לב לדעת

ב

ידועה אמרתו של הרה"צ ר"ה מפאריטש זצ"ל, שמי שטרם זכה לאור החסידות הריהו בבחינת "גבול". חסיד הוא בחינת "בלי גבול", ואילו רבי הוא בחינת "בלי גבול בגבול"[קטז]. בשנת האבלות[קיז] על חותנו כ"ק אדמו"ר הריי"ץ זי"ע, היה הרבי שליט"א בבחינת "חסיד" (מובהק של חותנו הקדוש) בפועל (שהרי בכח, ובעצם, נועד הוא להיות רבי מעודו), המתעלה לדרגת "רבי" (שהרי לא קבל את כתר הנשיאות בפועל עד "לשנה הבאה", וכידוע הספורים בזה ואכ"מ. גם לאחר מכן נשאר הרבי שליט"א בבחינת "חסיד" אמיתי של חותנו הקדוש, ועל דרך שנתבאר בשיחה לעיל, שחסיד ורבי נעשים "כולא חד" ממש. וכך הוא כל ענין נשיאותו של כ"ק אדמו"ר שליט"א כנודע[קיח]). והנה בסוד "עלית העולמות" (לעתיד לבא, אך ידוע שכל הענינים שלעתיד, קיימים גם עתה אצל יחידי סגולה), המסור בפי חסידים, כאשר "חסיד" עולה לדרגת "רבי", אזי "רבי" נכלל בעצמות השי"ת ממש (ואזי לאינם חסידים עליה לדרגת חסידים). ממילא מובן, שכאשר הרבי שליט"א עלה מבחינת "חסיד" לבחינת "רבי" בפועל, ראה (ב"הרגש" פנימי ועצמי, כבדבריו הקדושים הנ"ל) את בחינת ה"בלי גבול" האמיתי שאליו עלה הרבי הקודם ואיך שנמשך (גם מקדמת דנא, שהרי העצם הוא למעלה מהזמן) כ"גבול", דהיינו מדתו של רבי אמיתי: "בלי גבול בגבול" כנ"ל. והוא ע"ד "ידעתיו – הייתיו", "ידעתיו" היינו ענין ההרגש הפנימי והעצמי שעל ידו עולה להיות "הייתיו".

והנה מדרגת ה"בלי גבול" אליה עולה הרבי בהסתלקותו מעלמא דין הוא ענין שער ה־נ, כנודע בסוד "כי לא יראני האדם וחי", כלומר שבחייו אינו רואה אך במיתתו רואה. ולעניננו יש לדורשו ע"ד דברי אליהו לאלישע: "אם תראה אתי לקח מאתך יהי לך כן", דהיינו שישיג את אשר בקש קודם לכן: "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי". והיינו לומר שה"רואה" ומרגיש בעלית הצדיק להתיחד בשער ה־נ, סוד ה"בלי גבול" האמיתי ממש, כמו שהוא מופשט מלבוש הגוף, משיג בעצמו "פי שנים", היינו המשכת ה"בלי גבול" ב"גבול"־גופו, להיות הוא עצמו בבחינת "רבי" חי וד"ל. והיינו שב"ראית" הסתלקות הצדיק זוכה ל"יראני" ממש, בסוד "ישראל מונים (מלשון אמונה כנודע, כאשר עיקר האמונה הוא בבחינת "נושא הפכים" של "בלי גבול" ו"גבול" כאחד דוקא) ללבנה, והיינו צמצום; אך מאידך, בצמצום זה גופא "מושבח" אור שמש־הוי' כאשר נמשך ומתגלה ע"י הסתלקות ולידת הלבנה, הצדיק וד"ל.

עיקר לשון "גבול" (בלשון הקדש כלול הבלי גבול בשרש הגבול – גבל, לומר שאין הגבול הנדמה גבול באמת אלא "לית אתר פנוי מיניה", מהבלי גבול האמיתי ב"ה) נאמר בתורה בהקשר לגבולות הארץ. בארץ מצרים הגבולות הם בבחינת "גבול" ממש ("מצרים" מלשון מיצרים כנודע, וכן אין עבד, המשועבד לתודעת ה"גבול", יכול לברוח ממצרים). יציאת מצרים הוא ענין היציאה מבחינת "גבול" לבחינת "בלי גבול". תכלית יציאת מצרים. הכניסה לארץ, היינו סוד ההמשכה של "בלי גבול בגבול". ענין זה של "בלי גבול" שבגבולות "ארץ צבי" (שבה עם ישראל מכונים "ארץ חפץ", עיין במדרש "שעור קומה" שגם צבי וגם חפץ הם מ־ע שמותיו של הקב"ה, הכל בסוד "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ וגו'" וד"ל) היינו הכח האלקי העצמי הטמון בתוך הגבול להתפשט עד אין סוף – "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" (והיינו גם מה ש"ועמך כלם צדיקים" נעשה ע"י "התפשטות" הצדיק־יסוד־עולם בכל ישראל, בסוד "אשר עשה משה לעיני כל ישראל", והוא ענין ה"נתינת כח", מלמעלה למטה, להתעלות ה"חסיד" להכלל בבחינת "רבי", דהיינו מה שרואה ה"חסיד", באישון עינו, איך שה"רבי" הוא "עצומ"ה וכו'", שראיה זו גופא הוא ענין התפשטות ה"רבי" בו וד"ל). אסור הסגת גבול ("ארור מסיג גבול רעהו". סג פעמים בא שרש גבל בתורה, והוא סוד שם סג, מקור ה"השגה" המגבילה את גלוי העצמות דשם עב, שהרי הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", ולע"ל "יהיה הוי' אחד" שיחוד וה יתעלה למדרגת היחוד הפנימי והעצמי של יה, סוד גלוי "עצומ"ה... בתוך גוף" הצדיק שבעוה"ז וד"ל), הנוהג בארץ ישראל דוקא, היינו הפגם בבחינה זו, בכח הטמון הנ"ל שעל ידו "עתידה וכו'" (והוא כאשר מנסה "להשיג", "לתפוס", את רעהו, דהיינו להגבילו בשכלו הוא, והרי ארז"ל "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", ובא פרושו בחסידות שכשם שא"א שתגיע למקומו של חברך באמת לעולם, שהרי ישראל הוא ובו טמונים אוצרות עושר נפשי עד אין סוף, כך אל תדינהו לכף חוב, שמצד המוגבלות, אלא "בצדק תשפוט עמיתך", לכף זכות, שמצד ה"בלי גבול" שבו, תמיד).

והנה, בלשון הקבלה, הגלוי של "בלי גבול בגבול" הוא כל ענינו של קו וחוט אור א"ס ב"ה (מצד פנימיותו דוקא, שהרי מצד חצוניותו, הנמשך ע"י הצמצום ומק"פ, נכלל הוא ב"גבול" ד"מצרים" כמבואר בדא"ח, עיין קונטרס אחרון של פסח תשמ"ט) הבוקע (בסוד "אז יבקע כשחר אורך", יבקע אותיות יעקב, בחיר האבות כנודע, ובו עיקר הגלוי של "עצומ"ה... בתוך גוף", עיין באריכות בענין ג' אבות ביחס לבחינה זו בבאור יג) לחלל הצמצום (כל "חלל" הוא "פנימיות" הכלי דוקא, שרש נשמות ישראל, כמבואר בדא"ח, וכמו שיתבאר לקמן) ושעל ידו מתהוים "אדם קדמון" וכל פרצופי האצילות וכו', בהם הוא מתלבש, כנשמה הממלאה את הגוף כנודע. הקו (הוי' ב"משולש פרטי") יוצא ממקום (הוי' ב"רבוע פרטי") העגול הגדול, וכאשר מתגלה שרשו (מכח העצמות הנושא הפכים, וכמו שיתבאר ענין זה באריכות לקמן) באותם "גופין" אלקיים (שגם פרצופי בי"ע וכו' בכלל לע"ל, וכן "מתנוצץ" עתה ע"י העבודה של מס"נ שבגוף הנברא דוקא), זוהי אמיתת הענין של גלוי "בלי גבול בגבול". וזה לשונו של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (המשך תער"ב אות סב): "המס"נ שבגוף דוקא מגיע הרבה יותר מהמס"נ שמצד הנשמה כו'. ובפרט בהביטול הגוף באופן כזה שמתאחד ממש עם האלקות, וכמו חנוך ואליהו שגופם נעשה גוף אלקי כו'... והביטול הזה שהגוף מתאחד באלקות י"ל שזהו מגיע בבחי' המקיף הכללי כו'. וזהו דלעתיד שיהי' אז גילוי בחי' המקיף הכללי, וכידוע בענין 'יהללו שמו במחול', ד'שמו' הוא בחי' הקו ו'מחול' הוא בחי' העגול הגדול הסובב ומקיף כו'. ולעתיד יהיה חיבור ב' המדרגות וכמ"ש במ"א דלעתיד יהי' הקו גם בקצהו התחתון נוגע ודבוק בהאוא"ס הסובב מתחת העולמות כו', ועי"ז יהי' ע"י הקו גילוי בחי' אוא"ס הסובב ממש כו'... וע"כ יהי' היתרון דלעתיד מה שהגוף יהי' אלקות שזהו ע"י גילוי בחי' מקיף הכללי כו' ומגיעים לזה ע"י ביטול והתאחדות הכלים דוקא כו" ("שמו" הנ"ל קאי על שם הוי' ב"ה דהשתלשלות העולמות, י צמצום, ה התפשטות, ו המשכה, ה התפשטות כנודע. והוא "שם התואר". משא"כ בעגול הגדול, בחינת "מחול" (אמיתת שרש ה"חלל" וד"ל) שם שם העצם, הוי' הראשון ד"הוי' הוי' אל רחום וחנון וגו'", שלפני ה"פסיק טעמא". ה"רשימו", שרש הכלים ו"גופין" דא"ק אבי"ע היינו בסוד שאר שמותיו יתברך שאינם נמחקים. נמצא שכללות ענין הסוד ד"עצומ"ה... בתוך גוף" הוא בסוד גלוי שם העצם הוי' ע"י שם התואר הוי' בתוך שאר שמותיו יתברך. והנה יש צדיק שגופו הוא בסוד שם אל או שם אלקים או שם הוי' (שבתפארת) או שם צבאות או שם שדי או שם אד' וכו', וכמו שיתבארו קצת מבחינות אלו בהמשך דברינו, ועיין בבאור יג בסוד שם צבאות בפרט וד"ל).

