בע"ה

כז טבת תשמ"ה – "שובה ישראל" ירושלים

סוד ה' ליראיו – שער מ – "ואתם הדבקים" (ד)

פרקים ב-ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה הרב המשיך ללמד את שער מ בספר סוד ה' ליראיו. בשיעור חזר הרב על דרגות העבודה הפנימית שהוסברו בפרק א – התבודדות-הסתכלות-דבקות – ובאר את דרך הארתם בצמצום לאור מושגי האריז"ל – קרוב מקום, רחוק מקום, דרך חלון ודרך נקב.

חזרה על פרק א

חמש המדרגות בעבודה הפנימית: התבוננות, הסתכלות ודבקות

נגנו ניגון ירידת הנשמה לר' שלמה צ'אצ'ניק.

הסברנו שיש חמש מדרגות בעבודה כנגד י-ה-ו-ה וקוצו של י, ושהקוץ הוא סוד הדבקות העצמית. בציור של שם הוי' בסוף פרק א' חסר הקוץ, קוצו של י, דבקות בעצמותו יתברך. י היא הסתכלות ברזין דאורייתא, ו-הוה הן שלש מדרגות של התבוננות.

יש בדרך כלל שלשה ענינים בעבודה פנימית: התבוננות-הסתכלות-דבקות, כמוסבר בחסידות[ב], רק שבהתבוננות יש שלש מדרגות: התבוננות של מוחין מעולם הבריאה; של מוחין מעולם היצירה; ושל מוחין מעולם העשיה. כל שלש מדרגות ההתבוננות הן כנגד צ של צלם; הסתכלות כנגד ל של צלם; והדבקות כנגד ם סתומה של צלם.

התבוננות של בריאה היא ב"מעשה מרכבה", איך שהכל בטל לה'. ההתבוננות של יצירה היא ב"מעשה בראשית", לראות את גדולת ה' ב"מעשה בראשית", "מה רבו מעשיך הוי'"[ג], "מה גדלו מעשיך הוי'"[ד], כמו שהסברנו. ההתבוננות בעשיה היא בנכונות שיש לנפש שלו למסור את עצמה על קידוש השם. הסברנו באריכות שהתבוננות זאת, האחרונה, של מסירות נפש, מגיעה – בסוד "נעוץ סופן בתחילתן"[ה] – עד הדבקות העצמית, עד פנימיות הדבקות. כל זה היה פרק א.

ההתבוננות בעולמות בי"ע: ממעשה מרכבה ועד גילוי האהבה המסותרת

נעבור עכשיו לפרק ב'.

[מה זו ההתבוננות בבריאה?] התבוננות בבטול העולמות לה', איך שהכל בטל לה', שזה נקרא "מעשה מרכבה". והתבוננות של יצירה היא התבוננות בגדולת ה'. גדולה היא חסד, "עולם חסד יבנה"[ו]. בריאה היא "מעשה מרכבה" ויצירה היא "מעשה בראשית". "מעשה בראשית" היינו "עולם חסד יבנה". מהו חסד? גדולה[ז]. רק שבחסד – זה אולי נקודה שלא הסברתי – כתוב גם "רב חסד"[ח] וגם "גדָל חסד"[ט]. שניהם חסד, גם "רב" הוא חסד וגם הגדול חסד, כנגד שני הפסוקים "מה גדלו מעשיך הוי'", "מה רבו מעשיך הוי'". שניהם בחינת "עולם חסד יבנה", וחסד הוא יום – "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[י]. כלומר, המדה שמצטרפת עם שאר כל המדות וכוללת את כל עולם היצירה. והסברנו שהתבוננות ב"מעשה מרכבה" מעוררת אהבה של כלות הנפש, האהבה שמתוארת בפרק נ בספר התניא, וההתבוננות של גדולת ה' ב"מעשה בראשית" מעוררת אהבה שכלית בלב, וגם היא מתוארת בכל ספר התניא[יא].

ההתבוננות בנכונות שיש בכל נפש מישראל למסור את עצמה על קידוש השם יתברך, היא מעוררת את האהבה הטבעית, אהבה מסותרת, שבעצם באה מהאמונה הפשוטה. כמו שהסברנו הרבה פעמים לגבי אברהם אבינו, שאברהם אבינו הוא כנגד האמונה, "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[יב], ובגילוי הוא כנגד האהבה. האהבה המסותרת שישנה בכל נפש מישראל מגיעה עד פנימיות האמונה שלה, כלומר פנימיות-פנימיות הדבקות.

הדבקות היא כנגד הכתר, ובכתר יש שלש מדרגות: רצון, תענוג ואמונה. מסירות הנפש היא על ידי גילוי האהבה המסותרת, האהבה המסותרת באה מהאמונה, המדרגה הכי גבוהה שיש בדבקות. זה "נעוץ סופן בתחילתן" שהסברנו. [אז דווקא ההתבוננות בעשיה מגיעה הכי גבוה?] שוב, זה לא בגילוי. כתוב בחסידות שהאהבה הטבעית באה מאהבה מסותרת.

עולם העשיה: מהתבוננות ושבירה פנימית ל'הסכם בלב'

[?? זה מספיק, שלבים שבאמצע ממילא קשה לך ולמה לך? אתה מתבונן ב..] באמת בקונטרס ההתפעלות, מי שלמד אותו פעם, שהוא ההסבר כל חלק א בספר התניא, לכאורה בספר התניא לא משמע כך, כמו שכתוב כאן. משמע שגילוי אהבה טבעית שייך לעולם היצירה. אהבה שכלית שייכת לעולם הבריאה. ומה שייך לעולם העשיה? הביטוי של אדמו"ר האמצעי הוא שבעולם העשיה שייך "הסכם בלב", זה הביטוי[יג] – הוא מתבונן ומשיג בהתבוננותו שאינו יכול לדעת כלום, כך הוא מסביר. זאת אומרת, יש לו נפילה. כך הוא מסביר בקונטרס ההתפעלות, שמי ששורש נשמתו שייך לעולם העשיה הוא באמת הוא לא יכול להשיג שום דבר.

בכל זאת, הוא צריך להתבונן. מה קורה כשהוא מתבונן? הוא מתבונן ומתבונן וזה לא עושה לו שום דבר. זאת אומרת, הוא מרגיש שהוא לא מסוגל לתפוס כלום, לא "מעשה מרכבה", אפילו לא "מעשה בראשית" – "אז ער איז צובראכן ביי זיך", כך כתוב. הוא מרגיש נפילה ושבירה פנימית. ומה יוצא מזה? שהוא מסכים בלב, מה אני צריך, מה התפקיד שלי בחיי בעולם הזה? לקיים את רצון ה' בפשטות, כמו יהודי פשוט, "אָן חשבונות", בלי חשבונות.

