הקדמת המערכת

מאז שחרב בית-המקדש וגלו ישראל מארצם, לא פסקו מעם ישראל הזכרון והגעגועים לזמן שבו ישוב לארצו, ישוב ל"טבע יהדותו" האמיתי בקיום התורה והמצות במלואן, יחדש את חייו הלאומיים הממלכתיים, ויזכה להשראת שכינה בתוכם דרך בית המקדש שייבנה בקרוב.

אמנם, בדורות הרבים והארוכים של הגלות היה עיקר עיסוקם של חכמי ישראל במִצוֹתיו של היחיד, ובעבודת ה' – עבודת הנפש – של היחיד. מלבד אצל גדולים בודדים, כגון הרמב"ם, נזנח מאד העיסוק במִצוֹת הציבור ובפנימיותן, ונשארו הן בבחינת "הלכתא למשיחא" – כשיבוא המשיח הוא כבר ידע כיצד לטפל להתייחס ולפסוק בכל הענינים הללו.

עם פריחתן של הקבלה והחסידות, הופחה רוח חדשה בניצוץ של התקוה הממשית לגאולה ולמשיח. המשיח עצמו נתגלה למורנו הבעל- שם-טוב זי"ע והתנה את ביאתו ב"יפוצו מעינותיך חוצה" (שהרי תורת החסידות היא ראשית ההתגלות וה"טעם" הטוב של תורתו של משיח). מאז, חיה בתודעתם של רוב היהודים הידיעה, כי לא יבוא העולם אל תיקונו, ואף תיקון האדם הפרטי לא יהא שלם, אלא כאשר תבוא הגאולה האמיתית והשלמה, יחזרו למקומם מלכות ישראל האמיתית ובית המקדש, ואף תנבע ותתגלה "תורה חדשה" – תורתו של משיח (כנאמר במדרש והודגש רבות בשיחותיו של הרבי מליובאוויטש). ממילא, נדרש מאתנו לעסוק ולברר גם את ה"הלכתא למשיחא", במגמה "להביא לימות המשיח".

בדורנו, שהוא דור בו כבר רואים ומרגישים כי החלו התקוות להתממש, וכי קרובה השעה בה הן יתממשו במלואן (כדבריו הברורים של הרבי מליובאוויטש), גוברת הדרישה להעמיק ולברר את השאיפות אליהן ראוי לנו לשאת פנינו, ואת מקורן במִצוֹת התורה ומשמעותן הפנימית המתגלה על-ידי חכמת פנימיות התורה.

ויתרה מזאת – דווקא בדור בו כבר זכינו לתחילת המימוש של שיבת עם ישראל לארצו והתישבותו בארץ, חשוב להדגיש את התקשרותנו ורצוננו במימוש תקוות כל הדורות, ולא לשקוע ב'הסתפקות במועט' שלילית המוותרת על שאיפותינו למלכות ישראל שלמה ואמיתית, להכרתת וביעור הרע מן העולם, ולבנין בית המקדש והשראת השכינה (שהן שלש מִצוֹת הציבור אותן מנו חז"ל: "להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה").

וכך דרשו חז"ל: "תני רבי שמעון בן יוחי... בשלשה דברים הן עתידין למאוס במלכות שמים ובמלכות בית דוד ובבנין בית המקדש... אמר רבי שמעון בן מנסיא אין ישראל רואין סימן ברכה לעולם עד שיחזרו ויבקשו שלשתן, הדא הוא דכתיב 'אחר ישובו בני ישראל ובִקשו את ה' אלהיהם', זו מלכות שמים, 'ואת דוד מלכם' זו מלכות בית דוד 'ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים' זה בנין בית המקדש" (מדרש שמואל, מהדורת בובר יג, ד).

מִצוֹת הציבור – מצות ה"מלכות", שעליה נאמר "בנין המלכות מן הגבורות" – מתאפיינות בכך שהן נזקקות לשימוש בולט בצד הגבורות והדין של הקדושה (יותר מאשר מצות היחיד), ובעיסוק רב בהבדלה בין קודש לחול ובין ישראל לעמים. אפשר שזוהי הסיבה העיקרית לכך שקיימת הנטייה בעם למאוס במִצוֹת הללו, וודאי שיש להמתיק את טעמן על-ידי התייחסות אליהן מתוך נקודת ההשקפה הפנימית של פנימיות התורה. ידועים דברי הרשב"י ז"ל שעל ידי העיסוק ברזי תורה (כפי שנתגלו בספר הזהר הקדוש) "יפקון ביה מן גלותא ברחמים", וכדברי הרבי מליובאוויטש שגם ענינים של גבורות ודינים אפשר לקיים (בהשראת תורת החסידות) ב"דרכי נעם".

