סוד ה׳ ליראיו

לא

על פי ספר הזהר וכתבי האריז״ל יג מדות הרחמים הכתובות בתורת משה הן לפי סדר זה:

לב

הנה מבואר בכתבי האריז״ל שבפנימיות יג מדות הנ״ל, הכתובות בתורת משה, מאירות יג מדות שבסוף ספר מיכה:

כללות סדר הנ״ל: האמונה הפשוטה נמשכת למלכות—שפלות על ידי זווג או״א. שלש מדות חג״ת עולות ונכללות בדעת—יחוד מקורן. לפי סדר ההיכלות (יראה, אהבה, רחמים — היכל הזכות, היכל אהבה. היכל הרצון). אח״כ שלש מדות נה״י (לפי סדר ״הי״ן אמת״, כמבואר לעיל) עולות לשרש הדעת ברצון העליון, שבו מלובש התענוג העליון.

סוד התלבשות המדות דמיכה במדות דמשה:

ג׳ רישין שבכתר (הוספה לשער א פרק א)

א

״רבי שמעון אומר: שלשה כתרים הן —

כתר תורה, וכתר כהנה, וכתר מלכות; וכתר שם טוב עולה על גביהן״^[קטו]

משה זכה לכתר תורה ומוכן ועומד הוא לכל זרע ישראל. אהרן זכה לכתר כהונה לו ולדורותיו בפועל. דוד זכה לכתר מלכות לו ולדורותיו בכח.

אורות הכהונה והמלכות באים לכל אחד ואחד מישראל בסוד הערבות — ״כל ישראל ערבים זה בזה״^[קטז]. ועוד, הכהונה באה לכאו״א בסוד הגלגול, כמבואר בכתבי האריז״ל. סגולתה הפנימית של הכהונה ירושה לכל ישראל מאברהם אבינו — ״אתה־כהן לעולם״^ב*. המלכות כלולה בסגולת עסק התורה הלכה למעשה — ״מאן מלכי רבנן״^[קיז] — המסורה לכל. וכן נאמר לכל ישראל^[קיח] ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים״ — מלך וכהן.

שרש התורה הוא בשעשועים העצמיים, וכתרה הוא הרצון הפשוט להאיר אור מתוך ההעלם העצמי של אור במאור, והוא עצם האור — ״תורה אור״^[קיט]. במשה נאמר ״מן המים משיתהו״^[קכ] — ״אין מים אלא תורה״^[קכא] — ו״מים מצמיחים כל מיני תענוג״^[קכב]. והוא בחינת ״רישא דאין״ — ״ונחנו מה״^[קכג] — מקור התענוג העליון (ובו שתי מדרגות: תענוג פשוט לעצמו ותענוג מורכב בשאר כחות הנפש).

שרש הכהונה הוא באמונה פשוטה ממש; ההתקשרות שבפנימיות הרצון הפשוט הנ״ל ל״אחד האמת״^[קכד], עצמיות הכונה של נשמות ישראל שבענג הנעלם שבבחינת ״יחיד״^[קכה] ממש. ״וידם אהרן״^[קכו] באמונה פשוטה בעצם הטוב ב״ה, בחינת פנימיות הכתר דרדל״א. אמונה היא א מונה — ״וכך היה מונה אחת, אחת ואחת, אחת ושתים וכו׳״^[קכז].

שרש המלכות הוא ״כתר עליון איהו כתר מלכות״^[קכח], ומבואר בכתבי האריז״ל ש״כתרא עילאה״ הוא סוד הגלגלתא — כתר דאריך — ״רישא דאריך״ (שבו נכללו גלגלתא, אוירא, מוחא סתימאה וכו׳) — מקור הרצון העליון של מצות המלך לתקון העם.

האמונה קימת תמיד בפועל, והיא הכח המעמיד אותנו גם בחשכת הגלות[יד*]. גלוי הרצון העליון מסתלק כאשר עוברים על רצונו יתברך למטה, ועל כן ״מפני חטאינו גלינו מארצנו״^[קכט], ״ארץ — שרצתה לעשות רצון קונה״^[קל]. אך תמיד בכחנו לשוב לעשות רצונו יתברך, ו״לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה״^[קלא], ״ושם נעשה לפניך כמצות רצונך״^[קלב].

״ראשו כתם פז״^[קלג]. כתם ר״ת כהונה תורה מלכות והוא הסדר מלמעלה למטה — ״רישא דלא אתידע״ (שלמות העם — ״ויאמן העם״), ״רישא דאין״ (שלמות התורה — ״אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים את עצמו כמי שאינו״, ״לולי תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי״), ״רישא דאריך״ (שלמות הארץ — ״ארֻכה מארץ מדה״, מדת הרחמים והרצון שהיא ״ארוכה ורפואה״ לכל מי שמקיים רצונו יתברך).

כאשר נמשכים בחב״ד, מתגלה ״רישא דאין״ בחכמה — בטול (משה), ״והחכמה מאין תמצא״^[קלד]. ״רישא דלא אתידע״ מתגלה בבינה — שמחה (אהרן), ״אהיה אשר אהיה״^[קלה]. ״רישא דאריך״ מתגלה בדעת — יחוד (דוד), שרש גלוי המלכות, כנודע בסוד ז׳ מלכין קדמאין. ובסוד התקון, התקשרות הדעת תלויה בהתקשרות הרצון כמבואר בדא״ח.

סדר הכתרים במשנת רבי שמעון בא לפי סדר ההמשכה בחב״ד. וזהו שממשיך ״וכתר שם טוב עולה על גביהן״; כתר שם טוב עולה אמונה תענוג רצון ועולה במקומם (אמונה תענוג רצון ר״ת אתר הכתר ע״י חלוף א״כ בא־ב א״כ ב״י, בסוד ״איה מקום כבודו״ — ״לית אתר פנוי מיניה״^[קלו], ובסוד ״בריך כתרך ואתרך״) על ידי ברורי רפח בעבודה בענייני הרשות לשם שמים, ומעשים טובים בכלל (כאשר ״רוח הבריות נוחה הימנו״ וממילא ״רוח המקום נוחה הימנו״^[קלז]) כמבואר בדא״ח. בכח עליה זו נמשכים הכתרים הראשונים למטה בחב״ד כנ״ל, וממקומם העליון מאיר בהם תוספת אור מרובה.

