לב לדעת

ד

מכל הנ"ל נמצא שהאמונה היא בסוד הכח דעצמותו יתברך ממש שפעל את הצמצום הראשון, צמצום בבחינת "סלוק" כל אור עצמותו לצדדין, כביכול. והוא בסוד "המאור נכנס במקום האור", כמבואר בדא"ח[קלב]. הבטחון הוא בסוד המשכת הקו וחוט אור אין סוף ב"ה, אור אין סוף הממלא כל עלמין, כלומר שכל העולמות, החל מסוד אדם קדמון המוציא הבלי אח"פ[קלג] וכו', מלבישים אורו ונמדדים ומתכללים זב"ז ע"פ דרכו. ירידת הקו למקום החלל ומקום הפנוי, היא על דרך כניסת בני ישראל לארץ כנען (שבאו מעבר הנהר, דהיינו מבחינת האוא"ס שלפני הצמצום, כמבואר בדא"ח[קלד]) לרשתה. כבוש הארץ וישובה (וכל שכן תכלית כונת ירושתה – "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"[קלה] דורשים התעצמות במדת הבטחון הפעיל, הבטחון העצמי כנ"ל, אך בזכרון תמידי ("זכרון ארץ ישראל") "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל"[קלו].

בדרך ירידת הקו מדרגה לדרגה (מהשגה להשגה ומהצלחה להצלחה) הוא מוציא עגולים[קלז], כאשר שרש כל העגולים הוא בעגול הגדול שלפני הצמצום, המקיף ושומר את חלל הצמצום – כח האמונה. ידוע שענין העגול בעבודה בנפש האדם הוא מדת ההשתוות, "הן ולאו שוים אצלו"[קלח], שאיך שיהיה בפועל הכל טוב, בהיותו נמשך ממנו יתברך, והלא הוא יתברך עצם הטוב. זוהי מדת האמונה כנ"ל (העגול הגדול שלמעלה ממקום הצמצום כביכול היינו האמונה שהכל טוב מאד ובפועל ממש בכל עת ובכל רגע תמיד, שהרי הוא למעלה מהמקום והזמן לגמרי. העגול שיוצא מהקו בתוך חלל הצמצום, היינו האמונה, בכל שלב ושלב של "קו החיים", שודאי יהיה טוב, בטוב הנראה והנגלה, כאשר ירצה השי"ת, וממילא מקבל הוא את כל מקרי החיים החולפים בהשתוות אמיתית, מתוך "שקט" נפשי שיהיה טוב (ואין זה עדיין מדת הבטחון הסביל, שעל ידי בחינת "חשוב טוב יהיה טוב" פועל לקרב את היעוד הטוב להתגשם, וכמבואר לעיל, אלא שמאמין סתם שודאי יהיה טוב בעתיד הבלתי ידוע. הבטחון הפעיל והסביל (שגם בסביל צד פעיל) היינו בסוד שני שרשי דו"נ שבסוד הקו עצמו, אכן עגול האמונה נמשך בעיקר משרש הנוק' שבעצם הקו ודוק). סוד (עשית) החלל עצמו היינו פנוי כל המחשבות המבלבלות את חלות טהרת האמונה וכנ"ל וד"ל. נמצא שבסוד האמונה ג' בחינות בכלל – עגול, חלל, עגול, יא אותיות העולות יא פעמים הוי' ב"ה וד"ל. העגול השני נמשך מסוד קו הבטחון בסוד המבואר באגה"ק כז, לגבי הסתלקות הצדיק ד"שביק חיים לכל חי"[קלט], דהיינו כח האמונה (התפארת שברוחו הטהורה, עיקר סוד הקו דפנימיות אדם ישר, עיין בלקולו"י לאגה"ק כז), עליו נאמר "וצדיק באמונתו יחיה", שנמצא, וביתר שאת וביתר עז, בהיותו משוחרר ממגבלות הגוף, לכל הדבקים ומקושרים לצדיק בחייו וכו'. והיינו שמפעם לפעם, משלב לשלב, במהלך החיים (סוד הקו), בטחון הצדיק, האדם הישר, כאילו מסתלק, אך בהתעלמות גוף הבטחון, לרגע, מוציא הוא עגול חדש של אמונה – "יהיה טוב", וממילא הן ולאו שוים אצלו – בתוך כללות מקום אמונתו הראשונה, כח סלוק הטרדות וכו' שבנפשו וד"ל).

הרי שאמונה ובטחון הם בסוד עגולים ויושר (נפש ורוח[קמ]), כידוע בספה"ק ובדא"ח. "אדם ישר" הוא סוד תקון כל העולמות בהתלבשותם זה בזה, ותלוי, לכל לראש, בהמשכת "מוחין" להיות "מח שליט על הלב". הקו וחוט הוא על דרך חוט השדרה הנמשך מסוד ה"השערה" העליונה (מה ש"שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[קמא] ב־רלא שערים פנים ואחור, סוד "עולם המלבוש", מלבוש בגימט' חשמל בגימט' אור פני אל כנודע). הבטחון הוא חוט השדרה המעמיד ומקיים את כל הגוף. הוא ממשיך מוחין (שלמעלה בעצם מטבע העולם, כלומר מבלי להתחשב במניעות ועכובים שמצד הטבע המדומה, "לכתחילה אריבער"[קמב], וע"ד "ובגוים לא יתחשב"[קמג] כנ"ל) במדות – חי חוליות, צלעות ואברים, כמבואר בדא"ח (חוט השדרה, חוליות, צלעות, אברים הם בסוד ד אותיות שם הוי' ב"ה שלאחר הצמצום, כלומר בבחינת "גופא" בכלל). וראשית המשכתו, ראשית הקו, תלויה בעבודת ההתבוננות שבתפלה (עבודה שבלב, בינה ליבא[קמד], זו תפלה[קמה]).

נמצא שאמונה ובטחון הם כנגד התבודדות והתבוננות (ראשית המשכת ה"תכנון" העליון במחשבה דבור ומעשה) בדרכי עבודת השי"ת. בהתבודדות מתקשר ל"אין עוד מלבדו"[קמו] (ע"י ההתבוננות באור אין סוף הסובב כל עלמין, בדרך "מעבר" אל הרגשת העצמות ממש, כמבואר בדא"ח). בהתבוננות מגלה "מה באמת רוצה"[קמז] ה' בבריאת העולמות בכלל ו"מה באמת רוצה" הוא, ע"מ לקרב את הגשמת "תכלית הכונה", בחיי חיותו עלי ארץ. מכח ההתבוננות מתחיל "כדור" החיים "להתגלגל" במעגלי צדק, דהיינו בדרך ישרה המוציאה עגולים תמיד כנ"ל וד"ל.