***

סדרת הספרים "מלכות ישראל" באה להאיר באור חדש את מכלול המִצוֹת ודרכי הפעולה של הציבור בדרך לגאולה האמיתית והשלמה. היא כוללת מאמרים רבים, העוסקים כולם בנקודת המבט של פנימיות התורה על הדרכים המעשיות שבהן מתבטאת ומתגלה הגאולה, בתוך המציאות ממש. מספר מאמרים כאן ממחישים את החיבור המיוחד שניתן וצריך להיעשות בין תורת הנגלה ותורת הנסתר, בכך שהם עוסקים במפורש ובמפורט בפרשנות פנימית ובהעמקת המשמעות של סוגיות הלכתיות מתוך המבנים והרעיונות של הקבלה והחסידות.

מבנה הסדרה, הכולל חמשה שערים, מיוסד על מאמר חז"ל: "שלש מִצוֹת נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה":

שער ראשון: "מִצוֹת הצבור", מבאר ומברר את הסדר שעל-פיו מסודרות המִצוֹת הללו. והוא כנגד פתיחת המאמר: "שלש מִצוֹת...".

שער שני: "העם והארץ", מקדים ומבאר את עניינם של הנפשות (עם ישראל) והמקום (ארץ ישראל) שדוקא בהם ודרכם ניתן להביא להשראת שכינה בתוך המציאות התחתונה ממש. והוא כנגד המשך המאמר: "...נצטוו ישראל בכניסתן לארץ...".

שער שלישי: "מלכות, מלך וסנהדרין", עוסק במצות העמדת המלך, המצוה הראשונה, בדמותה של המלכות הראויה, ובכלל המבנה של הנהגת העם.

שער רביעי: "מלחמות הוי'", כשמו כן הוא, מרחיב את הדיון במצות מחית עמלק, המצוה השניה, ובמלחמות בכלל.

שער חמישי: "בית המקדש", מבאר ומאיר את היעוד השלם, המצוה השלישית: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

***

רובם של המאמרים נדפסו בשמונה חוברות "מלכות ישראל" שיצאו בין השנים תשמ"ו לתשנ"א. החוברות החלו לצאת לאחר פטירתו ולזכרו של הרב החסיד ר' משה צבי הלוי סגל זצ"ל (חותנו של המחבר, הרב יצחק גינזבורג) שכל חייו היו קודש להגשמת החזון של חידוש המלוכה בישראל ובנין בית המקדש – עוד מאז שחירף נפשו לתקוע תקיעה גדולה במוצאי יום הכיפורים תרצ"א (שהוא גם יום פטירתו בשנת תשמ"ו) ליד הכותל המערבי בזמן שלטון המנדט הבריטי (זכות – כך כתב לו הרבי מליובאוויטש – שתעמוד לו לעד. לקווי דמותו ומפעלי חייו, ראה ספרו "דור ודור").

חלקם של המאמרים נרשמו על-ידי תלמידי הרב, ומכאן השוני המורגש בסגנונם של המאמרים השונים.

לקראת הדפסת הספר, סודרו המאמרים לפי נושאיהם בשערים השונים, וכן נוספו מאמרים חדשים שעדיין לא נדפסו כלל. ובייחוד – כל המאמרים נערכו בעריכה חדשה ומרעננת על-ידי חברנו יוסף פלאי שי', מן הכולל "אדרת אליהו" אשר בבית הכנסת "שלום על ישראל" ביריחו ת"ו, שיגע רבות, ובכשרון רב ערך את המאמרים בצורה נאותה התואמת את תוכנם הפנימי, ובסגנון תורני השוה לכל נפש. עליו ועל שאר החברים שתרמו בכתיבה וסייעו להוצאת ספר זה לאור באופן נאה ומתוקן נאמר: "כל המזכה את הרבים... זכות הרבים תלוי בו".

יזכנו ה' שיביאו הדברים הנדפסים פה לחידוש ורענון הצפייה והבקשה לגאולה האמיתית והשלמה, ועל-ידם יקוים "אחר ישֻבו בני ישראל ובִקשו את הוי' אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל הוי' ואל טובו באחרית הימים". ועד שתתקיים בנו נבואת יחזקאל:

...כֹּה אָמַר אֲדֹנָי הוי' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ... וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם. וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב... וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם... וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי הוי' מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם.