד׳ מיני אדם״: ״אדם דאצילות״, ״אדם דבריאה״, ״אדם דיצירה״, ״אדם דעשיה״.

״אדם דעשיה״ הוא סוד ה״פרצוף״ הפנימי הכולל את כל עולם האצילות הפרטי כנ״ל. הוא נקרא ״עשיה״ דכללות ע״ש שלמות תקונו (האצילות הוא עולם התקון דעתה) בפרטי פרצופים שונים, אורות בכלים, שכולם מתכללים יחד (בסוד ״פרצוף״ — ״אדם״ אחד), ובו מתגלה היחוד האמיתי ד״איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון״ הנ״ל. והוא כפרוש לשון ״עשיה״ מלשון התכללות ותקון כנ״ל. והוא ג״כ סוד ״כלם בחכמה עשית״^[רנט], שהרי החכמה היא מדרגת האצילות כנ״ל, אך נחשבת ל״עשיה״ לגבי מה שלמעלה ממנה.

״כתר עליון״ דאצילות (פרצופי עתיק יומין ואריך אנפין) הוא ״אדם דיצירה״, שבו מאיר סוד האצילות בדרך כלל קודם התגלותו בפרט. וע״כ נקרא הכתר ״כליל״ מלשון כלל, וכיחס עולם היצירה לעולם העשיה — כלל ופרט.

סוד ה״מאציל״ ביחס ל״אצילות״ — אור הנאצל מתוך המאציל העליון כביכול — הוא הנקרא ״אדם קדמון״ — ״אדם דבריאה״. וכן נקרא ״מחשבה קדומה״ שבה ״כלם נסקרים בסקירה אחת״, כלומר שהכתר והאצילות (וכן שאר העולמות התחתונים בי״ע) כלולים בסוד א״ק ה״מאציל״ ע״ד זו״ן ב״אמא״, ושם הם בסוד ״בורא חשך״ — ״ישת חשך סתרו״^[רס]. אך בכ״ז גם א״ק הוא בבחי׳ ״בריאה״ — ״יציאה לבר״ — שמתגלה לאחר הצמצום הראשון של אור אין סוף ב״ה לעשות ״חלל״ ו״מקום פנוי״ לעמידת העולמות (כמובן שחלל זה הוא רק לדעתנו — ״דעת תחתון״ — משא״כ לדעתו ית׳ — ״דעת עליון״ — אין שום צמצום והסתר כלל ח״ו. ה״צמצום״ נותן מקום ל״אפשריות המציאות״ בכלל — ״אדם קדמון״ — כאשר פרוש תיבת ״מציאות״ בכאן כולל ג״כ מציאות ״אלוקית״ — אצילות. ה״צמצום״ הוא עיקר ה״סוד״ דמעשה בראשית בכלל, איך שברצונו ית׳ ״קיים״ הצמצום והוא ״אמיתי״ מצדנו, אך אינו, באמת לאמיתו. וכן לעיל בבאור עולמות בי״ע הפרטיים, כל שדובר אודות מציאות נפרדת, אין זה כ״א מצדנו כמובן, אך אינה באמת).

״אדם דאצילות״ הוא סוד ה״התעוררות״, כביכול, באוא״ס ב״ה שלפני הצמצום לבריאת העולמות. והוא ה״רצון להיטיב״ והרצון והמחשבה ד״אנא אמלוך״ הנקרא סוד ״אחד״ שלפני הצמצום, ע״ד אצילות הפרטית שהוא עולם האחדות שלאחר הצמצום. כל ״אחד״ הוא בחי׳ בטול באמת כנ״ל. כן ה״אחד״ שלפני הצמצום הוא בחי׳ בטול במציאות ממש של כל מעשה בראשית, מן הצמצום הראשון ואילך, ברצון הפשוט להטיב.

והנה בכל סוד הוי׳ ב״ה ישנה דרגה חמישית שלמעלה מסוד ה־י של השם, הנקראת ״קוצו של י״. בסוד אבי״ע הפרטיים, א״ק נחשב ל״קוצו של י״, שהוא בחינת הכתר הכללי, שבו נכללו אבי״ע בסוד ה״מחשבה הקדומה״ כנ״ל (משא״כ ״כתר עליון״ דאצילות הוא כלל וכתר רק לגבי האצילות, כלומר שהוא ענג ורצון להאציל את עולם האצילות, אך לא לגבי בי״ע).

באבי״ע דכללות, מדרגת ״קוצו של י״ הוא בחי׳ ״יחיד״ שלמעלה מ״אחד״ — ״העלם העצמי של אור בעצמות המאור ב״ה״ — בחי׳ ״כל יכול וכוללם יחד״^[רסא] קודם עלית הרצון וההתעוררות ד״אחד״, כביכול.

אבי״ע הכלליים

ד

והנה כלל גדול בסוד ארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה: י — צמצום; ה — התפשטות; ו — המשכה; ה — התפשטות. על ידי צמצום האין־סוף (היש האמיתי) מתגלה נקודה אחת — ראשית הגלוי לגבי המציאות החדשה בסוד ״והחכמה מאין תמצא״^[רסב] — י שבשם. נקודה זו מתפשטת בבחינת ״אור המאיר לעצמו״, בחי׳ ״עלמא דאתכסיא״ (עולם המכוסה, ע״ד כסוי דגי הים במי הים עצמו) — ה עילאה שבשם. אחר כך נמשך הזיו, שהיה כלול באור הראשון, בבחינת ״אור המאיר לזולתו״, והוא המשכה כללית — ו שבשם. בסוף, אור זה מתפשט ומתגלה ברבוי פרטים שהיו כלולים בכלל, בבחינת ״עלמא דאתגליא״ (״יבשה״) — ה תתאה שבשם.

וכן הוא בענין אבי״ע הכלליים והפרטיים. האצילות היא התגלות נקודה — ״שם״ (שאין בו ״ממדים״ כלל, כמו הנקודה) — מן העצם (היש האמיתי, שהוא בבחינת ״יחיד״ לפני ה״צמצום הראשון״, כאשר בחינת ה״צמצום״ שלפני האצילות הכללית אינה אלא בבחי׳ ״שם המושאל״ בלבד וד״ל. וככה לאחר ה״צמצום הראשון״ — א״ק הוא בדוגמת ה״יש האמיתי״ ביחס אל אבי״ע הפרטיים).

הבריאה — ״בורא חשך״ — היא התפשטות בבחינת ״עלמא דאתכסיא״ כנ״ל (ובא לאחר צמצום אמיתי, כביכול, ״צמצום הראשון״ בין אדם דאצילות לאדם דבריאה, וצמצום ו״פרסא״ המפסיק בין אצילות הפרטית לבריאה הפרטית. ה״צמצום״ שבין אצילות לבריאה בכלל ובפרט הוא ג״כ בכח ה־י שבשם, בסוד הקוץ התחתון שבו, שמקבל את כחו מהקוץ העליון).

היצירה — ״יוצר אור״ — היא המשכה בבחינת ״אור המאיר לזולתו״ בדרך כלל.

העשיה — ״עשה שלום״ — היא התפשטות המשכה זו ברבוי פרטים בבחינת ״עלמא דאתגליא״ כנ״ל.