קו הבטחון נמשך מעגול האמונה בסוד "והחכמה מאין תמצא"[קמח], יש מאין (בסוד "אל כל החיים יש בטחון"[קמט], "אל כל החיים" בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" כנ"ל, "יש בטחון" (שכינה, סוד הקו, כמבואר בדא"ח[קנ]) בדרך יש מאין, שהרי הקו, עם היות שרשו מעצמות אור אין סוף ב"ה שלפני הצמצום, נמשך ומתגלה ע"י הצמצום דוקא, כמבואר בדא"ח). בראשית המצאות הבטחון בנפש (סוד "ראשית הקו", שהוא ענין "הבטחון הגמור בה'" שיתבאר לקמן בדברי כ"ק אדמו"ר הריי"ץ זי"ע. "ראשית הקו" היא למעלה מכללות פרצוף א"ק, והיינו שהיא כח המודד הבלתי נמדד, ההיולי בתכלית, שאין לה שום אחיזה עדיין בחוט ממשי של תקוה – שסודה: תיק לקו, ה־ו שבשם שמתלבש ב־ה עולמות א"ק אבי"ע וד"ל. עיקר הגלוי של "הבטחון הגמור בה'" הוא בבחינת שרש לכל בטחון סביל בנפש, בסוד "אשת חיל עטרת בעלה"[קנא], ובסוד "אל כל החיים – התלבשות אור הממכ"ע בפנימיות א"ק – יש בטחון" – ראשית הקו למעלה מראשו של א"ק. והנה ידוע ששרש הקו יוצא מפרצוף יש דאלב"ם[קנב] (בסוד "יש בטחון"), יסוד (שרש יוסף הצדיק שנענש על זה ששם מבטחו (בה') ב(סבת) שר המשקים, הגם שעל פי דרכי המדות דעולם התקון שלאחר הצמצום הראשון יש לצרף למדת הבטחון בהשי"ת סבה וכלי בדרך הטבע, כמבואר בדא"ח) עולם המלבוש (ולמעלה יותר שרש הקו יוצא מתפארת דאין סוף כו' ועד לפנימיות ועצמיות בחינת יחיד, בסוד "נתאוה וכו'" ובסוד "במי נמלך וכו'" וד"ל). וי"ל שכל הבחינות של שרש הקו לפני הצמצום מאירות ב(פנימיות) ראשית הקו שלאחר הצמצום, והיינו הבחינה העליונה שבבטחון המתבארת בדא"ח[קנג], וכמבואר בדברי כ"ק אדמו"ר שליט"א[קנד] בענין פרשת המן, על פי דיוק השנוי בלשון כ"ק אדמו"ר הזקן בשלחנו הטהור בין מה"ק למה"ת, שבמה"ק[קנה] מביא הלשון "כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה" ובמה"ת[קנו] כותב הטעם "לבטח בה' נותן לחם דבר יום ביומו", שבבחינה העליונה של הבטחון אין כל תלות בסבה וכלי כו' וממילא אין כאן כל הרגשת היש של הבוטח אלא כולו בבחינת מיחל לחסדו יתברך. בטוי בטחון שכזה שייך לאמרו גם ביום השבת קדש וגם לפני התפלה, שאינו בגדר בקשת צרכיו עיי"ש. והוא בסוד ראשית הקו שמאיר בו אור אין סוף ב"ה הסובב כל עלמין ושעל כן הוא בבחינת היולי בתכלית ובמדרגת אחדות פשוטה שלמעלה מבחינת אחדות סתם דסוד (האמונה בהשגחת השי"ת שבבחינת) הרשימו, כמבואר בדא"ח[קנז]), אינו נאחז בשום חוט של תקוה להצלתו (בעת סכנה), או להצלחתו (להגשים יוזמתו) בדרך הטבע. על ידי שבוטח ושמח ("כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"[קנח], וכל שכן בבטחון העצמי המבורר, ע"ד "נתתה שמחה בלבי"[קנט] ופרש הרד"ק "כענין שאמרו 'בא ליטהר מסייעין אותו'[קס] וההולך בדרך טובה האל מסייעו ומדריכו". נמצא שהסיוע וההדרכה מלמעלה הוא ענין השמחה, שהיא חזוק החיות בלב. דהנה הבטחון העצמי הוא על דרך "התהלך לפני"[קסא] דוקא, משא"כ הבטחון שיהיה טוב מלמעלה בלבד הוא ע"ד "את האלקים התהלך"[קסב], כאשר האמונה היא בבחינת "אחרי ה'"[קסג] וד"ל) זוכה למציאה מתחדשת תמיד – חוט תקוה אלקי המתלבש בדרכי הטבע ע"י הוראת התורה (המתלבשת בשכל האנושי). וזה לשון כ"ק אדמו"ר הריי"ץ זי"ע[קסד]:

הבטחון הגמור בה' הוא כשאין שום צל מראה מקום ומקור גשמי מאין יבא העזר, כמאמר העולם 'הטובע, ר"ל, מחזיק עצמו גם בקש', אבל בזמן שיש עדיין קש במה להתחזק, כלומר שיש עדיין צל מראה מקום בגשמיות להושע, אף גם ישועה גשמית ובמקצת, הנה עדיין אין זה בטחון גמור בה'. כשיש צל מראה מקום, זהו ענין התקוה כמ"ש את תקות חוט השני[קסה]. חוט השני היה סימן לביתה של רחב שע"י סימן זה ידע חיל של בנ"י אשר עליהם להציל את גרי הבית הזה ונק' תקות חוט השני, כי הגם שהוא סימן הנראה והנגלה, אבל על זה הרי יכולים להיות מקרים שונים, כי יפסק חוט השני או רוח ישאהו או מקרים אחרים, וזו היא התקוה שהכל יהיה טוב וחוט השני יהיה במקומו. כי שם תקוה מורה על דבר שישנו במציאות ממשי, כמו הקש לטובע בים הגדול. אבל ענין הבטחון בה' הוא אפילו כשאין לו צל מראה מקום להושע, שאין אפילו קש במה להחזיק, ומ"מ בוטח בה'.

והנה גם אז, כשהוא בוטח בה' אך נפשו מרה עליו והוא עצב ותוגה חרישית נסוכה על פניו, אין זה עדיין הבטחון הגמור בה' לפי שיטת מורנו הבעש"ט נ"ע. כי הבוטח בה' בבטחון גמור אין מצבו הלא טוב או ח"ו גם הרע צריך לנגוע ללבו לצערו ומה גם לעגמו, אלא צריך לעשות כל מה שביכלתו לעשות עפ"י התורה והשכל האנושי, ולבטוח בה' ולא להיות אפילו בספק ספיקא כי יעזרהו השי"ת. להיות השגחתו ית' על כל נברא ונברא... כל עניניהם ותנועותיהם היותר קלות הכל הוא בהשגחתו הפרטית, והשגחתו ית' הנה היא הנותנת חיים ועוז לכל החי בשמים ובארץ.