משה אהרן דוד ראשי תבות מאד, בחינת משיח — ״הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד״^[קלח] — שעולה על גבי מדרגת אדם הראשון שלפני החטא. והוא בחינת כתר שם טוב כנודע — ״אור חוזר״ — ״וכל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש״^[קלט]. על ידי ההמשכה של משה אהרן דוד למקום אדם (חב״ד) מעוררים את המאד האמיתי לעלות — ״אמת מארץ תצמח״ — ״צמח שמו״ — ״...וגבה מאד״ (העלאת המאד תלויה בהתעצמות של ״אחליפו דוכתייהו״^[קמ] במקום הנשגב הזה — אמונה בשמחה ותענוג בבטול, אברהם באהרן ויצחק במשה — ״שכל את ידיו״ וד״ל).

ב

והנה שלשת הכתרים הנ״ל מרומזים בתורה בשלשת הזרים שהיו בכלי המשכן — מקדש (כתרא עולה ג׳ פעמים זר — רז — אור — אין סוף וד״ל). בארון נאמר[קמא] ״ועשית עליו זר זהב סביב״, והוא רמז לכתר תורה (כמבואר בפירש״י ז״ל, וכן מבואר בפרושו על התורה — ״פשוטו של מקרא״ — לגבי כתר מלכות וכתר כהונה). בשלחן נאמר[קמב] ״ועשית לו זר זהב סביב״, והוא רמז לכתר מלכות. במזבח הקטרת נאמר[קמג] ״ועשית לו זר זהב סביב״, והוא רמז לכתר כהונה. והנה לפנינו סדר חדש — סדר התורה: תורה, מלכות, כהונה. והענין הוא כידוע שהשלחן בצפון כנגד מדת הגבורה, ובנין המלכות הוא מן הגבורות. מזבח הקטרת הוא באמצע הקדש כנגד מדת התפארת (שפנימיותה היא דעת המתפשט — התקשרות והתחברות, וכן ״קטרת״ בל״ת פי׳ ״התקשרות״), שרש נשמות ישראל בכלל — ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים״ — ״ישראל אשר בך אתפאר״. וכן מובא בספר התניא שבמדות הלב האמונה הטהורה, שרש ומקור קדושת ישראל, משתייכת לתפארת[קמד]. והוא סוד הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה ולמעלה מעלה עד פנימיות עתיק — רדל״א, שרש האמונה בישראל כנ״ל. וזהו סוד הנאמר ברשב״י: ״בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא״[קמה]. סוד הארון שבקדש הקדשים, בחי׳ ״לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא״[קמו], נמשך, בקדש, למנורה הטהורה (הא דארון הוא סוד שם מה דאלפין כנודע, וכאשר נחליף את אות הא באותיות מה נעשה מארון אותיות מנורה. עיקר ה״שער״[קמז] בזה ובזה הוא אותיות רנ, רק שבארון באו בצרוף רן, סוד ״יצחק ירנן״[קמח] ־ העלאה מלמטה למעלה[קמט] — בסוד ״מקום הארון אינו מן המדה״[קנ], ובמנורה באו בצרוף נר — ״נר להאיר״ מלמעלה למטה[קנא] שבדרום — חסד, שרש ״תורת חסד״[קנב] בבחי׳ ״רב חסד״[קנג].

ועל כן למעלה מהארון עמדו ״שנים כרבים״[קנד], בחי׳ ״מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים״[קנה] כידוע. וזהו שמבואר בדא״ח שלפעמים פרוש שלשת העמודים: תורה, עבודה, גמילות חסדים הוא כסדר המדות — חסד, גבורה, תפארת — כסדרן דוקא (ולא כמבואר בד״כ שהם בסדר למפרע: תפארת, גבורה, חסד). והוא בסוד כלי המשכן: מנורה — גלוי תורת ה׳ בעולם (שמקורה בארון הקדש כנ״ל); שלחן מלכים וכולל העבודה בבחי׳ ״כעבדא קמי מריה״[קנו] — קבלת עול מלכות שמים בשלמות, מקור השפעת ״מזוני״ בקדושה — ״לחם פנים לפני תמיד״[קנז]; ״מזבח מקטר קטרת״[קנח], בחי׳ ״בחד קטירא וכו׳״ — דבקות האמונה בבחי׳ רדל״א כנ״ל, ולפי ערך התעוררות ה״רוחא״ דלתתא כך ״רוח אייתי רוח ואמשיך רוח״[קנט] דלעילא, המשכת ״רחמים גדולים״ מעצמותו יתברך ממש לקבץ נדחי ישראל — ״ברחמים גדולים אקבצך״[קס], ע״ד מאמרם ז״ל לגבי גאולת מצרים (וכידוע ש״כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות״[קסא]): ״בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים״[קסב]. והוא עמק הסוד שבלשון ״גמילות חסדים״ שכאשר נגמלו החסדים שבבחי׳ טבע הטוב להטיב (ו״אין טוב אלא תורה״[קסג] וד״ל) מתגלה עצם הטוב ממש שהוא ענין הרחמים הגדולים שבפנימיות מדת התפארת. וי״ל שבסוד הארון גופא, בחי׳ הארון נמשך במנורה כנ״ל. בחי׳ הכפרת — בשלחן, בסוד[קסד]: ״שלחנו של אדם מכפר״. בחי׳ לוחות הברית (בהדגשת סגלת הברית שבהם, ברית מלשון התקשרות עצמית, על דרך אנכי ר״ת ״אנא נפשי כתיבת יהבית״[קסה]) נמשך במזבח הקטרת וד״ל.

נמצאנו למדים שכאשר ג׳ הכתרים שכנגד ג׳ רישין שבכתר נמשכים ומתגלים במדות הלב — חג״ת — סדרם הוא כסדר רמיזתם בתורה: כתר תורה, כתר מלכות, כתר כהונה. וכן בא הסדר במדות נה״י. ״נצח ישראל לא ישקר״[קסו] — בחי׳ ״אין אמת אלא תורה״[קסז].״משה אמת ותורתו אמת״[קסח], ומשה הוא כנגד מדת הנצח כידוע (ושרשו בנצח שביסוד אבא, כמבואר בכתבי האריז״ל, כאשר עיקר שרש האמת — בחי׳ היסוד כמבואר בפנים — הוא ביסוד אבא, והנצח הוא הכח לנצח את השקר המנגד לאמת תמיד, והוא בסוד נר חנוכה שמניחו על פתח ביתו מבחוץ — להאיר את החשך עד שתכלה רגל מן השוק, נוט׳ שקר וכמבואר בדא״ח, ונר חנוכה קיים לנצח כידוע[קסט] וד״ל). ״איהי בהוד״[קע] — ״הוד מלכות״[קעא]. היסוד ממשיך את עצם החסדים והוא סוד הברית קדש דכתר כהונה כנ״ל (בסוד ״אמת ואמונה״[קעב]).

