מאז שחרב בית-המקדש וגלו ישראל מארצם, לא פסקו מעם ישראל הזכרון והגעגועים לזמן שבו ישוב לארצו, ישוב ל"טבע יהדותו" האמיתי בקיום התורה והמצות במלואן, יחדש את חייו הלאומיים הממלכתיים, ויזכה להשראת שכינה בתוכם דרך בית המקדש שייבנה בקרוב.

אמנם, בדורות הרבים והארוכים של הגלות היה עיקר עיסוקם של חכמי ישראל במִצוֹתיו של היחיד, ובעבודת ה' – עבודת הנפש – של היחיד. מלבד אצל גדולים בודדים, כגון הרמב"ם, נזנח מאד העיסוק במִצוֹת הציבור ובפנימיותן, ונשארו הן בבחינת "הלכתא למשיחא" – כשיבוא המשיח הוא כבר ידע כיצד לטפל להתייחס ולפסוק בכל העניינים הללו.

עם פריחתן של הקבלה והחסידות, הופחה רוח חדשה בניצוץ של התקוה הממשית לגאולה ולמשיח. המשיח עצמו נתגלה למורנו הבעל_ שם_טוב זי"ע והתנה את ביאתו ב"יפוצו מעינותיך חוצה" (שהרי תורת החסידות היא ראשית ההתגלות וה"טעם" הטוב של תורתו של משיח). מאז, חיה בתודעתם של רוב היהודים הידיעה, כי לא יבוא העולם אל תיקונו, ואף תיקון האדם הפרטי לא יהא שלם, אלא כאשר תבוא הגאולה האמיתית והשלמה, יחזרו למקומם מלכות ישראל האמיתית ובית המקדש, ואף תנבע ותתגלה "תורה חדשה" – תורתו של משיח (כנאמר במדרש והודגש רבות בשיחותיו של הרבי מליובאוויטש). ממילא, נדרש מאתנו לעסוק ולברר גם את ה"הלכתא למשיחא", במגמה "להביא לימות המשיח".

בדורנו, שהוא דור בו כבר רואים ומרגישים כי החלו התקוות להתממש, וכי קרובה השעה בה הן יתממשו במלואן (כדבריו הברורים של הרבי מליובאוויטש), גוברת הדרישה להעמיק ולברר את השאיפות אליהן ראוי לנו לשאת פנינו, ואת מקורן במִצוֹת התורה ומשמעותן הפנימית המתגלה על-ידי חכמת פנימיות התורה.

ויתרה מזאת – דווקא בדור בו כבר זכינו לתחילת המימוש של שיבת עם ישראל לארצו והתישבותו בארץ, חשוב להדגיש את התקשרותנו ורצוננו במימוש תקוות כל הדורות, ולא לשקוע ב'הסתפקות במועט' שלילית המוותרת על שאיפותינו למלכות ישראל שלמה ואמיתית, להכרתת וביעור הרע מן העולם, ולבנין בית המקדש והשראת השכינה (שהן שלש מִצוֹת הציבור אותן מנו חז"ל: "להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה").

וכך דרשו חז"ל: "תני רבי שמעון בן יוחי... בשלשה דברים הן עתידין למאוס במלכות שמים ובמלכות בית דוד ובבנין בית המקדש... אמר רבי שמעון בן מנסיא אין ישראל רואין סימן ברכה לעולם עד שיחזרו ויבקשו שלשתן, הדא הוא דכתיב 'אחר ישובו בני ישראל ובִקשו את ה' אלהיהם', זו מלכות שמים, 'ואת דוד מלכם' זו מלכות בית דוד 'ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים' זה בנין בית המקדש" (מדרש שמואל, מהדורת בובר יג, ד).

מִצוֹת הציבור – מצות ה"מלכות", שעליה נאמר "בנין המלכות מן הגבורות" – מתאפיינות בכך שהן נזקקות לשימוש בולט בצד הגבורות והדין של הקדושה (יותר מאשר מצות היחיד), ובעיסוק רב בהבדלה בין קודש לחול ובין ישראל לעמים. אפשר שזוהי הסיבה העיקרית לכך שקיימת הנטייה בעם למאוס במִצוֹת הללו, וודאי שיש להמתיק את טעמן על-ידי התייחסות אליהן מתוך נקודת ההשקפה הפנימית של פנימיות התורה. ידועים דברי הרשב"י ז"ל שעל ידי העיסוק ברזי תורה (כפי שנתגלו בספר הזהר הקדוש) "יפקון ביה מן גלותא ברחמים", וכדברי הרבי מליובאוויטש שגם ענינים של גבורות ודינים אפשר לקיים (בהשראת תורת החסידות) ב"דרכי נעם".

hhh

סדרת הספרים "מלכות ישראל", שכרך זה הוא הראשון שבה, באה להאיר באור חדש את מכלול המִצוֹת ודרכי הפעולה של הציבור בדרך לגאולה האמיתית והשלמה. היא כוללת מאמרים רבים, העוסקים כולם בנקודת המבט של פנימיות התורה על הדרכים המעשיות שבהן מתבטאת ומתגלה הגאולה, בתוך המציאות ממש. מספר מאמרים כאן ממחישים את החיבור המיוחד שניתן וצריך להיעשות בין תורת הנגלה ותורת הנסתר, בכך שהם עוסקים במפורש ובמפורט בפרשנות פנימית ובהעמקת המשמעות של סוגיות הלכתיות מתוך המבנים והרעיונות של הקבלה והחסידות.