במ"ס אמונה בטחון תקוה (משה משה משיח; "משה משה לא פסיק טעמא בגווייהו"[קסו] וד"ל) עולה טל טל גן (טל עולה ג"פ אחד ובן עולה ד"פ אחד. נמצא שבכללות, יותר כוללת מהנ"ל, הם בסוד ג"ר ג"א ד"ת, חב"ד חג"ת נהי"ם וד"ל. האמונה היא דבקות עצם החב"ד שבנפש בעצמותו יתברך, בסוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[קסז] ("פנימיות אבא" היינו ההרגשה בנפש איך ש"איהו תפיס בכולהו עלמין", "פנימיות עתיק" היינו ההרגשה איך ש"לית מאן דתפיס ביה"[קסח]). הבטחון הוא ההתקשרות לרצון השי"ת בהשערת העולמות כולם וכו', שבכללות הוא כנגד המוחין שבמדות חג"ת. התקוה היא מציאות הקו הנאחז בעולמות שבבחינת פועל וד"ל. והיינו שהמשכת ג קוי התקון הוא ע"י העליה לרגל – נה"י – שלש פעמים בשנה, כמבואר במ"א[קסט] וד"ל) שעולה עין (במ"ה), בסוד "עין לא ראתה אלקים זולתך (אמונה), יעשה (תקוה) למחכה לו (בטחון)"[קע] "המאמין לא יחיש"[קעא], אך הבוטח יחיש דוקא (בסוד שני הפכים בנושא אחד, שאליבא דאמת אינם הפכים כלל, אלא, אדרבה, משלימים זל"ז, ע"ד השלמת אור הממכ"ע לאור הסוכ"ע, הכל בסוד "לא־כן עבדי משה וגו'"[קעב], וכמבואר מכ"ק אדמו"ר שליט"א[קעג]), "אני הוי' בעתה (אמונה) אחישנה (בטחון)"[קעד].

ה

והנה ענין הבטחון נתבאר בדא"ח ע"פ מאמר הזהר בריש פרשת וארא[קעה] עה"פ "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים"[קעו], ופרש הזהר; "'בטחו בהוי'', כל בני עלמא בעיין לאתתקפא ביה ('הבטחון הוא ענין התוקף וההתגברות העצומה') בקודשא בריך הוא (בחינת ז"א, המדות העליונות דעולם האצילות) ולמהוי רחצנו דלהון ביה. אי הכי מהו 'עדי עד', אלא בגין דיהא תקפא דבר נש באתר דאיהו קיומא וקשורא דכלא, אקרי 'עד', והא אוקמוה כמה דאת אמר 'בבקר יאכל עד'[קעז] והא עד אתר דאחיד לכל סטרין לסטרא דא ולסטרא דא לאתקיימא ולאתקשרא קשרא די לא תעדי כו' (היינו ספירת היסוד דז"א, כנישו דכל נהורין דז"א, המקשר אמא עילאה לאמא תתאה ועי"כ מקשר אוא"ס ב"ה לעולמות התחתונים בי"ע. והוא בסוד 'וצדיק יסוד עולם'[קעח], דהיינו שהבטחון תלוי בהתקשרות אמיתית, ובתקף רב, לצדיק אמת שבדור ודוק). 'כי ביה הוי' צור עולמים', והוא אתר גניז וסתים (אבא ואמא עילאין). וע"ד 'בטחו בהוי' (דז"א) עדי עד', עד הכא אית רשו לכל בר נש לאסתכלא ביה, מכאן ולהלאה לית ליה רשו לב"נ לאסתכלא ביה דהא איהו גניז מכלא, ומאן איהו 'יה הוי'' דמתמן אצטיירו עלמין כלהו ('צור עולמים') ולית מאן דקאים על ההוא אתר".

בדא"ח בא פרוש הזהר הנ"ל שהבטחון החזק שודאי ימלא השי"ת את חסרונו וכו' שייך רק מצד הרגשת ה"ישות" דקדושה של המדות העליונות (ע"ד הרגשת אהבת אוהב נאמן. הבטחון שייך לאחר ש"שמע" כעין "הבטחה" מצד אוהבו השי"ת). משא"כ בנשמות גבוהות ביותר, כמשה ויעקב, ששרשם למעלה מהמדות דז"א, אלא בעצם "הנסתרות להוי' אלקינו"[קעט] דאו"א, לא שייך אצלם בטחון גלוי בכל עניני העוה"ז (שבטלים לגמרי לגבי עניני עלמא דאתי, עלמא דקשוט), ושע"כ "ויברח משה מפני פרעה"[קפ] וכן "ויברח הוא (יעקב) וכל אשר לו וגו'"[קפא] ולא בטחו שודאי יצילם השם. אמנם "חסיון" ב"צלא דמהימנותא" – אמונה בה' – יש להם, ואדרבה היא מעולה לגבי מדת הבטחון הנ"ל, וכמ"ש "טוב לחסות בה' (דאו"א) מבטוח באדם (דז"א)"[קפב]. מדת נשמות אלו היא מדת הבטול העצמי, וכמו שאמר משה רבינו ע"ה "ונחנו מה"[קפג], שבה שורה האמונה הטהורה ב"אחד האמת" ב"ה שלמעלה מעלה מ"צרכי עמך ישראל מרובים"[קפד] (בהיות "דעתם קצרה" מלהכיר ב"אחד האמת" ב"ה, כמבואר בדא"ח וד"ל).

