סוד השבע והשלש־עשרה     1

מבוא

בתפלת שבת אנו אומרים: "והנחילנו הוי' אלקינו באהבה וברצון שבת קדשך". וכן בקידוש של ליל שבת אנו אומרים: "ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו... ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו". נמצא ש"נחלת" שבת־קדש לעם ישראל – "נחלת יעקב אביך" ("נחלה בלי מצרים") – היא "באהבה וברצון".

האהבה של שבת־קדש היא "אהבה בתענוגים" (כמו שנאמר בשבת: "אז תתענג על הוי'"), והרצון הוא בבחינת "שבע רצון ומלא ברכת הוי'" (שבברכת נפתלי – נפת לי). והם בכללות כנגד שני הפרצופים שבכתר – עתיק יומין ואריך אנפין – המדרגה התחתונה שבעליון והמדרגה העליונה שבתחתון, שמהוות יחד את הממוצע המחבר בין עצמות האלקות ב"ה ובין העולם שברא לכבודו.

בתפלותינו מדי יום ביומו אנו עולים מ"היכל אהבה" (הכולל ברכת "אהבת עולם" וקריאת שמע) ל"היכל הרצון" (מ"אמת ויציב" עד "גאל ישראל"). ובעבודת הנפש, היא העליה מחוית "וימינו תחבקני" לחוית "ישקני מנשיקות פיהו", כמבואר בכתבי האריז"ל ובדא"ח. והיינו שכאן הרצון הוא לאחר ומעל לאהבה (שבבחינת "אהבת עולם").

והיינו כידוע שהשרש "אהב" הוא לשון "אבה", לשון רצון, חשק ותאוה – "תאות צדיקים ('צדיקו של עולם' וכן 'ועמך כלם צדיקים') אך טוב".

*  *  *

בספר זה נקבצו יחד יג מאמרים (כמנין אהבה שעולה אחד) שנושאים עיניהם־עיונם להתבונן בסודות האהבה והרצון:

במאמר הראשון – "שלש עשרה אהבות" – בא המכלול של מגוון היחסים (של אהבה) הקיימים בנפש האדם הנברא בצלם ודמות אלקים ("אדם" מלשון "אדמה לעליון" ועד שכל עניניו משקפים את המדות והספירות העליונות, ויש לכוון את כל אחת מתכונותיו בפרט לספירה העליונה ממנה לוקחה). בכללות, האהבה שבדרגת הכתר (על־מודע) מתקשרת לאהבה שבדרגת המלכות ("כתר עליון איהו כתר מלכות"). ביניהן, יש בכל רמה מג' רמות המודעות – "מושכל", "מורגש", "מוטבע" – אהבה המיוחדת לה;

במאמר השני – "כח האהבה" – מתגלה מדת האהבה כ"רוח החיים" של נפש כל חי, וככח המקשר ומדבק בין איש לרעהו בכלל (גם כאשר מרחק רב בגשמיות מפריד ביניהם) ובין משפיע ומקבל בפרט. בו מתבאר סוד "חוט השני" "והחוט המשולש" שבמדת האהבה;

במאמר השלישי – "שלש אהבות שהן תשע, ואהבת הארץ הכוללתן" – נכללות שלש האהבות העצמיות – אהבת ה', אהבת התורה, אהבת ישראל – זו בזו (להיות "שלש שהן תשע"), ומופיעה אהבת ארץ ישראל כאהבה העשירית – המלכות – הכוללת (ומקבלת) בעצמה את כולן;

במאמר הרביעי – "הוי כ"ל צמ"א לכו למים" – מבואר כי ישנם חמשה רבדים למדת האהבה, כנגד חמשת מימדי ההתלבשות המובאים בכתבי האריז"ל – כלים לבושים צלמים מוחין אורות. והם בסוד חמשת החסדים הידועים שמתפרטים זמ"ז ומתכללים זב"ז על ידי העבודה של "הכנעה, הבדלה, המתקה", כידוע ממורנו הבעש"ט זי"ע;

במאמר החמישי – "אהבה: אור הקדוש ברוך הוא" – מבוארת ההקבלה של אותיות אהבה לארבע אותיות שם הוי' ב"ה, ואיך ש"אור הקדוש" הוא מכוון כנגד "יחודא עילאה" (אור האהבה "לפני הצמצום", בהיות האוהב והאהוב כולא חד) בעוד ש"ברוך הוא" מכוון כנגד "יחודא תתאה" (אור האהבה "לאחר הצמצום", בהיות האוהב והאהוב שנים המתקשרים ונדבקים זב"ז להיות אחד);

במאמר הששי – "יחוד: אחד = אהבה" – מבואר שבכללות, סוד האחד הוא מצד החכמה, אבא, ואילו סוד האהבה היא מצד הבינה, אמא. והם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". לכל אחד מהם יש פסוק עיקרי בתנ"ך: "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" הוא פסוק האחד; ו"מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" הוא פסוק האהבה;

במאמר השביעי – "מב מסעות של אהבה" – מתפרטות אחת לאחת, ונדרשות כמין חומר, מב ההופעות של השרש "אהב" בתורה. והן הן כנגד מב המסעות שנסעו בני ישראל ביציאתם ממצרים (בחדש האביב – חדש האהבה, כמו שנאמר "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה") ועד לבואם לארץ נושבת, ארץ ישראל (המובטחת לאברהם אבינו – "אברהם אוהבי"), שהן הן כללות כל חיי האדם הישראלי – מרגע צאתו לאויר העולם ועד למאה ועשרים ועוד;

במאמר השמיני – "סוד השבע והשלש־עשרה" – נחקר היחס היסודי בתורה שבין שני המספרים ז ו־יג, ואיך שהם כנגד קדושת וחביבות יום השבת ("כל השביעין חביבין") – "אור (השעשועים העצמיים ואהבה בתענוגים) המאיר לעצמו" – ושלש עשרה מדות הרחמים של הקדוש ברוך הוא (כמנין אהבה) – "אור ('כי חפץ חסד הוא' ו'טבע הטוב להטיב') המאיר לזולתו";

במאמר התשיעי – "ברית" – מתבאר כי ברית ההתקשרות והאהבה העצמית היא בסוד "כארז בלבנון ישגה" – יחוד וחבור לב נתיבות החכמה ונון שערי הבינה (ובסוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק" וכן "פנימיות אמא פנימיות עתיק"). והוא על פי המסורה של מספר ההופעות של תבת "ברית" בתורה (בכלל ובפרט);

במאמר העשירי – "'פרצוף' הדעת: תהליך ההחלטה בנפש וסוד החשמל" – מתואר התקון השלם של אדם וחוה – "והאדם ידע את חוה אשתו" – בתהליך ההחלטה והבחירה זה בזו וזו בזה, תהליך שעובר דרך כל עשר הספירות שבדעת – מדממת "העמקת הדעת" ועד לביטוי בפה מלא של "חות דעת". ובו נכלל סוד ה"מאזנים" שבנפש (ה"מתקלא" של ספרא דצניעותא), ואיך שכאו"א "חייב להכריע";

במאמר האחד־עשר – "ארך אפים" – נרחב הבאור בענין אותה מדה מבין יג (אהבה) מדות הרחמים והרצון של הקדוש ברוך הוא שבה תלוי עיקר השלום־בית בין איש לאשתו (והוא הרחבת הנושא שמופיע בפרק ה של הספר שכינה ביניהם). בו מתבאר הסוד של אהבה חן דבקות ר"ת אחד, וסוד המראה הריח והטעם (תקון הנר"נ שבנפש על ידי שלום־בית אמיתי);

במאמר השנים־עשר – "ויפק רצון מהוי'" – מבואר איך ש(תקון) שני העצים שבגן עדן מקדם מכוונים כנגד הסוד של שני הפסוקים (בספר משלי) שבהם מופיע הלשון הנ"ל – "ויפק רצון מהוי'": "כי מצאי מצא חיים ויפק רצון מהוי'" – אהבת התורה בכלל (עץ החיים); "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'" – אהבת ישראל בכלל (עץ הדעת טוב);

במאמר השלשה־עשר – "רחל" – מתגלה דמותה של רחל אמנו ע"ה בסוד "רוח אלקים" (ש"מרחפת על פני המים") – הכח שבנפש האיש הישראלי לעורר על עצמו ועל כלל ישראל רחמים רבים ממקור הרחמים והחסדים האמיתיים. אהבת יעקב לרחל ורחל ליעקב היא האהבה הגדולה שבין נשמות ישראל לאבינו שבשמים, והיא "מרחפת" עלינו "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף" (ובסוד "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" – "זה רוחו של מלך המשיח").

*  *  *

אהבה ורצון נוטריקון אור (= אין סוף = רז) – "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך, כי באור פניך נתת לנו הוי' אלקינו (וכפרושו בדא"ח, שנתת לנו שהוי' ב"ה, אחד יחיד ומיוחד, יהיה אלקינו – כחנו וחיותנו) תורת חיים ואהבת חסד...". והוא "אור החמה" ("שמש הוי'"), שהרי אהבה ורצון עולה שסה, כמנין ימות שנת החמה (וכמנין שסה מצות ל"ת, שכנגד אותיות יה של שם הוי' ב"ה בפרט – "שמי עם יה שסה" – בחינת "הנסתרות להוי' אלקינו"). והוא בבחינת "אור המאיר לעצמו" (סוד השבת, השעשועים העצמיים, כמבואר במאמר "סוד השבע והשלש־ עשרה") שעתיד להתגלות (על ידי יג מדות הרחמים) כמות שהוא בבחינת "אור המאיר לזולתו" ["זולתו" שנכלל בו ממש, כאשר יקוים היעוד "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" – "והיה אור הלבנה (אותיות וה שבשם) כאור החמה (אותיות יה שבשם) וגו'"] כאשר יוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה – "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (ראה תניא פרק כו).

