סוד ה׳ ליראיו

כג. ביאת המשיח

ושאלתי את פי משיח אימתי אתי מר, והשיב בזאת תדע בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך ואז יכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה^[קלו]

א

בתשובת המשיח למורנו הבעש״ט זי״ע יש חמש מדרגות מלמטה למעלה:

א. ״בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם״ — כנגד ״עלמא דאתגליא״ — ה תתאה שבשם הוי׳ ב״ה^[קלז].

ב. ״ויפוצו מעינותיך חוצה״ — ״מעין״ הוא כנוי לספירת היסוד שמפיץ ומגלה את אור החסדים, שרש בנין ז״א — ו שבשם הוי׳ ב״ה — במלכות, להמתיק את שרש הגבורות שבה, וממנה ה״חוצה״ לעולמות התחתונים בי״ע^[קלח].

ג. ״מה שלמדתי אותך והשגת״ — כל השגה היא בבינה — ה עילאה שבשם^[קלט] — שהיא, מצד עצמה, בגדר ״אור המאיר לעצמו״ (מה שאין כן ו ו־ה תתאה כנ״ל הן בגדר ״אור המאיר לזולתו״ כנודע)^[קמ].

ד. ״ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך״, מצד גלוי שרש הנפש האלהית שבכאו״א מישראל, בחינת ״אב אחד לכולנה״^[קמא], וכן ידוע שכל יחוד ועלית נשמה תלוי בהמשכת ״מוחין דאבא״ — גלוי י שבשם הוי׳ ב״ה^[קמב].

ה. ״ואז יכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה״. על ידי גלוי אור הסובב כל עלמין שמאיר מכתר עליון, המרומז בקוצו של י שבשם הוי׳ ב״ה, מתבטלים כל החצונים (שהרי כל אור מקיף מסמא את עיני החצונים), ומתגלה עת רצון העליון, סוד פרצוף אריך אנפין, פרצוף הכתר, שהוא ענין הרצון שלמעלה מטעם ודעת. ממנו מאירים שע נהורין, שרש תבת ״ישועה״, בסוד אור הפנים שבו — תקון ״ואמת״ של יג מדות הרחמים שמאירות ממנו^[קמג].

ב

ביאת המשיח הוא גלוי השלמות (חושבנא דדין כחושבנא דדין), גלוי ״שע (בגימט׳ שלם) נהורין, משרש ה״שעשועים״ העצמיים, להיות ״פועל ישועות בקרב הארץ״^[קמד]. אור הנ״ל מאיר ב־ג קוי התקון: בקו ימין בסוד ״שלמות העם״ (שהרי שרש נש״י בחכמה עילאה, בחינת ״אב אחד לכולנה״ כנ״ל, מקור קו ימין, ואבינו הראשון הוא ״אברהם אהבי״ שעומד ומשמש במקום מדת החסד העליונה, עמוד גמילות־חסדים לכללות נשמות ישראל כאשר ירדו להתלבש בגשמיות הגוף ונה״ב); בקו שמאל בסוד ״שלמות הארץ״ (בסוד בנין המלכות, ארץ החיים, מהגבורות שבקו שמאל, וכן בסוד עמוד העבודה, ״והתפללו דרך ארצם״ דוקא, ״ארץ אשר הוי׳ אלקיך דורש אותה תמיד עיני הוי׳ אלקיך בה וגו׳״^[קמה], על דרך מקום מקדשנו, ״והיו עיני ולבי שם כל הימים״^[קמו]); ובקו אמצעי בסוד ״שלמות התורה״ (עמוד התורה בתפארת, ״בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה״^[קמז], שהרי ״תלת קשרין מתקשראן דא בדא ישראל מתקשר באורייתא ואורייתא בקוב״ה״, וכן על ידי התורה יש קיום וישוב נצחי לעם ישראל בארץ ישראל וד״ל). וזהו ששלמות (ביאת המשיח) עולה אלהי אברהם, אלהי יצחק, אלהי יעקב, כנגד שרש ג קוים הנ״ל.

ג

והנה גלוי שע נהורין הנ״ל הוא סוד גלוי אות האלף — פלא ד״אנכי הוי׳ אלקיך״, שלמעלה מה־ב דמעשה בראשית. והוא כמבואר בדא״ח בסוד ״נורא תהלת עשה פלא״, שמבחינת ״נורא תהלת״ (רדל״א, שממנו נמשך יסוד עתיק יומין) מתגלה ״אור פני אל״ (שע עולה פעמיים מלוי אל: אלף למד, וביחד עם ח הכוללים עולה אור פני אל — סוד החשמל — כמבואר בכתבי האריז״ל) — שע נהורין — ״עשה פלא״.

בתורה יש חמש תבות (שמות) עיקריות שמתחילות באות א (הגוברת בהן, עד ששאר האותיות נכללות באורה, כמבואר בדא״ח), והן: אור, אחד, אהבה, אמת, אמונה — כנגד ד אותיות שם הוי׳ ב״ה וקוש״י, כמו שיתבאר לקמן אי״ה.

ד

אור עולה אין סוף, והוא רז הנעלם שמאיר בכתר עליון. כתרא עולה ג פעמים אור כנגד ג רישין שבכתר. בכלליות, יש בכתר עליון שני פרצופים — ״עתיק יומין״ (פרצוף הפנימי, כנגד בחינת ״ענג״ בנפש האדם) ו״אריך אנפין״ (פרצוף החצוני כנגד בחינת ״רצון״ בנפש האדם) — אך בפרטיות, השנים נעשים שלשה, בסוד ג רישין: רדל״א — ג״ר דעתיק; גלגלתא — כתר דאריך; מוחא סתימאה — חכמה דאריך (ז״ת דעתיק מתלבשים בגלגלתא ומוחא דאריך, ומוחא דאריך כולל שאר הספירות בפרצוף אריך אנפין).

כל זה מרומז ב־ה פעמים שמוזכר ״אור״ ב״יום אחד״ (יחוד קוצו של י ב־י שבשם, כדלקמן) דמעשה בראשית:

״ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור״ הוא כנגד שני הפרצופים עתיק יומין ואריך אנפין, בכלל.

״וירא אלקים את האור כי טוב״ דרשו חז״ל ״׳כי טוב׳ לגנוז לצדיקים לעתיד לבא״, סוד ביאת המשיח — יסוד עתיק יומין — ״צדיק״ העליון — ״אמרו צדיק כי טוב״^[קמח] — שמקבל מדעת דרדל״א (וכן עצם הדעת עולה לכתר דרדל״א).

״ויבדל אלקים בין האור ובין החשך״ הוא בחינת הגלגלתא, ״עת רצון״, שבה ״חד ארחא בפלגותא דשערי״, כמו שנאמר. ״וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום״^[קמט]. ההבדלה שברצון היא בין הרצון הפנימי והעצמי, שנקרא ״חפץ״ — ״כי חפץ חסד הוא״ — לבין הרצון החצוני, על דרך הרצון בקיום הרע לצורך הבחירה החפשית.

״ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד״ הוא בחינת מוחא סתימאה, ה״קורא״ וממשיך את האור ב״תחום״ וכלי שלו — ״יום״ — וכן החשך נמשך ב״תחום״ שלו — ״לילה״ עד שבסוף מתבטלת יניקת החשך מהאור, ושרש הטוב שבו נכלל באור היום — ״ויהי ערב ויהי בקר יום אחד״.

ה

לאחר גלוי ה פעמים אור^[קנ] בא ״יום אחד״, השראת ״אחד האמת״ בחכמה עילאה — י שבשם^[קנא] — בסוד ״פנימיות אבא פנימיות עתיק״. ״הוי׳ בחכמה״ ו״הוי׳ אחד״, שהרי גלוי האחדות שבכל דבר הוא סוד גלוי החכמה האלהית שבו, ״כלם בחכמה עשית״ — ״אשר ברא אלקים לעשות״ — ״לתקן״, על ידי גלוי החכמה האלהית (אחד חכמה הוא סוד שם אלהים של מעשה בראשית, וכידוע תורת הבעש״ט זי״ע על הפסוק ״בראשית ברא אלהים״, שראשית העבודה היא לגלות — ״ברא״ לשון גלוי — את הכונה הפנימית של שם אלהים — אחדות חכמתו יתברך בעצמותו — ״הוא וחכמתו אחד״. אחד הוא גם אהבה, והיינו שבכל נברא ונברא יש חכמה אלהית בפנימיותו, כאשר אהבה מקיפתו, כמבואר במ״א. וכן אחד —אהבה מרמז ליחוד חכמה ובינה — אבא ואמא — כמו שיתבאר, ולפי זה חכמה — אהבה הוא ג״כ יחוד חו״ב לצורך התהוות העולמות תמיד יש מאין, כמבואר בדא״ח). וכנודע שעולם האצילות הוא ״עולם התקון״ מפני ש״אבא (חכמה — בחינת ״אחד״) מקנן באצילות״, והוא ״עולם האחדות״.

ו

שרש האהבה הוא באמא עילאה, בסוד ״דחילו ורחימו ורחימו ודחילו״ (״יראה ואהבה ואהבה ויראה״) שכנגד ד אותיות הוי׳ ב״ה. ״רחימו עילאה״ — ״אהבה רבה בתענוגים״ — הוא באמא — ה עילאה שבשם הוי׳ ב״ה.

אחד ואהבה הם ״תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין״, ״כחדא נפקין כחדא שריין״, שהרי אחד עולה אהבה, וביחד עולים שם הוי׳ ב״ה. ב״הכאה״ אחד עולה לב (א פע׳ ח פע׳ ד), כנגד לב נתיבות חכמה, ואהבה עולה נ (א פע׳ ה פע׳ ב פע׳ ה), כנגד נ שערי בינה.

ז

״איהו אמת ואיהי אמונה״ נאמר על זו״ן — וה שבשם הוי׳ ב״ה. ״תתן אמת ליעקב״. יעקב הוא מדת התפארת, כללות שש מדות הלב — בחינת ז״א — ו שבשם. המלכות — ה תתאה שבשם — נקראת אמונה, שהרי ״לית לה מגרמה כלום״, רק מה שמקבלת מאמת של ז״א בעלה. זו״ן הם כנגד תורה (״יעקב... יושב אהלים״ — ״אהלי תורה״) ומצות (״מצות המלך״) בחינת ״תורת אמת״ ו״כל מצותיך אמונה״. בלשון הקדש ״אמת ואמונה״ נגזרות משרש אחד — ״אמן״ (אלא שב״אמת״ ה־נ השרשית נופלת. כלומר ש״אמת״ הוא במקום ״אמנת״, על דרך ״בת״ במקום ״בנת״), וזהו סוד היחוד הפנימי שביניהם (שרש ה״אמת״ הוא ביסוד עתיק יומין הנ״ל — ״אות אמת״ — ושרש ה״אמונה״ הוא בכתר דרדל״א, בסוד ״אשת חיל עטרת בעלה״ וד״ל).

ח

והנה אור אחד אהבה אמת אמונה עולה שלמות, סוד ביאת המשיח כנ״ל, גלוי ה־א הפשוטה של ״אנכי הוי׳ אלקיך״.

ט

״את זה לעומת זה עשה אלקים״, והנה ב״לעומת זה״ ה בחינות א הנ״ל נרמזות בפסוק ״אמר אויב ארדף אשיג אחלק שלל וגו׳״...