אכן יש עוד מדרגת בטחון שלמעלה גם מבטול זה, והוא הבטחון האמיתי בשם הוי' ב"ה דלעילא (בסוד י"ס הגנוזות במאצילן[קפה], בא"ק לאחר הצמצום[קפו] וב"קדמון" "אחד" "יחיד" שלפני הצמצום[קפז], כמבואר בדא"ח וד"ל), היש האמיתי שלמעלה ממדת האין דג"ר דאצילות בכלל (סוד ג' אותיות אין כנגד ג"ר, כנודע). והוא הבטחון דיוסף הצדיק, וכן כל מנהיג (מכלכל ומשביר) אמיתי בישראל (שלמדרגה זו נתעלה משה בעצמו כאשר נעשה מלך ישראל – "ויהי בישרון מלך"[קפח]), ששרשו ביסוד א"ק שלמעלה מתהו ותקון (דהיינו בטול עד שנתקן כלי להמשכת השפע מלמעלה). למעלה מעלה באור אין סוף ב"ה אמיתת בחינה זו היא מדרגת משיח צדקנו ששרשו במלכות דאין סוף ב"ה, ועליו ביחוד נאמר "'אשרי הגבר אשר יבטח בהוי' והיה הוי' מבטחו'[קפט], כל מי שבוטח בהוי' זוכה להיות כיוצא בו"[קצ]. דרכו נמשכת מדה זו לכל ישראל, וכמ"ש "ואנשי קדש תהיון לי"[קצא] ו"עתידין צדיקים ('ועמך כלם צדיקים'[קצב]) שיאמרו לפניהם קדוש"[קצג] ובמדרגה גבוהה יותר מאשר אומרים קדוש בעוה"ז לפני ה'.

החסיון ב"צלא דמהימנותא" הוא ע"ד מאמרו של רבי עקיבא (השייך לכללות זמן הגלות, כמבואר בדא"ח) "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"[קצד]. הוא אינו מבין את עמק דרכי ההשגחה העליונה אלא מאמין באמונה שלימה שהשי"ת חשבה לטובה ומחכה לישועת ה' "מרחוק" (כידוע[קצה] שהגלוי שמצד החכמה והבטול הוא בבחינת "מרחוק הוי' נראה לי"[קצו], בסוד "ותתצב אחותו מרחוק"[קצז], בחינת "עצות מרחוק אמונה אמן"[קצח] וד"ל). הבטחון שלמעלה מאמונה זו הוא בטחון רבו של רבי עקיבא, נחום איש גם זו, שאמר, כאשר הלך בשליחות עבור הצלת כלל ישראל, "גם זו לטובה"[קצט] ("גם זו לטובה" עולה מנהיג, כמבואר במ"א), בבטחון ב"תקף והתגברות עצומה" בישועת ה' הקרובה ממש, עד שהמשיך בדרכו בבטחה וסמך על הנס^כה, שלמעלה מדרך הטבע לגמרי, שבעפר שבתבתו יתלבש כחו של אברהם אבינו ע"ה שבו נצח את המלכים וכו'. זהו הבטחון של המנהיג האמיתי בישראל[ר], בחינת משיח גואל צדק, שבבטחון זה גואל הוא את "צדק מלכותא קדישא"[רא], בסוד "התנערי מעפר קומי"[רב] וד"ל.

נמצאנו למדים שהאמונה היא בסוד יחוד "הנסתרות", אותיות יה שבשם, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[רג] (ושעל כן האמונה היא תמידית לעולם ועד, גם בזמן הגלות הקשה, שאזי היחוד העליון הוא רק בסוד יה הנסתרות כנודע[רד] וד"ל). משא"כ הבטחון ("עדי עד" – ספירת היסוד המיחד זו"ן) הוא בסוד יחוד "והנגלת", אותיות וה שבשם. והנה ידוע שיחוד וה הוא יחוד גופני[רה], ומאחר ש"ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[רו], שלמעלה מבחינת או"א דתליין במזלא דא"א בלבד (ויחודם הוא יחוד רוחני, ע"ד זווג נשיקין לבד), שרש הבטחון המיחד את וה שבשם גבוה הוא משרש האמונה המיחד את יה שבשם (בסוד "והיה הוי' מבטחו", צרוף חדש תשרי שלמעלה, במדה מסוימת, מצרוף הישר דהוי' דחדש ניסן. והיינו ד"והיה" הוא לשון שמחה[רז] – "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו – שם הוי' דלעילא – בטחנו"). והיינו כנודע שבסוד אור חוזר, החוזר לקדמותו (סוד אות ה־א), אותיות יה שבשם עולות בסוד היא ("איהי בהוד"[רח], שלשם נמשכה האמונה מבחינת "והחכמה מאין תמצא"[רט]), אך אותיות וה שבשם עולות בסוד הוא ("איהו בנצח"^לד, יסוד, "עד", בנצח שעולה "עדי עד". וכמבואר במ"א באריכות[רי] שעיקר סוד הבטחון, הפעיל בתקף ועז, הוא בספירת הנצח, מקומו של משה רבינו ע"ה לאחר שנעשה מנהיג ומלך ישראל כנ"ל וד"ל).

האמונה היא בסוד "אין" ("אין מזל לישראל"[ריא]), בסוד "אל אמונה ואין עול"[ריב] וד"ל. שרשה (למעלה מאו"א, אך מתגלה בפנימיותם, בסוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[ריג] וכן "פנימיות אמא פנימיות עתיק"[ריד]) ב"רישא דלא ידע ולא אתידע"[רטו]. הבטחון הוא בסוד "יש" (דהיינו ד"זכות גדול", במסירות נפש, גלוי נצוצו של משיח, "היחידה" שבנפש כל ישראל, מכריח את סוד ה"מזלא" ד"לאו בזכותא (סתם) תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא"[רטז], כמבואר בדא"ח. והיינו "יש מזל" שלמעלה מ"אין מזל" וד"ל), בסוד "אל כל החיים יש בטחון"[ריז] וד"ל. והנה כשם שה"יש האמיתי" דבחינת שם הוי' דלעילא (י"ס הגנוזות במאצילן עד לבחינת "יחיד" ממש^יג, כנ"ל) הוא למעלה מעלה מבחינת האין דאבא מקנן באצילות, כך ה"אין האמיתי" ד"אין עוד מלבדו" הוא כעין "מקיף" נעלם (מצד עצמותו יתברך ממש) לבחינת ה"מאור" ד"יש האמיתי" כידוע.