וכן הוא בהתהוות כל נברא פרטי. בסוד ארבע אותיות הוי׳ ב״ה — צמצום, התפשטות, המשכה, התפשטות — מתהווה כל נברא בכל רגע תמיד מאין ליש.

צמצום והתפשטות הם בבחי׳ ״הנסתרת להוי׳ אלקינו״; המשכה והתפשטות בבחי׳ ״והנגלת לנו ולבנינו״. והוא סוד האבי״ע שבכל נברא פרטי, שהרי כל דבר ודבר כלול מד׳ העולמות אבי״ע, והכל מיוחד באחדותו ית׳ האמיתית — ״הוי׳ אחד״ ב״ה.

ה

ידוע דמרגלא בפומיה דמורנו הבעש״ט זי״ע תיבת ״אף״, ואילו בשם מורנו הרב המגיד ממזריטש נ״ע מובא הפתגם בל״א: ״אצילות איז אויך דא״ (אצילות נמצאת גם פה). יש לומר ש״אף״ קאי על ״אף עשיתיו״ שבא לרבות את עיקר גלוי האצילות — כבודו ית׳ — בעולם העשיה דוקא, כנ״ל.

וזהו ד״אף״ הוא ר״ת אצילות פה. והנה ״פה״ הוא ג״כ פֶה (בסוד הצמצום הראשון לעשות מקום פנוי ע״י ״סלוק״ התפשטות האור הראשון, בסוד ״איפה היית ביסדי ארץ״^[רסג] שהוא ״איה פה״. ״איה״ הוא לשון ״אי״ ו״אין״, והיינו דע״י כח הגבורה שבא״ס לצמצם את האור כביכול נתגלה סוד הפה שהוא החלל הפנוי, ובו סוד הרשימו — כח הדבור שבפה כמבואר בדא״ח וד״ל); ״מלכות פה״^[רסד], בחי׳ עולם העשיה, שכנגד ספירת המלכות — ה תתאה שבשם כנ״ל.

והנה סוד שרש ״אצילות״ — ״אצל״ — הוא סוד ״צדיק באמונתו יחיה״^[רסה] — אות צ מוקפת ב״אל אמונה וגו׳״^[רסו], בסוד ״ויקרא שם בשם הוי׳ אל עולם״^[רסז] (ולא ״אל העולם״ אלא ״אל עולם״, שה״אל״ הוא ״עולם״ ו״עולם״ הוא ״אל״) דאברהם אבינו ע״ה — ״אחד היה אברהם״^[רסח], שגילה את סוד ה״אחד״ ב״ה — ״אדם דאצילות״ — אוא״ס ב״ה שלפני הצמצום — רצון הפשוט להטיב ״כי חפץ חסד הוא״^[רסט] — ״חסד לאברהם״^[רע] — ״בהבראם״^[רעא], ״באברהם״. גלוי זה של אברהם אבינו הוא ענין ״אצילות פה״, איך שכל כח ההויה הוא מאהבתו ית׳ אל כל בריותיו אשר ברא, עד שאהבתו ית׳ היא היא עצם המציאות כולה. וזהו סוד האות אלף — אל ממתיק אף (בחי׳ ״יגרתי מפני האף״^[רעב] דמרע״ה) עד שהאף הופך לאצילות פה — השראת אלקותו ית׳ ב״ה שלפני הצמצום ממש, שנגלה ע״י מורנו הבעש״ט זי״ע (כנודע דקבלת הרמ״ק בסוד ״השתלשלות״ (עולמות אבי״ע מהמאציל העליון); וקבלת האריז״ל בסוד ״התלבשות״ (אור הקו — ״ממלא כל עלמין״ בא״ק אבי״ע וכו׳); וקבלת (התגלות) הבעש״ט בסוד ״השראה״ דאוא״ס ב״ה ממש) מיסד תורת החסידות — ״חסד אל כל היום״^[רעג] (כל היום עו׳ אלף — אל ממתיק אף כנ״ל).

והנה גלוי ה״אחד״ ד״אין עוד מלבדו״, שהוא בחי׳ דעת־עליון, למטה בבחי׳ דעת־תחתון, הוא רק בכח היחיד שהוא ״אחד האמת״ (סוד אחד האמת נתגלה ע״י מורנו הבעל־שם־טוב זי״ע, עי׳ בהגהה שבפרק ל״ה דספר התניא קדישא) ונמנע הנמנעות באמת. וזהו דאף עו׳ ״אנכי מי שאנכי״ — ״אנכי הוי׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים״^[רעד].

ו

״ולכבודי״ עולה ג״פ הוי׳ ב״ה, בסוד גלוי אלקות דאצילות בג׳ עולמות תחתונים בי״ע: ״...ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו״. ג״פ הוי׳ ב״ה הוא סוד ״שם בן י״ב אותיות״ וסוד הוה והיה ויהיה (שבו ג״פ צרוף ד׳ אותיות הוי׳ ב״ה, וכאשר חוזר הגלגל ד־יה בתראה ד״ויהיה״ קודם ״הוה״, נתגלו ג׳ צרופי הוי׳ ב״ה: יההו הוהי הויה כנגד אזן ימין ושתי עינים דנוק׳ כמבואר בכתבי האריז״ל בכוונת חדשי הקיץ שהן הארת מלכות דאצילות בג׳ עולמות בי״ע וד״ל) — הוה בבריאה, ששם גלוי ״יש מאין״ בהוה תמיד; והיה ביצירה, ששם הרגשת התהוות היש; ויהיה בעשיה שעיקר ה״תקון״ — ״עשיה״ — יהיה לעתיד לבוא ״והיה הוי׳ למלך על־כל הארץ וגו׳״^[רעה].

״ולכבודי״ — ״יוד כל בו״. כל בו סוד ״ונח מצא חן בעיני הוי׳״^[רעו], ״עין״ בחי׳ יוד דחכמה — אצילות שבו כלול הכל בבחי׳ אחד ממש, וע״כ ״יודו בכל״, בסוד ״אצילות פה״ ו״אחד היה אברהם״ — ״ויקרא שם בשם הוי׳ אל עולם״ — ״ואברהם זקן בא בימים והוי׳ ברך את אברהם בכל״^[רעז].

ז

ראשי תיבות ״אבי״ע״ הוא מלשון ״אביע״ ע״ד ״יביע אמר״^[רעח]. סוד אמר הוא אור מים רקיע, סוד ג׳ הבחי׳ ד״איהו״, ״חיוהי״ ו״גרמוהי״ שהכל אחד — באצילות. בכח ההבעה והדבור דאצילות מתגלה ה״אור״ בבריאה (בבחי׳ ״בורא חשך״ שהוא אור השכל הנבדל שאינו מתגלה לזולת), וה״מים״ ביצירה (מים חיים דחסד, ״יומא דאזיל עם כולהו יומין״ — שית ספיראן דמקננן ביצירה, בחי׳ ״יש מי שאוהב״), וה״רקיע״ בעשיה (הרקיע הוא סוד המסך ד״אף עשיתיו״ שעל ידו בא ומתגלה עצם אור האצילות).