והנה המפורסמות אינן צריכות ראיה שאין בכל הנ"ל שמץ מנהו ח"ו ממה שחשדו והעלילו "מקצת חכמים בעיניהם, ה' יכפר בעדם"[קיט] בענין איסור ההגשמה באלקות ר"ל, אלא שטרם זכו לאמונה הצרופה שהנחיל לנו מורנו הבעש"ט זי"ע ותלמידיו הקדושים אחריו (ובפרט כפי שנתגלה בטוב טעם ודעת ע"י כ"ק אדמו"ר הזקן בעל התניא נ"ע ורבותינו נשיאינו הקדושים הבאים אחריו עד עצם היום הזה) איך ש"ה' הוא הכל והכל הוא ה'", אמונה המתגלה לעצם הנשמה האלקית שבישראל ב"רצוא ושוב" תמיד (בחינת "דפק" החיים, דפק אותיות "פקד פקדתי וגו'" (וכן בענין מחית עמלק, הספק בענין זה גופא, נאמר "פקדתי וגו'" וד"ל) כנודע. משא"כ כל הגשמה אסורה היא בחינת פסל מת, ע"ד "רשעים בחייהם קרויים מתים", אשר כל רוח חיים אין בו. ב"רצוא", הצדיק מתבטל אליו יתברך מכל וכל; ב"שוב", שופע בו אור וחיות אלקית ואוחז בעצמותו יתברך כביכול להיות "צדיק מושל יראת אלקים", "צדיק גוזר והקב"ה מקיים וכו'", ובסוד "נצחוני בני נצחוני", שהוא גם מלשון הנצחת נצח ישראל כביכול בגוף הצדיק, שאף במיתתו בעלמא דין, עלמא דשיקרא, נקרא חי, וביתר שאת ויתר עז מאשר בחיים חיותו עלי אדמות (כמבואר באגה"ק כז, עיי"ש) וד"ל. ולפי"ז מובן גם ש"וצדיק באמונתו יחיה" פרושו שדוקא בסוד האמונה, פנימיות נקודת ה"רעותא דלבא" שבלב כל ישראל, נתפסת עצמותו יתברך כביכול, ברצוא ושוב תמיד), ובסוד "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה" (שהרי "כמה קדישין אינון וכו' אבל 'אין קדוש כהוי''", והוא סוד שתי אותיות רז שבציור אות ה־ק ד"קדוש", וכמבואר במ"א וד"ל. והיינו מה שהוא יתברך "נמנע הנמנעות" באמת, שהוא "כל יכול", וביחד עם זה "הוא לבדו הוא" גם לאחר כל הגלויים שמבחינת "כל יכול". הכרה זו היא אמיתת הענין של "בלי גבול בגבול" – "בלי גבול", בבחינת "הוא לבדו הוא", שאעפ"כ שורה בכל הנפעל שבבחינת "גבול", שמכחו יתברך הבלתי בעל תכלית – "כל יכול" – וד"ל).

והאי כללא נקוט בידך: כל הגשמה אסורה ר"ל מביאה לידי "ממוצע המפסיק". משא"כ בנוגע לשיחה הנ"ל, שכל מגמתה היא להטעים לשכלנו הדל את אמיתת הענין של "ממוצע המחבר", שאינו מפסיק בינינו לבין אלקינו כלל וכלל ח"ו, אלא, אדרבה, כשם שע"י אורייתא מתקשרים בקשר עצמי לקוב"ה, כן ע"י הצדיק יסוד עולם (המורה דרכו של קוב"ה לשבים אליו באמת: "יעשה תשובה ויתכפר לו" שלמעלה מ"השגת" התורה: "יביא קרבן ויתכפר לו"). והוא ענין "הקשר השלישי" (קשר עצמי, בבחינת "כולא חד" כנ"ל), הישיר, שבין ישראל לקוב"ה, כמבואר בכ"ד בדברי כ"ק אדמו"ר שליט"א. הצדיק האמיתי מגלה ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", גם לתורה הקדומה, כידוע בדברי חז"ל.

והנה בענין ה"הרגש" הפנימי איך שחסיד עם הרבי עם השי"ת כולא חד, ואיך שמזה מתחייב הענין של "עצומ"ה...בתוך גוף", היינו ש"הקשר השלישי" הנ"ל גבהה מעלתו על ענין "ישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה" (וממילא גם הבחינה של "כולא חד" שבקשר הזה השלישי גבוהה יותר מאשר אותה בחינה שע"י התורה ודוק), שהרי בכאן אין הממוצע המחבר עולה בשם כלל (שאחרת היה צ"ל ארבעה קשרים, ב' דרך התורה וב' דרך הרבי ודוק), והיינו ש"משה הוא ישראל" ממש, אך בתוכו מתגלה עצמותו יתברך ממש (בחינת "יעשה תשובה ויתכפר לו" שלמעלה מ"השגת" התורה כנ"ל) וד"ל.

בכל ממוצע יש להבחין בשתי בחינות (שתים שהן שלש, כאשר עצם הממוצע נחשב לבחינה בפני עצמה, שאזי הכל הוא בסוד "ראש תוך סוף" שבממוצע, דהיינו כחו לקבל מהדרגה שלמעלה ממנו, מה שהוא בעצמו, וכחו להשפיע לדרגה שלמטה ממנו, כמבואר בספר הפרדס להרמ"ק ז"ל, וכדלקמן. וראה עוד במאמר "שם, שמות, ספירות" בענין ג' הבחינות שבממוצע המחבר, בסוד "ובגין דאנת מלגו כל מאן דאפריש חד מחבריה מאלין עשר ספירן אתחשיב ליה כאלו אפרש בך". ושם מתבאר שעיקר ענין ההתקשרות ל"ממוצע המחבר" הוא בשעת ה"שוב", אך בזה גופא יש כעין "רצוא ושוב", להתקשר למעלה ע"י ההתקשרות לבחינה העליונה שבו שמתקשרת ל"קצה העליון", ולהתקשר ולהמשיך למטה ע"י ההתקשרות לבחינה התחתונה שבו (המתחלקת לשתים) שמתקשרת ל"קצה התחתון" עיי"ש. שרשם של ג' הבחינות "ראש תוך סוף", המתבארות כאן, ב"ראש" עצמו, היינו ענין "עמק רחב ארך", עיין באריכות בבאורו של הרה"צ ר"ה ז"ל לשער היחוד פ"א): בחינה אחת האוחזת בקצה העליון ממנו (בהיותה שייכת אליו בעצם) ובחינה שניה האוחזת בקצה התחתון ממנו (מתוך שייכות והזדהות עצמית אתו כנ"ל). לענין הצדיק יסוד עולם, סוד ה"עמוד" האחד שבספר הבהיר המחבר את העליון – קוב"ה, לתחתון – כנסת ישראל (ודרכן, לכל העולם כולו), ידוע ע"פ מסורת החסידות שלרבי אמיתי (בקרב חסידי חב"ד הכונה למורנו הבעש"ט, הה"מ נ"ע ונשיאי חב"ד לדורותיהם) ישנן שלש תכונות עצמיות: היותו א. נשמה חדשה, ב. נשמה דאצילות, ג. נשמה כללית (כנגד "ראש תוך סוף" כדלקמן).