כך מסביר אדמו"ר האמצעי בקונטרס ההתפעלות, שעולם העשיה הוא לאחר שיש לו נפילה. זאת אומרת, הוא מתבונן, הוא צריך להתבונן, אבל הוא לא מסוגל לתפוס את הדברים בפנימיות. אבל הוא רציני, זה נקרא "ערנסט". אם הוא לא רציני זה לא שוה שום דבר. מתוך זה שהוא רציני ומרגיש עם כל הרצינות שלו שהוא לא מסוגל, מזה נעשית נפילה פנימית אצלו והתוצאה שלה היא הסכם חזק, שהוא מסכים, הוא מחליט חזק שאף על פי שאיני מסוגל לתפוס דבר בפנימיות – אני חייב למסור את עצמי לעבוד את ה' בפשטות, לקיים את מצוותיו. כך הוא מסביר מדרגת העשיה בקונטרס ההתפעלות; במדרגת היצירה שייכים אלו שכן מסוגלים לגלות אהבה טבעית; במדרגת הבריאה אהבה שכלית.

מנפילת ההתבוננות להתמסרות בפועל

המושג "הסכם חזק בלב", מהו? זה נקרא ספירת ההוד. הסכם פרושו להודות לדבר שאתה לא יכול להשיגו בפנימיות. הוד קשור עם נה"י. העשיה היא נה"י, נצח-הוד-יסוד, והעיקר כאן הוא ההוד, כך מסבירים. זה נקרא הסכם חזק, ללכת בתמימות. אנחנו מסבירים תמיד שהוד הוא תמימות, אבל כאן להחלטה קוראים "הסכם חזק בלב", ללכת בדרך התמימות. באמת ההוד מקבל מהבינה, בסוד "בינה עד הוד אתפשטת"[יד], שהבינה כביכול נופלת. לפי פירוש זה זהו פירוש חדש מה הכוונה "בינה עד הוד אתפשטת", שהוא מתבונן, ומזה גופא שהוא לא יכול להשיג באמת בהתבוננות – הוא נופל להוד. היא מתפשטת עד ההוד, והפועל היוצא, מה שיוצא בסוף הוא הסכם בלב שצריך להיות יהודי פשוט, יהודי תמים. אבל אם לא היה מתבונן, הוא לא היה מגיע לזה.

[הוא אמור להרגיש את הנפילה הזאת?] כן, ודאי שהוא מרגיש, וזה נקרא "צובראכנקייט". הוא מרגיש לב נשבר מזה. [זה יעד שמשיגים אותו מלכתחילה, שאומרים לך שלא שייך?] בלי שבירת הלב באמצע כתוצאה מההתבוננות לא יהיה הסכם חזק.

זה יכול להיות טבעי, יש מה שנקרא "פרומקייט טבעית", גם ביטוי של החסידות[טו]. יש יהודי חרדי בטבע, כך הוא קיבל חינוך, זו "מצות אנשים מלומדה"[טז]. לא שיש לו הסכם חזק למסור את עצמו על עבודת ה' בתמימות, ללכת ולהפוך עולמות. מה זה הסכם חזק? לדוגמה, כמו מי שמקבל על עצמו "מיהו יהודי", הוא נעשה הבוס של הוועדה למען שלמות העם ומוסר את נפשו, את כל החיים שלו, לתקן את חוק "מיהו יהודי". זו דוגמה לאחד שלא משיג שום דבר, אבל אם הוא רציני פתאום משהו קורה אצלו, הוא מסכים חזק שהוא צריך למסור את החיים שלו על משהו בקדושה. זה לא סתם. איש חרדי פשוט לא יגיע לדבר כזה. הוא יניח תפילין כל בוקר, ילך לבית כנסת להתפלל, אבל לא יגיע למצב שיחליט פתאום שהוא צריך למסור את נפשו על "מיהו יהודי". דוגמה. אחד שקיבל זאת באמת חיפש התבוננות ונפל ממנה, אחרת זה לא אמתי. תוך כדי הלב הנשבר הוא מחליט בהסכם חזק שצריך למסור את החיים שלו על דבר מעשי.

יש אחד שלומד תורה, בתור ילד, אבא שלו שלח אותו לישיבה ללמוד תורה, הוא ילד שבאמת רוצה ללמוד, להיות גאון, פתאום הוא רואה שלא מתאים לו, הוא לא יוכל להיות גאון גדול בתורה. בלי התבוננות על פי חסידות. אם הוא באמת רציני, יקרה לו פעם אחת משהו שיגרום לו ליפול מהשאיפה להיות גדול בתורה, והוא יחליט במקום זה שצריך למסור את החיים שלו על משהו בשטח. עוד פעם, יש שהוא מחפש רוחניות, משהו יותר רוחני, והוא נופל מזה להסכם חזק להתמסרות בפועל, וזה חשוב מאד.

[אבל זה לא חייב להיות מהתבוננות באלקות, זה יכול להיות שאיפה מוגזמת, כמו מי שבא ממשפחה של תלמידי חכמים, וחושב לעצמו 'מה אתה תהיה?'..] מה זה ללמוד תורה? התבוננות באלקות. [עד כמה צריך להשתדל בזה? עד איזו דרגה?] בחז"ל כתוב שאחר חמש שנים אדם רואה סימן ברכה[יז]. אבל הכל תלוי לפי התקופה, אם יש תקופה שהעולם בוער באש ויש סכנת נפשות מבטלים תלמוד תורה מיד כדי להציל נפשות[יח]. הרבי שליט"א אומר שהמצב שלנו היום הוא של פיקוח נפש, לכן כולם חייבים לצאת מכותלי הישיבה כדי להציל נפשות[יט]. אין הכוונה שלא צריכים ללמוד, זה המיוחד, צריכים לדעת שאני חייב גם את זה וגם את זה. כמו כל החסידות שבנויה על "שני הפכים בנושא אחד" – גם המחשבה של החסידות וגם המעשה שלה.

זה דבר שלא-חסיד אינו יכול להבין. אצל לא חסיד, מתנגד, אתה לא יכול להתמסר לתלמוד תורה וגם להתעסק ברחוב עם מבצע תפלין. הם לא הולכים יחד. כל החסידות היא שכן יכולים ללכת יחד, וזה באמת החידוש של החסידות. זה נקרא נושא הפכים, שאתה יכול באמת להיות רציני וללמוד תורה וגם באותו זמן להקדיש שעות מסוימות או אפילו הרבה שעות, לצאת לרחוב ולעשות מבצע תפלין, להניח ליהודים אחרים וכיוצא בזה.

אבל עוד פעם, מה שאלתי כאן? בדרך כלל בחסידות מוסבר כך, שעולם העשיה שכנגד ה תתאה שבשם הוא הסכם חזק בלב, ושוב, הסכם חזק בלב נקרא ספירת ההוד, לאחר הנפילה ממאמץ ההתבוננות. היה צריך להיות מאמץ התבוננות וליפול ממנו כדי להגיע בלב להסכם חזק זה. שוב, כדאי לראות בפנים איך הרבי האמצעי כותב זאת בצורה בהירה מאד, בפרק א של קונטרס ההתפעלות. הוא מסביר בבהירות גדולה, מאד כדאי לקרוא שם.

עולם היצירה הוא העבודה לעורר אהבה טבעית על ידי התבוננות, שאינה משיגה בפרטיות, היא רק התבוננות כללית. כמו שהסברנו בהקדמה לספר[כ], יש התבוננות כללית והתבוננות פרטית. ההתבוננות הכללית מספיקה רק להזכיר, כמו זכר דברים בעלמא, לא השגה שלמה, רק תזכורת שמזכירה לאדם את האהבה מסותרת שלו על מנת לגלותה, ואז היא נקראת אהבה טבעית. זוהי הארה חיצונית מעצם האהבה המסותרת שחבוי בתוך עצם נשמתו.