וכן אביע הוא בסוד ״אביעה חידות מני קדם״^[רעט] ו״הנה אביעה לכם רוחי״^[רפ], דהנה מובא בדא״ח שגלוי האלקות באבי״ע הוא בסוד ״דבור, משל, חידה, רמז״ שעו׳ ד״פ רוח — ״ונחה עליו רוח הוי׳, רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה. רוח דעת ויראת הוי׳״^[רפא] הנאמר במשיח צדקנו. סוד ה־ה ד״אביעה״ הוא כנגד ״מארבע רוחות באי הרוח״^[רפב] — סוד תחית המתים, מן המדרגה החמישית, קוצו של י, בחי׳ יחיד — ״אחד האמת״.

בראשית עולה יא פעמים אביע, בסוד יא פרצופים כלליים דמעשה בראשית מן הצמצום הראשון ואילך כמבואר בספה״ק (ג׳ פרצופי א״ק, ה׳ פרצופי אצילות, ג׳ פרצופי בי״ע). מבואר בכתבי האריז״ל שפירוש ״פרצוף״ הוא התכללות אבי״ע. והוא סוד אצילות בריאה יצירה עשיה שעולה ב״חזרת הגלגל״ (כאשר אלף חוזר ל־א, בסוד ״איכה ירדף אחד אלף״^[רפג]) — פרצוף, התכללות אברהם יצחק (אברהם בסוד גלוי החסד — אור אלקי — באצילות, ויצחק בסוד הצמצום וגלוי היש בבי״ע).

(כאן תרשים סיכום של כל הנ״ל)[]

ח

וכן אצילות בריאה יצירה עשיה עולה ״הלא־הוא כמס עמדי חתום באוצרתי״^[רפז]. הנה ארז״ל^[רפח] ״עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד״. ״שמו״ בחי׳ ״רזא דשמיה״ — סוד האצילות כנ״ל שהוא סוד ה־י שבשם. ״הוא״ סוד קוצו של י. והנה ״עמדי״ הוא סוד ה״אצילות״ מלשון ״אצל״ וסמוך, שהוא עמדי ממש. וזהו דבחי׳ ״הוא״ הוא כמס עמדי — ״איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון״. בתיבת ״באוצרתי״ ישנן אותיות בורא, אותיות יוצר ואות ת — סוד העשיה התחתונה כנודע. וזהו ״חתום באוצרתי״, ש״הוא״ חתום גם בעולמות התחתונים בי״ע.

ט

וכן אצילות בריאה יצירה עשיה עולה ״כתב זאת זכרון בספר״^[רפט] ודרשו חז״ל^[רצ]: ״׳כתב זאת׳ מה שכתוב כאן (׳ויבא עמלק וגו׳׳) ובמשנה תורה (׳זכור את אשר־עשה לך עמלק וגו׳׳^[רצא]), ׳זכרון׳ מה שכתוב בנביאים (בספר שמואל^[רצב]), ׳בספר׳ מה שכתוב במגילה״.

ארבע מדרגות הנ״ל, שנחשבו לשלש לענין כתיבת זכר עמלק^[רצג], הן כנגד ארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה:

תורה ומשנה תורה הם ״תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין״. ארבעה החומשים הראשונים הם דברי משה רבנו מפי הקב״ה ומשנה תורה הוא דברי משה מפי עצמו, בחי׳ ״משה זכה לבינה״ — בריאה וכסא הכבוד (שתי בחי׳ אלו הן שלמות השם ושלמות הכסא וד״ל). ״כתב״ הוא כנגד עצם האצילות — ״תורה שבכתב״ (אבא). ״זאת״ היא בחי׳ המקבל שבתורה שבכתב — משנה תורה.

כל ״זכרון״ הוא ביסוד — סיום ה־ו שבשם. וכן ״זכר חסדו״^[רצד] — בנין הזכר, ו שבשם, הוא מהחסדים.

״בספר״ הוא בחי׳ המלכות שבה כתוב זכרון זאת, והוא ענין מגילת אסתר — גלוי הסתרת המלכות כשיורדת בתחתונים כמבואר בדא״ח.

והנה ידוע שמצות מלחמת עמלק באה לתקן את שלמות שמו יתברך (בכלל, ובפרט מדרגת ה״שם״ שבאצילות כנ״ל) — ״כי יד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק מדר דר״^[רצה]. רצונו של עמלק להפריד את הראש מהגוף (״עמלק״ — ״עם מלק״ כמבואר בדא״ח), את עבודת ההתבוננות במח מהתפעלות המדות בלב המביאה לידי מעשה בפועל, את אותיות יה שבשם מאותיות וה. ב״כתב זאת זכרון בספר״ — יה אותיות. הערך הממוצע של כל אות עולה צז שהוא יחוד מה ובן כידוע בכתבי האריז״ל, שלמות יחוד זו״ן שכנגד אותיות וה שבשם. והוא ענין המשכת המוחין (אצילות בריאה — ״כתב זאת״) בלב, לתקן את המדות (יצירה — ״זכרון״) ואת המעשה (עשיה — ״בספר״) בשלמות.

י

והנה הכל נכלל בסוד ״ספר״ (״כתב זאת זכרון בספר״) שעולה במספר קדמי (ס עולה רנה — סכום כל האותיות מ־א עד ס. פ עולה תה. ר עולה תשצה) אצילות בריאה יצירה עשיה — ״כתב זאת זכרון בספר״. הספר הוא השם כנודע, והעולם נברא בשלשה ספרים^[רצו] — שלשה שמות הוי׳ ב״ה — הוה והיה ויהיה כנ״ל.

יא

בארבע בחי׳ מספר דכללות הפסוק: ״כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו״ שכנגד אבי״ע, כמבואר בכללי השערים כלל ז׳, ג׳ הבחי׳ הראשונות שכנגד אב״י עו׳ ביחד ג״פ אור בהכאה, שהוא כלי בר״כ, והוא יחוד אור וכלי. המק״מ, שכנגד העשיה, עו׳ מב סוד ״שם של מב אותיות״ שבו נברא העולם. והיינו ״אף עשיתיו״, שב״עשיה״ דוקא, עיקר גלוי האלקות שהוא שם מב, סוד ״ודברת בם״^[רצז].

יב

ד׳ אותיות השם ב״ה שכנגד אבי״ע הן ״אין, יש, כלל, פרט״ כמבואר לעיל. אין יש כלל פרט עו׳ מחשבה הבל קול דבור. יחוד יה שבשם הוא סוד ״מחשבה ויובלא תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין״. פרוש מחשבה במאמר זה הוא חשב מה ע״דרחכמה — כח מה, ו״יובלא״ הוא סוד שער הנ׳ דבינה — סוד שנת היובל.

״הבל״ ״להב״ ״הלב״ הוא סוד ״בינה — לבא״, סוד ״יובלא״. ה״מחשבה״ שבמח (״חכמה מוחא — איהי מחשבה מלגו״^[רצח]) מתחברת עם ״הבל״ ההתבוננות שבלב. ה״מחשבה״ היא בחי׳ ״אין״ — ״חשב מה״ כנ״ל, וה״הבל״ בבחי׳ ״יש״ דבינה, בחי׳ ״אפשריות המציאות״ דעולם הבריאה (סוד ״הכל הבל״^[רצט] — בחי׳ ה״רשימו״, רושם ההיולי, בסוד הבריאה ״יש מאין״ כנ״ל).

״כלל ופרט״ הוא ענין ״קול ודבור״ שהרי הקול הוא הכלל של כל פרטי הדבור המתחלק לכ״ב אותיות ברבוי צרופים שונים בפרט, ע״י ה׳ מוצאות הפה וכו׳. ה״קול״ נמשך מ״הבל״ הלב ע״ד ״יוצר אור״ מתוך ״בורא חשך״ — ״יש מיש״.

יג

המשכת האצילות מא״ק המאציל העליון היא בדרך גלוי ההעלם בלבד, אין מיש (האמיתי), בחינת ״דעת עליון״. משא״כ המשכת הבריאה מהאצילות היא בדרך התפשטות הארה מן העצם (לאחר צמצום אור האצילות), יש (הנברא) מאין, בחינת ״דעת תחתון״. המשכת היצירה מהבריאה היא בדרך יש מיש, והמשכת העשיה מהיצירה בדרך פרט מכלל כמבואר לעיל.

והנה המשכת החיות בכל העולמות ״היא מצות הצדקה שהיא מצות ה׳ ממש מה שהקב״ה בכבודו ובעצמו עושה תמיד להחיות העולמות״^[ש]. במצות הצדקה (״מצוה סתם״^[שא]) יש ארבע מדרגות כנגד המשכת החיות מהמאציל לאצילות, מאצילות לבריאה, מבריאה ליצירה, מיצירה לעשיה.

מיצירה לעשיה נמשך השפע ממדת החסד שבלב — טבע הטוב להטיב. והוא במדה וגבול לפי גלוי מדת החסד שבלב. והוא בחינת ״מעשה הצדקה״^[שב].

מבריאה ליצירה היא ״עבודת הצדקה״^[שג] ״לדמות הצורה ליוצרה״^[שד] בבחינת ״חסד אל כל היום״ ממש ״חסד של אמת להחיות העולם בכל רגע ורגע״^[שה].

מאצילות לבריאה הוא על דרך הצדיק שאין לו משלו (״צדיק ורע לו״), אלא לוה מאחרים (בבטחון גמור שהקב״ה ישלם — ״בחנוני נא בזאת״^[שו]) ונותן — יש מאין.

מהמאציל לאצילות הוא בסוד ״יש לי כל״ (״צדיק וטוב לו״), וכל מה שנותן אינו נחשב אצלו לכלום — אין מיש^[שז]. והוא בחינת ״צדיק יסוד עולם״, שהוא סוד ״שקל הקדש״ שאינו נחסר כלום לעולם ועד.

ג. אור אין סוף ב״ה

כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה׳ איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב נולדה ונתעוררה מדת יראת הרוממות במוחו ומחשבתו לירא ולהתבושש מגדולתו ית׳ שאין לה סוף ותכלית, ופחד ה׳ בלבו, ושוב יתלהב לבו באהבה עזה כרשפי אש בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה לגדולת אין סוף ב״ה.[שח]

האמונה האמיתית בה׳ אחד א״ס ב״ה דאיהו ממכ״ע וסוכ״ע ולית אתר פנוי מיניה למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית וכן לד׳ סטרין בבחי׳ א״ס ממש. וכן בבחי׳ שנה ונפש כנודע.[שט]

א

הנה בעבודת ההתבוננות מביא אדמו״ר הזקן שלש מדרגות באור אין סוף ב״ה: ״ממלא כל עלמין״, ״סובב כל עלמין״, ״כולא קמיה כלא חשיב״ (כנגד שלשת הלשונות: ״מתבונן״, ״מעמיק״, ״מאד״[שי]), וכן באמונה מביא שלש מדרגות: ״ממלא כל עלמין״, ״סובב כל עלמין״, ״לית אתר פנוי מיניה וכו׳״. בדרגת ״לית אתר פנוי מיניה״ (שהוא עיקר החדוש בסוד האמונה, כמו שייתבאר אי״ה) מביא שלש בחינות (על פי ספר יצירה): ״עולם״ (״למעלה עד אין קץ ולמטה אין תכלית וכן לד׳ סטרין בבחינת א״ס ממש״), ״שנה״, ״נפש״, וי״ל שהן מרומזות בשלש התבות: ״אתר״, ״פנוי״, ״מיניה״:

״אתר״ הוא ״מקום״ — ״עולם״.

אף על פי שגם ב״מקום״ שייך הבטוי ״מקום פנוי״, אך עיקר ענין ״פנוי״ שייך ל״זמן״ — ״שנה״ — כמפורש בדא״ח בענין ״אדם פנימי״ — מי שהזמן אצלו יקר מאד ואין לו רגע פנוי ממחשבת עבודת ה׳ והבטול אליו ית׳. והוא כפרוש הבעש״ט זי״ע על הפסוק ״אשרי אדם לא יחשב ה׳ לו עון״, שפרשו ״אשרי אדם לא יחשב ה׳ — לו עון״ — אשרי אדם כזה שברגע שמכיר בעצמו שהסיח את דעתו קצת ממחשבת הבטול להשי״ת, נחשב לו כעון חמור. וכן לשון ״פנאי״ הוא זמן פנוי, והוא סוד הצמצום בבחינת ״נפש״ על מנת להמשיכה ב״מקום״ (שהרי ה״זמן״ הוא הממוצע בין ״נפש״ ל״עולם״, כמבואר בדא״ח) ש״פונה מכל עסקיו וכו׳״. וכן לגריעותא, בהיות ה״נפש״ למטה בהסתרת העולמות, ״אם רֵק הוא — מכם הוא״, כאשר טרוד ב״הבלי הזמן״, שאזי טח מראות עיניו את האמת ש״לית אתר פנוי״.

״מיניה״ מרמז לעיקר השראת אלקותו ית׳ בלב כל ״נפש״ מישראל. ב״נפש״ מתיחדים המקום והזמן כאחד, שהרי פסוק הנ״ל ״אשרי אדם״ מדבר ב״נפש״ בהתיחסה אל ״זמן״ ב״ריצת מחשבות״ — ״רהיטי מוחא״ — כל היום: ובפתגם הבעש״ט זי״ע ״במקום מחשבתו של אדם וכו׳״, המובא לקמן, מתיחסת ה״נפש״ ל״מקום״ שבה.

וכן יש לומר ששלש הבחינות הנ״ל הן כנגד כללות שלש המדרגות: ״ממלא כל עלמין״, ״סובב כל עלמין״, ״לית אתר פנוי מיניה״: ״ממלא״ ב״מקום״; ״סובב״ ב״זמן״ — ״שנה״ — בסוד גלגל השנה; ו״לית אתר פנוי מיניה״ ב״נפש״. יש לפרש ״אתר״ במובן של ״מקום״ ו״מצב״ בהרגשת הנפש, בסוד פתגם הבעש״ט זי״ע ״במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא כולו״. וכן ידוע מהבעש״ט זי״ע שכל מחשבה ומצב בנפש הוא ״שעור קומה״ שלם, שבו שורה קדושת אלקותו ית׳, ועיקר עבודת השי״ת הוא לגלותו ית׳ מתוך ההסתר (כמו שנאמר ״אכן אתה אל מסתתר״[שיא], וכן הוא אומר ״ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא״[שיב]) ״באשר הוא שם״[שיג]. והוא ע״י עבודת התפלה בהשתפכות הנפש, כמו שנאמר ״שפכי כמים לבך נוכח פני ה׳״[שיד]. ע״י ״שפכי כמים לבך״ באמת, מתגלה שהוא ״נוכח פני ה׳״, בסוד ״ואציעה שאול — הנך״[שטו]. ״ואציעה שאול״ תרתי משמע: על פי פשט הוא ענין הירידה והנפילה בנפש ל״שאול תחתית״ — מצב של דכאון וכדומה, ה׳ ישמרנו; ועל פי דרוש הוא ענין ״הצעת שאלת״ צרכיו מאת ה׳ הטוב בעת צרה זו בעצמה — השתפכות הנפש בתפלה כנ״ל — ועל ידי זה — ״הנך״, גלוי אלקות ממש — ״ישועת ה׳ כהרף עין״.