ויהי רצון שנזכה לגילוי אורו יתברך, אור עצמותו ממש, בגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש, אמן.

שלש עשרה אהבות

א

"אהבה" בנפש אינה כח פרטי (–פנימיות ספירת החסד[א]) בלבד, אלא היא האור והחיות הכללית המוציא כל דבר מן הכח (כח מה דחכמה, כמו שיתבאר) אל הפועל, והמגדל ומפתח את כל כחות הנפש, מכתר עד מלכות. אור זה הוא אור הקדוש ברוך הוא ממש (כמבואר בארוכה במ"א[ב]), שבו ברא (ומחדש בטובו בכל יום תמיד[ג]) את עולמו, יש מאין, בחסד וברחמים – "בהבראם"[ד] – באברהם ("אחד – אהבה – היה אברהם"[ה], "אברהם אהבי"[ו]). וכן מסגולת מי האהבה[ז] לדבק דבר לדבר – להקים את המשכן להיות אחד[ח] (אחד עולה אהבה כנ"ל).

גילוי תורה אור הוא פרי אהבת ה' יתברך אלינו – נשמות ישראל, כמ"ש[ט] "אהבתי אתכם אמר (ר"ת אור מים רקיע – סוד המשכת גילוי התורה, כמבואר בספה"ק) הוי'". תורה עולה בטול (–פנימיות ספירת החכמה – "אורייתא מחכמה נפקת"[י], בחינת משה רבינו ע"ה שאמר "ונחנו מה"[יא]) פעמים אהבה [בסוד "פיה פתחה בחכמה (בטול) ותורת חסד (אהבה) על לשונה"[יב]] – המוציאה את נקודת החכמה [שבה כלול הכל "בכח", שהרי אין לדבר ה"בטל במציאות" שום התפשטות בבחינת יש כנודע, ושעל כן ראשית התגלות כל דבר "בכח"[יג], מתוך מקורו ושרשו הנעלם בעצמות (–בחינת "אנא"יג וד"ל), הוא בבחינת בטול דוקא, שבכחו לשאת את כל רבוי הפרטים שעתידים (–"עתיד" לשון "מוכן"[יד], כמבואר בדא"ח) להתפשט בפועל בנקודה אחת בלבד] מן הכח אל הפועל [סוד "גדולת ימינך"יג שבה "תתיר צרורה"יג, פתיחת "צרור החיים" שבבחינת נקודת החכמה וד"ל].

מקור ושרש התורה בעצמותו יתברך הוא סוד האמונה – "ואהיה אצלו אמון"[טו]. וכן ההתקשרות העצמית של כל נפש מישראל אל שרשה בעצמותו יתברך הוא בסוד האמונה[טז] – "כאשר היתה באמנה אתו"[יז], ["ויהי אמן את הדסה"[יח] – בשרשה באצילות – "היא אסתר"חי – בירידתה בבי"ע, "ואת מאמר מרדכי אסתר עושה, כאשר היתה באמנה אתו"יז וד"ל]. האמונה (כמו האהבה) היא כחו של ה"איתן האזרחי"[יט], אברהם אבינו, המאמין הראשון, כמ"ש "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[כ], ועליו נאמר "תשורי מראש אמנה"[כא].

אמונה בטול אהבה[כב] הוא סוד "בצלם אלקים"[כג] אשר בו ברא את האדם (כמבואר בארוכה במ"א), כאשר האהבה היא אמיתת סוד ההמתקה – שלמות גילוי האמונה (הכנעה) והבטול (הבדלה) בלב כל משכיל (בטול) על דבר אמת (אמונה), ומשם "אל הארץ אשר אראך"[כד], בגילוי אחדותו האמיתית יתברך בפועל ממש.

ב

שלשה מיני יחסים מניעים את האהבה: קנין, מסירה, חבור – ר"ת קמח – והרמז: "אם אין קמח אין תורה"[כה].

א. קנין: כל שלשת מיני היחס הנ"ל נכללים בקנין – מקח – כמו שיתבאר, וכמארז"ל[כו]: "חן מקח על לוקחו", היינו אהבת הקונה לקנינו, ומאידך, אהבת הקנוי לקונהו [וכן יש שהאדון הופך להיות עבד לעבד שנעשה אדון לו – למעליותא (כדי לגלות איך שבעצם הכל אחד) – "עבד מלך מלך" (אף ביחס למלך עצמו, וברצונו הפנימי והעצמי, ע"ד "צדיק גוזר והקב"ה מקיים")].

כל דבר שאדם רוכש ממחיש את ה"בלי גבול" של עצמו, והופך הקנוי לו להיות חלק מה"מאד" שלו (שאף הוא – מאד – היפוך אתוון דאדם), כפרוש חז"ל[כז]: "'בכל מאדך' – בכל ממונך".

ב. מסירה: יחס של משפיע ומקבל. אהבת המשפיע למקבל היא ב"קו ימין" (היורד מלמעלה למטה, כטבע המים) ואהבת המקבל למשפיע היא ב"קו שמאל" (העולה מלמטה למעלה, כטבע האש).

על מנת שהמשפיע ישפיע באופן שיוכל המקבל לסבול ולקלוט את השפע בכי טוב, חייב הוא לצמצם את עצמו [וכמו כן את תענוגו אשר בעצם פעולת השפעתו, על מנת להשפיע באופן כנ"ל, שהרי רק כאשר יוקלט השפע בכי טוב בכלי המקבל אזי יקבל המשפיע את עמק הענג האמיתי – "סוף מעשה במחשבה תחלה"[כח] – מהמקבל דוקא, בבחינת "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית"[כט]], וכן המקבל חייב אף הוא להפשיט את ציור עצמו לגמרי, על מנת שיוכל לקבל את האור־כי־טוב מהמשפיע שמאד נעלה ממנו.

ג. חבור: יחס בין שוים הוא ב"קו אמצעי" [העולה ויורד ב"רצוא ושוב"[ל] תמיד, כטבע הרוח. חבור אותיות ברוח. והוא בסוד בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה]. בכל מדרגה של משפיע ומקבל אין המשפיע האמיתי מוגבל להשפיע למקבל אחד בלבד אלא יכול הוא להשפיע ולהאיר לרבים – "נר לאחד נר למאה"[לא] [ככל שמדרגת ה"אור" כלולה במדרגת ה"שפע" שבו, וכמבואר ענינם בדא"ח, שבזה הנו "משפיע אמיתי"].

וככל שה"אהבה" בין המקבלים באותה מדרגה רבה יותר, כן תגבר לאין ערוך עוצמת המשכת השפע מהמשפיע למקבל, שהרי בכח הקו האמצעי ליחד הפכים, היינו קוי ימין ושמאל.

ג

יחס הקנין הוא בבחינת "אהבה עצמית" – אהבת העצם לעצמו, שהרי הדבר הנקנה הוא עצם מעצמיו וחלק מעצמותו של הקונה[לב], כבכתר ובמלכות.

בכתר – אהבת העצם אל החלק ממנו (–"העצם, כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו"), היינו אהבת הקב"ה לנשמות ישראל (שהם "חלק אלוה ממעל ממש"[לג]), ואהבת נשמות ישראל לקב"ה – אהבת החלק לעצם כולו.

וכן במלכות – אהבת המלך לעם (האדון לעבד) – "אין מלך בלא עם"[לד] [היינו שמציאות העם נוגעת לעצמותו של המלך ממש. וכידוע הרמז, שבאחורי תבת מלך: מ מל מלך, שרש העם – מ מל (ה־מ ד־עם לפני ה־ע = מל שבו, מלמטה למעלה, ודוק) – בא לפני שלמות התגלותו של המלך] – ואהבת העם למלך (העבד לאדון).

הקשרים שלמטה מהכתר הם קשרים אנושיים, כביכול, אשר לאמתו של דבר כלם משלים ליחס בין ישראל להשי"ת. הפשוט מבין המשלים הוא במדרגת העצמי דמלכות: יחס המלך והעם, היינו יחס הקב"ה – מלך מלכי המלכים – ועמו ישראל – "אנו עמך ואתה מלכנו"[לה] (וכן "אנו עבדיך ואתה אדונינו"לה). במדרגת המוטבע (כמו שיתבאר) – "אנו בניך ואתה אבינו"לה. במדרגת המורגש – "אנו רעיתך ואתה דודנו"לה. במדרגת המושכל – "אנו מאמירך ואתה מאמירנו"לה [בחינת "למודי הוי'"[לו] – תלמידי השי"ת כביכול. מסירת הלמוד נקרא "מאמר", וכיון ש"מתלמידי יותר מכולם"[לז] ע"כ "אנו מאמירך ואתה מאמירנו", וד"ל]. במדרגת העצמי דכתר – "אנו סגלתך ואתה אלקינו"לה [כאשר הסגלה היא שרש נשמת הבן בעצמות האב, שרש היחס של אב־בן שמתגלה במדרגת המוטבע כנ"ל דוקא. וזהו שפרוש מוטבע הוא מה שמוטבע – טבוע, נטוע וקבוע – בעצם ממש. ואם כן הכל נכלל באמרנו "אם כבנים אם כעבדים"[לח], וד"ל].

היחסים בכתר ובמלכות הם יחסים עצמיים ובהם בחינות אור ישר ואור חוזר, פנימיות וחצוניות, שהם יחסי משפיע ומקבל בבחינת מיניה וביה.

