לב לדעת
ח
בנח כתיב: "...נח איש צדיק תמים היה בדרתיו, את האלקים התהלך נח"[שמח], הליכה בשוה אליו יתברך[שמט], כביכול. בתחלת פרשת ברית מילה נצטוה אברהם אע"ה: "התהלך לפני והיה תמים"[שנ], הליכה לפניו יתברךב, כביכול. נח היה "מקטני אמנה"[שנא], כנודע, בעוד שאברהם, "האדם הגדול בענקים"[שנב], עלה ובא לגדלות האמונה בה', לפני ברית בין הבתרים, כמ"ש "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[שנג]. אזי הגיע לשלמות מדת ההשתוות – "הן לי לא נתתה זרע וגו'"[שנד], "הן לי לא", הן ולאו שוים אצלו[שנה], כמבואר במ"א. בברית מילה נצטוה אברהם לעלות עוד בקדש על ידי שנוי השם למעליותא, שהוא שנוי המהות בפועל ("אברם אינו מוליד, אברהם מוליד"[שנו]), והיינו שניתן לו הכח מלמעלה לעלות עוד מגדלות מדת אמונתו בה' ולהשיג את מדת הבטחון בטוב השי"ת, טוב הנראה והנגלה לעיני בשר ממש, שסודו כמעלת היושר (רוח[שנז]) על העגולים (נפשי) כנ"ל, שהולך "ישר" למבוקשו (ע"ד נחשון בן עמינדב שקפץ לים[שנח], תוך כדי הליכה "ישר" ליעדם של ישראל ביציאתם ממצרים – הר סיני, כדכתיב: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"[שנט], כמבואר בדא"ח), ללא כל "סבוב" ועקימת דרך. "תמים היה בדרתיו" הנאמר בנח, היינו תמימות בחצוניות הלב (שמדותיו, חג"ת נה"י, כונו "דרתיו", כמבואר בדא"ח[שס] עה"פ "קורא הדורות מראש"[שסא]). "והיה תמים" הנאמר באברהם היינו תמימות במעשה (ע"י מצות ברית מילה[שסב] בפועל ממש) התלויה בתקף תמימות הרצון, ויוצאת מן הכח אל הפועל על ידי התמימות שבנקודה הפנימית שבלב[שסג], בה שורה האמונה האיתנה בהשי"ת – "ומצאת את לבבו נאמן לפניך"[שסד] (שע"י ההתקשרות והדבקות בנקודת האמונה האיתנה, המבוררת מכל סיג ופסולת וכו', בא לבטחון הגמור בהשי"ת, ובשלב אחר שלב – מאמונה לרצון, מרצון לשכל ומשכל לראיה חושיית ממש, וכמו שיתבאר לקמן).
בטחון זה ותמימות זו, הליכה "לפני ה'", הוא ענין המילה בשמיני, שלאחר ולמעלה מיום השבת קדש. שהרי בשבת צ"ל "כל מלאכתך עשויה"[שסה], וכל הנוגע לתקון עולם העשיה נמצא בהשתוות אמיתית אצלו. מה שאין כן ביום השמיני (שכאשר "נולד" ביום אחד למעשה בראשית הוא) יום הראשון לשבוע השני (ע"ד "טבע שני" שלמעלה מ"טבע ראשון", כמבואר בדא"ח), בו ביום בוטח וגומר (דהיינו שה' גומר בעדו[שסו]) את תקון המעשה בפועל ממש ובדרך ישרה, שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם[שסז] (דהיינו "ישר" בפנימיות, "בין אדם למקום", ו"ישר" גם בחצוניות, "בין אדם לחברו", כידוע פרושו בחסידות[שסח] וד"ל). כאשר זוכה לברית מילת בשרו, להיות בשר קדש, מתגלה אצלו סודו של אליהו מלאך הברית, המבשר לאברהם ולבניו אחריו את גאולת ישראל האמיתית, גאולת עולם, כאשר "שמחת עולם על ראשם"[שסט] (בסוד גלוי העטרה דמילה הגדולה[שע] כאשר "וכרות עמו הברית"[שעא] ו"ל). אזי הולך לפני ה', כביכול, כלומר שבכחו לזרז ולהחיש את מועד הקץ, בבחינת "זכו, 'אחישנה'[שעב]"[שעג] וכנ"ל. והיינו גם שפרשת ברית מילה מסיימת את פרשת "לך לך"[שעד] – "להנאתך ולטובתך"[שעה] – בבחינת "נעוץ סופן בתחלתן" וד"ל (וע"פ המתבאר לקמן בענין כח ההסתכלות יומתק ענין "אל הארץ אשר אראך"כז דהיינו שאתן בך הכח לראותה כרצונך הטוב, "ארץ" מלשון "רצון" כנודע[שעו] וד"ל).
והנה כתיב: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע... ובחרת בחיים"[שעז]. ומבואר בדא"ח[שעח] שכונת הדברים היא שבכל דבר ודבר שבמציאות כל העולמות ישנו "מימד" פנימי, רוחני ואלקי, שהוא החיים והטוב, ולעומתו ישנו "מימד" חצוני וגשמי, שהוא הנראה לעין (ללא עבודה, מלשון עיבוד עורות[שעט], להפוך עור, תרתי משמע, לאור[שפ]) בשטחיות ההסתכלות בכל הנמצא (ללא התבוננות מסורה), והוא המות והרע (כלומר מציאות "מתה", כאשר אין בה גלוי אלקות, שהרי השי"ת "מכלכל חיים בחסד"[שפא], שמשפיע חיים ב"כלים" של חסד וטוב, כמבואר בדא"ח, משא"כ במקום הרע, שכולו פניה לגרמיה ו"חסד לאומים חטאת"[שפב], אין שם מקום להשראת החיים האמיתיים כלל וד"ל). בטח (שרש "בטחון") הוא ר"ת ברכה טוב חיים, ג' הדברים הנבחרים שנאמר בהם "ראה" בתורה ("ראה... את החיים ואת הטוב" כנ"ל, ו"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וגו'"[שפג]), כמבואר באריכות במ"א[שפד] ("בטח בדד עין יעקב"[שפה] – "עין יעקב" עולה ברכה טוב חיים, ר"ת בטח, כמבואר שם).
מכאן יש ללמוד שמכח ההסתכלות החודרת של בעל ה"טוב־עין", החדורה במדת הבטחון ב"טוב ה' לכל"[שפו] (ו"ישועת ה' כהרף עין" וד"ל) לשנות את (שטחיות תדמית) המציאות ולקבוע את המציאות ממש בהתאם לרצונו הפנימי (כאשר בטל לרצון השי"ת בתכלית, אך בכל זאת "הולך לפניו" כביכול כנ"ל).
בפרט, יש בקביעה הרצונית (שנוי מהותי במציאות העולם, ע"ד הפרוש בחסידות ל"מאן מלכי רבנן"[שפז], שבכח פסק ההלכה של חכם אמיתי בתורה, לשנות ולקבוע את מציאות העולם כפיו[שפח], שבזה "מולך" החכם על המציאות, בבחינת "אמר מלכא עקר טורא"[שפט]. ראשית התגלותו של כח זה בעם ישראל הוא ענין המצוה הראשונה שקבלנו, כעם, לפני (וכהכנה ל)יציאת מצרים, מצות קדוש החדש[שצ], עליו נאמר "'אתם'[שצא], אפילו שוגגים, 'אתם', אפילו מזידים..."[שצב], וכידוע הספורים של חז"ל בענין זה, והיינו שנאמר למשה רבינו ע"ה "החדש הזה לכם וגו'" – "כזה ראה וקדש"[א] – דהיינו שתחליט אתה לראות "כזה", ואזי "קדש" כאשר באמת תראה לפי החלטתך הפנימית והעצמית. והיינו שהחכמים נעזרים ב"חשבונות" ע"מ לבא לידי החלטה איתנה וד"ל) של ההסתכלות בטוב, ארבעה שלבי מודעות בנפש היהודי: א. אמונה, ב. רצון, ג. שכל, ד. ראיה, וכדלקמן. הכח של קביעה רצונית הוא אמיתת הענין של הבחירה החפשית שבנפש היהודי. נמצא שמדת הבטחון בנפש וכח הבחירה החפשית להתוות את קוי המציאות, עולים בקנה אחד. הבטחון, איפה, מתחיל מנקודת האמונה, אך מורידה ומנחה לרצון ולשכל שבנפש וער להסתכלות של ממש במציאות, הסתכלות פעילה[ב] שבעצם קובעת את המציאות שרואה (וכידוע היום, מעין תופעה זו, במדעי הטבע[ג]):
א. אמונה: ראשית מדת הבטחון, כח הבחירה החפשית והקביעה הרצונית כנ"ל, היא ברור "חזון" האמונה (כל ענין האמונה הוא "חזון" לעתיד. ביחס להוה, וכן לעבר, אין צורך באמונה. בג' רישין שבכתר עליון[ד], שרש חוית ההוה הוא במוחא סתימאה; שרש זכירת העבר בגלגלתא; אך שרש תחושת העתיד־לבא ברדל"א דוקא, המכונה אמונהמט, שהוא הוא ענין התענוג הנעלם ביותר שבעצם הנפש, כמבואר במ"א). ככל שה"חזון" מתברר יותר, כך מתקרב הוא לבא לפועל ממש. ברור האמונה כולל גם את ענין ההפרשה של כל סיג של "אמונה טפלה" מהאמונה הטהורה[ה], שתתגלה "כעצם השמים לטהר"[ו]. ברור האמונה – החזון, נפעל על ידי הכח הכי פנימי שבנפש של "ניכרים דברי אמת"[ז], הבוחן, כביכול, את אמיתת כל חלקי האמונה, אמת העתידה לצמוח[ח] מתוך ארץ חפץ וד"ל[ט].
ב. רצון:ברור האמונה כנ"ל מביא את המאמין באמת לתקף הרצון ביותר, והיינו שרוצה מאד מאד, ובאמת לאמיתו, שיתגשם "חזון" אמונתו (והרי, בעצם, קיים החזון גם כעת, בהעלם בפנימיות המציאות, וכנ"ל שהבטחון עושה מ"העלם שאינו במציאות" "העלם שישנו במציאות") בפועל ממש, ומיד (ע"ד "אנו רוצים משיח – נאו!"). והנה מבואר בדא"ח שאין לך תקיף בכל כחות הנפש ככח הרצון, ושעל כן "אין דבר עומד בפני הרצון" (ואם היה רוצה באמת היה מתחדש כבריה אחרת, השונה לגמרי ממהותו העכשוית, הכל לפי רצונו, שהרי כל דבר ודבר במעשה בראשית נברא "לצביונו"[י], ברצונו, וכן עתה, כמבואר בדא"ח).
ג. שכל:"והחכמה מאין תמצא"[יא]. רצון אמיתי בנפש[יב] כולל בתוכו (בפנימיות "ראשו") בחינת "מוחא סתימאה"[יג], שבלשון החסידות נקרא "כח המשכיל"[יד]. ככל שהרצון מקושר, בתקף רב, בתכלית – המחשת "חזון" האמונה בפועל (שהכל תלוי באמיתת ברורה כנ"ל, ובסוד "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא"[טו] כנודע וד"ל), כך מתפתח בו (בסוד "פתוחי חותם"[טז] וד"ל) השרש הנעלם של החכמה הגלויה שבנפש, שרש היורה חצי הברקה בתדירות, הברקות והמצאות אמיתיות (המתפשטות, נתפסות ונקלטות, לאחר מכן במח הבינה וכו') בנוגע לכל הקשור להמחשת היעד, מגוון רב ונהדר של חדושים אמיתיים בכל מדעי הרוח והגשם, ה"מוכיחים" גם לשכל האנושי, את האמת וה"הגיון" הפנימי של היעד המבוקש[יז]. כאשר גם השכל, על כל רבדיו, מחייב את רעיון היעד והכרח הגשמתו בפועל, ומיד – אזי עת רצון לפתוח עינים עצומות, בבואו לשלב האחרון של תהליך הבחירה והבטחון –
ד. ראיה: "בטח בדד עין יעקב", בטח ר"ת ברכה טוב חיים כנ"ל. והיינו שכאשר בוטח בוודאות גמורה (שהוא ענין מחית זכר עמלק, עמלק בגימטריא ספק) בטוב וכו', לאחר תקון ג' השלבים הנ"ל, אזי ראיתו בראיה חושיית בעיני בשר "תקדש" (ע"ד "כזה ראה וקדש" כנ"ל) את המציאות "קדש להוי'"[יח], בבחינת "ראיה קונה"[יט] את המציאות, בקנין ע"ד משיכה, שמושך את המציאות כולה לרשות הקדושה, בה הכל טוב מאד מאד בפועל ממש, ובסוד רבי עקיבא ש"נכנס (לפרדס – חזון העולם המתוקן) בשלום ויצא (ע"מ למשוך את המציאות התחתונה לאמיתת המציאות המקודשת) בשלום"[כ], ועליו נאמר[כא] "משכני אחריך נרוצה"[כב], שהוא ענין קנין משיכה מכח ההסתכלות, בבטחון גמור בטוב, וכמבואר בדא"ח וד"ל.