ב

״ממלא כל עלמין היא בחינת החיות המתלבשת תוך עצם הנברא שהיא מצומצמת בתוכו בצמצום רב כפי ערך מהות הנברא שהוא בעל גבול ותכלית בכמותו ואיכותו...״[שטז].

״סובב כל עלמין פירוש דרך משל כשאדם מתבונן באיזה דבר חכמה בשכלו או דבר גשמי במחשבתו אזי שכלו ומחשבתו מקיפים על הדבר ההוא המצויר במחשבתו או בשכלו, אך אין מקיפים על הדבר ההוא ממש בפועל ממש. אבל הקדוש ברוך הוא דכתיב ביה ׳כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו״[שיז] מחשבתו וידיעתו שיודע כל הנבראים מקפת כל נברא ונברא בפועל ממש, שהרי היא היא חיותו והתהוותו מאין ליש בפועל ממש״[שיח].

החיות הפנימית שבכל נברא, מבחינת ״ממלא כל עלמין״ כנ״ל, היא מאותיות דבורו יתברך, כביכול, בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם.

החיות המקיפה שממנה עיקר התהוותו וקיום חיותו של כל נברא, בחינת ״סובב כל עלמין״, נמשלה לאותיות מחשבתו יתברך, כביכול. מחשבה זו מתיחסת (״יודעת״) לכל נברא ונברא בפרט על ידי המשכתה דרך מדותיו ית׳, כביכול: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד — ״ששת ימי בראשית״ — בסוד ״כל יומא ויומא עביד עבידתיה״ (כל יום ויום פועל את פעולתו).

האור הפנימי של העולמות התחתונים מתיחס למלכות — ה תתאה שבשם — ונקרא ״שכינה״, על שם ששוכנת ומתלבשת בתוך הנבראים ממש להחיותם בחיות פנימית מורגשת. האור המקיף של העולמות התחתונים מתיחס למדותיו ית׳ (כאשר ״נגדלו״ ע״י ״המשכת מוחין״ מבחינת ״חכמה ובינה תתאין״, שנקראו ״ישראל סבא ותבונה״ בלשון הקבלה, שהם ״מוחין״ השייכים למדות — ״אור המאיר לזולתו״ — בחינת מחשבתו וידיעתו יתברך את כל הנבראים).

בלשון הקבלה: מלכות יורדת (מלכות של עולם האצילות — ה תתאה שבשם הוי׳ ב״ה — הנקראת פרצוף ״נוקבא דזעיר אנפין״, יורדת בעולמות התחתונים: בריאה, יצירה, עשיה להחיותם באור פנימי), זעיר אנפין אינו יורד (״זעיר אנפין״ היינו הפרצוף השלם שנעשה על ידי התחברות כל מדותיו ית׳ כאשר נמשכו להן ״מוחין״ מ״ישראל סבא ותבונה״ כנ״ל — ו שבשם הוי׳ ב״ה — אינו יורד בעולמות התחתונים בי״ע, אלא מאיר עליהם בבחינת אור מקיף לקיימם בכלל ובפרט כנ״ל). באמת, גם אורו של זעיר אנפין ״נמשך״ למטה, אך אינו ״יורד״ ממדרגתו, כביכול, להאיר בפנימיות כל נברא בצמצום רב ועצום לפי הגבלת כמותו ואיכותו של הנברא, אך מאיר עליו (בכל נקודה ונקודה שבו, שהרי גם בחינת ״סובב כל עלמין״ נמצא בכל נקודה ונקודה של עולם שנה נפש, וכן ב״חלל״ כמאמר רז״ל: ״׳הוי׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד׳[שיט] — ׳אין עוד׳ אפילו בחללו של עולם״[שכ]), בבחינת אור מקיף. על ידי הזדככות הנברא אפשר גם להרגיש ולהודע מהמצאות אור מקיף זה בהכרה בדרך ״הפלאה״ (מה שאין כן בהכרת האור הפנימי, שהיא הכרה פנימית ומיושבת) בסוד ה״קיום״ שלמעלה מהמציאות המוגבלת הפרטית של כל נברא. לכן גם ה־ו שבשם הוי׳ ב״ה היא נכללת בסוד ״והנגלת לנו ולבנינו״[שכא] — ״וה־נגלת״.

בכל הנ״ל מדובר אודות אור אין סוף ב״ה בהתיחסו לבריאת העולמות, הנקרא ״אור המאיר לזולתו״, ובו שתי מדרגות, בדרך כלל — ״ממלא כל עלמין״ ו״סובב כל עלמין״. אך לגבי עצם האור־אין־סוף ב״ה, שהוא בבחינת ״אור המאיר לעצמו״ כביכול, שתי המדרגות הנ״ל של ממלא וסובב הן בעצמן רק הארה וזיו חצוני, ש״כלא חשיב״ ביחס לעצם האור — וכל שכן שכל העולמות המתהווים וחיים וקיימים על ידן הם ״כלא חשיב״ ממש לגבי עצם האור. זהו הנקרא ״כולא קמיה כלא חשיב״, והוא מ״הנסתרות לה׳ אלקינו״[שכב], כלומר מההתבוננות העמוקה מאד (כנ״ל בדיוק שלש התבות ״מתבונן״, ״מעמיק״, ״מאד״) של הנפש האלקית שבישראל (שמקורה ושרשה הוא ב״אור המאיר לעצמו״, ועל כן ביכולתה להשיג בחינה זו בהתבוננותה) באור שהוא בעצם ״נסתר״ להוי׳ אלקינו — ״אור המאיר לעצמו״ כביכול, שאינו שייך כלל וכלל לבריאת העולמות. מהתבוננות זו נולדה אהבה עזה כרשפי אש וכו׳ בכלות הנפש ממש, בבחינת ״מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ״[שכג] (וכפרושו של אדמו״ר הזקן נ״ע[שכד] — ״איני רוצה לא בגן עדן שלך ולא בעולם הבא שלך, רק אותך בעצמך״) — ״רצוא״ אל עצם ה״אור המאיר לעצמו״[שכה], כביכול.

״רצוא״ זה בא מצד הגבורות העליונות שבבינה עילאה (יסוד האש הרוחני שבעבודת ההתבוננות כשהיא בעומק מאד כנ״ל[שכו], בבחינת ״אם רץ לבך״[שכז] — ״בינה לבא״[שכח]).

אך תיכף צריך לבוא לבחינת ״שוב לאחד״[שכט], והיא מכח האמונה שבפנימיות החכמה שבנפש האלקית שבישראל[של], בסוד ״פנימיות אבא (חכמה) פנימיות עתיק (ענג פשוט שבכתר עליון)״, בתודעה שעיקר ואמיתת הדבקות בעצם האור המאיר לעצמו הוא דוקא ״למטה״ בקיום רצונו הנעלם בעצמותו ממש, המתגלה בתורה ומצות. וזהו פנימיות הכונה והסוד הנעלם במאמר ״לית אתר פנוי מיניה״ היינו ״מיניה״ ממש, שעצמותו ממש, כביכול, נמצא בכל מקום, בסוד ״את השמים ואת הארץ אני מלא״[שלא] — ״אני״ ממש (ואין זה בחינת ״ממלא כל עלמין״ שהיא הארה בלבד כנ״ל אלא ״אני״ — עצמותו ית׳ ואורו המאיר לעצמו, כביכול, ממש[שלב]).

ג

מכל הנ״ל מובן הטעם שבהתבוננות נקט אדמו״ר הזקן ״ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב״, ובאמונה נקט ״ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה״. בשתי המדרגות הנגלות (״וה־נגלות״ כנ״ל) האמונה וההתבוננות שוות. בהתבוננות, החדוש העיקרי הוא במדרגה הנסתרת שבה — יכולת הנפש האלקית שבישראל להשיג, ״כשמתבונן ומעמיק מאד״, בבחינת ״רצוא״, את הבטול האמיתי של כל העולמות (וכן הארת האור האלקי שמהוה, מחיה ומקיים אותם) בעצם האור האלקי המאיר לעצמו, כביכול. באמונה, החדוש העיקרי הוא גלוי ה״איתן״ שבנשמה, היינו האמונה האיתנה ש״לית אתר פנוי מיניה״ — ״מיניה״ ממש.

ד

בכל אחד משני הבטויים ״ממלא כל עלמין״, ״סובב כל עלמין״ יש וה אותיות, לרמז שמדרגתם מבחינת וה שבשם.

ב״כולא קמיה כלא חשיב״, ״לית אתר פנוי מיניה״ יש, בכל אחד, יה אותיות, לרמז שמדרגתם מבחינת יה שבשם (מצד ההתכללות של ״הבן בחכמה וחכם בבינה״[שלג] בכל אחד יש יה. וכן ב־וה ישנה התכללות ה ב־ו ו־ו ב־ה, בסוד שני היחודים של ״ישראל ולאה״ — ״עצם המדות ומחשבה״, בחינת סובב כל עלמין כנ״ל, ו״יעקב ורחל״ — ״קול ודבור״, בחינת ממלא כל עלמין כנ״ל).

ה

עם ד׳ אותיות שם הוי׳ ב״ה, הכל עולה בגימט׳ ארבע פעמים ״ברכת הוי׳״ (שהוא אור (אין סוף, רז) אמת). והנה בתנ״ך כתוב ״ברכת הוי׳״ ארבע פעמים, כנגד ארבע המדרגות באור אין סוף ב״ה הנ״ל:

ההסבר, בדרך קצרה:

בברכת נפתלי (סוד ״תפלין דמארי עלמא מה כתיב בהו — ׳מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ׳״[שלח], בסוד ״שוב לאחד״ — בחינת הדבקות האמיתית של ״גוי״ קדוש ל״אחד״ ״בארץ״ דוקא כנ״ל) ״שבע רצון״ מרמז לשובע נפשי מקיום רצון השי״ת בתורה ומצות בארץ. ״ומלא ברכת הוי׳״ מרמז לברכת הוי׳ הנמשכת מבחינת ״את השמים ואת הארץ אני מלא״, בחינת ״לית אתר פנוי מיניה״ ממש כנ״ל. ״ים ודרום ירשה״ מרמז להשוואה האמיתית, בבחינה זו, בין ״ים״ — ״עלמא דאתכסיא״ ל״דרום״ — ״עלמא דאתגליא״[שלט]. כל ״ירושה״ היא בכח התורה, ששרשה היא באמונה שבפנימיות החכמה, בסוד ״תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב״[שמ].

״אין עשיר אלא בדעת״[שמא], ״אם אין דעת אין בינה ואם אין בינה אין דעת״[שמב], ומבואר בחסידות שעיקר העושר הרוחני תלוי בהעמקת הדעת בהתבוננות בבחינת ״כולא קמיה כלא חשיב״. בהתבוננות זו ״ברכת הוי׳ היא (ה עילאה שבשם) תעשיר״, ובה שמחה אמיתית — ״אם הבנים שמחה״[שמג]. בשמחה זו נמתק כל עצם וכאב הבא מתוספת דעת חצונית (היינו ״דעת״ ו״הרגשת עצמו״, ובדקות שבדקות אפילו דעת והכרה בהארת אור אין סוף ב״ה, מקור השתלשלות העולמות, בבחינת ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, שבבחינה זו העולמות — וכן האדם בהרגשת עצמו — תופסים מקום כביכול. מבואר בחסידות ש״הרגשת עצמו״ היא תוצאה מחטא אדם הראשון באכילתו מעץ הדעת טוב ורע), בחינת ״יוסיף דעת יוסיף מכאוב״[שמד], וזהו ״ולא יוסף עצב עמה״.

יוסף הוא סוד ספירת היסוד — ״סיומא דגופא״ דזעיר אנפין, ״חותם אמת״ — ״אות ברית קדש״, והרי ״הכל הולך אחר החתום״[שמה]. בבית המצרי המשיך יוסף ״ברכת הוי׳״ בסוד גלוי אור אין סוף ב״ה הסובב כל עלמין — גלוי אמיתית ההתהוות והקיום של ״כל אשר לו בבית ובשדה״. וזהו סוד ״בגלל יוסף״, ש״גלל״ הוא מלשון ״גלגל״ (כמו ״סכה״ מלשון ״סובב״), בחינת אור מקיף — סובב כל עלמין.

״ברכת הוי׳ אליכם ברכנו אתכם בשם הוי׳״. ״שם הוי׳״ הוא סוד המלכות כנודע, בחינת אור אין סוף ב״ה הממלא כל עלמין, בחינת ״ברכת הוי׳ אליכם״ ממש בגלוי חיות פנימית המורגשת כפי הגבלת כמותו ואיכותו של כל נברא. והוא סוד הדבור — ״אמרו״. והוא ״עובר״ מ״רשות היחיד״ (אצילות) ל״רשות הרבים״ (עולמות התחתונים בי״ע), סוד ״העוברים״ (מה שאין כן אור הסובב כל עלמין אינו ״עובר״ מרשות לרשות, אלא נמשך ומאיר כמו שהוא כנ״ל).

ו

ארבע פעמים ברכת הוי׳ הנ״ל עולה ב׳ פעמים (כנגד יה הנסתרות ו־וה הנגלות כנ״ל) לו ברבוע. והוא בסוד עב שמות הקדושים, שבהם לו נסתרים (בסוד לו צדיקים נסתרים) ו־לו נגלים (בסוד לו צדיקים גלויים). לו הוא ו ברבוע — התכללות ו קצוות (או ו פרצופים) זב״ז. לו ברבוע הוא סוד התכללות ההתכללות, שעל ידי התכללות כפולה זו נמשכה ברכת הוי׳ מריש כל דרגין של אור אין סוף ב״ה, בחינת ״לית אתר פנוי מיניה״ — ״מיניה״ ממש, עד סוף כל דרגין של אור אין סוף ב״ה, בחינת ״ממלא כל עלמין״ בפנימיות ממש, גלוי בחינת ״מלא״ ממש ב״ממלא״ (סוד יעקב, י׳ עקב — ״אבא יסד ברתא״ — והוא עולה שבע פעמים הוי׳ ב״ה, בסוד ״שבע רצון״ כנ״ל, ״שׂבע״ מלשון ״שׁבע״ כמבואר בחסידות, ו״כל השביעין חביבין״[שמו] שבהם עיקר הגלוי של אור אין סוף ב״ה).

ד. עולמות, נשמות, אלהות

וכל דבור ודבור ומוצא שפתיך תכוין ליחד, כי בכל אות ואות יש עולמות ונשמות ואלהות ועולים ומתקשרים ומתיחדים זה עם זה ואחר כך מתקשרים ומתיחדים האותיות ונעשה תבה, ומתיחדים יחוד אמיתי באלהות, ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה מהנ״ל ומתיחדים כל העולמות כאחד ועולים, ונעשה שמחה ותענוג גדול לאין שעור בהבינך בשמחת חתן וכלה בקטנות וגשמיות וכל שכן במעלה העליונה כזאת[שמז]

א

בעבודה הפנימית (״תכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה״) שלש מדרגות הנ״ל: ״עולמות, נשמות, אלהות״ נקראו, בלשון מורנו הבעש״ט זי״ע, בשם ״הכנעה, הבדלה, המתקה״. ״הכנעה״ היא מצד בחינת ״עולמות״, מלשון ״העלם״ והסתר האלהות שבהם. כאשר האדם נמצא בבחינת ״עולמות״, הרגשת ישות ופרוד מאלהים חיים ומלך עולם, אזי תקונו הוא על ידי הכנעה אמיתית, הנקרא ״בטול היש״, מתוך התבוננות בהתהוות התמידית יש מאין עד שבאמת אין היש מציאות לעצמו כלל ח״ו בלעדי כח האין האלהי הפועלו ומוציאו מאין ליש תמיד. ״הבדלה״ היא מצד גלוי הנשמה האלהית, ״חלק אלוה ממעל״, שלה ניתן הכח להבדיל בין קדש לחול, בין אור לחשך וכו׳, לדחות את הרע ולקרב את הטוב, בבחינת ״שמאל דוחה וימין מקרבת״. ״המתקה״ היא מצד השראת האלהות באמת, אור הוי׳ כי טוב, ו״מתוק האור״ להמתיק את כל הדינים בשרשם העליון אשר שם כלו ״הטוב והמטיב״.

ב

״עולמות״, הוא במלכות, ה תתאה שבשם, כמ״ש ״מלכותך מלכות כל עולמים״, וכן ה״הכנעה״ האמיתית היא בבחינת קבלת עול מלכות שמים. ״נשמות״ הוא בז״א, ״ישראל״, ו שבשם, ששם מקום ה״הבדלה״ בין טהור לטמא, בין מותר לאסור וכו׳. ״אלהות״ הוא באמא, ה עילאה שבשם, ששם שרש הדינים (״מינה דינין מתערין״), ונמתקים כלם בשרשם כנ״ל (מקום ה״המתקה״ הוא ביסוד אמא).

ג

שלשת הלשונות באגרת הנ״ל: ״עולים, מתקשרים, מתיחדים״ הם גם כן כנגד שלש מדרגות הנ״ל. ״עולם״ הוא אותיות ״עולים״ ע״י תוספת אות ה־י המרמזת להארת החכמה שפועלת התעלות והעלאת מ״ן במלכות כנודע. וזהו התקון שלהם, בסוד ״כלם בחכמה עשית״, ״עשית״ לשון תקון כנודע. ״עליה״ שייכת לאחר ירידה, השתלשלות העולמות זה מזה, מה שאין כן הנשמה מצד עצמה ״טהורה היא״ תמיד ואין עצמותה יורדת לעולם, רק הארתה יורדת להתלבש בגוף ונפש הטבעית. העבודה והתקון מצד הנשמות הוא גלוי ההתקשרות של כל נשמות ישראל זו בזו יחדו, שהרי בשרשן ומקורן ״כולן מתאימות ואב אחד לכולנה״. התקון מצד האלהות הוא גלוי יחודו יתברך בעולם כלו, כמ״ש ״ביום ההוא יהיה הוי׳ אחד ושמו אחד״, ועל דרך פרוש חז״ל בתיבת ״אחד״ שאלופו של עולם ב״ה (א של אחד) אחד ב־ז רקיעים וארץ (ח של אחד) וב־ד רוחות העולם (ד של אחד). תקון העולמות הוא ענין העליה בסדר ה״השתלשלות״. עליה זו נעשה ע״י הכנעת החצוניות והפסולת שבעולמות, שהוא ענין הרגשת היש שבהם. תקון הנשמות הוא ענין ההתקשרות שבין נצוצות הקדושה, שבבחינת ״התלבשות״ בעולמות. התקשרות זו נעשה על ידי כח ההבדלה שיש בנשמות ישראל להבדיל בין קדש לחול וכו׳ על פי חקי ומשפטי התורה. תקון האלהות הוא גלוי היחוד בבחינת ״השראה״, השראת ה״שכינה בכל מקום״, המתקת כל הדינים כלם. על ידי השראה זו ״מתיחדים כל העולמות כאחד ועולים״ עד רזא דאין סוף ממש, להמשיך משם ״אור חדש על ציון תאיר״, ״אור זרוע לצדיק״ העליון — ״משמח חתן עם הכלה״ (סיום שבע ברכות דחתן וכלה) וד״ל.

ד

והנה מבואר בדא״ח שבחינת אלהות היא הארה בלבד לגבי עצם האלוה ב״ה (ע״ד הארת האצילות העליונה, הנקרא ״אלהות״ מהמאציל העליון — אלוה ב״ה).

סוד אלוה — מב — מרמז לשם הגדול של מב אותיות — ״אהיה אשר אהיה״ — בחינת איתן שבנשמה (בסוד אותיות איתן, שמשמשות לעתיד לבא בדקדוק לשון הקדש), יחוד אבא ואמא עילאין, שנכללו בסוד י שבשם כנודע.

אלהות הוא טוב (אהוה) פעמים הוי׳ ב״ה, בסוד ״טוב הוי׳ לכל וגו׳״, ל״כל״ — כללות נ שערי בינה, שביסוד שבה, מקום ההמתקה, ששם ״כלו הטוב והמטיב״.

נשמות ועולמות הם כנגד וה שבשם — ״והנגלות לנו ולבנינו (נשמות) עד עולם (עולמות) וגו״.

ה

אלוה אלהות הם ״תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין״ ועולים יחד כב ברבוע, שלמות כב אותיות תורתנו הקדושה, שכולו גלוי אלהות מעצמותו יתברך דוקא (״אות״ הוא מלשון ״ואתה מרבבות קדש״ שנאמר במתן תורה, כאשר עצמותו יתברך ממש ירדה, כביכול, כמו שנאמר ״וירד הוי׳ על הר סיני״, להתלבש בגלוי האלקות שבאותיות התורה, מלשון ״אתא בקר״ וד״ל).