עולם הבריאה הוא אהבה שכלית ממש, אהבה שנולדת על ידי התבוננות פרטית. כך הוא בדרך כלל. אבל כאן הסברתי שאלו שלש מדרגות של התבוננות, רק שחילקתי בין בריאה ליצירה, שיש התבוננות בבטול העולמות, "מעשה מרכבה", ויש התבוננות בגדולת ה' בעולמות, "מעשה בראשית".

כל מה שקשור עם "מעשה בראשית" הוא יצירה, "ששת ימים", שמתחיל עם חסד. חסד הוא גם "רב" וגם "גדול", "עולם חסד יבנה", והבריאה קשורה עם גבורות עליונות של בינה עילאה, הביטוי של אדמו"ר הזקן בתניא פרק נ, שמעוררת כלות הנפש. רק שבאהבה גופא יש אהבה של כלות הנפש, ויש אהבה שאינה כלות הנפש אבל גם היא אהבה שכלית. האהבה הטבעית קשרתי כאן עם התבוננות, שיש בה גם בחינת זיכרון, לקראת נכונות למסור את עצמו על קידוש השם.

ישוב שתי השיטות: בין נפילת ההתבוננות להתבוננות במסירות נפש

איך באמת שתי השיטות האלה הולכות יחד? קודם נתחיל מלמטה. מה שכתוב שם בקונטרס ההתפעלות, שמתבונן ונופל מזה להסכם חזק, זה נקרא שהוא מתבונן ב"מעשה מרכבה" ו"מעשה בראשית", הוא מתבונן בדברים רוחניים גבוהים, לא מדובר שהוא מתבונן בנכונות שאני יהודי, "ברוך אתה ה'... שלא עשני גוי", כמו שהסברנו כאן. עוד פעם, שם הוא באמת דיבר על התבוננות שלא לפי המדרגה שלו, כמו התבוננות ששייכת לבריאה ויצירה, וכאשר הוא נופל ממנה הוא נופל לתוך הסכם חזק בלב ש"המעשה הוא העיקר"[כא], שצריך להקדיש את החיים שלו לכבוש את העולם בשטח, בפועל.

אבל כאן אמרנו שיש התבוננות שכן שמתאימה לו בפנימיות. גם היא כתובה בספר התניא[כב], שההתבוננות שמתאימה לו, שיכול לתפוס אותה ממש, היא ההתבוננות שהוא מוכן למסור נפשו על קידוש השם. אין יהודי שלא יכול לתפוס את ההתבוננות הזאת. זוהי התבוננות שהוא יכול לתפוס בפנימיות אפילו שהוא במדרגה הכי נמוכה, יהודי הכי פשוט. להפך, זו כל היהדות, "ברוך אתה ה'... שלא עשני גוי", שהוא מוכן עכשיו למות על קידוש השם. זה הוא יכול לתפוס בפנימיות, אפילו שלא יכול לתפוס את "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה".

זה עוד יותר מחזק. אם הוא נפל מהתבוננות יותר גבוהה לתוך הסכם חזק בלב להתחזק בזה יותר ויותר – זה על ידי ההתבוננות הזאת של נכונות למסירות נפש. היא תמיד משמשת מוחין חדשים לעולם העשיה, לחזק אצלו עוד יותר את ההסכם. עוד פעם, הוא מסביר שם שאדם לא יגיע-יבוא להסכם אם אין לו נקודת שבירה. זו נקודה עמוקה שלא כתבתי כאן כלל, רק עכשיו אני מסביר שלא תהיה לנו קושיא. אבל בשביל לחזק את ההסכם שלו בשטח, זה על ידי ההתבוננות הזאת של מסירות נפש, שכל רגע הוא מוכן למסירות נפש.

התבוננות במסירות נפש כנגד ג' סוגי היצר

בתניא כתוב שיש עוד תועלת, בעיקר מה שהסברנו בשיעורים הקודמים, התועלת העיקרית של ההתבוננות הזאת היא לעמוד נגד היצר הרע. כל יצר הרע שיש בעולם – איך יש לו כח נפשי לעמוד נגדו? ומה זה יצר הרע? מי שרוצה שיעבור עבירה, שלא יתאמץ עד מיצוי הנפש בהידור המצוות. יצר הרע שאומר לו ש'מה לך להתעסק עם הבאת שלום בין לחברו? זה לא הענין שלך'.

הסברנו בפעם קודמת שיש שלשה סוגי יצר הרע: יש יצר הרע שרוצה שיעשה עברה, שכנגדו צריך להיות "סור מרע"[כג]; יש יצר הרע שאומר שלא צריך כל כך להתאמץ בקיום הדברים הטובים, מספיק שיצא ידי חובה. זה נקרא יצר רע של "עשה טוב"; ויש יצר הרע שלישי שאומר לו ש'אל תתעסק בענינים שלא שייכים לך'. לדוגמה, אם שני יהודים רבים ברחוב זה לא הענין שלך, אל תתעסק, אל תהיה כמו אהרן הכהן שהולך להביא שלום בין אדם לחברו[כד], "בקש שלום ורודפהו". זה יצר רע שלישי, יצר רע צנוע. צנוע בענוה של שקר, ש'אל תתעסק בדבר שלא שייך לך'. כדי לעמוד נגד – זה מה שהסברנו בפעם הקודמת – ולהתגבר נגד כל שלשת סוגי יצר הרע, שעליהם כתוב הפסוק "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורודפהו", צריך להתבונן בנכונות מסירות הנפש. אם הוא מוכן עכשיו, ברגע זה, למות על קידוש השם – זה מבטל את כל סוגי היצר הרע.

[זה מועיל נגד הסוג של היצר שלמדנו שמתלבש במצוות? שמדרבן אדם לעשות מצוות עד שבסוף הוא נחנק בתוכן?] טוב, אלו מצוות שלא לענין. [התבוננות גם יכולה להראות לך את האמת מתי איזה יצר רע מתלבש במצוה או שזה באמת הארה קשה?] אם האדם כנה עד הסוף, כלומר תמים באמת, כל עולם העשיה קשור עם תמימות, הקב"ה יעזור לו, יתן לו את הדרך הנכונה. "תמים תהיה עם הוי' אלהיך"[כה], אם הוא תמים אז יהיה "הולך תמים"[כו]. כלומר, מי שתמים מלכתחילה באמת הוא גם ימצא את הדרך הנכונה. אבל כיוון שלא כל אחד בשיא התמימות, לכן צריך הדרכה. תמימות תמיד קשורה בתורה עם המלה דרך והליכה, כמו שלמדנו הרבה פעמים. "הולך תמים", "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת הוי'"[כז]. אם אתה ממש תמים, עד הסוף, ודאי ש"תהיה עם הוי' אלהיך". נפרש זאת כך, שאם אתה תמים, תהיה תמיד עם ה' אלהיך. כלומר, זו הבטחה שתמיד תהיה עם ה' אלהיך והוא ידריך אותך בדרך הנכונה.

אבל אם אתה לא תמים בשלמות, ורק רוצה להיות תמים, אז צריך מדריך. אם יש בעיה שראש הישיבה שלך אומר לך כך, צריך סמכות עליונה, וסמכות עליונה היא רבי. [אבל אי אפשר לפנות לרבי על כל דבר. אתה רוצה לדעת עכשיו] מה כתוב? גם למדנו על זה, שאם אתה קשור ממש לרבי, לומד את הדברים שלו ומקבל את ההשראה שלו, זה גם יתן לך את הדרך הנכונה. יש השקפה, והשקפה היא כללית, אבל אם אתה קשור לזה הפרטים מתגלים מתוך הכללים.

[יש כל מיני הבנות לענין זה של "תמים תהיה עם הוי' אלהיך". איך אתה מבין, מה הפשט?] הפשט הוא שלא לחקור. כמו שרש"י אומר[כח], "לא לחקור אחר העתידות". לא חשוב לך מה יהיה. חשוב שעכשיו תעשה רצון ה' ככל שאתה מסוגל, זה הכל, זו תמימות. תמימות היא כמו המשפט לחיות בהווה, לפי המדרגה שלך ברגע זה, לעבוד את ה' במיטב כחותיך ברגע זה. זה נקרא תמימות.

גם הבינוני, הסברנו הרבה פעמים[כט] שאחד מסודות הבינוני בספר התניא הוא מישהו שחי בזמן הבינוני. זמן בינוני בדקדוק הוא זמן הווה. יש עבר-בינוני-עתיד, זו לשון המדקדקים הראשונים. בינוני נקרא ההווה. זה מישהו שחי בזמן הבינוני, וממילא הוא התמים. לכן אדמו"ר הזקן כתב בתניא ספר של בינונים והרבי הרש"ב קרא לזה תמימים. כשהוא יסד את הישיבה הוא קרא לה תומכי תמימים, בגלל שהבינוני הוא התמים, שחי תמיד עם ההווה.

אם כן, הסברנו לגבי ה תתאה, שההתבוננות של נכונות למסירות נפש באמת מחזקת את ההסכם החזק בלב שהרבי האמצעי מסביר שם. זה מחזק אותו תמיד ונותן לו כח תמיד להתגבר נגד כל סוג של יצר הרע.

התכללות העולמות בהתבוננות: מבריאה דבריאה ועד סוד ה'צלם'

לגבי ההתבוננות בגדולת ה' יתברך, "מעשה בראשית", וההתבוננות שבמעשה מרכבה בעולם הבריאה, צריך להסביר כמו שהסברנו בפעם הקודמת, שגם בבריאה – יש בריאה ויצירה של בריאה. ברור שאהבה שכלית באמת שייכת לבריאה, אבל אהבה שכלית מהתבוננות בגדולת ה' ב"מעשה בראשית" היא יצירה, ולכן היא יצירה של בריאה. יצירה של בריאה נעשית – כך הסברנו – בריאה של היצירה. המוחין דז"א בעולם היצירה, מה שנקרא מוחין דז"א דיצירה, כמו שכתוב בקונטרס ההתפעלות, יהיו זכרון כדי לעורר אהבה טבעית.

אבל מוחין בעצם, מה שנקרא בריאה דיצירה, יהיו כמו יצירה דבריאה, שזו התבוננות פרטית אפילו בסודות מעשה בראשית, בגדולת ה' ב"מעשה בראשית". מה שאין כן בריאה דבריאה, כלומר מוחין דעצם של בריאה, זו ההתבוננות ב"מעשה מרכבה", כמו שהסברנו כאן. זה נקרא גבורות עליונות של בינה עילאה.

מה המיוחד במה שלמדנו עד עכשיו? שיש דבקות-הסתכלות-התבוננות. בהתבוננות שלש מדרגות, צ-ל-ם של הצלם, רק שהיא מתחלקת לשלש מדרגות כנגד עולמות בריאה-יצירה-עשיה; ההסתכלות הישירה, "לאסתכלא ביקרא דמלכא" כנגד החכמה, כנגד עולם האצילות; והדבקות כנגד הכתר.

פרק ב

דבקות הכתר, הארת הנקב

אחרי כל זה נמשיך לפרק ב':

וְהִנֵּה מוּבָא בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזָ״ל שֶׁהַכֶּתֶר דָּבוּק בְּאוֹר אֵין סוֹף ב״ה;

כתוב שבאמת בכתר יש דבקות. מהי הדבקות של הכתר? עד עכשיו דיברנו רק על מדרגות בנפש, איך זה בנפש. עכשיו אנחנו נתחיל לדבר איך זה בספירות העליונות, בעולם האצילות. באמת כתוב בכתבי האריז"ל[ל] שהכתר דבוק, הלשון היא דבקות, באור אין סוף ברוך הוא.

בְּחָכְמָה מֵאִיר הָאוֹר אֵין סוֹף ב״ה בִּבְחִינַת ״קֵרוּב מָקוֹם״; בְּבִינָה בִּבְחִינַת ״רִחוּק מָקוֹם״; בִּזְעֵיר אַנְפִּין דֶּרֶךְ ״חַלּוֹן״; בְּמַלְכוּת דֶּרֶךְ ״נֶקֶב״ (שֶׁעַל כֵּן נִקְרֵאת הַמַּלְכוּת ״נְקֵבָה״. הַנֶּקֶב [שהיא מקבלת דרך הנקב, איפה הנקב נמצא?] הוּא מֵאֲחוֹרֵי זְעֵיר אַנְפִּין לַאֲחוֹרֵי רֹאשׁ הַנּוקְבָא) [כך כתוב בכתבי האריז"ל].

עוד פעם, עכשיו משהו חדש, אבל שצריכים לקשר אותו עם מה שלמדנו עד עכשיו. כתוב שהכתר דבוק באור אין סוף. ג הרישין של הכתר נקראו אור צח-אור מצוחצח-אור קדמון, מלמטה למעלה. ראשי תבות קמץ[לא], הניקוד של הכתר שקמוץ וסגור. עוד פעם, ג הרישין שבכתר שאנחנו לומדים, שבכל מקום הם כנגד אמונה, תענוג ורצון, אצל רב האי גאון, וכמו שמובא בספרי הקבלה הראשונים במיוחד הרמ"ק[לב], הם נקראים אור קדמון, זה הכי גבוה; אחר כך אור מצוחצח; אור צח. רק שבדרך כלל אומרים אותם מלמטה למעלה – אור צח, אור מצוחצח, אור קדמון.

ראשי תבות קדמון-מצוחצח-צח הם קמץ. קמץ הוא הנקודה של ספירת הכתר, בגלל שהוא קמוץ, סגור, סתום. אם כן, בכתר יש דבקות באור. באמת בכתר יש גם תרתי דסתרי, שמבואר באריכות אצל רבי הלל בכמה מאמרים. לפעמים אומרים שהכתר דבוק באור, ומאידך הרי יש מאמר אחר בזוהר שכתוב[לג] שכתר עליון, "כתרא עילאה, אף על פי דאיהו אור צח, אור מצוחצח אוכמא איהו קדם עילת העילות" – אף על פי שכתר עליון הוא אור צח ומצוחצח הוא שחור בפני עילת העילות, בפני הקב"ה. רק מה? שבפנימיות שני דברים אלה תלויים זה בזה. כיוון שהוא דבוק בשורש האור, האור שלו כל כך בטל כלפי אור ה' שכמה שיהיה יותר אור בעצמו – הוא ירגיש את עצמו יותר אוכמא, יותר שחור בפניו.