האמונה שורה באוירא דכיא דלעילא מן רישא, באויר בו נצוק ה"שמן על ראשך"[כג] ובו דולק (וכידוע בטבע, ומבואר בדא"ח, שללא אויר אין האש יכולה לדלוק, והוא סוד ה־א של אש[כד], בעוד שעיקר יסוד האש הוא סוד ה־ש של אש[כה], כדאיתא בס"י ומבואר במ"א) נר הנשמה, "נר ה' נשמת אדם"[כו] – "בהלו נרו עלי ראשי"[כז]. אל אותו אויר שלמעלה מהראש מגעת "יד אמונה" בתפלה ותחנונים לאל חי (וכמבואר בדא"ח[כח] בסוד "שאו ידיכם קדש וברכו את הוי'"[כט], שהידים עולות לקדש העליון ממש, למעלה מד' אותיות שם הוי' ב"ה, שמשם מתברכות ומתמלאות בכל טוב סלה וד"ל), וכמ"ש במשה: "ויהי ידיו אמונה"[ל] (ותרגומו "והוה ידוהי פריסן בצלו", "צלו" גם מלשון "צלא דמהימנותא"[לא] וד"ל), והוא נאמר במלחמת עמלק, שבו תלוי עיקר הכח להתגבר נגד קליפת עמלק בגימטריא ספק כנ"ל. והיינו דיד ימין, "מוליך לימין משה"[לב], "מנהיג" את חוש הראיה (שניתנה לאות ח[לג], סוד שמיני למילה כנ"ל), כלומר שמחזוק האמונה בא לבטחון בפועל להחליש (לעת עתה, על פי צווי ה'[לד]) את קליפת עמלק מכחו של יהושע, תלמיד משה, דוקא, בסוד "ישועת ה' כהרף עין", ע"י תקון הראיה "אשר עשה משה לעיני כל ישראל"[לה] וד"ל. והוא גם ענין "ובני ישראל יצאים ביד רמה"[לו] (הנאמר בתחלת אותה פרשה), ותרגומו "בריש גלי", דהיינו סוד הראש הגלוי של הכתר העליון, "רישא דלא ידע ולא אתידע", סוד האמונה וד"ל.
עיקר מקום תקיפות הרצון הוא במצח הרצון[לז], והוא בחינת עזות מצח דקדושה, עליה נאמר "הוה עז כנמר"[לח] (תחלת הוראת תורת חיים ב"אורח חיים" שבשלחן ערוך. והיא התכונה הראשונה של "חסיד" כידוע ב"רמ"ח אותיות"[לט]). משכן השכל הוא במח – "חכמה מוחא, איהי מחשבה מלגו"[מ]. חוש הראיה שורה בעין, ובה נאמר "וקל כנשר"פג (לפי פרוש הטור שם). והנה הנשר הוא "מלך" העופות[מא], וכחו הפנימי בעיניו. "קלות" הראיה היינו תכלית הגלוי של כח הבחירה בנפש, בקביעת המציאות הרצויה (ושלילת המציאות הבלתי רצויה), שאזי עט הנשר, בכח ועז ובבטחון אדיר, על טרפו, סוד ברור רפח ("על גוזליו ירחף"[מב] שעולה ע"ה טרף[מג], כמובא בכתבי האריז"ל) של המנהיג האמיתי, "כי מרחמם ינהגם"[מד], וכידוע שהנשר שבמרכבה העליונה קאי על מדת הרחמים דוקא[מה] (ושעל כן גם בגשמיות מצטיין הוא כרחמן על בניו[מו]) – נשר בגימטריא רחמים רבים כנודע.
ביציאת מצרים (וכן לע"ל, וביתר שאת, כמ"ש "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[מז], וכמבואר לעיל בסוד "אהיה אשר אהיה") נאמר "ואשא אתכם על כנפי נשרים"[מח]. ה"כנף" הוא ה"אבר" סתם (כמ"ש "יעלו אבר כנשרים"[מט]), התקיף ביותר שב"עוף יעופף"[נ] כנודע. "על כנפי נשרים" היינו על ידי מדה זו הרמוזה ב"כנפי נשרים", מדת הבטחון העז של העוף (שעל פי פשוטו הוא ענין הבטחון בעצמו שיכול לעוף על פני רקיע השמים כרצונו ודוק) האדיר שבעופות. וכן לעתיד לבא, באלף השביעי לאחר תחית המתים (תכלית ברורי רפח[נא] כנ"ל), נאמר[נב]: "צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותן אינם חוזרין לעפרם (דהיינו על ידי בטחון גמור שבבחינת אל־מות וד"ל), שנאמר[נג] 'והיה הנשאר (רמז ל'נשר') בציון (רמז ל'צדיק יסוד עולם'[נד] המצטיין במדת בטחונו בה' כנודע) וגו' קדוש יאמר לו וגו'', מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים. וא"ת אותם אלף שנים שעתיד הקב"ה לחדש בהם את עולמו צדיקים מה הן עושים, הקב"ה עושה להן כנפים כנשרים ושטין ע"פ המים (ע"ד 'ורוח אלקים מרחפת על פני המים'[נה] וד"ל), שנאמר 'על כן לא נירא וגו' בלב ימים'[נו]. ושמא תאמר יש להם צער, ת"ל 'וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולו ייעפו'"[נז] – הכל בסוד הבטחון המוחלט השולל והופך את טבע הכליון וההפסד (בסוד "כל הוה נפסד", כמבואר באריכות במ"א) לקיום נצחי (בבחינת "נצח ישראל לא ישקר (כלומר ש'שקרו' אינו שקר, אלא אמת לאמיתו כנ"ל) ולא ינחם, כי לא אדם הוא להנחם".
והיינו שמבחינת "לא אדם" באמונה בלתי ניתנת לתזוזה (סוד "מזזות"[נח] – "זז מות", ע"י בחירה עצמית בחיים כידוע), בא לבחינת "נמר" המתגלה בנחישות מצח הרצון כנ"ל; ומבחינת נמר בא לבחינת "אדם" המתוקן ב"שכל טוב יתן חן"[נט] – "חכמת אדם תאיר פניו"[ס]; ומבחינת אדם בא לבחינת "נשר" השט, אלף שנים וכו'[סא], על פני המים (דתורת אדם, כנ"ל וד"ל) לעולם ועד.
נמצא, מכל הנ"ל, שעיקר ענין הבטחון הוא להמשיך מסוד העתיד לבא (שאינו ידוע בעצם, דהיינו סוד ה"ספקות" שברדל"א[סב] מצד עצמו, כאשר הוודאות נקבעה ע"י בחירה חפשית, ובסוד השם הקדוש ככה, ר"ת כתר כל הכתרים וכו', כידוע בכתבי האריז"ל ומהבעש"ט זי"ע, וכמבואר באריכות במ"א) קביעה מוחלטת בהוה ממש, להמשיך את האמונה ב"מחר" הטוב בבחינת "היום" ממש, וכנ"ל בענין "היום" דביאת המשיח. והוא ע"י הדבקות האיתנה בנקודת האמונה, שצריך לציירה היטב ולהורידה לרצון, לשכל ועד לראיה חושיית כנ"ל. והוא ענין סמיכות המצות "ובו תדבק, ובשמו תשבע". עיקר הדבקות היא במחשבה, בחינת בינה הנקראת עולם הבא ולעתיד לבא[סג], דהיינו ההתקשרות למקור האמונה שבנפש (בסוד "פנימיות אמא פנמיות עתיק", כמבואר בדא"ח[סד]). "ובשמו תשבע" (לאחר שיש לך את כל המעלות הכתובות לעיל מיניה[סה]. מפסוק זה נלמד בחז"ל שמותר לישבע לקיים את המצות[סו]) – "תשבע" מלשון שֶׁבַע – היינו ההמשכה בז"ת, גם, ובעיקר, מצד חצוניותן, וכנ"ל בענין הבטחון שהוא ענין ההתחזקות בחצוניות המדות שבלב. כדי שהמשכה זו תוכל להפוך ולהמתיק את הטבע הראשון של חצוניות המדות, עליה לבא מבחינת "רקיעא תמינאה" (מדרגת השמונה שמעל לשבע, כמו שנתבאר לעיל בענין המילה בשמיני דוקא) לתוך השבע (שמזה יובן סוד הלשון דשבועה בלשה"ק בכל מקום, שהוא לשון "נפעל" מאליו וממילא, ש"נשבע", דהיינו שנעשה בבחינת שָׂבֵעַ בכל עצמותו, והוא דוקא כאשר ההמשכה נמשכת מסוד השמיני, סוד העצמות ד"אנכי" שלמעלה מהשבע, וכמבואר בדא"ח). בעוה"ז "לא כשאני נכתב אני נקרא"[סז]. בעוה"ב "כשם שאני נכתב אני נקרא". והיינו ענין השבועה בשם המפורש דוקא, שהוא ענין ההמשכה מהעתיד לבא, מה"עולם הבא", לתוך ההוה ממש – היום! (כאילו שנשבע משיח לריב"ל ודוק).
והנה, עיקר המשכת העתיד להוה הוא בשלב הראשון המתואר לעיל, ההמשכה מבחינת רדל"א (אליו עולה "יד אמונה" שהיא "יד רמה"), האויר ששורה על גבי הראש (בסוד "ריש גלי" כנ"ל), למצח הרצון (שבמצח הרצון הופכת האמונה להיות בבחינת "אנו רוצים משיח – נאו!" כנ"ל). מעבר זה נעשה בסוד "מלא אגרוף גדול – זה אגרופו של בן בטיח (הוא אדם גדול מאד שהיה בזמן המשנה. 'בן בטיח' הוא מלשון בטחון, והוא פלא. ויש גורסין 'בן אבטיח', וכמבואר במ"א סגולת פרי האבטיח לענין הבטחון. 'בן בטיח' עולה אנכי וד"ל). אמר רבי יוסי ישנו כראש גדול של אדם"[סח], דהיינו אגרוף כשעור ראש גדול (ד"אגרוף" היינו אור גוף, ז"ת דעתיק המתלבשים בראש, גלגלת, דאריך, בסוד ז תקוני גלגלתא[סט] בכלל, ותקון רעוא דרעוין במצח הרצון בפרט וד"ל). והוא השעור להביא טומאה במאור (חלון שנעשה לאורה) שנעשה שלא בידי אדם[ע], דהיינו סוד המעבר מרדל"א למצחא שלמעלה מבחינת אדם (וכנודע בדא"ח[עא] שהמצח הוא בבחינת "ארץ... לא ישב אדם שם"[עב], שהרי בחינת "אדם" מתחילה מסוד העינים בפרצוף הפנים). ענין האגרוף העצום הנ"ל הוא ענין דחיפת האמונה, בכח רב, לבחינת "ראש גדול", דהיינו תקף הרצון שבסוד רישא דאריך וד"ל. שעור חלון שנעשה לתשמיש (ולא לאורה, והיינו ענין היכלת לתפוס את המציאות ולהשתמש בה כרצונו בעין שכלו) הוא ב"פותח טפח"[עג] (ע"ד "מגלה טפח וכו'"[עד] וד"ל. כל "פתיחה" היא בחכמה, בסוד "פותח את ידך"[עה] – "יודיך" כנודע[עו]. הטפח הוא גודל המח שבפנימיות ראשו של אדם. "חכמת אדם תאיר פניו", היינו בסוד "טופח על מנת להטפיח"[עז] וד"ל), והיינו המעבר בין הרצון שבמצח לשכל שבמח. שעור מאור שנעשה בידי אדם כ"פונדיון האיטלקי"[עח] (שכגודל "עין אדם"[עט]), דהיינו המעבר בין השכל לראיה חושיית (דהיינו שנעשה בידי אדם – השכל, לשם אורה – הסתכלות גשמית), הוא ענין הברור של מציאות מלכות אדום, מציאות העולם התחתון ממש. סדר השעורים הנ"ל פוחת והולך, כלומר שלא כל מה שנמצא בבחינת הרצון העז יכול לבא לתפיסה והתפתחות בשכל, ולא כל מה שנתפס בשכל אפשר להמחיש בפועל ממש, במציאות התחתונה. כך היא המציאות (כלומר הגבלת ענין הקביעה הרצונית המבואר לעיל) לעת עתה (בעוד שיש הבדל בין הנעשה בידי אדם לנעשה בידי שמים), אך לעתיד לבא (כאשר יתגלה שהכל בידי שמים[פ] ממש, ואפילו יראת שמים[פא] – ולא רק שאין בזה סתירת ענין הבחירה החפשית אלא זוהי תכלית ענין הבחירה החפשית, להיות השראת הבחירה העצמית של קוב"ה ברשות האדם, דכולא חד ממש, וכמבואר במ"א וד"ל) יש לומר שכל השעורים הנ"ל יהיו בסוד מלא אגרופו של בן בטיח (שאגרופו הוא בחינת "שלא נעשה בידי אדם", כנ"ל, ובסוד הנשבע בשם המפורש ממש כנ"ל), וגם עתה הרי ענין הבטחון הוא להמשיך מעין עוה"ב בעוה"ז (כח השמיני הממשיך מסוד השבת דלע"ל לתוך ימי החול וכו') וד"ל.