אור ישר הוא אור השפע הנמשך מלמעלה למטה, שהולך ומתמעט במיעוט אחר מיעוט. אור חוזר הוא התעוררות המקבל מלמטה למעלה, שנעשה משפיע למשפיע כביכול.

ויובנו שני מיני אור אלו על דרך משל גשמי דבנית בנין:

שמתחילה מתעורר להתענג מן הדבר ההוא והעונג מתלבש ברצון ורצון בשכל ומדות והמדות במחשבה ודיבור עד שמתלבש בכח המעשה ואח"כ כשנגמר מעשה הבנין הנה סוף מעשה עולה למעלה ומרומם לכל הכחות שיתעלו ויוכללו זב"ז בעצמות הנפש כי אין ערוך לעונג שמתענג ממעשה הבנין בכח קודם שגמרו להעונג שמתענג ממנו בפועל לאחר הגמר ונמצא שבחינת סוף מעשה שהוא כח היותר אחרון המקבל מכל כחות הנפש נעשה אח"כ בחינת משפיע לכל הכחות אפילו לכח היותר עליון שהוא בחינת העונג וכו'[לט]טל.

כל "אהבה עצמית" מקורה באהבת השי"ת שהוא העצם האחד והיחיד. אהבת ה' שלמעלה מכל מדידה והגבלה היא "אהבה רבה" – ב"כתר". אהבת ה' ה"מצטמצמת" בתוך גבול העולם נקראת "אהבת עולם" (עולם אותיות עם לו – קנין העם למלך) – ב"מלכות".

ד

במדרגת המושכל שבנפש – החכמה היא בחינת אהבת הרב (ה"חכם") לתלמידו והבינה היא בחינת אהבת התלמיד (–"תלמיד חכם") לרבו. רק אהבה אמיתית ביניהם תעורר את המשפיע –

לצמצם ולהעלים עצמיות אור שכלו לגמרי עד שלא תישאר רק נקודה קצרה די קבלת כלי השכל של התלמיד. והנה נקודה זאת אם היה משפיעה כמו שהיא לא היה ביכולת התלמיד להשיגה לכן מוכרח מתחלה לעשות בעצמו ריבוי הסברים פרטיים ומשלים פרטיים להלביש נקודה זאת ואח"כ אומר סדר הצירופים שבמחשבה ומגלה אותם בדיבור ואז ביכולת כלי התלמיד להשיגם[מ]מ.

וכן התלמיד (המקבל) לא "ייפתח" לקבל את תורת רבו אם אינו אוהב את רבו (המשפיע), וע"י יגיעה (מלשון "געגועים") בשנון והתבוננות באותיות ששמע מרבו יתקן כְּלֵי מוחו שיהיו בבטול לקלוט היטב את עצם ההשגה (בינה).

הדעת, בקו האמצעי, היא בבחינת דבוק חברים[מא], היינו הדבוק בין התלמידים השונים [–"כשם שאין פרצופיהם שוים זל"ז כך אין דעתן שווה" אלא שונה זו מזו. שוני זה מתבטא באופן הקליטה של משנת הרב, ועד ששני תלמידים מובהקים של אותו רב (אמיתי) יכולים להסיק מסקנות הפוכות לגמרי מתוך דברי הרב, שהרי הדברים שנמסרו אליהם היו עבורם בבחינת "היולי" (בחינת "מיא דניידי"), ורק לאחר מכן הצטיירו, בעיצוב מלא (בחינת "רקיע"), בדעותיהם של שני התלמידים. וכנודע בענין הלל ושמאי שקבלו שניהם ממקור אחד כו', ועליהם נאמר "אלו ואלו דברי אלקים חיים"] של אותו רב (המתבטא בהידברות הפורה שביניהם – "אז נדברו וגו'". והיינו מפני קבלתם מרב אחד, ודוק). בכתבי האריז"ל מובא שהפגם ב"דבוק חברים" (פגם בדעת) מעכב את ביאת משיח צדקנו. הגאולה האמיתית והשלמה, שעליה נאמר "כי מלאה הארץ דעה את הוי' וגו'"[מב] – בחינת "דעת עליון" – אינה יכולה להתממש כל עוד נפגמת הבחינה של "דעת תחתון" – "דבוק חברים" – התלוי בנו.

ה"כח המניע" את אהבות המושכל שבנפש והמכנה המשותף שלהן (–"מקור" אהבות אלו, כנ"ל בענין אהבת ה' – "מקור" האהבות שבבחינת עצמי) הוא אהבת התורה. על כן פגם באחד מן האהבות הנ"ל מצביע על חוסר בסיסי באהבת התורה, הפוגם, ממילא, בנביעת וקליטת אורותיה.

ה

במדרגת המורגש שבנפש – אהבת איש לאשתו היא בבחינת חסד – "זכר חסדו"[מג] – "אהבה כמים". אהבת אשה לאישה היא בבחינת גבורה – "ואל אישך תשוקתך"[מד] – "אהבה כאש". מקור החסדים והגבורות הוא ב"דעת המתפשט" – "נשמת ז"א (–רגשות הלב)". תקון האהבה שבין איש לאשה נוגע עד לתקון החטא של אדם וחוה בגן עדן – תקון בחינת "והאדם ידע וגו'"[מה].

"אהבת רעים"[מו] היא אהבה בין שוים, בקו האמצעי, שהיא אהבת הנשמות שמתפעלות אחת מרעותה. רגשות הרחוק והקרוב ביניהם, מעוררים התבטלותן אחת לפני רעותה – בכח הרחמים – פנימיות התפארת[מז]. ברחמים יש חמימות רבה. לשם השרשת אהבת ישראל אמיתית היה נוהג מורנו הבעש"ט זי"ע להניח את ידו הקדושה על לב ילד יהודי ולברכו שיהיה "יהודי חם". וכן ברחמים יש יסוד המים המדבקים איש לרעהו כנ"ל.

אהבת ישראל היא ה"כלל גדול בתורה"[מח] ויסוד החסידות. "ישראל אשר בך אתפאר"[מט] – הקדוש ברוך הוא "מתפאר" בנו כשאהבה לבבית אמיתית שורה בינינו. על כן כל התפעלות אהבה שבין נשמות ישראל ממשיכה השראת קדושתו יתברך על עם סגולתו בכלל ועל חיי המשפחה בישראל בפרט.

ו

אהבת אבות ובנים היא אהבה המוטבעת בנפש, בחינת "נצח ישראל לא ישקר"[נ], שהרי הבן ממשיך זרעו של האב, הסב וכו', בחינת "פרו ורבו ומלאו את הארץ"[נא], שהוא ענין גילוי אלקותו יתברך ("נצח ישראל") בעולם[נב].

עיקר ביטוי ה"נצחיות" הנ"ל הוא במה שהאב מנחיל את אחוזתו־ נחלתו לבנו. וכפי חינוכו את בניו לאהבת הארץ, בבחינת הוד והסכם חזק בלב "לעבדה ולשמרה"[נג], כך יתעצם גילוי יחס האהבה שבין האחים – התקשרות היסוד. וזהו שמדור לדור "מסרו" אבות לבנים את ה"מסר" של אהבת ארץ ישראל, שהוותה בחשכת הגלות מוקד משיכה, געגועים וקו מאחד.

כעת, בסוף ליל הגלות, כאשר מתקרבים יום יום לבקר הגאולה האמיתית והשלמה, צריכים געגועים אלה להתגבר במאד מאד, עד שנמשיך וניחד את עוצמת הגעגועים בשמחת הגאולה ב"ב (שמחה העומדת "אחר כתלנו" וכבר מציצה עלינו ומעוררת אותנו להחל לשמוח בשמחתה, וכידוע דברי כ"ק אדמו"ר בזה), על מנת שתתקיים לעד. וכעתירת נעים זמירות ישראל: "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים. כן בקדש חזיתיך וגו'"[נד], וכפרוש מורנו הבעש"ט זי"ע[נה]: הלואי בקדש חזיתיך – באותה עוצמה של געגועים כאשר הייתי בארץ ציה ועיף וגו'. ההתגברות וההתעצמות בגעגועים אלה בנוער הישראלי שבכל אתר ואתר תלויות בחנוך הנכון הנמסר מאבות לבנים.

חנוך, בכללותו, משתייך לספירת הנצח, כמבואר במ"א. תכלית החנוך – ההסכם החזק שבלב הבן המחונך כנ"ל – הוד[נו] – הוא הכח להתגבר על כל משבר "כלכלי" וכיוצא בזה (וכמבואר במ"א, שענין ומקצוע הכלכלה משתייך, בפרט, לספירת ההוד). ב"דור ההמשך" גופא, עיקר האחדות בין הבנים תלוי בהבנה הדדית (סוד "שאול מרחובות הנהר"[נז] – מקור היסוד בבינה – וד"ל) והידברות – תקשורת תקינה ויעילה בין האחים – יסוד (וכמבואר במ"א שענין התקשורת, על כל מימדיה, משתייך, בפרט, לספירת היסוד) כנ"ל.

עפ"י הנ"ל מובן שפגם באהבת הארץ פוגם בברית שבין האחים [ע"ד יוסף ואחיו, שבמכירתם אותו למצרים הרחיקוהו מנחלתו כו', דבר המצביע על פגם יסודי בקשרם של כל האחים לארץ האבות (אחרת איך תתכן נפילת רעיון כזה – להרחיק יהודי מנחלתו – בדעתם. ובכן, מזה הסתעפה ירידת כולם מארץ החיים לערות הארץ). אך יוסף תקן לאחיו נחלה – ארץ גשן – אף בהיותם בארץ נכריה. וכן בנות יוסף חבבו את הארץ ביותר[נח]. יוסף הוא בן רחל – בחינת ארץ ישראל בייחוד – ובנינה הוא בנין ותקון "טבע היהדות", כמבואר בספה"ק ובדא"ח] ובאחדותם (כאשר אין הנחלה מאחדתם), ואזי הפרוד והפזור שולט בהם.