״אמר״ הוא סוד אור מים רקיע, המשכת ה״אור״ העליון שבכתר. וכן ״אמר״, על פי פשט, הוא כמו ״רצה״ — נקודת הרצון שבלב — כנגד ״לך אמר לבי וגו׳״ בקדושה. ״אויב״ הוא כנגד בחינת ״אחד״ שבחכמה, כנודע בדא״ח, בבאור ענין מלחמת מדין, שנקראת ״נקמת הוי׳״, ש״מדין״ הוא מלשון מדון ומריבה, והוא האויב והמנגד לאחדות הוי׳ ב״ה, השורה בחכמה האלהית. וכן פרעה מלך מצרים אמר ״לא ידעתי את הוי׳״, שאינו מכיר ומודה באחדות האמיתית, אלא מנגד ואויב לו. ״ארדף״ הוא כנגד ה״אהבה״ שבקדושה — בחינת ״בקש שלום ורדפהו״ — שלמות אהבת ישראל. ״אשיג״ הוא כנגד ה״אמת״ שבקדושה — ״השגת האמת״. ״אחלק שלל״ הוא כנגד ה״אמונה״ שבקדושה, וכנודע ש״אמונה״ היא ״א מונה״, על דרך ״מונה מספר לכוכבים״ — בחינת ״נושא ונותן באמונה״ שבקדושה. ה־א — ״אחד האמת״ — ״מונה״ את הכל (בסוד ״אבא יסד ברתא״, שהרי אחד הוא בחכמה כנ״ל, ואמונה במלכות), מה שאין כן בקליפה ההתחלקות היא בבחינת פרוד גמור מאחדותו יתברך, והוא ״שלל״, שמושלל מגלוי הקדושה האלהית לגמרי (ה״שלל״ בקדושה הוא על דרך ״ידיעת השלילה״, תפיסה מתוך אמונה פשוטה ומופשטת וד״ל).

י

והנה ״אמר אויב ארדף אשיג אחלק שלל״ עולה אלף אורות שניתנים למשיח, ע״ד אלף אורות שנמסרו למשה רבינו במתן תורה^[קנב], שהרי המשיח הוא אותיות משה חי, בסוד ״אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא״, ו״מה שהיה הוא שיהיה״, ר״ת משה, ש״הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון״, סוד ״גואל צדק״^[קנג] (נאמר ״צדק צדק תרדף״ כנגד משה־משיח). ״גאולת״ ה״צדק״ — ״מלכותא קדישא״ — הוא על ידי העבודה בבחינת ״טוב״ בעצם (כמבואר בדא״ח), שלא על מנת להצטדק. וכן נאמר ״אל תהי צדיק הרבה״, שמזה גופא בא לראות את הצדק שבכל אחד ואחד מישראל, כמאמרם ז״ל ״הוי דן את כל האדם לכף זכות״. זהו פרוש ״צדק צדק תרדף״ — תראה את הצדק שבכל אחד ואחד. וזוהי בחינת משיח^[קנד]. אלף משיח הנ״ל עולה ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״.

יא

והנה שלמות הנ״ל (ביאת המשיח) באה על ידי אתערותא דלעילא, בסוד ״למעני למעני אעשה״ (בגימט׳ שלמות וכו׳, ו״אעשה״ סוד ״עשה פלא״ כנ״ל). פעמיים ״למעני״ הן כנגד משה־משיח, שהרי ״למעני״ הוא ״למען י״ — ״י נעלם״, וב־י נכלל סוד ה־י בעצמה וקוצו של י, כנגד נשמת משה־משיח וד״ל.

ובכל זאת מבקש ממנו השי״ת ״שובו אלי ואשובה אליכם״, וכן ״שובו בנים שובבים״, שניהם בגימט׳ ביאת המשיח כנ״ל, שהרי ״היום — אם בקולו תשמעו״, ו״משיח אתי לאתבא צדיקיא (״ועמך כלם צדיקים״) בתיובתא״ — תשובה שלמה מאהבה ושמחה^[קנה], מתוך בטחון גמור — ״כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו״. וזהו שביאת המשיח עולה ״בטחו בהוי׳ עדי עד כי ביה הוי׳ צור עולמים״. סוד ״עד״ הוא גלוי ״עד הוי׳ בכם״ — ב אתוון רברבין ע ד דקריאת שמע (״שמע — אחד״) — שהרי ״בטחון״ הוא מלשון דבקות, כמבואר בדא״ח, וממנו באים לראית המהות ממש ואיך ש״ביה הוי׳ צור עולמים״ — ״שויתי הוי׳ לנגדי תמיד״. וזהו שביאת המשיח עולה ״ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה וגו׳״, על דרך ״יפוצו מעינותיך חוצה״ כנ״ל, בחינת ״תולדות פרץ״ (בגימט׳ שע — שלם כנ״ל) ״מלא דמלא״ כתיב, גלוי בחינת ״עולם על מלואו נברא״ — ״וּמלאה הארץ דעה את הוי׳ כמים לים מכסים״ בביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן.

כד. תורת הוי׳

תורת הוי׳ תמימה משיבת נפש^[קנו]

א

בתורה שבכתב ישנן ארבע מדרגות, שניתנו למשה מסיני, כנגד ארבע אותיות הוי׳ ב״ה: טנתא, ר״ת טעמים נקֻדות תגין אותיות:

בשני הסימנים טנתא ופרדס, טנתא נאמר מלמעלה למטה, בסוד ״וירד הוי׳ על הר סיני״, ופרדס נאמר מלמטה למעלה, בסוד ״ומשה עלה אל האלקים״ — בחינת אור ישר ואור חוזר.

ב

״טעמי תורה לא נתגלו״, שה״טעמים״ הם ה״סוד״ הסתום בתורה, מה שעתיד להתגלות על ידי משיח צדקנו במהרה בימינו, בסוד ״ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין״. על ידי הקריאה הנכונה בנגינת טעמי המקרא שורה נעימות מתיקות הסוד הסתום על גבי שאר המדרגות המושגות בשכל: נקדות, תגין, אותיות, שכנגד דרוש, רמז, פשט.

כל חכמת הסוד המתגלה בזמננו היא בבחינת ״ידיעת המציאות״ בלבד, ללא ״ראית המהות״ ממש. מה שאין כן ב״טעמים״ נאמר ״טעמו וראו (ממש) כי טוב הוי׳״.

הטעמים והנקדות אינם כתובים בספר התורה, והם בסוד ״הנסתרות (יה שבשם) להוי׳ אלקינו״. התגין והאותיות הם בסוד ״והנגלות (וה נגלות) לנו ולבנינו וגו׳״ (התגין והאותיות כתובים יחד עד שאין הפסק ביניהם כלל, ולכן בא הסימן טנא, ר״ת טעמים נקדות אותיות, בקבלה הראשונה במקום טנתא, שהרי התגין הם, בכתיבתם, בכלל האותיות ממש (וכן מרמז ל״בטול״ שם מה, שכנגד ה־ו שבשם, לעתיד לבא וד״ל), בסוד ״ושמת בטנא״. האור הפנימי שבתוך ה״טנא״ הוא ״ראשית כל פרי האדמה״ — בחינת ההתקשרות לעצמותו יתברך ממש שבארצנו הקדושה. לגבי פרדס הוא ענין תורת החסידות, בחינת ״יחידה ליחדך״ וקוצו של י ב״סוד (תורת) הוי׳ ליראיו״. החסידות מדברת בעצמות ממש, אף על פי שבעצמותו יתברך ממש לא שייך גלוי כלל וכלל, עד שאפילו תורת משיח הנ״ל היא רק גלוי סוד השעשועים העצמיים בעצם האור המאיר לעצמו כביכול, אלא שבביאת המשיח בב״א ההתקשרות העצמית תתחזק כל כך בהכרה איתנה שתהיה כאלו רואהו ממש וד״ל).

ג

ה״נקֻדות״ הן כנגד בחינת ״דרוש״, וכמו שדורשים ״אל תקרי כך אלא כך״ על פי שנויי הנקדות של המקרא. בכלל, הדרוש בא לגלות את הנקודה הפנימית, המכוון, של המקרא. ה־ה עילאה שבשם היא כנגד הבינה וההשגה בשכל של תוכן כל דבר ותכלית כונתו, בחינת ״מבין דבר מתוך דבר״.

ד

ה״תגין״ הם ״רמזי״ האותיות. בכל תג ותג (״קוץ וקוץ״) תלויים ״תלי תלים של הלכות״, בדרך רמז בעלמא, כמובן, אלא ש״די לחכימא ברמיזא״. ה״תג״ הוא הכתר שעל הראש, ופרשו חז״ל ״ודאשתמש בתגא חלף — זה המשתמש במי ששונה הלכות״. ההלכות הנרמזות בתגין שרשן בכתר עליון — רצונו יתברך שלמעלה מטעם ודעת — בסוד ״ז״א בעתיקא אחיד ותליא״.

ה

ה״אותיות״ הן כנגד ה״פשט״. ה״פשט״ האמיתי הוא סוד ה״מלבוש״ הטהור של כל חלקי התורה — ״מלבוש״ ה״חשמל״ — ש״מופשט״ מ״לבושי נגה״, ושומר מיניקת החצונים שעל ידי עוות ה״פשט״. כשרות האותיות בספר תורה נבחנת על ידי הכרת תנוק (ילד) שלמד את צורת האותיות, אך אינו מבין עדיין במשמעות המלאה של צרופן. עם תנוק כזה מתחילים ללמוד ״פשוטו של מקרא״ (פרוש רש״י ז״ל על התורה, וכעדותו הוא שפרושו הוא ״פשוטו של מקרא״ ומכוון ל״בן חמש למקרא״, כמבואר בשיחות כ״ק אדמו״ר שליט״א). הלמוד הטהור של צורת האותיות ו״פשוטו של מקרא״ ממשיך את ה״שומר״ העליון למנוע כל יניקת החצונים ח״ו.

ו

והנה ארבע מדרגות פרדס הן כנגד ארבעת הנהרות הנפרדים מהנהר היוצא מעדן להשקות את הגן (גן סדרים דאורייתא): פישון, גיחון, חדקל, פרת.

״פישון״ דרשו חז״ל ״פה שונה הלכות״, על פי פשוטן (״כל השונה הלכות וכו׳״ כולל גם את בחינת התגין, ״תגא דאורייתא״ כנ״ל, שהרי התגין הם בכלל האותיות — פשט — כמבואר לעיל בסוד טנא, אך כאן הכונה ל״מלכות־פה תורה שבעל פה קרינן לה״ וד״ל).

״גיחון״ הוא מלשון ״גוחה״ וגם מלשון ״נגיחה״, וידוע בחז״ל שנגיחה היא ב״קרן״, בחינת התגין שעל גבי האותיות. וכן קול ה״גוחה״ הוא ענין התפעלות המדות, ״קול יעקב״ — ו שבשם — הממשיך רמזים אין מספר מ־ה עילאה שבשם — ״דרוש״ — ל־ה תתאה שבשם — ״פשט״ וד״ל.

״חדקל״ דרשו חז״ל ״חד וקל״, בחינת גלוי ה״נקודה חדא״, פנימיות תוכנו של כל דבר כנ״ל, שהוא ״קל להבין״, בחינת בינה — ה עילאה שבשם.

״פרת״ הוא מלשון ״פרו ורבו״ מכח האין סוף — ״סוד״ הסתום שבתורה — שמצותה הראשונה — ״מצוה רבה״ (רבה בגימט׳ אין סוף) — היא ״פרו ורבו״, להשלים את תכלית הכונה של מעשה בראשית — גלוי אור אין סוף ממש בתחתונים דוקא.

ז

פשט רמז דרוש סוד עולה מקרא משנה תלמוד (שלשה שלישי למוד התורה), שבכל אחד יש פרדס בשלמות, על דרך חשן המשפט של הכהן הגדול, שבו ארבעה טורי אבן ובכל טור שלש אבני חן (ארבעה טורים כנגד ארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה כנ״ל, ושלש אבנים בכל טור בסוד ״חש מל מל״ — ״עולמות נשמות אלקות״. ה״מקרא״ יורד ומתלבש בסוד ה״עולמות״ לתקנם, כמבואר בכתבי האריז״ל ש״מקרא״ בעשיה; משנה אותיות נשמה; ענין התלמוד הוא העיון העמוק, ההתבוננות במקור רצון השי״ת שבכל הלכה והלכה, וידוע שהוא ורצונו וחכמתו הכל אחד ממש — בחינת גלוי אלקות וד״ל).