"אין", בשרשו, הוא בסוד "העלם שאינו במציאות" (ע"ד האש שבצור החלמיש, טרם הכותו בכח על מנת להוציא ממנו נצוץ אש[ריח]. והוא בחינת "יכלת" פשוטה שבעצם שלמעלה מכל בחינה של "בכח"[ריט]). לעומתו, "יש", בשרשו, היינו "העלם שישנו במציאות" (ע"ד השלהבת הקשורה, אך חבויה, בגחלת[רכ], טרם נשיבת הרוח בה להוציא ולגלות את השלהבת על פני הגחלת. והיינו שנמצאת השלהבת ממש, אך בבחינת "בכח" יחסית להתגלותה בפועל. בבחינה זו של "בכח" יש אין סוף של מדרגות שונות עד יציאתו מהיותו ב"העלם" לבואו ב"גלוי"). מזה יובן דברי אדמו"ר הריי"ץ זי"ע שאמר פעם בליל הסדר[רכא]: "'והיא שעמדה' – 'והיא' הוא ענין האמונה. כ"ק אבי (אדמו"ר הרש"ב נ"ע) אמר כי הבעש"ט המשיך לעולם את ענין האמונה בבטחון. כלומר, במה שהוא מאמין, בטוח הוא שכך יצא לפועל... בטחון הוא יותר מתקוה. בטחון הוא שיאמין שודאי יהיה כן. הדבר כבר נמצא (היינו בבחינת "יש" ו"העלם שישנו במציאות", משא"כ האמונה היא בדבר שבבחינת "אין" ו"העלם שאינו במציאות" כנ"ל), העיכוב ליציאתו והתגלותו בפועל הוא רק מצד המניעה שממנו עצמו". נמצא שעיקר עבודתו ודרכו של הבעש"ט זי"ע הוא "ליחדא שם יה (שיחוד יה נעשה מכח האמונה) ב־וה (שיחוד וה הוא ע"י הבטחון כנ"ל), ביחודא שלים בשם כל ישראל". והיינו "להעמיד" את האמונה על כנה, בסוד "והיא – שעמדה", על דרך "ויעמד השמן"[רכב] של אותה אשה, מנשי בני הנביאים[רכג], שצעקה אל אלישע, ומבואר בדא"ח[רכד] שסוד ה"אסוך שמן"[רכה] שבתחלה, היינו נקודת האמונה השרשית שבלב כל ישראל; "ויעמד השמן" ("ואת ובניך תחיי בנותר"[רכו] – "עד שיחיו המתים"[רכז], והיינו המחשת ענין העמידה לחיים נצחיים בהוה ממש, וכמבואר במ"א[רכח] בענין ההבדל בין בטול עצמי ממש לבין התבטלות ובטול היש) היינו המשכת האמונה בבטחון גמור, ועד שנעשה "בבחינת דכר ללחום בחוזק נגד הרע הקמים עליו ועל ישראל, וכמאמר 'עמדת להם בעת צרתם' שענין 'עמדת' הוא בחינת תגבורת וחוזק ללחום כו' שזהו בחינת דכר דוקא כי האיש דרכו לכבוש[רכט] כו'"[רל].

בפנימיות השכל שורה האמונה[רלא]. בחצוניות המדות המתוקנות מתגלה הבטחון[רלב]. יש שרש למדות[רלג] בכתר למעלה מהשכל[רלד], וכן יש שרש לשכל בפנימיות הכתר למעלה מהמדות שבכתר[רלה]. אך למעלה יותר, בכתר שבכתר, שרש אותן מדות שבכתר וכו'[רלו] עד אין סוף ממש. בשכל גופא, "והחכמה מאין"[רלז], ושם עיקר השראת האמונה. ב"מקום בינה"^סג מקור ושרש הבטחון (בסוד "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו", וכנ"ל שבסוד האמונה והבטחון הבינה מתקשרת לנצח והחכמה להוד, ע"ד "שכל את ידיו" ו"אחליפו דוכתייהו", תכונת כל גלוי עצמי דוקא, כמבואר בדא"ח).

ועיין בסה"ק דברי שלום, שאלה ג', שם נשאל שבמקום אחד בכתבי האריז"ל, בענין תפלין דר"ת משמע שהבטחון הוא באבא ובמקום אחר, בענין ל"ג בעומר, משמע שהוא באמא. ותרץ שאמיתת בחינת אבא הוא ענין התורה דמחכמה נפקת[רלח], משא"כ כל בחינת תפלין הוא באמא, רק שתפלין דר"ת הם מצד מוח דחכמות דבינה עיי"ש[רלט]. נמצא שעיקר כח הבטחון תלוי בתפלין דר"ת, ובכוחם להביא למדת "ויעמד השמן" כנ"ל, ועל כן הנחת תפלין דר"ת היא עיקר גדול בדרך החסידות של מורנו הבעש"ט זי"ע ובו תלוי הכח לקיים את הוראת המשיח למורנו הבעש"ט[רמ] – "יפוצו מעינותיך חוצה"[רמא], שאזי "קאתי מר"[רמב]. בהיות תפלין דר"ת מצד התכללות החכמה שבבינה ע"כ ישנה לתופעה העצמית הנ"ל, שכעין "אחליפו דוכתייהו", שהבטחון שבאמא, "יש", נמשך לנצח דז"א דוקא. ועוד יש לומר שגם אליבא דפשוטם של דברי האריז"ל הנ"ל בענין תפלין דר"ת, הבטחון תלוי ביסוד אבא דוקא, סוד פרצוף יש דאלב"ם[רמג], כמבואר במ"א[רמד], שהוא ראשית התגלות ה"יש" מהאין דפנימיות החכמה, כמבואר בדא"ח[רמה] (ועליו נאמר "והבוטח בה' חסד יסובבנו"[רמו], כמבואר שם, דהיינו גלוי החסדים דאבא סביב עטרת יסוד אבא, בסוד "אל נהירו דחכמתא"[רמז] ו"חסד אל כל היום", שבו תלויה ההתחזקות במדת הבטחון במדות העליונות וכנ"ל). משא"כ התורה היא בסוד פנימיות אבא, ששם שורה סוד האמונה^נז, ומה דמחכמה נפקת[רמח], ועוד "נובלות חכמה שלמעלה תורה"[רמט], היינו בסוד "אבא מקנן באצילות"[רנ], גלוי אור האמונה הטהורה בכל עולם האצילות וד"ל.

ו

והנה אמונה ובטחון הם בסוד השם הקדוש, שם הגאולה, "אהיה אשר אהיה"[רנא], "אהיה עמם בצרה זאת (בטחון, מקרוב) אשר אהיה עמם בשיעבוד שאר מלכויות (אמונה, מרחוק)"[רנב][רנג]. כיום עלינו להמשיך את "מקיף" האמונה של ה"אהיה" השני (האמונה הפשוטה של כל בית ישראל בביאת המשיח – "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא" – כלומר שהנני מחכה לו ומאמין שיכול לבא בכל יום והלואי שיבוא היום, אך ללא בטחון גמור שודאי יבוא היום) ב"פנימיות" הבטחון של ה"אהיה" הראשון (לבטוח ודאי שהגאולה השלמה קרובה לבא – "כי בא כי בא"[רנד] – כי כשל כח הסבל מחד גיסא, ומאידך גיסא תחושת ביאת עת דודים מתעוררת בקרבנו ברצון עז לפעול את חלקנו אנו בשלבי תהליך הגאולה בבחינת "זכו – אחישנה"[רנה] דוקא) "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[רנו]. בזכות ההתקשרות לזכרון הבטחון שהיה לנו בזמן יציאת מצרים – "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"[רנז] – שבזכות זו זכינו לנסים גלויים, גלוי שם הוי' ב"ה שלמעלה מן הטבע לגמרי[רנח], כך נזכה להגיע לבטחון גמור בביאת המשיח "נאו". ובבא הבטחון באה "אתחלתא דגאולה"[רנט], ועל כן תזכה יציאת מצרים להיזכר אף לימות המשיח[רס].