ראשית תקון העולם לעתיד לבא, ע"י אליהו הנביא זכור לטוב, הוא ענין "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"[נט]. והמשכו: "פן אבוא והכיתי את הארץ חרם" (והוא סיום ספר מלאכי, סיום וחיתום כללות התגלות הנבואה בישראל, עד לעתיד לבא. והרי ידוע ש"הכל הולך אחר החיתום"), והיינו שללא החיזוק בקשר הטבעי וה"ארצי" שבין אבות לבנים אין קיום לעצם הארץ. ומכלל לאו אתה שומע הן: על ידי הידוק וחיזוק הקשר שבין הדורות החולפים והבאים ("דור הולך ודור בא – והארץ לעולם עומדת"[ס]) מתקיימת הארץ, "תבל ויושבי בה"[סא], ובזכות זה "ושבו בנים לגבולם"[סב].

ז

כתיב "פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי וגו'"[סג]. "אחותי" היא כנגד האהבה שבבחינת המוטבע בנפש; "רעיתי" כנגד בחינת המורגש; "יונתי" ("עיניך יונים"[סד] – "עין השכל שבלב") כנגד בחינת המושכל; "תמתי" ("תאומתי" ממש – ונעוץ ב"אחותי" – בחינת מוטבע דוקא כנ"ל) כנגד בחינת העצמי[סה].

"למען אחי (מוטבע) ורעי (מורגש)"[סו]; "וכל בניך (מוטבע) למודי הוי' (תלמידי הוי' – מושכל)"; "והנפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש (עצמי דכתר)... 'בני בכורי ישראל'[סז] (מוטבע)"[סח]; "אם כבנים (מוטבע) אם כעבדים (עצמי דמלכות)".

מכאן שמדרגת המוטבע מצטרפת לכל מדרגה ומדרגה שבנפש – אהבת הארץ לאהבת ה' והתורה וישראל[סט]. וזהו "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ"[ע] – אחד, שלש עשרה בחינות של אהבה כנ"ל – בארץ דוקא, כמבואר בזוהר הקדוש.

באור א - משיכה, גדילה, דבקות

הנה אברהם הוא "האדם הגדול בענקים" ["האדם הגדול בענקים" עולה שע נהורין, האדם השלם; האמ"ת: אד גדו ענקי, עולה אברהם בדיוק! והוא לפי הסדרה: ה (האות הנוספת שניתנה לאברהם בברית מילה), אחד־אהבה – "אחד היה אברהם", יגלפזק – זקף גדול (כמבואר במ"א), וד"ל. המשך סדרה זו עד ז אברים עולה אהיה פעמים משיח, ודוק; אוס"ת עולה משיח; רוא"ת עולה י"פ הוי' ב"ה], בחינת "לך ה' הגדלה", ע"ש שמגדל כל דבר, כמבואר בפנים המאמר. ויש בזה שתי בחינות: א. מה שבבריאת העולם (–"עולם חסד יבנה") יש מאין ואפס המוחלט, עושה "מאינו ישנו"; וב. מה שמגדל דבר קיים מקטנות לגדלות (מיש ליש, בחינת יצירה ועשיה כנודע). הבחינה הב' (–מקטנות לגדלות) היא ע"ד המזל המכה בעשב (–ע"ד האב המכה בבנו מכת עידוד, כדי לגדלו ולפתחו, ודוק) ואומר לו גדל (ומבואר בדא"ח שהמדובר בעשב קיים דוקא). והוא בחינת "יש מי שאוהב", בחינת יש מזל כו'. אך הבחינה הא' היא בסוד "אין מזל לישראל" – אהבה שבבחינת בטול באמת (וכמבואר בפנים המאמר בסוד תורה שעולה בטול פעמים אהבה). בטול זה הוא ע"ד רקבון הגרעין שלפני צמיחת הצמח – יש מאין. והוא גם ענין "אהבה שאינה תלויה בדבר", שלאחר ה"יאוש" מכל אחיזה במציאות־עולמו הראשונה (דהיינו מה שהיה בורא עולמות ומחריבם וכו' וד"ל).

והנה מבואר במ"א (ראה מאמר "שלש אהבות שהן תשע ואהבת הארץ הכוללתן" שבספר זה) שגדר האהבה הוא ענין המשיכה שמביאה לידי דבקות. עצם המשיכה הוא בחינת ה"חש" של האהבה (תחושת הנפש הרצה אל יעדה במהירות אך בחשאי). פעולת ה"גדילה" (ובזה שתי בחינות כנ"ל – שתי הבחינות שבסוד הממוצע המחבר כנודע) המתבארת כאן היינו בחינת ה"מל" הראשון (מלשון ברית מילה) של האהבה (והוא גם סוד הנסירה וד"ל). תכלית הדבקות היינו בחינת ה"מל" השני (מלשון דבור – לשון זווג הממתיק כנודע) של האהבה (דהיינו החזרה פנים בפנים שלאחר הנסירה, ובזה גופא כמה בחינות: הסתכלות פב"פ, חו"נ, זווג כו').

והנה בבריאת העולם, המשיכה היא "כד סליק ברעותיה למברי עלמא"; הגדילה היא הבריאה בפועל וסוד התקון בבחינת נקודה, ספירה, פרצוף (–נקודה, קו, שטח) כנודע; הדבקות היינו תכלית כוונת הבריאה (שתתגלה לע"ל) – "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" (–יחוד קוב"ה ושכינתיה – "הוא שמו" בגימטריא משיח וד"ל).

שלש בחינות אלו מקבילות לשלשת מיני היחסים המניעים את האהבה (כמבואר בפנים המאמר) – קנין, מסירה, חבור. עלית הרצון לבריאת העולמות היא בסוד "אדם דאצילות" (שלפני הצמצום הראשון, כמבואר בספה"ק ובדא"ח), עליו נאמר: "בורא עולם בקנין". לפני הצמצום הראשון הכל נמצא באחדות פשוטה ממש, בבחינת "מאד". פעולת הבריאה והתיקון הוא ענין מסירת הויה (חיות וקיום) לנבראים וכו' (החל מ"אדם דבריאה" – א"ק), וכמבואר באגה"ק בענין "רחבה מצותך מאד", דקאי על מצות הצדקה של הקב"ה בהתהוות העולמות תמיד. החבור הוא ענין הדבקות, כמובן (וע"כ ביאת המשיח – "הוא שמו" כנ"ל – תלויה בעיקר בתקון האהבות שבקו האמצעי, החל מדבוק חברים, כמבואר בפנים).

והנה בכל אחת מהמדרגות הנ"ל צריך להאיר ענין הקנין העצמי [והוא ענין שימושה של תורה שגדול מלימודה; "האשה נקנית"; בחינת "בן שנעשה עבד". וכן בכל מדרגה ומדרגה מהנ"ל, בפנימיותה, המשפיע מקנה את עצמו למקבל (ועד שהעבד נעשה אדון – למעליותא – "עבד מלך מלך"). וממילא מובן שגם במדרגת החבור, פנימיותו הוא ענין הקנין הגמור של איש לרעהו (הנמשך ל"שוים" מכח המשפיע המשותף לשניהם, ביודעין ושלא ביודעין, וד"ל)], שהוא המאיר מכתר עליון למלכות – מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין – דרך כל הספירות שבמציעותא, וד"ל.

באור ב - האהבה - כללות יג המדות שבנפש

ידוע, ומבואר באריכות במ"א, שישנן יג מדות פנימיות בנפש האדם, שעל פי ציור הספירות באות כך:

אמונה

תענוג

רצון

בטולשמחה

יחוד

אהבהיראה

רחמים

בטחוןתמימות

אמת

שפלות

יג (מדות) עולה אהבה. וכן מדת האהבה היא המדה השביעית ("כל השביעין חביבין" – על שם היות השביעי הנקודה האמצעית של יג, כידוע מהרב המגיד נ"ע), האמצעית, מבין יג המדות שבנפש (כאשר ראשי התבות של ו המדות שלפני האהבה הם בראשית, וכן ראשי התבות של ו המדות שלאחר האהבה הם בראשית, וה־א של אהבה מכריעה בין שתי הבחינות של בראשית, ודוק), שמכאן נלמד שמבחינה מסוימת היא הכוללת את כל יג המדות שבנפש.

והנה, חוץ מאהבה אין עוד שם מבין יג השמות הנ"ל שמתחלק ב־יג. אך כאשר מחברים את הכל יחד, אזי סך הכל עולה צלם פעמים הוי' ב"ה (פנימיות ה"צלם אלקים" שבו נברא האדם, כמבואר במ"א), שהוא אהבה פעמים ישי (אבי דוד מלך ישראל חי וקים) ר"ת "יחד שבטי ישראל" ("יחד שבטי ישראל" עולה אהבה פעמים חיים, ודוק), שעולה י"פ לב (אחד בהכאה) וכו'. והוא רמז נפלא להנ"ל, שהכל כלול במדת האהבה.

כח האהבה

מובא בדא"ח[עא] שהאהבה היא "רוח החיים" ושבכחה לקשר נשמות יחד – הן בנוגע לדבוק חברים ואהבת רעים בכלל, והן בנוגע להתקשרות בין משפיע למקבל (רבי וחסיד) בפרט – שהרי האהבה היא למעלה מכל הגבלה של מקום וזמן וממילא אין שייך בזה שום מחיצה בין אדם לחברו וכו'.

