בע"ה

כא טבת תשמ"ה – "שובה ישראל"

סוד ה' ליראיו – שער מ – ואתם הדבקים (ג)

פרק א חלק ג

התבוננות בנכונות למסירות נפש

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה המשיך הרב ללמד את פרק א בשער "ואתם הדבקים" בספר סוד ה' ליראיו, בו מתבארות שלש המדרגות בעבודת ה' – התבוננות, הסתכלות, דבקות. עבודת ההתבוננות עצמה מאופיינת בשלש רמות. עיקרו של השיעור עוסק בשלישית והאחרונה מהן – הנכנות למסירות נפש של כל יהודי על קידוש השם. בין הדברים הוסבר ההבדל בין מורה למחנך, סדר בלימוד, סוד הצלם ולשונות טבוע-נטוע-קבוע.

התבוננות במסירות נפש

טבע מסירות נפש

הִתְבּוֹנְנוּת בִּנְכוֹנוּת כָּל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל לִמְסֹר אֶת עַצְמוֹ עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם.

יש התבוננות יסודית שהיהודי צריך להתבונן בהיותו יהודי, מה המשמעות של היותו יהודי ולא גוי? שיהודי מוכן בכל רגע לקדש שם שמים ולמסור את עצמו על קידוש השם. זה הטבע היהודי, טבע מלשון 'אינסטינקט'. ההתבוננות הזאת מובאת בכל ספרי החסידות, דיברנו על כך פעם באריכות, ש'צעטל קטן' של רבי אלימלך מתחיל ומסיים עם דבר זה.

בתניא יש הרבה פרקים בספר התניא שמסבירים את ההתבוננות הזאת, כל הפרקים מפרק י"ח וי"ט או י"ח ועד פרק כ"ה בחלק ראשון של התניא כולם מסבירים את התבוננות הטבע היהודי למסור את עצמו על קידוש השם. הוא מסביר שם שמתוך ההתבוננות הזאת מקבל היהודי כח נפשי להתגבר על כל יצר, כל דבר שעלול למנוע ממנו מסירה ונתינה, כח בעבודת ה', על ידי ההתבוננות הזאת הוא מתגבר. לפי החשבון הקל שהוא כותב שם, שאם אתה מוכן למות עכשיו ברגע זה, אז כל שכן וקל וחומר שאיזה יסורים, איזה קושי אחר לא תופס מקום.

יש קשיים, יש מניעות ועיכובים בעבודת ה', יש הרבה קשיים. ככל שיהיה הדבר רציני יותר – זה יותר קשה. זה כלל גדול, שאם דבר הולך קל – וא כנראה לא זה. בעולם הזה כל הדברים הטובים באים בדרך קשה, כמה שיותר טוב יותר קשה. אם כן, צריך הרבה כח להתגבר על הקשיים, קשיים פיזיים, שאדם לא מרגיש טוב, או קשיים אחרים, כל מיני קשיים שיש בעולם.

מאיפה אתה מקבל כח נפשי תמיד להתגבר? מתוך ההתבוננות הזאת, כך הוא מסביר באריכות בתניא[ב], שאם אתה חושב, תמיד מונח אצלך בראש, כביכול אתה משנן כל הזמן, או במודע או בתת מודע, שאתה מוכן ברגע זה למות על קידוש השם – כל קושי נופל, כבר לא קשה לעשות שום דבר.

מניעות – סיבה לעזוב או להגביר

[בפרשת שבוע שעבר כתוב שמשה אומר לה' "לא איש דברים אנכי"[ג] ובסוף יוצא שספר דברים הוא בדיוק ההתגשמות של משה] נכון, מה שקשה לו. אם כבר מדברים על זה, צריך באמת לומר שיש לפעמים שאדם לא יודע מה התפקיד שלו בעולם, ויש לפניו ברירה מה לעשות – לעשות את זה או לעשות את זה. יש לפעמים, זה ממש דבר עמוק מאד, שהדבר תלוי בשורש נשמה. לפעמים אותו דבר שהכי קשה לו לעשות – הקושי הוא הסימן שזה מה שעליו לעשות. ויש לפעמים שזה לא כך, בדיוק להפך, שמה שבאמת 'בא לו' זה מה שהוא צריך לעשות, ורק אחרי שהוא מתחיל זה יהיה קשה, אבל קודם זה קל.

[אז איך יודעים?] זה אחד מהדברים שבאמת צריך רבי בשביל זה. אני מכיר מהניסיון האישי, שלפעמים הרבי אומר שצריך לנסות משהו לעשות, אם זה בא, אם זה מצליח, אז זהו הסימן, האור הירוק – הצלחה ראשונה היא אור ירוק שזה מתאים ושייך. אבל לפעמים דוקא קושי הוא הסימן שאתה מלכתחילה צריך להתגבר נגדו ולנצח את המניעות והעיכובים. בשביל רוב האנשים, אם יש לך רצינות, כלומר החלטה איתנה שאתה באמת רוצה לעשות את רצון ה' ולמצוא את התפקיד שלך בעולם, השליחות שלך, אז כנראה במיוחד עכשיו, בדור הזה, בדרך כלל הדרך היא כך, וכך לשון הרבי הרבה פעמים, שצריך באמת לחשוב מה הכי מתאים לי, מה אני באמת רוצה לעשות, במה יש לי באמת הצלחה, ואחר כך להתמסר לזה. אחרי שאתה מתמסר לזה אז כבר יהיה לך קשה. אל תדאג מכך שלא קשה, כבר יהיה קשה. אבל כדי לדעת מראש מה צריך לעשות, בדרך כלל צריך לדעת מה מתאים, גם מההרגשה שלי, מה אני מרגיש שהוא הדבר הטוב, ומה שאני רואה בשטח שבאמת 'הולך לי' בו בתחלה.

כך צריך לומר בדרך כלל, אבל יש יוצאים מן הכלל. למשל, יש מי שהרבי יאמר לו לעשות דבר שמלכתחילה הוא חושב שלא בשבילי, לא מתאים לי בכלל, בכל זאת הוא אומר לו להתעקש שזהו התיקון שלך. עוד פעם, אם אין תשובה כזאת מהרבי, נראה לי לומר שבדרך כלל הולכים לפי השיטה הראשונה.

טבעו העצמי של היהודי ומסירות הנפש הפשוטה

איך מתגברים למעשה כשיש מניעות ועיכובים? על ידי ההתבוננות הזאת, כך כתוב בתניא ובכל ספרי החסידות, שזה יסוד היהדות, שיהודי תמיד יתבונן: 'אז מה?', 'למאי נפקא מינה?', כמו שכתוב בגמרא, למאי נפקא מינה שאני יהודי? מה ההבדל ביני לבין גוי? כשזה בא לשורש הדבר, ההבדל הוא רק אחד, שאני מוכן למות עכשיו ברגע זה בשביל ה'. זה הכל. זה ה'ניטי גריטי' כמו שאומרים, ה'פונט די שורה' של היהדות.

מזה זה מתחיל, מזה זה נגמר, כך התחילה היהדות אצל אברהם אבינו, וכך היא נגמרה אצל רבי עקיבא וחבריו. [רואים שגם אצל ישנה תופעה כזו] כן, זה על פי החלטה, השכל יכול לשלוט, זה נקרא "מח שליט על הלב"[ד] אפילו אצל גוי. יש גם אצל גוי במדה מסוימת "מח שליט על הלב", והוא יכול אם הוא מאומן, מה שנקרא 'קונדישנד', מגיל צעיר. אם הוא עבר מה שקוראים בעברית שטיפת מח, או שהוא עשה לעצמו או שהציבור גרם לו. כמו היפנים, שעברו שטיפת מח כל כך גדולה מגיל הכי צעיר של בושה, אתה הולך יחד עם בושה תמיד. אדם מתוך בושה יכול למות ולא להתבייש.

יש אנשים שתאמר להם 'או שאני הורג אותך או שתתפשט ותלך עכשיו ערום ברחוב', שמרוב בושה יהרגו אותם. כך כמו יפני, גם כן, אותו דבר. זה נקרא שטיפת מח מהגיל הצעיר. אצל כומר או משהו כזה זה יכול להיות על פי פילוסופיה ועל פי מח, בדרך כלל על פי כבוד, בגלל שהוא יודע שאחר כך הוא יהיה 'סנט ג'ורג''... או סנט מישהו אחר, אז כדאי לו העסק, יש לו מספיק שכל לדעת שחיי האדם הם כך וכך שנים, וכדאי לו שיהיה אחר כך פסל במרכז העיר. יש כל מיני חישובים. אבל ודאי שאצל גוי גם יש "מח שליט על הלב".

כל החידוש הזה, ויש הרבה סיפורים בחסידות להוכיח את ההבדל בין יהודי לבין גוי – הוא רק אצל הפשוטים. לכן יש משהו מענין אצל יהודים, הבעל שם טוב אומר, שנכונות מיידית ספונטנית למות על קידוש השם היא הרבה יותר אצל יהודים פשוטים מאשר אצל תלמידי חכמים. השכל, אפילו של התורה, יכול להסתיר ולהחליש את תוקף עצם הנקודה היהודית. זה מיסודי החסידות. לכן באמת, אולי דיברנו על כך קצת בפעם אחרת, היו חסידים שזלזלו בתלמידי חכמים, בגלל שכל החסידות באה לגלות את העצם. יש משהו עצמי וטבעי אצל יהודי פשוט, ללא שום שטיפת מח, רק שיודע שהוא יהודי. ראו את זה, יש הרבה סיפורים שבחנו את זה בצבא של הצאר.