נשמת הצדיק בעצמה (דהיינו הגלוי שמתגלה בה מצד עצמה, שהרי שרש כל נש"י הוא בעצמות ממש) היא "אור עצמי דאצילות" (לשונו של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב בנוגע לכ"ק אדמו"ר הזקן), וכידוע שבעולם האצילות "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון". כל ענין ה"אצילות" הוא לשמש "ממוצע המחבר" בין אלקות ועולמות (בין המאציל העליון ב"ה לנבראים), כנודע. בנשמות דאצילות גופא ישנן דרגות שונות, כמובן, ואין כל נשמה דאצילות "אור עצמי דאצילות", כמבואר באגה"ק סימן כ. ועיי"ש במה שנשמות דאצילות "אינן בכלל יש ודבר נפרד בפ"ע אלא הן מעין בחי' אלקות בצמצום עצום... ואף גם לאחר שירדו הנר"נ דאצילות לעולם הזה לצדיקים הראשונים..." והיינו שכל ענין נשמה דאצילות הוא מה שאינו יש ודבר נפרד בפני עצמו, ושעל כן הוא יכול לשמש "ממוצע המחבר", וכדלקמן בענין "ונתתי עשב". אך עם כל זה "אור עצמי דאצילות" הוא "חדוש" גמור גם לגבי נשמות דאצילות סתם וד"ל. נשמות דאצילות הן בסוד "אצילי בני ישראל", עליהם נאמר "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו", שפרושו, למעליותא, הוא שהמשיכו את גלוי האלקות ממש בתוך הגוף הגשמי (ע"ד "אלקי בקרבי" ו"בקרבך קדוש", וכדלקמן).

היות והצדיק הינו "נשמה חדשה", "זוכר" הוא את שרשו בעצומ"ה כביכול (וכידוע בכתבי האריז"ל שנשמה חדשה הינה זכה, נקיה וטהורה מכל פגם דחטא וגלגול המשכח ממנה את מקורה ב"טהירו עילאה", ובפרט נשמה חדשה ממש שלא היתה כלולה בנשמת אדם הראשון, שהיא דרגת הנשמות דלע"ל, וממילא לא הוטמאה כלל וכלל בחטא אדה"ר. נשמה כזו זוכרת היטב את "הנגון הנפלא" ששמעה בהיותה למעלה בשרשה, בסוד "אדם פנימי" כנודע (עיין בחנה אריאל ד"ה "בטחו בה' עדי עד וגו'". והנה ברבי אמיתי ג' הבחינות ד"אדם פנימי", "אדם אמצעי", "אדם חיצון", המתבארות שם, הן כנגד "ראש תוך סוף" שבנשמה, וכמו שמתבאר כאן), וכידוע המשל בזה בשם הרה"צ ר"ה ז"ל. ויש להעיר שגם נשמה חדשה בעצם עשויה להתלבש בנשמות־משנה, בסוד הגלגול או העבור, ע"ד התלבשות פרצופי האצילות זב"ז, שמזה יובן המסופר אודות מורנו הבעש"ט זי"ע שהיה בחינת ה"נפש" דדוד המלך, וכן שייכותו לרבינו סעדיה גאון וצדיק נסתר מצפת וכל זה בנוסף לנצוץ משה רעיא מהימנא שישנו בכל מנהיג הדור ודוק (ובפרט בסוד ישראל בעל שם טוב שעולה אלף אורות שניתנו למשה רבינו ע"ה בשעת מתן תורה, בסוד "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני" כידוע). בכללות, בחינת משה, שהוא בעצמו כבר היה בדור המבול, בסוד "בשגם – משה – הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה", קשורה לבחינת נשמה דאצילות (ובפרט מצד התכללות נשמת אהרן בו, עיין בבאור ו), ובחינת דוד שבמורנו הבעש"ט וכו' קשורה לבחינת נשמה כללית ודוק. בתולדות החסידות עיקר בחינה זו דנשמה חדשה משתייכת לכ"ק אדמו"ר הזקן, שגילה, ובטוב טעם ודעת, ש"אין עוד מלבדו" ממש, וכן שהנפש האלקית שבישראל היא "'חלק אלוק ממעל' ממש". והיינו שהוא עצם בחינת חב"ד שבנפש, בחינת "אדם פנימי" כנ"ל וד"ל. אצל מורנו הבעש"ט זי"ע בחינה זו דנשמה חדשה התגלתה בעיקר בענין הנשמה כללית שבו, דהיינו שחידש פנים מאירות בענין גדלות כלל ישראל, "כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל", ובזה ריענן וחדש את פני האדמה – "אדמה לעליון". אצל הה"מ נ"ע בחינה זו דנשמה חדשה התגלתה בעיקר בענין הנשמה דאצילות שבו, וכמאמרו – "אצילות איז אויך דא" (אצילות נמצאת גם כאן), והיינו שזכה לתלמידים, "אצילי בני ישראל" לדורותם באמת וד"ל). "נשמה חדשה" היא על דרך "אור חדש" ("על ציון תאיר"), ומבואר בדא"ח שהיותו "אור" הוא "חדוש" גמור, היות שעד כאן היה בגדר "עצם" חשוך ("ישת חשך סתרו") בלבד, גם בינו לבין עצמו יתברך, כביכול. וכן יתפרש ענין "נשמה חדשה" באותו האופן, דהיינו שהיא "חדשה" בתור "נשמה", היות שעד עתה היתה כלולה בעצמות ממש (ושעל כן "קרובה" היא לזכור את שרשה בעצמות). עיקר הגלוי של בחינה זו ד"נשמה חדשה" הוא בחדושה דברי תורה, חדושים מבחינת עתיקא קדישא, דהיינו שמגלה "אור חדש" ממש בשרש התורה דלעילא, מבחינת קוב"ה כביכול, שלמעלה משרש זה (וכנ"ל בענין "יעשה תשובה וכו'", והוא ע"י שרש נש"י שקדם לשרש התורה – "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" כנ"ל. והיינו מה שראשית גלויה של בחינת "נשמה חדשה" מתוך העצמות ממש כביכול, הוא עדיין למעלה משרש התורה, שעל כן בכחה להמשיך אור חדש בתורה וד"ל).

בהיות נשמת הצדיק "נשמה כללית" ("יסוד עולם") קשור הוא בעצם לכאו"א מכלל ישראל (ע"ד יהושע, תלמידו של משה, דהיינו סוד כחו של משה להשפיע לעם שברגליו וד"ל, עליו נאמר "'איש אשר רוח בו', שיכול להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד וכו'"). בבחינה זו הצדיק הוא הלב של כל ישראל (שהם הלב של כל העולם כולו, כידוע בספר הכוזרי) המרגיש כל כאב מכאבי אברי הגוף ומחלק שפע וחיות לכל או"א ("פליג לכל שייפין"). בבחינה זו הצדיק הוא אוהב ישראל באמת, וכמרדכי היהודי ("איש יהודי" סתם) "דרש טוב לעמו ודבר שלום לכל זרעו". הוא משפיע בעם את רוח המסירות־נפש על קדושת שמו יתברך (כמו בימי מרדכי ואסתר) ועל ידו "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" (וכפרוש חז"ל "אורה זו תורה וכו'")[קכ].