וי"ל שכדי לקבל חיות וענג ממדת האהבה[עב] – להרגיש איך שהאהבה היא רוח החיים של נפש כל חי – צריך להקדים את מדת השפלות וההכנעה, להיות כעפר כו', וכמו שנאמר[עג]: "וייצר הוי' אלקים את האדם עפר מן האדמה (מדת השפלות כעפר) ויפח באפיו נשמת חיים (רוח החיים שבאדם) ויהי האדם לנפש חיה (הרגשת החיות והענג ממדת האהבה)"[עד].

אזי עולה האדם באהבתו למעלה מהמקום והזמן[עה], בסוד עצם ה"נפש"[עו] שלמעלה מ"עולם" (מקום) ו"שנה" (זמן) כנודע. והיינו שמקור נשמות ישראל – "כי עמך מקור חיים"[עז] – הוא האור האלקי שלמעלה מהמקום והזמן [שהרי בנוגע לעצמותו ומהותו יתברך ממש לא שייך להגדירו כלמעלה מהמקום והזמן כשם שלא שייך להגדירו כמוגבל במקום וזמן. והרי הוא ברא – מכח עצמותו כידוע – את המקום והזמן[עח] יש מאין ואפס המוחלט[עט]. אלא ש"הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו"[פ]. והיינו ע"ד "מקום הארון אינו מן המדה"[פא], שהוא בבחינת "נמנע הנמנעות"[פב] – "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה"[פג], וד"ל]. והיינו מה ש"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם (המוגבל במקום וזמן, וממילא ניתן לשינויים נפשיים כו' לפי שינויי המקום והזמן) הוא להנחם"[פד] (הנאמר בהקשר להכרתת זרעו של עמלק, המצוה השניה שנצטוינו – לאחר מצות מינוי מלך – בשעת כניסתנו לארץ. ובעבודה: "הבדלה" לאחר "הכנעה", ודוק).

כל ה"מחיצות" שבין אדם לחברו נוצרות מפני מוגבלותו של כל אחד ואחד באשר הוא שם (במקום וזמן). במקומו המצומצם של כל אדם אין די מקום לזולתו. וכן "לכל זמן"[פה] קצוב ומוגבל, ועל כן אין מצוי כלל אורך הזמן הדרוש בכדי להתקשר במסירה ונתינה עצמית לזולתו כדבעי. כאשר עולים למעלה מהמקום והזמן, "עוברים" (בסוד "אברם העברי"[פו] – "אחד היה אברהם"[פז], "אברהם אהבי"[פח]) את כל המחיצות שבין הנשמות ומתקשרים אחד לשני באמת.

חוט האהבה המקשר בין הנשמות[פט] הינו "חוט המשולש"[צ] אשר "לא במהרה ינתק"כ. והוא בסוד פנימיות הקו[צא] (קו וחוט) של אוא"ס ב"ה הממלא (בברכת הוי'[צב], וכמו שנאמר לאברהם אבינו ע"ה, עמוד האהבה והחסד – "והיה ברכה"[צג]) כל עלמין, המקשר ומחבר בין כל פרצופי העולמות כולם. חוט אהבה זה הינו "משולש", בסוד הניקוד של ספירת החסד – רוח החיים שבה כנודע – נקודת הסגול ("והייתם לי סגלה מכל העמים"[צד]) המשולשת בנקודותיה. והיינו מה ששלשת האבות – "אין קורין אבות אלא לשלשה"[צה] – יוצאים משם בן נח – בחינת החסד (קו ימין) מבין שלשת בני נח (שם חם ויפת – חסד גבורה ותפארת). והיינו גם בסוד שלשת המלאכים (מיכאל גבריאל רפאל – "חסד אל כל היום") שבאו לבקר את אברהם אבינו ונוכחו יחד בשעת בשורת לידת יצחק. וזהו ש"על שלשה דברים העולם עומד (בחינת 'עולם חסד יבנה' בכלל), על התורה (בחינת יעקב – תפארת שבחסד) על העבודה (בחינת יצחק – גבורה שבחסד) ועל גמילות חסדים (בחינת אברהם – חסד שבחסד)"[צו].

ומאחר שבכל אחד ואחד מישראל יש כל שלשת השרשים של שלשת האבות הקדושים (שבאהבתם את השי"ת נעשו מרכבה אליו יתברך, כל אחד במדתו הפרטית[צז]), ביכולתו של כל אחד להתקשר, באהבה רבה, לזולתו מבלי הבדל מאיזה שרש נשמה הוא בא.

עצם ההתקשרות והדבקות בין הנשמות וכו' הוא ענין ה"המתקה" שבאה לאחר ה"הכנעה" (בחינת "עפר מן האדמה", המכשרתו להתפעל מנשמת רוח החיים – חיי אהבה – שבקרבו כנ"ל) וה"הבדלה" (כשעולה באהבתו למעלה ממוגבלות המקום והזמן כנ"ל). כאשר זוכים ל"המתקה", נמשך בחינת "נמנע הנמנעות" הנ"ל להתגלות בתחתונים – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[צח].

ובלשון אדמו"ר הזקן נ"ע בספר תניא קדישא[צט]:

כי יסוד ושרש כל התורה הוא להגביה ולהעלו' הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא דכל עלמין [בחינת "הבדלה" הנ"ל – גילוי עצם הנפש שלמעלה מהמקום והזמן – גוף] וגם להמשיך אור א"ס ב"ה בכנסת ישראל כמ"ש לקמן דהיינו במקור נשמות כל ישראל [סוד שכינתיה דקוב"ה היורדת להחיות את התחתונים ולהשפיע בהם אהבה. אך בזמן הגלות היא שכיבת עד עפרא כו' וד"ל] למהוי אחד באחד דוקא ולא כשיש פירוד ח"ו בנשמות דקב"ה לא שריא באתר פגים וכמ"ש ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך [גילוי הפנימיות והעצמיות של א"ס ב"ה, מה שהוא יתברך נמנע הנמנעות באמת כנ"ל, וד"ל].

באור א - אור האהבה

ראה "היום יום" לכ"ו שבט (ממכתב כ"ק אדמו"ר הריי"ץ זי"ע מא' מ"ח תרצ"ו – אג"ק ח"ד ע' תל). וראה שיחות כ"ק אדמו"ר לימים הסמוכים לכ"ו שבט תשנ"ב, שציין את החשיבות המיוחדת של כ"ו שבט – כ"ו בגימטריא שם הוי' ב"ה, שמהוה את כל המציאות בכלל ואת האדם, תכלית כל מעשה בראשית, בפרט. וידוע שעצם ההתהוות הוא ע"י מדת האהבה והחסד, כמבואר בשער היחוד והאמונה פ"ד, ובסוד "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" – באברהם (אוהבי) כנודע.

וזה לשון "היום יום" במלואו (מתורגם ללה"ק):

האהבה היא רוח החיים בעבודת החסידות: החוט המקשר את החסידים בינם לבין עצמם, והחוט המקשר את הרבי עם החסידים והחסידים עם הרבי. זהו גם בדרך "אור ישר" וגם בדרך "אור חוזר"; אין לזה כל מחיצה, זהו מעל להגבלת המקום והזמן.

והנה בענין ה"אור ישר" (אהבת הרבי לחסיד) וה"אור חוזר" (אהבת החסיד לרבי) ראה בפנים המאמר ש"החוט המקשר" של האהבה הוא בסוד פנימיות הקו וחוט אוא"ס ב"ה. וידוע (ראה אגה"ק כ) שבקו יש אור ישר היורד מראשיתו לתחתיתו ("מגיד מראשית אחרית") ואור חוזר העולה כו', והוא שרש הסוד של "מטי ולא מטי" (המתגלה בהדיא בעולם העקודים), שממנו התהוות הזמן כו' (והוא – הקו – עדיין למעלה מן הזמן התחתון לגמרי, אך עכ"ז הוא מקורו האמיתי, בסוד "סדר זמנים", והוא המהווה את כל סדר ההשתלשלות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, ו"קורא הדורות מראש" דא"ק כו' וד"ל).

והנה על ידי הזווג שנעשה בין ה"אור ישר" וה"אור חוזר" (כאשר "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש") נמשך "אור חדש" ("אור חדש על ציון תאיר"; "אור חדש" נוטריקון אחד, והוא שרש האהבה – "אהבתי אתכם אמר הוי'" – בבחינת "אחד האמת", שהוא לבדו הוא ואין זולתו, כמבואר בדא"ח. והיינו מה שהוא "חדש" להיות בבחינת "אור" וגילוי, שהרי עד עתה היה חלק מן העצם הבלתי מתגלה, והנה – פלא – "הפך ים ליבשה", עצם חשוך לאור גלוי, בסוד "קשה זווגם כקריעת ים סוף" כמבואר בדא"ח, וד"ל). והנה "אור ישר" "אור חוזר" "אור חדש" עולה "הוי' אלקינו" פעמים "אחד" (אהבה). והוא בסוד "החוט המשולש" המתבאר בפנים המאמר (וסוד "חוט השני" ו"חוט המשולש" המתואר בבאור ב, עיי"ש).

ובנוגע לכללות הענין שיוצא מדברי כ"ק אדמו"ר הריי"ץ זי"ע הנ"ל, ראה עוד בתחלת ה"לקוטי דבורים" שלו בענין "מחשבה מועלת", שמועילה המחשבה הטובה של אהבה וחבה לקשר נשמות יחד, למעלה מכל הגבלה של מקום וזמן, ואף למשוך ולהעלות מעמקי הקליפות את נשמת האהוב כו', הכל מכח דבקות והתקשרות המחשבה בו, עיי"ש.