יש סיפור מפורסם שהצאר עצמו פעם רצה לבחון את האמונה של החיילים. אז הוא בא ליהודי עם רובה ואיים עליו שישתחווה לצלם או שיהרוג אותו. אז הוא אמר: 'אדוני המלך, אני לא יכול'. הוא לא הרג אותו, אבל איים עליו שיהרוג אותו. זה סיפור אמתי וידוע. לחייל הפשוט הגוי הוא אמר: 'אני הורג אותך או שאתה משתין על הצלם', אז הוא הוריד את המכנסיים והשתין... זה ההבדל. [גם היהודי היה משתין] כל שכן, ודאי... זה הצלם שלו, הצלב של הגוי. זו האמונה שלו.

מדברים אלה רואים אצל אנשים פשוטים את ההבדל. אחד שאין לו שטיפה מילדות, כמו יפני, אחד שלא החליט בשכל כמו כומר או משהו כזה, ויהודי פשוט שאינו תלמיד חכם – יש לו את זה בטבע.

תפקיד החסידות בשימור מסירות הנפש מול טשטוש העולם

כמובן, היום העולם כל כך משובש, ש"בא סנחריב ובלבל את אומות העולם" בלשון חז"ל[ה], יש כל כך הרבה התבוללות של דעות, אז ליהודי יש שטיפת מח של אנטי כבר מגיל צעיר. כיוון שהוא גדל בסביבה שיש בה שטיפת מח נגד הטבע, אז היא יכולה להסתיר על הטבע, כמו שאצל הגוי שטיפת המח יכולה לגרום לו למסור את נפשו, ו"מח שליט על הלב" – המודע שולט על התת מודע. המודע יכול להעלים את טבעֵי התת מודע, כמובן עד גבול מסוים, כמו שכתוב בספר התניא, נקרא Refrigeration באנגלית.

אם יהודי גדל בתרבות המערבית היום, באמריקה או באירופה או כאן בארץ, לא משנה איפה, עצם התרבות כבר פועלת עליו העלמה עצומה של חוסר אמונה וחוסר נכונות למסור את הנפש. מה שהסברנו אפשר להבין יפה מאד – למה פתאום רואים את המוטיב הזה, הקו הזה פתאום בחסידות? הרי הדבר הזה כל כך יסודי, זה לא חסידות, לא קבלה לכאורה. למה בספרי המוסר הראשונים לא היה כתוב כל כך בבהירות דבר זה, שיסוד המוסר הוא שיהודי יתבונן שהוא מוכן למות עכשיו על קידוש השם? זה היה מתאים לספר שערי תשובה של רבינו יונה או ספר אחר, ספר אורחות צדיקים או אצל הרמב"ם.

באמת מה זה ברמב"ם? ברמב"ם יש הלכות קידוש השם בהלכות יסודי התורה, שיש מקרה שאתה חייב למסור את הנפש על קידוש השם. זה הלכה כמו כל ההלכות. אבל להביא זאת בהלכות דעות, כשמדבר על תיקון המדות והמעשים, למה הוא לא מביא דבר כל כך פשוט? תחשוב רגע שאתה יהודי ושאתה מוכן למות עכשיו, ברגע זה, על קידוש השם, ואם כן יש לך ודאי כח נפשי להתגבר על כל הקשיים ולתקן את כל המדות שלך. בהלכות דעות הוא לא מביא זאת, רק בהלכות יסודי התורה יש מצות קידוש השם, הוא מביא את כל ההלכות שיש בזה. הוא לא מביא אותן בתור יסוד מוסרי, לכל חיי היהודי. מה שאין כן החסידות מביאה ומטפחת את המחשבה הזאת, שהיא ממש יסוד כל עבודת ה', שבלעדיו אי אפשר להתגבר כלל בשום דבר.

למה באמת זה כך? כמו הרבה דברים, הרי החסידות היא תקופת מעבר, כמו שכתוב "מקדים רפואה למכה"[ו]. החסידות כבר חשה את ההשכלה וההתבוללות היהודית בתרבות המערבית שהתחילה לבוא. באמת במצב כזה, אם לא מתבוננים בזה הרבה, הדבר עצמו יכול להיעלם. כמו שכתוב בכלל, שהחסידות דיברה על הרבה דברים שפעם היו כל כך אינסטינקטים, כל כך טבעיים, שלא היה צורך לומר אותם כלל. כל מה שהחסידות אומרת הוא לתפוס את האינסטינקטים לפני ה-Extinction. before the animal become Extinct, they grab him and put him in the zoo at list so you should have one. איך אומרים Extinction? הכחדה. לפני שהדבר כביכול על סף הכחדה, חס ושלום, לפני שזה מתעלם – לתפוס אותו ולשים אותו לפחות בגן חיות, שיראו שיש דבר כזה, שידעו שהדבר הזה באמת עדיין נמצא בתוך הלב של כל אחד ואחד. יש הרבה דברים כאלה. דוקא תפקיד החסידות הוא לתפוס ולפתח את זה. זאת אומרת, קודם לא היה צריך להתבונן בזה הרבה, אבל עכשיו צריך להתבונן שזו היהדות. זהו שורש היהדות וזה השורש שגם יביא לביאת המשיח. כמו שהאריז"ל אומר[ז] שכל שורש של אתערותא דלתתא עד ביאת המשיח הוא רק מעשרה הרוגי מלוכה, רבי עקיבא וחבריו. [מה זאת אומרת כל שורש? שלנו?] כן, כל הסיוע שיש לנו לעבוד את ה' הוא מכח מסירות הנפש של עשרה הרוגי מלוכה.

זה כמו שכתוב[ח] שכל מי שיכוון כוונה טובה, כוונה אמתית בתפלה להידבק בה', עד ביאת המשיח – זה בזכות הבעל שם טוב. יש אמרה כזאת מהרבה צדיקים גדולים, שאם תחשוב פעם אחת בחיים מחשבה אמתית של געגועים ודבקות בה' היא בזכות הבעל שם טוב. אתה לא חייב להכיר אותו, אפילו אתה לא יודע שהוא קיים. מה שהוא עשה בחיים כאן בעולם הזה – משפיע אחר כך על כל נשמות ישראל עד ביאת המשיח.

כך כתוב אותו רעיון בכתבי האריז"ל לגבי עשרה הרוגי מלוכה. כתוב שכל העלאת מ"ן, זה הביטוי בקבלה, שיהודים מעלים, כלומר שמתעוררים מלמטה, עד ביאת המשיח הוא בזכות עשרה הרוגי מלוכה, רבי עקיבא וחבריו.

אם כן, מה רואים מזה? אמרנו שלכאורה ענין ההתבוננות במסירות נפש, שאני מוכן עכשיו למות על קידוש השם, אז מה אמרתי קודם? שלכאורה זה לא שייך לקבלה וחסידות, הרי החסידות באה להבהיר את הקבלה, להכניס נשמה בקבלה, אבל זה שייך ליהדות, "שלא עשני גוי". צריך לומר שזה אכן שייך, עכשיו אנחנו רואים שזה באמת שייך לכתבי האריז"ל, שהדבר הזה זה ביסודו חידוש של האריז"ל. האריז"ל אומר שכל העלאת מ"ן שתהיה ליהודי, התעוררות, היא בגלל עשרה הרוגי מלוכה שמעלים מ"ן עד ביאת הגואל. רואים שיסוד הענין הוא בכתבי האריז"ל לגבי עשרה הרוגי מלוכה. האריז"ל לא אומר לך שאתה תתבונן כך, זה החסידות אומרת, מדברת על זה הרבה, אבל האריז"ל כבר אומר את היסוד הזה, שעשרה הרוגי מלוכה הם הזכות של כל עם ישראל עד ביאת המשיח. אז יש כבר יסוד בכתבי האריז"ל ליסודיות ענין זה.

[מה פרוש הביטוי ביאת המשיח] "כי תבוא אל הארץ"[ט], כמו לבוא לארץ, להיכנס. [אבל גם העם נכנס לארץ] בסדר, כניסת ישראל לארץ היא שהמשיח נכנס לעם, שגם נקודת משיח שלך נכנסת לתוך הארץ. ביאה היא לשון זיווג, לכן ביאה ךארץ היא ביאת המשיח. [ביאה מלשון הוה או עתיד?] זה noun, שם עצם. באמת מצב של ביאה הוא למעלה מהזמן, כמו בנין בית המקדש, building.

גילוי האהבה המסותרת וההתגברות בעבודת ה'

נחזור על המשפט הראשון:

ג. הִתְבּוֹנְנוּת בִּנְכוֹנוּת כָּל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל לִמְסֹר אֶת עַצְמוֹ עַל קִדוּשׁ הַשֵּׁם. הִתְבּוֹנְנוּת זוֹ מְעוֹרֶרֶת אֶת הָאַהֲבָה הַטִּבְעִית הַמְּסֻתֶּרֶת בְּלֵב כָּל אֶחָד וְאַחַת מִיִּשְׂרָאֵל לְהִתְגַּלּוֹת.

כך כתוב בתניא. זה נושא כל אותו חלק של התניא, מפרק ח"י וי"ט עד פרק כ"ה, בו הוא מסביר שיש "אהבה מסותרת", מה שנעלם בעצם בלב כל יהודי, לא אהבה שכלית, לא מה שמולידים מהשכל, פשוט אהבה מסותרת טבעית, אינסטינקט. הדרך להוציא את האהבה המסותרת, כלומר לגלות אותה במודעות שיש לך כבר, היא על ידי ההתבוננות הזאת בנכונות למסור את הנפש על קידוש השם. שתי מדרגות ההתבוננות שלמדנו קודם באות לעורר אהבה שכלית. אבל יש אהבה שכלית שבבחינת שער הנו"ן של השכל, שהיא כלות הנפש. אז אהבה שכלית של מדרגה א היא אהבה של כלות הנפש שנולדת מתוך ההתבוננות בבטול כל העולמות לה', איך שהכל בטל לה', מה שנקרא מעשה מרכבה שלמדנו. אחר כך אהבה שכלית של מדרגה ב שלמדנו אתמול היא אהבה שכלית שעדיין ללא כלות הנפש, היא מיושבת, כלומר שהיא כמו מ"ט שערים בניגוד לשער הנו"ן, גם היא באה מהשכל.

