ה

נמצא מכל הנ"ל שה"קו" הראשון המתואר לעיל, מכתר (אהבת ה' – מאור) לספירות הפנימיות (מחכמה עד יסוד – אהבת התורה – אור) ועד ל(פנימיות ה)מלכות (אהבת ישראל – זיו), "מסתובב" בסיבוב של "יד ימין" [כמבואר בספרי המדע, דהיינו התנועה הסיבובית שנגד כיוון סיבוב השעון, וכמו סיבוב האצבעות מסביב לאגודל של יד ימין – "ימין מקרבת"[קעו], סוד האהבה בכלל ודוק], עד שהכתר ניצב בצד (קו) שמאל, הספירות הפנימיות באמצע ו(פנימיות) המלכות בצד (קו) ימין, ודוק.

לפי הנ"ל, חצוניות המלכות, סוד הארץ כנ"ל, במקומה עומדת ("והארץ לעולם עומדת"[קעז], אע"פ ש"סובב סובב הולך הרוח"[קעח]), בחינת הנקודה התחתונה המקבלת מכל שלשת הקוים העליונים, שהרי "לית לה מגרמה כלום"[קעט]) [ובנינה מהגבורות דוקא, דהיינו קו העבודה, שבו מאיר אהבת השי"ת, וכמו שמבואר לעיל בקשר שבין אהבת ה' לאהבת הארץ דוקא, ודוק].

ו

ומעתה נבוא בעז"ה להעמיק עוד בסדר ההתבוננות המולידה את כל אחת מתשע האהבות הפרטיות הנ"ל:

אהבת ה'

אהבת ה' שבאהבת ה': השי"ת הוא עצם הטוב (ובסוד "טוב שם משמן טוב", בחינת "שמן למאור" כנ"ל וד"ל), ועל כן בכל דרכי השגחתו יתברך – "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו"[קפ]. וממילא – "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"[קפא] (גם כאשר "נורא עלילה על בני אדם"[קפב]). כאשר אהבת ה' בעצם מביאה לידי אהבת ה' בכל דרכיו (– רק שבעוה"ז אהבה זו מתבטאת אצלנו בשתי ברכות שונות, ברכה אחת על הטוב הנראה והנגלה וברכה שניה על ההיפך, ואף בזו מצוה לברך, מתוך אהבת ה', ולקבולי בשמחה. אך לעתיד לבא – "כולו הטוב והמטיב"[קפג]) היינו אהבת ה' שבאהבת ה'.

אהבת התורה שבאהבת ה': השי"ת (המאור) הוא בעל הרצון ב"ה, והתורה (אור, תורה מלשון הוראת דרך, וכמ"ש "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי") היא גילוי רצונו (– והוא ורצונו אחד). זאת ועוד, ה' החדיר (צמצם, צמצום בבחינת ריכוז כל האור העצמי, לאפוקי מצמצום בבחינת העלם והסתר האור דמעשה בראשית כנודע) את כל עצמותו באותיות התורה, וכדרשת חז"ל על תבת "אנכי" (תחלת עשרת הדברות): "אנא נפשי כתבית יהבית"[קפד]. וכן מצוה (מדאורייתא) לברך בתורה תחלה, כדי להמשיך ולגלות את "נותן התורה" ב"ה בתורה עצמה. וממילא נמצא שהאוהב את ה' אוהב את תורתו – מתנת עצמותו לנו, עם סגולתו. זוהי אהבת התורה שבאהבת ה'.

אהבת ישראל שבאהבת ה': שלמות אהבת האהוב היא לאהוב את מה שהאהוב אוהב[קפה], וה' אוהב ישראל, כמ"ש "אהבתי אתכם אמר ה'"[קפו]. אהבת ה' אותנו היא אהבה עצמית ממש, המתבטאת בבחירת כל העצם בנו – "הבוחר בעמו ישראל באהבה"[קפז]. והיא אהבת האב לבנו הנמשך מטפת עצמותו ממש. והרי "האוהב את האב אוהב גם את הבנים"[קפח]. זוהי אהבת ישראל שבאהבת ה'.

אהבת התורה

אהבת ה' שבאהבת התורה: "אורייתא וקוב"ה כולא חד"[קפט]. והוא סוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק". והיינו שמתוך ההתעמקות המסורה במים־שאין־להם־סוף שבתורה זוכה לגלות עצמותו יתברך. והוא סוד "עמוק עמוק מי ימצאנו"[קצ], ו"יעשה למחכה לו"[קצא] (–"אלין אינון דדחקין למלה דחכמתא ודייקין לה ומחכאן לה למנדע ברירא דמלא ואשתמודעא למאריהון"[קצב]) – "יגעתי ומצאתי תאמין"[קצג]. והיינו מה שמתוך אהבת התורה בעצם (מצד ההתקשרות העצמית של נש"י לתורה – "עם תורתי בלבם"[קצד]) בא לאהבת ה' נותן התורה. והוא גם ע"ד "תכלית הידיעה שלא נדע"[קצה] – אהבת ה"לא נודע" בעצם (שהרי "לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[קצו]) מתוך אהבת "תכלית הידיעה" בחפיצה ודביקה לדעת את "דבר ה'". זוהי אהבת ה' שבאהבת התורה (ועליה נאמר "המאור שבה יחזירנו למוטב" כנ"ל).

אהבת התורה שבאהבת התורה: חכמת התורה הינה חכמה אלקית בעצם (שהרי "הוא וחכמתו אחד"[קצז]), חכמה המתישבת על לב ישראל לא ע"ד שאר חכמות העולם להבדיל, אלא בדרך נפלאה ורחוקה מאד, כמבואר בדא"ח[קצח]. אהבת התורה היא אהבת האמת האלקית הצרופה – "משה אמת ותורתו אמת" (ו"אין אמת אלא תורה", וכמבואר לעיל). אהבת (החכמה האלקית – שבה גילוי רצונו יתברך – שב)כל הלכה פרטית שבתורה, ועד לאהבת כל אות וקוץ שבה (שבכל אות וקוץ תלויים תלי תלים של הלכות ואגדות), הנובעת מעצם האהבה וההתקשרות לתורת הוי' (המוטבעת בנש"י כנ"ל) היא אהבת התורה שבאהבת התורה (שממנה בא לקיום: "הפך בה והפך בה דכולא בה, ובה תחזי, וסיב ובלה בה, ומינה לא תזוע, שאין לך מדה טובה הימנה"[קצט]).

אהבת ישראל שבאהבת התורה: כשם שאהבת ישראל שבאהבת ה' היא לאהוב את מה שהאהוב אוהב, כך הוא בנוגע לאהבת ישראל שבאהבת התורה. התורה אוהבת ישראל, והראיה, שכל כולה מופנית ועוסקת ב(תיקון) עם ישראל, הכלל והפרט: "דבר אל בני ישראל", "אמור אל בני ישראל", "צו את בני ישראל"[ר]. התורה עצמה היא שמעידה שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר[רא], כולל גם התורה הקדומה, ושעל כן, כשם שכל העולם נברא "בראשית" – "בשביל התורה ובשביל ישראל"[רב], התורה עצמה נבראה (כביכול) בשביל ישראל. וממילא האוהב את התורה אוהב את ישראל יותר ויותר. זוהי אהבת ישראל שבאהבת התורה.

אהבת ישראל

אהבת ה' שבאהבת ישראל: "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוק ממעל ממש"[רג], וממילא – האוהב את ישראל אוהב את השי"ת. כשם ש"האוהב את האב אוהב את הבנים", כן "האוהב את הבנים אוהב את האב". והרי "יפה כח הבן מכח האב"[רד] [דהיינו שמה ש"יפה כח הבן" בא לו "מכח האב" דוקא, כמבואר בדא"ח. ז.א. שמעלת ישראל בעצם, מה שממנה מתפעל כל אוהב ישראל, משקפת את מעלת השי"ת כביכול. וכשם שאנו מצווים ללכת בדרכיו יתברך (מתוך אהבתו הצרופה, על מנת להתקרב אליו ולידבק בו) כך הוא כביכול הולך בדרכינו אנו (וזאת גם מקדמא דנא, בטרם כל יצור נברא, מתוך אהבתו יתברך לנו ו"ציור" דמות הבן שבתעלומות לבו של האב), ואף נמלך בנו האם ואיך לברוא את העולם. בתחלת הבריאה נאמר לאדם הראשון (שלולא החטא היה הוא היהודי הראשון): "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו וגו'"[רה]. החפץ, מתוך אהבת ישראל אמיתית, בהרמת קרן ישראל לעיני כל הגוים והממלכות, ועד שימלוך ישראל על כל העולם כולו, הוא שחפץ בקיום היעוד – "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"[רו]]. זוהי אהבת ה' שבאהבת ישראל.

אהבת התורה שבאהבת ישראל: ידוע הרמז – ישראל ר"ת: יש ששים רבוא אותיות לתורה[רז]. האוהב את ישראל אוהב את (כל אחת ואחת מ)אותיות התורה ולומד בחשק ודבקות מתוך אהבת שרש נשמות ישראל התלויין בהן (וכל זה על מנת לתקן את שלמות שעור הקומה של כנסת ישראל). האהבה בכלל הו"ע ההסתכלות פנים בפנים, פני האוהב בפני האהוב, בדבקות, שעי"כ נחרטה צורת האהוב במח הזכרון של האוהב. מזה יש להבין את המבואר בחסידות שע"י אהבת ישראל זוכה לזכור היטב את הדברי־תורה שלומד (ומכלל הן אתה שומע לאו), שהרי האוהב ישראל מסתכל פב"פ בשרש אותיות התורה כנ"ל. לפני עלית הרצון לבריאת העולמות היה השי"ת משתעשע כביכול בשרש נשמות הצדיקים (–"ועמך כלם צדיקים"[רח]), שהן הן אותיות התורה הקדומה. על זאת אומרת התורה: "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום". האוהב ישראל באמת זוכה לסוד השעשועים העצמיים שבתורה. זוהי אמיתת ענין אהבת התורה שבאהבת ישראל.