וראה "היום יום" לי"ד שבט, וזה לשונו (מתורגם ללה"ק):

אצל כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים, הרי שמלבד הענין של התעוררות רחמים על המקושרים – היתה עבודה של הזכרת המקושרים בינו לבין עצמו, ולהתבונן בענין אהבתם והתקשרותם, כמים הפנים, שזה מעורר את כוחותיו הפנימיים של זה שמתבוננים אודותיו, כפי שרואים במוחש שכאשר מביטים בחזקה על אדם, נאלץ הוא להחזיר מבט, כי הבטה פנימית מעוררת עצם הנפש – וכך גם בכח המחשבה.

בתחלה מדבר הרבי מאתערותא דלעילא שלאחר אתערותא דלתתא, כמים הפנים לפנים, שמעורר את הכחות הפנימיים שבנפש. ואח"כ מדבר מעצם האתערותא דלעילא, שבא ממקום גבוה שאין כל אתערותא דלתתא יכולה להגיע לשם, שמעוררת את עצם הנפש ממש, ודוק.

ועיין עוד ב"היום יום" לג' אדר א', פתגם אדמו"ר הזקן נ"ע, שמצות אהבת ישראל הוא ליליד עם ישראל אשר מעולם לא ראהו. וידוע פרושו, דהיינו שאין לו שום שייכות וקירבה אליו מצד הכחות הגלויים שבנפשו, שכל ומדות. ואעפ"כ יש לאהבו מצד עצם הנשמה האלקית שבקרבו, שבזה כולנו אחים ממש ואב אחד לכולנו (ראה תניא פרק לב). דבר זה אפשרי רק כאשר מתעלה מעל לכל מוגבלות המקום והזמן (הכולל גם את כללות כחותיו הגלויים הנ"ל, כפי שהם מתגלים לו לעת עתה, לפי המקום והזמן שבהם הוא חי). ואזי "מחשבה מועלת" לקשר בין אחים רחוקים אלה, לאחותם ל"משפחה אחת על פי תורה באהבה" (מענה אדמו"ר הזקן נ"ע לנכדו אדמו"ר הצ"צ נ"ע, מהי תכלית הכונה של דרכי החסידות – "היום יום" לכ"ד טבת). והוא אמיתת ענין ה"המתקה" שלאחר ה"הכנעה" וה"הבדלה", וכמו שמבואר בפנים המאמר.

באור ב - חוט השני וחוט המשולש

פנימיות הקו (כח ההתכללות שבו, בחינת "חוט" תפירה, ראה לקמן) הוא סוד "את תקות חוט השני הזה תקשרי בחלון" [יהושע ב, יח, ושם בפסוק כא כתיב: "ותקשר את תקות השני בחלון", שרחב, לפני שלמות גיורה בכיבוש יריחו ע"י יהושע – בעלה לעתיד, טרם השיגה את סוד פנימיות הקו, בחינת ה"חוט" שבו. יהושע, שעולה טוב פעמים חוט, קבל תורה ממשה שעולה יה פעמים חוט, וביחד עולים לב פעמים חוט – שהן ספרות ב ו־ג, "חוט השני" "והחוט המשולש" בסדר הפוך – שעולה פנימיות הקו וחוט, ודו"ק. בשני הלשונות: "את תקות חוט השני", "את תקות השני" יש ז תבות ו־כג – חוט – אותיות. ביחד הם עולים בגימטריא ז פעמים יג פעמים לז (יג הינו המספר הראשוני ה־ז ו־לז הינו המספר הראשוני ה־יג. בחכמת המספר שבתורה המספר לז הינו הבן־זוג של המספר כג – חוט – כמבואר בארוכה במ"א, כשם שהמספרים ז ו־יג הם בני זוג, ודוק)].

"השני" הוא גם מלשון "טובים השנים מן האחד", והיינו מה שהקו וחוט אוא"ס ב"ה הוא השרש של שלשת קוי עולם התקון, והוא עצמו מקור הקו האמצעי של התקון, המקשר ומיחד את שני הקוים ימין ושמאל. והיינו לומר שגם חוט זה הינו "משולש". בתבת "תקות" מרומזת שאיפת הקו ("תקות" מלשון תקוה – "פתח תקוה" וד"ל) להתכללות שרשם של שני הקצוות ימין ושמאל בקו האמצעי, שע"י התכללות זו עולה מעלה מעלה (למעלה מהמקום והזמן) עד א"ס ב"ה (השותף השלישי, ראה בפנים המאמר הערה כ) לשאוב חיים מחיי החיים ב"ה, הכל בסוד הבריח התיכון (הקו האמצעי) המבריח מן הקצה (העליון) אל הקצה (התחתון, ע"י חבור שני הקצוות ימין ושמאל), וד"ל.

ועוד כתיב: "כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה" (שיר השירים ד, ג), וי"ל בסוד "דעת (המכריעה בין שני הקצוות ימין ושמאל כו') גניז בפומא", ומתגלה בסוד "מדברך נאוה" מבין שתי השפתים (שהן כנגד נצח והוד כנודע. הדעת נמשכה ע"י היסוד ע"מ להתגלות במלכות – עולם הדבור), וד"ל.

בכל התנ"ך מופיעה תבת "חוט" שבע פעמים בדיוק (ובהן כח אותיות, ה"משולש" של ז – "והחוט המשלש לא במהרה ינתק"), בסוד "כל השביעין חביבין" – כח האהבה והחבה לקשר בין הנשמות (בסוד "תקשרי בחלון" הנ"ל – "ואת אביך ואת אמך ואת אחיך ואת כל בית אביך תאספי אליך הביתה", בחינת "משפחה אחת על פי תורה באהבה" כנ"ל בבאור א, עיי"ש).

בחמשה חומשי תורה מופיע "חוט" רק פעם אחת (אצל אברהם אבינו ע"ה – עמוד האהבה והחסד): "אם מחוט ועד שרוך נעל וגו'" (בראשית יד, כג). שרש נשמת אברהם הוא באוא"ס ב"ה שלפני הצמצום הראשון, והוא "האדם הגדול בענקים" (בסוד העגול הגדול שלפני הצמצום), בעוד שיעקב נכדו (ה"קטן") הוא בסוד המשכת הקו וחוט שלאחר הצמצום (בסוד "אז יבקע כשחר אורך" – יבקע אותיות יעקב) לתוך החלל ומקום פנוי (סוד החטא, מלשון חסרון, והיינו חסרון בשלמות אהבת ישראל. והתקון הוא ע"י הידיעה ש"חטא ישראל" – "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא", ודוק). שרש הקו וחוט (שרש האהבה וההתקשרות בין הנשמות, שלמעלה מהמקום־פנוי שנעשה ע"י הצמצום והזמן שמתהווה מכח הקו שלאחר הצמצום כו') שבאור אין־סוף ב"ה ממש (שלמעלה גם מבחינת "סדר זמנים" לגמרי, וד"ל) הוא שרש נשמת אברהם אוהבי כנ"ל. "אם מחוט" היינו בסוד הקו וחוט שלאחר הצמצום. "ועד שרוך נעל" היינו הארת הקו וכו' ע"י המלכות דאצילות (המקבלת מהיסוד דאצילות שעד שם מאירה הארת הקו בהדיא כנודע) היורדת להאיר גם בעולם העשיה התחתון המכונה "נעל" (ובו המלאך סנדלפון כנודע), לקשר בין ד' היסודות (הרוחניים וכן הגשמיים) שבו, וד"ל [בתבות "מחוט ועד שרוך נעל" ישנם רמזים נפלאים בדרך הגימטריא ודוק, ואכ"מ].

בכל שלש מדרגות המספר (מספר הכרחי – הגימטריא הרגילה, מספר סדורי ומספר קטן) עולות כל ז' ההופעות שבתנ"ך של תבת "חוט" (עם אותיות השמוש שבהן) כמנין "המשלש" ("והחוט המשלש לא במהרה ינתק") – ג"פ יה ברבוע כללי, ודוק.

והנה חוט ב"משולש פרטי" (דהיינו חשבון כל אחת משלש האותיות שבו במשולש) עולה אמונה, מקור האהבה של אברהם ("ראש כל המאמינים"), שרש הקו בעצמות אור א"ס ב"ה, כמבואר במ"א ודוק.

והנה השרש "תפר" (תופר אותיות פורת ופותר כנודע) מופיע רק פעם אחת בכל חמשה חומשי תורה (ורק ארבע פעמים בכל התנ"ך): "ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת", שנאמר לאחר חטא אדם הראשון (והתקון הוא בבחינת: "הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני... תחטאני באזוב ואטהר תכבסני ומשלג אלבין", ודוק). "עלה תאנה" ("בדבר שנתקלקלו בו נתקנו") הוא בסוד "כי תאנה הוא מבקש מפלשתים", סוד "נורא עלילה על בני אדם" – "ירידה לצורך עליה", כמבואר בדא"ח. והוא ר"ת עת – "עת לקרוע ועת לתפור", וד"ל. בשבעת המינים, התאנה היא כנגד ספירת הנצח, ענף החסד, החטה כנ"ל, ודוק.

שלש אהבות שהן תשע ואהבת הארץ הכוללתן

א

שלש אהבות עצמיות הן: אהבת ה', אהבת התורה, אהבת ישראל[ק]. ובשם כ"ק אדמו"ר הריי"ץ זי"ע, שיש להוסיף לכללן – אהבת ארץ ישראל[קא].

"אהבת ה', אהבת התורה, אהבת ישראל – כולא חד, כעצם אחד. ולכן, בכל אחת מהן, ישנן כל ג' האהבות, כי העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו"[קב].

גדר האהבה בכלל הוא המשיכה (המביאה לידי התקשרות ודבקות) אל (כח) הגילוי של העצם האהוב (בעוד שהיראה מתפעלת מהעצם עצמו, ולא מכח הגילוי שבו)[קג]. האהבה מתיחסת לאור.

בכללות, בענין האור ישנן שלש מדרגות[קד]: מאור – מה שביכולת הפשוטה של העצם להאיר, דהיינו מה שהעצם הוא מקור לכל מיני אור; אור – גילוי מתוך ההעלם העצמי של אור בעצמות המאור; זיו – התפשטות האור להאיר בבחינת הארה בעלמא אל המקום הרחוק בתכלית ממעלת האור.

ולפי ערכי הספירות העליונות: המאור הוא סוד הכתר העליון (ועיקרו – חביון עז העצמות החבוי ברישא קדמאה שבכתר – רדל"א וד"ל); האור – גילוי הספירות הנאצלות, מחכמה עד יסוד; הזיו – מלכותו יתברך, כאשר פנימיותה – שכינת עוזו יתברך – היא "כנסת ישראל"[קה].

הערכים הנ"ל תקפים גם לגבי עשר הספירות הגנוזות במאצילן, לפני הצמצום הראשון, ולמעלה בקדש עד לבחינת "יחיד" ממש, כמבואר בדא"ח[קו]. ומכאן עולה, שאהבת השי"ת, בשרשה העליון, היא המשיכה אל עצם המאור ב"ה; אהבת התורה היא המשיכה אל האור (–"תורה אור"[קז]); ואהבת ישראל היא המשיכה אל הזיו [האבות נולדו בחדש זיו ועש"כ נקראו "זיותני עולם"[קח]. "חדש זִו"ט – ה"זיו" היחיד בתנ"ך – כתוב חסר י', וע"כ ניתן לקוראו זוּ, ע"ד "עם זוּ קנית"[קט], "עם זוּ יצרתי לי"[קי] ודוק].

השי"ת הוא "כל יכול וכוללם יחד"[קיא], בחינת עצם המאור ב"ה. התורה היא גילוי רצונו וחכמתו יתברך. גם לעצמו יתברך מאירה התורה בסוד שעשועים עצמיים – "שעשועים יום יום"[קיב]. וגם בירידתה למטה, להנתן לנש"י המלובשים בגופי העוה"ז, נשארת היא בבחינת "אור הדבוק במאור"[קיג]. ואף כי "הליכות עולם (מלשון העלם) לו"[קיד] – "'דבר הוי'' – זו הלכה"[קטו], בגילוי רצונו העצמי יתברך ממש בכל אתר ואתר (ושע"כ ביכולת התורה לקשר את נש"י להשי"ת – "ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב"ה"[קטז]). כל נשמה ונשמה היא ניצוץ המתפשט מאורו יתברך (אך השרש האמיתי של הניצוץ הוא בעצמות המאור ממש, שרש מיוחד כביכול שאינו זהה לשרש האור). הנשמה יורדת לתוך הגוף כדי להאיר הארה בעלמא מעוצמת אורו יתברך במקום הרחוק ממנו בתכלית.

ב

והנה בכל אחד משלשה הנ"ל ישנה התכללות כולם כנ"ל. כל אחד הוא בסוד מאז (ר"ת מאור אור זיו) – בחינת "קדם" (עצמותו יתברך היא "קדמון לכל הקדומים"[קיז], וכל השלשה הנ"ל מושרשים בו ממש כנ"ל) – כמ"ש "קדם מפעליו מאז"[קיח].

בפרט, על התורה נאמר: "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז". התורה עצמה היא "תורה אור" כנ"ל (הממוצע המחבר את המאור – הקב"ה – לניצוץ (זיו) – נש"י). אך בה עצמה נמצא המאור, וכמארז"ל[קיט]: "המאור שבה יחזירנו למוטב".

המאור שבתורה הוא בחינת ה"שמן" שבה – "שמן למאור"[קכ] – בחינת "רזין דרזין דאורייתא"[קכא] ("מעשה מרכבה"[קכב], שפנימיות נושאו היא ה"רוכב בערבות"[קכג] ב"ה – "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה"[קכד]. וב"שמן למאור" שבתורה נכלל גם מה שלמעלה ממעשה מרכבה[קכה]). כמו שהשמן מפעפע וחודר לפנימיות כל דבר, כך הרזין דרזין דאורייתא מאירים גם בכל חלקי ה"גופא דאורייתא", לכל מי שעוסק בתורה לשמה (בסוד "טוב שם משמן טוב"[קכו] וד"ל). אור התורה בכלל היינו חלק הנגלה של התורה – "'דבר ה'' – זו הלכה". בחינת הזיו שבתורה הוא ענין "אפילו שיחת חולין של ת"ח צריכה תלמוד"[קכז] (ובחינת "פיטטיא דאורייתא טבין"[קכח]) – "ועלהו לא יבול"[קכט] – דהיינו התלבשות אור התורה להאיר ולהתגלות דרך נשמה פרטית המלובשת בגוף ואף עוסקת (בע"כ) בכל עניני הגוף ועובדין דחול (אך גם בהם – "לא פסיק פומיה"[קל], לא נפסקה הנביעה הפנימית של "דברי אלקים חיים"[קלא]).

ביחס לקוב"ה, המאור בעצם (ובסדר של מלמטה למעלה): אורו יתברך הממלא כל עלמין (ומתלבש בכל עולם, ספירה ונשמה, לפי ערכו ויכולתו לקבל כו', ע"מ להאיר בו) היינו בחינת הזיו שבו; אורו יתברך הסובב כל עלמין (השוה ומשוה קטן וגדול, ואע"פ דלית אתר פנוי מיניה אינו בא בגילוי בעולמות, והגם שהוא הוא המהווה כל פרט ופרט שבהם, מאיר הוא בהם בבחינת מקיף בלבד) היינו בחינת האור שבו; עצמותו יתברך הינה בחינת המאור בעצם (שעליו נאמר: "כי ממך הכל"[קלב] – "ממך" ממש וד"ל).

בעם ישראל קיים צבור קדוש – צדיקים בינונים ורשעים[קלג] – כנודע, והם המהווים את סוד ה"מאז" שבישראל. בצדיק־יסוד־עולם שורה, ואף מתגלה (לאלו שזוכים לדבוק בו), עצם המאור ב"ה, כמבואר בארוכה במ"א[קלד]. הבינונים (כמבואר גדרם בספר תניא קדישא) הם בבחינת "אור ישראל"[קלה] (שמתפקידו לחבר את תודעת המאור שבישראל לזיו שבו וד"ל). על רשעי ישראל נאמר "'כפלח הרמון רקתך'[קלו] – אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון"[קלז]. "פלח הרמון" זה הוא עצם בחינת הזיו שבישראל. בזיו שבזיו דוקא בא לידי ביטוי שלם מה שבאמת לאמיתו – "כולך יפה רעיתי ומום אין בך"[קלח].

כשם שבמצות אהבת ישראל כלולה אהבת הצדיקים, אהבת הבינונים ואף אהבת הרשעים, כך באהבת התורה כלולה אהבת כל אחת מבחינות ה"מאז" שבה. וכן באהבת השי"ת יש לאהבו מצד ההתבוננות, ההסתכלות והדבקות בכל אחת משלש בחינות ה"מאז" שבו, כמבואר לעיל.

[על אור הסוכ"ע נאמר "עוטה אור כשלמה"[קלט], סוד "משל הקדמוני"[קמ] – בחינת אורייתא שבקוב"ה. על אור הממכ"ע נאמר "מה הקב"ה מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף"[קמא] – בחינת ישראל שבקוב"ה. המאור שבתורה הוא בחינת קוב"ה שבאורייתא והזיו שבה הוא בחינת ישראל שבאורייתא כנ"ל. המאור (הצדיק) והאור (הבינוני, שכל מעשיו דבוריו ומחשבותיו הם ע"פ תורת חיים ודוק) שבישראל היינו בחינת קוב"ה ואורייתא שבישראל, כמובן].

ג

והנה הכלי שמקבל את כל האורות (שלש האהבות שהן תשע, בסוד מאור, אור, זיו כנ"ל) העליונים הנ"ל הוא אהבת ארץ ישראל – "ארץ אשר הוי' אלקיך דורש אותה, תמיד עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"[קמב] ["הוי' אלקיך" היינו המאור ב"ה, עליו נאמר "ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[קמג] ("בכל לבבך" כנגד הזיו שבמאור, "ובכל נפשך" כנגד האור שבמאור, "ובכל מאדך" כנגד המאור שבמאור, ודוק). מה ש"הוי' אלקיך דורש אותה", היינו ע"י אור התורה, מקור הדרוש בכל מקום (–התורה ניתנה לדרוש בדרך סוד, בדרך פשט ובדרך "ווארט" נחמד, כנגד שלש הבחינות של מאור אור זיו שבאור התורה כנ"ל). ומה ש"תמיד עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" היינו בסוד השגחתו הפרטית יתברך על נשמות ישראל, בחינת "שנה", כמבואר בדא"ח[קמד] (ה"שנה" מחברת את בחינת ה"נפש" לבחינת ה"עולם" – נש"י מחברות את אלקותו יתברך לעולמות. בכל ממוצע צ"ל שתי בחינות הנאחזות בשני הקצוות שעליו לחבר. וכן ישנו לעצם בחינת הממוצע שביניהם. והיינו סוד הצבור שבישראל כנ"ל וד"ל. בר"ה גם הצדיק־יסוד־עולם – "רשית השנה" – חסר הגילוי של "אלופו של עולם"[קמה] – ה־א שבראש – עד לאחר תקיעת שופר – "מצות היום בשופר"[קמו] – כנודע. רשעי ישראל הם בבחינת "אחרית שנה". הבינונים הם בסוד "ועד" הממשיך ומחבר את "רשית השנה" ל"אחרית שנה", ובסוד "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, יחודא תתאה, וד"ל)].

והנה מבואר לעיל שכל אהבה שבנפש היא בבחינת אור. אהבת ארץ ישראל היא בסוד התעבות האור – "מהתעבות האורות נתהוו הכלים"[קמז]. וכן הוא בסוד עצם שרש הכלים שבמאור ממש. וכידוע ששרש הכלים הוא למעלה יותר משרש האורות [אלא מושרש הוא בעצם המאור ב"ה, והיינו שבבחינה מסוימת אהבת ארץ ישראל משקפת את אהבת עצמותו יתברך (ובבחינת המאור שבמאור דוקא – עצמות ומהות ממש – ובסוד "כל אור חוזר (ע"י ההכאה בשרש הכלי כו' כנודע) חוזר לקדמותו ממש"[קמח]) יותר מאשר בשאר כל האהבות שנתבארו לעיל. ושע"כ בסוד "שלש השלמויות" – שלמות התורה, שלמות העם, שלמות הארץ – הארץ נכנסת במקום קוב"ה (בענין "תלת קשרין וכו'"), וכמבואר במ"א[קמט]].

לפי ערכי הכנויים הנ"ל (מאור – כתר; אור – מחכמה עד יסוד; זיו – מלכות), כנסת ישראל הינה פנימיות המלכות (ושרשה נאחז בעטרת יסוד ז"א – בחינת "גילוי העטרה"), בעוד שארץ ישראל הינה חצוניות המלכות, ובפרט המלכות שבמלכות היורדת להוות, להחיות ולקיים את העולמות התחתונים בי"ע, המכונה "ארץ" כנודע (–ואילו כנס"י מכונה "ים"). [ועפ"ז יובן מה שמבואר במ"א שאהבת ישראל הינה אהבה רגשית ומכוונת כנגד החג"ת שבנפש, בעוד שאהבת הארץ הינה אהבה טבעית ומכוונת כנגד הנה"י שבנפש (ואהבת התורה, אהבה שכלית, מכוונת כנגד החב"ד שבנפש). והיינו שפנימיות פרצוף המלכות עולה להלביש את החג"ת דז"א, עיקר המדות שבלב, בעוד שחצוניות פרצוף המלכות מלבישה את הנה"י דז"א. נמצא שאהבת התורה היא כנגד מקום הראש – הג"ר – הגלוי, חב"ד בעצם (פרצופי או"א וישסו"ת), ואילו אהבת ה', אהבה עצמית ממש, מקומה בכתר־עליון, וד"ל].

בגעגועים העצמיים של כנס"י לארץ ישראל (בצפיה לקיום היעוד "ושבו בנים לגבולם"[קנ]) באות לידי ביטוי מוחשי ממש כל האהבות הנ"ל, הכל בסוד המשכת ה"בלי גבול" (אור בגימטריא אין סוף כנודע) בגבול ("ושבו בנים לגבולם" כנ"ל). כאשר ישראל יושבים על אדמתם (ומקיימים את כל מצוות התורה, גם התלויות בארץ וגם התלויות במקדש) מתעצמים הם בקדושתם העצמית (סוד "בנין פרצוף רחל"[קנא] כנודע) ואז רק אז מתגשם יעודו של הקב"ה להיות לו יתברך "דירה בתחתונים"[קנב], ובגילוי איך שישראל אורייתא וקוב"ה הם כולא חד ממש.

"עתידה א"י שתתפשט בכל הארצות"[קנג]. וגם עתה, מדרישת הארץ (כנ"ל) דורש ה' את כל הארצות. משפיעת כללות אור האהבה לארץ החיים שופע הוא גם לחוצות, להמתיק את כללות המציאות באור כי טוב.

[והנה מובא בשם אדמו"ר הזקן נ"ע שאהבת ישראל היא ה"כלי" לאהבת ה'[קנד]. אך כאן מתבאר שבכללות יותר, אהבת נש"י היא כנגד פנימיות המלכות – פנימיות הכלים – שעדיין בגדר זיו ביחס למאור ואור כנ"ל. אך אהבת ארץ ישראל, שכנגד חצוניות המלכות כנ"ל, היא בחינת ה"כלי" באמת לכל האורות שבאהבות העליונות – שלש שהן תשע – וד"ל].

ד

והנה ע"פ הנ"ל יובן גם דברי כ"ק אדמו"ר[קנה], ששלש האהבות הנ"ל הן כנגד שלשת העמודים שעליהם העולם עומד – תורה, עבודה, גמילות חסדים: אהבת התורה – תורה; אהבת ה' – עבודה; אהבת ישראל – גמילות חסדים.

עמוד הגמ"ח הוא קו הימין בספירות העליונות – חכמה, חסד, נצח; עמוד העבודה הוא קו השמאל – בינה, גבורה, הוד; עמוד התורה הוא קו האמצעי – דעת, תפארת, יסוד.

הכתר־עליון – עתיקא – מכונה "הוא" (לשון נסתר), ועליו נאמר "ועבד הלוי הוא"[קנו]. עבודת הלוי – עמוד העבודה בכלל – היא בדרך העלאה מלמטה למעלה (בעבודת השיר לארמא קלא), כטבע האש העולה כו', בחינת קו שמאל. והיינו שכאשר הכתר־עליון נמשך למטה, שהוא ענין גילוי המאור, מביא הוא את המטה לידי כלות הנפש ואהבה עזה כרשפי אש שלהבתיה לכלות אל חיק אבינו שבשמים (בבחינת "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"[קנז], כידוע פרושו מכ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע[קנח]). והיינו שהכתר־עליון מתגלה בקו שמאל [בבינה – ההתבוננות במאור; בגבורה – האהבה כרשפי אש בכלות הנפש ממש; בהוד – ההודיה, למעלה מטו"ד, לעצמותו יתברך. וי"ל שבבינה מתגלה הזיו שבמאור, בגבורה האור שבמאור, ובהוד עצם המאור שבמאור, הכל בדרך "חותם המתהפך" – בחינת קו שמאל בעצם וד"ל]. ובזה יובן מה שלעתיד לבא יאמרו ליצחק אבינו דוקא – "כי אתה אבינו"[קנט] (שע"פ פשט קאי על קוב"ה עצמו, ודוק).

"אור", עצם האצילות העליונה (מחכמה עד יסוד. אך עיקר גילויו, ללא לבוש המעלים, הוא בחב"ד כנ"ל), עיקרו גילוי האמת – "אין אמת אלא תורה"[קס] ("משה אמת ותורתו אמת"[קסא]) – הנושא הפכים [ואילו האמת לאמיתו, היינו מה שמצד עצמות המאור אין שני ההפכים הפכים כלל, אלא הכל אחדות פשוטה ממש], שהוא ענין הקו האמצעי, עמוד התורה [והוא בסוד מה דאיתא בכתבי האריז"ל שיסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א[קסב]. היסוד מכונה אמת, כמבואר באריכות במ"א[קסג]. יסוד אבא היינו סוד הדעת, שרש הקו האמצעי. בדעת־עליון שורה המאור שבתורה, התפארת היא אור התורה והיסוד בחינת הזיו שבתורה, וכמו שנתבאר ענינם לעיל ודוק].

פנימיות המלכות, המשולה לים כנ"ל, היא בסוד "חסדי דוד הנאמנים"[קסד], כטבע המים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך [אך כללות ירידה זו היא בתחום האצילות. ובזה יובן מה שהמשיח, היורש את "חסדי דוד" אביו, נקרא "חדרך"[קסה] – "חד לעו"א ורך לישראל"[קסו], שהרי שרש כל נש"י הוא באצילות, או באצילות ממש או באצילות שבבי"ע (ובסוד "אצילות – בחינת 'אצילי בני ישראל'[קסז] – איז אויך דא"[קסח]), כמבואר בחסידות וד"ל. והיינו מה שהשפע של קו ימין יורד מבלי להשתנות במהותו, משא"כ בקו שמאל], בחינת קו ימין – חח"נ [גילוי המאור שבישראל, נשמת הצדיק־יסוד־עולם, הוא ענין הגילוי של "אחד האמת" בפנימיות ספירת החכמה, כמבואר בתניא[קסט], ובסוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[קע]. החסד הינו "אור ישראל" והנצח בחינת הזיו שבישראל. אך דוקא בזיו שבזיו, עצם מדרגת הזיו כנ"ל, נעוץ עצמות המאור, בסוד "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[קעא] וד"ל].

והנה האהבה היא פנימיות ספירת החסד בפרט, כידוע ומבואר בארוכה במ"א[קעב]. ומכאן נלמד שעיקר ויסוד האהבה בכלל היא אהבת ישראל (ובפרט בבחינת הבינוני שבו, בהיות "מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך"[קעג]. וגם הצדיק, הרי ראשית דרכו היא בעבודת הבינוני דוקא ואליה הוא חוזר כאשר "שבע יפול צדיק וקם"[קעד], כמבואר בחינוך קטן[קעה]).