מבנה הסדרה, הכולל חמשה שערים, מיוסד על החלוקה לשלש מִצוֹת הציבור (מלך, הכרתת עמלק, ובנית המקדש), ולפניהם שני שערים מקדימים:

שער ראשון: "מִצוֹת הצבור", מבאר ומברר את הסדר שעל-פיו מסודרות המִצוֹת הללו.

שער שני: "העם והארץ", מקדים ומבאר את עניינם של המקום (ארץ ישראל) והנפשות (עם ישראל) שדווקא בהם ודרכם ניתן להביא להשראת שכינה בתוך המציאות התחתונה ממש.

שער שלישי: "מלכות, מלך וסנהדרין", עוסק במצות העמדת המלך, בדמותה של המלכות הראויה, ובכלל המבנה של הנהגת העם.

שער רביעי: "מלחמות הוי'", כשמו כן הוא, מרחיב את הדיון במצות מחית עמלק, ובמלחמות בכלל.

שער חמישי: "בית המקדש", מבאר ומאיר את היעוד השלם: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

כרך זה, הראשון, מכיל את שני השערים הראשונים, ויזכנו ה' להוציא בקרוב את שאר הכרכים בהם יבואו שאר השערים.

hhh

רובם של המאמרים נדפסו בשמונה חוברות "מלכות ישראל" שיצאו בין השנים תשמ"ו לתשנ"א. החוברות החלו לצאת לאחר פטירתו ולזכרו של הרב החסיד ר' משה צבי הלוי סגל זצ"ל (חותנו של המחבר, הרב יצחק גינזבורג) שכל חייו היו קודש להגשמת החזון של חידוש המלוכה בישראל ובנין בית המקדש – עוד מאז שחירף נפשו לתקוע תקיעה גדולה במוצאי יום הכיפורים תרצ"א (שהוא גם יום פטירתו בשנת תשמ"ו) ליד הכותל המערבי בזמן שלטון המנדט הבריטי (זכות – כך כתב לו הרבי מליובאוויטש – שתעמוד לו לעד. לקוי דמותו ומפעלי חייו, ראה ספרו "דור ודור").

חלקם של המאמרים נרשמו על-ידי תלמידי הרב, ומכאן השוני המורגש בסגנונם של המאמרים השונים.

לקראת הדפסת הספר, סודרו המאמרים לפי נושאיהם בשערים השונים, וכן נוספו מאמרים חדשים שעדיין לא נדפסו כלל. ובייחוד – כל המאמרים נערכו בעריכה חדשה ומרעננת על-ידי חברנו הרב יוסף פלאי שי', ראש כולל "אדרת אליהו" בבית הכנסת העתיק ביריחו, שיגע רבות, ובכשרון רב ערך את המאמרים בצורה נאותה התואמת את תוכנם הפנימי, ובסגנון תורני השוה לכל נפש. עליו ועל שאר החברים שתרמו בכתיבה וסייעו להוצאת ספר זה לאור באופן נאה ומתוקן נאמר: "כל המזכה את הרבים... זכות הרבים תלוי בו".

יזכנו ה' שיביאו הדברים הנדפסים פה לחידוש ורענון הצפייה והבקשה לגאולה האמיתית והשלמה, ועל-ידם יקוים "אחר ישֻבו בני ישראל ובִקשו את הוי' אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל הוי' ואל טובו באחרית הימים". ועד שתתקיים בנו נבואת יחזקאל:

...כֹּה אָמַר אֲדֹנָי הוי' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ... וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם. וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב... וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם... וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי הוי' מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם.

מבוא

שבח והודיה לה' יתברך על שזכינו להוציא לאור, בצורת ספר מהודר, את מאמרי "מלכות ישראל".

המאמרים מסודרים לפי סדר מצוֹת הצבור, ומן הכלל אל הפרט:

פתחנו במאמרים הדנים בכללות ענין מצות הצבור – "שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ". שלש המצות – מנוי מלך, הכרתת זרעו של עמלק, בנין בית המקדש – נקראו "מצות הצבור[א]" דוקא מפני שהן מוטלות על הכלל לקיימן[ב]. על-פי ההלכה, אין גדר "צבור" בישראל אלא רק כאשר העם יושב בארצו[ג]. ולכן, המצות הללו חלות רק בשעת כניסת ישראל לארץ.