אם כן, ישנן חמש מדרגות, דבקות-קרוב מקום-ריחוק מקום-חלון-נקב, כנגד קוצו של י, וארבע אותיות שם הוי':

קוֹצוֹ שֶׁל י דְּבֵקוּת

י קֵרוּב מָקוֹם

ה רִחוּק מָקוֹם

ו חַלּוֹן

ה נֶקֶב

אלו המונחים בכתבי האר"י ז"ל.

[חסר בהקלטה]

פרק ג

״קֵרוּב מָקוֹם״ הוּא בְּחִינַת הַהִסְתַּכְּלוּת בְּרָזִין דְּאוֹרָיְתָא כַּנַ״ל.

״רִחוּק מָקוֹם״ הוּא בְּחִינַת הַהִתְבּוֹנְנוּת בְּבִטּוּל הָעוֹלָמוֹת בְּתַכְלִית (שֶׁהֲרֵי כָּל הַשַּׁיָּךְ לָעוֹלָמוֹת, וַאֲפִלּוּ עִנְיַן בִּטּוּלָם בְּתַכְלִית, הוּא בִּבְחִינַת ״מֵרָחוֹק הוי׳ נִרְאָה לִי״, מָה שֶׁאֵין כֵּן בְּרָזִין דְּאוֹרָיְתָא, חָכְמַת הָ״אֱמֶת״, נֶאֱמַר ״קָרוֹב ה׳ לְכָל קֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת״).

הֶאָרָה עַל יְדֵי חַלּוֹן הוּא בְּסוֹד הַצִּמְצוּם הַנּוֹתֵן הַרְגָּשַׁת מְצִיאוּת לִכְלָלוּת מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. ״חַלּוֹן״ הוּא מִלְּשׁוֹן ״חַלוּת״ מְצִיאוּת הָעוֹלָמוֹת.

[עד כאן]

...שוב, זה שייך לפרק הקודם. למה הארה על ידי נקב שייכת לענין ההתבוננות בנכונות למסירות נפש?

הֶאָרָה עַל יְדֵי נֶקֶב הִיא הֶאָרָה בְּעָלְמָא שֶׁל עַצְמוּת הָאַהֲבָה הַטִּבְעִית שֶׁבְּלֵב כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, פְּנִימִיּוּת הַמַּלְכוּת.

זה לכאורה הסבר חדש, לא כמו שאמרתי קודם, אבל בעצם אותו דבר, כמו שנסביר. מה מאיר דרך נקב? זה אותו ענין, רק במלים אחרות. הארה דרך נקב מאירה טיפה ממה שאתה. כל מה שאתה לא יכול להאיר דרך נקב, אבל מה שכן מאיר הוא טיפה, כלומר הארה בעלמא של האהבה המסותרת שלך, שיש לכל יהודי. זה מה שמאיר דרך נקב.

סוד פרשת בן המקושש

״נֶקֶב״ זֶה שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה הוּא כְּנֶגֶד הַ״נֶקֶב״ שֶׁל הַ״לְעֻמַּת זֶה״, בְּחִינַת ״נוֹקֵב שֵׁם יוּמַת״, כַּאֲשֶׁר אֵינוֹ מוּכָן לִמְסֹר אֶת נַפְשׁוֹ עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם ח״ו.

יש נקב במובן שלילי, שהוא פגם במלכות. המלכות נקראת שם, שם ה'[לד]. בתורה יש "נוקב שם יומת"[לה]. מי שנוקב את השם יומת. מה פתאום שאחד ינקוב שם? כמו אותו בן שלומית שאביו מצרי וכו'. מה ענין נוקב שם שחייב מיתה? זה שלא מוכן למסור את עצמו.

מה היה הסיפור? מצב שדרש ממנו מסירות נפש. באמת כשקוראים, סיפור מאד מענין[לו], הוא יוצא כביכול מקופח מבית הדין. הוא רצה להיות שייך לשבט דן, והוא נטע שם אהלו, ובסוף בא מישהו ואומר לו: 'מה אתה עושה כאן? הרי אבא שלך הוא לא מבני השבט הזה, מה אתה עושה כאן? תסתלק מכאן'. הוא בא לפני משה רבינו ויצא חייב, באמת הוא לא יכל להיות שם, זה לא המקום שלו.

עכשיו נשאלת השאלה: לאן הוא ילך? לא ראיתי אף אחד ששואל על פי פשט – מה הוא צריך לעשות עכשיו? יוצא מבית הדין חייב ואסור לו להיות בשבט דן, אבא שלו לא מדן. הוא היחיד בכל מחנה ישראל שיש לו מצב כזה, אין לו לאן ללכת. [הוא גֵר, לא?] יפה, נתנו לו מקום, בגלל שהוא חותנו של משה רבינו, משה רבינו דאג לו, פרוטקציה. היתה לו פרוטקציה גדולה. [לא היו הרבה גרים?] זו שאלה יפה. כנראה שזה הפשט, איפה היו כל הערב רב? כנראה שהיה להם במקום אחר.

שלחו אותו ממחנה דן שילך לערב רב. אבל זה לא צודק. עכשיו לומדים על "מיהו יהודי". יש לו אמא יהודיה אז הוא יהודי! הוא לא ערב רב. [אז אחרי זה הוא נקב את השם?] כן, ודאי, מתוך כעס על פסק הדין. לכאורה הוא מסכן, מה רוצים מהחיים שלו? אין לו לאן מקום ללכת! מה זה אומר לי? שבאמת היה פה מצב שנדרש ממנו גילוי. אם אתה באמת יהודי – עכשיו תעמוד בניסיון. מה הניסיון להיות יהודי? לקבל דבר כזה, לקבל את פסק הדין של התורה, שמגרשים אותך מהמחנה. אם אתה יהודי אתה יכול לקבל את זה, יש לך כלים לקבל זאת במסירות נפש. אם אתה גוי אתה לא יכול לקבל את זה. עוד פעם, על פי דין תורה האמא היתה יהודיה, יכול להיות שזה היה לפני מתן תורה, אני לא יודע אם יש מישהו שדן בזה, הרי הוא נולד לפני מתן תורה. כנראה שאמו היתה נשואה למישהו מדן, אז היא הלכה לשם. מה זה שבט דן? בכלל כל שבט דן הוא יראה תתאה[לז]. כתוב ששבט דן שייך למלכות, יראה תתאה. הוא הלך ומישהו הקפיד עליו שהוא נמצא שם, מישהו כעס עליו, יש איזה יהודי שכועס עליו ומביא אותו לבית דין. בבית דין פוסקים שאתה צריך להסתלק מכאן, אין לו לאן ללכת, אז הוא נקב את השם.