ג

והנה מפשטות דברי הרבי שליט"א הנ"ל, אין הוא בא לחדש בענין "עצומ"ה וכו'" יותר מאשר נאמר אודות רשב"י, ר' יצחק בר' לעזר, מלאך בשעת השליחות ומשה רבינו כנ"ל (ארבע בחינות אלו הן כנגד: א. "יחודא עילאה", שלוב אד' ("האדון") כהוי' (דהיינו גלוי "פני האדן הוי'" וד"ל. וכתיב פעמיים, במצות ראיה – "הוי' יראה... בהר הוי' יראה", "כשם שבא לראות כך בא ליראות", ובסוד "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל" – "אל פני האדן הוי'" "את פני האדן הוי'" (כנגד שתי הבחינות של "כשם וכו'" וד"ל), בגימטריא לד פעמים הוי' ב"ה וד"ל. והיינו גלוי פני רשב"י ז"ל המובא בספר הזהר, פנימיות ונשמתא דאורייתא. ב. "יחודא תתאה", שלוב הוי' באד', כמ"ש "והוי' בהיכל קדשו", ומבאר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (המשך תער"ב עמוד תתקלב): "היכל בגימט' אד' דשם אד' הוא היכל לשם הוי' שמעלים ומסתיר על שם הוי' כו' (שז"ע ההיכלות שהן בחי' העלם כו'), משא"כ לעתיד יהיה ושמו אחד שהש' אד' לא יסתיר על הש' הוי' ואדרבה ע"י ש' אד' יהיה גלוי דש' הוי'... וכן יהיה למטה שהגוף יהיה כלי לאלקות, וכמ"ש ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר, שהבשר הגשמי יהיה כלי לאלקות...", והיינו שבחינה זו מתגלה בחלק הנגלה דתורה (כדברי כ"ק אדמו''ר שליט"א). ג. שם הוי' ב"ה כשם שמתגלה ע"י שם צבאות – "אות הוא בצבא דיליה" (עיין סודו באריכות בבאור יג), היינו צבא השמים שהם מלאכיו יתברך אשר בשעת שליחותם בטלים אליו בתכלית עד שמדברים בשמו (הוי') ממש. ד. "שם מלא" – "הוי' אלקים", שהרי משה רבינו ע"ה נקרא "איש האלקים" ואצלו נתקיים "אני אמרתי אלקים אתם", והרי עיקר הופעתו של השם המלא, הוי' אלקים, הוא בשעת בריאת אדם הראשון ודוק (וכן הדיין הדן דין אמת לאמיתו, ע"פ תורת משה, נקרא אלקים, שעשה את האדם ישר). והנה כללות ארבע הבחינות הנ"ל: א. שלוב אד' בהוי', ב. שלוב הוי' באד', ג. הוי' צבאות, ד. הוי' אלקים, עולה סך כל הרבועים מ־א עד אחד (סג פעמים אחד, ז פע' יג, ז פע' יג, זפ"ז פע' יג), אחדות פשוטה וכו', כמבואר במ"א). ובהיות כן, אין כל חדש בעצם (משא"כ, להבדיל ריבוא רבבות הבדלות עד אין קץ, מן הדעות הכוזבות המגשימות את האלקות בגוף אדם ע"מ לעבדו כעצם נפרד, שאין לך "ממוצע המפסיק" גדול מזה, הרי אצלם תופעה זו היא חד פעמית, ואיננה נחלת רבים. ועיין לקמן בענין "עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש"). ידוע שכאשר יהודי פשוט אומר "השם" (ג־ט, וכיוצא בזה) כונתו לעצמותו יתברך ממש, למעלה גם מהיותו יתברך אור אין סוף (לפני הצמצום הראשון), כמבואר היטב בדא"ח (שמכאן הראיה שעצם המאור ב"ה נמצא – בגלוי – בכל מקום, שהרי שם שמים שגור בפי כל). וכן כל יהודי כאשר פונה להשי"ת בתפלה (ובפרט באומרו לנוכח השי"ת "אתה") מתכוון לעצמותו יתברך ממש שלמעלה מכל שם ואות וקוץ וכו' – "אליו ולא למדותיו" (כל הכוונות הפרטיות הן בדרך "שוב", ע"מ להמשיך שפע וכו', לאחר ה"רצוא" אל עצמותו יתברך ממש, כנודע. עצמותו יתברך הוא נושא הפכים וכל יכול באמת (מה שאין כן אור אין סוף סתם, שהוא כח הבלי גבול בלבד, שאכן מסתתר בהגלות כח הגבול על ידי הצמצום, כמבואר בדא"ח) ו"אין לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא" (שעל כן כל האומר שאין השי"ת יכול להרכיב בלי גבול וגבול בהדיא ובגלוי לעין כל, כופר בכח עצמותו ר"ל). גלוי השכינה שדברה "מתוך גרונו של משה", כמו גלוי ה"אני" העצמי של הלל הזקן שהתבטא "אם אני כאן הכל כאן" (דקאי על "שכינתא דאיקרי אני", ועוי"ל שמרמז לאותו "אני" של הקב"ה בו נאמר "אני אמרתי אלקים אתם" וד"ל), וכן הגלויים המבוארים בדרשות רז"ל: "מאן 'פני האדון הוי'' דא רשב"י" ו"'והוי' בהיכל קדשו' דא ר' יצחק בר' לעזר כו'", כל עיקר גלויים אלה הוא לגלות לעין כל שהוא יתברך "נושא הפכים", בלי גבול וגבול כאחד, דהיינו גלוי כח עצמותו יתברך ממש, שלמעלה מעלה מ"סובב" (אור אין סוף) ו"ממלא" (גלוי אור הקו, כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה).

והוא ע"ד גלוי האלקות שהיה בבית קדש הקדשים, "מקום הארון (הפוך אתוון ד'מה נורא המקום הזה וגו'', היות ו'אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי' וד"ל) אינו מן המדה" (בלי גבול וגבול כאחד), שהרי "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון", "צמצום" שבבחינת "ריכוז" כל העצמות, כמבואר בדא"ח (ועיין בסוף באור ה). והוא ענין "צמצום" האלקות שמתגלה בגוף הצדיק הבטל לאלקות בתכלית בבחינת "מרכבה", וכמו שיתבאר. והיינו מה שמשה (ואתפשטותיה שבכל דרא ודרא) נקרא "איש האלקים" – "מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלקים" (והוא סוד יחוד "יראה" ו"נורא" הנודע ממורנו הבעש"ט זי"ע, וע"ד הנאמר ביעקב אבינו – "משה מלגו יעקב מלבר" – "ויירא ויאמר מה נורא וגו'". "איש" הוא בחינת "ירא אלקים" כנודע (השוה תחלת ספר איוב, שכתבו משה ודוק), ואילו "האלקים" הוא עצם גלוי ה"נורא" שבמקום ב"ה. וכן בדמות האדם העליון שבמעשה המרכבה של נבואת יחזקאל נאמר: "וארא כעין חשמל כמראה אש בית לה סביב ממראה מתניו ולמעלה, וממראה מתניו ולמטה ראיתי כמראה אש ונגה לו סביב" וד"ל. והנה יחוד יראה נורא הוא סוד יחוד אין סוף צמצום, דהיינו שהאין סוף האמיתי ב"ה שוכן במקום הצמצום – "בלי גבול בגבול" וד"ל), שהרי בתחלת הבריאה עלה (בחינת "מחציו ולמעלה" וד"ל) במחשבה (רצון) לפניו יתברך: "אני אמרתי אלקים אתם וגו'". "איש האלקים" עולה בן עמרם, שכן בשמו של עמרם – עם רם – הרכבה של "שני הפכים בנושא אחד", עוממות ה"תחתון" ורוממות ה"עליון" וד"ל.

השראת השכינה בקדש הקדשים היא בסוד "שכינה במערב", וידוע שבסוד ו"ק רוח מערב היא כנגד ספירת היסוד – "צדיק יסוד עולם", שבו מתערבים ומתכללים כל הגוונים של הספירות העליונות (בסוד התכללות ה חסדים בו, שעל כן נקרא כל, "כי כל (כי כל עולה יסוד) בשמים ובארץ" – "דאחיד בשמיא וארעא", "אין וועלט אויס וועלט" כאחד כנודע. והוא סוד "חותמו של הקב"ה אמת", בחינת "תתן אמת (יוסף – צדיק אמת) ליעקב", בחינת "יש לי כל". על סוד הצדיק, בחינת ה"ממוצע המחבר" וחותם אמת של הקב"ה הנקרא "כל", נאמר "'ומבקשי הוי' יבינו כל'[קכא] ומכלל הן אתה שומע כו'" (אגה"ק כה, קרוב לסופו) וד"ל. על שרשו של יוסף הצדיק ביעקב בחיר האבות נאמר "ויקרא לו אל אלקי ישראל", שהקב"ה קראו ליעקב אל, בסוד "אל חי בקרבכם" – צמצום כל ישראל בין שני בדי הארון, ע"ד צמצום השכינה בין שני בדי הארון וד"ל) — מערב סוד התכללות יב צרופי הוי' ב"ה כנודע. והנה תכלית כונת ועבודת צדיק האמת הוא לגלות ש"שכינה בכל מקום" – "ה' הוא הכל והכל הוא ה'". השם "שכינה" דכאן קאי על גלוי עצומ"ה יתברך (עצומ"ה ה"שוכנת" בגוף עולם הזה התחתון. מבואר בזהו שסוד שכינה הוא סכום כל הרבועים מ־א עד י – המשכת "אחד האמת" בשלמות ההתכללות של יפ"י, מאה ברכות בכל יום וד"ל. עיקר ההמשכה הוא בכח הקו האמצעי, תפארת – ופ"ו, בסוד לו צדיקים שבדור (כאשר שאר הרבועים עולים רמח, אברהם, אבר מה וד"ל) – ויסוד (צדיק יסוד עולם) – טפ"ט, בסוד אנכי דמשה, "אנכי עומד בין הוי' וביניכם", בבחינת ממוצע המחבר, שממנו יוצא "דבר הוי'", "אנכי הוי' אלקיך וגו'" (כאשר שאר הרבועים עולים אבר סתם, "באר מים חיים" וד"ל). ובהיות שהמשכת גלוי השכינה בתחתונים הוא באמצעות הצדיק דוקא ("ועמך כלם צדיקים" בשרש נש"י למעלה, וכן יהיה בפועל לע"ל, ובסוד "ומספר את רבע ישראל" וד"ל), על כן "כל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה" (אחור היינו צד מערב כנודע) והיינו מה שצ"ל "מורא רבך כמורא שמים", שהרי המדובר הוא בענין כיוון וכונת התפלה שצ"ל "אליו ולא למדותיו" דוקא כנ"ל ודוק. ממילא מובן שכל התפלות עולות לשמים דרך הצדיק יסוד עולם, אם כי אין התפלה אל הצדיק עצמו ח"ו (עיין לקמן), אלא אל השכינה המתגלה במקום בטולו של הצדיק בתכלית (סוד "תכלית שדי" וסוד "יש הוי' במקום הזה" בגימטריא ישראל ו"אכן יש הוי' במקום הזה" בגימטריא ברית שהוא ג"פ צדיק וו"פ אמונה, ועולה, בדיוק, הנאמר בהמשך אליו "ואנכי לא ידעתי", שהרי לשם גלוי זה צריך להקיץ "משנתו", מלשון משנה ותלמוד־תורה שבבחינת "משנה ראשונה" המדמה את ענין הצמצום להיות כפשוטו ח"ו וד"ל).