ובעמק יותר, "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים"[רסא], דהיינו האמונה הטהורה שהיתה לאבותינו (ובפרט לנשים צדקניות שבדור, שבזכותן בפרט נגאלו כו'[רסב]) משך כל ימי רדו[רסג] שנות הגלות. בבוא עת דודים, נמשכת אמונה זו בבחינת בטחון, וזהו סוד ה"אהיה" הראשון – "אהיה עמם בצרה זאת" – "אהיה שלחני אליכם". והיינו שתי הבחינות שבמצה – "מיכלא דמהימנותא"[רסד] ("קטנות א'", בחינת אמונה פשוטה הקודמת ל"גדלות א'", בחינת "ידיעת המציאות", כמבואר בדא"ח) ו"מיכלא דאסוותא"[רסה] ("קטנות ב'", בחינת בטחון חזק, סוד שם אכדטם, כמבואר במ"א[רסו], הקודמת ל"גדלות ב'", בחינת "ראית המהות", כמבואר בדא"ח). וכך לגבי הגאולה העתידה (ועל ידי ההתעצמות לקיים את ה"זכירה" הראשונה – "למען תזכור את יום צאתך ממצרים כל ימי חייך"[רסז], "'כל ימי חייך' – להביא לימות המשיח", דהיינו שבזכות ההתקשרות לגאולה הראשונה מתחזקים בבטחון גמור ביחס לגאולה העתידה כנ"ל), "אשר אהיה", עלינו להמשיך את האמונה בביאת המשיח (ותחית המתים) בבטחון גמור. בבוא הבטחון בלבנו ובמעשה ידינו אזי באה "אתחלתא דגאולה" בגלוי כנ"ל, "ולא עיכבן אפילו כהרף עין"[רסח].

ז

רבי יהושע בן לוי אשכח לאליהו דהוי קיימי אפיתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי... אמר ליה: אימת אתי משיח? אמר ליה: זיל שייליה לדידיה. והיכא יתיב? אפיתחא דרומי. ומאי סימניה? יתיב ביני עניי סובלי חלאים (רש"י: מנוגעים, והוא ג"כ מנוגע דכתיב 'והוא מחולל מפשעינו'[רסט], וכתיב 'חליינו הוא נשא'[רע]). וכולן שרו ואסירי בחד זימנא (רש"י: מתירין כל נגעתן ביחד ומקנחין אותן וחוזרים וקושרים אותן) ואיהו שרי חד ואסיר חד, אמר דילמא מבעינא דלא איעכב (רש"י: ...ואינו מתיר שני נגעים יחד, דסבר אי בעי לי לצאת וליגאל את ישראל לא איתעכב כדי קשירת שני נגעים). אזל לגביה. אמר ליה: שלום עליך רבי ומורי. אמר ליה: שלום עליך בר ליואי. אמר ליה: לאימת אתי מר? אמר ליה: היום! אתא לגבי אליהו אמר ליה: מאי אמר לך? אמר ליה:... שקורי קא שקר בי דאמר לי היום אתינא ולא אתא. אמר ליה: הכי אמר לך 'היום, אם בקולו תשמעו'[רעא].[רעב]

כששאל רבי יהושע בן לוי את פי המשיח "לאימת אתי מר", ענהו המשיח (בבטחה גמורה) – "היום". כאשר לא בא המשיח באותו יום[רעג] פרש אליהו הנביא לריב"ל שכונת המשיח היתה – "היום, אם בקולו תשמעו". וי"ל שתורת מורנו הבעש"ט זי"ע, תורת החסידות (המעוררת לתשובה עילאה[רעד], תשובה מאהבה, בחינת "היום (יום היינו מדת החסד והאהבה כנודע[רעה]) אם בקולו תשמעו (ענין השמיעה הפנימית – 'דערהער' בל"א – עבודת ההתבוננות ד'שמע ישראל וגו''[רעו], המביאה לקיום כל מצותיו יתברך באמת ובפנימיות, הוא ענין תורת חב"ד בפרט)"), הינה הפצת האמת הפנימית שבפסוק "חסד אל כל היום"[רעז], שמזה נמשכת ההכרה והעבודה של "חי חי הוא יודך כמני היום"[רעח] וד"ל. ועוד יש לרמז במה שגלה הבעש"ט זי"ע שהשם הקדוש של "קפיצת הדרך" (דהיינו "קפיצת הדרך" לגאולה השלמה ע"י משיח צדקנו) יוצא מהפסוק "ואבא היום אל העין"[רעט], בסוד "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[רפ] וד"ל. ואזי – "היום אתם יוצאים (מגלות מצרים, וכל הגלויות נקראו על שם מצרים, שמצירים לישראל[רפא]) בחדש האביב"[רפב]. וכן יש לרמז במה ששלש סעודות דשבת נלמדו[רפג] מג"פ תבת "היום"[רפד]. כל הנ"ל הוא בסוד "וידעת היום וגו'... אין עוד"[רפה], ובסוד "היום־יום" (וכמבואר בדא"ח[רפו] ד"היום" קאי על עצמות אוא"ס ב"ה שלפני הצמצום הראשון, בחינת "באורך"[רפז] העצמי, ואילו "יום" קאי על גלוי אורו יתברך לאחר הצמצום – "נראה אור"^יט וד"ל).

הפסוק הנוגע ביותר למשיח עצמו (ומה שהיה, מן הסתם, בפשטות כונתו) הוא: "אספרה אל חק, ה' אמר אלי בני אתה אני (עולה) היום ילדתיך"[רפח]. לבו של משיח בטוח בהבטחת השי"ת אליו: "אספרה אל חק (סוד פרצוף "חק", פרצוף הנצח באלב"ם[רפט], שפנימיותו – בטחון) ה' אמר אלי: בני אתה אני היום ילדתיך", ועד שאין בלבו שום ספק וספק ספיקא בדבר, וברור לו שיבוא היום ממש. זאת בהתאם להמסופר בגמרא שם, שהיה מתיר, מנגב וחובש מחדש כל פצע ופצע שבו לחוד, שמא יקרא מיד לגאול את ישראל. והיינו כמו שנתבאר לעיל, שענין הבטחון האיתן בביאת המשיח הוא הוא ענין אתחלתא דגאולה ע"י משיח צדקנו, ופשיטא שהיא היא מדתו המיוחדת של משיח צדקנו עצמו. (ומה שאליבא דאמת הדבר תלוי ב"היום, אם בקולו תשמעו", בפרושו של אליהו הנביא לריב"ל, אצל המלך המשיח פשיטא הוא שהתנאי כבר קוים, וכידוע בנוגע למורנו הבעש"ט זי"ע שטען שמזמן כבר נתקיים התנאי של "בקולו תשמעו" ודוק[רצ]).