"'יפתח הוא רבי חנינא בן תרדיון שנשרף (שהוא מעשרה הרוגי מלכות, ונשרף וספר תורה עמו[פב], כנודע), ואשתו על שלא מיחתה בו על שהוגה את השם באותיותיו נהרגהקכז, ובתו נתנה בקובה של זונות מוסגרתקכז. וביפתח כתיב 'ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב'[פג], וזה היה הוגה השם באותיותיו. ועתה נתקנו כי על זה נשרף על קידוש השם, וגם אשתו אז היא אשתו פה, כי לא מיחתה אז גם עתה לא מיחתה, ובתו על כי שנהרגה שלא כדין ניצולה עתה (ושם נהרגה על שהיתה גלגול אשתו של חם בן נח ששמשה בתבה לחפות על הריונה משמחזאל[פד] אשר ממנו נולד סיחון אחי עוג. ומזה מובן מפני מה מספר יפתח באריכות כל כך את ענין מלחמת סיחון, בדבריו אל מלך בני עמון, ודוק)"[פה]. "יפתח בדורו כשמואל בדורו"[פו], עם היותו, ביסודו, "בן אשה זונה"[פז] המושך אליו "אנשים ריקים"[פח]. פציית פיו אל ה' (ע"ד ההוגה את שם המפורש באותיותיו כנ"ל) הוא ענין הנדר – "וידר יפתח נדר להוי'"[פט] ("כל הנודר כאילו נודר בחיי המלך"[צ] – בינה – "רקיעא תמינאה", "וכל הנשבע כאילו נשבע במלך עצמו"קלה – ז מדות הלב, והיינו שבשבועה ישנה המשכה מבחינת השמיני – "חיי המלך" – לבחינת השבע – "המלך עצמו" – כנ"ל, וכמבואר בדא"ח וד"ל), דהיינו המשכת אמונתו האיתנה בהשי"ת (שבכל זאת, בהיותה בסוד רישא דלא ידע ולא אתידע, מתבטאת בלשון תנאי (אותיות איתן וד"ל) – "אם נתון תתן את בני עמון בידי"קלד, דהיינו בחינת "יד אמונה" – "יד רמה" (שבספור יציאת מצרים, ששלח יפתח למלך בני עמון) כנ"ל וד"ל) בבחינת רצון עז ונחוש שבמצחו כנ"ל. אך אין בכחו של יפתח (שלא היה חכם ביותר בתורה[צא], אם כי לדעת האברבנאל אף הוא משלשלת הקבלה[צב] וד"ל) להמשיך את תקף רצונו שיתגלה וייפתח (בסוד פותח טפח כנ"ל) בבחינת שכל בהיר לגמרי. ולכן, אף על פי שנתן ה' את בני עמון בידו (בבחינת ראיה חושיית ממש. והיינו שבחצוניות נמשך הרצון, בדרך מעבר בלבד ולא בהתלבשות פנימית, בפתח שכלו (שעל כן, בכל זאת, נקרא בשם יפתח, לרמז גם על פעלו ובעיקר על בחינתו הזקוקה לתקון ביותר. וזהו גם שנענש פינחס על כך שלא בא אליו לפתוח לו פתח חרטה, בטוב טעם ודעת, לנדרו[צג] ודוק), ועד שנמשך להתגלות בפועל ממש, בבחינת ראיה), חטא בזה שפצה את פיו לה' בנדר שלא השכיל מראש את תוצאותיו בפועל, דבר המראה על חסרון בשלב השני של "פותח טפח" כנ"ל.
בתו (השניה) של רבי חנינא בן תרדיון (ר"ת "והארץ הנה רחבת ידים לפניהם"[צד], כמבואר בסה"ק[צה] שנצוץ קדוש זה של רחב"ת נשתחרר משכם כאשר הרגו שמעון ולוי את כל אנשי שכם. בתו של רחב"ת היא בסוד בתה של דינה שנתעברה משכם – אסנת[צו], בגימטריא ז פעמים חכמה, שלמות "חכמות נשים וגו'"[צז], אשת יוסף הצדיק[צח] וד"ל) היא ברוריא[צט], אשתו של רבי מאיר (שמאיר עיני חכמים בהלכה[ק] מכח המשכיל שבנפש), אשר היתה חכמה ביותר בחכמת התורה, אך בטחה בעצמה, בבטחון מופרז, בזה שכפרה בקביעת חז"ל[קא] ש"נשים דעתן קלה"[קב]. אך, אליבא דאמת, "גדולה הבטחה (מלשון המשכת וגלוי מדת הבטחון בלב) שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים, שנאמר 'נשים שאננות קמנה שמענה קולי, בנות בטחות האזנה אמרתי'[קג]"[קד]. לשון "שאנן" הוא על דרך "רבתים אלפי שנאן"[קה] שדרשו חז"ל[קו] "שאינן", דהיינו סוד האמונה הטהורה (סגולת האשה הישראלית דוקא, בסוד "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים" ו"בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים"[קז], וכמו שמבואר במ"א[קח]), סוד האין האמיתי. "בטחות" היינו כפשוטו, מדת הבטחון החזק בה', סוד היש האמיתי – "אל כל החיים יש בטחון"[קט] – "ראה חיים עם אשה אשר אהבת"[קי]. והיינו שמכח הבטחון (מה ש"בטח בה לב בעלה", סוד "יש בטחון", פרצוף היסוד דאלב"ם כנ"ל. עיקר ענין הבטחון הוא מה שיסוד הזכר (שבבחינת ה"מהות" הנעלמת של כל דבר, כמבואר במ"א[קיא]) בוטח ביסוד הנקבה (שרש ה"מציאות" הנגלית של כל דבר), "בטח" מלשון "טח", כמבואר בפרש"י עה"פ "כמטחוי קשת"[קיב] ואילו עיקר ענין האמונה הוא מה שיסוד הנקבה (המציאות הנגלית) מאמינה ביסוד הזכר (בקיום, הנצחי, של המהות הנעלמת)) נבנה ועולה פרצוף הנוקבא, פרצוף המלכות של כנסת ישראל, מחיל אל חיל (סוד "ברוריה", בברור אחר ברור, החל מברור חזון האמונה וכו', ובסוד "עולם ברור ראית"[קיג], שהוא ההיפך הגמור ממה שנדמה בעוה"ז, עלמא דשיקרא, והיינו הכח לשקר את השקר כנ"ל בסוד משיח בן יוסף, שבכל גלוי שלו עולה הנוקבא מחיל אל חיל בהכנת הכלי לקבל את אור משיח צדקנו באמת וד"ל), עד שנעשו "שוין בקומתם" ועד שעולה היא מעליו ("גדולה הבטחה וכו'") לעתיד לבא, בבחינת "אשת חיל עטרת בעלה" (בסוד שרש הכלים שלמעלה משרש האורות) – "עד דוד הגדיל"[קיד] (דהיינו סוד האור החוזר, שחוזר לקדמותו ממש כידוע בדא"ח, שעולה מסוד "בר נפלא" לעצמות יוסף, שנהרג אף חי מכח נבואת יחזקאל, בגימטריא יוסף, דהיינו ע"י התחזקות עצומה במדתו, מדת הבטחון, כח שניתן לו מלמטה, ממדת המלכות, דוקא. והיינו שמדת האמונה ניתנה לאשה בעצם, אך מדת הבטחון משיגה האשה בעלותה, בסוד אור חוזר, ליסוד בעלה, ו"עד דוד הגדיל" שנעשית עטרה לבעלה במדתו הוא – "גדולה הבטחה וכו'" וד"ל), אכי"ר.
באורים
באור לפרק ב
בפתיחתא דאיכה רבה פ"ל (ובכ"ד במדרשי חז"ל): "ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו. דוד אמר (תהלים חי) ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם, אמר לו הקב"ה אני עושה כן... עמד אסא ואמר אני אין בי כח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו אני עושה... עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקב"ה אני עושה... עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה אמר לו הקב"ה אני עושה...". ומבאר בזהר (ח"א קצח, ב) שמה שכל אחד אמר "אין בי כח" היינו מחשש עונות וחטאים שהאדם דש בעקביו שאינו נשמר מהם כראוי כו' עיי"ש שרק דוד היה נשמר ומפשפש כראוי (והיינו מדת הנקיות שבה הצטיין דוד המלך ע"ה, וכמבואר במסילת ישרים בבאור מדת הנקיות, שלפי ערך הנקיות בנפש – מכל מדה רעה ומכל חטא (בחינת "בר לבב" ו"בור ידי". מ"בר" נעשה "אביר", בלב ובידים, ע"י המשכת אלופו של עולם לשרות עליו ולהאיר בו וד"ל), ובפרט מכל אותן עבירות שאדם דש בעקביו – כך מדת הבטחון. והנה הפסוק "ארדוף אויבי ואשיגם וגו'" הוא שירת החתול בפרק שירה, ומובא בחז"ל (עירובין ק, ב) שאלמלא ניתנה תורה לישראל היינו לומדים צניעות מחתול כו', ופרש"י "שאינו מטיל רעי בפני אדם ומכסה צואתו", דהיינו ענין הנקיות שבכלל הצניעות (ועיין בפרוש עיון יעקב על הע"י שמתיחס לפסוק הראשון שאומר החתול בפרק שירה, לפי כמה נוסחאות, ועיין באריכות במאמר "ארדוף אויבי ואשיגם" במלכות ישראל ז), כך שמעתי מפי הרב חנן פורת שי'. ויש להוסיף, שגם על ידי הבטחון החזק של חלק הצבא במלחמת המצוה של כבוש הארץ לפני שלמות עם ישראל דוקא, זוכים לתכלית הנקיות – "והייתם נקיים מהוי' ומישראל", ועד כדי ש"נקיי הדעת שבירושלים" יוכלו לשבת יחדו עם הכי רחוקים, לכאורה, בענין התישבות הארץ וד"ל).
מכאן מובן היטב ההבדל בין בטחון פעיל שמצד הנצח (מדת דוד מלך ישראל חי וקים) לבטחון סביל שמצד ההוד (חזקיהו אמר "חי חי הוא יודך כמני היום" וד"ל), שהרי מצד הבטחון הסביל, מדת חזקיהו נראית עדיפה טפי ועולה על כולנה, אך מצד הבטחון הפעיל נהפוך הוא ואין לך יפה ממדת דוד המלך (וכן הוא על פי פשוטם של דברי חז"ל והזה"ק. והנה לע"ל גם כאשר איש מזריע תחלה יולדת זכר, דכולו מצד נצח ישראל, מדת הבטחון הפעיל דוקא דבחינת משיח, וכמו שיתבאר לקמן בפ"ז עיי"ש באריכות בסוד "היום". והיינו שהבטחון הסביל יתכלל בבטחון הפעיל להיות שניהם חד גופא (בעוד שקודם לכן היו תרין פלגי גופא כנודע), והוא מכח הקביעה הרצונית שיתבאר לקמן בפ"ח עיי"ש וד"ל. ומה שמובא בשם מוהר"ן ז"ל שהמלך המשיח לא יזדקק לירות אפילו יריה אחת בדרך כבושו את כל העולם כולו (דלא כפשוטם של דברי חז"ל והרמב"ם בענין המלחמות שילחם מלך המשיח), היינו מדת דוד הנ"ל דוקא, אלא שהכל ע"ד "יפקון ביה מן גלותא ברחמים" דייקא. ומה ש"רחמים" הוא גלוי אלקי עליון כו' היינו הענין הנ"ל דהתכללות מדת ההוד במדת הנצח לגמרי לע"ל עד שבמעשה ידינו דוקא נמחיש את ירידת בית המקדש השלישי, הנצחי לעולם ועד, באש מן השמים. מדת דוד היא המדה הגדולה ביותר של התלבשות כח אלקי בכח האדם ממש, בסוד "דירה בתחתונים", ובסוד "ראה ביתך דוד". כאשר זוכים, אזי עיקר הגלוי הוא מצד האור המתלבש האלקי, מדת הרחמים, אך כאשר איננו זוכים כל כך (אך גם זאת זכות רבה ונפלאה עד מאד), אזי עיקר הגלוי הוא מצד הלבוש, שפועל, מן ההכרח, במדת הדין, לזמר עריצים מן הארץ ולהכרית את כל הקוצים והחוחים הסובבים את השושנה העליונה וד"ל.