בבנין בית המקדש לעתיד לבא (באותו מקום בו נאמר "אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי". לעתיד – "ושם העיר מיום הוי' שמה") נאמר ליחזקאל בן בוזי הכהן (מד, א־ג): "וישב אתי דרך שער המקדש החיצון הפנה קדים (לרש"י היינו הפשפש הדרומי לשער ההיכל. והוא בסוד 'הרוצה להחכים ידרים', סוד ה־י שבשם הפונה, בקוצו, לקדמונו של עולם ב"ה, השורה בכתר עליון, וד"ל. והוא סוד 'שער הכולל' – נוסח התפלה השוה לכל נפש שגלה האריז"ל ותקן כ"ק אדמו"ר הזקן כנודע – יחוד ה'מזלות', 'נצר חסד... ונקה', שעל ידם נמשך הגלוי של 'פנימיות אבא פנימיות עתיק' ו'פנימיות אמא פנימיות עתיק', 'כחדא נפקין וכחדא שריין' וד"ל) והוא סגור. ויאמר אלי ה' השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש לא יבא בו כי הוי' אלקי ישראל בא בו והיה סגור. את הנשיא נשיא הוא ישב בו לאכול לחם לפני ה' מדרך אולם השער יבוא ומדרכו יצא". "הנשיא נשיא" (נשיא הנשיאים) יושב (בסוד "שב יראת", ישיבה ותענוג בבטול גמור, כמבואר בדא"ח) במקום שרק "הוי' אלקי ישראל בא בו" (הוי' אלקי ישראל עולה שלמות בנין המלכות ע"י תריג מצות תורת משה רבינו כנודע. בחמשה חמשי תורה נאמר לשון זה – "הוי' אלקי ישראל" – פעמיים בלבד, שתיהן בפרשת "כי תשא", לפני ואחרי גלוי יג מדה"ר: "ויאמר להם (משה) כה אמר הוי' אלקי ישראל (ולא נודע היכן אמר, אלא הוא בסוד עצם האלקות המתגלה בנשמת משה רבינו, שמגלוי זה נמשכה בחינת 'שכינה מדברת מתוך גרונו של משה' וד"ל. וראה בתדא"ר פ"ד שאמר כך משה על דעת עצמו כדי לקדש שם שמים ולהציל את כלל ישראל עיי"ש. נמצא שבזכות מסירות נפשו של מרע"ה 'לשנות מפני השלום' זכה באמת (שהלוא 'משה אמת ותורתו אמת') לבחינת 'שכינה מדברת מתוך גרונו'. והיינו דקודשא בריך הוא עונה אחריו אמן – 'נאמן הוא' וד"ל. עיין במאמר אמונה ובטחון פ"ז בסוד 'היום', 'שקרו' של משיח) שימו איש חרבו על ירכו וגו'" (והיינו שע"י "חרב נקמת נקם ברית" דוקא נמשך גלוי העצמות בישראל להקרא "הוי' אלקי ישראל", ו"הכל הולך אחר הפתיחה", ובסוד "ברישא חשוכא והדר נהורא" וד"ל); "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדן הוי' אלקי ישראל" – "מאן פני האדון הוי' דא רשב"י". "הוי' אלקי ישראל בא בו" עולה כד פעמים הוי' ב"ה, ד"פ יוסף, ג"פ יצחק וד"ל), ושם אוכל לחם (אכילת קדשים), ע"ד "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו" (שם לא היה חזון האלקים בשלמות וע"כ גם באכילה ושתיה היה טעם לפגם, משא"כ לע"ל וד"ל). בהמשך דברי הנביא (מו, א־ג): "כה אמר אד' הוי' שער החצר הפנימית הפנה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח. ובא הנשיא דרך אולם השער מחוץ ועמד על מזוזת השער ועשו הכהנים את עולתו ואת שלמיו והשתחוה על מפתן השער ויצא, והשער לא יסגר עד הערב. והשתחו עם הארץ פתח השער ההוא בשבתות ובחדשים לפני הוי'". והיינו ש"עם הארץ" (בחינת "שוה לכל נפש" כנ"ל) משתחוה נוכח המקום שבו השתחוה הנשיא לאחר אכילתו בשער כנ"ל בשבתות ובחדשים (גלוי עתיקא בז"א ובמלכות, כמבואר בדא"ח). והיינו שבהשתחות "עם הארץ... לפני הוי'" ניכר ה"רשימו" של (השתחוית) הנשיא (לאחר אכילתו בבחינת "שב יראת" כנ"ל) היושב במקום המיוחד ל"הוי' אלקי ישראל" בלבד.