ח

וכן עולה ״תולדות פרץ״ — ״תולדות״ ״מלא דמלא״, כמו בתחלת הבריאה — ״תולדות השמים והארץ״ — לפני חטא אדם הראשון. וכן יהיה ביתר שאת ויתר עז בבא משיח צדקנו בב״א — ״יעלה הפורץ״ — גלוי שרש נהר פרת (״הוא פרת״ ״׳הוא׳ דמעיקרא״, כלומר שהנהר היוצא מעדן, שכולל את כל ארבעת הנהרות, הוא שרש פרת עצמו) בכל הנהרות — ״ופרצת ימה (״סוד״ סתום ומכוסה ״כמים לים מכסים״) וקדמה (נקודת הזריחה הראשונה ב״דרוש״ — פנימיות המכוון) וצפנה (״רמז״ צפון בתגין ששרשם בכתר עליון, רצונו יתברך כנ״ל) ונגבה (בחינת ״יבשה״ ו״עלמא דאתגליא״ — ״פשוטו של מקרא״ — כמבואר בפרוש הרמב״ן על פסוק ״ים ודרום ירשה״).

ט

וכן עולה ״שלח אורך ואמתך המה ינחוני״. שלח עולה הוי׳ פעמים אחד. ״אורך״ הוא בחינת ״תורה אור״, ו״אמתך״ היא בחינת ״תורת אמת״. ״אמת״ היא בחינת המאור שבתורה, שעליו נאמר ״המאור שבה יחזירנו למוטב״ — בחינת ״תורת אמת היתה בפיהו ורבים השיב מעון״. נמצא ש״אורך״ הוא כנגד עבודת הצדיקים ו״אמתך״ כנגד עבודת הבעלי תשובה. וזהו ״המה ינחוני״, שהן כאשר אני במדרגת ״צדיק״ והן כאשר אני במדרגת בעל תשובה, דברי תורה, שתכלית כולם היא ״הוי׳ אחד״ — ״טל תורה מחייהו״ — ינחוני בדרך הישרה שהיא ״תפארת (בחינת יעקב עמוד התורה) לעשיה (בחינת ״שכל טוב לכל עשיהם״, בחינת ״אורך״ כנ״ל) ותפארת לו מן האדם (על ידי תקון חטא אדם הראשון בתשובה שלמה — ״אמתך״)״.

י

טעמים נקדות תגין אותיות עולה אל פעמים אדני, בסוד אל אדני — שם העשיה — כמבואר בכתבי האריז״ל. מבואר לעיל שהמקרא, שבו סוד טנתא יורד להתלבש בעשיה לתקן את בחינת ה״עולמות״ שבה. והנה טעמים עולה אחד ברבוע כללי — גלוי ״אחד האמת״ בחכמה — י שבשם דוקא כנודע (תניא פרק לה בהגהה). כללות הטנתא עולה אחד פעמים קנה (סוד ״קנה חכמה״). סוד ״קנה״ כולל את ה״קנה״ שבגוף, שמגלה ומשמיע את הטעמים ואת הנקדות, וכן את ״קנה הסופר״, שכותב את התגין ואת האותיות וד״ל.

טעמים נקדות (״תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין״) עולה זך ברבוע כללי, שהם פנימיות ומהות האור והחיות של זך אתוון דאורייתא — סוד ״שמן זית זך״.

יא

פישון גיחון חדקל פרת עולה אלף אורות שניתנו למשה רבינו עליו השלום בשעת מתן תורה (אלף אורות הוא סוד שרש נשמת ישראל בעל שם טוב סוד ״עשה עמנו (ישראל) אות לטובה (בעל שם טוב)״, סוד ״כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני״), סוד שם ככה ר״ת כתר כל הכתרים שעולה כנ״ל, כמבואר מהבעש״ט זי״ע.

יב

בשלש הקבוצות המקבילות הנ״ל: טעמים נקדות תגין אותיות; פשט רמז דרוש סוד; פישון גיחון חדקל פרת יש חמשים אותיות, כנגד חמשים שערי בינה שבתורה (משה רבינו עליו השלום השיג את שער הנון בשעת הסתלקותו כידוע. יש לומר עפ״ז שהוא בסוד אות ה־ת של ״פרת״, בסוד ״תיו רשים רשימו לעתיק יומיא״ — שרש ״ת עלמין דכסופין״ לעתיד לבא וד״ל). הכל עולה בגימט׳ הוי׳ פעמים לעולם בסוד ״יהיה כבוד הוי׳ לעולם ישמח הוי׳ במעשיו״, ו״אין ׳כבוד׳ אלא תורה״, בחינת ״תורת הוי׳ תמימה״ (״שלמה״ בפרדס וכו׳) שאזי דוקא היא ״משיבת נפש״, בגלוי ״ישמח הוי׳ במעשיו״ ב״ישמח ישראל בעשיו״ — ישמח אותיות משיח — יחוד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד — ״עד דוד הגדיל״ — במהרה בימינו אמן.

כה. ירידת התורה

אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה
ויאמר לאדם הן יראת אדני היא חכמה וסור מרע בינה^[קנז]

א

״שרש התורה הוא בבחינת רצון העליון שנקרא ׳אז׳ מקדמת־דנא, כמ״ש ׳הוי׳ קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז׳^[קנח], כי ׳קדם׳ הוא הרצון. מבחינת הרצון נמשכה התורה בבחינת חכמה־עילאה זהו ׳ראה׳. ואח״כ ׳ויספרה׳ — בחי׳ ׳ספר׳ דבינה. אח״כ ׳הכינה׳ — במדות, ׳וגם חקרה׳ — בבחינת נה״י. ׳ויאמר לאדם׳ — בחי׳ המלכות דאצילות הנקראת ׳דבר ה׳׳, שעל ידה נתגלתה התורה בבי״ע בבחינת ׳סור מרע ועשה טוב׳^[קנט] שזהו מש״א ׳הן יראת ה׳ היא חכמה וסור מרע בינה׳״^[קס].

וממשיך להסביר את סוד ״חמשה קולות״ של מתן תורה שהם חמש המשכות (״קול״ הוא המשכה וגלוי העלם השכל והרגש — בדבור) מבחינת ״אז״ לבחי׳ ״ראה״, מ״ראה״ ל״ויספרה״, מ״ויספרה״ ל״הכינה״, מ״הכינה״ ל״וגם חקרה״, ומ״וגם חקרה״ ל״ויאמר לאדם וגו׳״, שהם ה קולות ראשונים שב־ז קולות של פרק כ״ט בתהלים: ״קול הוי׳ על המים״, ״קול הוי׳ בכח״, ״קול הוי׳ בהדר״, ״קול הוי׳ שובר ארזים״, ״קול הוי׳ חוצב להבות אש״, ועוד שני קולות: ״קול הוי׳ יחיל מדבר״, ״קול הוי׳ יחולל אילות״ — ההמשכה ממלכות דאצילות בבי״ע.

כל ״קול״ הוא בחינת יסוד בפרצוף העליון המשפיע אור ושפע לפרצוף שלמטה ממנו״^[קסא].

חמשת הקולות הם חמשת היסודות של: אריך, אבא, אמא, יסוד שבעצם המדות הכלול בתפארת בסוד ״גוף וברית חשבינן חד״ המשפיע מחג״ת (״עצם המדות״) לנצח והוד (מדות השייכות לפועל ממש — בחינת ״כליות יועצות״ כיצד להוציא את המעשה מן הכח אל הפועל), עצם היסוד שלמטה מנצח והוד המשפיע בבחינת המלכות^[קסב].

ב

בתבת ״אז״ בפסוק הנ״ל, המרמז לפרצוף אריך־אנפין — רצון העליון, ה־א מרמזת לאלף־פלא, ״שכל מופלא״^[קסג], שבפנימיות מוחא סתימאה, בחינת ״אאלפך חכמה״^[קסד] שבו, וה־ז מרמזת ל־ז ספירות מבינה עד יסוד שבו. אזי נמשך אור התורה ע״י ״קול הוי׳ על המים״, שהרי כללות הכתר הוא בחינת חסד חנם (חסד דעתיק שמתלבש בגלגלתא דאריך) — ״מים״ פשוטים שלמעלה מטעם ודעת — ונמשך לפנימיות אבא שג״כ נקרא מים — ״אין מים אלא תורה״^[קסה], ו״אורייתא מחכמה עילאה נפקת״^[קסו], (שהרי חכמה היא כח־מה. מה היא בחי׳ הפנימיות שבה המקבלת מכתר עליון. ב׳ פעמים מה עו׳ מים, בסוד ״אם יתמהמה חכה לו״^[קסז] שחכמה היא חכה־מה — ״חכה למתמהמה״, שהרי המים של משיח בן דוד הם ״מי השלח ההלכים לאט״^[קסח]. כח היינו חצוניות אבא המשפיע בבינה כדלקמן).

״ראה״ היינו ראיה דחכמה עילאה, ברק המבריק על השכל בבחינת ראית מהות האלקות ממש שלמעלה מענין ההתאמתות דחכמה (שבחינת ההתאמתות דחכמה היינו שמשיג את הענין עד כדי כך שאין אצלו שום דבר המסתיר, אך בחינת הראיה דחכמה היינו שרואה את עצם הדבר בעין השכל שבלב חכם, ולעתיד לבא בעין־בשר ממש — ״עין בעין יראו בשוב הוי׳ ציון״^[קסט]).

בספר יצירה נקראו חב״ד ״סופר, ספר, ספור״. בפרקי אבות ארז״ל^[קע]: ״אם אין דעת (ספור) אין בינה (ספר) ואם אין בינה (ספר) אין דעת (ספור)״. נמצאנו למדים ששתי הבחינות ״ספר״ ו״ספור״ תלויות זו בזו ונכללות בתבת ״ויספרה״. משא״כ ה״סופר״ הוא הרואה את מהות הספור הכתוב בספר.

בחי׳ ״סופר״ נמשך לבחי׳ ״ספר״ (ו״ספור״) ע״י ״קול הוי׳ בכח״, היינו בחינת כח דכח־מה (כנ״ל), כח ר״ת כתיבה חתימה בספר החיים.

״קול הוי׳ בהדר״ הוא המוליד את התפעלות עצם המדות דתורה (אהבה ויראה, שני השרשים של מצות עשה ומצות לא־תעשה שבתורה, וכן מדת הרחמים, ״מה הוא רחום אף אתה רחום״^[קעא], קיום מצות ״והלכת בדרכיו״^[קעב] — להדמות אליו ית׳) מתוך יסוד אמא — התבוננות במשפטי התורה. בשלמות כל התבוננות (כמו בשלמות וסיום כל ״מסכת״ בתורה) בא ״הדרן״, חזרה תמיד, בבחינת ״בכל יום יהיו בעיניך כחדשים״^[קעג], והיינו ״קול הוי׳ בהדר״. וכן הדר הוא סוד דחילו ורחימו — עיקר המדות כנ״ל.

״הכון לקראת אלקיך ישראל״^[קעד] — ״הכנה״ בלב, בהתפעלות חדורת דעת — ״דע לפני מי אתה עומד״^[קעה]. כן עולה שבעים, כנגד ״כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש״^[קעו], שהם כנגד ז׳ מדות הלב, כשכל אחת כלולה מעשר ע״י המשכת מוחין (דעת) במדות — ״כונה שבלב״ (ובסוד ״לא כן עבדי משה וגו׳״^[קעז], ש״לא״ כולל ג״ר כאשר ה־א היא בסוד נקודת הדעת הנעלמת, ששרשה ברדל״א; ״כן״ כולל ז״ת כנ״ל).