והנה ארבע המדות דארבעת המלכים הנ"ל הן כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה מלמטה למעלה, אך הכל בסוד אור חוזר (דמדת המלכות) בעצם, שכל הקרוב לצד מטה דוקא חזק ביותר. והיינו שהכח להרוג את האויב, אויב ישראל שהוא אויב השי"ת, הוא בעצם המלכות שבמלכות (מדת דוד מלך ישראל חי וקים כנ"ל), בחינת הכתר דאור חוזר, בעוד שהכח לרדוף בלבד הוא במדות (בחינת ז"א) שבמלכות, והכח לומר שירה בלבד בבינה שבמלכות, והכח לישון על מטתו, בבטול כל עצמותו להשי"ת בלבד, הוא בחכמה שבמלכות. ככל שהאור החוזר עולה ומסתלק, כך מדת ההוד, הוד מלכות, מדת הבטחון הסביל (לעומת עמיתו הפעיל) מתגלה ביותר. והכל תלוי במדת הנקיות, השמירה והפשפוש בעונות וחטאים שאדם דש בעקביו (ובעיקר "אבק לשון הרע"), דהיינו עקבי נצח והוד, "עקבתא דמשיחא", כאשר עיקר היניקה ד"עון עקבי יסובני" שייכת למדת ההוד דוקא וד"ל.
י: |
ישן על מטתו |
ה: |
אומר שירה |
ו: |
רודף |
ה: |
הורג |
באורים לפרק ז
א.
עיין בפרוש "אוצר בלום" שב"עין יעקב" שמקשה הלא משמע שריב"ל חזר ודבר עם אליהו באותו יום ו"עוד היום גדול" לביאת משיח, עיי"ש מה שתרץ. וי"ל ש"היום" הוא ע"ד "עכשיו" – "תכף ומיד" (הערך הממוצע של שתי התבות תכף ומיד עולה ה פעמים יום – היום) – ממש (וכמו בל"א "היינט" ודוק), ובפרט ע"פ פרוש המהר"ל ז"ל ש"היום" הוא בחינה שלמעלה מן הזמן התחתון לגמרי, וממילא נמשך בהרגשת הזמן התחתון ברגע ההוה ממש. והנה סוד "עוד היום גדול" הוא שם קפד, אחורי עב שבחכמה, והיינו בחינת ה"עוד", שהוא האחוריים כנודע, של בחינת "היום". ה"עוד" של בחינת "היום" הוא בסוד "גדול ה' וגו'", עליו נאמר "במקום גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו", סוד הצמצום באוא"ס ב"ה והמשכת הקו להיות "מצרים" דקדושה, כמבואר בדא"ח (עיין קונטרס אחרון של פסח תשמ"ט), והיינו ההסתרה של אמיתת אור פני "היום", אוא"ס ב"ה שלפני הצמצום – "עכשיו" ממש וד"ל. ועיין לקמן בסוד "ואבא היום אל העין", ופרש"י ז"ל: "היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ. אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה". והיינו ש"היום" (בבחינת "פנים" שלו כנ"ל. "פנים" הוא מלשון "לפני", ו"אחוריים" מלשון "אחרי" ודוק) משמע המשכה מרגע אחד קודם לכן לרגע ההוה (ואילו "עוד היום גדול" משמע המשכה מרגע ההוה לעתיד הנעלם), ובסוד "כל קדמון נצחי ולא כל נצחי קדמון אלא ברצון ה'" (קדמון נצחי סוד משיח והוא ר"ת קן צפור, היכלו של משיח כנודע וד"ל). "קדמון נצחי" – "היום יצאתי והיום באתי" (ויש לפרשו מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, ע"ד "לך לך וגו'" וד"ל) – הוא בחינת "שיחתן של עבדי אבות", המשכה מבחינת הקדמות דאבות. "נצחי קדמון ברצון ה'", היינו הרצון שבמצות "תורתן של בנים" שיצאו מבחינת אבות. והיינו שתי בחינות שבתורה גופא: מה שהיא "המשל הקדמוני"; ומה ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא" – "עולם" מלשון העלם שבבחינת עלמות, כח הנערות דבנים שיצאו מבחינת אבות (עיין קונטרס הנ"ל) וד"ל (והיינו ד"זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם" דוקא, כנודע שבני בנים נדבקים במדת האבות כראוי ודוק).
ב.
שמות יג, ד. עד פסוק זה (אם הוא "עד ועד בכלל" או "עד ולא עד בכלל", תלוי בפסוק "ויהי בשכן ישראל וגו' ויהיו בני יעקב שנים עשר", בראשית לה, כב, המתחלק לשתי פרשיות, האם נחשבנו לפסוק אחד או שנים, כמבואר במ"א ביחס למקומו הסדורי של הפסוק "החדש הזה לכם") יש חסד פעמים הוי' ב"ה פסוקים בתורה. חדש האביב – "החדש הזה לכם ראש חדשים וגו'", ראש השנה למלכי ישראל ולרגלים (שענינן הכללי הוא תקון מלכות ישראל כנודע, ובפרט חג הפסח, זמן חרותנו להיות לעם וממלכה, "אין מלך בלא עם"), הוא חדש ההתחדשות, בבחינת "נסי נסים" של אמונה ובטחון (דהיינו אמונה חזקה, שבזכותה נגאלו אבותינו ממצרים, המביאה לידי בטחון גמור בישועת ה' כהרף עין, כמו שיתבאר בפנים (בפרק ח) בענין הקביעה הרצונית, שמקור ענין זה בתורה יוצא מהפסוק "החדש הזה לכם וגו'" – "כזה ראה וקדש" וד"ל. והוא בסוד "שבת הגדול", שלפני יציאת מצרים – "משכו וקחו לכם וגו'" – שעולה י"פ בטחון, שלמות הבטחון בכחו ורצונו יתברך להוציאנו ממצרים – היום. סוד השם אביב הוא אמונה בטחון – (לכל החיים) יש בטחון, דהיינו אמונה חזקה מאד המביאה לידי בטחון גמור בבחינת "כפלים לתושיה". כל הפסוק "היום אתם יצאים בחדש האביב" עולה (במספר סדורי) אמונה בטחון (במ"ה). יש כא – אהיה (שם הגאולה) – אותיות בפסוק (רת"ס הפסוק למפרע: ביה – "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" וד"ל). כל הפסוק עולה כא פעמים מז (ממוצע כל אות), בטול – הוי' אהיה, כמבואר בכתבי האריז"ל וד"ל.
והנה לפי דעתו של רבי אליעזר: "בניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובתשרי עתידין להגאל". והיינו בסוד העבודה של "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון", בבחינת "אתם נצבים היום כלכם וגו'", ובסוד "את ה' האמרת היום... וה' האמירך היום", כמבואר בדא"ח. לפי דעת רבי יהושע ש"בניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידין להגאל" י"ל דעיקר כח "היום" הוא הכח "לצאת" מעצמו המוגבל, ע"ד "צאינה וראינה בנות ציון", וכפרוש אדמו"ר הזקן: "צא אני וראה אין". וזהו "היום אתם יצאים וגו'" דייקא. לפי דעת רבי אליעזר י"ל שעיקר כח "היום" הוא הכח "לבא", ובסוד חג האסיף (הביאה הביתה) שבחדש תשרי. וכן "אתם נצבים היום כלכם וגו'" שלאחר פרשת "כי תבוא אל הארץ". הכל הוא בסוד השם הקדוש צבאות, הכח האלקי הניתן בנשמות ישראל להיות "צבאות הוי'" – צבא נוטריקון יוצא ובא, כמבואר במ"א – לצאת מהגבול אל הבלי גבול ולהמשיך את הבלי גבול שישכון בגבול (היציאה היא על ידי אמונה ובטחון שלמראית עין מתדמה ל"שקר", וכמו שיתבאר בפנים, בעוד שהמשכת הבלי גבול לבא ולשכון בגבול הוא תכלית גלוי האמת לאמיתו, וכידוע שפנימיות העבודה של חדש תשרי הוא ענין "ראש דברך אמת", וכמבואר במ"א.
והנה העבודה דיציאת מצרים נמשכת עד החדש השלישי (וכידוע שג' החדשים הראשונים, ניסן אייר וסיון, מתיחסים בתורה לצאת בני ישראל מארץ מצרים ותו לא), זמן מתן תורתנו, תכלית הכונה דיציאת מצרים. וכן עבודת הביאה דתשרי מתחילה בעצם מחדש אב (בא), וכידוע הרמז דבראשית כוללת אב תשרי בסוד חש־מל (כאשר אלול הוא בסוד מל מלשון מילה הממוצע בין חש מלשון שתיקה למל מלשון דבור, ובסוד "ומל הוי' אלקיך את לבבך ואת לבב וגו'" ר"ת אלול כנודע. החוש של חדש אב (בספר יצירה) הוא חוש השמיעה, חוש הקליטה וההפנמה, ראשית עבודת הביאה – "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו". מבין יב צרופי הוי' ב"ה המכוונים כנגד יב חדשי השנה, הצרוף של חדש אב, הצרוף החמישי, הוא הויה (לשון הויה משמע שבירה ותקון, חרבן ובנין, סתירה על מנת לבנות מחדש בשכלול יותר ויותר וד"ל) היוצא מפסוק: "הסכת ושמע ישראל היום". ידוע בחז"ל שמשיח נולד בעצומו של תשעה באב, והיינו שעיקר העבודה הפנימית של חדש זה הוא לשמוע ("הסכת ושמע" בסוד "חכם בבינה" ע"י עיון מעמיק דעין השכל שבלב עד שבא לבחינת ה"דערהער", השמיעה הפנימית שבבחינת "ישראל" – לי ראש וד"ל) את סוד "היום" ("היום, אם (יחוד אב ואם וד"ל) בקולו תשמעו" וד"ל) דביאת המשיח היום (בעצומו של חרבן ממש – "ואציעה שאול הנך" כאשר "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" וד"ל). והנה חדש אב נברא באות ט (ספר יצירה), סוד ט ירחי לידה המצטמצמים ב־ט ימים מר"ח אב (יום הסתלקותו של אהרן כהן גדול, אהרן מלשון הריון כנודע, וכנודע שימי עבור עלולים להיות גם ימי עברה, אך העבודה בהם היא למעט את העברה על ידי שמחה דוקא, מתוך קליטת ההתבוננות הטובה שבבחינת "הרה ויולדת יחדו", שאזי "אם הבנים שמחה", וכידוע הפרוש החסידי – "משנכנס אב ממעטין, בשמחה" דוקא וד"ל) עד ט באב. בפסוק (דברים כז, ט) ד"... הסכת (תבה ה־ט בפסוק) ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם להוי' אלקיך. ושמעת וגו'", תבת "היום" צפונה בדלוג של ט־ט אותיות החל מאות ה־ה של תבת "היום" שבפסוק: "...היום הזה נהיית לעם להוי' אלקיך. ושמעת וגו'". "הסכת ושמע ישראל היום" עולה ט פעמים "הוי' אלקינו הוי' אחד" (עיקר נושאו של "שמע ישראל"). יחוד "היום" ו"הוי' אלקינו הוי' אחד" עולה "ברוך", תחלת "יחודא תתאה", "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", להמשיך את הגלוי ד"יחודא עילאה" להיות בסוד "דירה בתחתונים" (בנין בית המקדש) – "היום".
במעשה בראשית מופיעה תבת "היום" ב"פ (ביום רביעי. בשני הפסוקים החותמים את מעשה בראשית, בפרשת "ויכלו וגו'", בכ"א היום אותיות, וכמבואר במ"א וד"ל), וכן בקריאת שמע באה תבת "היום" ב"פ ("אשר אנכי מצוך היום" דפרשה ראשונה, ו"אשר אנכי מצוה אתכם היום" דפרשה שניה. ובחז"ל מבואר, מדיוק תבת "היום", שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים (ומוסיף אדה"ז בל"ת בד"ה ציון במשפט תפדה – כחדשים ממש, ומבאר במאמר שם שבלאו הכי המרירות והשמחה שלו הן מעניני עוה"ז ושאזי הנצוץ האלקי שבו נמצא בגלות בנפשו הבהמית כו'. ומבאר שהדרך להגיע להתחדשות אמיתית בעבודת התומ"צ היא ע"י ההתבוננות בלשון הכתוב גופא – "אנכי מצוך היום", שאנכי מי שאנכי, עצומ"ה ממש, נמשך ע"י קיום התומ"צ בעוה"ז דוקא, ושעל כן "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העולם הבא", שקבלת השכר למחר אינה אלא מה שנהנין מזיו השכינה, זיו בלבד עיי"ש. ועיין בד"ה הנ"ל לכ"ק אדמו"ר שליט"א תשל"ו, קונטרס שבת חזון תשמ"ט, שמבאר בארוכה איך שתכלית הכונה דיחוד סובב וממלא, שתמיד יאיר אור חדש בפנימיות נפשו של מקיים התומ"צ, הוא ע"י גלוי העצמות, בחינת אנכי מי שאנכי, שלמעלה מסובב וממלא, ושעל כן בכחו להמשיך את גלוי אור הסובב שלמעלה מהזמן בתוך הזמן דאור הממלא עיי"ש). ויש לרמז ש"חדשים", "מעוט רבים שנים", היינו יחוד שני החדשים דניסן ותשרי, סוד יוצא ובא כאחד כנ"ל, רצוא שבבחינת "אליו ולא למדותיו" (סוד העבודה דנקודת ציון שבנפש האלקית שבישראל, עיין ד"ה אלה הדברים שבספר חנה אריאל) ושוב שבבחינת תשובה שלמה דקיום התומ"צ בבחינת "כפליים לתושיה", תשובה משמחה של מצוה (והיינו ע"ד פרוש הבעש"ט זי"ע בסוד הפסוק "חכם לב יקח מצות", עיין סוד ה' ליראיו פרק מצות הוי', שבכל מצוה צ"ל ב' מצות, כונה ומעשה, דהיינו רצוא ושוב) וד"ל. רצוא ושוב אלו הם ענין ביאת המשיח (משיח אותיות ישמח כנודע) שלאחר התפשטות הגשמיות מצרות הגלות וד"ל. בפרשה ראשונה של ק"ש תבת "היום" היא התבה ה־כו, הוי' ב"ה, מסוף הפרשה, ובפרשה שניה של ק"ש תבת "היום" היא התבה ה־קיב, הוי' אלקים (שם מלא) מסוף הפרשה (תבה ה־כו, הוי', מסוף הפסוק "ונתתי עשב... ואכלת ושבעת", לפני תחלת הענין ד"השמרו וגו'") ודוק), בסוד גלוי עצם המאור ("המאור הגדול לממשלת היום") של שמש הוי' – "אנכי מי שאנכי" וד"ל.
בכל ארבעת החומשים הראשונים מופיעה תבת "היום" – היום (סא) פעמים. במשנה תורה בלבד מופיעה תבת "היום" עד פעמים, כאשר ההופעה האחרונה, החותמת, היא: "...ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה" וד"ל.
ג.
שמות טז, כה: "ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאהו בשדה" (במאמרו של משה שבפסוק זה י תבות ו־טל אותיות, תבות "היום" הן במקום: ב, ה, ז – סוד זהב למפרע, חלוקת יום ה־ז ל־ה ו־ב, כמבואר סודו במ"א. תבת יום יוצאת מג"פ "היום" בדלוג שוה של אותיות. כאשר כל הפסוק נכתב בצורת "עגול" כנודע, תבת היום יוצאת, בדלוג שוה, מ־ה ד"היום" תנינא, י ד"היום" בתרא, ו ד"תמצאהו" ו־מ ד"משה" ודוק). וכדרשות חז"ל עה"פ: "א"ר שמעון בן פזי אמר ריב"ל משום בר קפרא כל המקים שלש סעודות בשבת נצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג, דכתיב הכא 'יום' וכתיב בחבלו של משיח (מלאכי ג): 'הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה''. ובדינה של גיהנם כתיב (צפניה א): 'יום עברה היום ההוא'. ובמלחמת גוג ומגוג כתיב (יחז' לח): 'ביום בוא גוג'". שם קיח, א.
וכן דרשו על פסוק זה בירושלמי (תענית פ"א, ה"א): "אמר רבי לוי אלו שמרו ישראל שבת אחת כתקונה מיד היה בן דוד בא, שנאמר: 'כי שבת היום' (דרש 'היום' מלשון 'היום אם בקולו תשמעו' – פרוש התו"ת), ואומר (ישעיה ל) 'בשובה (מלשון 'שבת') ונחת תושעון' – בשובה ונייחא תתפרקון" (ומתקשר לרמז המובא לעיל שבשני הפסוקים האחרונים דמע"ב, שבפרשת "ויכלו וגו'", בכ"א היום אותיות ודוק).
והנה בחשבון גדול דמנצפ"ך פשוטות (מ־ך שעולה חמש מאות ל־ץ שעולה תשע מאות), היום עולה כתרא עילאה, ג"פ אור (שבכתר עליון: אור קדמון, אור מצוחצח, אור צח, כנגד ג' רישין שבכתר: קדמון מצוחצח צח ר"ת קמץ, נקודת הכתר – "וקמץ הכהן" וד"ל) כנודע. נמצא שג"פ היום עולה ט"פ אור (כנגד ט היכלין דאריך אנפין כנודע), כשם שאור עולה ט"פ זיו (השכינה), וכידוע ששבת הוא אור בהפוך ספרות וד"ל.
ועוד יש לרמז: ג"פ היום עולה אמונה ובטחון.
ד.
עיין בסידור עם דא"ח, שער חג המצות (וז"ל: "...היום יום א' לעומר פי' היום הוא יום הגדול שבלתי מוגבל בחכמה עדיין והיינו שלמעלה מן הדעת בבחי' אנכי מי שאנכי כו' יום א' הוא לעומר פי' הרי הוא נמשך ומאיר ליום הקטן ומצומצם שבמדות מל' להפוך בו מחשוכא לנהורא כו' שהעומר הוא מאכל שעורים כו'...". והנה ידוע שהחכמה הוא ענין ראשית הגלוי שע"י נקודת הצמצום הראשון, ומה שלמעלה מן החכמה בעצם היינו עצמות אוא"ס ב"ה שלפני הצמצום, והוא הנקרא "היום". ומושג הוא בסוד האמונה שע"י אכילת מצה, מיכלא דמהימנותא, כמבואר שם. אך כאשר האמונה "נאכלת" ו"מתעכלת" בפנימיות אברי הגוף ממש אזי הופכת היא לבטחון חזק מאד, שהוא עיקר הכח להמשיך ולחבר את בחינת "היום" לבחינת "יום וגו'", שהוא ע"י ההתעצמות בבחינת "היום" גופא להמשיכו בחכמה בסוד כח מה – תקיפות הבטול כנודע, ובסוד תפלין של ר"ת כמו שיתבאר וד"ל). עיקר גלוי בחינת "היום" הוא ב־לג בעמר, שע"י העבודה דהוד שבהוד (הספירה של ל"ג בעמר) זוכים לגלוי רזין דרזין דאורייתא – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" – בסוד "את ה' האמרת היום", ע"י הזדככות העמר להפוך אמר (עיין בסוד ה' ליראיו שער "ארבעה עולמות" עמ' קסג). ידוע בדא"ח (בשם רבי אברהם המלאך, בנו של הה"מ נ"ע, שמסר כונה זו לכ"ק אדמו"ר הזקן) שימי הספירה בכלל – אשר בהם תחלת ספירת כל יום היא בתבת "היום... לעמר" – מסוגלים הם לכוון כונות בענין ביאת משיח צדקנו (ובפרט בכונת המקוה שבימים אלה). והיינו כידוע שע"פ סוד אין מכוונים שאר כונות בימי הספירה חוץ מכונת הספירה, שהרי אין משיח בא אלא בהיסח הדעת מכל דבר אחר חוץ ממנו, כמבואר במ"א (והיינו שנראה כמשקר, וכמו שיתבאר בפנים) וד"ל.
מכל זה יובן הדיוק שאליהו הנביא נזדמן לרבי יהושע בן לוי אפיתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי דוקא, שהרי רשב"י, סוד לג בעמר, הוא "מגלה סוד" ביאת משיח צדקנו ברחמים, בספר הזהר הקדוש שחבר ובבטחונו הגדול בדורו שיהיה ראוי לביאתו, בסוד שלא נראתה הקשת בדורו וד"ל.
ועיין בגרסת ה"עין יעקב" שגורס לפני המעשה הנ"ל מעשה נוסף: "רבי יהושע בן לוי אשכחיה לאליהו דהוי קאי אפיתחא דגן עדן. א"ל אימת אתי משיח? א"ל לכשירצה אדוננו הזה. אמר רבי יהושע בן לוי שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי". במעשה השני שאל את אליהו "אתינא לעלמא דאתי? א"ל אם ירצה האדון הזה (שכינה היתה עמהם – רש"י). אריב"ל שנים ראיתי וקול שלשה (דשכינה הוה בהדייהו – רש"י) שמעתי", ואח"כ המשיך לשאול אודות משיח וכו' (ומזה שמשיח אמר לו "שלום עליך בר ליואי", א"ל אליהו "אבטח לך ולאבוך לעלמא דאתי"). ועיין בחדושי אגדות של המהר"ל ז"ל שמפרש שעולם המשיח הוא ממוצע בין עוה"ז לעוה"ב ואליהו הוא ממוצע (היינו השגה ממוצעת) בין עוה"ז לעולם המשיח. עולם הבא הוא עולם (בו מתגלה) "האדון הזה". למשיח קשר ישיר למדרגה זו, משא"כ בנוגע לאליהו, עיי"ש. בשני הספורים (הקשורים יחדיו, כמובן) קימת זיקה בין גן עדן ועוה"ב (עיין רש"י בפרוש שער רומי, דהיינו פתח ג"ע שכנגדו) ובין המשיח, וכן קשר בין משיח ל"אדוננו הזה". והנה ידוע שפרוש "עולם הבא" הוא ש"בא" תמיד, סוד המשכת מוחין דאבא עילאה (עיין מאמר "תפלין דרש"י ותפלין דר"ת", והוא סוד תפלין דר"ת ודוק) בז"א, שהרי הוא למעלה מהזמן לגמרי. סוד משיח, הממוצע בין עוה"ז לעוה"ב, היינו "היום", המשכת ה"למעלה מן הזמן" בתוך הזמן ממש (עיין מהר"ל שם, שמפרש שכונת המשיח היתה "היום" ממש, מצדו הוא, אך הדבר המעכב – "אם בקולו תשמעו" – הוא אך ורק מצדנו. והיינו ענין הבטחון, שכל הטוב נמצא, בבחינת העלם שישנו במציאות, ואין מונע גילויו רק אנחנו עצמנו, כמבואר בפנים).
וי"ל שריב"ל הוא כנגד סוד הנפש, ה תתאה שבשם (ובסוד "אבא יסד ברתא" וד"ל). אליהו הוא כנגד סוד הרוח דכללות נש"י, כנודע בכתבי האריז"ל, ו שבשם. רשב"י חבר את ספר הזהר הקדוש בסוד "זיהרא דאמא עילאה", נשמה (בחינת "משה זכה לבינה"), ה עילאה שבשם. וכן בינה עד הוד אתפשטת, סוד לג בעמר כנ"ל. משיח הוא בסוד תפלין דר"ת כנ"ל, אבא עילאה, האומר "היום" בבטחון גמור (וכנ"ל בסוד שרש הבטחון במוחין דאבא, בפרק ה בפנים), חיה, י שבשם. "אדוננו הזה" היינו כנגד כתר עליון, יחידה המאירה בחיה (וכידוע שביחס לכללות נש"י משיח הינו כנגד היחידה שבנפש, והיינו שמתעצם עם בחינת "אדוננו הזה", בכח הבטחון שבו, ע"מ להמשיכו בנקודת החכמה, החיה שבנפש, ומשם להאירה במדות שבלב לאהפכא חשוכא לנהורא וכנ"ל וד"ל), קוצו של י, ודוק.
ומכל זה יובן מש"נ "היום לעשותם", ופרשו חז"ל – "ומחר לקבל שכרם". והיינו כמבואר במ"א ש"נעשה ונשמע" הם כנגד חכמה (ראיה), "כלם בחכמה עשית", ובינה (שמיעה), שהן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". אך ידוע שעיקר גלוי הכתר (עתיקא) הוא בבינה (אמא) דוקא, ששם שרש התענוג העליון דעולם הבא (הגלוי של בחינת "אדוננו הזה" במערתא דרשב"י, שמעון מלשון שמיעה פנימית וכנ"ל). ועל כן מבואר ששרש "ונשמע" ("ונשמע" אותיות שמעון) קודם ל"נעשה" (בסוד "בראשית ברא", דבר וחצי דבר, היחוד העצמי של "אדוננו הזה" גם בגופו של משיח – "עצומ"ה... בתוך גוף", דהיינו סוד היחוד של קוצו של י וגוף אות ה־י עצמה, וכמבואר היטב במאמר וצדיק יסוד עולם עיין שם. והיינו שעיקר התגלות עתיקא הוא בשמיעה הפנימית דבינה, אך עיקר המשכת העצם דעתיקא ויחודו בגוף הוא בחכמה וד"ל). בבינה "יש מחר שהוא לאחר זמן", אך בשרשו בכתר "לאחר זמן" היינו למעלה מהזמן לגמרי, גם למעלה מהמשכת ה"למעלה מן הזמן" בתוך הזמן, בחינת "היום" כנ"ל. אך הוא מתלבש ושורה בתוך בחינה זו ממש, דהיינו "שכר מצוה – מצוה" עצמה, ה"מחר" ש"לאחר זמן" לגמרי בתוך "היום לעשותם" (דהיינו יחוד עצומ"ה יתברך, שבבחינת "יחיד", בעצם אורו האין סוף שלפני הצמצום, בחינת "היום", בסוד "הוא ושמו בלבד" וד"ל).