ד

וזה לשונו של אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה (בחקותי נ, א) בענין "ונתתי עשב", שמביא הרבי שליט"א בשיחתו הנ"ל: "... אך הענין לפי ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה ורוח הוי' הוא שדיבר כו' ונתתי עשב כו' ולא הוא הנותן ח"ו. והטעם הוא כנ"ל שע"י מ"ת נעשו בחי' נשואין, שהיא ההתכללות ותכלית הביטול בעצמות אור א"ס עד שפרחה נשמתן ממש כו' ועד"ז היה במשה בתמידות כמ"ש לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי שלא תפס מקום ודבר בפ"ע כלל לכך היה יכול לומר ונתתי מפני שדבר ה' דיבר בו מדבר מתוך גרונו כו'". והנה באמרו "ולא הוא הנותן ח"ו" שולל ענין "ממוצע המפסיק" (שסודו – חטא עגל הזהב שעשו העם להיות במקום משה, כנודע וד"ל. נמצא שמצד "כח המדמה" הכוזב של העם עלולים להפוך ולהחליף בחינת "ממוצע המחבר" ב"ממוצע המפסיק". והיינו דוקא כאשר ה"ממוצע המחבר" מתבטל בשרשו – "כי בשש משה לרדת מן ההר", שאילו היו בטלים אליו ונכללים בו בהתקשרות גמורה כדבעי היו עולים אף הם אתו להבטל בבטול העליון יותר, אך כאשר אינם בטלים אליו כדבעי, אזי בהתבטלותו בשרשו כאלו מסתלק מהם ומשאירם "אומללים" בבחינת יש ודבר נפרד בפני עצמו, המחפש, כ"תרופה" מידית למכאוביו, "ממוצע המפסיק" ר"ל. והיינו שבדקות לא השיגו גם בתחלה את משה רבינו בבחינתו האמיתית של "ממוצע המחבר" אלא כו', שעל כן אמר לו השי"ת "לך רד כי שחת עמך" וד"ל. והיינו כמבואר בד"ה "עוטה אור כשלמה" ש"ת, לכ"ק אדמו"ר הריי"ץ זי"ע, שאינו דומה ענק ה"ממוצע" דתורה שבין אוא"ס ב"ה לנשמות ישראל, שהוא בבחינת "ממוצע המחבר", לענין ה"ממוצע" דתורה שבין אוא"ס ב"ה לעולמות, שהוא בבחינת "ממוצע המפסיק", אך אינו מפסיק לגמרי, אלא מחבר ע"י הפסק, ע"ד המתורגמן העומד בין הרב לעם ומלביש את שכל הרב בשכלו ממש שבזה "מתרגמו" לעם, לפי ערכם. בחינת הממוצע המחבר בין אוא"ס ב"ה לנש"י, היינו ע"ד ידיעת השלילה, הרגשת ההפלאה שברזין דאורייתא, אור מופלא המאיר בנפש הישראלי. בחינת הממוצע המפסיק, ע"מ לחבר, בין אוא"ס ב"ה לעולמות, היינו ע"ד ידיעת החיוב, הבאה בהתישבות והתלבשות גמורה בשכל הנברא, על ידי לבושים – סברות ומשלים – רבים, בסוד "שלמה", כמבואר שם. הבחינה העליונה שבתורה היא בסוד עיקר נבואת משה רבינו ב"זה הדבר אשר צוה הוי'", ללא לבוש המעלים (שהרי הסיר את המסוה בדברו אל העם). הבחינה התחתונה שבתורה היא בסוד נבואת שאר הנביאים (אך גם בתחלת נבואת משה רבינו קיימת בחינה זו) ב"כה אמר ה'" הבאה בלבוש המעלים ע"מ לתרגם את דבר ה' לשכל האנושי של העם. לפי זה, חטא העגל הסתעף מהתקשרות העם למשה רק בבחינת ה"כה" שבו ולא בבחינת ה"זה" שבו ודוק. נמצאנו למדים שישנן שתי בחינות ב"ממוצע המפסיק": א. "ממוצע המפסיק" על מנת לחבר ושבכחו לחבר באמת (הגם שאינו בבחינת "אמת לאמיתו" וד"ל), ע"ד הממוצע של תורה שבין אוא"ס לעולמות, "אסתכל באורייתא וברא עלמא", בסוד "הוא יהיה לך לפה" ות"א "למתורגמן" וד"ל; וב. "ממוצע המפסיק" לגמרי ר"ל, ע"ד עגל הזהב, פרי כח המדמה הכוזב ודוק. גלוי "אור מופלא" ע"י אמיתת הבחינה של "ממוצע המחבר" היינו גלוי אור הכתר (סוד הממוצע) עצמו, שלמעלה מעלה מכל טעם ודעת הנברא (וכידוע שבהיות משה רבינו בהר ב"יום" – בהירות אוא"ס ב"ה – למד "מקרא" שלמעלה מהתלבשות בטעם ודעת של הנפש השכלית, ושע"כ יוצאים בו ידי חובת תלמוד תורה אף על פי ד"לא ידע מאי קאמר". מה שאין כן ב"לילה", ע"ד "במחשכים הושיבני" – "זה תלמודה של בבל", עסק בתורה שבעל פה, אור התורה כשם שיורד להתלבש בשכל הנברא). הבחינה הראשונה של "ממוצע המפסיק" (שבסטרא דקדושה) היינו כנגד שכל בכלל, בעוד שהבחינה השניה של "ממוצע המפסיק" (שבסטרא אחרא) היינו כנגד התגברות המדות דתהו ללא אור השכל דתקון. שלש בחינות הנ"ל הן כנגד שלש נפשות: נפש האלקית שבישראל, נפש השכלית שבישראל ונפש הבהמית כו' וד"ל. והן שלש לשונות: לשון הקדש, לשון תרגום, שבעים לשונות של או"ה, כמבואר בדא"ח וד"ל. מכל הנ"ל מובן שדבר מסוים יכול לשמש "ממוצע המחבר" ו"ממוצע המפסיק" בעת ובעונה אחת – לנשמות ישראל "ממוצע המחבר" ולעולמות "ממוצע המפסיק". והוא סוד "חשמל" ("חש" ו"מעלים" לזה, ו"מל" ו"מגלה" לזה, בעת ובעונה אחת) כפרוש הבעש"ט זי"ע (לגבי דרכו בקדש של כל צדיק אמת ודוק). ובפשטות מובן שגם בתוך עם ישראל גופא קיים אותו יחס של "נשמות ישראל" לגבי "עולמות", דהיינו בין לומדי תורה ומקיימי מצות בדרך של "שלילה" ו"הפלאה", לבין לומדי תורה ומקיימי מצות בדרך של "חיוב" ו"התלבשות" בשכל אנושי. וממילא אותו צדיק אמת שמתגלה ל"חסידיו" בבחינת הממוצע המחבר, בחינת "זה הדבר אשר צוה הוי'", מסתתר הוא באמת בפני "מתנגדיו" בבחינת ממוצע המפסיק (שבסטרא דקדושה), שמזה מובנת ההתבטאות של כ"ק אדמו"ר שליט"א לגבי חותנו הק': "... רק זה 'הרגש', במילא הרוצה להרגיש ירגיש...". ועיין בלקו"ש כה, ויגש ב, הערה 40, שמשם מובן שלפי טוהר עבודת ה"חסידים", בדבקותם בלמוד והפצת תורת רבם, כך בכחם להעלות את ה"עולם" שגם הוא ירגיש ויכיר בצדיק האמת בבחינתו האמיתית שהיא בחינת "ממוצע המחבר" וד"ל) אלא כולו ביטול אמיתי ל"עצמות אור א"ס" עד ש"מדבר מתוך גרונו", דהיינו ממש "עצומ"ה כו' בתוך גוף" (ב"רצוא", הביטול הוא לבחינת "עצמות אור א"ס", אך ב"שוב" ראוי יותר הלשון "עצומ"ה"[קכב], שבאמת ה"שוב" נמשך ממדרגה נעלית יותר מאשר "אור א"ס", אלא מבחינת "נושא הפכים" ו"נמנע הנמנעות" כנ"ל. אך בד"כ אין לדייק כן בלשון הלקו"ת וכו' ואכ"מ).

כשהלל אומר "אם אני כאן וכו'" אין "אני" זה קאי על תדמיתו האישית של הלל (גם לא התדמית והציור העצמי שמצד הנפש האלקית, וכידוע "מאמר הלל הזקן לתלמידיו כשהיה הולך לאכול היה אומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועניה הוא גופו... כי הוא עצמו אינו רק נפש האלהית לבד כו'", שיש בזה "ציור" דקדושה), אלא "אני" הנ"ל קאי על "שכינתא דאיקרי אני" ממש ודוק. מכאן נמצא שאין להחליף בין גלוי "עצומ"ה" שבגוף הצדיק לבין גלוי "ציור" נפשו, שבגלוי "ציור" נפשו יש משום "הגשמה" ו"ממוצע המפסיק" ח"ו אם ידמהו לאלקות ממש ח"ו, אך "לא הוא הנותן ח"ו" כנ"ל וד"ל (והוא ענין "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד", ומבואר בדא"ח (ראה ד"ה וקבל היהודים תרפ"ז ובכ"ד) שמשה רבינו ע"ה, וכן אתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא (ע"ד מרדכי היהודי שעמד בפרץ כמשה בדורו, כמבואר בחז"ל במד"ר עה"פ "איש יהודי"), מקשר ומחבר יחד נשמות ישראל ומחברן לאלקות (בבחינת "ממוצע המחבר") דזהו אומרו "ואתה תצוה את בני ישראל", "תצוה" מלשון צוותא וחבור. ואזי "ויקחו אליך שמן זית זך" שנש"י על ידי עבודתם בתורה ומצות יוסיפו גלוי אור במדרגת משה גופא (ודוקא כאשר ע"י לב נשבר ונדכה, בחינת "כתית", יגיעו לעצם המאור – "למאור"), ואזי יהיה "נר תמיד". והיינו כידוע, שבכל פרשת תצוה אין משה נזכר בשמו אלא בלשון נוכח בלבד, פנים בפנים – "ואתה". והוא ענין עליתו לשרש נשמתו שבבחינת אין (סוד עצם המים העליונים שמעל לרקיע, עליהם נאמר "מן המים משיתהו" וד"ל) ובסוד ה"חלוק לבן" שבו שימש מרע"ה בשבעת ימי המלואים, עיין בכל זה בסה"ק קדושת לוי ובדא"ח בכ"ד. והוא הענין המתבאר כאן, שבחינת ה"ממוצע המחבר" שבמשה היינו סוד החיה־יחידה שבנשמתו, שלמעלה מכל ציור עצמי ושם פרטי דבחינת נר"נ. אך על ידי העלאת מ"ן עצמיים דנש"י בעבודתם הטהורה (הבאה ע"י ההתקשרות אותה השיגו בזכות משה) נפעל – "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד", והיינו שמזה תתעורר המשכת הנר"נ דעצם אור המקיף דנשמת משה, שאזי תורגש אלקות ממש גם מצד ציור נפשו שבבחינת "נאמן פשוט" ו"צדיק פשוט" לע"ל, וכמו שיתבאר לקמן. והיינו גם שפרשת תצוה היא כעין הקדמת רפואה למכה ביחס להנאמר בפרשת כי תשא שלאחריה: "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". דהנה ידוע ש"מחני" הוא תקון "מי נח" אשר לא בקש רחמים על דורו כראוי, על ידי משה רעיא מהימנא הנכנס לפני ולפנים להגן על דורו. בזכות מסירות נפשו של משה עבור דורו פעל בהם את ענין "תצוה" – התקשרות והתחברות עצמית כנ"ל – ובהיותו "אין" אמיתי בבחינת ח"י שבו, נמשכו לו, ע"י העלאת מ"ן דבני ישראל כנ"ל, נר"נ עצמיים מסוד "ספרך' וד"ל). ובכלל, הוא ההבדל בין הנר"נ של נשמת הצדיק (שאפילו אם הוא נשמה דאצילות הנר"נ שלו הן כנגד בי"ע דאצילות ולא אצילות דאצילות שהוא אלקות ממש וד"ל, רק שלע"ל, כאשר יתגלו הנר"נ דעצם אור המקיף (עיין ע"ח שע"ו) ויומשכו בנר"נ של האור הפנימי, אזי גם בציור נפשו שמצר הנר"נ שלו יורגש גלוי אלקות ממש. וזהו מה שעתידים לאמר בפני הצדיקים קדוש, וכמו שיתבאר. ומה ש"כל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חברו" היינו מצד גלוי כח העצמות הנושא הפכים, גבול ובלי גבול כאחד, דהיינו הרגשת המגבלות שבעבודתו שמצד ציורו הפרטי, ועם כל זאת, התגלות אלקות ממש בציור מוגבל זה גופא וד"ל. והיינו ההבדל בין "צדיק כפוף" (וכן "נאמן כפוף", דקאי על משה רבינו – "בכל ביתי נאמן הוא") בעוה"ז ל"צדיק פשוט" (וכן "נאמן פשוט") לע"ל, מצד גלוי והשראת הנר"נ של עצם אור המקיף, מקיף מלשון תקף עצמי כנודע, כנ"ל וד"ל) לבין גלוי הח"י שבנפשו, המתגלות מכח עבודתו את השי"ת במסירות נפש אמיתית כנודע.