כאן זה לא בשביל להוליד אהבה חדשה, אהבה שכלית, אלא כדי לגלות אהבה מסותרת, אהבה שכבר קיימת, רק שהיא נמצאת בתת מודע וצריך לגלות אותה. אז איך מגלים אותה? על ידי ההתבוננות הזאת, שאני מוכן ברגע זה למסור את נפשי על קידוש השם, שזהו עיקר היהדות.

עַל יְדֵי גִּלּוּי הָאַהֲבָה הַטִּבְעִית בָּא הַכֹּחַ בַּנֶּפֶשׁ לַעֲמֹד אִתָּן נֶגֶד כָּל מוֹנֵעַ מִבַּיִת וּמִבַּחוּץ לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ,

כמו שאמרנו קודם, שגילוי זה פועל. מה התפקיד שלו? הוא פועל לתת לך כח נפשי להתגבר על כל המניעות והעיכובים. "מבית" הכוונה מניעות פנימיים, "מחוץ" הכוונה עיכובים חיצוניים, בכולם יש לך כח להתגבר על ידי ההתבוננות הזאת.

וּלְהַדֵּר תָּמִיד בְּקִיּוּם רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ

שכמו שצריך להתגבר נגד מניעות ולעשות יותר טוב, לא להסתפק במה שהיה, אפילו שהיה טוב, זה נקרא תמיד להדר. גם בשביל זה צריך התגברות. צריך התגברות כדי לנצח את המניעות וצריך התגברות להדר תמיד יותר ויותר טוב, "מעלין בקודש ולא מורידין"[י], כמו בחנוכה. זו ההתגברות ב"סור מרע"[יא] והתגברות ב"ועשה טוב". צריך להתגבר לסור מהרע. ככל שהרע תופס-אוחז יותר חזק צריך יותר התגברות להשתחרר ולצאת ממנו, וגם ב"ועשה טוב" צריך המון התגברות לעשות עוד יותר טוב.

— ״סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ״ — בְּפֹעַל מַמָּשׁ.

מה זה "בקש שלום ורדפהו"? גם כאן צריך התגברות, בבין אדם לחברו או לעשות שלום בעולם. שלש מדרגות ההתגברות כאן הן חש-מל-מל, אחד הדברים החשובים בתורה שכנגד חש-מל-מל – "סור מרע" היינו חש, הכנעה; "עשה טוב" היינו ברית מילה, זה נקרא גילוי עטרה; ו"בקש שלום ורדפהו" היינו לעשות שלום בעולם, בין אחרים.

גם כן, יש אחד שיושב ואומר 'מה אני כבר יכול לעשות? זה לא יעזור', הוא מתרשל, הוא לא משתדל. צריך כאן עוד יותר התגברות. צריך התגברות בדבר שלא תלוי בך, התגברות לעשות, לפעול פעולה טובה אצל אנשים אחרים. איך אתה יכול להצליח? צריך עוד יותר התגברות. זו בחינת מל של דיבור, של המתקה. אפשר היה לפרש ש"סור מרע" היינו ברית מילה, הבדלה, אבל בתוך ברית מילה יש שתי מדרגות – מילה ופריעה. ביחס לברית מילה, הפרשת הערלה היא הכנעה שבהבדלה. מה שאין כן הפריעה היא לגלות את העטרה, גילוי עטרה, שהיא "האור כי טוב"[יב]. זה נקרא ה"עשה טוב".

עוד פעם, לפני פסוק זה בתהלים כתוב "נצֹר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורֹדפהו". אז כתוב כך, שהכנעה מצד עצמה היא "נצר לשונך מרע". זהו חש, שתיקה, 'תשתוק'; אם "נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" הוא חש, השתיקה, ההכנעה, אז "סור מרע" שכתוב אחר כך הוא כבר מל, הבדלה, להיבדל מהרע; ומה שכתוב "עשה טוב" הוא כבר המתקה, לעשות טוב, לגלות אור בעולם.

אבל ביחס לפסוק זה עצמו, מהו "סור מרע ועשה טוב"? בתוך ברית המילה יש מילה ופריעה. זה כלל גדול שלמדנו הרבה פעמים[יג], שמילה זו ההכנעה שבהבדלה, מילה היא כריתת הערלה, זה נקרא ה"סור מרע" של המילה. אבל הפריעה נקראת לגלות את העטרה. גילוי עטרה פרושו לגלות את "האור כי טוב", וזהו "עשה טוב". לפי זה, מל האמתי הוא "בקש שלום ורדפהו".

עוד פעם, יש כאן בשני הפסוקים האלה שילוב שתי מדרגות של חש-מל-מל. יש "נצר לשונך מרע" – חש, ו"סור מרע" הוא מל הראשון, ו"עשה טוב" הוא מל השני, וכמו שעכשיו אנחנו מסבירים, "סור מרע" הוא חש, "עשה טוב" הוא מל הראשון, אבל מל שבבחינת גילוי עטרה, להדר. גילויה עטרה נקרא גילוי המלך הדר. בלשון הקבלה גילוי העטרה נקרא לגלות את המלך השמיני, הדר. בדיוק כמו שהסברנו כאן, שההתגברות של "עשה טוב" היא להדר במצוות, זה נקרא גילוי המלך הדר. "ושם אשתו מהיטבאל", מהי מהיטבאל? מלשון טוב, "עשה טוב".

אם כן, כאן כריתת הערלה היא "סור מרע", גילוי העטרה הוא "עשה טוב", ואחר כך "בקש שלום ורדפהו", שהוא המתקה אמתית בחוץ, בתוך העולם. [כמו שאהרן עשה?] כן, כמו אהרן בדיוק. גם אהרן צריך התגברות גדולה לעשות דבר שלכאורה לא תלוי בו. צריך מה שנקרא השתדלות.

שילוב הכרת המהות והתעניינות במצב בתפקיד המחנך

כתוב בחסידות, יש קונטרס שנקרא "כללי החינוך וההדרכה" של הרבי הקודם, הוא מדבר שם על מחנך ומחונך. הוא אומר שמחנך שבאמת מסור לתלמידים חוקר כל אחד ואחד בתכונות הנפשיות שלו כדי להכיר אותו. הוא מסביר שבלי הכרת מהות כל תלמיד ותלמיד אי אפשר לחנך אותו. אבל יש מחנך שעדיין לא יכול, אין לו עדיין מספיק כח להתענין במצב של תלמידו. הוא אומר כך: יש מה שנקרא הכרת המהות והתענינות, שגם זו הכרה אבל היא דורשת התענינות במצב. כמו שנאמר מורה בבית ספר, לא מורה, מחנך. קודם כל, הדבר הראשון שכותב שם שיש הבדל גדול בין מורה ומחנך: מורה מתעסק רק בשכל, לא אכפת לו המצב הנפשי בכלל, רק להעביר ידע. זה מורה. גם בתורה יש דבר כזה מורה שמלמד אותו. כאן אנחנו מדברים על מחנך. מחנך הוא מי שמתעסק בתיקון הנפש, משפיע עליו מבחינה נפשית. גם המחנך צריך שני דברים, הוא צריך הרבה דברים, אבל במה שאנחנו מדברים כאן בהכרת המחונך שלו כדי שיוכל להתעסק איתו הוא צריך שני דברים שנקראים הכרת המהות והתענינות במצב.

יש אחד שמקבל אותו לשיחה, בוחן את כל התכונות הנפשיות שלו ויורד לעומק נשמתו, אבל הוא שכח לשאול אותו אם יש לו פרנסה. לא מספיק לשאול אותו, אלא מה? הוא צריך לכתת רגליים, צריך לבקר אותו בשכונה, כמו שהיום עושה עובדת סוציאלית. זו עבודה. עליו להיות כמו עובדת או עובד סוציאלי, כמו שצריך להיות, ללכת לבית שלו להתענין שם מה הולך ולראות את כל המצב שהוא חי בו. לפעמים גם הוא צריך לדבר עם אנשים אחרים, לא מספיק שידבר איתו, צריך ללכת לעוד אנשים ולחקור את כל המציאות, את כל מצבו של אדם זה, איך הוא חי. זה נקרא התענינות במצב.

בדרך כלל, למה באמת עובדת סוציאלית זה לא כל כך הולך? בגלל שבדרך כלל אין את שתי התכונות-הכחות לאותו אדם. אדם שיכול גם להכיר מהות בעומק, להכיר תכונות נפשיות באמת, לא כל כך בנוי, כמו שאומרים היום, לכתת רגליים להתמסר להתענינות במצב. ולהפך, מי שהתמחה איך מכתתים רגליים ואיך מתעניינים בדרך כלל לא מבין בכלל את האדם שעומד לפניו, הוא לא מרגיש אותו בכלל, הוא מתעסק רק בחיצוניות. אומר הרבי הקודם שלא צריך להיות כך, צריך שיהיו שניהם יחד. אבל באמת אלו שני כחות, שני דברים קטביים כמעט.