ועיין בסוף ד"ה "רשימה חקיקה חציבה עשיה" לכ"ק אדה"א נ"ע וז"ל: "...והנה העיקר הוא בחי' הכלים שזהו תכלית רצונו ית' בחי' כלים ועשיה דוקא היום לעשותם כתיב התהלך לפני, ואיתא בזוה"ק אשתדלותא דב"נ בחי' עשיה ובחי' כלי דוקא שאף שבהשתלשלות למטה הכלי נמוך מהאור שבתוכו מ"מ שרש הכלי למעלה הוא מאוד נעלה שהיא מבחי' הגבורה דמו"ס ובשרש שרשם ג"כ שרש הכלים הוא מבחי' החלל ומק"פ...", עיי"ש. "תכלית רצונו ית'" הוא ע"ד "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ (תכלית הרצון) צדיק ונשגב". ריצת ה"צדיק" אל תוך ה"מגדל עז שם הוי'", מדת הבטחון הגמור, היא אמיתת ענין "היום" שנמשך בבחינת הכלים והמצות (בסוד "שכר מצוה מצוה" כנ"ל) דוקא, בהיות שרש הכלים למעלה (לעילא ולעילא, בעצמות המאור שנכנס במקום האור לחולל את הצמצום הראשון כמבואר בדא"ח) משרש האורות, ושע"כ "דרכו של איש לחזר אחר אשה", "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו" (וכאשר יקוים "ונשגב" עצם האור, אוא"ס ב"ה, בתוך הכלי ממש, אזי יקוים "נקבה תסובב גבר" – בארץ ישראל, "כי ברא הוי' חדשה בארץ וגו'" וד"ל. והנה צ"ל אתערותא דלתתא מצד הכלים למטה – "הכל לפי רב המעשה" – וכלשון הכתוב: "עד מתי (!) תתחמקין הבת השובבה, כי ברא הוי' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר". עיקר הפגם שבכלי הוא ענין ההתחמקות מפעולה בזריזות ובבטחה). עבודת "היום לעשותם" צ"ל בבחינת "התהלך לפני" דוקא, וכמו שיתבאר בפרק הבא.
ועיין בגמ' ב"מ ל, ב: "... 'ואת המעשה' זה הדין, 'אשר יעשון' זו לפנים משורת הדין". "היום (עצמות אוא"ס ב"ה שלפני הצמצום – 'לפנים משורת הדין') לעשותם" הוא ענין העשיה ש"לפנים משורת הדין" דוקא. "יום" סתם (ע"ד "היום יום" כנ"ל) הוא בסוד המשכת קו המדה לתוך שורת (עגול) הדין של המקום הפנוי שנעשה ע"י הצמצום הראשון – "'ואת המעשה' זה דין" (דהיינו התקון שנעשה ע"י דין תורת אמת). אך "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה" (בגמ' שם, והשוה ב"מ פח, א, וברש"י שם, וי"ל דשרש העבודה האמיתית, אמת לאמיתו, של "לפנים משורת הדין" הוא בסוד "חביבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה", סוד מעלת נסוך המים ושמחת בית השואבה, שמשם שואבים רוח הקדש, "ונחה עליו רוח הוי'" ממש, מנסוך היין ושמחתו, שמסוד הוי' בנקוד אלקים וד"ל). נמצא שבנין ירושלים הוא ע"י העבודה שבבחינת "לפנים משורת הדין" דוקא, בחינת "היום לעשותם" שלמעלה מבחינת "אשר ברא אלקים לעשות" סתם (אך, באמת, גם פסוק זה, החותם את מע"ב ביום השבת קדש וכנ"ל, היינו העשיה שבסוד שבת דרעוא דרעוין, וכנ"ל, וכמרומז בזה שיש בפסוק זה, וכן בקודמו, היום אותיות, שמכאן נמשכת, בסוד "נעוץ סופן בתחלתן", מדרגת השמיני שבאחד שלאחר השביעי, סוד "הקהל", "יום אחד" ("היום יום אחד" סוד עין – "ואבא היום אל העין" כנ"ל) לתקן, בשלמות, את ה"עמר", מאכל בהמה מן השעורים (שעורי תורה) וכנ"ל וד"ל. וי"ל שבכל מקום השם "מעשה" הוא בחינת הדין ואילו הפועל "תעשון", "לעשות", "לעשותם" הוא בחינת לפנים משורת הדין. וכידוע שישנן מצות שעיקר הגדרת קיומן הוא מצד המעשה הגמור (מצוה שחלה על ה"חפצא") וישנן מצות שעיקרן הוא פעולתן ע"י המקיימן בשעת מעשה (מצוה שחלה על ה"גברא"). תכלית שורת הדין הוא המעשה הגמור, בעוד שלפנים משורת הדין, בחינת "היום", הוא עצם הפעולה, וע"ד הפתגם השגור בפי חסידים "טאן, ניט אפטאן". והוא סוד "הכל בידי שמים (היינו שלמות המעשה) חוץ מיראת שמים (בשעת מעשה)" וד"ל).
והנה ידוע שחכמה ובינה ("נעשה ונשמע" כנ"ל) הן בסוד "כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל", שמזה יובן הקשר בין שתי שאלותיו של ריב"ל – ביאת המשיח, שהיא טובת הכלל (ועד כדי כך שכמה מגדולי החכמים אמרו "ייתי ולא אחמניה". רק רב יוסף, בגימטריא משיח, אמר "ייתי ואזכה ואיתיב בטולא דכופיתא דחמריה", די"ל דמשיח, חמורו, רעי חמורו, צל רעי חמורו, הם כנגד אבי"ע ד"עולם המשיח", וזוכים לביאתו "היום" ע"י "היום לעשותם", בחינת העשיה שלו דוקא וד"ל, "עשיה לעילא", בסוד "ישב בסתר עליון בצל שדי יתלונן", שרש הכלים שלמעלה משרש האורות, כנ"ל בפרוש "היום לעשותם". וי"ל ששרש ג' הבחינות של חמור, רעי, צל, שכולם מרמזים לענין הכלים, הוא כחותם המתהפך – הגבורה שבמו"ס, מקום הפנוי של הצמצום הראשון, עצמות המאור שנכנס במקום האור וכנ"ל וד"ל), וחלק לעולם הבא, שהוא טובת הפרט (לכאורה, אך עיקר סוד העוה"ב הוא הגלוי, העצמי, שכאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו, שעל כן "עתידים צדיקים – 'ועמך כלם צדיקים' – שיאמרו לפניהם קדוש", בקדושת עצמותו יתברך ממש, וכמבואר במאמר וצדיק יסוד עולם הנ"ל).
והנה ה המדריגות הנ"ל, שכנגד נרנח"י ("שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי" וד"ל): אדוננו הזה, משיח, שמעון בן יוחאי, אליהו, יהושע בן לוי, עולה היום פעמים הוי' ב"ה – "היום הוי' נראה אליכם", ביום השמיני (למילה – "למנצח על השמינית", סוד כנורו של משיח שבו שמונה נימין) שלמעלה מהזמן והטבע דמחזור השבע לגמרי, ובכ"ז נמשך בזמן ובבחינת "לעשותם" ("אשר ברא אלקים לעשות... ביום עשות הוי' אלקים...") ד"יום אחד" דוקא כנ"ל וד"ל.
ה.
ע"פ המבואר בגוף המאמר, בסוד "היום יום וכו'", ד"היום" קאי על עצמות אוא"ס שלפני הצמצום – בחינת "באורך" – ו"יום" קאי על גילוי אורו יתברך שלאחר הצמצום – בחינת "נראה אור" – יש לפרש את דברי המשיח לריב"ל כך: ביאת המשיח תלויה בגלוי מדרגת "היום", כיצד קמיה יתברך אין צמצום כלל וכלל, אלא אורו העצמי והפשוט בתכלית הפשיטות ממלא את כל ה"מקום", כביכול, לאחר שנברא העולם ע"י צמצום ומקום פנוי בדיוק כמו קודם שנברא העולם, בלי שום שנוי כלל ח"ו. כנגד זה טען ריב"ל בפני אליהו הנביא (שתפקידו הוא לברר את עניניו של משיח, שזהו מה שבא לבשר על ביאת המשיח, עיין בחדושי אגדות של המהר"ל ז"ל הנ"ל), הלוא מצדנו, הצמצום אמיתי הוא, וכך מעידה תורת אמת – "בראשית ברא אלקים וגו'", וכמבואר בדא"ח בסוד "אל דעות הוי' וגו'", ששתי הדעות (דעת עליון – מצדו יתברך, ודעת תחתון – מצדנו) נשואות יחדיו בפשיטות עצמותו, והעובדה – שמשיח לא בא! ותשובת אליהו: השי"ת ברא "דעת תחתון" על מנת לשמש "כלי" לגלוי "דעת עליון" בו, והוא באמת מצד גלוי כח הכל יכול יתברך שהוא נמנע הנמנעות. ועל כן תכלית כל עבודתנו – "אם בקולו תשמעו" – היא להמשיך את גלוי "היום" כמו שהוא קמיה יתברך ממש, אל העולמות התחתונים. אנחנו, בני ישראל קדושים (שבכל אחד ואחת מישראל "חלק אלוק ממעל ממש", ובשעת מ"ת נחקק בנו הכח לקיים מצותיו יתברך, מצוה מלשון צוותא חדא, ומצוה אותיות הויה ב"ה אלא ש"הנסתרות", יה, באו בהסתרת אתב"ש – מצ (והיינו סוד "שכר מצוה מצוה" המבואר לעיל, ששכר המצוה הוא ענין גלוי שם הוי' ב"ה שנעשה ע"י קיום המצוה, ובסוד "ויעש דוד שם"), כמבואר בדא"ח), יכולים להמשיך גלוי זה למטה מטה, ועד שבכחנו לעשות לו יתברך "דירה בתחתונים", בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו וד"ל. והנה פרוש זה למעשה דריב"ל ואליהו, עולה בקנה אחד עם הפרוש המתבאר בפנים, והוא הוא, שהרי המשיח עצמו "נאה דורש ונאה מקיים" ודוק (ועיין במהר"ל הנ"ל ששאר העניים סובלי חלאים שיושבים ביחד עם משיח בשערי רומי – נקודת ההעדר דמלכות רומי – היינו צדיקי הדורות המשתתפים בצערו של משיח ומקבלים בשמחה יסורים על מנת להקל על יסוריו של משיח עבור כלל ישראל. אך הם מתירים וחובשים את כל פצעיהם ביחד, ואינם "דרוכים" כמו המשיח לישועת ה' כהרף עין ממש, בהיות שמדרגתם היא בסוד הרשימו של אור אין סוף, שאמנם לא נגע בו הצמצום, אך אינו מאיר במקום הצמצום ממש, כמבואר בדא"ח. משא"כ מדרגת המשיח האמיתי הוא "היום", עצמות אור אין סוף שלפני הצמצום כנ"ל וד"ל. ממדרגת "היום" דוקא נמשך סוד ההשגחה הפרטית, "עינא פקיחא", על כל "נגע" ו"נגע", כלומר שפגמה (ואופן תקונה) של כל נשמה ונשמה בישראל "נוגעים" לו בעצם, ובעבור זה סובל הוא יסורים – "והוא מחולל מפשעינו" – "מחולל" וכן "סובלי חלאים", מלשון "חלל" ומקום פנוי, אך דוקא לשם מאיר הוא את אור האין סוף שלפני הצמצום – "היום", בסוד "וראה הכהן את הנגע" אשר מבואר בכתבי האריז"ל, שע"י ראיתו ממשיך הכהן בנגע אורות (מוחין דאבא), אשר חסרונם הוא שגרם להופעת הנגע, וד"ל. והיינו כידוע בדא"ח (עיין ד"ה בריש הורמנותא דמלכא לר"ה ז"ל) שסוד הרשימו הוא "פשוט" סתם, שאינו סובל התחלקות והתפרטות, משא"כ אוא"ס ב"ה שלפני הצמצום, שהוא "פשוט אמיתי", ממנו דוקא נמשכת כל התחלקות והתפרטות. לאחר עבודת התקון של כל יהודי בפרט מתעורר אור המשיח לבא – "אמר דילמא מבעינא דלא איעכב" – שכל או"א מישראל ראוי שעבורו יבוא משיח לגאול את כלל ישראל וד"ל).
ו.
והנה עיקר לשון תנאי בתורה הוא "אם", וכמו בפסוק זה – "אם בקולו תשמעו". והוא בסוד "אם לבינה תקרא", "א"ת 'אִם' אלא 'אֵם'", בסוד התגלות עתיקא (ובפנימיותו – רדל"א, דלא ידע ולא אתידע מה דהוי ביה, דהיינו חביון עֹז העצמות שבו כנודע) באמא. באמא עילאה (המיוחדת באבא עילאה, סוד יחודם של משיח ורשב"י כנ"ל בסוד "היום לעשותם", "נעשה ונשמע" כאחד ממש), בחינת "יש (כלומר ענג הנעלם הבא במורגש) בטחון", נתקיים התנאי (סוד קיום אותיות איתן המשמשות לעתיד לבא וד"ל). וזהו שאליהו הנביא, סוד המודעות לתנאי ומימוש היעוד ע"י קיום התנאי בפועל (ע"י הפצת אור תורתו של משיח), עומד, כעבדא קמי מריה, אפיתחא דמערתא דרשב"י (מקום הזווג דאותיות איתן – "מקום בינה" כנ"ל). וכן מסור בשם הרה"ק רבי אהרן מקרלין זצ"ל שאליהו הנביא לא זז מד' אמותיו של מורנו הבעש"ט זי"ע ועמד לפניו כעבדא קמי מריה (ראה רמ"ח אותיות, אות ז).