אהבת ישראל שבאהבת ישראל: בחינה זו היא לאהוב כל יהודי באשר הוא שם (כולל רשעי ישראל, כמבואר לעיל בסוד צבור. ואדרבה, אהבת רשעי ישראל היינו עצם בחינת הזיו שבזיו, זיו השכינה, העולה מתוך כנסת ישראל), רק בגלל היותו יהודי. ועוד, הרי "יציבא מילתא ותקין פתגמא שכל אחד מתוקן מחבירו. וכתיב 'כל איש ישראל כאיש אחד חברים'[רט]. כמו שאיש אחד מחובר מאברים רבים וכו'"[רי]. והיינו מה שכל ישראל מהווים קומה שלימה אחת. ולמעלה מזה, האהבה העצמית של כאו"א כוללת ומקיפה את כל עם ישראל, שע"כ "על כל פשעים תכסה אהבה"[ריא] עצמית זו, כמבואר בדא"ח[ריב]. זוהי אהבת ישראל שבאהבת ישראל.

ז

והנה על אהבת ארץ ישראל (האהבה העשירית, הכוללת את כל תשע האהבות הנ"ל) נאמר: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו"[ריג].

יש למצוא בפסוק זה רמז נאה לכל שלש האהבות הנ"ל, כשם שהן מתבטאות בהתכללותן באהבת הארץ:

"כי רצו עבדיך": "עבדיך" היינו עובדי השי"ת, וקאי על עמוד העבודה, קו השמאל. והו"ע אהבת השי"ת בכלות הנפש, אהבה עזה כרשפי אש (לית פולחנא כפולחנא דרחימותא ברשפי אש אהבת השי"ת), כמבואר לעיל (ובסוד בנין המלכות מהגבורות דוקא, וכנ"ל).

"את אבניה": בספר יצירה נאמר: "שתי אבנים בונות שני בתים, שלש אבנים בונות ששה בתים וכו'"[ריד]. "אבנים" הן כינוי לאותיות התורה. וכן לומדיה – "וכל בניך למודי ה'"[רטו] – בונים ("אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'"[רטז]) ומתקנים את מציאות העולמות ע"י אותיות התורה (וע"ד הנאמר בקוב"ה – "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[ריז]). התורה (אור) מחברת את האב (קוב"ה, מאור) לבן (ישראל, זיו), סוד אבן, כנודע בפרוש הפסוק "משם רועה אבן ישראל"[ריח] (דקאי על יוסף הצדיק, "בן זקנים", שקנה מיעקב אביו את חכמת התורה, ואף הוסיף עליה ממקורה. והוא בחינת משיח בן יוסף, בחינת "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" כמבואר בדא"ח. המעשה היינו התקון והחבור של האב לבן שנעשה ע"י התלמוד). והיינו מה שהקו האמצעי, עמוד התורה, הוא בסוד מדת האמת (פנימיות מדת היסוד – יוסף – בפרט, כנודע) הנושאת הפכים ומחברתם יחד (בבנין שלם) כנ"ל.

"ואת עפרה יחוננו": "מי מנה עפר יעקב"[ריט]; "ואנכי עפר ואפר"[רכ]; "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"[רכא] (האדם נוצר "עפר מן האדמה"[רכב], מעפר שמתחת למקום המזבח, כנודע[רכג]). יעקב אבינו נתברך: "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת וגו'"[רכד]. העפר הוא מדת השפלות בנפש, פנימיות מדת המלכות (בחינת כנסת ישראל כנ"ל). היא המעוררת את מציאת החן (כ"עפר האילים"[רכה], וכידוע בענין "אשת חן תתמך כבוד"[רכו] ו"ושפל רוח יתמך כבוד"[רכז]) – "ואת עפרה יחוננו" [וידוע מהבעש"ט זי"ע גודל ועוצם האוצרות הטמונים בעפר ארץ חפץ – "כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות"[רכח]].

נמצא ש"רצון" קאי על התורה ("כי רצו עבדיך את אבניה") – גילוי רצונו יתברך – ו"חן" קאי על ישראל [ומה ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" גם לתורה הקדומה, היינו מה שסוד ה"חן" נעלה וקודם בעצם לכל גילוי רצון. ואדרבה, כל גילוי רצון הוא בא ע"י מציאת ונשיאת חן וד"ל].

כשם שהתגשמות התורה (ואהבתה) מתממשת באבני ארץ ישראל [ושעל כן חכמי הש"ס היו מרגישים את קדושת הארץ מתוך תחושת כובד משקל אבניה, שהרי – "אין תורה כתורת ארץ ישראל"[רכט]] והתגשמות ישראל (ואהבתם) מתממשת בעפר ארץ ישראל [ושעל כן כל יהודי פשוט בעליתו ארצה מנשק את עפר הארץ, ובכך מבטא את קשרו העצמי לארצו – הקשר של עם ישראל לארץ ישראל], כך י"ל שהתגשמות קדושתו העצמית יתברך מתממשת בפרי הארץ (שממנו מרימים מתנות לגבוה ושעליו מברכים להשי"ת – "ברוך אתה הוי' וגו'"), החל מ"זית שמן"[רל] הארץ – "שמן למאור" כנ"ל – וכלה בכל שאר פירות וירקות הארץ (שכולם נקראו "אורות" סתם כנודע[רלא]. וי"ל שהם בסוד האור שבמאור, אור הסובב כל עלמין ב"ה, שעליו יחיה האדם האוכל מפרי הארץ וד"ל). צמיחת הפרי היא מתוך העפר, וכמרומז בפסוק הנ"ל "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת וגו'", דהיינו צמיחת הגואל־צדק ("תולדות פרץ"[רלב], הפורץ, דקאי על משיח, ופרץ נוטריקון "פרי צדיק"[רלג], וכמבואר במ"א) – "צמח צדיק"[רלד] – שבו כלולים כל שלש הבחינות של מאור, אור, זיו, וכל תשע האהבות המתיחסות להן. והוא עצם תכלית (מלשון כלי) – פרי – הארץ, שאליו תאות כל נפש, דהיינו מה ש"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים", מהרה יגלה, אמן כי"ר.

באור - שלש האהבות העצמיות ועבודת האבות

אהבת ה'

מצות אהבת השי"ת נלמדת מהפסוק: "ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". שלש המדרגות שבאהבת ה' – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – מרמזות להתכללות שלש האהבות העצמיות – אהבת ה', אהבת התורה, אהבת ישראל – באהבת ה' (וכמו שמתבאר ענין התכללות זו באריכות בפנים המאמר), והוא עד"ז:

"בכל לבבך" מרמז לאהבת ה' שבאהבת ה', שהרי השי"ת נקרא "צור לבבי", וה"רצוא" – "אליו ולא למדותיו" – הוא בנקודת ה"רעותא דלבא" שבכאו"א מישראל;

"בכל נפשך" מרמז לאהבת התורה שבאהבת ה', שהרי על תבת "אנכי" דמתן תורה דרז"ל: "אנא נפשי כתבית יהבית" (וכמו שמתבאר בפנים המאמר). וכן מבואר בכ"ד בדא"ח שהאהבה שבבחינת "בכל נפשך" היא בעיקר מצד עצם החב"ד שבנפש, ההתקשרות לתורת ה', ד"אורייתא מחכמה נפקת";

"בכל מאדך" מרמז לאהבת ישראל שבאהבת ה', שהרי דרז"ל "'בכל מאדך' – בכל ממונך", וקאי על מצות הצדקה (כמבואר בדא"ח), עיקר הביטוי המעשי של מצות אהבת ישראל. וכן מאד הוא אותיות אדם כנודע – "אדם אתם" ("אתם קרויים אדם וכו'", דהיינו נשמות ישראל דוקא) – אלא שהצרוף מאד גבוה יותר מהצרוף אדם, וכנודע בכתבי האריז"ל שאדם הוא ר"ת אדם דוד משיח, וכאשר אות ה־מ של משיח גוברת בצרוף אזי נעשה מאדם – מאד. וכן נאמר אצל משיח: "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". "ישכיל" הוא בחינת אדם (וכמ"ש "חכמת אדם תאיר פניו"), והוא עדיין בגדר גבול, אך "מאד" (עצם היחידה שביחידה שבנפש, שהרי חמש העליות שבפסוק הנ"ל דמשיח הן כנגד נרנח"י שביחידה הכללית, כמבואר במ"א) הוא בלי־גבול האמיתי, והכל מכח אהבת ישראל (שבאהבת ה') – אהבת חנם בלי־גבול.

אהבת התורה

על אהבת התורה נאמר: "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי". מבחינת "מה" דחכמה – כח מה – נעשה "אהבתי תורתך". והו"ע הבטול של משה רבינו (ונצוצו שבכל או"א מישראל, כמבואר בתניא) לאמר "ונחנו מה". ומזה נמשך "כל היום היא שיחתי", ע"ד "והגית בו יומם ולילה", שנאמר ליהושע בן נון, תלמיד משה, וד"ל. [והנה מה במלוי: מם הא עולה אלקים. והוא סוד שם אלקים דגבורה דעתיק שמתלבש במוחא סתימאה דאריך, כח המשכיל, שממנו כל הברקות החכמה הגלויה, כמבואר בדא"ח. כל הפסוק במלוי עולה מח פעמים אלקים, בסוד מח צרופי אלקים שיוצאים מאותיות מי שבו, בסוד "מי ברא אלה", וד"ל. ועוד, "כל היום היא שיחתי" עולה יט (חוה) פעמים מה (אדם), ודוק. ומכאן נלמד שתוכן כל הפסוק נכלל בסוד מה דחכמה – "אורייתא מחכמה נפקת". והנה, כאשר נבנה סדרה רבועית משלש התבות "מה...כל־היום..." (תחלת שני חלקי הפסוק) – שביחד עו' יוסף (ו"פ הוי' ב"ה), אדם (מה) פלא (כל־היום), שהוא אדם במספר קדמי כנודע (ובמלוי עולים חשמל, מלבוש, אור פניאל כו' כנודע), יסוד התורה (כמבואר בפנים המאמר) – המספר השביעי בסדרה יעלה "ונחנו מה" והמספר השלשה־עשר בסדרה יעלה ראש (שהוא יחוד יוסף משה בסוד "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" כנודע). סכום יג המספרים הראשונים בסדרה עולה יג פעמים אור (אין סוף, רז וכו'. המספר הראשון – מה – והאחרון – ראש – עולים ג"פ יעקב – הוי' פעמים אהיה – ושאר יא המספרים שבאמצע עולים המשולש של שם אדנ־י (ערך ראשי התבות של "מה...כל היום..."; שאר האותיות עולות צא, ודוק)].