הוא כותב בפירוש שאם אין לך שני הדברים – אתה לא יכול להיות מחנך. אם אין לך הכרת המהות וגם אם אין לך מספיק מסירות, פשוט מסירות נפש, שאתה מוכן ללכת ולבטל זמן, ואם אתה תלמיד חכם זה בטול זמן גדול. עליך לבטל זמן, לבקר אותו בבית שלו, לדבר עם המשפחה ועם עוד אנשים וכו' וכו' וכו' שאין לדבר סוף. אם אין לך זמן לכל הטרחה הזאת, וגם נדמה לך ש'אני לא צריך את זה, הרי אני מכיר אותו, אני חכם ואני רואה מיד מי הוא ומה הוא, אני מכיר אותו כל כך טוב, מה אני צריך, למה חשוב להתענין במצב שלו? אשאל אותו כמה שאלות'. כמו שאמרנו קודם, 'מספיק שאשאל אותו איך הפרנסה ואיפה הוא עובד וכו', אני כבר אוכל להסתדר עם זה כך. אבל לא להתענין יותר'.

לדוגמה אצל הרבי, אנחנו חושבים שכך רבי. בדרך כלל אדם נכנס לרבי, הרבי מרגיש אותו, רואה אותו, יכול להיות גם שישאל אותו מה הפרנסה שלך ומשהו כזה, חושבים שמיד הרבי מכיר אותו לגמרי וזה הכל, לא צריך יותר מזה, ועכשיו אומר לו מה תיקון הנפש שלו וגמרנו, לך הביתה. אבל באמת, מי שבאמת מכיר את הרביים של חב"ד, אולי זה לא היה אצל רביים אחרים, אבל בחב"ד במיוחד הרבי הקודם זה לא כך. עכשיו יצא דבר שנקרא אגרות קודש, מהרבי הקודם יש עשרה כרכים של המכתבים שהוא כתב בחיים שלו, עשרה כרכים עבים מאד של מכתבים, ורוב, 99 אחוז של המכתבים הם מכתבי התענינות באנשים אחרים, שהוא מתענין ודורש וחוקר את המצב של האנשים על מנת להיטיב להם.

עוד פעם, אלפי-אלפי, יש שם ארבעת אלפים מכתבים שהוא כתב במשך הנשיאות שלו, ורוב המכתבים הם מכתבי התעניינות. לא שהוא כותב לאנשים מה לעשות, אלא מתענין באיזה מצב, המצב הזה נוגע לו, הוא צריך לדעת, הוא מתעניין אצל אנשים. יש לו חסידים בכל פינה בעולם והוא כותב לחסיד ההוא שהחסיד ההוא יתעניין במצב של פלוני אלמוני ויכתוב לו בחזרה מיד, מה הולך אצלו, על מנת להטיב לו. רואים שאפילו רבי, שודאי מכיר את המהות, מכיר הכל, יש לו רוח הקודש וכו' וכו', זה לא פוטר אותו מהתענינות, ולרבי לכתוב מכתב לוקח זמן. לכתוב מכתב לפעמים הרבה יותר קשה מלכתת רגליים. לכתוב מכתב זה משהו רציני, הרי למכתב הזה יש רוח הקודש, והוא יודע שגם ידפיסו אותו בסופו של דבר, אז הוא משהו נצחי לעולם ועד. כל דבר שבא בכתב הוא נצחי. יש שם אלפי מכתבי התעניינות של הרבי הקודם. מכאן לומדים שהוא היה "נאה דורש ונאה מקיים"[יד], כל ענין ההתענינות הוא ממנו, הוא כותב על כך באריכות שאי אפשר להסתפק בהכרת המהות, צריכה להיות גם התעניינות במצב.

איזון הכרת המהות והתעניינות בסביבה בדעת המחנך

לגבי דעת, אנחנו פעם למדנו על זה, מהי הכרה בכלל? להכיר היינו דעת. בתוך הדעת יש ה חסדים ו-ה גבורות. מה שעכשיו הסברנו לגבי הכרת המהות הוא מצד החסדים שבדעת, והכח שנקרא התעניינות במצב, להכיר אותו, הוא מה שנקרא באנגלית environment. שני הדברים האלה נקראים character environment באנגלית, שצריך להכיר את ה-character שלו, האופי שלו, המהות שלו, וצריך להתענין ולדעת היטב את כל ה-environment שלו, את כל הסביבה, כל הרקע. [הוא קיבל מכתבים מאנשים ואחר כך הוא ביקש עוד..?] לא, עוד פעם, איזה חסיד נכנס אצלו, מישהו או לא חסיד, סתם יהודי נכנס אצלו, והוא דיבר איתו ויעץ לו, כל מה שרבי עושה. אחר כך הוא כותב לחסיד שלו באותה עיר שהוא גר שישים עין עליו ויתענין מה הולך איתו, ושיכתוב לו בחזרה מה שנקרא דיווח, שיתן לו דיווח מלא מהמצב של אותו אדם, וזה כמובן על מנת אחר כך לפעול הלאה, לחנך אותו הלאה ולהדריך אותו בחיים.

[זאת אומרת היה לו 'קורספונדנציה' עם כל מי שבא אליו?] לא, היו המון אנשים, אבל בעיקר היו המכתבים האלה במיוחד לחסידים בכל מקום ומקום שנקראו משפיעים, שהם עצמם יתעניינו ביהודים אחרים וידווחו לו, report to him וכו', על מנת לפעול משהו. כמובן שיש גם הרבה מכתבים של אישי ישיר, שכותב למישהו שיכתוב לו את כל הפרטים, אבל גם מהצד וגם ישר, יש הכל. הנקודה העיקרית היא שלהכיר פרושו דעת – character traits – מה שנקרא מדות הנפש, תכונות הנפש, והיא באה מהחסדים שבדעת, ולהכיר סביבה וכל מה שהסביבה פועלת על האדם הוא מהגבורות שבדעת.

הרי הסביבה משפיעה, אבל צריך להיות גם שיקול הדעת. יש הרבה פסיכולוגים שמדגישים את האחד או את השני, יש שיטות שלמות. יש שיטה בפסיכולוגיה שעיקר מה שמשפיע על האדם הוא רק הסביבה. אם העיקר הוא רק הסביבה אז העיקר הוא להכיר אותה. מכאן באמת יצאה כל השיטה של העבודה הסוציאלית שחושבת שאפשר לפתור את כל הדברים על ידי תיקון הסביבה והתנאים. יש שיטה בפסיכולוגיה שלא כך, שהעיקר הוא מהות האדם, יש לאדם מערכת של כחות נפש, צריך לטפל בנפש.

הרבי הקודם, לפני 70-80 שנה, לפני שהיתה חלוקה כזו, כותב ב"כללי החינוך וההדרכה" שצריך להיות בדיוק שקול, וצריך להתמסר לשני הדברים, צריך להתמסר להכרת מהות האדם ולהתמסר להכיר את הסביבה, על מנת לתקן את התנאים שלה, בגלל שבאמת היא משפיעה. יש כמה פרקים ב"כללי החינוך וההדרכה" עד כמה משפיעה הסביבה, באמת סביבה משפיעה על כל אחד. דברים פשוטים משפיעים. לדוגמה, הוא כותב פרק שלם על הבדל החיים בעיר לחיים בכפר. הוא אומר שאדם שגר בכפר, מחוץ לעיר, יש לו חיים אחרים לחלוטין מאשר אדם שגר בתוך העיר. בדיוק אותו בן אדם ולגמרי אחרת, צריך להתייחס אליו בצורה אחרת אם הוא בן כפר או בן כרך בלשון חז"ל. הוא אדם אחר לגמרי, רק מתנאי הסביבה, לדוגמה. אחר כך יש לו פרק שלם שודאי חיים אחרים אם האדם עני או עשיר, שיש אנשים עניים ויש אנשים עשירים בכסף, בגשמיות. זה אותו אדם, זה משפיע הרבה מאד, הוא אדם אחר למרות שיש לו אותן תכונות, וכך הלאה וכך הלאה.

אם כן, הוא מסביר באריכות שצריך להיות שיקול בדעת – עכשיו אנחנו מסבירים לפי זה מהו שיקול דעת – ששני הדברים האלה ישקלו שוה ושהוא באמת יתמסר לשניהם. כמו שאמרנו קודם, רוב האנשים לא יכולים לתפוס את החבל משני הצדדים. זה נקרא נשמות בבחינת נוקבא. כל אחד שאין לו גם ה חסדים וגם ה גבורות זה נקרא "דעת קלה"[טו]. לכן באמת עובדת סוציאלית היא בדרך כלל אשה, לכן בדרך כלל יש לה רק חצי של דעת, והכוונה שבדרך כלל זו יכולת להתעניין רק במצב. יכול להיות שיש אחד שיש לו רק את החצי השני, זה כמו גבר שלא נשוי, שגם הוא "פלג גופא"[טז]. אחד כזה שהוא פילוסוף גדול, פסיכולוג גדול, שחושב שמכיר את כולם, הוא עצמו – לפי איך שהסברנו עכשיו על חסדים וגבורות – רווק שבבחינת עולם התהו, שמסתפק כבכיול בזה שיכיר את המהות.

זה נקרא ריבוי אורות ומיעוט כלים. כתוב[יז] שעולם התהו היה מצב של ריבוי אורות ומיעוט כלים, וריבוי האורות שברו את הכלים. לפי ההסבר שלנו עכשיו אפשר להסביר זאת טוב מאד. מהו ריבוי אורות? אחד שההשקפה שלו אומרת שהעיקר הוא רק מהות האדם – אני יכול לתקן אותו על ידי שאכיר את המהות שלו. אבל כלים, כמו פרנסה ודברים כאלה – זה לא כל כך, זה קצת חשוב, אבל לא כל כך. זה נקרא מיעוט כלים.