וזהו סוד הכתוב: "נשאתי אמיך אפונה" (תהלים פח, טז), סוד "נורא תהלות" ביחס לעצמותו יתברך ממש שלמעלה מבחינת "והריחו ביראת ה'", בחינת "ותהלתי אחטם לך" – "הוא תהלתך והוא אלקיך" (אך חביון עז העצמות שברדל"א, שבבחינת "נורא תהלות" שורה ונמשך בבחינת "הוא תהלתך והוא אלקיך", ואדרבה, לפי ערך "תהלות ישראל" כך "יושב" ביניהם בחינת "אתה קדוש" ממש, כמבואר במדרש שהש"ר עה"פ "דומה דודי לצבי", עיין בכל זה בפרוש "יהל אור" לכ"ק אדמו"ר הצ"צ עה"פ "תהלה לדוד" (ע' תקלז) ועיין במאמר וצדיק יסוד עולם פ"ו וצרפהו לכאן) – ופרש הרד"ק (בספר השרשים ערך פונ עיי"ש) ש"אפונה" הוא פועל הנגזר מלשון "פן" ושמא, כלומר (למעליותא) מציאות פנימית (כאשר כל כולו פנוי מכל ענין אחר, ע"ד פנוי הבית מכל שמץ חמץ לפני חג הפסח שאזי זוכים ל"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם") של "נורא תהלות", וכפרש"י – "יראוי מלהגיד תהלותיך פן ימעטו, כמ"ש 'לך דומיה תהלה'" (והיינו "תהלה" בבחינת "חש", שלפי ערך עצמת ה"חש" בא אמיתת ענין ה"מל" – "הוא תהלתך והוא אלקיך" בגימטריא "שמע ישראל" וד"ל). "אמיך" – מלשון "אימה" – היינו בחינת "נורא" שלמעלה מ"יראה" כנודע. אך יש לדורשו גם מלשון "אם", לשון תנאי – "אם בקולו תשמעו" כנ"ל. "נשאתי" (סוד סיום כל התורה כולה – "לעיני כל ישראל" וד"ל) הוא סוד "נשא עון" ע"י כח העצמות (השורה בנפש הישראלית) להיות נושא הפכים – ספק וודאות – כאחד, להמשיך לתוך "חלל" ה"אפונה" תקות חוט השני של הבטחון המוחלט בביאת המשיח – "היום". וכן יש לדרוש "אמיך" מלשון "אם הדרך", פרשת דרכים, "כל הדרכים בחזקת סכנה" (צרוף אותיות כלת מרדכי חזקה בסכנה, כמבואר במ"א, והיינו סוד יחודם של אסתר מרדכי ר"ת אם, וכמו שיתבאר). ועוד ידוע שבכל גאולה מופיע "זוג" קדוש לגאול את ישראל, שהם ר"ת אם: בגאולת מצרים – אהרן משה; בגאולת פורים – אסתר מרדכי; בגאולה העתידה – אליהו משיח. והיינו "נשאתי אמיך אפונה", דאין משיח בא אלא בהיסח – פִנוי – הדעת, כלומר היסח הדעת מכל דבר אחר ותקיעת הדעת בסוד "אמיך", הכל בסוד "א"ת 'אִם' אלא 'אֵם'" – סוד "אם הבנים שמחה" (משיח אותיות ישמח כנודע; שמחה כפולה של "ישמח ה' במעשיו" מלמעלה למטה ו"ישמח ישראל בעושיו" מלמטה למעלה, סוד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, "עד דוד הגדיל", כמבואר במ"א וד"ל). ועוד י"ל ש"אם" מרמז, בנוטריקון, ל"איי הים" שבפסוק (ישעיה יא, יא): "והיה ביום ההוא יוסיף אד' שנית ידו לקנות שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים". הנביא מונה כאן שמונה מקומות של גלות ישראל, "שאר עמו", שיוסיף ה' לקנותם בביאת המשיח. המקום השמיני (הכולל את כל שאר המדינות שבחו"ל שלא נמנו כאן בפרוש), עיקר בחינתו של משיח כנודע, הוא "איי הים", "אי" (השב לא"י וד"ל) מלשון שלילה, ע"ד "אי אפשר", והיינו שבו מורגש הנס, הבלתי אפשרי ע"ד הטבע, "לרוקע הארץ על המים", שכאשר הארץ עולה ע"ג המים, אזי סדר היסודות ארמ"ע הופך ארע"מ, צרוף יההו דתפלין דר"ת, כחו וענינו המיוחד של משיח, מדת הבטחון כנ"ל. מהרגשת הנס בא "נשאתי אמיך אפונה", וככל הפרושים הנ"ל.
ז.
המצב של "פרזות" מורה על חוזקם הפנימי של יושבי העיר אשר אינם חוששים מפני אויב, כפי שאמר משרע"ה למרגלים: "וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה... ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים" (במדבר יג, יח־יט), ופרש"י: "סימן מסר להם: אם בפרזים יושבין חזקים הם, שסומכים על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבין חלשים הם".
כן הוא הדבר ביחס ליכולתו של האדם להיות (במודעות שלמה) "פתי יאמין לכל דבר": אדם החושש מן האכזבה, מפחד להאמין. היכולת להאמין, להתמסר, לבטוח בכל יום ש"היום" ממש בא המשיח (אפילו לאחר שגם אתמול ושלשום וכו' האמין ש"היום" יבוא המשיח, וככל הנראה עדיין לא בא), תלויה בחוזק פנימי רב, באי־פחד מפני מה שעלול להיות אם..., אי־פחד מפני נפילות רבות ואף מפני השגעון ואבוד שפיות הדעת לכאורה (כפי שאכן נקרא הנביא בפי הבריות – "משוגע"). רק במצב נפשי שכזה (שהוא אכן מצב חזק מאד – שלמעשה רחוק הוא ביותר מאי שפיות הדעת כפשוטה, עד שהוא אפילו המצב ה"שפוי" ביותר) אכן "פרזות תשב ירושלם" – "ושקטתם ואין מחריד".
והנה המשך הכתוב "פרזות תשב ירושלם" הוא "מרב אדם ובהמה בתוכה". אדם ובהמה הוא סוד תקון מה ובן בשרש העליון ("כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא"), דהיינו שתי הבחינות של "ניכרים דברי אמת" (מה), ו"פתי יאמין לכל דבר" – "בהמות הייתי עמך" (בן), כמבואר בפנים. ובכל זאת "רב אדם ובהמה" הוא ע"ד "רב תבואות בכח שור", שכח הרבוי המופלג הוא מצד הבהמה – בן ומשא"כ אדם – מה הוא בסוד המעט, שממעט את עצמו וד"ל), ועל כן ר"ת "פרזות תשב ירושלם" הוא פתי דוקא.
הדיוק שהמצב של "פרזות" לעתיד לבא שייך לעיר הקדש ירושלים דוקא, "ושם העיר מיום הוי' שמה" (סוף יחזקאל), היינו שהבטחון ה"מופרז" ד"פרזות תשב" יבא מתוך בטול גמור דשלמות היראה – "ירושלם" (שמזה תומתק דרשת חז"ל את הפסוק "פתי יאמין לכל דבר" בהמתיחס למשה רבינו ע"ה בתחלת נבואתו בסנה (שמו"ר ג, א), שהרי משה רבינו הוא ענין שלמות היראה ובטול במציאות כנודע וד"ל).
בדלוג שוה, רמוזה תבת "פתיל" ב"פרזות תשב ירושלם" – "ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת", נוטריקון פתי יאמין לכל (סוד הציצת הוא ענין "ניכרים דברי אמת", ההצצה במי ש"מציץ מן החרכים", ואילו פתיל תכלת הוא בסוד "פתי יאמין לכל דבר", ושעל כן צבעו נוטה לחשכת הלילה – "אמונתך בלילות" – אך עיקר מצותו הוא לראותו ביום, ענין הבטחון הגמור. על כן התכלת שבציצת הוא סימן לאתחלתא דגאולה ודוק).
ח.
ואלו דברי הרה"ק רי"א מהומיל ז"ל (חנה אריאל, פר' אחרי־קדושים):
...וזה הוא בחי' סגולה ולמעלה מבחי' רפואה ויש בזה כמה מדרי'. ויובן ד"מ מרפואת החולה בגשמיות (שהוא טועם מתוק למר כנ"ל). הא' הוא בכח סמי הרפואות שהם מבריאים את הגוף כפי מה שהגוף חי מן הנפש המחי' אותו באותה המדרי' באה לו הבריאות. ויש שמרפאין אותו בכח סגולות (הנק' סעמפאטי') [כידוע שבחכמה זו יוכלו לצייר צורת אדם על הכותל וכל מה שיפעלו ויעשו באותה הצורה יהיה נעשה בגוף אותו האדם נמצא שהמעשה שעושה בצורת האדם לבד עי"ז בא בגוף] דהיינו רק בבחי' כחות הנפש עצמן וכשהן מתחזקין ביותר ע"י כח הסגולות עי"ז מבריא הגוף. ויש עוד ענין ג' למעלה מזה והוא שמרפאין ע"י שמות הקודש שממשיכין כח אלקי ע"י השמות אל הנפש שהוא כח עליון מן הנפש עצמה ועי"ז מתחזקת הנפש להבריא את הגוף שהנפש עצמה מתפעלת מכח אלקי ועי"ז מבריא את הגוף. ויש עוד בחי' ד' למעלה גם מזו והוא מ"ש חש בראשו יעסוק בתורה וכו'. והיינו כמ"ש כל העוסק באור תורה אור תורה מחייהו. שזהו דוקא ע"י בחי' דביקות נפשו באור התורה שעוסק בה עי"ז תתחזק ותתרפא הנפש והגוף. וה"ז כענין משיקין את המים לטהרן שע"י שנוגעין המים במי מקוה שאין בה טומאה כלל מטהרין גם הם. וככה כשהנפש נוגעת באור ה' שבתורה נתוספים לה חיים להחיות ולהבריא את הגוף. אך כאן לא נאמר רק חש בראשו חש במעיו וכו' דהיינו שהאברים הן שלמים וקיימים רק שיש עליהם מיחוש וקלקול ואותו הקלקול (שבא מכח הקלי' שמהן כל קלקול והעדר) מתבטל ע"י אור התורה. אבל כשמתקלקלים ח"ו איברים הפנימים לזה אין מועיל אור התורה לשוב לתקנם שיחזרו האיברים לשלימות (אם לא בדרך זכות נסיי וכו' כדלקמן). אך אעפ"כ יש עוד בחי' למעלה מזו. והיינו שאע"פ שאינו יכול להבריא הגוף ממש ע"י אור ה' דתורה. מ"מ תוכל נפשו לעשות בגוף ככל מעשה אדם בריא. ועז"נ כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו ופועל פעולות גופניות אף שהגוף מקולקל. שהכחות המורכבים ומשתתפים עם הגוף אין יכולים לפעול בו כלום מחמת הקלקול שלו. אך קדוש השורה יוכל לפעול פעולות גופניות גם בגוף מקולקל והגוף נשאר בקלקולו. כי להגוף עצמו אין מגיע ענין הקדושה הנבדלת להיות בו כח הגוף גופני ממש כמו שהוא שורה בנפשו. אך בנס דכבשן האש דחמ"ו הי' האש בתוקפו כמ"ש קטיל המון שביבא וגו'. ואעפ"כ הי' כח הנפש גם באותו התוקף ראש שלא הזיק לחמ"ו. והיינו כח נסיי מאת ה' שהוא למעלה מבחי' קדוש השורה בתוך מעיו שהוא אינו מגיע ומתפשט עד כח הגוף לפעול בו הרפואה כנ"ל. והנס הוא בא גם בכח האש שהיה בתוקפו כנ"ל שאעפ"כ לא ישלוט בחמ"ו.
שש מדרגות הרפואה הנ"ל מכוונות היטב כנגד ששת הפרצופים העליונים: עתיק יומין; אריך אנפין; אבא; אמא; זעיר אנפין; נוקבא דזעיר אנפין, אשר כולם רמוזים בסוד שם הוי' ב"ה עם קוצו של יוד, כנודע. בבאור הנ"ל באו המדרגות מלמטה למעלה, כמובן, וכדלקמן.