לפי דעת הרמב"ם, אין שיבת ציון וישוב ארץ ישראל[ד] ממנין תרי"ג מצות התורה. שיבת העם ליישב את ארצו היא אמנם מצוה כללית, הקודמת[ה] ומכשירה את קיום כל מצות התורה התלויות בארץ (ובעצם, את כל מצות התורה כולן[ו]). מצוה כללית זו באה לידי בטוי בפרט בשלש מצות הצבור, שאינן רק תלויות בה אלא גם מוציאות מהכח אל הפועל את יעדה ותכליתה – מלך ומקדש.

לפי זה (ששלש מצות הצבור מוציאות מהכח אל הפועל את יעדה ותכליתה של המצוה הכללית – שיבת ציון וישוב ארץ ישראל), יש לפרש את שלמות התהליך כהשתלשלות העולמות מהאצילות העליונה (כלל הכל, אך טרם יצאו פרטי הכוחות שבה מן הכח אל הפועל) עד עולם הזה התחתון (שאין תחתון למטה הימנו). הרי תכלית כוונת הבריאה היא מפני ש"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[ז]. תאוה זו מתגשמת בקיום המצוה של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[ח]. בית המקדש הוא ה"דירה" שלו יתברך בתחתונים.

אך כדי להגיע לתכלית זאת – "ועשו לי מקדש", בעולם העשיה ממש – ישנם שני שלבים קודמים. ראשית כל צריכים לקיים את מצות "שום תשים עליך מלך"[ט], ופירש בזהר[י]: "'שום' לעילא, 'תשים' לתתא". והיינו בסוד המעבר (והחיבור) בין מלכות דאצילות לבין כתר דבריאה. על-ידי מצות מנוי מלך ממשיכים ומוציאים לאור את המלכות דאצילות (שבעבודה הוא ענין "קבלת עול מלכות שמים" בשלמות – "'שום' לעילא") שתתגלה בעולם הבריאה (שבו יש "שכלים נבדלים", ראשית התהוות היש הנפרד משרש האלקות) ובעולמות התחתונים בכלל ("'תשים' לתתא").

מלחמת האור והחשך היא בעולם היצירה, ששם "מקננין" המדות שבלב (כאשר בכל מדה יש "דגש" ו"רפה", מדה דתהו ומדה דתיקון, והמלחמה כבדה ביניהם). עולם היצירה הוא מלשון "יצרים", יצר הטוב ויצר הרע. שם אפילו המלאך הטוב עלול לחטוא כמסופר בחז"ל אודות המלאך מט"ט[יא] וכמבואר בחסידות. ועל-כן, הוא עיקר מדור נשמות הבינונים הנלחמים עם יצרם כל ימי חייהם. כאן זקוק האדם לסייעתא דשמיא מרובה תמיד – "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו"[יב]. וכן מצינו במלחמת עמלק דוקא ("מלחמה להוי' בעמלק מדר דר"[יג]), שפסוק אחד אומר "תמחה את זכר עמלק"[יד], אך פסוק שני אומר "מחה אמחה את זכר עמלק"[טו] (סוד אמת, ה-ת, עבודת האדם, עולה מלמטה למעלה, ואילו ה-אמ, הסיוע האלקי, יורדות מלמעלה למטה), ודוק.

והנה, בעולם האצילות גופא יש לזהות שתי בחינות – שיבת ציון, וישוב הארץ. שיבת ציון מקבילה לכתר דאצילות, הרצון הכללי לשוב אל שרש ההויה היהודית. ישוב הארץ הוא סוד המשכת (ישוב) אורות בכלים (האורות היינו נשמות ישראל, הכלים היינו גופי ישראל החיים בארץ ישראל, נושמים את אוירה וניזונים מאדמתה).

ובקצור: שיבת ציון – כתר דאצילות. ישוב הארץ – עולם האצילות, אורות בכלים. מנוי מלך – ממלכות דאצילות לכתר דבריאה. מלחמת עמלק – דעת דיצירה[טז]. מלחמת ז' עממים – ז"א דיצירהטז. בנין המקדש – עולם העשיה[יז].

ועל כן, לפני קבוצת המאמרים הדנים בכל אחת משלש המצות בפרט (לפי סדרן – מלך, מלחמות, מקדש), קיבצנו את כל המאמרים הדנים בנושאים של העם והארץ. לאחר מכן חילקנו את שאר המאמרים לשלש קבוצות (על פי שלש המצות): מלכות, מלך וסנהדרין; מלחמות הוי'; בית המקדש.

ויהי רצון שנזכה תיכף ומיד ממש לחידוש המלוכה בישראל ולבנין בית המקדש – "מקדש אדני כוננו ידיך"[יח] – בביאת משיח צדקנו, אמן.