כתר שם טוב הוא בסוד המלכות בעצם שיורדת לברר ברורים ועי״כ עולה על גביהם כנ״ל. והוא סוד השם שמקבל מעצם הטוב כנ״ל (סוד שם הוא כ פעמים טוב — גלוי עצם הטוב בי״ס דאו״י וי״ס דאו״ח, וכללות מספר עשרים משתייך לכתר עליון, והיינו שהמלכות היא היא הכתר די״ס דאו״ח ובסוד ״עולה על גביהן״ וד״ל).

ג

והנה ג׳ תבות ״זר זהב סביב״ י״ל שהן כנגד שלשת הפרושים שבתבת ״כתר״:

א) ״כתר״ מלשון ״המתנה״ כמ״ש[קעג] ״כתר לי זעיר (א״ת ״זעיר״ אלא ״זר״ וד״ל) ואחוך כי עוד לאלוה מלים״.

ב) ״כתר״ מלשון ״עטרה״ — ״עטרת זהב גדולה״[קעד] (שנאמר במרדכי — בחי׳ כתר תורה שעולה בפורים מבחי׳ רישא דאין לרדל״א — כתר כהונה, ומתלבש ברישא דאריך — כתר מלכות, ״מאן מלכי רבנן״[קעה]. וזהו שכתר מלכות הוא עטרה כפשוטו היינו בסוד התלבשות התענוג ברצון למלוך וד״ל).

ג) ״כתר״ מלשון ״סבוב״ כמ״ש ״כתרו את בנימין[קעו]״.

״זר״ הוא כנגד כתר כהונה — ״והזר הקרב יומת״[קעז]. ״זהב״ הוא כנגד כתר תורה — ״טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף״[קעח], וידועה מעלת הזהב על הכסף ע״ד ״אין בטוב למעלה מענג״[קעט] — ״אהבה בתענוגים״[קפ] — בחי׳ זהב שעולה אוהב ונוטריקון זו אהבה בתענוגים. ״סביב״ הוא כנגד כתר מלכות ש״מלך שמו נקרא עליהם״ — ״כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים״[קפא] כלומר, המשכת הוד וזיו השם בבחי׳ סובב כל עלמין כמבואר בדא״ח[קפב].

ר״ת זהב הוא ר״ת זר, וס״ת זהב הוא ס״ת סביב, בסוד ״תלת קשרין מתקשראן דא בדא ישראל באורייתא ואורייתא בקודשא בריך הוא״[קפג]. ״ישראל״ הוא בחי׳ כתר מלכות — ״כל ישראל ראויין למלכות׳[קפד]. ״אורייתא״ הוא כתר תורה, ו״קודשא בריך הוא״ הוא בחי׳ כתר כהונה — אמונה פשוטה של עצם הנשמה שהוא ״חלק אלוה ממעל ממש״[קפה]. התורה בבחי׳ סתים שבה עולה עד ראש בחי׳ קודשא בריך הוא כביכול בסוד ״אורייתא וקוב״ה כולא חד״[קפו]. ובבחי׳ גליא שבה היא יורדת לסוף מדרגת ישראל לקשר את כל כחות הנפש וכו׳ להוי׳ אחד בלבד (סוף מדרגת ישראל הוא ענין דגל מחנה דן — ״מאסף לכל המחנות״[קפז] — שלמות ה״סבוב״ של ארבע המחנות לארבע רוחות העולם. על מחנה דן החונה לצפון נאמר[קפח] ״מה רב טובך אשר צפנת ליראיך״ — המשכת התורה — ״אין טוב אלא תורה״ — להשיב את כל אבידות ישראל[קפט] — ״לבלתי ידח ממנו נדח״[קצ] — בכל כחות הנפש וכו׳ וד״ל). האות ה שבאמצע תבת זהב מרמזת לחמשה חומשי תורה שכנגד ה פעמים אור שנאמרו ביום אחד דמעשה בראשית — ״האור כי טוב״[קצא] — שבו מביט אדם (מ־א עד אדם עולה ה פעמים אור — שלמות התפשטות פרצוף אדם וד״ל, והוא אדם פעמים חיה — תקון חוה כמבואר במ״א, וכן ג פעמים משה כנגד שלשה פסוקים שבהם משה הוא נותן התורה: ״וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל״[קצב]; ״תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב״[קצג]; ״זכרו תורת משה עבדי״[קצד]; שם צוה״ עולה אמת בסוד ״משה אמת ותורתו אמת״) ״מסוף העולם ועד סופו״[קצה], ומבואר בדא״ח דהיינו מסוף עולם האור אין סוף (אור עולה אין סוף עולה זר כנ״ל) כביכול — בחי׳ ״קודשא בריך הוא״ — לסוף העולם אשר נתן בלב כל ישראל[קצו] וד״ל.

נמצא שג׳ אותיות זהב כוללות את כל הבטוי ״זר זהב סביב״ בסוד ראש תוך סוף (ראש שבראש — ז דזר; תוך שבתוך — ה דזהב; סוף שבסוף — ב דסביב). והנה זהב בהכאת אותיותיו: ז פעמים ה פעמים ב עולה שבעים בסוד ״שבעים פנים לתורה״[קצז], והוא ה פעמים זהב בסוד ה חמשי תורה וכו׳ כנ״ל. וכן ״זר זהב סביב״ במספר סדורי עולה שבעים בדיוק. הר״ת זזס עו׳ סביב. האותיות השניות רהב עולה זר. נמצא ש״נעוץ סופן בתחלתן (ר״ת) ותחלתן בסופן״ (אותיות שניות שמתחילות מס״ת זר) ושאר האותיות ביב עו׳ זהב כמובן. זהב ברבוע פרטי עולה ג״פ הוי׳ ב״ה (כלומר שממוצע הרבועים הוא שם הוי׳ ב״ה), סוד שם של יב אותיות שהוא ג״כ אותיות הוה והיה ויהיה סוד ״זה הדבר אשר צוה הוי׳״[קצח] — נבואת משה רבינו באספקלריא המאירה (וכן משולש מספר זה הוא ג״פ הוי׳ ב״ה). וזהו סוד זהב, המשכת זה בפנימיות ממש, וכן זה שמקשר ב — ישראל וקוב״ה כנ״ל וד״ל.