הלב הוא כַן ובסיס להשראת האלקות, כנודע בפרוש ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״^[קעח] — ״׳בתוכו׳ לא נאמר, אלא ׳בתוכם׳, בתוך הלב של כל אחד ואחד מישראל״^[קעט] (ואף שכן כולל ז״ת כנ״ל, עיקרו בעצם המדות חג״ת, שהרי ה־כ דכן היא כנגד חו״ג — אהבה ויראה כנ״ל וה־ן דכן כוללת תנהי״ם, אך עיקרו התכללות נהי״ם בשרשם — תפארת וד״ל).

המעבר מעצם המדות אל המדות השייכות לפועל ממש הוא קשה ביותר, שהרי צריכים להפוך את כוון המדות מכוון של מעלה לכוון מטה (הגם שחג״ת שייכים לזולת, אך אין שייכותם בפועל ממש והם כאור המאיר לעצמו — למעלה ברוחניות נפשו — ביחס אל הנה״י שהם בבחינת אור המאיר לזולתו ממש). תנועת הנפש וצמיחתה בינה לבין עצמה, בכוון מעלה, נקראת ״ארז״ — ״כארז בלבנון ישגה״^[קפ] — ועל כן צריך לבא ״קול הוי׳ שובר ארזים״ — המשכת ״ברכה לראש משביר״^[קפא], הוא יוסף הצדיק (״המשביר״) כדלהלן, ואז — ״וירקידם כמו עגל וגו׳״ — בחינת נצח והוד, בחינת רגלים ורקוד כנודע.

״וגם חקרה״: כל ״גם״ בא לרבות, וכאן הרבוי הוא סוד האור הנמשך מכתר־עליון — רצון העליון — להמשיך מוחין בנוקבא דז״א — ״מלכות שמים״ — מנה״י דז״א, כמבואר בכתבי האריז״ל ובחסידות (בכונת ״א־ל עליון״ בברכה הראשונה של שמונה עשרה). ״חקרה״ הוא סוד ״כבוד מלכים חקור דבר״^[קפב] ו״לב מלכים אין חקר״^[קפג], בחינת ״כליות יועצות״, להביע בכי טוב (לפי הפעולה הרצויה) עמק חכמת התורה ומצותיה בדבור שבפה — סוד ״מלכות־פה, תורה שבע״פ קרינן לה״^[קפד] — שהרי ״אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד״^[קפה] וכן בבעלי רוח־הקודש שהם חז״ל, תנאים (״והאתנים מוסדי ארץ״^[קפו]) ואמוראים כו׳. סגנון סוד טעמים (סוד אחד בר״כ, שלפי דעת כמה ראשונים עיקר טעמי המקרא הם אחד מפסיקים, שכל טעמי תורה נכללו ב״הוי׳ אחד״ וד״ל), שהסגנון בדבור (מלכות) בא מבחינת ״טעם כמוס לרצון״ שנמשך ומתגלה בחקירת נה״י (שמהם נעשו מוחין — חב״ד — לנוקבא) דז״א.

והנה ביסוד דגופא דז״א ממש מתגלה עיקר חשקו והתלהבותו העצומה של המשפיע להשפיע ל״שכינת עוזנו״ (בסוד קבלת יוסף הצדיק מאש הגבורות של יצחק אבינו דוקא). וזהו ״קול הוי׳ חֹצב להבות אש״ בה׳ מוצאות הדבור שבפה, ששרשן בה׳ גבורות המחלקות את השפע הפשוט היורד מלמעלה על פי עצת הכליות — נצח והוד — כנ״ל.

״ויאמר לאדם הן יראת ה׳ היא חכמה וסור מרע בינה״, היינו כללות הדבור (שכולל את כל התורה כולה) שנמשך ממלכות דאצילות להתגלות בעולמות תחתונים בי״ע ממש ע״י ״קול הוי׳ יחיל מדבר, יחיל הוי׳ מדבר קדש״ — בחינת תחלת הדבור, בכלל כשיוצא מתחום האצילות — עולם האחדות — הנקרא ״קדש״ (״יחיל״ הב׳ מלשון יציאה מקדש ל״חול״). אח״כ מתחלק הדבור לפרטים ופרטי פרטים בהלכות תריג מצות דאורייתא ו־ז מצות דרבנן (ששרשן בכתר עליון — רצון העליון כנ״ל — ״קדם מפעליו מאז״) וטעמיהם, על ידי ״קול הוי׳ יחולל אילות״, לשון ״חול״ כפול כאשר נמשך בפרטי פרטים בחי׳ ״אילת אהבים ויעלת חן״^[קפז] — פרטי הלכות תורה שבעל־פה, עד ש״כלו אומר כבוד״, בסוד ״נעוץ סופן בתחלתן כו׳״, ב״אל הכבוד הרעים״ שנאמר בקול הראשון, ״קול הוי׳ על המים״, ו״אין כבוד אלא תורה״^[קפח] — גלוי אור התורה לעיני כל חי בבחינת ״מלא כל הארץ כבודו״.

ג

והנה, חמש פעמים קול עולה פרת, בסוד ״בן פרת יוסף וגו׳״^[קפט], שיוסף הוא בחינת היסוד בכלל, וכולל ה יסודות — ה״פ קול (כללות ההמשכה נקראת נהר פרת שהוא ״הנהר הגדול״, עצם הנהר היוצא מעדן (כדכתיב ״והנהר הרביעי הוא פרת״^[קצ] — ״הוא״ מעיקרו — שהוא הוא הנהר העיקרי, המקור לכל ד׳ הנהרות) לשון ״פרו ורבו ומלאו את הארץ״^[קצא] בגלוי כבודו ית׳ — ״תורת הוי׳ תמימה״^[קצב]). כל ״קול״ כולל חיים כפולים (בעוה״ז ולעוה״ב, בסוד ״ארך ימים בימינה בשמאולה עֹשר וכבוד״^[קצג] — ״ארך ימים״ ליום שכולו ארוך (עוה״ב) ו״עשר וכבוד״ בעוה״ז), וכל חיים כולל טוב כפול ומכופל (״טוב לשמים וטוב לבריות״^[קצד], כאשר בבחינת ״טוב לשמים״ קיימת התכללות ב׳ הבחינות: טוב לעצם האלקות, כביכול, בכונה אמיתית מקרב איש ולב עמוק לשם יחוד קובה״ו, וטוב לפמליא של מעלה, כידוע שהתורה עושה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה שנא׳^[קצה]: ״או יחזק במעזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי״, ע״י ההדור בקיום כל המצות כהלכתן. וכן ב״טוב לבריות״ יש התכללות ב׳ הבחינות: עשית ״טובה״ לכל יהודי — בגשמיות וברוחניות. נמצא שביחד הן ד׳ פע׳ טוב כמספר חיים). נמצא שפרת הוא מ (מלשון מים — ״אין מים אלא תורה״) פע׳ טוב, כנגד ארבעים הימים של מתן תורה (״אין טוב אלא תורה״^[קצו]), שהם התקון של ארבעים הימים של ירידת מי המבול בימי נח.

והנה תבת ״פרת״ בברכת יוסף כתובה ב׳ פעמים: ״בן פרת יוסף בן פרת עלי עין״. וי״ל שהן כנגד מ יום דלוחות ראשונים ו־מ יום דלוחות שניים. הלוחות השניים נתנו בצנעה, ועל כן לא שלטה בהם עין־הרע, כידוע בפרוש ״עלי עין״. וכן ב״פ פרת הן כנגד ה׳ קולות של חתן וכלה (החתן הוא סוד יוסף — ״בן פרת יוסף״) וה׳ קולות של מתן תורה, וכמארז״ל^[קצז] ״כל המשמח חתן וכלה שנאמר בהם חמשה קולות זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות״ (והתורה היא בחי׳ ״עלי עין״ — ״עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו״^[קצח] — ״למאן דדחקין ודייקין במילי דחכמתא״^[קצט].

ד

בירידה והשתלשלות הנ״ל ״שרשי״ המדרגות בלשה״ק הם: רצה, ראה, ספר, כון, חקר, אמר. רצה ראה ספר עולה כט ברבוע; כון חקר אמר עולה כה ברבוע. יחד עולה הכל כמספר שם הוי׳ ב״ה במעוקב פרטי (י עולה אלף; ה — קכה; ו — ריו; ה — קכה), סוד ״תורה צוה לנו משה״ (ע״י שלקח את עצמות יוסף עמו, בסוד ״והאלקים יעננו בקול״), משה ר״ת מי שנתן התורה; מי שנתן התורה עולה בדיוק סכום ששת השרשים הנ״ל.

נמצא שהכל נכלל במשה יוסף שהם הראש של כל שפע, בסוד^[ר]: ״ברכה לראש משביר״ ו״ברכות לראש צדיק״^[רא] ועולים רצה ראה, בסוד^[רב] ״והחכמה מאין תמצא״ — ״מאַין״ ״לעַין״, שמשה הוא בחינת ״אין״, כאמרו ״ונחנו מה״^[רג], ויוסף הוא בחינת ״עלי עין״. וכן יוסף הוא ״עין הוי׳ אל יראיו״^[רד], עינא פקיחא דנוני ימא — ״וידגו לרב בקרב הארץ״^[רה].

והנה במ״ס משה יוסף עולה פז, בסוד ״ראשו כתם פז״^[רו], ובמ״ק עולה גל, בסוד ״גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך״^[רז]. ראש פז גל עולה אור אור אור, וכל אור הוא רז — אין־סוף, ״תורה אור״^[רח].

כו. טל ומטר בתורה

יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי^[רט]

א

ירידת המטר תלויה בהעלאת אדים — ״ואד יעלה מן הארץ והשקה וגו׳״ — שהוא ענין ״אתערותא דלתתא״ ו״העלאת מ״ן״. מה שאין כן טל — ״טל לא מיעצר״ (״טל לא נעצר״) — אינו תלוי באתערותא דלתתא. ולכן כשאמר אליהו ״חי ה׳ אם יהיה טל ומטר כי אם על פי דברי״ פעל רק על המטר ולא על הטל.

בתורה, בחינת ״מטר״ היא ה״לקח״ שנלקח על ידי עבודה, יגיעת האדם הלומד דברי אלקים חיים בשקידה והתמדה, כמאמר התנא ״התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך״. בחינת ״טל״ היא ״מתנה״ ו״ירושה״ מן השמים, כמ״ש ״תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב״, ״מורשה״ לשון ירושה שבאה לאדם ללא עמל ויגיעה. ועוד נאמר ״וממדבר מתנה״, ופרשו חז״ל דקאי על התורה שניתנה לנו במתנה, וכמ״ש ״ויתן אל משה״, שניתנה למשה במתנה בשביל כל ישראל. וכן בברכת התורה אנו אומרים ״נותן התורה״, בחינת ״מתנה״ — ״מתן תורתנו״.

ועוד מצינו שהתורה נמשלה ל״כלה״, כדרז״ל על הפסוק הנ״ל ״תורה צוה וגו׳ מורשה קהלת יעקב״ — ״אל תקרי ׳מורשה׳ אלא ׳מאורסה׳״. התורה היא כלה מאורסה לאיש — הוא שלמות קומת נשמות עם ישראל. ״האשה נקנית בשלש דרכים״, מכאן שגם בחינת ״כלה״ שבתורה נלקחה ע״י עבודת האדם מלמטה, ושייכת לבחינת ״לקח״ ו״מטר״ כנ״ל. אך בפסוק ״ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לֻחת העדת לֻחת האבן כתבים באצבע אלקים״ הנ״ל, דרשו חז״ל ״ככלתו״ — ״שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן שלא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה״ (רש״י), והוא בסוד ״כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזבו״ — ״מצא אשה מצא טוב״. ״אשת חיל מי ימצא וגו׳״ וד״ל. נמצאנו למדים שבחינת ״כלה״ שבתורה מיחדת יחד שתי הבחינות של ״מתנה״ ו״לקח״ — ״טל״ ו״מטר״ — וכדברי רבי יוחנן ״בתחלה היה משה לומד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה״ (ועל פי זה יובן הקשר בפרוש רש״י ז״ל הנ״ל ל״דבר אחר״ בפרושו שם: ״מה כלה מתקשטת בכד קשוטין, הן האמורים בספר ישעיהו, אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בכד ספרים (כד ספרי תנ״ך)״, שהרי הבקיות תלויה בזכרון, שהוא בא במתנה מן השמים, לאחר השקידה בתחלה).

והנה בבחינת ה״טל״ שבתורה, שתי הבחינות של ״מתנה״ ו״ירושה״ שונות זו מזו בזה שהמתנה באה מדעת הנותן, כלומר שקבלת המקבל תלויה אך ורק ברצון הנותן, מה שאין כן בירושה שבאה בהכרח, שהרי על המתנה לבטל את משפט הירושה נאמר ״המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל״.

בדרך כלל בחינת ה״טל״ שבתורה הוא הנסתר, חכמת הח״ן והסוד שבתורה, ״נשמתא דאורייתא״, ובחינת ה״מטר״ שבתורה הוא הנגלה, הלכות התורה, ״גופא דאורייתא״.

ב

טל עולה בגימט׳ הוי׳ אחד, והוא כללות הנסתר דאורייתא. ״טל לא מיעצר״, שהרי צריך להיות ״שויתי הוי׳ לנגדי תמיד״, ו״לית אתר פנוי מיניה״. ״מטר״ הוא מלשון ״מטרה״ ותכלית, שהרי תכלית הכונה במעשה בראשית היא להיות לו יתברך ״דירה בתחתונים״ על ידי קיום התורה ומצותיה בגשמיות ובפועל ממש, וכמ״ש ״סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם״. וזהו מטר בגימט׳ רמח מצות עשה — ״רמח איברין דמלכא״ (בחינת ז״א — ו שבשם) — עם הכולל, בחינת ״כלה״ (נוקבא דז״א, הקולטת ברחמה, הנקרא ״מיטרא״ (עיין בספר הערוך, ערך מטר) את טפת בעלה הכלולה מרמח אברים שבו, בסוד יורה כחץ שהוא כח היוצר וכח היצור, כמטרה לחץ וד״ל).

על ידי שתי הבחינות ״טל״ ו״מטר״ שבתורה מתבררות רפח נצוצין קדישין שנפלו בשבירת הכלים, וכן תקון הכלים כלם הוא על ידי ארבע מדרגות הנ״ל (מלמטה למעלה, לפי סדר עלית הכלים): כלה לקח ירושה מתנה ר״ת כלים.

ג

ועתה נבוא לבאור כל מדרגה מארבע מדרגות הנ״ל בפרט, ושייכותה לאות המקבילה לה בסוד השם יתברך.

ב״מתנה״ נאמר ״ממדבר מתנה״ כנ״ל. בחינת ה״מדבר״ הוא ענין הבטול העצמי בתכלית — ״אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים את עצמו כמדבר״. המדבר הוא הפקר לכל, בחינת ״נפשי כעפר לכל תהיה״. בחינה זו היא על דרך אמרם ז״ל ״אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית את עצמו עליה״, כמ״ש ״אדם כי ימות באהל״, ״באהלה של תורה״. וכן אמר רבי יוחנן: ״אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשים את עצמו כמי שאינו, שנאמר ׳והחכמה מאין תמצא׳״. הבטול הוא בחינת חכמה — כח מה — כמאמר משה רבינו עליו השלום (שעליו נאמר ״ויתן אל משה״ דוקא כנ״ל) ״ונחנו מה״. וכן ״מדבר״ הוא לשון ״מְדַבֵּר״, ומרמז לשרש כח המדבר בנפש האדם שהוא ב״קדמות השכל״, בחינת ה״אין״ שבנפש, שעליו נאמר ״והחכמה מאין תמצא״, ו״דברי פי חכם חן״ כאשר ״לב חכם ישכיל פיהו״ בכח ה״אין״ שבו.

ד

בחינת הירושה שבתורה נקראת ״תורת אמך״ — ״תורת אומתך״, על דרך ״מורשה קהלת יעקב״ — שהרי שרש נשמות ישראל וחק הירושה שביניהן ״עלה במחשבה״ באמא עילאה. ישראל הוא ר״ת ״יש ששים רבוא אותיות לתורה״ (וכן ״ספר״ תורה הוא בבינה, בסוד ״סופר ספר ספור״ שבתחלת ספר יצירה, שכנגד חב״ד, כמבואר בדא״ח), ו״איש לא נעדר״ בסוד העבור ביסוד אמא, מקום התקשרותו העצמית של כל נשמה לאות שלו בתורה. אות זו היא ״חלקו בתורה״, שעל ידו לומד הוא את כל התורה כולה, וכמו שאנו מבקשים ״תן חלקנו בתורתך״. וכן אנו מודים להשי״ת ״מה טוב חלקנו, מה נעים גורלנו, מה יפה ירושתנו״. ענין ה״הכרח״ שבאמא (על דרך השתלשלות עלה ועלול שמצד אמא, כמבואר בדא״ח, ונראה כאלו בא בהכרח) הוא על דרך ״על כרחך אתה חי״, בחינת ״כי הם חיינו וארך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה״, בחינת ״הגות לבי תבונות״.

ה

״התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך״ הוא בחינת תקון המדות, ״ששת ימי המעשה״, כנגד ו קצוות דז״א — ו שבשם. ולכן הנשמות ששרשן בתפארת, כללות ז״א, נקראו ״מארי תורה״ בלשון הזהר.

תקון המדות בתורה הוא ענין ההכרעה (על ידי הדעת, פנימיות ונשמת ז״א, המכריע) בין מותר לאסור, כשר לפסול, זכאי לחייב — כנגד ו מדות הלב שבהן סוד התמורות כנודע. בז״א נאמר ״יגעתי ומצאתי — תאמין״, שהכל תלוי ביגיעה ו״אדם לעמל יולד״ — ״עמל תורה״ — לתקן את המעוות שעל ידי שבירת הכלים במדות הלב (סוד ״המלכים שמתו״), ושעל ידי גלגוליו הקודמים.

ו

הכלה אותיות הלכה, בחינת ״מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה״. הלכה היא ר״ת ״הריעו להוי׳ כל הארץ״, תקון ״הארץ״ — ה תתאה שבשם, שהיא סוד הכלה, כלילת יפי בכד קשוטין כנ״ל, סוד ״מקרא בעשיה״ — ״אופן (מלכות, ה תתאה שבשם) מקננא בעשיה״ (והיינו ״הלכה למעשה״ שמתיחדת עם פשוטו של מקרא בסוד התגין המחוברים בראשי האותיות — ״אשת חיל עטרת בעלה״ — שהיא ״עטרת בעלה״ לגלות בו את הרצון העליון, כדלקמן, וכן היא ״מעוטרת״ בכד קשוטין הניתנים לה לצורך בעלה לשאת חן בעיניו — ״אשת חן תתמך כבוד״ — ״אין כבוד אלא תורה״ וד״ל. ״הלכה למעשה״ הוא סוד שרה אמנו, שהיא העטרה בראש בעלה — אברהם — רמח פקודין דאורייתא — וכמ״ש ״כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה״ — ״איזוהי אשה כשרה״ — ״כְשָׂרָה״ וד״ל). צד ה״מתנה״ שבה כנ״ל הוא בסוד ״הוי׳ בחכמה יסד ארץ״ — ״אבא יסד ברתא״ (״אבא״ — חכמה — הוא בחינת ה״מתנה״ בתורה כנ״ל).

והנה האשה משועבדת לבעלה, ו״איזוהי אשה כשרה העושה רצון בעלה״, שכאשר הרצון העליון שברמח מצות עשה שבתורה מאיר בו, אזי היא משועבדת לעשות רצונו כפשוטו (להשלים את סוד ה״כולל״ — מטר בגימט׳ רמח עם הכולל כנ״ל, שהכולל הוא סוד כח התולדה והרבוי שבה דוקא וד״ל). אך כאשר אין הרצון העליון מאיר בבעל מצד עצמו, אזי היא ״עושה״ רצון בעלה, לתקנו ולהמשיך בו גלוי הרצון העליון על ידי בחינת ״חכמות בנתה ביתה״, והכל להשלים את הכונה של ״דירה בתחתונים״ — ״ביתו זו אשתו״.

ז

והנה הכל נכלל בטל (הוי׳ אחד כנ״ל), שהרי ״כל העוסק בתורה לשמה, טל תורה מחייהו״. ״טל תורה״ הוא ״טל תחיה״, בסוד יחוד יה שבשם — ״החכמה תחיה בעליה״ (יחוד חכמה ובינה, כמבואר בדא״ח) — ״כי הם חיינו וגו׳״ כנ״ל. גם המטר והגשם, בהיותו ממשיך את האור והשפע מסוד הטל, הוא סימן ברכה וחיים לעולם (ומה ששאלו שלא כהוגן ״ויבא כגשם לנו״, והשיבם הקב״ה כהוגן ״אהיה כטל לישראל״, היינו כנ״ל שירידת הגשם ומטר תלויה באתערותא דלתתא, ואין הגשם, יחודא תתאה דוה, בתמידות. משא״כ ״טל לא מיעצר״ ויורד (ואח״כ עולה בהעלם מקורו, היפך הגשם שיורד על הארץ לאחר העלאת מ״ן ד״ואד יעלה וגו׳״) מעצמו תמיד, בסוד יחודא עילאה דיה — ״תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין״. אך גם בגשם יש מעלה, והוא העיקר — הגשמת השפע על מנת לגלות אורו יתברך בתחתונים. לעתיד לבא ״יהיה הוי׳ אחד ושמו אחד״, שיחוד וה יהיה בדומה ליחוד יה על ידי גלוי עצמותו יתברך שלמעלה מיחו״ע ויחו״ת וד״ל). הסוד הפנימי של גשם הוא ״כטל חרמון שירד על הררי ציון כי שם צוה הוי׳ את הברכה חיים עד העולם״.

ח

כללות הכל בטל רמוזה בכך שמתנה ירושה לקח כלה עולה טל פעמים אל, ו״אל נהירו דחכמתא״ — עיקר בחינת ״טל תחיה״ (טל אל — סוד ״ע פנים לתורה״). מרכיביו הראשוניים של המספר הנ״ל הם הראשונים ה־ג, ז (יג), יב (לא), סוד חלוקת הא־ב, כללות כל התורה כולה, על פי ספר יצירה ל־ג אמות: אמש; ז כפולות: בגד כפרת; יב פשוטות: הוזחטילנסעצק. והוא אחד פעמים נחלה, בסוד ״טובה חכמה עם נחלה״. ״אחד האמת״ שורה בחכמה דוקא, כמבואר בדא״ח. נחלה היא חן לה, בסוד הקשר בין ״מתנה״, שעל פי מציאת חן בעיני הוי׳, ו״כלה״ (חן מלכות) — ״הוי׳ בחכמה יסד ארץ״ — ״אבא יסד ברתא״ כנ״ל.

המספר הנ״ל הוא יחוד שמחה מרירות — שמחה מצד הטל דלא מיעצר, ומרירות מצד המטר שנמשך ביגיעה רבה. וכן הוא יחוד לויתן שור הבר, בחינת ״עלמא דאתכסיא״ ו״עלמא דאתגליא״, וכמבואר בדא״ח שהנשמות שנטייתן העצמית היא לנסתר שבתורה נקראו לויתן, והנשמות שנטייתן לנגלה שבתורה נקראו שור הבר. לעתיד לבא עושה הקב״ה מלחמה ביניהם על מנת ליחדם באמת, בהזדככות שור הבר לקבל מבחינת פנימיות ועצמיות לויתן — ״ביום ההוא יהיה הוי׳ אחד״ כנ״ל, בסוד ״תשאות חן חן לה״. כל עוד שאין היחוד האמיתי מתגלה בין הנסתר לנגלה הרי הם בסוד ״להט החרב המתהפכת״ — מנסתר לנגלה ומנגלה לנסתר ״לשמֹר את דרך עץ החיים״ וד״ל.

והנה בפרטיות שמחה שייכת לאמא עילאה, ״אם הבנים שמחה״, בחינת ״תשובה עילאה״ — ״תשוב ה עילאה״, ומרירות היא בחינת ״תשובה תתאה״ — ״תשוב ה תתאה״, עזיבת החטא על ידי המרירות הבאה מחשבון נפש על עזבו את ה׳. לויתן הוא סוד הבטול במים העליונים — חכמה עילאה — י שבשם. שור הבר הוא בחינת ו קצוות בגלוי המדות שבלב — ו שבשם. לויתן ושור הבר הם שתי בחינות צדיקים, צדיק נסתר וצדיק נגלה. שמחה מרירות הן שתי בחינות בעלי תשובה כנ״ל. באותיות יה כל אחת כלולה מחברתה, וכן באותיות וה. לכן לויתן שור הבר עולה כחשבון כל ארבע המדרגות — מתנה ירושה לקח כלה, וכן שמחה מרירות.

ט

שתי המדרגות ירושה כלה (כנגד ה ה שבשם — ״כאמה כבתה״) — כנגד שמחה מרירות, ונלמדות שתיהן מפסוק אחד, ״מורשה קהלת יעקב״ כנ״ל — עולות ביחד מספר שלם (כלומר מספר מרובע) — כד ברבוע (כנגד כד ספרים כנ״ל, ששרשם בסוד ״יש ששים רבוא אותיות לתורה״ ר״ת ישראל כנ״ל). מתנה לקח — כנגד לויתן שור הבר — יו שבשם — ״מה שמו ומה שם בנו״, ״כי לקח טוב נתתי לכם וגו׳״ — עולות ״דרכיה דרכי נעם״ לעשות שלום בין שתי בחינות צדיקים הנ״ל (כאשר מתיחדים שניהם להשפיע בכלה — מלכות שמים — בסוד ״תרין יודין נקטא, סתימין ופרישין״, להמתיק בשלמות את שרש המרירות שבה — ״ואל אישך תשוקתך״ — שהרי היא מיחדת בעצמה את שתי הבחינות של ״לקח... נתתי״ כנ״ל וד״ל).

י

שרש ה״טל״ הוא באור — אין סוף ב״ה שלפני הצמצום הראשון, בסוד ״יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורות טלך״, סוד תחית המתים — ״אהיה כטל לישראל״. והוא סוד ״אהיה אשר אהיה״, שם הגאולה והתחיה, ששרשו בבינה דעתיק יומין — רדל״א — ״אובנתא דלבא״ (בינת עצם נקודת הלב שבכאו״א מישראל בעצמות אור אין סוף ב״ה). שרש ה״מטר״ הוא ברשימו וקו שלאחר הצמצום הראשון.

באור אין סוף ב״ה שלפני הצמצום שתי המדרגות של ״מתנה״ ו״ירושה״ הן סוד ה״שעשועים העצמיים״, בחינת ״ואהיה שעשועים״, וסוד ההשערה בכח, ״עוטה אור כשלמה״ — ״עולם המלבוש״ — שבו, כביכול, שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל. על בחינה זו נאמר ״אסתכל באורייתא וברא עלמא״, שהיא כעין תכנית (נעלמת בתכלית באור אין סוף ב״ה, ללא ״מציאות נמצאת״ כלל וכלל) לבריאת העולמות כלם, ועליה נאמר ״ואהיה אצלו אמון״, שהתורה היא כלי אומנותו של הקב״ה, כביכול, במעשה בראשית.

הקו של גלוי אור אין סוף ב״ה לאחר הצמצום הוא סוד ה״לקח״ שבתורה. חצוניות הקו הוא כח המדידה וההתחלקות, כאשר פנימיותו הוא כח ההכרעה וההתכללות. הקו הוא סוד ו שבשם בכלל.

״כלה״ היא ״כל ה״ — עולמות א״ק אבי״ע כמו שנכללו בתחלה בנקודת הרשימו של אור אין סוף ב״ה שנשאר ע״י הצמצום (בסוד ה״מיטרא״ ובית הרחם הכללי כנודע).

יא

המשכת אור התורה לאחר הצמצום תלויה בעבודת האדם, כמארז״ל ״כל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו״, ובבחינה זו נשמות ישראל נקראו בשם חתן המשפיע גלוי אור בכלה העליונה, כללות כל העולמות הנאצלים והנבראים כנ״ל. כל זה הוא בבחינת גליא שבתורה, התלבשות התורה בענינים גשמיים (בחינת ״גשם״ כנ״ל), כמו ״שנים אוחזין בטלית״, ״המחליף פרה בחמור״ וכדומה, לברר ברורים של עולם התהו (ששרשו בנקודת הרשימו, כמבואר בספר עמק המלך). התלבשות זו לברר ברורים הוא סוד המשכת הקו — בחינת ה״לקח״ שבתורה. עבודת הברורים הוא ביגיעה ועמל דוקא (ברמז הנ״ל דטל מטר עולה רפח, הרי יש בחי׳ טל בבחינת מטר בסוד טל חרמון שעולה גשם כנ״ל, ועוי״ל ששרש הנצוצין הוא באור אין סוף ב״ה שלפני הצמצום, אך ירידתן והתגשמותן, שלשם כך צריכים לבררם, הוא בסוד הרשימו ועולם התהו וד״ל).

גלוי אור התורה שלפני הצמצום תלוי במציאת חן, שבא על ידי הבטול האמיתי שבנשמות ישראל לעצמותו יתברך ממש המאיר בגוף (שעל ידי מציאת חן ניתנה לו התורה במתנה בבחינת שעשועים עצמיים), ושמחה של תשובה עילאה למקור חוצבה של כל נשמה ונשמה (בחינת ״נשמה שנתת בי טהורה היא״ ב״טהירו עילאה״ (שמשם יורש כל אחד את חלקו בתורה).

יב

והנה מציאת חן, תשובה, יגיעה, השפעה עולה כב פעמים פה, בסוד ״כי חיים הם למוצאיהם״, ודרשו חז״ל ״למוציאיהם בפה״, כאשר כללות כל התורה היא הכב אותיות שבה כנ״ל. וכן פה עולה ה פעמים טוב, גלוי ה חסדים להמתיק ה גבורות (שרש ה מוצאות הפה) בסוד ״דעת גניז בפומא״, וטוב הוא שם הדעת — אהוה כנודע. וכן ה טוב עולה כב אותיות התורה, בסוד — ״הטוב שמך״, ו״שמך״ הוא התורה, ״שמו״ הגדול של הקב״ה.

כז. מקור חיים

א

הבטוי ״מקור חיים״ מופיע חמש פעמים בתנ״ך, פעם אחת כנגד כלל שם הוי׳ ב״ה — בחינת קוצו של י — ו־ד פעמים כנגד ד אותיות השם בפרט:

הכלל הוא מספר תהלים ו־ד הפרטים מספר משלי (בסוד ״דוד ושלמה״, שהם על דרך ״כלל ופרט״).

ב

סוד מקור חיים הוא אור אין סוף ב״ה (שהוא ב פעמים אור — אור ישר ואור חוזר — כידוע בכונת ואהבת. נמצא ש־ה פעמים מקור חיים שבתנ״ך עולה י פעמים אור — אין סוף — רז, גלוי אור כו׳ בשלמות כל ״עשר ספירות בלימה״ וד״ל). אור אין סוף עיקרו בכתר. מקור חיים עיקרו בחכמה (שהוא ר״ת מח — ״חכמה—מוחא״ — ״החכמה תחיה״ — בחינת ״מקור חכמה״). וכן עולה ״בשמחה ובטוב לבב״ — בבינה (בחינת ״אם הבנים שמחה״, ו״בינה — לבא״); ועולה יתד, בסוד ״ותקעתיו יתד במקום נאמן״ — ר״ת יסוד תפארת דעת, קו האמצעי — ו שבשם (והוא ״יד פשוטה לקבל שבים״); ועולה ״רחמנא לבא בעי״ — לב כנסת ישראל — ה תתאה שבשם (בסוד ״כאמה כבתה״, ולשון תרגום במלכות כנודע) — ״ואני תפלה״, ״עבודה שבלב״ (שעל ידי זה ״נשאה חן בעיניו״).

ג

על פי זה יובן סוד הפסוקים הנ״ל:

״כי עמך מקור חיים באורך נראה אור״ הוא מקור חיים שבבחינת אור אין סוף (״באורך נראה אור״ על ידי קיום מצות ״ואהבת״) שמאיר בכתר עליון, בחינת קוצו של י.

״יראת הוי׳ מקור חיים״ הוא על דרך ״יראת הוי׳ לחיים״, בחינת הבטול במציאות שבפנימיות החכמה, אבא עילאה — י שבשם. והוא בחינת ״ראשית חכמה יראת הוי׳״ — ״יראה עילאה״ — ״ירא בשת״ אותיות ״בראשית״ — ״בחוכמא״.

״מקור חיים שכל בעליו״ מרמז לבינה — ״שכל״ סתם — הנקראת ״בעל״ לגבי החכמה, כמו שנאמר ״החכמה תחיה בעליה״. אף על פי שחכמה ובינה הן משפיע ומקבל — ״אבא ואמא״ — הן ״תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין״ — ״כחדא נפקין כחדא שריין״ — עד שבפנימיות, אמא משפיעה גלוי הענג שבחכמה, ועל כן נקראת ״בעליה״ של החכמה. מגלוי ענג זה שבחכמה נמשכה (בהתפשטות גדולה לאורך ורוחב כו׳) שמחה רבה בבינה, בחינת ״בשמחה ובטוב לבב״ כנ״ל.

״תורת חכם מקור חיים״ מרמז ל״זעיר אנפין״ — ו שבשם — בחינת ״תורה״ סתם (כנודע ש״מארי תורה״ בתפארת — כללות ז״א), והיא ״תורת חכם״ על שם התפשטות יסוד אבא בכל פרצוף ז״א עד סיום היסוד שבו, שמיסוד אבא מאיר אור התורה בז״א. והוא, בעיקר, תורה שבכתב, בחינת ״מוסר אביך״ כנודע. ״חכם״ הוא המרגיש ״בטול״ לאלהות תמיד, בחינת מה כנודע. על הארת בחינה זו בז״א נאמר ״מה שמו ומה שם בנו״. יסוד אבא המאיר בז״א הוא פנימיות הסוד של ״ותקעתיו יתד במקום נאמן״, שסוד ״נאמן״ הוא נבואת משה רבינו עליו השלום (תורה שבכתב כנ״ל) — ״בכל ביתי נאמן הוא״, שנבואתו היא מפנימיות נה״י דז״א שבהם גלוי יסוד אבא (שמכוסה ביסוד אמא עד החזה דז״א כמבואר בכתבי האריז״ל), אמיתת שרשו כנודע.

״מקור חיים פי צדיק״ הוא סוד ״מלכות־פה, תורה שבעל פה קרינן לה״ — ה תתאה שבשם המתיחדת עם ו שבשם, בעלה, בסוד יחוד שתי התורות — תורה שבכתב ותורה שבעל פה — ״והיו לבשר אחד״. ״בשר״ הוא לשון ״בשורה״ — בשורת גואל צדק בזכות היחוד שבתורה והפצתה חוצה (״יפוצו מעינותיך חוצה״, שבזה תלוי ביאת המשיח, כידוע ממענה המשיח למורנו הבעש״ט זי״ע), וכמו שנאמר ״ציון במשפט תפדה״ (״משפט״ היינו כללות התורה ואחדותה, כמבואר בדא״ח). יחוד זה תלוי בעבודת התפלה (שהיא גם כן בחינת ״פי צדיק״, בבחינת ״פיו ולבו שוים״, שהרי רחמנא לבא בעי — עבודה שבלב כנ״ל) שקודמת ללמוד והפצת התורה, בסוד ״דרך ארץ קדמה לתורה״ — דרך ארץ בגימט׳ תפלה (יחוד יצחק רבקה — תורה שבכתב ושבעל פה כנ״ל) כנודע.

ד

והנה ״יראת הוי׳״ הנ״ל היא ״ראשית חכמה״, ועליה נאמר ״אורייתא מחכמה נפקת״, בסוד ״מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן וכו׳״, וכמו שנאמר ״יראת הוי׳ היא אוצרו״, שהיא פנימיות הכונה של כללות התורה ומצותיה (וכמו שנאמר ״ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה ליראה את הוי׳ אלקינו וגו׳״), והיא עיקר מקור חיים (ב־ד המדרגות שבפרט כנ״ל), שעיקרו חכמה — יראה עילאה כנ״ל.

מ״יראה״ זו נמשך ״מקור חיים״ ב״שכל בעליו״, והוא ענין היחוד הנסתר של אבא ואמא. אחר כך מתגלה מקור חיים ב״תורת חכם״ ו״פי צדיק״ — תורה שבכתב ותורה שבעל פה כנ״ל.

ה

והנה ב־י וב־ו שבשם ״מקור חיים״ בא בסוף הפסוק (״יראת הוי׳ מקור חיים״, ״תורת חכם מקור חיים״), ובשני ה־ההין ״מקור חיים״ בא בראש הפסוק (״מקור חיים שכל בעליו״, ״מקור חיים פי צדיק״). והענין הוא שעל ידי יראת הוי׳ מתגלה ״מקור חיים״ מהעלם הכתר (״כי עמך מקור חיים״) בחכמה הגלויה (בסוד יראה אותיות ראיה, שבתחלה ״מזליה חזי״ בשרש נשמתו המאיר בבחינת ״מקיף״ בגוף, שמזה באה היראה, ועל ידי היראה נמשך האור בבחינת גלוי ממש — ״ראיה״). אחר כך נמשך גלוי זה מחכמה לבינה שבה מתפשט לאורך ורוחב וכו׳ בבחינת ״שכל בעליו״ כנ״ל, ועל כן ״מקור חיים״ כתוב לפני ״שכל בעליו״. והוא ״יחודא עילאה״ של יה שבשם ב״ה. אחר כך צריכים להמשיך את הגלוי למטה בזו״ן, ליחד יה ב־וה, והוא על ידי תקון המדות, לגלות את הבטול של החכמה ברגש שבלב — בחינת ״תורת חכם״ כנ״ל — וממילא מתגלה ״מקור חיים״ גם בלב. אחר כך נמשך מבחינת תורה שבכתב — ז״א — לתורה שבעל פה — מלכות — ומתגלה ב״פי צדיק״ בסוד ״דברי פי חכם חן״ (״חן״ הוא במלכות — בחינת ״נשאה חן״ כנ״ל, שהנה גם בעבודת התפלה שלפני למוד התורה, נמשכה הארת ״מקור חיים״ במלכות לעוררה להתפלל, שהרי ״לית לה מגרמה כלום״, והוא אמיתת סוד ״רחמנא לבא בעי״ שהוא בחינת נתינת כח בהעלם מלמעלה וד״ל) — בחינת ״שכינה מדברת מתוך גרונו של משה״ (שנאמר בפרט על ספר דברים — משנה תורה — שבו משה הוא המדבר, וידוע שמשנה תורה הוא שרש התורה שבעל פה שבתורה שבכתב עצמה).

ו

מבואר בדא״ח ש״חיים״ פרושו ״תענוג״, ו״מקור חיים״ הוא ״מקור כל התענוגים״ שהוא ״עמך״, כלומר טפל ובטל לעצמותך, ובכל זאת הוא ״עמך״ ממש שמתיחד בעצמותך, שהרי העצמות הוא ״חי בעצם״ ובחינת ״חיים״ היא ״חיים להחיות״ שכלולה בבחינת ״חי בעצם״.

והנה ה פעמים חיים (שב־ה פסוקי ״מקור חיים״ הנ״ל) עולה שם שכלול בעצם, התכללות ״חיים להחיות״ ב״חי בעצם״ כנ״ל.

שם חי הוא סוד גלוי משיח צדקנו בב״א.

כח. מצות הוי׳

מצות הוי׳ ברה מאירת עינים^[רטו]

א

״מי שהוא ׳חכם לב יקח מצות׳, פרוש לקשר מעשה המצוה שעושה, שנקרא ׳מצוה תתאה׳, ליחדה אל ׳מצוה עילאה׳, שהיא המחשבה והכונה של המצוה, וזהו שאומרים על מצוה אחת ׳אשר קדשנו במצותיו׳ (׳מצותיו׳ לשון רבים, כלומר יחוד ׳מצוה עילאה׳ ב׳מצוה תתאה׳)״^[רטז].

״אין ערך ודמיון כלל בין הארת והמשכת אור א״ס ב״ה שהוא פנימיות רצונו ית׳, בלי הסתר פנים ולבוש כלל, המאירה ומלובשת במצות מעשיות ממש, וכן במצות התלויות בדבור ובטוי שפתים בלי כוונה, שהוא נחשב כמעשה ממש כנ״ל, לגבי ההארה והמשכת אור א״ס ב״ה המאירה ומלובשת בכוונת המצות מעשיות שהאדם מתכוין בעשייתן כדי לדבקה בו ית׳ ע״י קיום רצונו שהוא ורצונו אחד, וכן בכוונת התפלה וק״ש וברכותיה ושאר ברכות, שבכוונתו בהן מדבק מחשבתו ושכלו בו ית׳. ולא שדביקות המחשבה ושכל האדם בו ית׳ היא מצד עצמה למעלה מדביקות קיום המצות מעשיות בפועל ממש כמ״ש לקמן, אלא מפני שזהו ג״כ רצונו ית׳ לדבקה בשכל ומחשבה וכוונת המצות מעשיות ובכוונת ק״ש ותפלה ושאר ברכות, והארת רצון העליון הזה המאירה ומלובשת בכוונה זו היא גדולה לאין קץ למעלה מעלה מהארת הרצון העליון המאירה ומלובשת בקיום המצות עצמן במעשה ובדבור בלי כוונה, כגודל מעלת אור הנשמה על הגוף, שהוא כלי ומלבוש הנשמה, כמו גוף המצוה עצמה שהוא כלי ומלבוש לכוונתה. ואף שבשתיהן, במצוה ובכוונתה מלובש רצון אחד פשוט בתכלית הפשיטות, בלי שום שינוי ורבוי ח״ו ומיוחד במהותו ועצמותו ית׳ בתכלית היחוד, אף על פי כן ההארה אינה שוה בבחינת צמצום והתפשטות (וכמ״ש בע״ח שכוונת המצות ותלמוד תורה היא במדרגת אור וגוף המצות הן מדרגות ובחי׳ כלים, שהם בחי׳ צמצום, שע״י צמצום האור נתהוו הכלים כידוע לי״ח), ונחלקת גם כן^[ריז] לארבע מדרגות. כי גוף המצות עצמן ממש הן ב׳ מדרגות שהן מצות מעשיות ממש ומצות התלויות בדבור ומחשבה כמו תלמוד תורה וק״ש ותפלה וברכת המזון ושאר ברכות. וכוונת המצות לדבקה בו ית׳, שהיא כנשמה לגוף, נחלקת ג״כ לשתי מדרגות כמו שתי מדרגות הנשמה שהן בגוף החומרי שהן חי ומדבר. כי מי שדעתו יפה לדעת את ה׳ ולהתבונן בגדולתו ית׳ ולהוליד מבינתו יראה עילאה במוחו ואהבת ה׳ בחלל הימני שבלבו, להיות נפשו צמאה לה׳ לדבקה בו ע״י קיום התורה והמצות שהן המשכת והארת אור א״ס ב״ה על נפשו לדבקה בו. ובכוונה זו הוא לומד ומקיים המצות, וכן בכוונה זו מתפלל ומברך, הרי כוונה זו על דרך משל כמו נשמת המדבר שהוא בעל שכל ובחירה ובדעת ידבר. ומי שדעתו קצרה לידע ולהתבונן בגדולת א״ס ב״ה להוליד האהבה מבינתו בהתגלות לבו וכן היראה במוחו ופחד ה׳ בלבו, רק שזוכר ומעורר את האהבה הטבעית המסותרת בלבו ומוציאה מההעלם והסתר הלב אל הגילוי במוח עכ״פ, שיהיה רצונו שבמוחו ותעלומות לבו מסכים ומתרצה בריצוי גמור באמת לאמיתו למסור נפשו בפועל ממש על יחוד ה׳ כדי לדבקה בו נפשו האלקית ולבושיה ולכללן ביחודו ואחדותו, שהוא רצון העליון המלובש בת״ת ובקיום המצות כנ״ל, וגם היראה כלולה בה לקבל מלכותו שלא למרוד בו ח״ו, ובכוונה זו הוא סור מרע ועושה טוב ולומד ומתפלל ומברך בפירוש המלות לבדו, בלא דחילו ורחימו בהתגלות לבו ומוחו, הרי כוונה זו עד״מ כמו נשמת החי שאינו בעל שכל ובחירה, וכל מדותיו, שהן יראתו מדברים המזיקים אותו ואהבתו לדברים הנאהבים אצלו, הן רק טבעיים אצלו ולא מבינתו ודעתו. וכך הן על ד״מ היראה והאהבה הטבעיות המסותרות בלב כל ישראל, כי הן ירושה לנו מאבותינו וכמו טבע בנפשותינו כנז״ל״^[ריח].

ב

והנה סוד כונה הוא אנכי (שהכונה היא ״אליו״ יתברך ממש, אל בחינת ״אנכי מי שאנכי״ — ״אנכי הוי׳ אלקיך וגו׳״ — ״בעל הרצון״ של כללות מצות התורה), וסוד מצוה (שהוא כלי כונה, על דרך אלקים שהוא כלי הוי׳, ועולם שהוא כלי אלקים וכו׳) הוא אין עוד (שעל ידי המצוה במעשה ופועל ממש ״אתהפכא חשוכא לנהורא״ ומתגלה האמת לאמיתו שאין עוד מלבדו). הממוצע שלהם, המיחדם, הוא אלף — פלא, בחינת ״רצון אחד פשוט בתכלית הפשיטות״ המלובש במצוה ובכוונתה כנ״ל. והנה כונה מצוה בהכאה פרטית (כ פעמים מ, ו פעמים צ, נ פעמים ו, ה פעמים ה) עולה יה פעמים אלף — פלא, הכל בסוד ״כי ביה הוי׳ צור עולמים״, ב (כונה מצוה עולות בחבור ב פעמים אלף — פלא) יה (ובהכאה פרטית עולות הן יה פעמים אלף — פלא כנ״ל), ובו סוד ״הוי׳״ בשלמות — ד מדרגות הנ״ל — שהוא ״צור עולמים״, פנימיות צורות העולמות, סוד דצחם כנ״ל. בכללות, הכונה היא צורת העולם הבא ומעשה המצוה הוא צורת העולם הזה.