המדרגה הראשונה ברפואות היא הרפואה הפועלת ע"י סמים מרפאים "שהם מבריאים את הגוף כפי מה שהגוף חי מן הנפש המחיה אותו...". סמי הרפואה פועלים על המדרגה התחתונה שבנרנח"י – נפש – כפי שזו מלובשת בגוף הגשמי ומחיה אותו, כענין "הדם הוא הנפש", והוא ענין פרצוף הנוקבא. ויובן זה בהקדם שבכל דבר בעולם יש ג' מדרגות ראש־תוך־סוף: ה"ראש" שבכל דבר מהווה את נקודת הקשר החי, בינו לבין המדרגה העליונה ממנו; ה"תוך" שבכל דבר מהווה את מערכת היחסים הפנימיים שבתוכו, את ההגיגים הפנימיים שלו בינו לבינו; ה"סוף" שבכל דבר מהווה את נקודת הקשר והיחס בין הדבר לבין מדרגות הנמוכות ממנו, המקבלות ממנו השפעה מסוימת. בנפש האדם ג' מדרגות אלו הן ההתפעלות הנפשית מן האלקות שמעליו, אשר מהתפעלות זו באה הפתיחות המאפשרת קבלה שופעת מלמעלה (נשמה – "ראש"); ההגיגים הפנימיים ומערכת הרגשות שבין האדם לעצמו (רוח – "תוך"); וההתיחסות לזולת הנמוך ממנו, למקבל, למחונך, אשר על האדם לדעת היטב כיצד לבוא איתם במגע על מנת להחיותם (נפש – "סוף"). ובבחינה אחרת, מדרגת ה"סוף" שבנפש היא מדרגת הנפש המתלבשת בגוף על מנת להחיותו להחזיקו ולקימו בבריאות וכח.
למעלה ממדרגה זו, באה הרפואה הסגולית ("הנקראת סעמפאטיה"), שהיא פועלת "רק בבחינת כחות הנפש עצמן וכשהן מתחזקים ביותר ע"י כח הסגולות עי"ז מבריא הגוף". זו הבחינה שבין האדם לבין עצמו, והיא מדרגת הרוח שבו, ובחינת פרצוף המדות – פרצוף זעיר אנפין שבו. החכם המומחה בסגולות יודע בחכמתו כיצד לרגש את נפש מבקש הישועה (אם רגוש שבמודע ואם רגוש שלא במודע), כך שהתרגשות והתפעלות פנימית זו שבין האדם לבין עצמו בהגיגיו הפנימיים תוסיף און לנפשו ומהתרוממות הנפש וחיזוקה יתחזק גם הגוף ותמצא לו הרפואה.
למעלה ממדרגה זו היא דרגת הרפואה שע"י שמות קדושים (אשר יש להבדילם מעניני הסגולות), הנוגעים לחלק ה"ראש" שבנפש, בהיותה מתפעלת מן האלקות שמעליה, הרמוזה בשם קדוש. זו רפואה שבבחינת פרצוף אמא, הפועלת על מדרגת הנשמה שבאדם, שהיא היא המתפעלת מן השמות הקדושים.
למעלה מזה היא הרפואה שלמעלה מה"ראש" שבנפש – הרפואה שבבחינת פרצוף אבא – "'כל העוסק באור תורה, אור תורה מחייהו' שזהו דוקא ע"י בחי' דביקות נפשו באור התורה שעוסק בה, עי"ז תתחזק ותתרפא הנפש והגוף. וה"ז כענין 'משיקין את המים לטהרן' וכו'". רפואה זו פועלת שלא ע"י התפעלות הנפש המורה על התלבשות כח הרפואה בנפש המתרפאת, אלא יותר בדרך השראה, כענין השקת מים לטהרם. זו רפואה שבבחינת "חש", בבחינת שתיקה ("סיג לחכמה שתיקה" שעי"ז מתקשר לעצם "אור התורה" אשר אז בדרך ממילא מתקים בו "פתח פיך ויאירו דבריך" – "כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא": "למוצאיהם" בשתיקה ו"למוציאיהם בפה" בדבור, הכל בסוד חש־מל וד"ל) השיכת למדרגת החיה שבנפש ("ויהי האדם לנפש חיה" ות"א "לרוח ממללא", ובסוד "שנים מקרא ואחר תרגום" – "מלה בסלע משתוקא בתרין" וד"ל). ואכן כשם שרפואה זו פועלת בבחינת "חש", כיוצא בזה מועילה היא רק לרפואת מיחושים – "החש בראשו יעסוק בתורה... החש בכל גופו יעסוק בתורה" וכנ"ל בפנים. ויש לציין אשר עסק התורה מועיל לרפואת המיחוש רק במדה ונפש האדם דביקה בתורה עד ש"אור תורה מחייהו". אך אם עושה זאת על דרך רפואה סגולית, הרי היות שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה דומה רפואה זו לבחינת הרפואה של פרצוף אמא הנ"ל (ועוד, שמעורר בזה "שאלה" – בסוד "'מי' דקיימא לשאלה" בפרצוף אמא – שהרי "אסור להתרפאות בדברי תורה").
הרפואה שבבחינת פרצוף אריך אנפין הינה מדרגה של נשיאת הפכים, בה גוף פגוע וחולני מתפקד כבריא וחזק – "אעפ"י שאינו יכול להבריא הגוף ממש... מ"מ תוכל נפשו לעשות בגוף ככל מעשה אדם בריא". על צדיקים רבים בתולדות עמנו ובפרט בתולדות חסידות הבעש"ט זי"ע, המדגישה ביותר את ענין מסירות הנפש לעבודתו יתברך, מסופר כי חיו שנים רבות בבחינה זו של רפואה דאריך אנפין ("אריך" מלשון "ארוכה ורפואה" כנודע, וכן "כי אני הוי' רפאך" ר"ת אריך) הנובעת מגילוי היחידה שבנפש (שבה דוקא טמון כח מסירות הנפש, הנובע מבחינת "חי בעצם" שלמעלה מ"חיים להחיות" שבבחינת החיה שבנפש).
בפנים המאמר נתבאר שמדרגת רפואה זו שייכת גם למשיח צדקנו היושב בין המנוגעים שבשער רומי, ונאמר שלמדרגה הששית דרפואה עדיין לא בא. והיא מדרגת הרפואה שבבחינת פרצוף עתיק יומין, אשר הינה מדרגה נסית לגמרי, כדוגמת חנניה מישאל ועזריה שלא אכלתם אש הכבשן. גם במדרגה זו קיימת נשיאת הפכים, שכן עפ"י דרכי הטבע האדם הנמצא במצב שכזה אחת דינו למות, ובכ"ז ע"י הנס אינו נפגע כלל לרעה. ומ"מ חילוק גדול יש בין מדרגה זו למדרגת הרפואה נושאת ההפכים שבבחינת אריך אנפין, היות שבבחינת אריך אנפין הכח המזיק אכן חדר אל רשות היחיד של אותו אדם ופגע בו, אלא שכח הנפש חזק דיו ע"מ שלא להתפעל מכך, ואדרבא מסוגל הוא להפעיל את הגוף המנוגע כבריא לחלוטין. אך בבחינת עתיק יומין אין כח ההיזק נוגע כלל באדם, לא בגופו ולא בנפשו, אלא מקיף אותו סביב ללא יכולת חדירה אל תוכו ונגיעה בקצהו (כל משך קיומו של כח ההיזק, עד שלבסוף יזיק וימית את עצמו, ויבוער כליל מן המציאות). וזהו שפרוש עתיק יומין הינו על דרך "המעתיק הרים וגו'" שנעתק ונבדל מן התחתונים עד שאין להם שום יחס אליו ואינם מסוגלים לנגוע ולפגוע בו כלל, בהיותו מדרגה אחרונה שבמאציל, ובבחינת נצוץ היחיד שביחידה. משא"כ אריך אנפין הינו ראש הנאצלים ולפיכך ישנה שייכות ערכית ביניהם עד שאפשר לכח המזיק שיהיה קים וחודר לגוף, אך לא שולט בו כנ"ל, ואכמ"ל.
ולגבי רפואתו של משיח צדקנו, שיעלה מן המדרגה החמישית שבדרכי הרפואה לששית, ע"ז נאמר "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם" ו"אין ישראל נגאלים אלא בתשובה", ועל כן "עתידים ישראל לעשות תשובה ומיד הם נגאלין". עליתו וצמיחתו של האיש אשר "צמח שמו" עד למדרגת הכתר (בחמש עליות בפרט, המכוונות כנגד נרנח"י שבו) רמוזה בפסוק "הנה ישכיל עברי, ירום ונשא וגבה מאד", כנודע. אך ע"מ שיבוא למדרגתו העצמית שבבחינת נצוץ היחיד השורה בפנימיות היחידה שבנפש, יש צורך בתשובתם של ישראל, תשובה שבבחינת "מאד מאד הוי שפל רוח", שמזה באים להרגשה הפנימית והעצמית של "טובה הארץ מאד מאד" – "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" (שאזי "אמת מארץ תצמח", סוד תחית המתים ממש, שמכח השפלות העצומה ואהבת ארץ ישראל בכל לב ונפש ומאד כו' מתרפא מכל מומיו ותחלואיו לגמרי, אוכל מעץ החיים "וחי לעולם" וד"ל) כמבואר במ"א, וד"ל.
וצדיק יסוד עולם
א
תמצית שיחתו של כ"ק אדמו"ר שליט"א מאחש"פ השי"ת[קטו] (חדשים מספר לאחר הסתלקותו של כ"ק חותנו, אדמו"ר הריי"ץ זי"ע):
"תנו רבנן בשעת פטירתו של רבי אמר לְבָנַי אני צריך כו' נר יהא דלוק במקומו שלחן יהא ערוך במקומו מטה תהא מוצעת במקומה". "פטירת" הצדיק היינו שנעתק ועולה אל "סדר עבודה" גבוה יותר באין ערוך, וקס"ד שמעתה לא תהיה לו כל שייכות אלינו. אומר רבי שאין הדבר כן, אלא שגם בעליותיו הגבוהות ביותר – "לבני אני צריך". וכשם שבחייו של הצדיק פנו אליו בעניני בני ("מטה") חיי ("נר" – "נר ה' נשמת אדם") ומזוני ("שלחן"), כן עתה, הכל עומד במקומו, גם בנוגע לבחו"מ כפשוטם בגשמיות וגם בנוגע לבחו"מ ברוחניות ("נר" – מצות, כמ"ש "כי נר מצוה"; "שלחן" – "מזון" דתורה; "מטה" – עצות בכל הנוגע ל"נפילות" רוחניות בכלל ותקון פגם הברית בפרט).
ואם ישאל השואל, הרי ידוע שכדי לענות צ"ל שייכות לענין, בדקות שבדקות עכ"פ, משא"כ עתה, לאחר ההסתלקות, לכאורה. הנה, יש מקשים מעיקרא, איך בכלל מבקשים באמצעות רבי, הלא זה ע"ד "ממוצע" (ובפרט בעניני יראת שמים שאינם אפילו "בידי שמים" כביכול).
אך האמת היא, כשם ש"ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", ולא רק מה ש"ישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה", אלא "חד" ממש, כך הוא בענין ההתקשרות של חסידים עם רבי, שאינה ע"ד שני דברים שמתאחדים בלבד, אלא שנעשים "כולא חד" ממש. אין הרבי "ממוצע המפסיק" אלא "ממוצע המחבר". במילא אצל חסיד, הוא עם הרבי עם השי"ת, הכל דבר אחד.
– לא ראיתי מדובר כך בפרוש בחסידות, רק זה "הרגש", במילא הרוצה להרגיש ירגיש, ושאינו רוצה איני רוצה להתוכח אתו, יהי לו אשר לו. –
במילא אין קושיא הנ"ל אודות "ממוצע'' שייכת כלל, כיון שזה עצמות ומהות עצמו כפי שהשרה את עצמו בתוך גוף ("עצומ"ה אליין, ווי ער האט זיך אריינגעשטעלט אין א גוף"). ועל דרך מאמר הזהר "מאן פני האדון (הוי') דא רשב"י" (וכן מפורש כעין זה גם בנגלה דאורייתא: "'והוי' בהיכל קדשו', דא ר' יצחק בר' לעזר בכנישתא מדרשא דקיסרין"), או כמו שבעת השליחות אפילו מלאך נקרא בשם הוי', או כמו שאמר משה רבינו "ונתתי עשב".
וכשם שקושיא הנ"ל אודות "ממוצע" אינה שייכת, כן בענין השאלה איך עונה על עניני "מטה" וכדומה, שהרי קיים קשר עצמי בין רבי וחסידים, שע"כ אמר (רבי) שבכל מקום שאהיה – "לבני אני צריך".
הרבי נמצא אתנו ושומע אותנו. בספר חסידים מובא שרבינו הקדוש (לאחר הסתלקותו) היה בא לביתו כל ערב שבת בין השמשות בבגדי שבת, קידש על היין ופטר את הרבים. פעם הגיע חסיד לרבי (הריי"ץ זי"ע) ממרחקים ובקשו שיאמר בפניו חסידות. ענהו הרבי שחסידות הינו אומר בשבת. אמר החסיד שכאשר הוא בא לרבי אצלו שבת – והרבי אמר חסידות. גם עתה, ע"י התקשרות כדבעי, בכל יום ובכל עת יכול להיות אצל כל או"א שבת, ורבי בא, מקדש ופוטר את הרבים. ז.א. שפועל בהם כאלו קידשו בעצמם, ועוד יותר, כאלו קידשו עם כוונותיו הוא, ובמילא בקדושתו הוא.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.