עוד פעם, מה היו המלכים בעולם התהו? הם אמרו ש'אני אמלוך'[יח], כלומר אני יכול לתקן את העולם. כל אחד רצה לתקן את העולם, אבל בכולם היה מצב של ריבוי אורות ומיעוט כלים. לפי הסבר זה היינו המחשבה שאני יכול לתקן את הזולת על ידי הרבה אור ומעט כלים, כלומר הרבה הכרת המהות ומעט התענינות במצב ותיקון תנאי המצב, תיקון הסביבה. אם יש השקפה כזאת שניתן להצליח לתקן מישהו, וגם לתקן את עצמו, אותו דבר, רק ובעיקר על ידי 'טיפוח מהותי' במרכאות, בלי הטבת תנאים שדורשת התעניינות בהם – זה בדיוק מצב שנקרא ריבוי אורות ומיעוט כלים, והוא נשבר, זה לא הולך. מה הכוונה נשבר? אותו פסיכולוג נשבר לו מלהתעסק עם אנשים בכלל, בסוף הוא יסגור את הקליניקה שלו לגמרי בגלל שנשבר לו. יכול להיות שהוא יהפוך להיות פילוסוף. [מה הקשר בין התענינות במצב ותיקון הסביבה לגבורות?] גבורות הן כלים, צמצום. עוד פעם, אלו אור וכלי – חסדים הם אור וגבורות הן כלים. אם כן, צריך להיות שיקול נכון.

שיווי משקל הדעת בין הכרה להתענינות

עוד פעם, עובדת סוציאלית שיודעת רק להתענין יפה במצב היא בבחינת כלים ללא אור. דומה לפסיכיאטר, שהיום הוא כמו מכונאי בגראז', אין לו שום מעלה יותר מהמכונאי, המכונאי יותר מצליח ממנו. זו פשוט טכניקה, הוא נותן את הכדור הזה, אם הולך – טוב; אם לא – הוא נותן כדור אחר, זה הכל. זה בכלל שום דבר. אבל אם יש עדיין פסיכולוג שמשתדל לחתור לנפש האדם, לחנך אותו, אבל הוא חושב שהוא יכול להצליח בלי הטבת תנאים של מציאות ובלי להתענין במציאות לגמרי, להתמסר לזה, הוא כמו מלכי עולם התהו שלא היה נשואים. כתוב שכל המלכים היו רווקים, כלומר רצון של ריבוי אור ומיעוט כלים.

אבל מהו תיקון? שהאדם מתמסר לשני הדברים. זה נקרא המלך השמיני הדר ששם אשתו מהיטבאל. כאן אנחנו רואים שהדר שבו, שאלו החסדים שבו, הוא הכרת המהות. "ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב"[יט]. מהיה "בת מטרד בת מי זהב"? שמהיטבאל היינו צד ההתענינות במצב, שמתעניינת ורואה שמאד טרוד בענינים שלו, שהוא טרוד לעשות כסף, הטרדה שלו היא "מי זהב". אם כן, מהיטבאל היא "בת מטרד בת מי זהב", וזהו צד ההתענינות במצבו, אבל ההדר עצמו הוא הכרת המהות שלו.

["בת מטרד בת מי זהב" אלו אמא ואבא או שהיא בת של אשה שהיא בת של אשה?] לא, על פי פשט אלו שני אבות כנראה, אבא וסבא. [אבל למה בת?] שאלה טובה, לא ראיתי שמישהו כותב על זה. על פי פשט אולי לא קשה, אפשר לומר בן יצחק בן אברהם, שניהם הולך על הנכד, על יעקב. אז היא "בת מטרד", היא גם בת של הסבתא, שהיא "בת מי זהב". זה מעניין, לא ראיתי מישהו שעומד על כך. על פי פשט, מה שתמיד היה נדמה לי, שאלו שני דורות. כך נדמה לי, אבל צריך להסתכל.

התבוננות במסירות הנפש כמקור כח להתגברות ולשלום

איך שלא יהיה, מה רצינו להסביר כאן? איך הגענו לזה? מ"בקש שלום ורדפהו", שבקשת שלום צריכה הרבה התגברות, ושצריך התגברות של הכרת מהות אפילו יותר המתגברות של התענינות במצב. התחלנו בכל זה שצריך התגברות של "סור מרע", צריך התגברות של "עשה טוב" וצריך עוד יותר התגברות עבור "בקש שלום ורדפהו".

באמת רואים זאת בפסוק, כתוב בפירוש, כתוב "בקש", לא כתוב 'בקש לסור מרע'. "בקש" היינו השתדלות. המילה "בקש" אומרת על פי פשט שצריך להשתדל בזה, זה לא קל, זה קשה. רואים בפסוק עצמו שהמדרגה השלישית הכי גבוהה היא גם הכי קשה, "בקש שלום ורדפהו". צריך לבקש וצריך לרדוף. כמו שיש על זה מאמר חז"ל "בקשהו במקומו, רדפהו ממקום אחר"[כ]. זה מאמר חז"ל נפלא לענין של הכרת מהות והתענינות במצב. יש מאמר חז"ל, מה זה "בקש שלום ורדפהו"? חז"ל אומרים ש"בקש" היינו "במקומו", "רדפהו ממקום אחר". זה ממש "כפתור ופרח", משהו נפלא לענין שהסברנו כעת. הכרת מהות נקראת "בקש במקומו", והתענינות במצב נקראת "רדפהו ממקום אחר".

[כמו עמלק שצריך לרדוף אחריו?] כן, ודאי. אבל כאן יש על זה גם מאמר חז"ל שעל פי פשט קצת קשה להבין מה כוונתו, אבל לפי ההסבר שלנו הוא ממש יפה מאד. שכתוב "בקש במקומו ורדפהו ממקום אחר". זה כנגד שתי המדרגות של הכרת המהות והתענינות במצב, שצריך בזה המון-המון התגברות.

אם כן, צריכה להיות התגברות של "סור מרע", צריכה להיות התגברות של "עשה טוב" וצריכה להיות התגברות של "בקש שלום ורדפהו". וכל ההתגברות להתמודד עם הקשיים באה כולה מגילוי האהבה המסותרת הבא מההתבוננות בנכונות למסור את הנפש על קידוש השם.

נִמְצָא שֶׁהִתְבּוֹנְנוּת זוֹ הִיא בְּחִינַת ״מוֹחִין״ לְכֹחַ הַמַּעֲשֶׂה בְּפֹעַל [יוצא לנו שההתבוננות זו היא מוחין למעשה שבעולם העשיה, לכן זוהי התבוננות שכנגד עולם העשיה], וְעַל כֵּן הִיא כְּנֶגֶד הַ־ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם [שכנגד עולם העשיה].

"נעוץ סופן בתחילתן"

שורש ההתבוננות במסירות נפש במבנה הנפש והצלם

״נָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִלָּתָן וּתְחִלָּתָן בְּסוֹפָן״

מה למדנו עד כאן? למדנו שיש דבקות כנגד הכתר, קוצו של י, היחידה שבנפש; יש הסתכלות, "לאסתכלא ביקרא דמלכא", כנגד החיה, ה-י; ואחר כך יש שלש מדרגות של התבוננות כנגד ה-ו-ה, נשמה-רוח-נפש. שלש המדרגות נשמה-רוח-נפש כולן מושג אחד – התבוננות בשכל; החיה היא מושג בפני עצמו – הסתכלות; היחידה מושג בפני עצמו – דבקות. על פי מה זה? על פי איזה יסוד בקבלה נר"ן הולכים יחד, החיה בפני עצמה והיחידה בפני עצמה? זה סוד הצלם. בקבלה, בכתבי האריז"ל[כא] צלם כולל ב-צ את נר"ן, נפש-רוח-נשמה; ל את החיה; ם הסתומה את היחידה. לפי זה יוצא סוד הצלם: צ – התבוננות; ל – הסתכלות; ם – דבקות. בתוך ההתבוננות, ב-צ, יש שלש מדרגות כנגד נשמה-רוח-נפש: התבוננות במעשה מרכבה שמביאה לידי כלות הנפש, זו נשמה; התבוננות במעשה בראשית, בגדולת ה' במעשה בראשית, שמביאה למדות אהבה שכלית אבל מיושבת בנפש, כנגד היצירה שברוח; התבוננות בנכונות למסירות נפש בפועל, שבאה לעורר את האהבה המסותרת שבלב כל ישראל, כנגד הנפש של הנר"ן.

איך באמת אני יודע שזה דבר מכוון, שזה דבר נכון? כתוב[כב] שהצלם הוא בין האורות לבין הכלים. סוד צלם בכל מקום הוא ממוצע בין אור לכלי. הכלים באמת הם התפעלות הלב ומעשה בפועל. זה נקרא נ"ר, נפש-רוח. כך כתוב בקבלה, בכתבי האריז"ל[כג], שכל פרצוף מתחיל עם כלים של נפש-רוח, וצריך להכניס בו נשמה-חיה-יחידה. זה כלל גדול בכתבי האריז"ל, למדנו פעם באריכות במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"[כד], שהאריז"ל כותב שכל פרצוף מתחיל נפש-רוח.

פרצוף בעולם האצילות, גם בכל העולמות. כל פרצוף מתחיל יחסית למה שהוא צריך להשלים, יש מה שנקרא שורש ותוספת. השורש, וכאן שורש הוא במובן של יסוד, תחלת כל פרצוף הוא נפש-רוח והוא צריך להשלים את עצמו על ידי שהוא ממשיך בעצמו קודם נשמה ואחר כך חיה ואחר כך יחידה. באמת צריך להבין את זה, לא נאריך בזה עכשיו יותר מדי. בזהר לכאורה כתוב לא כך, יש מאמר מפורסם בזהר שכתוב[כה] שאם אדם זוכה אז הוא מקבל נפש. אם הוא זוכה יותר מקבל רוח, ואם הוא זוכה יותר מקבל נשמה, ואם הוא זוכה עוד יותר מקבל נשמה לנשמה. [גם בספרי הגלגולים של האריז"ל כתוב כך[כו]] כן, נכון, אז צריך להבחין בין שתי מדרגות אלו. אלו שני מאמרים שלכאורה סותרים, אבל זה משהו אחר לגמרי. לא נסביר זאת עכשיו כמובן.

עיקר ההסבר הוא שבענין זה, שאם אתה זוכה אתה מקבל נפש ואחר כך רוח וכך לפי הסדר, הכל אורות. ההסבר האמתי הוא בדיוק מה שעכשיו נלמד. אם אתה זוכה אתה מקבל נפש, הכוונה להתבוננות של נפש, שהיא חלק של הנשמה, חלק מ-צ של צלם; אם אתה זוכה יותר אתה מקבל רוח, הכוונה מוחין להתבוננות של רוח, שכאן זו התבוננות במעשה בראשית; ואם יותר – נשמה. אבל כל שלש מדרגות אלו, נפש-רוח-נשמה, כולן נשמה. הכלים מצד עצמם, ההתפעלות והמעשה, צריכים להיות מעצמו. אדם נולד עם זה.

יש אנשים שבאמת נולדו רק עם כח לעשות. אבל אדם בריא, מה שנקרא יניקה, אדם שנולד כבר, הוא כבר נקרא יונק, אז לפי הסוד הוא כבר צריך להיות עם התפעלות. לגבי נפש הכוונה שאדם רגיל ברחוב צריך להיות עם כח מעשה וגם כח הרגשה. מה צריך לתת לו? שכל. לכן בדרך כלל הולכים לבית ספר כדי ללמוד, לא הולכים לשם פיתוח נפשי, בשביל רגש.

עוד פעם, זה נקודה חשובה. קודם אמרתי שב"כללי החינוך וההדרכה" של הרבי הקודם הוא מבחין בין מורה למחנך, שמורה מתעסק רק עם שכל, ומחנך מתעסק עם תיקון הנפש.

מה זה בכל זאת מורה? למה הממסד בנוי שהולכים לבית ספר כדי ללמוד? מה זה אומר לי? למה לא הולכים לבית ספר בשביל תיקון הנפש? כך זה גם בתורה, גם לחיידר הולכים ללמוד א"ב, אחר כך הולכים ללמוד מקרא, "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה"[כז], הולכים ללמוד. מה ההסבר? שהאדם הבריא והמושלם נולד עם מעשה ועם רגש, מה שנקרא נפש ורוח, וצריך לתת לו שכל. צריך לתת לו קודם שכל של מעשה, שנקרא כאן ההתבוננות במוכנות למסור את הנפש. זה נקרא מוחין, שזה נקרא להכניס בו את הצלם.

שוב, מה עכשיו הסברנו? שיש מאמר אחד בכתבי האר"י ז"ל שכתוב שכל פרצוף נולד עם נפש ורוח, ומה שצריך להשלים את עצמו הוא קבלת נשמה ואחר כך חיה ואחר כך יחידה. ומה שכתוב במקום אחר, שצריך לזכות בשביל הנפש ואחר כך בשביל הרוח ואחר כך בשביל הנשמה לפי הסדר, אלו שלש מדרגות ההתבוננות כאן, שכולן מצד הנשמה, כלומר הכל מוחין, שצריך לזכות מדרגה לדרגה. כל שלש מדרגות ההתבוננות הן צ של הצלם; אחר כך, אם הוא זוכה ל-ל של צלם זה כבר משהו חדש לגמרי, זו הסתכלות, חיה. זה נקרא שהוא משלים את עצמו עם חיה, לא רק נשמה. כל שלש המדרגות הראשונות הן נשמה, ה-צ של הצלם. אחר כך הסתכלות היא מצד החיה, ל של צלם; והדבקות היא ם הסתומה של "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ"[כח], ה-ם של ביאת המשיח, ה-ם סתומה של הצלם.

[ההסתכלות היא מעשה שאדם יכול להסתכל כשהוא לומד רזין דאורייתא, שהוא לומד קבלה?] כן, זה נקרא "לאסתכלא ביקרא דמלכא". יש כאלה שסוגרים את העיניים ומסתכלים, ויש כאלה שפותחים את העיניים וגם מסתכלים... אבל זה להסתכל, "לאסתכלא ביקרא דמלכא".

[איך זה אצל מורה בכיתה?] אם המורה נותן שכל הוא מכניס בו את הצלם שלו. מה זה מחנך? זה גם מושג חדש. למה לא היה מושג מחנך בגמרא, לכאורה? כמו שנשאל למה לא היה רבי לפני החסידות? כמו שאמרנו קודם, הדור לא היה כל כך צריך, ודאי שהיו צריכים לזה, אבל המושג מחנך וגם רבי הוא בשביל תשובה, כאשר אדם קלקל משהו.

סדר "בן חמש למקרא" למי שלא מקולקל

על הכתוב בפרקי אבות "בן חמש למקרא בן עשר למשנה" למדנו לפני כמה ימים[כט] שהאריז"ל אומר שמדובר על מי שפעם ראשונה בעולם הזה, הוא לא מקולקל, ואז כל ההתפתחות הנפשית שלו היא רק לימוד – הלימוד עצמו יפתח אותו לגמרי. אבל אחד שמגולגל, שיש לו הרבה משקעים של לא טוב, הסדר של "בן חמש למקרא" הוא לאו דוקא בשבילו, כך כותב האריז"ל בפירוש. לעניננו, אחד שמקולקל, מגלגול קודם או מגלגול זה, לא מספיק ללמד אותו, באמת צריך חסידות, צריך לתקן אותו, הוא צריך מחנך.

[מה הוא אומר שאותו אחד צריך לעשות?] זה נקרא תשובה. עוד פעם, ברגע שמדובר על תשובה – תשובה היא למעלה מתורה, אז צריך לתקן הכל אצלו. האריז"ל באמת אמר שתלמד עשר שעות קבלה, כתבי האריז"ל, ושעה אחת גמרא, זה מה שהוא אמר. אבל חסידות לא אומרת כך. זה היה התפריט שלו, שאם עכשיו אתה מגולגל יכול להיות שאתה צריך רק תיקון נפש, ותיקון נפש הוא על ידי פנימיות התורה, זה מה שהוא אמר.

עוד פעם, יש אחד שהלימוד אצלו הוא כמו שמלמדים ילד, הוא טהור והוא צריך ללמוד כדי להשלים את הפנימיות, את המוחין, על אחד כזה כתוב[ל] שקודם ימלא את כרסו בש"ס ופוסקים, וגם כמובן קודם צריך ללמוד תנ"ך, הכל לפי הסדר.

[מה עם הדעה של ארבעים שנה ללימוד קבלה?] זה סתם, אין לה שום מקור. זה נמצא אבל זה לא.. [מה אני עונה לבן אדם שאומר לי תקשיב..] קודם כל תאמר לו 'איפה זה כתוב? אני לא מאמין לך'. זה קודם כל. קודם תראה את זה כתוב. אחר כך תאמר לו שכולם, כל הגדולים, גם האריז"ל, הרבה מהם לא חיו אפילו ארבעים שנה. חמישים אחוז מעם ישראל הם עדות המזרח, ואצלם זה בכלל לא קיים, רק יש תנאי אחד ללמוד קבלה – להיות נשוי[לא]. זה התנאי היחיד ללמוד ספרי קבלה, כשאין חסידות. זה עולם התיקון, זה התנאי בשביל ללמוד קבלה אצל הרב כדורי, אצל מישהו אחר, רק להיות נשוי זה הכל. להיות נשוי ולהיות ירא שמים. שני דברים, שתהיה ירא שמים ותהיה נשוי. אתה חייב ללמוד קבלה. זוהי דעת כולם.

כל זה כשאין חסידות. בחסידות, שהיא כבר לימוד מופשט, לא צריך אפילו את התנאי להיות נשוי. אפשר להיות לקראת הנישואין, בגלל שהיא לא מדברת על זיווג וכו' וכו', על פי פשט, אין בה הגשמה, חסידות היא רוחנית. לכן חסידות באמת צריך כל אחד ללמוד מיד. זה פשוט, כל מי שיאמר משהו אחר תאמר לו קודם כל שזה לא נכון. [אין באיזשהו מקום?] יש מי שכתב רק בגיל שבעים מותר להתחיל. יש מישהו שכותב על מסורת שרק בגיל שבעים מותר להתחיל, לא בגיל ארבעים. ארבעים אתה אתה צעיר מדי, רק בגיל שבעים. זה מה שראיתי, יכול להיות שיש מי שכותב רק בגיל מאה גם כן... אבל מה שראיתי זה שמישהו כותב בגיל שבעים. אם כן, אז תאמר לו למה אתה מקל? תאמר לאותו אדם למה אתה כל כך מקל בגיל ארבעים, הרי יש דעה בגיל שבעים, אתה רוצה להחמיר אז תלך לפי המחמיר, שזה רק בגיל 70. אומרים זאת בשם הש"ך בהלכות תלמוד תורה[לב]. אבל לא נפסק כך להלכה, וגם אף אחד רציני לא עשה כך, לא הגר"א שהיה אחרי הש"ך והוא עצמו לא עשה כך. זה לא שייך בכלל. [אותו אחד יטען שלא מלא כרסו כמו הש"ך והגר"א] נכון, לכן זו ענוה של שקר. אומרים שאף פעם לא מילאתי, לכן אף פעם לא ילמדו קבלה. זה באמת כך הולך.

מי שמסוגל כמו הרמח"ל לגמור בשנה אחת את כל הש"ס, אז באמת כדאי לו, אני גם ממליץ כך. אם אתה יכול לגרוס את כל הש"ס בשנה אחת כדאי שכך תעשה. אבל אם אתה קצת יותר איטי, אז.. [הוא רק גרס או גם ידע?] כן, הוא גם גרס וגם ידע, לגרוס אין הכוונה לומר מלים. הכל תלוי לפי האדם. באמת, אם האדם מאד-מאד מוכשר, אז גם לפי דעתי כדאי לו שיעבור קודם כל על הנגלה, אפילו שיקח כמה שנים, אבל אם הוא יותר מזה, אז לא. גם בזה יש עוד תנאים, זה לא כל כך פשוט. [רואים שאנשים גדולים שבדור האחרון שכל יום כולם לומדים] נכון, בדיוק, זה מה שהאריז"ל אומר, שזה לא שייך. שהיום כתוב "חטוף ואכול, חטוף ושתה"[לג], זה גם לגבי הלימוד, צריך לחטוף. כתוב שבעל תשובה צריך לחטוף, כמו שלמדנו על רבי עקיבא שכך גם היה לומד, grab, "חטוף ואכול, חטוף ושתה". זה סדר של בעל תשובה, הוא לא מתכנן את עצמו. כל יום הוא חוטף. זה נקרא עבודת בנימין, יש שיחה של הרבי שליט"א[לד] שבעל תשובה נקרא בנימין, שנקרא "צדיק תחתון", והוא "זאב יטרף"[לה]. מה זה "זאב יטרף"? הוא אומר ש"זאב יטרף" פרושן שכל החיים שלו הוא רק טורף, כלומר, הוא חוטף, חטפן, graber. מה שאפשר לחטוף חוטפים זה נקרא סדר של בעל תשובה.

רצית לומר עוד משהו? [רציתי לדעת איפה זה כתוב] כנראה בשער מאמרי רז"ל לפרקי אבות. [הוא מדבר מה כן צריך ללמוד?] יש הרבה, בפרי עץ חיים יש שער שלם, שער הנהגת הלימוד, מה צריך ללמוד. השקפת החסידות לא כל כך קיצונית, שם זה לגמרי קיצוני. [ראיתי מה שכתוב בהקדמה לעץ חיים] לא רק בהקדמה, יש בפרי עץ חיים שער הנהגת הלימוד.

מעבר מלימוד לחינוך לאור התבוננות במסירות הנפש

"נעוץ סופן בתחלתן", אז קודם כל מה עכשיו הסברנו? שכל שלש מדרגות ההתבוננות הן ה-צ של הצלם. הכל נקרא נשמה, אבל יש בה גם נפש-רוח-נשמה. שאלו מתי צריך להיות מחנך? מחנך ומדריך צריך כאשר יש בעיה, כשלא חלק. אם הכל חלק צריך לימוד. כאשר יש בעיה צריך חינוך והדרכה. הרבי הרש"ב אמר שהמחנך הראשון הגדול, "ראש המחנכים", הוא הבעל שם טוב ו"ראש המדריכים" הוא אדמו"ר הזקן[לו]. זה נקרא חינוך והדרכה. כמו שאמרנו, יש מקדים רפואה למכה, ועכשיו זה הדור שצריך חינוך והדרכה. זה כל החסידות, התקשרות הרבי וכו', וגם משפיע וגם רבי.

כמובן, כל פעם שיש בעיה, להתגבר נגדה צריך לגלות כחות יותר פנימיים. אמרנו שאם הכל היה חלק אז היה מספיק לימוד, אבל הכח לחנך הוא הרבה יותר עמוק בנפש מאשר הכח להעביר ידע, וזה לפי הכלל שכדי לרדת יותר נמוך צריך להתחיל ממקום יותר גבוה. אם יש בעיה שצריך לפתור אותה – צריך כח הרבה יותר עמוק מאשר אם הכל היה חלק.

לכן באמת מחנך ומדריך הם דבר הרבה יותר עמוק בנפש מאשר מורה. בכל זאת, מה שאנחנו מסבירים כאן מדרגות מסודרות הוא המשכת מוחין לפי הסדר של מוחין דנה"י, של עשיה, מוחין דחג"ת ומוחין דחב"ד, שכולם היו יכולים להיות במצב אידיאלי על ידי לימוד. אבל דבר זה עצמו, אם אני רואה שאני רוצה ללמד כאן וזה לא הולך, אם הייתי בן אדם – הייתי אומר שלא מספיק שאני מלמד, אני צריך גם לחנך בשביל שהתוכן יכנס. כל אדם מנסה קודם כל את הקל, ואם אחר כך הקל לא הולך לו צריך נשק יותר חם, משהו יותר קשה.

[מה היית עושה אז?] עוד פעם, קודם מנסים להיות מורה, אולי זה יספיק, מלמדים את החומר, אולי זה יפעל. כמו רבי נחמן. רבי נחמן הרבה שנים גילה תורה. אחר כך יום אחד בהיר הוא קם ואומר לחסידים שלו שראיתי שהתורה כבר לא פועלת, התורה שאני אומר, לכן צריך משהו חדש, סיפורי מעשיות, שאולי לספר סיפורים זה מה שיעזור. מהם סיפורי מעשיות לעניננו? סיפורי מעשיות הם מדרגה גבוהה מאד, אבל הם כמו להתחיל להיות מחנך. אף על פי שלא כל כך מובן למה סיפורי מעשיות הם התחלה להיות מחנך, אבל הענין העמוק בזה הוא, שרבי נחמן עצמו הסביר, שסיפורי מעשיות שהוא מספר הם סיפורים מימי קדם, כלומר שהם סיפורים על שורשי נשמות וכל מיני גלגולים והרפתקאות של גלגולי נשמות.

לכן כשהוא מספר את הסיפורים האלו הוא מתעסק עם הנשמות, כלומר שהוא מחנך את הנשמות – הוא מספר לאדם על עצמו ופשוט מתעסק בעבודה עם נשמות. כמובן, יש נשמות גם בתורה, אבל זו בחינת שורשי הנשמות כמו שהם בתורה, אבל כשמספרים סיפורי מעשיות מתעסקים רק עם הנשמות, 'טהור' – נשמות וגלגולי נשמות. זה נקרא סיפורים מימי קדם. אם כן, זהו בדיוק המעבר, שיום אחד הוא קם ואומר שעכשיו צריך סיפורי מעשיות. זה נקרא מעבר ממורה למחנך. זו דוגמה. [אולי תספר סיפורים כאלה] צריך לקבל את זה. אני עוד לא קיבלתי סיפורים כאלה, אבל זה קשה.

עוד פעם, כל אחד רוצה את הקל, עבודה קלה. חינוך הוא עבודה קשה. המטרה הסופית היא אותה מטרה – להחדיר את אותם הדברים, להחדיר את הצלם, "אך בצלם יתהלך איש"[לז]. אם אפשר להחדיר אותו, להכניס את הצלם על ידי לימוד, אז בסדר. אבל אם אי אפשר – צריך חינוך, והוא דורש הרבה יותר עומק, הוא דורש את הכרת המהות והתענינות עמוקה וכו' וכו'.

[רבי נחמן סיפר סיפורים לאנשים ספציפיים?] בשעת הסיפור היו חסידים סביב, לא היו המונים. אני לא חושב שהיו יותר מכאן, פחות מכאן. היו כמה חסידים כשהוא סיפר. אחר כך רבי נתן הלך וכתב. [מה שיש בספר אלו כל הסיפורים שהוא סיפר?] יש עוד הרבה קטנים שכתובים בכוכבי אור ובעוד מקומות. היו סיפורים בהמשכים. הסיפור של ז בעטלער'ס לא היה בפעם אחת. זה היה סיפור ארוך, לא מספרים אותו בפעם אחת, זה נקרא סיפור בהמשכים, ואפילו רבי נחמן לא הגיע עד הסוף.

[גם הסיפור של הבת מלך גם לא נגמר] כן, לא נגמר לגמרי. אבל כאן ב-ז בעטלרס אז יש אחד שלם שחסר, כל היום האחרון, שהוא היום של שמשון. שמשון הוא הבעטלר בלי רגליים. בחז"ל כתוב[לח] ששמשון היה חיגר בשתי רגליו, הוא הבעטלר השביעי, ואת הסיפור שלו הוא לא סיפר. הוא סיפר את כל הסיפורים, רק של שמשון הוא לא היה יכול לגלות. מה ששמשון עובר – זה אף אחד לא יכול לגלות. [איך זה מתקשר עם הפשט ששמשון היה חיגר?] למה לא מתקשר? אתה סומך על הדמיון שלך? עכשיו, כשאתה יודע שהוא חיגר, תקרא שוב את כל הסיפור ותראה אם הוא הולך או לא הולך. אי אפשר לסמוך על ההשקפה הראשונה, לא ידעת שהוא חיגר.

הדבקות העצמית והטבע היהודי במסירות נפש

אם כן, יש כאן שלש מדרגות התבוננות, למעלה מהן הסתכלות ועוד יותר למעלה דבקות. יש כלל גדול בתורה "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן".

— הַדְּבֵקוּת הָעַצְמִית וּנְכוֹנוּת מְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ —

אצלנו הסוף וההתחלה הם דבקות עצמית, המדרגה הכי גבוהה של יחידה שבנפש, והמדרגה הכי נמוכה כאן אצלנו היא נכונות למסירות נפש, שהיהודי מתבונן שהוא מוכן למות על קידוש השם. ברור כאן ששתי מדרגות אלה הקיצוניות הולכות יחד. "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", התחלה, הדבקות העצמית, והסוף, הנכונות מסירות הנפש, הולכות יחד.