ג

והנה ידוע שהשם מצוה היא סוד שם הוי׳ ב״ה ממש, אלא שאותיות יה שבשם הוי׳ ב״ה, ״הנסתרות״, מתחלפות באותיות מצ שבשם מצוה באתב״ש.

הוי׳ מצוה הוא ״הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד״, ובהכאה פרטית הוא ״ראשית חכמה יראת הוי׳, שכל טוב לכל עשיהם, תהלתו עומדת לעד״ — ״כן תהלתו״ — שהרי ״סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם״. וגם תכלית המצות עצמן היא היראה העילאה, כמו שנאמר ״ויצונו הוי׳ לעשות את כל החקים האלה ליראה את הוי׳ אלקינו וגו׳״. והוא גם כן סוד ״מגיד מראשית אחרית״, שה״ראשית״ הוא ה־א (בסוד אלף — פלא כנ״ל), ועם אחרית עולה כתר מצות התורה (תריג מצות דאורייתא ו־ז מצות דרבנן, כנגד כתר אותיות שבעשרת הדברות; וכידוע שעשרת הדברים הוא כתר תורה שהוא עשרים וששה — שם הוי׳ ב״ה ב״מספר מספרי״).

אותיות מצ שבשם מצוה הם כנגד הכונה הפנימית, הנסתרת בלב כל אחד ואחת בסוד ״נודע בשערים בעלה״. מפורש בזהר ש״בעלה״ הוא הקדוש ברוך הוא — ״בעלה״ של כנסת ישראל בכלל וכל נשמה ונשמה בפרט; והוא יתברך ״נודע בשערים״ — ״לכל חדא וחדא לפום שעורא דיליה״, ״לפום מה דמשער בלביה״ (לכל אחד ואחד לפי ה״שער״ שלו — לפי מה שמשער בלבו).

ד

מצ עולה עין (ה פעמים הוי׳ ב״ה, כנגד ה חסדים שנמשכים להמתיק את הדין בקיום כל מצוה בכונה). וזהו ״מצות הוי׳ ברה (מבוררת ומיוחדת בכונה ומעשה גם יחד, ואזי) מאירת עינים (גלוי אור א״ס ב״ה בכונה הפנימית — מצ של מצוה בגימט׳ עין)״.

וכן עולה סיני, בסוד ״משה קבל תורה מסיני (הכונה הפנימית — מצ של מצוה — סוד היחוד הנעלם של משה צפרה, כמבואר במ״א) ומסרה (סוד ה־ו של מצוה, לשון המשכה ומסירה — ״אור המאיר לזולתו״) ליהושע וכו׳ לאנשי כנסת הגדולה (סוד ה־ה של מצוה — ה תתאה שבשם הוי׳ ב״ה — בחינת המקבל. במקבל מתלבשים בחינת הנה״י בלבד — כח המעשה בפועל ממש. ובפרטיות ״משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה״ הוא סוד: יהוהוהוהוה — עשר מדריגות — כנגד עשר הספירות, בסוד ״וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם״).

ה

״מצות הוי׳ ברה מאירת עינים״ עולה מ ברבוע, ללמד שהכל נכלל ב־מ של מצוה — בחינת הכונה בגדלות המוחין והמדות. וכן ״מצות וגו׳ עינים״ סימנו מם. הוא עולה ״ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״. ״משפט״ הוא בחינת ״כונה״ (מצ הוא ר״ת משפט ציון, שהוא משפט צדק), ו״צדקה״ היא כללות המצות במעשה ופועל ממש כנודע. והנה כונה משפט עולה ״שלם וחצי״ ביחס למצוה צדקה, וכנודע ששלם וחצי הוא סוד התלבשות הנשמה בגוף דוקא, שזוהי התכלית וד״ל.

ו

סוד מ ברבוע יובן על פי המבואר בתניא אגה״ק כ׳ וזל״ק: ״... וכל הלומד שלא לעשות נוח לו שנתהפכה שליתו על פניו וכו׳ כי השליא נוצרה תחלה מהטיפה והיא לבדה היתה עיקר הולד עד מ יום שהתחילה צורת הולד. וככה המצות הן עיקר התורה ושרשה הגם שהמצוה היא גופנית והתורה היא חכמה רק שזה בחיצוניות וזה בפנימיות...״. נמצא שסוד ה־מ ברבוע של ״מצות הוי׳ ברה מאירת עינים״ הוא סוד מ יום של יצירת הולד במעי אמו, שהם גם כן בסוד מ יום של מתן תורה, ימי ״נעשה״ שקודם ל״נשמע״.

ז

והנה תבת ״ברה״ שבפסוק ״מצות הוי׳ ברה״, היא צרוף אותיות ״רבה״. וידוע ש״מצוה רבה״, בלשון חז״ל, היא מצות ״פרו ורבו״, המצוה הראשונה שבתורה. בלשון אדמו״ר הזקן: ״על יהודי לעשות עוד יהודי״, שזהו מכח האין סוף (רבה) דוקא, והתגלות כח ה״בלי גבול״ ב״גבול״ — תכלית הבריאה — ״דירה בתחתונים״.

ח

וכן היא מצות הוי׳ ממש, וכנודע שמצות פרו ורבו היא להוליד בן ובת, ואזי נשלם ״סוד הוי׳ ליראיו״:

והוא סוד ״אין השם שלם וכו׳ עד שימחה זרעו של עמלק״, שהרי קליפת עמלק, ״ראשית גוים״, היא הדעת ד״לעומת זה״ שאינה חפצה להוליד כו׳, שבזה היא מפרידה את אותיות וה שבשם מאותיות יה שבשם. עמלק הוא הנחש הקדמוני שהטיל זוהמה בחוה. רק השי״ת ״הקדים רפואה למכה״ במצות ״פרו ורבו״, מצוה רבה, גלוי האין סוף ״לאהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא״ וד״ל.

וכן בצווי ״פרו ורבו וגו׳״ יש ארבע מדרגות כנגד ארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה. כמבואר ב״תפלה קודם הלמוד״:

הכונה הנ״ל של ״דירה בתחתונים״ היא שלמות כונת הצדקה — מצוה סתם (בגימט׳ ״פרו ורבו״) כנ״ל — וכמאמר הזהר: ״איזהו חסיד — המתחסד עם קונו, עם קן דיליה, ליחדא קודשא בדיך הוא ושכינתיה בתחתונים״ — המשכת וגלוי ה״בלי גבול״ ב״גבול״. על ידי מצות הצדקה ״מזדככים מחו ולבו ׳אלף פעמים ככה׳״ (פתגם אדמו״ר הזקן), וזוכה ל״נביעת האין־סוף״ (כלשון מורנו הבעש״ט זי״ע) בחכמה האלקית — חדושי תורה אמיתיים, רזין ורזין דרזין (רז בגימט׳ אין סוף כנ״ל) — מצות ״פרו ורבו״ בפנימיות. זוהי בחינת ״מאירת עינים״ (אמרי שפר מבחינת נמנע הנמנעות ב״ה, שרש כל רז וסוד — ״זרע ברך הוי׳״ — והוא ג פעמים זרע, כנגד ג יסודות — צנורות השפע הפנימי והעצמי — שבפה, חזה וברית, לקיים מצות ״פרו ורבו״ — ״בפיך ובלבבך לעשותו״ וד״ל).

כט. שמש הוי׳

כי שמש ומגן הוי׳ אלהים^[ריט]

א

שם הוי׳ ב״ה נמשל לשמש, ושם אלהים למגן ונרתיק שמצמצם ומכסה על אור השמש, שיוכל העולם לסבלו ולקבל רב טובו, בלי להתבטל במציאות.

ב

השמש פועלת ארבע פעולות, כנגד ארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה:

א. השמש מאירה לארץ ולדרים עליה, כמ״ש^[רכ] ״נתן שמש לאור יומם״ (ואור הירח הוא מה שמקבלת הירח מאור השמש. לפני מעוטו היה מאיר את אור השמש כמו שהוא, ללא צמצום, מה אין כן עכשו לאחר מעוטו. עיין בתחלת מאמר שני המאורות לרה״צ ר׳ יצחק אייזיק מהומיל זצ״ל).

ב. השמש משפיעה חֹם לעולם, כמ״ש^[רכא] ״וחם השמש״.

ג. השמש מרפאת, כמ״ש^[רכב] ״שמש צדקה ומרפא בכנפיה״.

ד. השמש מצמיחה את התבואות, כמ״ש^[רכג] ״וממגד תבואות שמש״.

ג

האור הוא פעולת החכמה — י שבשם — ראשית הגלוי, וכמ״ש ״וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך״. כל התגלות חכמה חדשה היא כברק אור המבריק על השכל. חכמי העדה נקראו ״עיני העדה״, על שם שרואים, בעין החכמה שבמחם ולבם, את האור כי טוב של שמש הוי׳. וכן חוש הראיה בכלל מתיחס לספירת החכמה.

החֹם מושפע מיסוד האש שבאור הפשוט, כמ״ש ״באור אש״. יסוד האש, בנפש, מתיחס ל״בינה-לבא״ — ה עילאה שבשם — מקור ההתלהבות של רשפי אש האהבה עזה לה׳, כמ״ש ״חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש וגו׳״. האש אשר בלב היא הצמאון שבבינה, ההתבוננות בגדולת ה׳, לקבל מהאור כי טוב שמאיר מהחכמה, וכמ״ש ״צמאה נפשי להוי׳״ — ״והוי׳ בחכמה״ — השראת ״אחד האמת״ בחכמה עילאה. יחוד חכמה ובינה (אבא ואמא) הוא תמידי — ״תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין״ — כנודע.

מקור הרפואה הוא באריך אנפין (בסוד ״כי אני הוי׳ רפאך״, ר״ת אריך, כמבואר במ״א), כתר עליון שלמעלה מטעם ודעת. אך התגלות הרפואה היא דרך ספירת התפארת (שאליה מתיחס המלאך רפאל, מלאך הרפואה, בעולמות התחתונים, בי״ע. וכן פאר אותיות רפא), מדת הרחמים, שמקבלת ממקור הרחמים שבכתר (בסוד ״ז״א בעתיקא אחיד ותליא״). תפארת היא כללות ז״א (ו״ק, בסוד ״... ומרפא בכנפיה״ — בחי׳ ״שש כנפים לאחד״ — כאשר עיקר הכנפים הם אהבה ויראה, כללות מדות הלב, כמבואר בדא״ח) — ו שבשם — והרי ״זעיר אנפין״ הוא ההתגלות, בצמצום רב, של ״אריך אנפין״ (בסוד תבת ״אז״ בכל מקום, התגלות אריך בזעיר ר״ת אז, כמבואר במ״א). ״תפארת־גופא״, והרי הרפואה שייכת לגוף (שהרי גם רפואת הנפש שייכת רק כאשר הנפש יורדת להתלבש בגוף, מה שאין כן הנשמה, מצד עצמה, אינה צריכה תקון ורפואה כלל. ה״דעת המתפשט״ היא נשמת התפארת, בסוד ״משה מלגו יעקב מלבר״, והרפואה נמשכת על ידי נשמת משה רבינו עליו השלום, בסוד המן — ״מיכלא דאסוותא״ — שירד בזכותו).

הצמיחה שייכת לארץ, בחינת מלכות — ה תתאה שבשם. הצמח הופך את קרני אור השמש למזון חיוני, בסוד ״הוי׳ בחכמה יסד ארץ״ — ״אבא יסד ברתא״ (היינו שמפעולת האור מתחדשת פעולת הצמיחה). גם החם וכח הרפואה משפיעים על הצמיחה; שהרי המלכות — ה תתאה שבשם — מקבלת מכללות כל הספירות שמעליה — יהו שבשם.