אלוה אלהות נשמות עולמות עולה ד פעמים נחת, בסוד ״בשובה ונחת תושעון״, וכמבואר בדא״ח ש״שובה״ הוא בחינת תשובה של מעלי שבתא (ליל שבת), ו״נחת״ הוא הגלוי מלמעלה, גלוי עתיקא של יומא דשבתא (ומרמז לשנת לידת מורנו הבעש״ט זי״ע שנולד בחי אלול, שנת נחת לאלף הששי). כל נחת הוא ״יראה אהבה אהבה יראה״, כללות שם הוי׳ ב״ה כנודע. הכל עולה בגימט׳ אלף אורות שמאירים בארץ ישראל (לב פעמים הוי׳ ב״ה, בסוד פנימיות לב נתיבות פליאות חכמה עילאה, בסוד ״אוירא דארץ ישראל מחכים״).

כל נשמה היא ״חלק אלוה ממעל ממש״, חלק אלוה דוקא, ששרש הנשמה הוא בעצמות שלמעלה מהשראת הארת האלהות שבה תלויה המתקת כל הדינים כנ״ל, שהרי שרשה בבחינת ״איתן האזרחי״, ״אזרח״ מלשון ותיק וקדמון שעתיד לזרוח, סוד ״קדמון נצחי״ בגימט׳ משיח שנקרא ״בן״ כמ״ש ״בני אתה אני היום ילדתיך״, וכמו שמבואר בספר תניא קדישא (פרק ב) שכל נשמה הוא בן ממש הנמשך ממח האב כביכול, בסוד ״מה שמו ומה שם בנו״.

וזהו עומק פרוש דברי מורנו הבעש״ט זי״ע הנ״ל: ״ומתיחדים כל העולמות כאחד ועולים״ ש״עולים״ זה הוא עד סוד האלוה ממש, עד רזא דאין סוף ממש כנ״ל, והוא על ידי הארת הנשמות, ״ירידה צורך עליה״, שהרי הנצוץ ירד מאור האלקות על מנת לעלות (בגלוי) באמיתית שרשה, עצם האלוה, כביכול, ובלשון הזהר הקדוש — ״לאשתאבא בגופא דמלכא״, התכללות בעצמותו ית׳ ממש שלמעלה מהמתקת הדין בשרשו.

ו

עצמות המתקה הבדלה הכנעה עולה בן פעמים הוי׳ ב״ה, ב פעמים הוי׳ ב״ה ברבוע כללי (בסוד ״ביה הוי׳״, שלמות שם הוי׳ ב״ה בשתי אותיות יה הכוללות, וכן יש שלמות שם הוי׳ ב״ה בשתי אותיות וה הכוללות).

ז

והנה שתי המדרגות ״המתקה״ ו״עצמות״ הן על דרך ״אחד״ ו״יחיד״ כמבואר בדא״ח — התעוררות הרצון הפשוט להטיב ומחשבת ״אנא אמלוך״ באור אין סוף ב״ה, והעלם העצמי של אור בעצמות המאור שלמעלה מכל גלוי והתעוררות, אפילו לעצמו כביכול. כח ההבדלה הוא סוד כח המדידה וההתחלקות שבקו אין סוף ב״ה, הבוקע את חשכת החלל ומקום פנוי לאחר הצמצום הראשון — בבחינת ה־ו שבשם — המתלבש בכל העולמות ומקשרם יחדו, שעל שם כך נקרא ״חוט״ המקשר. ההכנעה היא בכללות העולמות א״ק אבי״ע, שאפילו ״אדם קדמון״ נקרא ״אדם דבריאה״, ״יש מאין״ כביכול, וצריך להיות בו העבודה דבטול היש האמיתי שבו לאין האמיתי של אור אין סוף ב״ה המהווהו.

הקו וחוט הוא שרש התגלות הנשמות, כנודע בסוד ״כל העוסק בתורה בלילה הקב״ה מושך עליו חוט של חסד ביום״, בחינת ״חסד לאברהם״ — שרש נשמות ישראל.

ח

בלשון האריז״ל שלש הבחינות: ״עולמות, נשמות, אלהות״ הן: ״כלים, נצוצות, אורות״. לפי זה עצם האלוה ב״ה הוא בחינת ״מאור״, מקור ה״אור״.

מאור אורות נצוצות כלים עולה — ״יעשה שלום לי שלום יעשה לי״, כפרוש חז״ל ״שלום בפמליא של מעלה (יה שבשם) ושלום בפמליא של מטה (וה שבשם)״.

ט

בגדלות כל פרצוף נקראו שלש מדרגות הנ״ל בשם: ״עבור, יניקה, מוחין״. ב״מוחין״ יש שתי בחינות: ״מוחין דאמא״ ו״מוחין דאבא״ (על דרך תפלין דרש״י ותפלין דר״ת).

״עבור״ הוא מלשון ״עברה״ ו״רגז״, ובעבודה הוא בחינת ״לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע״ כמבואר במ״א, בחינת הכנעה ובטול היש. ביניקה צריכים להבדיל בין חלב אשה כשרה לחלב אשה רעה (בין ״לבי חלל בקרבי״ ר״ת חלב ל״חם לבי בקרבי״, כמבואר בדא״ח). על ידי היניקה מתקשרת ומתלבשת הנשמה בכל אברי הגוף להחיותו ולקיימו כל ימי חייו. ״מוחין דאמא״ הם בסוד המתקת הדין בשרשו כנ״ל, ו״מוחין דאבא״ בסוד גלוי העצמות ממש, כמבואר בדא״ח.

י

והנה בלשונו הזהב של מורנו הבעש״ט זי״ע יש ארבע מדרגות זו אחר זו, שהן כנגד ארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה מלמטה למעלה:

היחוד הראשון הוא בכל אות ואות בפני עצמה — בחי׳ מלכות. כל שלש המדרגות ״עולמות ונשמות ואלהות״ שכנגדן באו הפעלים ״עולים ומתקשרים ומתיחדים״ כנ״ל, הן בכללות בבחינת ה״עולמות״. צרוף אותיות לעשות תבה הוא בכללות בסוד התקשרות הנשמות זו בזו, ועל כן אומר ״מתקשרים ומתיחדים״ בלבד — התכללות יחוד האלהות בבחינת התקשרות הנשמות (המדרגה העליונה תמיד מאירה במדרגה התחתונה — עיקר תורת מורנו הבעש״ט זי״ע וד״ל). ״ומתיחדים יחוד אמיתי באלהות״ הוא בסוד ה״אור העולה על כולנה״ ששורה על כל תבה בבחי׳ ״תוספת מרובה על העיקר״ לגבי אורותיה הפרטיים שמצרוף אותיותיה, כמבואר בדא״ח. והוא סוד המתקת הדין בשרשו, כמבואר לעיל.

על ידי התכללות הנשמה (בעבודה הפנימית של ״הכנעה, הבדלה, המתקה״ כנ״ל) ועד לגלוי ה״חלק אלוה ממעל ממש״ שבה, מתגלה עצמותו יתברך ממש, שזהו ״ומתיחדים כל העולמות כאחד ועולים״ כנ״ל. והוא בסוד ״אל הארץ אשר אראך״ שבא לאחר ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך״ שכנגד ג׳ העבודות ד״הכנעה, הבדלה, המתקה״, כמבואר ב״כתר שם טוב״ אות כח.