שֶׁהֲרֵי טֶבַע זֶה בְּיִשְׂרָאֵל לִמְסֹר אֶת נַפְשׁוֹ עַל קִדוּשׁ שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ מֻטְבַּע וְנָטוּעַ בַּדְּבֵקוּת הָעַצְמִית

הדבקות היא גילוי דבקות, שהוא מגלה ומרגיש דבקות, ונכונות למסירות נפש היא העלם העצמי של הדבקות, מהיכן שהדבקות באה. עוד פעם, כשיהודי מתבונן על נכונות למסור את נפשו על קידוש השם הוא מתקשר להעלם העצמי, שהגילוי שלו הוא הדבקות. זה נקרא "נעוץ סופן בתחלתן", כלומר שהסוף נעוץ בפנימיות התחלה, אפילו יותר גבוה מהתחלה. התחלה זו דבקות, אבל הדבקות הגלויה. יש הרבה מאמרים, במיוחד של הרבי האמצעי, והכי חשוב הוא ההקדמה שלו לספר שערי אורה, בהם הוא מסביר שמסירות נפש בפועל היא אין סוף יותר מכל דבקות שיכולה להיות אצל צדיק. אפילו המדרגה הכי גבוהה של דבקות לא מגיעה למסירות נפש בפועל, בגלל שהיא העלם העצמי, ואילו הדבקות היא רק גילוי העלם זה. זה נקרא "נעוץ סופן בתחלתן", בפנימיות ועצמיות התחלה.

[מוסר נפשו עד מוות או מוסר נפשו באיזו פעולה חשובה?] אם הוא כמו אברהם אבינו בדיוק עם אותו כח נפשי אז זה אותו דבר. כלומר, באותו כח הוא עושה משהו כאילו שהיה מת, אז זה אותו דבר, הוא לא חייב למות. באמת ה' לא רוצה שימות, אבל הוא רוצה שבאמת תעשה דברים ממש עם אותו הכח של אדם שהולך למות על קידוש השם, ואז זו מסירות נפש בפועל, ואז זה גילוי עצמות. הדבקות היא רק גילוי אור מהעצם, והמסירות היא העצם עצמו. [כמו משה שאמר לקב"ה, בשעה שרצה לעשות ממנו עם חדש, "מחני נא"[לט]?] זו מסירות נפש, ודאי, שמוסר את עצמו על עם ישראל.

טבוע-נטוע-קבוע

כאן יש דיוק במשפט מהתניא בו הוא קורא לדבר זה טבע, אינסטינקט, שיהודי מוכן, הנכונות למות על קידוש השם היא טבע בנפש כל יהודי.

שֶׁבְּנִשְׁמַת כָּל אֶחָד וְאַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא הִיא מְקוֹר הָאַהֲבָה הַמְּסֻתֶּרֶת שֶׁבַּלֵּב.

יש בחסידות מושג כזה, ראינו אותו בשיחה של הרבי שלמדנו לפני כמה ימים, שיש כחות כמו שהם בעצם הנפש. כל כחות הנפש – כל עשר הספירות – הם בתוך עצם הנפש, שזה לפני שהם בתת-מודע.

בדרך כלל יש שלש מדרגות. יש את כל הכוות חכמה-בינה, הכל כמו שהם בעצם הנפש; אחר כך הם ישנם בתת-מודע; אחר כך הם במודע. תת-מודע היינו מה שנקרא בחסידות העלם, מודע היינו גילוי והעלם עצמי, איך שהם בעצם. [תת-מודע הוא מה שהרב קורא על-מודע?] כן, אותו דבר. על-מודע סתם, או תת-מודע, הוא מדרגת כתר, אבל איך שהם בתוך העצם היינו רדל"א, תלוי איך מגדירים את הביטוי רדל"א. זה נקרא העלם העצמי.

לכחות אלה שבעצם – ששוב, יש בו את כל הכחות – יש בחסידות שלשה ביטויים שכולם כמו חרוז, שלש מלים של "לשון נופל על לשון". לפעמים[מ] הם נקראים כחות מוטבעים בעצם; ולפעמים[מא] קוראים להם כחות נטועים בעצם; ולפעמים[מב] קוראים להם כחות קבועים בעצם. קבוע-נטוע-טבוע. עוד פעם, אלו לשונות שלא כתוב בחסידות על ההבדל ביניהם.

מה זה טבוע? כמו שטובעים מטבע, חקיקה עצמית, חקיקה בתוך העצם, הדבר חקוק. זה נקרא טבוע, כמו מטבע. יש מושג של אותיות חקיקה[מג]. יש אותיות חקיקה בתוך אור אין סוף, בתוך העצם. כמובן, שם הן בבחינת "נמצא בלתי מציאות נמצאת" בלשון החסידות[מד]. הן שם, אבל אין להן שום מציאות נמצאת – "נמצא בלתי מציאות נמצאת". בכל זאת, אותיות החקיקה בתוך העצם. זה פרוש טבוע.

מה זה נטוע? אנחנו יודעים שהמושג נטוע לקוח מלשון חז"ל. יש סוגיה מאד חשובה בגמרא, שהיא אחת מיסודות ההלכה למשה מסיני, שנקראת דין "עשר נטיעות"[מה], שכאשר יש עשר נטיעות בשדה אחד מותר לחרוש עד ערב שביעית וכו'. אז יש מושג בחז"ל "עשר נטיעות", והביטוי "עשר נטיעות" הוא ממשה רבינו. זה ביטוי נסתר, לכן יש אפילו מחלוקת בגמרא מה הפירוש שלו.

חז"ל, כמו הרבה דברים, מקבלים גזרה שוה, ואסור לדרוש גזרה שוה לבד, צריך לקבל אותה. כתוב שמקבלים את המלים אבל לא את הלימוד – לא יודעים מה זה אומר. יש הרבה סוגיות כאלו בגמרא. לדוגמה, מקובל "קיחה-קיחה משדה עפרון"[מו], קיבלו את הביטוי הזה. מישהו מסר למישהו, ממשה רבינו עד ימי חז"ל "קיחה-קיחה משדה עפרון". אבל מה לומדים מ"קיחה-קיחה"? מה בדיוק צריך לעשות עם זה? זה לא תמיד קיבלו. יש כמובן שכן ויש שלא. רק קיבלו משהו, איזה מן פתגם קבוע, והיו צריכים לפרש אותו, ולכן יש הרבה פעמים מחלוקות בהלכה למשה מסיני. קיבלו פתגם מאד חשוב, "דין עשר נטיעות הלכה למשה מסיני". מה בדיוק הן עשר נטיעות? חז"ל צריכים לדון מה הדין. "עשר נטיעות" אלה בנפש הן הכחות העצמיים, מה שנטוע בעצם הנפש.

אחר כך יש עוד ביטוי – קבוע, קביעות. הכחות הקבועים בעצם. שוב, עדיין לא ראיתי במאמר חסידות בחב"ד שמחלקים בין המושגים האלה, אבל כיוון שאלו שלש מלים, שלשה מושגים, צריך משהו לחלק. לכן, לפי דעתי צריך להסביר. הרי גם בכחות הגלויים בנפש יש שלש מדרגות, שאצל הראשונים נקראים מושכל-מורגש-מוטבע – חב"ד הם מושכל; חג"ת הם מורגש; ונה"י, המעשה, הם מוטבע.

אם כן, יש לנו כבר מלה אחת שאנחנו יודעים מהי: כאשר אומרים כחות הטבועים או המוטבעים בעצם הנפש, הם באמת כוללים את כל הכחות, אבל מצד נה"י, מצד המוטבע; וכאשר אומרים כחות הנטועים בעצם הנפש אז הם "עשר נטיעות", עשרה כחות, אבל כולם מצד החג"ת, המורגש, בגלל שהמורגש נקרא עץ, צומח. בחסידות[מז] כל מדות הלב הן בחינת צומח. לכן לצומח כמו שהוא בעצם הנפש ראוי לקרוא נטוע.

טבוע הוא כמו מטבע דומם. אלו אותיות חקיקה, מעשה שבבחינת דומם. לכל הכחות מצד נה"י ראוי לקרוא כחות טבועים או מוטבעים בעצם; לכל הכחות מצד המורגש ראוי לקרוא כחות נטועים בעצם; ולכל הכוחות מצד חב"ד שנקרא מושכל ראוי לקרוא קבוע, בגלל שקבוע הוא כמו המושג בחז"ל "קביעות עתים לתורה"[מח], וכתוב בחסידות[מט] שמהי קביעות עתים לתורה? המשכת מדרגת התורה איך שהיא קבועה בעצם הנפש. עיקר הקביעות הוא מצד הדעת – קביעות היא "התקשרות והתחברות"[נ] שמצד הדעת. עיקר הקביעות בעצם, שהדבר קבוע בעצם – הדבר נכון בכל הכחות, אבל – הוא מצד המושכל, מצד החב"ד, ובתוכם העיקר הוא הדעת. כמו "קביעות עיתים לתורה", שה"עתים לתורה" יהיה קבוע, זאת אומרת שהתורה תהיה קבועה בעצם הנפש.

כך אפשר להסביר. עוד פעם, זו היתה נקודה בפני עצמה, שאפשר להסביר את הבחינות טבוע-נטוע-קבוע בעצם, שהן הכחות העצמיים אבל מצד חלוקתם בעצם הנפש.

[חסר הסיום]