והנה כהונה היא מלשון שמוש ושרות בקדש, על דרך ״גדול שמושה של תורה יותר מלמודה״[קצט] — גדולת רדל״א לגבי רישא דאין. רישא דאריך — כתר מלכות — הוא ענין קיום תריג מצות התורה בקבלת עול מלכות שמים. נמצא ש־ג רישין שבכתר הם בסוד: שמוש, למוד, קיום. השמוש מגיע עד לפנימיות ועצמיות הרב, בחי׳ חב״ד שבו. הלמוד הוא מדברי הרב, המגלה בחי׳ חג״ת שבו. הקיום הוא השלמת כח הנה״י שברב. והם: קדושה, ברכה, יחוד כמבואר בדא״ח[ר]. וזהו שתקון הכתר במקבל — תלמיד — הוא על ידי שלמות התקשרותו למשפיע — הרב. השמוש הוא ענין דבקות עצמית של התלמיד ברב. הלמוד הוא ענין התקשרות פנימית — ״דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב״[רא]. הקיום הוא ענין הנאמנות בפועל. שלש מדות אלו נאמרו במשה רבינו ע״ה: ״בכל ביתי נאמן הוא״[רב] — נאמנות בקיום רצונו יתברך; ״פה אל פה אדבר בו״[רג] — התקשרות פנימית בשעת הלמוד מפי הגבורה; ״ותמונת הוי׳ יביט״[רד] — דבקות עצמית בדעת עליון, להביט על כל המציאות כמו שמביט ה׳ ית׳ כביכול — מיש לאין, והוא ע״י שמושו בקדש — דרישת האמונה הטהורה בהוי׳ אחד יחיד ומיוחד תמיד. בכחות חב״ד, בטול החכמה הוא בשעת הלמוד — כתר תורה. דרישת האמונה היא בבינה־לבא — כתר כהונה. נאמנות בקיום הרצון היא בדעת — כתר מלכות. בכחות חג״ת נה״י אהבת התלמיד לרב, וכן הרב לתלמיד, היא בשעת הלמוד. יראת המלכות היא בשעת הקיום. יסוד אמא מתפשט עד התפארת דז״א — מקום השמוש (וכן בנה״י עיקר השמוש הוא ביסוד וד״ל).

ד

הכתר הוא השרש של התפשטות אותיות הוה שבשם מראשית נקודת (צמצום) ה־י שבשם, בסוד ״חותם המתהפך״ (״חן עילאה״ דשם הוי׳ ב״ה: הוהיהוה וד״ל).

ידוע שארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה הן כנגד ארבעה יסודות פשוטים: אש; רוח; מים; עפר, וארבעה יסודות מורכבים: מדבר; חי; צומח; דומם[רה]. והוא על דרך זה:

השרש האמיתי של יסוד העפר והדומם הוא באמונה הפשוטה — שפלות בעצם (״עמק תחת״ שלמעלה מ״עמק רום״ דתענוג הפשוט, אלא שמושרש ברוממות העצמית ממש ״דלא ידע ולא אתידע״ כלל וד״ל), בחי׳ ״נפשי תרום, ונפשי כעפר לכל תהיה״, שלפני ״פתח לבי בתורתך״ (תענוג דכתר תורה — רישא דאין), ״ובמצותיך תרדוף נפשי״ (רצון דכתר מלכות — רישא דאריך).

״האמנם אלם״[רט] — ״מה אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו אלם״[רי], ״אומנות״ מלשון ״אמונה״ (ואזי ״צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם״ סוד ״חש מל מל״ ע״י יחוד אמונה — דומם — ובטול — מדבר כמו שיתבאר).

באבני המקדש שורה האמונה הפשוטה ממש, והוא ענין בית העולמים. מה שאין כן בקרשי המשכן (שמהצומח, ששרשו בתענוג כדלקמן), כמבואר בדא״ח.

והוא סוד אברהם אבינו — עמוד האמונה — שאמר ״ואנכי עפר ואפר״[ריא].

שרש יסוד המים והצומח הוא בתענוג — ״מים מצמיחים כל מיני תענוג״. והוא סוד עבודתו של יצחק אבינו בחפירת בארות — ״מצאנו מים״[ריב].

שרש יסוד הרוח והחי הוא ברצון, בחי׳ ״רוח החיה״[ריג] שפרושו רצון החיה. ״והחיות רצוא ושוב״[ריד] — אל תקרי חיוֹת אלא חיוּת — בסוד ״כל חי מתנועע״ ברצוא ושוב תמיד — רעותא דלבא בדפק החיים. והוא בחי׳ רישא דאריך מלשון ״ארך רוח״[רטו] — ״ארך אפים״[רטז]. והוא ענין עבודת הברורים של יעקב אבינו אצל לבן — תקון האצילות ע״ד ״ויאצל מן הרוח״[ריז].

הבטול הוא ענין יסוד האש שבחכמה־עילאה, החפץ בטבעו לידבק בשרשו למעלה, בבטול מציאותו מכל וכל. והוא סוד כח המדבר — דבקות החכמה־עילאה בקדמות השכל[ריח], סוד משה רבינו — ״ונחנו מה״ — ״אש ממים״ (מש דמשה), ״מן המים משיתהו״[ריט]. משה היה כבד פה (אלף — פלא, שרש הדבור בהעלם העצמי), בסוד ״חש מל״ כדלקמן.

והנה הבטול מדבר (״מל״) מכח האמונה הפשוטה (״חש״), סוד ״חוש״ הדבור (שמאיר בחדש ניסן — ״החדש הזה לכם ראש חדשים״ — שבזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים ואזי הגיעו לשלמות התגלות האמונה — ״ויאמינו בהוי׳ ובמשה עבדו״. והוא סוד הנאמר בהלל מצרים[רכ] ״האמנתי כי אדבר״ ובסוד ״דממה וקול אשמע״[רכא]. והוא סוד מתן תורה — מְדַבֵר (״דבר הוי׳ זו הלכה״) — במִדְבָּר שממה דוקא.

בפרק כ״ז מבואר שאמונה תענוג רצון בטול הם בסוד שם הוי׳ ד״אור ישר״ מלמעלה למטה, וכאן מבואר שלגבי שם הוי׳ הגלוי הכללי ארבע מדרגות הנ״ל הן בסוד שם הוי׳ ד״אור חוזר״ מלמטה למעלה. או״א דא״ח, בסוד שלמות המספר בהגיעו לארבעה[רכב], ואזי עולה בסוד ״אור חוזר״. שלמות זו, בשרשו העליון, היא בבחי׳ ״יחיד״ ממש שלפני הצמצום, כמבואר בפרק כ״ב.