אך בעיני רבי יהושע בן לוי נדמה ש"שקורי קא שקר בי", דהיינו שאפילו בעיני המאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה יחכה לו בכל יום שיבוא, אעפ"כ ענין הבטחון ה"מופרז" להכריז "היום" נראה בעיניו כמדת השקר (עד כדי כך שנדמה שמצוה להתרחק מ"משוגע" – "נגוע" שכזה, שהרי "מדבר שקר תרחק"[רצא], ו"בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"[רצב]). והיינו ד"איהו אמת ואיהי אמונה"[רצג], כלומר שהאמונה היא כלי לאמת, ומה שעלול לא להתממש בפועל, אינו בבחינת אמת הנתפסת בכלי האמונה, ואדרבה, נדמה לשקר. אך "שקר" הבטחון הוא באמת לאמיתו העבודה ד"שטות דקדושה"[רצד] ההופכת את ה"שקר" ל"קרש" (המשכן) ו"קשר" (אהבה רבה בתענוגים)[רצה]". הבטחון המופרז הוא סוד "פרזות תשב ירושלם"[רצו] ר"ת פתי, שכאשר "פתי יאמין לכל דבר"[רצז] אזי באה ונמשכת האמונה (ב"תנועה" של "שטות דקדושה") בבטחון גמור[רצח], בבחינת "בהמות הייתי עמך"[רצט] למעלה מעלה מטעם ודעת דבחינת אדם[ש] (שאופי אמונתו המבוררת הוא בבחינת "ניכרים דברי אמת"[שא], כמבואר בדא"ח[שב]). והיינו כמו שנתבאר לעיל שהאמונה נמשכת בפנימיות המוחין, ואילו הבטחון מתגלה בחצוניות המדות. וי"ל שרבוי פצעיו וחבורותיו של המלך המשיח הם פצעי אהבה, אהבה המבטיחה אך אינה מסוגלת לקיים, ואעפ"כ אינה נמנעת מלהבטיח שוב ושוב, שמזה (ענין הנראה כפגם הדבור[שג], סיבת כל הנגעים כידוע) נעשה לו "פצע תחת פצע" וד"ל.

אך "בא יבוא לא יאחר" כאשר "נידבק" גם אנו ב"מחלתו" הוא, "מחלת" הבטחון ה"מופרז" לומר "היום" (בחינת "להגיד בבקר חסדך"[שד], "הבוטח בה' חסד יסובבנו" כנ"ל), בוודאות גמורה. והיינו אמיתת הפרוש של דברי אליהו הנביא: "היום, אם בקולו תשמעו", היינו "בקולו" של משיח שאמר לך "היום" בבטחון גמור, שכאשר תשמע ("דערהער") בפנימיות קולו ("קול מבשר מבשר ואומר" וד"ל) לבטוח בבטחונו (דהיינו ענין התעוררות נצוץ המשיח החבוי בלבו של כל יהודי) ש"קאתי מר" – "היום", ואזי פקח עיניך וראה והנה הוא בא ("קול דודי הנה זה בא"[שה]).

וזהו ג"כ פנימיות ענין מענהו של משיח למורנו הבעש"ט זי"ע – "לכשיפוצו מעינותיך חוצה", דהיינו מעינות תורת הבטחון הגמור שמקורו ב"כתר כל הכתרים" (סוד השם הקדוש ככה, "אשרי העם שככה לו"[שו], שנתגלה ענינו ע"י מורנו הבעש"ט זי"ע כנודע) שלמעלה מעלה מכל טעם ודעת ואפילו מהאמונה הטהורה שבבחינת "ניכרים דברי אמת" כנ"ל. וי"ל בד"א שמורנו הבעש"ט, בתארו את חולשת דעתו וצערו כאשר שמע מענה זה מפי המשיח – "ותמהתי ע"ז והיה לי צער גדול באריכות הזמן כל כך מתי זה אפשר להיות" (וידוע שמבין צדיקי החסידות היו כאלה שנאחזו בהזדהותם עם צער הבעש"ט ע"מ לבטל, כביכול, את הצורך בקיום תנאי המשיח – "לכשיפוצו מעינותיך חוצה". אך אין האמת כן, ואליבא דאמת הבעש"ט, ברב ענותנותו, ענות משה רעיא מהימנא, שהוא הוא עיקר אתפשטותא דמשה שבדרא בתראה (בסוד ישראל בעל שם טוב שעולה תלמיד ותיק (אלף אורות שניתנו למשה בסיני) שכל מה שעתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני), גילה שלפי דעתו טרם זכה הוא עצמו לשלמות ה"מעין", שלמות הבטחון הגמור שבבחינת "היום" ממש (ועל דרך משה רבינו שטען "שלח נא ביד תשלח"[שז], שהרגיש שאינו עתיד להיות משיח בגלגול זה, שהרי "משה אמת ותורתו אמת"[שח] וד"ל). אך לאחר מכן נתקררה דעתו של מורנו הבעש"ט כאשר נמסרו לו "כלים" "קלים" להמחשת ענין הבטחון (בטחון אותיות חן טוב וד"ל) לכלם. ומאז "הנה זה עומד אחר כתלנו וגו'"[שט], דהיינו שאין שום דבר שמעכב ביאתו אלא "כתלנו", דהיינו המחיצה המפסקת שמצד עונותינו אנו (כמבואר לעיל בדברי הרבי הריי"ץ זי"ע). והיינו בסוד "כל האומר אין לי אלא תורה (דהיינו בחינת 'אמת') אפילו תורה אין לו"[שי], אלא צריך לעסוק גם בתורה ("אמת") וגם בגמילות חסדים (דהיינו "שקר", שהרי "אמת אמרה אל יברא שכולו שקרים וחסד אמר יברא וכו'"[שיא]). והנה גמילות חסדים עולה תורה, שהרי בעצם הכל אחד, בסוד "רצוא ושוב" – "רצוא" ל"אמת" (האמונה ש"ה' הוא הכל" ו"אין עוד מלבדו"[שיב]) ו"שוב" ל"שקר" (הבטחון ש"הכל הוא ה'" ו"אין עוד" דפסוק "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת – אין עוד"[שיג]) – עד שיתגלה שאין זה "שקר" כלל אלא קשר ל"אמת לאמיתו" בביאת גואל צדק במהרה בימינו ממש.