על ידי העבודה במסירות נפש מתגלה הנצוץ האלקי ממש ("נצוץ אחד שהוא בחינת אלקות" (ע"ח שמ"ב פ"א)), החבוי ביחידה שבנפש ("נצוץ אחד נברא"), שמכחו, ביחוד, שייך לומר "ונתתי עשב" וכו'. גלוי הנצוץ האלקי שבנפש הוא כל עיקר ענין החסידות (כאשר בכל מקום שמשמע בספה"ק שאין הנשמה הישראלית אלקות ממש, היינו מצד ה"נצוץ אחר נברא", טרם התגלות ה"נצוץ אחד שהוא בחינת אלקות" ע"י העבודה במס"נ בדרך החסידות), וכמאמרו של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע: "חסידות משנה את המציאות ומגלה את המהות. והמהות של האיש הישראלי אין להעריך ולשער, כי הוא חלק מן העצם, והתופס במקצתו כאלו תופס בכולו, וכשם שהעצם אין לו שעור כך החלק אין לו שעור, ע"ד 'הכנף מין כנף' – רק מה שעצמות בראה נשמה שתהיה נברא – וחסידות מגלה את המהות". לפי זה, ה"מציאות" כוללת את כל המדרגות שבנה"א וכו', מבחינת היחידה שבנפש עצמה ("נצוץ אחד נברא") ולמטה. ה"מהות" היינו הנצוץ האלקי ממש שבנשמה, אותו באה החסידות לגלות (כאשר כל ענין "שנוי המציאות", הוא ע"מ להכשיר את המציאות שתוכל לקבל ולהאיר את גלוי המהות העצמית).

ועוד ראוי להעיר, שב"אני" הנ"ל של הלל הזקן מודגש ששרשו הוא מבחינת המלכות הנקראת "אני", שהרי הוא צאצא בית דוד. איכות הגלוי של "עצומ"ה" במלכי בית דוד קובעת ברכה לעצמה, בהיותה בבחינת התנשאות ורוממות עצמית, הנמשכות על ידי שפלות בעצם, סוד "כתר מלכות" המיוחד לדוד ולזרעו.

והנה שרש ההתנשאות והרוממות העצמית בנפש הוא בסוד עטרת היסוד, שרש המלכות שבמדות הלב, בחינת אפרים (בן יוסף), מקום ה"מפגש" של יוסף ויהודה (משיח בן יוסף ומשיח בן דוד), שהרי דוד נקרא "אפרתי" וד"ל. יחודו של דוד הוא, שהתנשאותו נמשכת ומתגלה על ידי מדת השפלות בעצם ובתכלית כנ"ל. ידוע מהרה"ק רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל (בספרו מחשוף הלבן) שמלוי יוסף (יוד ויו סמך פא) עולה "אני הוי'" (אני מלוי אותיות סף של יוסף והוי' מלוי אותיות יו של יוסף ודוק) בסוד חלומו של יוסף: "והנה אנחנו מאלמים אלמים (– ממלאים מלאים, כלומר כל אחד ואחד ממלא את שמו הוא) בתוך השדה והנה קמה אלמתי וגם נצבה והנה תסבינה אלמתיכם ותשתחוין לאלמתי (שאלמתי – מלוי שמי – עולה 'אני הוי'' כנ"ל)", עיי"ש. והנה אין לך "עצומ"ה וכו' בתוך גוף" יותר מזה, שמזה מובן סיבת המחלוקת (כלומר אי ההבנה) של שאר השבטים (ששרשם הגלוי בבריאה) ביוסף (ששרשו הגלוי באצילות, "אור עצמי" של בחינת "איהו" המתיחד בתכלית בעולם האצילות בסוד "איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון" כמבואר בדא"ח), שדימו שבהתנשאותו של יוסף טמון שמץ של "עבודה זרה" כידוע[קכג]. (ויש להעיר שיומו המיוחד של יוסף הצדיק בחדש השביעי הוא שמיני[קכד] עצרת (המכוון, לפי מסורת החסידים, כנגד כ"ק אדמו"ר הריי"ץ זי"ע ודוק), שנקרא "יום הגשמים" מלשון הגשמה, דהיינו בסוד קליטת האור העצמי האלקי בפנימיות הגוף ממש וד"ל). יוסף הוא בחינת "ממוצע המחבר" ("'כי כל בשמים ובארץ' – דא צדיק דאחיד בשמיא וארעא") הממשיך, דרך התלבשות פנימית בו, את גלוי "היש האמיתי" (סוד פרצוף "יש" דאלב"ם, המכוון כנגד היסוד, כמבואר בספה"ק) ביש הנברא (שמזה שרש עסקו בעניני העוה"ז, שהיה משנה למלך פרעה במצרים וגם הסתיר את זהותו האמיתית בתחלה וד"ל). והוא בסוד ציור אות ה־א (סוד ה"ממוצע המחבר" – "ראש דברך אמת" – בכל מקום וד"ל) כאשר ה־י העליונה שבה נאחזת למעלה ברוממות עצמותו יתברך וה־י התחתונה שבה נאחזת למטה בישות העוה"ז, כאשר דרך יוסף, סוד ה־ו המחבר את שני היודין שב־א, זורם גלוי היש האמיתי (בבחינת אור אין סוף הסובב כל עלמין, השוה ומשוה קטן וגדול) אל היש הנברא כנ"ל. לעומתו, דוד מלך ישראל חי וקים, הוא בחינת הכח הגלום ונסתר בעצם מציאותו של היש הנברא להעלות מ"ן בבטול כל ישותו לאין האלקי, ועד שממשיך מלמעלה את גלוי "האין האמיתי" שבעצומ"ה ממש. והוא ע"ד ציור אות ה־א כאשר ה־י התחתונה שבה עולה ב"רצוא" מלמטה וה־י העליונה שבה יורדת ב"שוב" מלמעלה, ועד שה־ו שבאמצע כאילו "מסתלק" (בסוד משיח בן דוד שנקרא "בר נפלא" וד"ל) ושתי נקודות ה־י נעשות אחד ממש (משא"כ בסוד יוסף, שתי בחינות ה־י נכללות, כביכול, ב־ו המחברתן). נמצא שה"אני" של הלל (מלכות בית דוד) הוא בסוד מאמרו "אם אין אני לי", שהאני נעשה אין ואזי מאירה בו "שכינתא דאיקרי אני" (דהיינו מה שההתנשאות נמשכת על ידי השפלות כנ"ל). גלוי האלקות שע"י דוד הוא בבחינת אוא"ס הממלא כל עלמין דוקא, כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה, לאחר בטול כל ישותו תחלה לאין האלקי כנ"ל. והוא בסוד "ויעש דוד שם וגו'", ע"ד "ששם עלו שבטים וגו' להודות לשם הוי'", בחינת "שם" דוקא, כמבואר בדא"ח, משא"כ ביוסף כתיב "ויוסף הורד מצרימה", ירידת העצם ("עצמות יוסף") ממש.

כאשר פרעה מלך מצרים אמר ליוסף "חלום חלמתי ופתר אין אתו, ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אתו" ענה יוסף (והוא דבורו הראשון למלך מצרים, בבחינת "הכל הולך אחר הפתיחה") "בלעדי, אלקים יענה את שלום פרעה". והיינו כנ"ל בפרוש "ולא הוא הנותן ח"ו" (ובזה בירר את מענהו לשר האופים ושר המשקים בבית הסהר: "הלוא לאלקים פתרנים, ספרו נא לי" (בכל מענה יש ו תבות ו־כד אותיות. ביחד, "הלוא לאלקים פתרנים ספרו נא לי" "בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה" עו' ו צרופי דעת, שלמות פרצוף הדעת, "מפתחא דכליל שית", פתח נוטריקון פתרון חלומות וע"ד "פתח חרטה" בהתרת נדרים וד"ל). והוא ע"ד ברורו של שלמה המלך, המרמז – והינו מכון – ל"מלך שהשלום שלו" (שהרי ישב על כסא הוי' למלך) בשעת כניסתו הראשונה למקדש אשר בנה: "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד. מי זה מלך הכבוד, הוי' עזוז וגבור הוי' גבור מלחמה. שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד. מי הוא זה מלך הכבוד הוי' צבאות הוא מלך הכבוד סלה". והיינו ברור אחר ברור ודוק. "הוי' צבאות" דוקא "הוא מלך הכבוד סלה", וכמבואר ענינו באריכות בבאור יג, עיי"ש). לאחר פתרון החלום אמר פרעה אל עבדיו "הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו", ולבסוף אמר אל יוסף "אני פרעה, ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים". ידוע בדא"ח שפרעה מלך מצרים מרמז למלכות דאצילות, דבה אתפריעו כל נהורין עילאין. למעלה יותר, הוא מרמז למלכות דא"ס שלפני הצמצום הראשון, ושבה היה סוד הצמצום, כנודע. פרעה זה, הוא הממנה את יוסף הצדיק (יסוד עולם) להיות שליט "בלעדי" על כל הנהגת ארץ מצרים (דהיינו כל העולמות כולם מהצמצום הראשון, שממנו ה"גבול" ו"מצרים" הראשון, ואילך). וזהו כידוע שבחינת יוסף הצדיק (הצדיק בגימט' הדר, המלך הקדמון השמיני, שלא מת, אלא ממנו שרש התקון. "ושם אשתו מהיטבאל וגו'", היינו בחינת "אסנת בת פוטיפרע וגו'" וד"ל) הוא יסוד דא"ק המאיר דרך המצח דא"ק, הארת העצמות ממש כביכול (היות שבפנימיות מ"ה דא"ק מלובש ע"ב דא"ק – ו"פנימיות אבא (דא"ק) פנימיות עתיק (דא"ק)". והוא סוד הארת "רעוא דכל רעוין" מהיסוד הנעלם בעצמות אור אין סוף ב"ה ממש) וד"ל.

"בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה" (י"ל ש"בלעדי" היינו כנגד ה"קוצו של יוד" של יוסף, ואח"כ הגלוי של "אלקים יענה את שלום פרעה" הוא דרך ארבע אותיות של יוסף: י – "אלקים"; ו – "יענה"; ס – את־שלום; פ – פרעה וד"ל) עולה סכום כל "מספרי ההשראה" (אשר ענינם מבואר במ"א), מאחד עד אחד (יג), כאשר הממוצע שלהם עולה קיג (שהוא מספר ההשראה השמיני) – "קוטר" ה"עגול" דפרעה (שנה) בקרוב הכי מדויק, כנודע – הכל בסוד "אני פרעה (סוד העגול הגדול), ובלעדיך וגו' (סוד קו היושר, שעתיד להתפשט בתוך העגול מן הקצה אל הקצה, שהוא ענין גלוי בחינת העצמות ממש בגוף הצדיק יסוד עולם, וכמבואר בדא"ח (עיין לעיל פ"ב בלשונו של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בהמשך תרע"ב). ובזה אפשר להבין את ענין ה"הרגש" של כ"ק אדמו"ר שליט"א, שאצל הרבי הריי"ץ זי"ע הבריח הקו מן הקצה אל הקצה. והוא ענין גלוי שרש הקו אשר בתפארת הנעלמת באוא"ס ממש שלפני הצמצום, בתוך הגבול שלאחר הצמצום כמו שהוא גבול (שהוא החדוש אשר בשרש התפארת שבעצמות אוא"ס ב"ה לגבי החו"ג שבו, וכמבואר בפלה"ר שמות קמז עיי"ש).

ה

והנה ע"י ששולל הרמב"ם כל הגשמה בו יתברך (על אף השגתו של הראב"ד בזה ודוק), מתעורר, כביכול, רצון פשוט בבחינת "אחד" שלפני הצמצום, סוד "אדם פנימי" בלשון אדמו"ר האמצעי (ראה סוד ה' ליראיו, שער הנפש וגילוייה פ"ט, ובהערה לג שם), לגלות עצמותו בתחתונים (בגוף), שהרי "נתאוה (גם בבחינת 'יחיד' שלפני 'אחד' וד"ל) הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". והיינו בהיות תפיסתו של הרמב"ם באלקות (ע"פ פשוטם של דברים) עולה עד לבחינת "קדמון" שלפני הצמצום, שלמטה מ"אחד" ("קדמון" היינו מה ש"שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", ושם הכל נמצא, כביכול, ב"מציאות בלתי נמצאת" בתוך אחדותו הפשוטה, דהיינו מה ש"הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה ובידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים" וד"ל).

כאשר שולל המהר"ל ז"ל (וכן היא התפיסה הפשוטה של דעת האריז"ל) את דברי הרמב"ם (שאין השי"ת שכל ח"ו, אלא הוא קדוש ומובדל מכל הגדרה שהיא, והיינו היותו יתברך "אין סוף") "מאפשר" הוא את ענין ה"דירה בתחתונים" לצאת מן הכח אל הפועל, אך אינו מחייבו (והיינו מה שמבקר את תפיסת הרמב"ם באלקות, אשר לפיה אין האלקות, שהיא חכמה טהורה, מסוגלת להתיחד עם היפך החכמה, דהיינו הסכלות. משא"כ כאשר נכיר בקדושתו של השי"ת שהוא אין סוף בעצם, יתכן יחודו והמצאו בכל אתר ואתר וד"ל), והיינו שנמשך "אדם פנימי" הנ"ל בסוד "אדם אמצעי". בתפיסה זו עולה המהר"ל ז"ל מ"קדמון" ל"אחד" שלפני הצמצום הראשון.

עיקר קבלת הבעש"ט, סוד "יחיד" שלמעלה מ"אחד" (לפני הרמב"ם, כבהשגת הראב"ד, היתה אמונה פשוטה, ללא שום הכרה נגלית בבחינה זו, שעל כן לא היתה ההגשמה מושללת לגמרי וד"ל) שעולה על קבלת האריז"ל שקדמה לה (בלשונו של הרה"צ רי"א מהומיל זצ"ל ב"מאמר השפלות והשמחה" ובכ"מ, שג' קבלות הן: קבלת הרמ"ק, קבלת האריז"ל וקבלת הבעש"ט ואכ"מ), הוא בענין "השראת" האלקות, ובבחינתו העצמית ביותר יתברך, דהיינו מה שהוא "נושא הפכים" ו"נמנע ונמנעות", בלי גבול (אין סוף) וגבול (סוף) כאחד ממש. עי"ז נמשך "אדם אמצעי" בסוד "אדם חצוני" – גלוי השראת אלקותו יתברך ממש בגוף הצדיק (דהיינו מצד הח"י שבנשמתו כנ"ל). עד כאן שלילת (הבעש"ט את) שלילת (המהר"ל את) שלילת ההגשמה (של הרמב"ם).

לעתיד לבא, בביאת המלך המשיח בב"א, "לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך", דהיינו ראיה גשמית ממש, "עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (והוא ע"י כעין "שלילה" נוספת בענין ההגשמה, דהיינו גלוי נוסף שהוא יתברך "נמנע הנמנעות" ואיננו מוגבל כלל וכלל אלא נושא שני הפכים של בלי גבול וגבול גם יחד ועד כדי הגלוי שאליבא דאמת, מצד עצמותו יתברך, אינם הפכים כלל וכלל, שעל ידי כל "שלילה" נמשך הסוד של "דירה בתחתונים", תכלית הכונה של בריאת העולם, מעילא לתתא, דרגה נוספת כנ"ל וד"ל).

והנה כל הנ"ל הוא בסוד המחשת "שעור קומה של יוצר בראשית רלו אלפים רבבות פרסאות" (כמנין "גדול אדונינו ורב כח" ("גדול אדונינו ורב כח" עולה כח ב"משולש", סכום כל המספרים מ־א עד כח), המתגלה בנצוץ האלקי ממש שבלב צדיק וד"ל), שרש הגבול בכח שבכלים דאצילות (שאמיתת ענינו – "בלי גבול בגבול", ע"ד "עשר שאין להם סוף", שככל שנמשך "החוצה" מתגלה "פלאו" ביותר וד"ל), כמבואר בדא"ח. הרמב"ם ממשיכו בכלים ד(פרצוף) חב"ד כביכול (כמבואר בתניא) שלמעלה מבחינת "גוף" ("אינו גוף ולא כח בגוף". בתנ"ך שרש גוף בא רק כ"גופת שאול" – הארה של "שאול מרחובות הנהר", מיתת היסוד, בחינת הצדיק דתהו, דוקא. בפרט, "גופה" קאי על חלל הגוף כאשר הוסר הראש ממנו – ז"ת דוקא). והוא גלוי מבחינת "אדם פנימי" הנ"ל (ע"ד "ישראל עלו במחשבה" וד"ל). המהר"ל ממשיכו בכלים ד(פרצוף) חג"ת (גלוי מבחינת "אדם אמצעי" הנ"ל) והבעש"ט ממשיכו בכלים ד(פרצוף) נה"י (גלוי מבחינת "אדם חצוני" הנ"ל). והם בסוד בי"ע דאצילות המאירים בבי"ע התחתונים. לע"ל יומשך סוד "שעור קומה של יוצר בראשית" במלכות – "מלכותך מלכות כל עולמים" – שבעוה"ז הגשמי ממש, ויתלבש בגוף הצדיק, שאזי – "עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש", וכמו שיתבאר לקמן.