מה רואים שהיה החטא? זה בדיוק היה חטא בחוסר מסירות נפש. יהודי אמיתי היה צריך במצב כזה לגלות מסירות נפש. מסירות נפש נקראת לקבל מהנקב שמאחורי ז"א. המלכות מקבלת מהנקב, לא שהיא ניקבת. עוד פעם, זה החידוש של האר"י ז"ל, שהמלכות נקראת נקבה לא בגלל שיש לה נקב, אף על פי שכך חושבים. האריז"ל כותב שהעיקר הוא שמקבלת דרך נקב, זה החידוש.

אם כן, יש אחד שפוגע במלכות, שהיא השם, הוא נוקב את השם. זו אנכיות, "אני אמלוך". כמו אותו אחד שאומר: 'אם אתה לא נותן לי מקום להיות כאן' – הרי כל אחד דורש את המקום שלו – 'אני מקלל את השם'. הוא ה"זה לעומת זה" של המקבל דרך הנקב. מי שמקבל דרך הנקב מקבל הארת אהבה מסותרת שנותנת לו כח למסור את נפשו לעת הצורך, ומי שלא, הוא נוקב את השם, כאשר הוא לא מוכן למסור נפשו על קידוש השם חס ושלום.

[חסר קצת בהקלטה]

...למציאות, אבל מה אתה צריך להתבונן בזה? אתה צריך לחפש, לדרוש את גדולת ה' ב"מעשה בראשית" – "מה רבו מעשיך הוי'", "מה גדלו מעשיך הוי'". זה נקרא חלון. חלון הוא גם מלשון חולין, המציאות התחתונה. אפשר לדרוש זאת הלאה. יש פסוק באיוב שאומר "וכחול ארבה ימים"[לח]. חול הוא עוף שחי אלף שנה לפי חז"ל[לט], ואחר כך מת ומתחדש. החול הוא שלמות "מעשה בראשית". יש על כך הרבה דברי אגדתא.

יחסיות "הנסתרֹת" ו"הנגלֹת"

[על איזה צמצום מדובר פה? הכל צמצום, אבל יש גם צמצומים לפני כן] כן, אבל עכשיו מדובר יחסית לאותו עולם. כתוב "הנסתרֹת להוי' אלהינו והנגלֹת לנו ולבנינו"[מ]. יה הן נסתרות ו-וה הן נגלות. בכתבי האר"י ז"ל כתוב[מא] שלא מדברים על "הנסתרֹת", רק על "הנגלֹת". פעם פירשו ש"הנסתרת" הן חכמה ובינה בעולם האצילות, כך משמע מספר הזוהר בתחלתו, שגם בחכמה ובינה בעולם האצילות, אתה לא יכול לחפור, "הנסתרת להוי' אלהינו". רק במדות שהן מדות ההנהגה. על פי פשט, מה אדם יכול לדעת? רק מתוך הנהגת ה' את העולמות. מתוך זה שמתבונן באלו מדות ה' מנהיג את העולמות הוא יכול להכיר את ה'. אבל דבר שלא שייך להנהגת העולמות, הוא לא יכול לדעת. זה פשט "הנסתרת להוי' אלהינו והנגלת לנו ולבנינו". לפי זה, חכמה ובינה בעולם האצילות הן מחוץ לתחום.

אבל האר"י ז"ל, שגם כותב בתחלת עץ חיים כתוב "הנסתרת... והנגלת" – "אין לנו עסק בנסתרות", כותב לך אחר כך דרושי דרושים על חכמה ובינה, דרושי דרושים על כתר, דרושי דרושים על אדם קדמון, עד הקו, עד הצמצום הראשון. כתוב שאצלו "הנסתרֹת", יה, הן לפני הצמצום, אור אין סוף שלפני הצמצום. כל מה שמהצמצום והקו הוא כבר מ"הנגלֹת". הקו עצמו הוא ו, וחמשה עולמות – א"ק-אצילות-בריאה-יצירה-עשיה – הם ה. הכל עומד על הקו. הקו עם כל חמשת העולמות הם וה, ואילו יה הן לפני הצמצום.

לכן רבי חיים ויטאל לא מדבר לפני הצמצום, הוא הקפיד, ומכאן רואים שההקפדה של רבי חיים ויטאל לא לדבר לפני הצמצום היתה לקיים את הפסוק "הנסתרֹת להוי' אלהינו והנגלֹת לנו ולבנינו". זאת אומרת שבאופן כללי, במבט רחב, "הנסתרת" הן לפני הצמצום ו"הנגלת" לאחר הצמצום. שאר תלמידי האר"י ז"ל גם מדברים לפני הצמצום, במיוחד החסידות, במיוחד רבי הלל, כל עיקר החסידות היא לפני הצמצום. אז או שנפרש שכל עיקר החסידות הוא לגלות את "הנסתרת", או שנפרש ש"הנסתרֹת" הם כבר במקום אחר, בעצמות. ו"אלו ואלו דברי אלהים חיים", זה לא לעכשיו. איך שלא יהיה, בכל פעם שיש גילוי חדש, "הנסתרֹת" עולים יותר גבוה, מסתלקים יותר גבוה.

כיוון שכך הוא בכללות, יש כלל גדול בקבלה, במיוחד הרש"ש משתמש בכלל זה[מב], שהכל לפי ערכין. כלומר, שגם בעולם האצילות יה הן לפני הצמצום של עולם האצילות, אפילו שעולם האצילות בכללותו הוא אחרי הצמצום הראשון. זה נקרא ערכין, הכל לפי ערכין, שביחס לעולם האצילות יה הן לפני הצמצום ו-וה לאחר הצמצום.

מה זה במלים פשוטות? כמו שאמרתי קודם, שדבר שאחר הצמצום הוא מדת הנהגה. הצמצום הוא כמו אדם שמצמצם את עצמו על מנת להנהיג את הזולת, מצמצם את האור מעל עצמו על מנת להאיר לזולתו. הצמצום נקרא בכל מקום מעבר בין אני, ביני לבין עצמי, לבין איך שאני מתנהג עם הזולת ואיך שאני מנהיג אותו.

לכן כל דבר ששייך לגילוי של הנהגה שייך ל"נגלֹת". באמת ההנהגה מתחילה גם מ"הנסתרת", אבל כאן כשאני אומר הנהגה הכוונה היא לא סתם "הנסתרת", זה אפילו הכתר של "הנסתרת", משם באה ההנהגה, זה נקרא "ז"א בעתיקא אחיד ותליא". בכל זאת, התגלות ההנהגה מתחילה מהחסד – שה' מתנהג אתנו בחסד, בגבורה או ברחמים. חסד-גבורה-רחמים הן שלש ההנהגות העיקריות. אם כן, זה נקרא "הנגלת" בכל מקום, ואותם מקבלים דרך חלון.

הארה דרך נקב ותיקון ה'אני': מהתבוננות במסירות נפש ועד לעליונות ה'גברא'

דרך נקב מקבלים התבוננות של נכונות למסור את הנפש על קידוש השם. כלומר, יש צמצום עד כדי כך שאני לא מסוגל אפילו להרגיש את מציאות ה' בפנימיות, להתבונן בגדולת ה' במעשה בראשית. מה אני כן יכול להתבונן? מי אני. מהי מלכות? הסברנו בכל מקום שמלכות היא הרגשת האני, בדיוק ההפך מחכמה, שהיא בטול האני לגמרי. מלכות היא האני. מי זה האני? שלומי אמוני ישראל. ברגע שאני מרגיש את עצמי "ברוך אתה ה'... שלא עשני גוי", ואני יודע שהאני האמתי הוא היהודי שבי – היהודי שבי הוא ההוד, יהודי מלשון הוד שאמרנו קודם – אני מוכן תמיד למסור את הנפש על קידוש השם. זה האני האמתי, כמו שכתוב בספר התניא. צריך להתבונן מי אני, מי היהודי שבי – הנכונות למסירות נפש.

כדי להתבונן בעצמי על חלות המציאות החיצונית צריכה להצטמצם ולהסתתר. אמרנו שחלון פרושו לתת חלות למציאות. זה מה שדיברנו לפני כמה ימים[מג] על חפצא וגברא. אמרנו שחפצא שייך ליוסף וגברא שייך לדוד. בכל התורה כולה יוסף הוא מי שמתעסק עם החפצא, כלומר שאצלו יש מציאות חיצונית, הוא מתקן אותה. מה שאין כן דוד הוא "נאם הגבר"[מד], הוא מתעסק עם הגברא. כל התיקונים שלו הם הכל דרך השקפת הגברא. זה נקרא 'אני' – "ואני תפלה"[מה].

כדי לעבור מהשקפה של חפצא להשקפה של גברא – זה הנקב. הנקב מצמצם עוד יותר, שאתה אפילו לא מרגיש את המציאות החיצונית כדבר מוחלט ואמתי, כמו שיש הרבה תיאוריות בפילוסופיה האם יש פה בכלל שולחן או שזה רק החושים שלי. אם כן, עוד פעם, יש אחד שפשוט אצלו שיש כאן שולחן. זה דבר מונח, אקסיום, מונח אצלו שהשולחן הזה קיים. זה יוסף. זה נקרא שמקבל דרך חלון, והחלון מאיר את המציאות, מגלה לו שיש באמת מציאות. רק מה? שיש גדולת ה' בתוך המציאות, סימן שהוא צריך להתבונן, הוא צריך להחדיר את גדולת ה' במציאות. מה זה מלכות? גברא, שאפילו המציאות היא לא אמתית. הוא עד כדי כך לא מרגיש את המציאות. מה הוא כן מרגיש? את עצמו. זה נקרא גברא. אני צריך לתקן את הגברא. איך מתקנים את הגברא?.. זה נקרא "עד דוד הגדיל"[מו], שהגברא באמת יתעלה יותר גבוה, אבל בתחלה הוא למטה, קודם דוד למטה. זה כל הענין של "ויגש אליו יהודה"[מז] שדיברנו באריכות^נא, שקודם יהודה, שהוא הגברא, למטה מיוסף, רק לעתיד לבוא הגברא יתעלה. זה נקרא שהוא יחזיר את הצדיק בתשובה, הוא יחזיר את יוסף שגם יגיע למדרגת הגברא, שיעלה בסוד "אשת חיל עטרת בעלה"[מח].

[החפצא צריך לתקן קודם, תיקון החפצא, השקפה של חפצא צריך להיות קודם לגברא] תלוי מי אתה, למי אתה שייך. אם אתה שייך ליוסף. בתחלה, זה מה שהרבי הסביר שם, למדנו שבתחלה מי שבבחינת גברא צריך להיות טפל, כמו שבעולם הזה הלוי צריך להיות טפל לכהן, ובעולם הבא זה יתהפך. אותו דבר לגבי גברא וחפצא: בעולם הזה הגברא צריך להיות טפל לחפצא, אבל לעתיד לבוא יהיה "אשת חיל עטרת בעלה".

שוב, מה הכוונה שהגברא טפל לחפצא? הרבי הסביר שזה נקרא מעשה טפל לתלמוד. הרבי הסביר – הסברנו את זה באריכות – שתלמוד הוא "תלמוד שמביא לידי מעשה"[מט]. התלמוד הוא ידיעת המציאות, כמו ללמוד את הדינים, זה החפצא. המעשה עצמו הוא הגברא. זה מה שאמרו – דיברנו על זה – שהמעשה הוא תיקון הגברא, והתלמוד הוא בחינת יוסף. עכשיו בעולם הזה "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", כלומר שהמעשה צריך להיות טפל לתלמוד, אבל לעתיד לבוא יהיה הפוך, שגדול המעשה, בגלל ש"עד דוד הגדיל". זה נקרא 'מי מגיע למקומה'.

עוד פעם, שינוי ההשקפה מחפצא לגברא הוא סוד הנקב, שאפילו האור כמו שהוא מאיר בז"א מצטמצם, ומה שעובר דרך הנקב לנוקבא, למלכות, הוא רק הרגשת ה'אני'. מה היא העבודה שם? ההתבוננות במסירות נפש. זה נקרא תיקון ה'אני'. תיקון ה'אני' האמתי הוא שאני בתור יהודי מוכן עכשיו למות על קידוש השם. זה התיקון ה'אני' הכי גדול. הרי האני רוצה לחיות, ואם אותו 'אני' יכול להרגיש מוכן למות על קידוש השם – אין תיקון 'אני' יותר מזה. זה נקרא לקבל דרך הנקב.

מי היה דוד המלך למעשה? הוא ה"נאם הגבר הוקם על", הוא המלכות. איך אנחנו יודעים שבאמת עיקר ההתבוננות שלו היא במסירות נפש? היתה לו התבוננות בכל המדרגות, אבל העיקר אצלו הוא מסירות נפש. רואים זאת מהחיים שלו – כל החיים שלו היה במלחמה. הוא היה לוחם את מלחמות ה'.

[גם אין לו שנים, הוא קיבל מאדם הראשון] כן, זה מצב שהוא נופל, שהוא "בר נפלא"[נ], תמיד אין לו חיים עצמיים. אבל כאן אנחנו אומרים שיש התבוננות של מלכות כיוון שהוא מרגיש את עצמו, זה גופא שהוא בר נפלא. זה גם מבהיר עוד יותר למה הוא בבחינת גברא. אחד שכל הזמן מרגיש שאין לי חיים ואני צריך לקבל כל רגע חיים מחדש, כביכול הוא מתעסק תמיד עם עצמו, יש לו הרגשה של עצמו. מי שהחיים אצלו פשוטים לא צריך לחשוב על עצמו, הוא חושב על המציאות החיצונית. כאן דוד כל הזמן בר נפלא. יש לו הרגשת אני חזקה מאד, ה"בר נפלא", כיוון שהוא בעל נפש, ה'אני' אצלו הוא עיקר הרגשת המציאות, שנקרא הגברא ולא החפצא. מה באמת היה התיקון בחיים של דוד המלך? שכל חייו הוא הקריב את עצמו. יש לו כל הזמן הקרבה. הקרבה היא קרבוֹת, שהוא נלחם מלחמות.

פרק ד

חמש מדרגות החכמה

אם מתבוננים במלים אלו בלשון הקודש, רואים כאן שיש 7 מילים ו-כח אותיות, שהם המבנה היסודי ביותר בתורה, כמו הפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[נא], "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר"[נב] וכו'. המבנה הכי מושלם הוא ז מלים וכח אותיות, ז במשולש. כך הוא גם מלים אלו – דבקות-קרוב מקום-ריחוק מקום-חלון-נקב – הן לפי המבנה זה.

דְּבֵקוּת, קֵרוּב מָקוֹם, רִחוּק מָקוֹם, חַלּוֹן, נֶקֶב (ז תֵּבוֹת וְ־כח אוֹתִיּוֹת וְדַ״ל) עוֹלֶה כד פְּעָמִים חָכְמָה [1752. מהם 24 לגבי חכמה? שלמות פרצוף החכמה, בגלל ששלמות פרצוף מלה, למדנו הרבה פעמים, היא כל הצירופים שלה. הצירוף הוא סוד הפרצוף. למלה חכמה יש 24 צירופים, כיוון שיש לה 4 אותיות שונות] — כד צֵרוּפֵי תֵּבַת חָכְמָה [למה כל המדרגות הן שלמות פרצוף החכמה? בגלל שהן] — בְּסוֹד ״אַבָּא מְקַנֵּן בַּאֲצִילוּת״, שֶׁהֲרֵי כָּל גִּלּוּי אֱלקוּת הוּא עַל יְדֵי סְפִירַת הַחָכְמָה דַּוְקָא — כֹּחַ מָה.

אפילו הדבקות, גם היא חכמה שבכתר. כל גילוי הוא חכמה. אמרנו שהאור מתגלה בחמש מדרגות – יש גילוי אור בדרגת דבקות, ויש גילוי אור בדרגת קרוב מקום, גילוי אור בדרגת רחוק מקום, גילוי אור דרך חלון וגילוי אור דרך נקב. רק שהכלי והאמצעי לקבל את שלשת גילויים התחתונים הוא התבוננות. קבלת האור בקרוב מקום היא הסתכלות, המצב לקבלת האור בכתר הוא דבקות, אבל הכל גילויים של אור, וגילוי אור בכל מקום הוא חכמה, ראשית הגילוי.

לכן לכל מדרגות אלה בעצם יש שורש באצילות, ובעולם האצילות כתוב "אבא מקנן באצילות"[נג]. האריז"ל אומר שהכתוב[נד] "אבא מקנן באצילות" אינו חכמה דאצילות, הוא אומר שזו חכמה דא"ק – חכמה דא"ק מקננת בכל עולם האצילות. כלומר, אפילו בכתר של האצילות הוא גם חכמה. זה חידוש גדול של האר"י ז"ל, שמה שכתוב "אבא מקנן באצילות, אמא מקננא בכורסיא", וכך הלאה, הכל הולך על א"ק, על אדם קדמון. כלומר, החכמה של אדם קדמון היא שמתגלה בכל עולם האצילות, כולל הכתר. הבינה של אדם קדמון מתגלה בעולם הבריאה, וכך הלאה. זה נקרא שלמות התלבשות אדם קדמון בכל שאר העולמות. אם כן, כל עולם האצילות, גם הכתר שלו, הוא בחינת חכמה. זה היה רמז, שכל המדרגות כולן הן של גילוי אור, ולכן כולן יחד עולות מספר שהוא שלמות גילוי החכמה.

[אצילות פה הולכת על חכמה שבא"ק, וכורסיא על בינה שבא"ק?] כן, זו התלבשות. בינה דא"ק מתלבשת בבינה דאצילות כדי להאיר לעולם הבריאה, אבל השורש הוא בינה דא"ק.

[אני לא יודע עד כמה הבנתי אותך, אבל אמרת שיש מציאות שאדם מגיע לידי דבקות באור, אני רוצה אולי להגיד סתירה מתוך דברי רש"י בפרשת דברים, שאדם לא יכול להגיע לידי דבקות. למה? "אש אוכלה הוא"[נה], אלא מה שיש לו זה להדבק בתלמידי חכמים. איך אתה מסתדר עם זה? אי אפשר להידבק באור הזה, "אש אוכלה", ומה שיש כן זה להידבק בתלמידי חכמים] כן, זו שאלה טובה, אתה שואל שאלה טובה. הדבקות בתלמידי חכמים היא מצוה בתורה[נו]. כל מצוות התורה נאמרו לכולם, בכל עת ובכל זמן בלשון הבעל שם טוב[נז]. באמת כל יהודי יכול לקיים בכל עת ובכל זמן ובכל מקום, כל המצוות נצחיות. המצוה הזאת על פי פשט היא נצחית, אבל אפילו על המצות שתלויות בזמן הבית הבעל שם טוב אומר שכל דבר אפשר לקיים בכל זמן ומקום. זה יסוד החסידות. אז ודאי דבקות שייכת לכל יהודי בכל מקום ובכל זמן. זו הדבקות בתלמידי חכמים, כיוון שהשכינה אש אוכלה. הדבקות בה'שיש לפעמים אצל צדיקים היא באמת יוצאת מן הכלל. באמת יש בזה אפילו סכנה של "אש אוכלה", רואים את זה, כמו נדב ואביהוא שבאמת האש אכלה אותם. אבל יש צדיקים שיכולים להגיע לדבקות ושהאש לא תאכל אותם.

אכן, אם הוא כל כך מסור לה' הוא מוכן תמיד לשוב מהדבקות, הוא לא רוצה להסתלק, כמו רבי עקיבא, עליו כתוב ש"נכנס בשלום ויצא בשלום"[נח]. אבל זה באמת מה שהסברנו, שדבקות שישנה בכח כל יהודי, בגלל שכל יהודי הוא צדיק[נט].

פרק ה

הֶאָרַת הַ״נֶקֶב״ הַנָּ״ל הִיא בִּבְחִינַת ״אָחוֹר בְּאָחוֹר״. וְכֵן הֶאָרַת הָאַהֲבָה הַטִּבְעִית הִיא בִּבְחִינַת ״לֶכְתְּךָ אַחֲרֵי בַּמִּדְבָּר וְגוֹ׳״, בְּחִינַת ״אַחֲרֵי הוי׳ אֱלֹקֵיכֶם תֵּלְכוּ וְגוֹ׳״.

כשמלכות מקבלת מהנקב, היא עומדת אחור באחור לגבי ז"א. אין עדיין זיווג. [זה נקרא נסירה?] זה נקרא נסירה. בנין המלכות נקרא נסירה[ס]. המלכות נקראת נקבה משום שהיא מקבלת מהנקב שמאחורי ז"א, ובאיזה מצב שהיא מקבלת היא נבנית. היא נבנית דוקא מהגבורות. זה גם מענין, מה שנכנס בה הם גבורות ודינים, שהם הרגשת 'אני', אבל דינים דקדושה הם גם כח של מסירות נפש. כלומר, זהו דין שיש לו אהבה מסותרת לקב"ה. הכל שייך לאותו שבט דן. היא עומדת אחור באחור.

עוד פעם, קבלה דרך נקב היא במצב של אחור באחור, לפני הנסירה.

[חסר הסיום]