ה

והנה ברישא דאריך לחוד ישנם ג׳ רישין, בדוגמת ג׳ רישין הכוללים, כמבואר בכתבי האריז״ל, והם: גלגלתא, אוירא, מוחא סתימאה.

בגלגלתא מתלבש החסד דעתיק יומין (רישא דאין), בחי׳ כהן איש חסד — ״כי חפץ חסד הוא״ — ועל כן הוא בדוגמת כתר כהונה (הכללי).

באוירא מאיר הדעת דעתיק, בחי׳ דעת תורה, ועל כן הוא בדוגמת כתר תורה.

במוחא סתימאה מתלבש הגבורה דעתיק יומין, שרש בנין המלכות, ועל כן הוא בדוגמת כתר מלכות.

לפי זה ״כתר שם טוב עולה על גביהן״ הוא בסוד רדל״א ממש, שלמעלה מכל ג׳ רישין אלה.

רדל״א ממש הוא שרש יסוד העפר והדומם כנ״ל (והוא שרש נשמת משיח שעולה נחש — שמו של ישי אבי דוד — אשר עפר לחמו וד״ל). גלגלתא — מלשון ״גלת עלית ואת גלת תחתית״[רכג] — שבו מתלבש החסד דעתיק, הוא שרש יסוד המים — מי החסד. אוירא — ובו דעת דעתיק — הוא שרש יסוד הרוח כמובן. מוחא סתימאה הוא שרש יסוד האש, על שם הגבורה דעתיק שמתלבש בו (״בוצינא דקרדוניתא״).

בספירות ופרצופים הגלויים מתהפך החותם ואבא מקבל ממוחא סתימאה (אש), אמא מאוירא דכיא (רוח), ״ז״א בעתיקא אחיד ותליא״ — מדות דגלגלתא כמבואר בדא״ח (מים), ומלכות משרשה הנעלם ברדל״א ממש (עפר).

והנה ״שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם קדמאה״, סוד שרש המדבר באוירא (רוח — בחי׳ יעקב כנ״ל, ״פני אדם״) דוקא (והוא הנקרא ״קדמות השכל״ בספר התניא שהרי הוא ״מוחא עילאה סתימאה״ ובו מאיר דעת דעתיק כנ״ל). מה שאין כן שרש החי (התנועה הרצונית שבכחות השכל — חב״ד — כמבואר בדא״ח) הוא באש (״בוצינא דקרדוניתא״ — קו המדה בכל עבודת ההתבוננות בכחות חב״ד המצמצמים את האור אין סוף שמתגלה בכתר עליון כנודע) דמוחא סתימאה, שבו גבורה דעתיק (״כח שור״ — ״פני שור מהשמאל״). ועל כן מובא בדא״ח שהחי הוא כנגד יסוד האש והמדבר כנגד יסוד הרוח. וכן הוא ג״כ ע״פ פשט, שהרי ״נפש חיה״ שבאדם היא ״רוח ממללא״ — ״רוח״ דוקא (שהרי אותה הדעת דעתיק שמאיר באוירא גניז בפומא והיא המדברת, וזהו שפרש״י ״׳נפש חיה׳ — דעה ודבור״ וד״ל).

והנה מבואר בכתבי האריז״ל שבג׳ רישין דאריך מאירים ג׳ מלויי שם הוי׳ ב״ה: עב — יוד הי ויו הי; סג — יוד הי ואו הי; מה — יוד הא ואו הא, שהם כנגד אותיות יהו שבשם בכלל. שם בן — יוד הה וו הה, שכנגד ה־ה תתאה שבשם, מאיר בדיקנא קדישא דאריך, שממנו יונקים אבא ואמא עילאין, ועל ידו מזדווגים כל פרצופי האצילות (ע״ד ״מלכותך מלכות כל עולמים״ וד״ל). לגבי שם הוי׳ זה רדל״א הוא בסוד קוצו של י.

והנה לפי המבואר לעיל מוחא סתימאה, אוירא, גלגלתא, רדל״א הם בסוד שם הוי׳ ב״ה מלמטה למעלה (״אור חוזר״), כאשר קוצו של י (יסוד ה״היולי״ הכולל את ארבעת היסודות ארמ״ע) הוא בסוד יג מדות הרחמים שבדיקנא קדישא (וכמבואר בפרק כ״ז שהרחמים הוא סוד קוצו של י דשם הוי׳ ב״ה — ״שם הרחמים״).

נמצאנו למדים שבכתר עליון לחוד יש ה מדרגות כנגד ה מדרגות שבשם הוי׳ ב״ה, הן בסוד ״אור ישר״ והן בסוד ״אור חוזר״:

ו

״בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא״[רכד]

בנים עולה אמונה. שרש הבנים הוא ברדל״א, סוד ״עד דלא ידע״ שלמפרע הוא נקרא (בסוד ״ונהפוך הוא״): ״עדי אלד דֵעַ״ כמבואר במ״א. השם הקדוש אלד (השם העשירי — קדש להוי׳ — בעב שמות) הוא מקור הבנים והוא סוד ״איש יהודי״ — שלמות האמונה בה׳ והכפירה בע״ז (שני הדברות הראשונים שמתאחדים ברדל״א כמבואר לעיל). ״כלֹה זרע אמת״ — ״אמת ואמונה כל זאת״. בתוכחת ״האזינו״: ״אל אמונה... שחת לו לא בניו... בנים לא אֵמֻן בם״ — ״לו לא בניו״ — ״שני הפכים בנושא אחד״ — רישא דלא אתידע (ובסוד ״לולא האמנתי״ — ״לו לא האמנתי״, כמבואר במ״א). בהולדת בנים מגלה כח האין סוף ממש כמבואר בדא״ח, והוא מרבה את הדמות, סוד ״תמונת הוי׳ יביט״ — תמונה — אמונה, (על יד חלוף א״ת באתב״ש כמבואר במ״א).

״ברוך מבנים אשר״ שהיו בנותיו נשואות לכהנים גדולים — כתר כהונה (יחוס בנים) — להוליד בנים (פירש״י: ״... ואיני יודע כיצד״ — בחי׳ רדל״א).

״כי עמך מקור חיים״ — מקור כל התענוגים כמבואר בדא״ח. ״חיים הם למוצאיהם״ — ״תורת חיים״ (״כי הם חיינו ואורך ימינו״) — בחי׳ כתר תורה, רישא דאין (סוד החיים היינו האין האלהי שמתלבש בפנימיות התהוות כל יש להחיותו ברצוא ושוב תמיד כמבואר בדא״ח). אמונה הוא ״שלם וחצי״ ביחס לשלמות החיים והיינו שהאמונה מכריחה את החיים דאין לרדת ולהתלבש ברצון היש.

״ומשביע לכל חי רצון״, שֹבע מזונות — מלוי בקשת רצונו של כל חי. ״נפתלי שבע רצון ומלא ברכת הוי׳״. הכל רצים (״נפתלי אילה שלוחה״) להשיג פרנסה, שהיא קיום החיים (סוד ״חי וקים״). אך קיום זה נמשך מלמעלה ממקור החיים עצמם, מכח האמונה הפשוטה (ועל כן בכל עניני רדיפת הפרנסה דוקא, צריך להיות חזוק האמונה, שלא לומר ״כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה״ אלא שהוא יתברך ״הנתן לך כח לעשות חיל״. פעמיים כתיב ״הנתן״ בתורה: ״הנתן אמרי שפר״, ״הנתן לך כח לעשות חיל״ וד״ל). על כן בא הרמז: מזון עולה אמונה עם הכולל. הכולל כאן הוא סוד עשית הכלי לפרנסה בפועל — ״וברכך הוי׳ אלהיך בכל אשר תעשה״ כנודע ומבואר בדא״ח. ועוד, אמונה היא מ״שער״ מן, שפרושו ״הכנת מזון״, כפרש״י בפרשת המן. וכן מן פרושו ״כלי״ בל״ת — מנא — שהרי האמונה היא ״שרש הכלים״ (ממלכות דא״ק) שלמעלה מ״שרש האורות״ (עתיק דאצילות — רישא דאין — וכן למעלה בקדש וד״ל). המזון שייך לכתר מלכות, שהרי המלך הוא הממשיך והמחלק את החק הקצוב לכל חי, ועל כן מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה דוקא, שאזי ממשיכים כתר מלכות בתקיעת השופר (הכתרת המלך כנודע) ואמירת פסוקי מלכיות.

בשלש עשרה מדות הרחמים — יג תקוני דיקנא — תקון ״ואמת״ הוא ״נושא הפכים״, סוד האמונה הפשוטה שרש ״בני״ (״כלֹה זרע אמת״ כנ״ל). הוא סוד ״תרין תפוחין קדישין דנהירין תדירא דחדאן תדירא״ בשע נהורין דישועת ביאת משיח צדקנו בב״א, ״בני אתה אני היום ילדתיך״ כמו שיתבאר לקמן.

ה״מזל־עליון״ — ״נצר חסד״ — הוא סוד המשכת ״חיים חן וחסד״ (ה־נ רבתי שבו מתקשר לשרש ״ואמת״, שעל כן מובא בדא״ח תמיד ״ונצר״ וד״ל).

ה״מזל־תחתון״ — ״ונקה״, אותיות ״קונה הכל״ — הוא סוד המשכת ״מזוני רויחי״ (שעי״כ כולם ״רויחי״, כידוע מכ״ק אדמו״ר שליט״א, ושע״כ נמשך כח הולדת הבנים מרדל״א דרך ה״מזל־תחתון״ באמא דוקא וד״ל).

ז

״ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה״

״ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע״

שלשה אלה: ברכה, חיים, טוב מכוונים כנגד שלשה רישין עילאין שבכתר מלמטה למעלה.

״ברכה״ היא בחי׳ ״נפתלי שבע רצון ומלא ברכת הוי׳״ כמבואר בפרק הקודם, סוד רישא דאריך — כתר מלכות.

״חיים״ היינו כמבואר גם כן בפרק הקודם — כתר תורה — רישא דאין.

״טוב״ הוא סוד רדל״א, בחי׳ בנים — אמונה המבואר בפרק הקודם. ״בני אתה אני היום ילדתיך״ — לידת מלך המשיח, בחי׳ משה — ״הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון״ שעליו נאמר ״ותרא אותו כי טוב הוא״. יהודי טוב (אלד אהוה) הוא בן להוי׳. ששה צרופי תבת טוב עולים אמונה — בנים.

נמצאנו למדים ששרש האמונה שבעצמות ממש כמבואר כמה פעמים לעיל הוא ענין עצם הטוב ב״ה, השרש האמיתי של נשמות ישראל בעצמותו יתברך — ״בנים אתם להוי׳ אלהיכם״.

ה״טוב״ כולל ה״חיים״ וה״ברכה״ ונושאם כאחד — ״חיים טובים״ ו״טוב עין הוא יברך״. ברכת כהנים (בחי׳ כתר כהונה) עולה מרישא דאריך לרישא דלא אתידע להמשיך בנים משרש הטוב בעצם כמבואר בדא״ח.

ה״חיים״ עולים למעלה (״רוח האדם העולה היא למעלה״) וה״ברכה״ נמשכת למטה (״ברוך״ מלשון ״המבריך את האילן״ כמבואר בדא״ח). וזהו דאיתא בספר יצירה ״אין בטוב למעלה מענג״, שנוסף על פשוטו (וכן פשט מארז״ל ״אין טוב אלא תורה״ — כתר תורה) שכל צד הקדושה נקרא ״טוב״, על שם האמונה הנעלמת בכל, וגלויו העליון ביותר הריהו הענג שמתקשר למעלה בעצם הטוב כנ״ל, יש לדורשו: ״אין בטוב למעלה מענג (היינו שהטוב בעצם — אמונה — מתעלה כביכול — על דרך ״אסתלק יקרא דקוב״ה לעילא״ לשון גלוי דרך רוממות — בסוד התענוג על ידי הרע כאשר נעשה כסא לטוב כידוע) ואין ברע (תרגום ״רצון״) למטה מנגע (״וראה הכהן את הנגע״ לרפאותו ולהמשיך לו ברכה באשר הוא שם, כמבואר בענין נגעי בתים, שהברכה טמונה בם)״ וד״ל. ועוד יש לפרש: ״אַיִן (רישא דאין) בטוב (מתקשר בעצם הטוב — אמונה) למעלה (שלמעלה ממנו בעצמו) מענג (מהיותו ענג, ו״תענוג תמידי אינו תענוג״ אלא צריך להתעלות תמיד כנודע וכנ״ל), ואַיִן (רישא דאין) ברע (מתקשר למטה ב״רצון״ שתרגומו ״רע״ כנ״ל) למטה (שלמטה ממנו) מנגע (על ידי שענג מתהפך לנגע לשון ״נוגע ואינו נוגע״, סוד ה״חיה״ ששורה ברישא דאין כידוע)״ וד״ל.

טוב חיים ברכה עולה עין יעקב, בסוד ״בטח (ר״ת ברכה טוב חיים, לפי סדר המשכתם בחב״ד מלמטה למעלה כנ״ל) בדד עין יעקב״. והוא סוד חדש — ״החדש הזה וגו׳״ — ״כזה ראה וקדש״. והוא שלמות התקון של כל התורה כולה — ״אשר עשה משה לעיני כל ישראל״. ״עין בעין יראו בשוב הוי׳ ציון״.

והנה בסוף פרשת התשובה (שבה ראית החיים והטוב — בחי׳ עתיק, ששתי בחינותיה קשורות יחד תמיד) נאמר ״ובחרת בחיים״, שהרי הטוב הוא נעלם בעצמות ממש, ועל כן הבחירה הגלויה היא בחיים דוקא. והנה על ידי הבחירה ב״עץ החיים״ (״עץ חיים היא למחזיקים בה״ — כתר תורה) מתברר ״עץ הדעת טוב ורע״ ועולה ״עץ הדעת טוב״, בסוד ״כתר שם טוב עולה על גביהן״, בבחי׳ ״כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש״, בעצם הטוב שלמעלה מגלוי החיים (לעצמו, בסוד השעשועים העצמיים, וכל שכן גלוי החיים להחיות לזולת. באמת גם בעצמותו יתברך ממש יש בחי׳ ״חי בעצם״, בסוד חי שעולה טוב עם הכולל, כאשר הכולל הוא בסוד ״אחד האמת״ — האין האמיתי שממשיך את הטוב בעצם מדרגא לדרגא עד סוף כל דרגין ממש כמבואר בדא״ח). לעתיד יתקיים ״מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב. ורע לא תאכל ממנו״ כידוע. כעת, ״עץ הדעת טוב ורע״ עולה ד פעמים ״עץ החיים״ — פרוד הנהר היוצא מעדן לארבעה ראשים כנודע. בתכלית הברור עולה חיים ד פעמים טוב, בסוד גלוי ד אותיות ״שם בן ד״ מעצם שרשו — קוצו של י.

ח

״יברכך הוי׳ וישמרך

יאר הוי׳ פניו אליך ויחנך

ישא הוי׳ פניו אליך וישם לך שלום״

שלש הברכות של ברכת כהנים (ששרשן בכתר כהונה — רדל״א) מכוונות כנגד ג׳ רישין הנ״ל:

״יברכך הוי׳ וישמרך״ הוא סוד הברכה, שמקורה ברישא דאריך כנ״ל.

״יאר הוי׳ פניו אליך ויחנך״ הוא סוד ״אור החיים״, ״חיים חן וחסד״. ״אור החיים״ הוא בחי׳ התקשרות החיים דרישא דאין באמונה הפשוטה דרדל״א (שהרי יש בחי׳ ״אור״ למעלה מבחי׳ ״חיים״ כמבואר בדא״ח), וכן יש לפרשו על הארת החיים להחיות (בחי׳ ״כי עמך מקור חיים באורך נראה אור״. גם בפסוק זה שני פרושים בסוד ״באורך״: א. למעלה מ״מקור חיים״ בהתקשרות ״עמך״ הטפל ובטל לך לעצמותך ממש, שמשם דוקא השרש האמיתי דאור הקו. ב. למטה מ״מקור חיים״ שעמך ממש, אלא ״באורך״ הוא זיו והארה מבחי׳ ״מקור חיים״, שלפני הצמצום הראשון, שממנו, לאחר הצמצום, ״נראה אור״ וד״ל).

״ישא הוי׳ פניו אליך וישם לך שלום״ הוא סוד ״נושא הפכים״ — ״נמנע הנמנעות״ — רישא דלא אתידע (שהוא למעלה מאור בעצם). גלוי בחי׳ ״נושא הפכים״ הוא ענין ה״שלום״.

בשתי הברכות שכנגד פרצוף עתיק נאמר ״פניו״, שהרי עתיק בכלל הוא בחי׳ ״פניו״, מלשון פנימיות, לגבי אריך.

״משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה״. מקור השלום הוא שרש הטוב כנ״ל, ומשם נמשך הישועה — שע נהורין דתקון ״ואמת״, שהוא ״נושא הפכים״ — שני המזלות ״נצר ונקה״ כמבואר לעיל.

והנה בתרגום יונתן: ״יברכך — בכל עסקך״ — שפע מזונות כנ״ל, כתר מלכות. ״יאר — במעסקך באורייתא״ — כתר תורה, ״תורת חיים״. ״ישא — בצלותך״ — עבודת התפלה ששרשה באמונה פשוטה — ״צלא (מלשון ״צלותא״) דמהימנותא״ כנ״ל. שלשה רישין שבכתר הם שרש תפלה, תורה, מצות (״מצות המלך״, כאשר כללותן היא מצות הצדקה, בחי׳ ״ברכות לראש צדיק״, שנקרא ״צדיק״ על שם ״פעלת צדיק״ לעשות צדקה תמיד, והוא ״לחיים״ — התלבשות רישא דאין ברישא דאריך וד״ל).

״הקב״ה מתאוה לתפלתם של צדיקים״, ועל כן היו אבותינו הקדושים עקרים מלהוליד. מכאן מוכח שעיקר התפלה היא התפלה להולדת בנים, שמקורם ברדל״א כנ״ל. ״הקב״ה מתאוה״ הוא על דרך ״נתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים״, כאשר יכלו כל הנשמות שבגוף, בקיום מצות ״פרו ורבו״ בשלמות. וכן תפלת חנה — ״ותתפלל על הוי׳״ — שעולה על כולנה, היתה לזכות לבן, וזכתה לבן ששקול כנגד משה ואהרן — בחי׳ ״נושא הפכים״ דרדל״א.

״כרום זלות לבני אדם״ — ״דברים שעומדים ברומו של עולם (כגון תפלה שעולה למעלה — רש״י) ובני אדם מזלזלים בהן״. יש לדורשו למעליותא: דברים שעומדים ברומו של עולם — תפלה — שמשם דוקא נמשך סוד ה״זולת״ כ״בנים״ לאדם העליון — ״בנים אתם להוי׳ אלקיכם״. והנה ״ברא כרעא דאבוה״, ועד ששרש הבן הוא בעצמות האב ממש, ועם כל זה נמשך הבן בגלוי כ״זולת״ מאביו. והיינו ״שני הפכים בנושא אחד״, בחי׳ ״נמנע הנמנעות״ שברישא דלא אתידע — אמונה.

״וראה בנים לבניך שלום על ישראל״. הבנים הם סוד ״שלום על ישראל״ — השראת האמונה הפשוטה — ״וישם לך שלום״ — על ישראל דמתקשרין לקודשא בריך הוא על ידי אורייתא, כמו שיתבאר בפרק הבא.

״לא מצא הקב״ה כלי המחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ׳הוי׳ עז לעמו יתן הוי׳ יברך את עמו בשלום׳״. שרש הכלים הוא גבוה משרש האורות. ״עז״ ו״ברכה״ היינו המשכת אור מרישא דאין ורישא דאריך. אך ה״כלי המחזיק ברכה כו׳״ שרשו בעצמות ממש — ״שלום״ — מכח ה״נושא הפכים״ — אמונה — שברישא דלא אתידע.

ט

״תלת קשרין מתקשראן דא בדא ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא״

״קודשא בריך הוא״ הוא סוד האמונה הפשוטה שבלב כל ישראל (וכמבואר לעיל שהאמונה היינו שרש הבנים שבעצמות האב ממש). והוא סוד כתר כהונה — ״אלהיכם כהן הוא״.

״אורייתא״ היינו כתר תורה — רישא דאין כנ״ל.

״ישראל״ הוא סוד ״כל ישראל מלכים״ — כתר מלכות. אך ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים״ — שרש כתר מלכות בכתר כהונה, בסוד הנפש השנית שבישראל שהיא ״חלק אלוה ממעל ממש״.

ישראל הם סוד רצונו יתברך לברוא את העולם, ולתקן את העולם כולו במלכות שדי. ישראל הוא ר״ת ״אל שדי יתן לכם רחמים״ (סוד המשכת יג מדות הרחמים, כנגד יב שבטי יה ויעקב אבינו הכוללם, מרישא דאריך — רצון העליון), ברדת בני ישראל למצרים — ״ירידה צורך עליה״.

סגולת תורתנו הקדושה היא לקשר אותנו תמיד אליו יתברך, ועד שגם בירידה הכי גדולה (״רצון״ סוד ״רע״ כנ״ל — ״אין אדם צדיק בארץ (ירידת הנשמה בגוף) אשר יעשה טוב ולא יחטא (באותו הטוב, כפרוש הבעש״ט זי״ע)״) — ״אציעה שאול — הנך״ (הנך אותיות כהן כנ״ל), בכח התורה ש״מורשה קהלת יעקב״ — ירושה עצמית בכל עת ובכל שעה.

״אורייתא וקודשא כריך הוא כולא חד״, בסוד ב׳ פעמים ״פניו״ שבברכת כהנים, כמבואר בפרק הקודם. אך נודע בדא״ח שגם ישראל ״כולא חד״ עם קודשא בריך הוא וביתר שאת ויתר עז כביכול מאשר ביחוד שרש התורה בו. והיינו שתקף האמונה — ״כח העצם״ — בא בסוד הרצון דוקא, משא״כ בסוד התענוג (תורה) מאיר ״אור העצם״, כמבואר בדא״ח (וביחוד, במאמרי כ״ק אדמו״ר שליט״א).

״ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים״, סוד שרש המזון, הברכה והפרנסה ברישא דאריך כמבואר לעיל.

והנה ישראל הם בסוד הגלגלתא דאריך — ״ארץ חפץ״ (״התלבשות״ חסד דעתיק, ״כי חפץ חסד הוא״, במקור הרצון דאריך) — סוד ״מגלגלין זכות על ידי זכאי״ (״רצה הקב״ה לזכות את ישראל וכו׳״). עיקר ״השתלשלות״ העולמות היא ממוחא סתימאה דאריך כנודע. ״השראת״ אלהות היא סוד גלוי ג״ר דעתיק — גלוי רדל״א על ידי שעשועי רישא דאין — תורה. נמצא שבכלל, רישא דאין, תורה, הוא סוד ה״התלבשות״, אך בפרט, ״ישראל״ הוא קשר ה״התלבשות״ ל״השתלשלות״, ו״אורייתא״ הוא קשר ה״התלבשות״ ל״השראה״. בחי׳ ״זכאי״ הנ״ל הוא סוד ״לאו — בזכותא תליא מילתא״ — המשכה מ״לאו״ — רדל״א — ב״זכותא״ — ישראל (בסוד ״רצה הקב״ה לזכות את ישראל״ כנ״ל וד״ל)

מבואר בדא״ח שעתיק הוא בחי׳ ״יחיד״ ואריך בחי׳ ״אחד״. וזהו שישראל הם ״גוי אחד בארץ״. וגם מה שאנו מיחדים את קודשא בריך הוא ״שמע ישראל הוי׳ אלהינו הוי׳ אחד״ היינו על ידי ״שמע ישראל״ דוקא, בסוד ״אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם״ — ״אתם״ דוקא. וזהו רצונו יתברך באמת (סוד ״אחד האמת״ המושרש בפנימיות ״יחיד״, סוד ״בנים אתם״ — ״אהיה אשר אהיה״ — אמת אמונה וד״ל) להיות ״אחד בארץ״, וכפרוש חז״ל: ״א — אלופו של עולם; ח — ז רקיעין וארץ; ד — ד רוחות העולם״. והיינו על ידי ירידת הנשמה מ־א דרך ח על מנת לפרסם (ולפרנס נש״י ש״לא ידח ממנו נדח״) אלהותו יתברך ב־ד רוחות העולם, כמבואר בדא״ח עה״פ ״ימים יוצרו ולו אחד בהם״. שלמות ההתפשטות ב־ד רוחות העולם הוא בביאת משיח צדקנו בב״א: ״ונחה עליו רוח הוי׳, רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי׳״. ואזי ״מארבע רוחות באי הרוח״ — ״ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל״ — העלאת סוד ה״אחד״ בשלמות. ו״כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש״ לגלות ״אחד האמת״ — תכלית הכונה של ״נתאוה הקב״ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים״ אמן.