והנה "רבי עקיבא חכם גדול מחכמי המשנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודמה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות"[שיד]. מבואר בכתבי האריז"ל[שטו] שבן כוזיבא הוא גלגול השופט עבדון בן הלל הפרעתוני משבט אפרים[שטז], שהוא גלגול גוון[שיז] (כמה גירסאות נוספות בשמו: גנון, יגנון, גאון, ועוד[שיח]), מבני אפרים, שהיה "משיח השקר" הראשון, בהוציאו ממצרים ר אלף משבטו של אפרים קודם הקץ (על ידי שטעו בקץ[שיט]. והיינו שלא השכילו במעבר מדת הבטחון מגדר רצון עז שבנפש לשכל מושכל, וכמו שיתבאר בפרק הבא עיי"ש) ונהרגו ע"י אנשי גת[שכ] (והם העצמות היבשות שהחיה יחזקאל[שכא]). בן כוזיבא – "על כי לא השלים תקונו נקרא בשם כוזיבא... ותקונו יהיה משיח בן אפרים"^מז. ועוד מבואר בסדר הדורות שנקרא בן כוזיבא על שם שמרד בקיסר רומי והרג בגוים הרג רב מאד ("וזהו שרש גדול בענין משיח נגד הגוים"^מט). נמצא שהמרד בעלמא דשיקרא (מלכות אדום) מכונה שקר וכזב ע"ד "פגע בו כיוצא בו"[שכב] (בסוד משיח בגימטריא נחש למעליותא, שבכחו לקטול לחויא בישא ועי"כ לזכות בברתא דמלכא[שכג] – סוד "בטח בה לב בעלה"[שכד], וכמו שיתבאר), שבחינה זו דגלוי מדת הבטחון הוא ענין משיח בן אפרים (שלשבט אפרים עיקר הבטחון המופרז בגאון עצמם, עיין בסדר הדורות^נ). ועוד, מרמז השם כן כוזיבא ל"והיה בכזיב בלדתה אתו"[שכה], בלידת שלה בן יהודה, שבסוד "עד כי יבא שילה (משיח) וגו'"[שכו] (וכידוע בענין "מעות כוזביות"[שכז] דיש בזה שני פרושים – ממלכות בן כוזיבא או ממקום שנקרא כזיב[שכח] – והיינו לרמז שעיקר האכזבה והקלקלה הוא באי יכולת המלכות לתקן וליצב את הכלכלה ודוק). "כזיב" מרמז ל"כזבי בת צור"[שכט] (שהוא ה'לעומת זה' של כח הבטחון בצור ישראל, וכמבואר ענינו במאמר וצדיק יסוד עולם באור א, עיי"ש). וי"ל דנשמת בן כוזיבא, בחינת משיח בן אפרים כנ"ל (שרש התקון של "שלום בית" וד"ל), יצאה ממנה ע"י זווג זמרי אתה והריגת שניהם בידי פינחס (שאמו מבנות פוטיאל[של], זה יוסף שפטפט ביצרו[שלא], ודוק).

עיקר הלקוי של כל "משיח שקר" הוא בכך שאין בטחונו העצמי מבורר היטב להיות בטחון בה' בלבד, "בלתי להוי' לבדו"[שלב] (הנותן לו כח לעשות חיל[שלג]), אלא שבבטחונו העצמי מעורב בטחון בגאון עצמו, ועוד (ותלוי בהנ"ל) שרצונו למרוד במציאות השקר אינו מושכל אצלו בטוב טעם ודעת (דהיינו מה שאינו "מורח (ברצון – אריך[שלד]) ודאין (בשכל)"[שלה]) וד"ל. גם רבי עקיבא – "עקיבא בן יוסף"[שלו] – שנשא כליו של בן כוזיבא, הוא בחינה של משיח בן יוסף דוקא, סוד כחו של יצחק לברר את הציד (הנשמות הקדושות) שבפיו של עשו (כמבואר בכתבי האריז"ל[שלז]), שהרי בעשרה הרוגי מלכות, שכנגד השבטים שהשתתפו במכירת יוסף (לאפוקי ראובן כנודע[שלח]), הוא כנגד יוסף עצמו^ע ("כי כשם שנפרעין מן הסיבה כן נפרעין מן המסובב"^נ). לאחר שיהרג משיח בן יוסף (ע"ד דברי הרמב"ם[שלט]: "...ואם לא הצליח עד כה, או נהרג, בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דוד (דהיינו גלגול נשמת אפרים בדוד שנקרא אפרתי כנודע בסוד עטרת יסוד ז"א[שמ], שרש בנין המלכות דנוקבא דז"א, וכמבואר במ"א) השלמים והכשרים שמתו. ולא העמידו הקב"ה אלא לנסות בו רבים, שנאמר 'ומן המשכילים יכשלו, לצרוף בהם ולברר וללבן עד עת קץ, כי עוד למועד'[שמא]". כאן מכנהו הרמב"ם משכיל־נכשל. בהמשך דבריו מסביר הרמב"ם אודות ענינו של ישוע הנצרי, עליו נאמר "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו"[שמב], והישמעאלי, שתכלית כונת השי"ת בהופעתם בעולם היא "לישר דרך למלך המשיח, ולתקן העולם כלו לעבוד את ה' ביחד" עיי"ש. וי"ל שהם ג' בחינות דסוד "משיח שקר", כנגד בי"ע (בבריאה רובו טוב ומעוטו רע וכו' כנודע). תקון כלם הוא סוד משיח בן יוסף שיהרג וד"ל) יחייהו משיח בן דוד (בכח תפלתו), דהיינו תקומת סוד השקר לשם שמים, סוד מדת הבטחון, שקר אותיות קרש (ש"מעצי שטים עומדים"[שמג] – שטות דקדושה^כו) ואותיות קשר כנ"ל, שהוא הוא האמת לאמיתו, ועל ידו יחיה גם משיח בן דוד, שהלא הוא בחינת "בר נפלא"[שמד] בעצם (טבע הנטיה ליפול בעצבות ויאוש, המניק חיות לע"ז דעלמא דשיקרא, בסוד "רגליה יורדות מות"[שמה], ובסוד יואש מלך יהודה, יואש אותיות יאוש, כמבואר במ"א[שמו]), בבחינת "ישמח ישראל בעושיו"[שמז] תמיד וד"ל.