והנה כל פרק קיט בתהלים, וכן כל ספר משלי (ובפרט בפרקו האחרון – "אשת חיל וגו'") הם כעין "שיר אהבה" של נשמות ישראל (הנכללות בנשמות דוד – "נעים זמירות ישראל" – ושלמה) לתורתנו הקדושה.

אהבת ישראל

מצות אהבת ישראל נלמדת מהפסוק: "ואהבת לרעך כמוך, אני הוי'". סיום הפסוק – "אני הוי'" – מרמז להתכללות אהבת ה' שבאהבת ישראל. ידוע הרמז ש"ואהבת לרעך כמוך אני הוי'" עולה "ואהבת את הוי' אלקיך" במכוון, וזאת ללמד שבעצם אהבת ה' ואהבת ישראל כולא חד, כשם ש"ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד".

והנה "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", והיא העבודה, ביגיעת נפש ויגיעת בשר, לגלות את עצם נקודת האהבה המסותרת שבלבנו, הירושה לנו מאבותינו הקדושים – אברהם, יצחק ויעקב. בפנים המאמר מתבאר (בשם כ"ק אדמו"ר) שאברהם הוא כנגד עמוד הגמילות־חסדים – אהבת ישראל; יצחק כנגד עמוד העבודה – אהבת ה'; ויעקב כנגד עמוד התורה – אהבת התורה. אך ידוע ששלש המדרגות שבאהבת ה' – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – מכוונות אף הם כנגד האבות (לפי הסדר), ולעיל נתבאר שהן כנגד התכללות שלש האהבות העצמיות באהבת ה' (לפי הסדר – אהבת ה', אהבת התורה, אהבת ישראל).

נמצא, לפי זה, שאברהם הוא כנגד אהבת ה', וכמ"ש "אברהם אוהבי", וכן אברהם קרא לביהמ"ק "הר", שהוא ענין אהבת ה' (והבטחון הגמור בהשי"ת הנובע מאהבת ה' שבבחינת "כמים הפנים לפנים"), כמבואר בדא"ח (ראה ספר הערכים חב"ד כרך א עמ' שכט);

יצחק הוא כנגד אהבת התורה שניתנה מפי הגבורה (–"וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר: אנכי וגו'". שם אלקים קאי על מדת הצמצום כנודע, אך כאן הוא בבחינת צמצום במובן של ריכוז כל העצמות באותיות המוגבלות של התורה – "אנא נפשי כתבית יהבית" – גבורת העצמות ממש, כמבואר בדא"ח). וכן יצחק הוא בחינת "צחק עשה לי אלקים", שהוא ענין מקור התורה שבשעשועים העצמיים של הקב"ה כביכול – "ואהיה שעשועים יום יום". "יצחק קראו שדה" – לשון "ברייתא" (עיקר עבודת הברורים שבלימוד התורה שבעל פה), כמבואר בדא"ח;

יעקב, ששמו ישראל, הוא כנגד אהבת ישראל. "מטתו (של יעקב) שלמה" ב־יב שבטי יה, יב גבולי אלכסון (מלשון הסתכלות (כמבואר בספר קדושת לוי) בטוב עין – כמנין חיי יעקב (–"בטח בדד עין יעקב") – על כאו"א מישראל, בבחינתו הפרטית – "גבולו" – של כל אחד). יעקב חזר לעבור את היבק (–ענין של מסירות־נפש, כנודע) על "פכים קטנים", דהיינו ברורי נצוצות (קטנים) של נש"י (הגם שאינם ת"ח, אלא, אדרבא, ע"ה, כמבואר בספה"ק צדקת הצדיק), מתוך אהבה וחבה לכל פרט ופרט (בהמשך לעבודתו המסורה ברעית צאן לבן וברורי נש"י שבסוד "עקודים, נקודים, ברודים", כידוע). "יעקב קראו בית", בחינת "בית ישראל" הכלול מכל נשמות ישראל (–"איש לא נעדר"), באהבה ובריעות (שדוקא אז שורה "ברכת הבית" וד"ל).

אך הענין י"ל (לתווך בין שתי השיטות הנ"ל) שאברהם הינו כנגד אהבת ישראל שבאהבת ה'; יצחק כנגד אהבת ה' שבאהבת התורה; יעקב כנגד אהבת התורה שבאהבת ישראל, ודוק היטב לפי המתבאר בפנים המאמר בפרטי ההתבוננויות שכנגד מדרגות אלו, ומכוון הוא.

נמצא ש"עקרון" ההתכללות הנ"ל הוא ש"נעוץ סופן בתחלתן" – בחינת ה"מאד" (אהבת ישראל) בבחינת ה"לב" (אהבת ה') – "יעקב אשר פדה את אברהם" – וכל השאר בהתאם ל"סיבוב" זה, ודוק.

מכל הנ"ל מובן שאהבת ארץ ישראל (הכוללת את כל תשע האהבות הפרטיות הנ"ל) היא ע"ד הרגל הרביעית שבמרכבה העליונה, המכוונת כנגד דוד מלך ישראל חי וקים, שאהב את הארץ ביותר, כמבואר בחז"ל ואכמ"ל.

הוי כ"ל צמ"א לכו למים

חמשה חסדים (אהבות) שבדעת

א

בכתבי המקובלים האחרונים[רלה] נמצא הרמז: כ"ל צמ"א[רלו] ר"ת כלים לבושים צלמים מוחין אורות. והוא סימן לסדר ההתלבשות של אורות בכלים, מלמטה למעלה, המבואר בכתבי האריז"ל.

מפאת ריחוק הערך לגמרי בין אור (שהוא ע"ד נשמה אלקית) לכלי (שהוא ע"ד גוף גשמי), אין האור יכול להתלבש ישירות בתוך הכלי (אליו הוא מיועד, להאירו באור כי טוב, להחיותו ולקיימו) ללא אמצעות שלש הבחינות של מוחין, צלמים, לבושים. בכ"מ בכתבי האריז"ל מוזכר שהאורות מתלבשים בכלים באמצעות צלמים (מבלי להזכיר מוחין, לבושים), אך בהתבוננות יתירה בכל הדרושים (פעולת צדיק – הרש"ש זי"ע – לחיים) מתברר שצ"ל כל חמש הבחינות הנ"ל. והיינו שכשם שבכללות מהווים הצלמים ממוצע המחבר בין אורות לכלים (כלומר שהאורות מתלבשים תחלה בצלמים וע"י התלבשות הצלמים בכלים נמשכים גם האורות להאיר בכלים), כך בפרטיות מהווים המוחין ממוצע המחבר בין אורות לצלמים והלבושים ממוצע המחבר בין צלמים לכלים.

באדם התחתון, האור היינו עצם אור נשמתו (שלמעלה מעשרת כחות נפשו, כפי שהם מתגלים במח ולב כו'); המוחין היינו השכל חב"ד; הצלמים – המדות חג"ת נהי"ם; הלבושים – מחשבה דבור ומעשה; הכלי – הגוף הגשמי, כמבואר כל הדרגות הללו בדא"ח.

ב

והנה בפרוש הפסוק "הוי כל צמא לכו למים", פרשו רז"ל[רלז] ש"מים" קאי על התורה – "אין מים אלא תורה". וכן מבואר בספר התניא[רלח]. אך ידוע שבמדות הלב, המים מרמזים למדת האהבה והחסד (וכמו שנאמר על אברהם אבינו, עמוד החסד – "זכור אב נמשך אחריך כמים"[רלט]), שהרי טבע האהבה הוא כטבע המים הנמשכים ויורדים מלמעלה למטה, ממקום גבוה למקום נמוך. ובכללות יותר, טבע כל משיכה של אוהב לאהוב ודבקותם זב"ז (בין בדרך של מלמעלה למטה, כאהבת המשפיע למקבל, ובין בדרך של מלמטה למעלה, כאהבת המקבל למשפיע – הגם שבאהבה זו האחרונה יש עוד בחינה של אהבה כרשפי אש בוערת מלמטה למעלה) נמשל למים (על שם תכונת המשיכה והדבקות הטבעית שביסוד המים).

והנה שרש האהבה הוא באור העצמי שלמעלה מטעם ודעת האדם ואף למעלה מטו"ד התורה הגלויה שבבחינת "אורייתא מחכמה נפקת"[רמ]. והוא האהבה – אהבת השי"ת – שבבחינת "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"[רמא], בכלות הנפש ממש להכלל באור אין סוף ב"ה. אך מֵי האהבה העליונה הזו נמשכים מעילא לתתא להתלבש בחכמת התורה בסוד ה"שעשועים יום יום"[רמב] (שעשועים עצמיים) שבתורה – לחלוחית האהבה בתענוגים, מקור החיים שבתורת חיים (ראה תניא שם). והוא ענין התלבשות האור (אור האהבה בעצם) במוחין (חכמת התורה). עוצמת אור האהבה – אהבה רבה – מסתתרת, במדת מה, בשכל, ושם מאיר כאהבת (חכמת) התורה (כלומר אהבת האלקות שבחכמה זו).

בבוא האור (המלובש במוחין) להתלבש בצלמים (מדות הלב כנ"ל, שעיקרן חסד ואהבה – "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[רמג]) חוזר האור ומאיר בתכונתו העצמית – אהבה. אך בכאן הוא בבחינת "אהבה זוטא" – "אהבת עולם" (שבאה בגבול וצמצום, משא"כ האהבה המקורית שלמעלה מטעם ודעת שהיא בבחינת אהבה רבה, אהבה אין־סוף), וזאת ביחס לקב"ה. אך עיקר החידוש כאן הוא שמרגיש איך שקדושת עצמותו יתברך מצטמצמת להתלבש בנפש כל יהודי – "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוק ממעל ממש"[רמד] – ובא לאהבת ישראל בשלמות (וכידוע שמדות הלב נקראו "זעיר אנפין", דהיינו צמצום אור ה"אריך אנפין" – כתר עליון – להאיר בנשמת האדם הישראלי ("אדם אתם"[רמה] – "אתם קרויים אדם וכו'"[רמו]).

השלב הבא הוא התלבשות הצלמים בלבושים, מקום קיום מצות התורה במחשבה דבור ומעשה. כאן האהבה מתבטאת בכוונת המצות לשמה, וכידוע שהאהבה היא כח המניע את כל רמח מצות עשה (ואף מדת היראה – הכח המניע את שסה מצות לא תעשה – נמשכת ממדת האהבה, דהיינו מה שירא שמא יפסק חבל התקשרות האהבה כו', כמבואר בדא"ח[רמז]). והוא גם ענין אור ה"שמחה של מצוה"[רמח] (הנובעת מאהבת המצות בעצם, בהיותם מצות השי"ת), שגדולה גם מהמצוה עצמה, כידוע.

ולבסוף מתלבשים הלבושים בכלים, דהיינו באברי הגוף הגשמי ממש, בברור וזכוך גשמיות העוה"ז (מכח מעשה המצות), והיינו שיוכל הגוף לקיים, בכל מעשיו (גם בעובדין דחול כו') – "בכל דרכיך דעהו"[רמט]. כאן האהבה היא בסוד "הגוף נהנה מן הגוף"[רנ], וכמבואר סודו בדא"ח – היש הנברא נהנה מדבקותו כביכול ביש האמיתי ב"ה (וכן מלמעלה למטה, היש האמיתי ב"ה נהנה כביכול מדבקות היש הנברא בו). זוהי תכלית השתלשלות האהבה מרום המדרגות שבנפש ועד לסוף כל דרגין שבה (ונסב"ת, ועוד – "סוף מעשה עלה במחשבה תחלה"[רנא]). ביטוי האהבה במדרגה זו האחרונה היא אהבת ארץ ישראל, "ארץ אשר הוי' אלקיך דורש אותה, תמיד עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"[רנב], המקום שבחר השי"ת להיות לו יתברך דירה בתחתונים (ועתידה א"י שתתפשט בכל הארצות כנודע[רנג]), כלומר שבה ניתנה הסגולה האלקית לגלות את עצמותו יתברך בכל פרטי החיים (ובה – "הן עם לבדד ישכון"[רנד], "הוי בדד ינחנו"[רנה] – בדד ר"ת "בכל דרכיך דעהו", כמבואר במ"א).

נמצא מכל הנ"ל שחמש הבחינות של כ"ל צמ"א מקבילות לחמש אהבות בנפש האדם:

אורות–אהבת הקב"ה, אהבה רבה למעלה מטו"ד האדם

מוחין–אהבת התורה, החכמה האלקית שניתן להשיגה בטוב טו"ד

צלמים–אהבת ישראל, עיקר הרגש שבלב

לבושים–אהבת המצות, שקיומן הוא במחשבה דבור ומעשה

כלים–אהבת ארץ ישראל, שסגולתה להיות דירה לו ית' בתחתונים

ג

והנה ידוע שנשמות ישראל הן הממוצע המחבר, בכללות, בין אלקות לעולמות, שמזה מובן מה שברוב המקומות בכתבי האריז"ל מובא רק המדרגה של צלמים (נש"י) בין אורות (אלקות) לכלים (עולמות). [נש"י נקראו "צלמים" ע"ש הפסוק "בצלם אלקים וגו'"[רנו] שבו נברא האדם, וע"ש הפסוק "אך בצלם יתהלך איש"[רנז] (וכידוע שבסוד הצלם, ה־צ קאי על הנר"ן הפנימיים שבנש"י וה־לם קאי על המקיפים חיה ויחידה)].

התורה (והשגתה בטוב טו"ד ע"י האדם הישראלי) היא הממוצע המחבר בין קוב"ה לישראל, כנודע מארז"ל[רנח]: "תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב"ה". ועוד ידוע שהתורה היא "רושם האלקות" וישראל הם "רושם התורה"[רנט], וכמו שיתבאר לקמן. "מוחין" היינו "חיות" כנודע (–"החכמה תחיה"[רס]), וכמו שנאמר על דברי תורה "כי הם חיינו וארך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה"[רסא].

המצות (מצות התורה) הן הממוצע המחבר את נשמות ישראל לארץ (דהיינו לגוף העוה"ז). ישנן מצות שהן חובת גברא וישנן המצות התלויות בארץ (ובמקדש), והן שתי המדרגות שבממוצע המחבר של המצות בכלל, בין האדם לבין מציאות העולם [בתורה, י"ל ששתי המדרגות שבממוצע היינו השגת רזין דאורייתא והשגת נגלה דאורייתא; בנשמות ישראל גופא, י"ל ששתי המדרגות הן מעלת ישראל והאהבה הבאה מצד ההתבוננות במעלות כאו"א, שהיא אהבה שכלית (הקרובה אל שכל התורה) וטבע ישראל, טבע הטוב שביהודי (שגם מצד הטוב שבנפש הבהמית של ישראל, הרי כל בית ישראל רחמנים ביישנים וגומלי חסדים (דהיינו בבחינת "מצות אנשים מלומדה"[רסב], למעליותא, שמכאן הקשר בין בחינה זו לממוצע דמצות וד"ל), כמבואר בתניא[רסג]), שהיא אהבה טבעית (ע"ד אהבת אחים, שלהם "לבושים" דומים, מצד האב והאם כידוע וד"ל)].

בסוד לבושי המצות נאמר: "ואברהם זקן בא בימים, וה' ברך את אברהם בכל"[רסד]. אברהם הוא "אברהם אהבי"[רסה], איש החסד והאהבה, ומה שאברהם "בא בימים" היינו התלבשות נשמתו הטהורה (סוד הצלמים) בלבושי המצות (שהזמן גרמא, מעשה יום ביומו). על ידי התלבשותו במצות – "וה' ברך את אברהם בכל", דהיינו בכל עניני העוה"ז, שיוכל להמשיך שפע ברכות וגילוי אלקות בכל חיי היום־יום. המצות נקראו "דרך הוי'", וידוע בדא"ח שה"דרך" הינה ממוצע המחבר בין עיר לעיר. על אברהם נאמר "כי ידעתיו (הקשר בין דעת ואהבה, כמו שיתבאר לקמן) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט (כללות כל המצות) למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו (ברית הארץ)"[רסו].

ד

והנה ידוע (בכתבי האריז"ל) שבספירת הדעת יש ה' חסדים (–"עיטרא דחסדים") וה' גבורות (–"עיטרא דגבורות"). בלשון ספר יצירה[רסז] נקראו ה' החסדים שבדעת בשם "עמק טוב" (מבין עשרת ה"עמקים" המבוארים שם, שכנגד (כתרי) עשר הספירות), בעוד שה' הגבורות מכונות "עמק רע" (הכל בסוד "עץ הדעת – טוב ורע"[רסח], כן הוא לפי פרוש האריז"ל לס"י ובכוונות לעשרת ימי תשובה).

השם "טוב" (ב"עמק טוב" – "עץ הדעת טוב" – הנ"ל) כולל את מדת האהבה והחסד שבלב (–"לב טוב"[רסט]) וכן את דבקות המודעות שבנפש בטעם הפנימי של השכל (–"טוב טעם ודעת"[רע]).

ומכאן נלמד שסוד ה"מים" (בפסוק "הוי כל צמא לכו למים" הנ"ל) כולל גם את המודעות של התורה ("אין מים אלא תורה") וגם את מדת האהבה שבנפש (ע"ד "זכור אב נמשך אחריך כמים" כנ"ל). ותלויות הן זו בזו, הכל בסוד ה' החסדים שבדעת, וכידוע ששרש הדעת עולה עד לפנימיות הכתר־עליון, וממילא כל חמש הבחינות של השתלשלות האהבה מהכתר ועד למלכות כלולות בסוד ה' החסדים שבדעת, ודוק.

ובהיות שה' החסדים שבדעת מתפשטים בה' הקצוות של הלב מחסד עד הוד (ואח"כ נכללים ביסוד ונמסרים למלכות, כנודע) יש למצוא הקבלה בין כל חמש הבחינות שנתבארו לעיל לבין ה' הקצוות (ובשרשם הראשון בפנימיות הכתר – עתיק יומין):

אהבת השי"ת שלמעלה מטעם ודעת שרשה בבחינת "חפץ חסד"[רעא] – חסד דעתיק (שמתלבש בגלגלתא דאריך);

התורה ניתנה לישראל מפי הגבורה, והיינו גבורה דעתיק (שמתלבשת במוחא סתימאה דאריך, בחינת כח המשכיל שבנפש), עליה נאמר (בפסוק ה"כותרת" לעשרת הדברות): "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר"[רעב] [סוד הצמצום של תורה – צמצום שבבחינת ריכוז כל האור העצמי לבוא באותיות מוגבלות של תורה, בניגוד לצמצום של בריאת העולמות, סוד שם אלקים שבפסוק "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"[רעג], שהוא ענין הצמצום שבבחינת סילוק והעלם כל האור הראשון לעשות חלל ומקום פנוי לעמידת העולמות, כמבואר כל זה היטב בדא"ח[רעד]];

תפארת היינו אהבת ישראל על כל רבוי הגוונים הקיימים בנשמות ישראל – "תפארת ישראל"[רעה] (וכידוע שספירת התפארת היא כנגד יעקב אבינו – מקור כל נש"י, ובסוד "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון"[רעו]). תפארת דעתיק מתלבשת בקרומא דאוירא דאריך שלמעלה ממוחא סתימאה דאריך, ובסוד "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", גם לתורה הקדומה, וד"ל;

"נצח ישראל"[רעז] היינו קדושת העצמות (הנצחי לעולם ועד) שניתנה לישראל ע"י קיום מצות התורה – "אשר קדשנו במצותיו"[רעח] (שבכל מצוה ומצוה נעשה יחוד עליון הקיים לנצח, כמבואר בתניא[רעט]). ובכללות הוא בסוד תיקון "עמר נקא" (שערות הראש והפאות, שכנגד רבוי הלכות התורה, שלכל אחת "שערה" ו"שיעור" בפני עצמה), הכולל גם את סוד האודנין (מקור השמיעה בקול ה' לקיים את כל מצוותיו יתברך בפועל ממש);

אהבת ארץ ישראל היא בסוד "איהי (המלכות – הארץ) בהוד"[רפ] – בחינת "הוד מלכות"[רפא], כאשר שם המלך מתפשט ומאיר (בבחינת אור מקיף) בכל ארצו [בזמן הגלות נאמר "הודי נהפך עלי וגו'"[רפב], אך בזמן הגאולה, כאשר ישראל יושבים על אדמתם – "הוד והדר לפניו עז וחדוה במקומו"[רפג]]. ובכללות הוא בסוד תיקון "אשגחא פקיחא", סוד "תמיד עיני הוי' אלקיך בה (בארץ ישראל, וממנה לכל העולם כולו) מרשית השנה ועד אחרית שנה".

ה

והנה בשרש הראשון, כל האהבות הנ"ל הינן אחד [וכידוע שאחד בגימטריא אהבה, וכל ענין הדעת שבנפש הוא הכח להתקשר לאחד]. והוא באור אין סוף ב"ה שלפני הצמצום הראשון (לעשות חלל ומקום פנוי לצורך עמידת העולמות כנ"ל).

לצורך ההתבוננות בהבא לקמן, נצייר את חמש האהבות הנ"ל כחמש נקודות (–נקודות מוקד של כח הדעת – מודעות ואהבה – טיפות "מים" כנ"ל), שבתחלה נכללו כולן כאחד, בנקודה אחת בלבד (וכן לע"ל – "ואחרי ככלות הכל"[רפד] – תחזורנה להיות נקודה אחת של אהבה עצמית ממש, וכמו שיתבאר לקמן), ונכנה אותן:

א.נקודת קוב"ה

ב.נקודת התורה  

ג. נקודת ישראל

ד. נקודת המצות

ה. נקודת הארץ

בספה"ק מובא שכאשר עלה ברצונו יתברך לברוא את העולם צמצם את אורו האין־סוף בנקודה האמצעית שלו. "נקודה אמצעית" זו היינו כללות כל חמש הנקודות הנ"ל כאחת וכנ"ל. ע"י הצמצום "עלתה" (–"הסתלקה") כביכול נקודת קוב"ה ו"ירדה" (–"התפשטה") נקודת הארץ (העולם) – וכאילו שנוצר ריחוק (ואף ניתוק, במבט חיצוני) בין האלקים שב"שמים" (ואהבתו) לבין הבריאה כולה שב"ארץ" (ואהבתה) – בין שרש ה"אורות" לשרש ה"כלים". והיינו שסוד הצמצום הוא ע"י מדת הדין שבא"ס, היוצרת "ניגוד" ו"עימות" בין הדבקים בעצם, וד"ל.

ו

אך "רשימו" נשאר מהאור הראשון (כמבואר בספה"ק), והוא סוד שרש נשמות ישראל (בחינת "צלמים" מלשון "צל" ורושם מהאור הראשון. וכן בסוד "נצוצות" שבין "אורות" ל"כלים" – סוד אנ"ך שבכל כתבי האריז"ל, ודוק). הרשימו מכונה אף הוא "נקודה" (–"נקודת הרשימו"). תפקידו של הרשימו הוא "להזכיר" לעולמות שאין הצמצום כפשוטו ולא "עזב ה' את הארץ"[רפה] ח"ו, אלא כשם שהשי"ת הוא "אלקי השמים"[רפו]נב כך הוא יתברך "אלקי הארץ"נב.

"חידוש" זה נתגלה ע"י אברהם אבינו, היהודי הראשון, כנודע[רפז]. עד אברהם היה העולם מגשש באפילה – בא אברהם והתחיל להאיר[רפח]. והיינו שבתחלת מעשה בראשית (ובפרט ע"י חטא אדה"ר) נעשה פירוד בין נקודת קוב"ה לנקודת הארץ כנ"ל. בא אברהם אבינו (סוד הרשימו של אוא"ס שנשאר במקום הצמצום) וקשר קשר בין הבורא לעולמו – "ויקרא שם בשם ה' אל עולם"[רפט] (ולא "אל העולם", דהיינו שגילה שה"אל" הוא ה"עולם", כמבואר בדא"ח[רצ]). וזהו שבתחלה צוהו השי"ת: "לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך"[רצא], דהיינו ש(צווי אור) השי"ת התלבש בקרבו ע"מ שימשיכנו לאותו מקום המסוגל ביותר לגילוי אור נשמתו (–"אשר אראך"), וממילא לגילוי אור השי"ת המתלבש בקרבו.

[במ"א מבואר שהאבות אברהם יצחק ויעקב הם כנגד: אוא"ס שלפני הצמצום, הצמצום (ורשימו), המשכת הקו (–"אז יבקע כשחר אורך"[רצב], יבקע אותיות יעקב). אך לפי הערכים המתבארים כאן, שלשתם נכללים בנקודת הרשימו – "נקודת ישראל" – ומכוונים כנגד שלש הבחינות שבה: אברהם הוא בחינת אור הסוכ"ע שברשימו (כמבואר בדרושי הרה"צ ר"ה ז"ל בכ"ד), דהיינו רושם האוא"ס שהאיר לפני הצמצום; יצחק הוא בחינת נקודת הדין, הכח המצמצם של השי"ת, שאף הוא נשאר בסוד הרשימו (ע"ד הפעולה התמידית של בקיעת ים סוף ע"י הרוח־קדים־עזה, כמבואר בתניא[רצג]); יעקב הוא בחינת ה"הכנה" שיש ברשימו להוציא (–להעביר) מתוכו קו (דהיינו מה שמטרת הצמצום הוא ליצור מקום פנוי לעמידת העולמות שעתידים להבראות ע"י המשכת הקו דרך נקודת הרשימו) וד"ל].

בחינה זו של הנשמה הישראלית כממוצע המחבר בין קוב"ה לעולמות, היא הנקראת "חלק בורא שנעשה נברא", כמבואר בארוכה במ"א[רצד].

ז

והנה הממוצע המחבר בכל מקום הוא בסוד ה"חשמל", שבו שלש בחינות (שלבים): "חש, מל, מל" – "הכנעה, הבדלה, המתקה", כנודע[רצה].

בתחלה מרגיש (חושש) הממוצע שמא מפסיק הוא בין שני הקצוות שעליו לחבר. זוהי "הכנעה" – "חש". תחושה זו נוגעת לו עד לעמק הוויתו ופועלת בו תזוזה – "הזזה עצמית" – לצדדים (לצד ימין – צד־יק – ע"י אהבה או לצד שמאל ע"י יראה). הזזה עצמית זו היא בסוד "הבדלה" – "מל" הראשון (מלשון ברית מילה). אך באמת, בהיות שמחובר הוא לשני הקצוות (אם אכן הוא ממוצע המחבר בעצם), הנה ע"י תזוזתו לצדדים גופא מוריד הוא את העליון ומעלה את התחתון עד שיתחברו שניהם יחד [מחדש – ע"ד שני בני זוג, שבשרש נשמתם היו אחד, אך לאחר מכן "התלבש" כל אחד ב"ציור" מיוחד ועי"ז התרחקו זמ"ז, ועתה – ע"י פעולת השדכן – נפגשים שוב. השדכן הטוב הוא זה ש"זז" הצידה ממקום המפגש של שני המשודכים, ובכך גופא גורם להתחברותם זב"ז וד"ל]. זוהי "המתקה" ו"מל" השני (מלשון דבור וגילוי).

ולפי הציור הנ"ל (שבו נקודת ישראל עומדת בין נקודת קוב"ה לנקודת הארץ): בתחלה חשה נקודת ישראל שמא, חלילה, מהוה היא, במקום ממוצע המחבר, ממוצע המפסיק [כלומר שאצלה קיימת המודעות של הנקודה העליונה ממנה – נקודת קוב"ה – אך שמא אין היא, מעבירה את מודעות זו לעולמות שלמטה ממנה, אלא רק את מודעות עצמה – נקודת ישראל – מורידה ומלבישה (או שמא רק מעבירה) היא במודעות העולמות (וכשלטון יוסף במצרים. וכן כחטא שלמה בהתחתנו עם אלף נשים (נגד ציווי התורה, דהיינו שנהג במדת דרך ארץ שקדומה למתן תורה, ראה לקמן וד"ל), כללות ה"יפי" – שבו טמון נצוצי הקדושה, כידוע בסוד "אשת יפת תאר" – של אומות העולם וכל המציאות כולה)].

הרגשה זו של הכנעה אמיתית פועלת אצלה (–נקודת ישראל) "הזזה עצמית" ("הבדלה"), ו"זזה" היא הצידה (ובסוד "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", וע"ד האבות והשבטים שהיו רועי צאן, בפרישות והתבודדות מישוב העולם). אך ע"י תזוזה זו גורמת היא לקירוב שתי הנקודות של קוב"ה והארץ זו לזו. [וכמו בציור של שלש נקודות האחוזות זו בזו ע"י חבל התקשרות ("יעקב חבל נחלתו" ו"כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" מאז בריאת העולם, וד"ל), כאשר הנקודה האמצעית זזה הצידה במילא מתקרבות שתי הנקודת הקצוניות עד שמתחברות יחדו לנקודה אחת]. ובשלמות תזוזתה של הנשמה להתרחק כביכול מזירת ה"מפגש" גורמת היא להתחברות שתי הנקודות של קוב"ה והארץ מחדש [כאשר "אורך" חבל ההתקשרות מתקצר לחצי מאורכו הראשון, כמובן מהציור הנ"ל] – "המתקה".

מסגולת הנשמה האלקית שבישראל לחולל את הפלא הנ"ל (של התחברות שתי הנקודות של קוב"ה והארץ – שני מוקדי האהבה שבתודעתה של נש"י להיות כאחד ממש, וממילא לפעול כך ג"כ בתודעתם של שתי הנקודות גופא – להרגיש אהבה עצמית ממש זל"ז, עד לדבקותם יחד והיו לאחד וד"ל[רצו]) באחד משני (או שלשה) אופנים: או ע"י תזוזתה ל"ימין" (במדת "אברהם אהבי"), או ע"י תזוזתה ל"שמאל" (במדת "פחד יצחק"[רצז]). (כאשר התזוזה היא בבחינת "רצוא ושוב"[רצח], בין ימין לשמאל, זוהי בחינת יעקב וד"ל).

בתחלה (כאשר עמדו שלש הנקודות הנ"ל זו תחת זו) היה חבל ההתקשרות במצב מאונך, אך מעתה (ע"י עבודת ה"חשמל" – "חש, מל, מל" – של הממוצע) נעשה מצבו מאוזן כביכול.

ח

באמצע אורך החבל העכשוי מאירה נקודה חדשה (לשם ממוצע המחבר בין ישראל לקוב"ה) – נקודת התורה (ובה כלולה נקודת המצות). והוא בסוד מתן תורה לישראל [מעמד הר סיני שלאחר עבודת האבות וכו'. גילוי אור חדש זה התעורר ונמשך ב"זכות" צירופן של נש"י בכור השעבוד של גלות מצרים (שהיה ע"פ בחירתו של אברהם אבינו ע"ה בברית בין הבתרים וד"ל), כמבואר בספה"ק ובדא"ח]. וככל המבואר לעיל לגבי סוד ה"חשמל" ביחס לנש"י, כן הוא כאן ביחס לתורה.

נקודת התורה (בפרט, כלומר ללא התכללות נקודת המצות בה) "זזה" כלפי מעלה (מתוך תחושה, כביכול, שהגבלת חוקיה, ובכלל ענין השכל שבה, מפסיק בין אור האין־סוף ב"ה, הבלי גבול האמיתי, לבין כח המסירות־נפש שבישראל, שאף הוא בלי גבול אמיתי וד"ל) ע"מ לחבר מחדש את נקודת ישראל לנקודת קוב"ה (והארץ), בעוד שנקודת המצות (שהיתה כלולה בנקודת התורה כנ"ל) "זזה" כלפי מטה ע"מ לחבר את נקודת ישראל לנקודת הארץ (וקוב"ה) ודוק.

נקודת התורה היא "רשימו" עליון יותר מאשר הרשימו דנש"י (וכנ"ל שהתורה היא "רושם האלקות" ואילו הנשמות הן "רושם התורה"). והוא כמבואר בספה"ק[רצט] שלפני הצמצום הראשון המתואר בע"ח היה צמצום קדום באוא"ס ב"ה כביכול, והוא שיצר "טהירו עילאה", שבו "שיער ה' בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" (ובלשון ספר הזהר – "גליף גליפו בטהירו עילאה") – סוד "עולם המלבוש" (שבו רל"א שערים של כ"ב אותיות הא־ב – התורה הקדומה – פנים ואחור). סוד טמיר זה של "עולם המלבוש" – "עוטה אור כשלמה"[ש] – הו"ע נקודת התורה הקדומה (המשל – אותיות שמלה – הקדמוני). רק לאחר עבודת האבות וכו' כנ"ל מתגלה היא מהעלמה בסוד מתן תורה לישראל.

והנה מ"יסוד" עולם המלבוש נמשך הקו־וחוט אוא"ס ב"ה (בחינת "ממלא כל עלמין", כמבואר בדא"ח) דרך (וע"י) נקודת הרשימו של נש"י, להוציא מהכח אל הפועל את תכנית הקב"ה בבריאת העולמות כולם (דהיינו מה ש"ברא עלמא" ע"י "אסתכל באורייתא"). הקו ממשיך ומגלה את נקודת המצות (המעשיות – היוצרות) מתוך נקודת התורה. עיקר מתן המצות המעשיות לישראל היה ע"מ לקיימן בארץ ישראל, ובזכות זה להתקיים בארץ לנצח.

נמצא שחמש הנקודות הנ"ל הן:

נקודת קוב"ה –אוא"ס ב"ה

נקודת התורה –עולם המלבוש

נקודת ישראל –הרשימו שבמקום הצמצום הראשון

נקודת המצות –המשכת הקו־וחוט אוא"ס לתוך מקום החלל

נקודת הארץ –העולמות א"ק אבי"ע

ט

התורה והמצות מחברות יחד (מחדש) את ישראל לקוב"ה (והארץ) כנ"ל [התורה בסוד "נקודה לעילא" והמצות בסוד "נקודה לתתא" וד"ל. נקודת המצות כוללת גם את מצות תלמוד תורה. ועל כל המצות נאמר: "אשר קדשנו במצותיו", בקדושתו העצמית יתברך ממש. נקודת התורה כשלעצמה – "נקודה לעילא" – היינו עצם הבחינה של "חיי עולם נטע בתוכנו"[שא], שבשרשו הוא ענין השעשועים העצמיים שבתורה וד"ל]. שוב נמצא חבל ההתקשרות במצב מאונך, וכנ"ל התקצר הוא לחצי מאורכו הקודם כביכול.

ומעתה, נכנסת שוב נקודת ישראל כממוצע המחבר בין נקודת התורה לנקודת קוב"ה (ובסוד חכמי התורה שבע"פ ועם ישראל כולו המאמין בחכמיו וד"ל). וזאת בהיות שרש נש"י גבוה יותר מאשר שרש התורה הקדומה (שבבחינת עולם המלבוש כנ"ל).

ושוב מתהפך מצב החבל, ושוב מתקצר הוא באורכו כנ"ל [הפעם תחושת ההכנעה שבישראל באה מצד החשש שמא מגלה הוא פנים בתורה שלא כהלכה ח"ו ובכך מפסיק הוא ח"ו בין התורה לבין נותן התורה, הקב"ה].

וחוזר הדבר חלילה, התורה נכנסת בין ישראל לקוב"ה וישראל נכנס בין התורה לקוב"ה (שהרי עד א"ס – "גבוה מעל גבוה שומר וגו'"[שב]) וד"ל, ו"עד דוד הגדיל"[שג] – "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[שד] בעצמות ממש וד"ל) עד שלבסוף (בביאת גואל צדק בב"א) חוזרות כל הנקודות להתאחד באחדות פשוטה אחת, וביתר שאת מאשר בתחלה, טרם יצאו ה' החסדים מן הכח אל הפועל [שהרי כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש. בתחלה היתה אחדותם של ה' החסדים בבחינת "אור", אך לבסוף תהיה אחדותם בבחינת "עצם" ממש].

י

נמצא לפי הנ"ל (וע"פ הערכים שנקבעו לעיל) שסוד הצמצום הראשון שבתודעת נפש האדם היינו הפירוד בין שרש נשמתו (בחינת "אורות" כנ"ל) לבין גופו (בחינת "כלים"). הרשימו שנשאר לאחר הצמצום – על מנת לחבר את שני הקצוות (של אור הנשמה וכלי הגוף) כנ"ל – היינו עצם ה"מורגש" שבנפש (בחינת ה"צלמים" כנ"ל, שבע מדות הלב, ובכללות – אהבת ישראל כנ"ל). כאשר נפעלת "הזזה עצמית" ("כעין החשמל"[שה] כנ"ל) בבחינת ה"מורגש" שבנפש, נמשך, גילוי שרש הנשמה להאיר בגוף (שהו"ע גילוי כח המסירות־נפש (וגוף) שבישראל).

ה"שכל" שפועל בכל הנ"ל (בהתבוננות של שלב ההכנעה וכו') היינו השכל שבמדות (מוחין דז"א) ולא עצם השכל (מוחין דגדלות, או"א בעצם).

רק לאחר ה"תיקון" הראשון שנעשה ע"י ה"מורגש" שבנפש (– אהבת ישראל) זוכה לגילוי המוחין בעצם (תורת חיים ואהבתה).

הלבושים (מצות התורה המתקיימות במחשבה דבור ומעשה, והעיקר – קיומן בשמחה) נמשכים מיסוד "עולם המלבוש" (שנקרא "מלבוש" ביחס לאוא"ס ב"ה. ובזה גופא רמז לקשר שבין הלבושים דמצות למוחין דתורה ודוק) להאיר בסוד הקו (שרש הזמן, כמבואר במ"א – מצות עשה שהזמן גרמא – "זקן בא בימים" וד"ל[שו]). [המשכת הלבושים מתוך המוחין, דרך הצלמים, היינו בסוד הקשר שבין החסד (מבין ה' החסדים שבדעת) המתפשט להאיר בספירת הגבורה לבין החסד שמאיר בספירת הנצח, דהיינו ע"ד נצחון הגבור־מלחמה דוקא. ועד"ז יש קשר מיוחד בין החסד שבחסד (אהבת השי"ת) לבין החסד שבהוד (אהבת הארץ), כמבואר במ"א, הכל בסוד "שכל את ידיו" – המשכת יד ימין (חסד) לרגל שמאל (הוד) ויד שמאל (גבורה) לרגל ימין (נצח) – ע"י יעקב אבינו ע"ה – מדת התפארת (אהבת ישראל) שבאמצע, וד"ל].

מבואר בדא"ח בענין השכל והמדות, שלכל אחד מהם יש שרש "גבוה מעל גבוה" – שרש השכל מעל לשרש המדות ושרש המדות מעל לשרש השכל, עד א"ס ממש (ו"עד דוד הגדיל" – שרש המדות בבחינת הכתר, שלמעלה מטו"ד השכל שבכל מדרגה ומדרגה – "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" כנ"ל וד"ל). והיינו כמבואר לעיל בסוד נקודת ישראל ונקודת התורה (והמצות), שנכנסת כל אחת מהן למקום המיצוע בין רעותה לבין נקודת קוב"ה (והארץ) בזה אחר זה עד א"ס ועד בכלל – גילוי האחדות הפשוטה והמוחלטת של כל חמש הנקודות – חמש האהבות – כאחת, להיות עצם אחד ממש.

באור - רמזי כ"ל צמ"א

הנה צמצום ע"ה עולה אור כלי, לרמז שע"י הצמצום נחלקו שרש האור (הסובב ומקיף מעל למקום הצמצום, כביכול) משרש הכלי (חלל הצמצום עצמו). משמעות תוספת ה"כולל" בגימטריא הנ"ל היינו לומר שאין הצמצום כפשוטו, אלא, לאמיתו של דבר, הכל אחד ו"אין עוד" – "אפילו בחללו של עולם". [בשרש הראשון, "כלי" הוא מלשון "יכולת" פשוטה, מה שהוא יתברך "כל יכול וכוללם יחד", ו"אור" היינו מה ש"הוא לבדו הוא ואין זולתו", וכמבואר באריכות במ"א].

והנה, אור מח צלם לבוש כלי עולה "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור" [שהוא עולה "ויבדל אלקים בין האור ובין החשך", וכן – "ויאמר אלקים נעשה אדם". הפסוק "נעשה אדם" בא ללמד דרך ארץ וענוה, שלעולם ימלך הגדול בקטן כו' (כמבואר ברש"י), שהוא ענין ההכנעה בנפש. "ויבדל וגו'" היינו הבדלה, ו"יהי אור" היינו בחינת "מתוק האור" – המתקה, וד"ל], לרמז שהכל (כל חמש הבחינות של כ"ל צמ"א) נכלל בשרש בבריאת האור (והכל התפשט ונתגלה במקומו בבריאת האדם) והוא בגימטריא השם הקדוש – שם הכתר (האור הפשוט, הכולל בכח את כל שאר הבחינות) – אראריתא (שהוא ענין עוצמת האהבה והתשוקה בשעת הזווג של ב' אריות, כמבואר בספה"ק). והוא עולה עצמות אין סוף (עצמות עולה "ויאמר אלקים יהי אור ויהי..." ואין סוף עולה "...אור". וכן עצמות עולה כלי לבוש צלם מח, ואור היינו אור), ודוק.

כאשר מציירים את טו האותיות של ה התבות הנ"ל בצורת משולש, מתקבל:

א
ו ר
מ ח צ
ל מ ל ב
ו ש כ ל י

המשולש הפנימי, אותיות מחל, הינו כפולה של יג, בעוד שהמשולש החצוני הינו כפולה של ז (ברבוע), וד"ל. שלש השורות הראשונות (אותיות אור צמח או אור מצח) עולות משה, ואילו שתי השורות האחרונות עולות ג"פ יוסף (חי פעמים הוי' ב"ה), וד"ל.

הוי' תורה ישראל מצות ארץ (חמש הנקודות שכנגד כ"ל צמ"א הנ"ל) עולה ה פעמים את – כלומר שהערך הממוצע של כל חמש הבחינות הוא – את. והוא סוד "בראשית ברא אלקים את", כמבואר בדא"ח (וראה בספה"ק קדושת לוי בתחלתו), שהוא סוד "פנים ואחור" (א היא האות הראשונה, ה"פנים" של הא־ב, בעוד ש־ת היא האות האחרונה, ה"אחור" של הא־ב), והוא כללות סוד ההתלבשות של אורות בכלים (ע"י מוחין צלמים לבושים).

הוי' תורה ישראל מצות עולם (–עולם במקום ארץ) עולה ג"פ כתר (–שרש בחינת כל ממוצע המחבר, כנודע), כנגד "שלשה כתרים הם" – ג' רישין שבכתר (בסוד "ראשו כתם פז", כתם ר"ת כהונה תורה מלכות, שלשת הכתרים כידוע). והם בסוד האמונה, התענוג והרצון שבנפש, כנודע. והנה, חבור הוי' לעולם ע"י נש"י הוא בכח האמונה הפשוטה שבנש"י (בהשי"ת, שה' הוא הכל והכל הוא ה', דהיינו ה"רצוא ושוב" של עצם הנשמה, כנודע (ראה אגה"ק של מוהרי"א מהומיל ז"ל שנדפס בבאור הא' למאמר "וצדיק יסוד עולם" שבספר לב לדעת). וכן האמונה הפשוטה בתורה ומצות וד"ל) – רישא דלא אתידע. חבור הוי' לנש"י ע"י התורה הוא בכח התענוג – רישא דאין; חבור נש"י לעולם ע"י המצות הוא בכח הרצון (בחינת "ארץ חפץ") – רישא דאריך וד"ל.

אהבה - אור הקדוש ברוך הוא

א

אותיות אהבה מכוונות כנגד אותיות השם המיוחד י־ה־ו־ה ב"ה[שז]: אותיות אה הן כנגד יה שבשם, בחינת "הנסתרות להוי' אלקינו"[שח]; אותיות בה הן כנגד וה שבשם, בחינת "והנגלות לנו ולבנינו"[שט]. היחוד של שתי האותיות אה הוא בסוד "יחודא עילאה"[שי] (כיחוד יה שבשם); היחוד של שתי האותיות בה הוא בסוד "יחודא תתאה"[שיא] (כיחוד וה שבשם).

ובסוד אור הקדוש ברוך הוא:

אור פרושו גילוי מן העצם (כנגד ה־י שבשם – חכמה, ראשית הגילוי[שיב]). תכלית גילוי זה הוא הקירוב והדיבוק של הבורא והנברא, של עצמותו ומהותו ית' ממש והנשמה המלובשת בגוף[שיג]. אך תחלת גילוי האור הוא בבחינת "אור המאיר לעצמו", שהוא עדיין בגדר "קדוש" ונעלם ביחס לנבראים;

קדוש פרושו מובדל ונעלם מעיני כל חי (כנגד אות ה־ה עילאה שבשם, ובסוד השם אהיה ב"ה, בחינת "קדושה" דסוד יב"ק – יחוד, ברכה, קדושה[שיד] – כנודע) – בחינת "ופני לא יראו"[שטו], "כי לא יראני האדם וחי"[שטז] (ענין האור הנ"ל הוא הגילוי מבחינת הקדש – עצמותו ית' – לבחינת ההעלם של האור המאיר לעצמו שנקרא קדוש ב־ו, כידוע);

ברוך פרושו המשכה וגילוי מן ההעלם הנ"ל (ובסוד "טבע הטוב להטיב" בפועל ממש, כנגד אות ה־ו שבשם, ובסוד "ברכה" דסוד יב"ק הנ"ל), ועד שבחינת הוא ("עצם האור", ראשית המשכת בחינת ה"קדוש" הנ"ל מתוך העצמות ממש – כשם שבא ב"יסוד אמא", יסוד בחינת "קדוש" הנ"ל), לשון נסתר, מתגלה לנו כ"אתה", ובדרך של "מטי ולא מטי" וכו': "אתה הוא הוי' אלקינו"[שיז] [בסוד "כתר עליון – 'הוא' (וכשם שבא ב'יסוד אמא' כנ"ל) – איהו כתר מלכות – 'אתה'". והיינו מה שתיבת "הוא" היא כנגד ה תתאה שבשם וד"ל].

נמצאנו למדים שסוד האהבה הוא הכח הטמון במעמקי הנפש (וככל המבואר לעיל ביחס לקוב"ה) להמשיך את האור הטוב (מה שעצם נפש היהודי – "חלק אלוק ממעל ממש" – הוא "עצם הטוב") מן ההעלם אל הגילוי.

ב

"וירא אלקים את האור כי טוב"[שיח] – "'כי טוב' לגנזו לצדיקים לעתיד לבא"[שיט] – והיכן גנזו, בתורה[שכ].

אור הטוב הגנוז בתורה (ראשי תבות אהבה – בראשית במספר קטן – בצרוף יההו, סוד תפלין של רבינו תם כנודע) עולה בגימטריא בראשית, פתיחת תורתנו הקדושה ("בראשית" תרגום ירושלמי "בחוכמא", "מוחין דאבא" – תפלין של רבינו תם כנ"ל[שכא]).

ג

אור הקדוש ברוך הוא – א בראש ו־א בסוף – בסוד "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים"[שכב].

יג (אהבה) האותיות שבין א ל־א – אור הקדוש ברוך הוא – עולות בגימטריא עשר פעמים שם אלקים ב"ה, בסוד "ומבלעדי אין אלקים" – "באמצעיתא", אלא שבכל רגע ורגע של ההוה "הוי' הוא האלקים"[שכג], וכמרומז בכך שהחשבון הנ"ל עולה י־ה־ו־ה אחד באתב"ש: מצפצ תסק (והיינו ש"הוי' אחד" מסתתר בסוד אתב"ש: "אכן אתה אל מסתתר"[שכד], אך מתגלה למאן דאסתכל באורייתא וזוכה לגלות את האור הגנוז שבה). גילוי זה הוא תכלית הכל, ובסוד "עד תכלית אור עם חשך"[שכה], וד"ל.

ד

"עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שי עולמות, שנאמר 'להנחיל אהבי יש'"[שכו]. שי עולמות[שכז] הוא אור הקדוש ברוך הוא במכוון. והוא הערך הממוצע של צדיקי ישראל הראשונים (שהתחילו להאיר את העולם באור הקדוש ברוך הוא, וזכו לראות את עולמם – שי עולמות – בחייהם), שלשת האבות – אברהם יצחק יעקב – וארבע האמהות – שרה רבקה רחל לאה.

אור הקדוש ברוך הוא מתגלה (גם עתה) בכל אחד ואחת מישראל לפי ערך התקשרותו להוי' אחד ברוך הוא, בדעת שכלו האלקי, ב"קשר אמיץ וחזק" ("קשר אמיץ וחזק מאוד"[שכח] עולה אור הטוב הגנוז בתורה – בראשית כנ"ל).

וזהו שאור הקדוש ברוך הוא עולה "לפי שכלו יהלל איש"[שכט], שפרוש "יהלל איש" הוא ענין ההתפעלות של אור האהבה בלב. וכן עולה "השכל וידע אותי"[של].

אור הקדוש ברוך הוא הוא אין סוף, והוא רז[שלא] התורה, נשמת התורה, המתגלה בתורת החסידות, בחינת "חסד לאברהם" – "אברהם אהבי"[שלב] (חסד עולה י־ה־ו־ה אהבה ב"הכאה פרטית": י פעמים א, ה פעמים ה, ו פעמים ב, ה פעמים ה).

והנה במספר קטן אור הקדוש ברוך הוא עולה ד"פ אהבה, כלומר שהערך הממוצע של כל אחת מארבע התבות אור הקדוש ברוך הוא עולה אהבה – הכל אהבה[שלג].

באור א - הוי' – אהבה

סוד סדר החלוף מי־ה־ו־ה ב"ה לאהבה:

בהיות ש"הוי' בחכמה" ואהבה היא פנימיות מדת החסד, ענף החכמה ("אל – 'חסד אל' – נהירו דחכמתא") בקו ימין חח"ן, על כן ניתן להחליף בפ"א את אותיות הוי' ב"ה באותיות אהבה, ע"י חלוף ה־י של הוי' ב־א של אהבה (באי"ק) וחלוף ה־ו של הוי' ב־ב של אהבה (בבומ"ף), כאשר שתי ה־ההין במקומן עומדות.

אך בדרך פרט, החסד נמשך מהחכמה לפי סדר הספירות ע"י הבינה והדעת. והנה בסוד החלוף, בבינה ה־י של הוי' (עיקר בחינת החכמה שבו) מתחלפת ב־ט (בחלוף פשוט של אבג"ד), וכידוע שטפת ה־י שנמשכת מיסוד אבא נקלטת ביסוד אמא, סוד אות ה־ט ד"טוביה גניז בגוויה" (ובסוד ט ירחי לידה כנודע). עי"ז מתקבל, תמורת השם הוי' ב"ה, השם טהוה (שעולה ה ברבוע, בסוד ה עילאה שבשם). בדעת, ה־ט הנ"ל שוב מתחלפת ב־א (באטב"ח), בסוד "פליאה דעת ממני" (אלף־פלא כנודע). עי"ז מתקבל השם אהוה שהוא שם הדעת ושם הטוב. והוא בסוד התגלמות הטפה שברחם האם, סוד "ברא בוכרא" (בחינת "טוביה" עצמו שבסוד הנ"ל של "טוביה גניז בגוויה"). לבסוף מתחלפת ה־ו של אהוה ב־ב (בבומ"ף כנ"ל) ונוצרה תבת אהבה – אור החסד כנ"ל.

כל הנ"ל הוא בסוד "אור הקדוש ברוך הוא", שהרי "קדוש" הוא המשכת ה"קדש" העליון מחכמה (ראשית גילוי האור) לבינה (ע"י בחינת הדעת העליון), כמבואר בפנים המאמר. ע"י הדעת (התחתון) מתברך (בסוד "ברא בוכרא" הנ"ל) הלב (שראשיתו – חסד ואהבה) מהחסדים המכוסים שביסוד אמא, בחינת עלמא דאתכסיא – "הוא" (כידוע בסוד "ועבד הלוי הוא").

והנה כל סוד ההשתלשלות הנ"ל: י־ה־ו־ה, טהוה, אהוה, אהבה עולה אנכי – ט ברבוע וד"ל (עיין בפנים המאמר הערה כז, שהוא בסוד הכל הוי' וכו'). והוא סוד נדב (הוי', אהוה, אהבה) ואביהוא (טהוה, סוד המשכת טפת "אבי" ביסוד אמא – "הוא") בני אהרן (שאף אותיותיו מכוונות כנגד ארבע אותיות של שם הוי' ב"ה, לפי הסדר, ובמספר קטן ארבע אותיות אהרן הינן אהבה ממש) איש החסד והאהבה־רבה [כאשר עיקר ה"רבוי" שבאהבה נעשה בשתי אותיות בה שבאהבה שמתחלפות באותיות רן של אהרן (באי"ק בכ"ר). והוא בסוד "מה רבו מעשיך הוי' וגו'", וד"ל. כח רבוי זה בא מה"רבבות" שבבחינת "יחידה", פנימיות הכתר, ובסוד "דוד (מלשון דודים ואהבה) ברבבתיו", וד"ל].

באור ב - שני היחודים שבאהבה

הנה בספה"ק קדושת לוי בחדושים לשיר השירים פרש (בפרוש שני לפסוק "ישקני מנשיקות פיהו וגו'"):

או יבואר ישקני מנשיקות פיהו וכו'. דידוע שבשביל ישראל נבראו העולמות ונשמות ישראל עלו במחשבה והנה הבורא ב"ה היה לו אהבה לנשמות ישראל קודם שנבראו וגם אח"כ והנה אהבת הקב"ה קודם שנבראו נקרא נשיקין כמו מי שיש לו אוהב ומנשקו ואהבה הזאת היה בלתי השפעה והאהבה הזאת נקרא אל"ף ע"ש ואאלפך חכמה ואהבה שהבורא ב"ה אוהב לנשמות ישראל אחר שנבראו נקרא בי"ת בינה והנה ידוע שנשמת ישראל נקרא ה' והנה האהבה שנקרא אל"ף למי היא האהבה לה' והאהבה הנקרא ב' גם כן לה' תצטרף אחד אל אחד א' לה' וב' לה' הוא אותיות אהבה וזה ישקני מנשיקות פיהו כלו' משני אהבות כמבואר ודו"ק.

נמצא לפי זה ש"יחודא עילאה" (אה) הוא "לפני הצמצום" ("נשמות ישראל קודם שנבראו"), בעוד ש"יחודא תתאה" (בה) הוא לאחר הצמצום וחלל מקום פנוי ("נשמות ישראל אחר שנבראו"). ויובן ביותר ע"פ דבריו הקדושים בפרוש הראשון לפסוק הנ"ל:

ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. דהנה יש שני בחינות בעבודת הש"י יש שאוהב הש"י מחמת שהש"י אוהב אותנו ומקבל ברצון עבודתנו וישלם לאיש כמעשהו ברב טוב הצפון ויתן לנו שכר טוב עין לא ראתה וכו' ועבור אהבת הש"י אותנו שנותן לנו שכר טוב ומקבל ברצון עבודתנו אוהבנו אהבה גמורה ויש מדריגה למעלה מזו האוהבים הש"י מחמת אהבתו יתברך אותנו בלבד ואפילו אם היה שלא יומשך מזה שום תשלום גמול על כל זה אהבתו ית' בנו בלבד הוא החביב והנחמד והנעים ומחמת אהבתו בלבד אנו אוהבים אותו ית' אהבה שלמה ואין אהבתנו אותו ית' מחמת שיומשך מזה מאהבתו אותנו שכר טוב ליראיו ולשומרי מצותיו רק מאהבתו ית' אותנו בלבד שבחר בעמו ישראל באהבה הוא החביב לנו מרוב כל. וזהו ישקני מנשיקות פיהו שאנו אומרים שאהבתנו והנשיקין יהיה רק מחמת נשיקות פיהו היינו אהבתו ית' אותנו ולא מחמת שיומשך מאהבתו ית' בנו שום שכר טוב רק שנאהב אותו אהבה שלמה מחמת אהבתו ית' בנו בלבד ויש לרמוז זה בדברי רש"י ז"ל כנסת ישראל מבקשת ישקני מנשיקות פיהו כחתן המנשק את הכלה פה אל פה לא כדרך הנושקים על גב היד פירוש שיהיה כחתן לכלה המנשק פה אל פה היינו שיהיה אהבתנו אותו ית' מחמת אהבתו יתברך אותנו בלבד ולא כמנשקים על גב היד לא שיהיה אהבתנו אותו ית' שמחמת מאהבתו ית' בנו יתן לנו שכר טוב רק כמנשקים פה אל פה היינו שיהיה אהבתנו אותו יתברך מחמת אהבתו יתברך אותנו בלבד. וזהו כי טובים דודיך מיין שטובים דודיך ואהבתך ית' אותנו אהבתי אתכם אמר ה' זה טוב לנו מיין כינוי לתענוגים שישלם שכר טוב עין לא ראתה וכו' ואין אהבתנו מחמת שיומשך מאהבתו יתברך אותנו שכר טוב רק אהבתו ית' אותנו בלבד הוא החביב והנחמד והנעים לנו בלבד ועל זה אנו אוהבים אותו אהבה שלמה.

נמצא שהאהבה העליונה, שלא על מנת לקבל שכר כלל, הוא ע"ד פרושו הידוע של כ"ק אדמו"ר הזקן על הפסוק: "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ", שלא חפצתי בשום דבר ש"עמך" וטפל לך, רק בעצמותך ממש (שגילוי העצמות לנשמות ישראל היינו גילוי האהבה העצמית שבבחינת נשיקין). מזה שבפרוש הראשון גם "כי טובים דודיך מיין" קאי על האהבה העליונה דוקא, משא"כ, לפי הנראה, בפרוש השני משמע למעיין שכוונתו הקדושה הוא ששרש ומקור האהבה השניה (בה) שלאחר הצמצום הוא באהבה הראשונה העליונה גופא [והוא בהיות שמצדו יתברך – שבו מדבר הפרוש השני – אין הצמצום כפשוטו, אלא אור האין־סוף ב"ה מאיר לאחר הצמצום כמו לפני הצמצום בשוה ממש, שהלא "אני הוי' לא שניתי" וד"ל. וע"כ הכל הוא בסוד "נשיקות פיהו", כמו שכתב בסוף הפרוש השני, והיינו מה שב"כי טובים דודיך מיין" יש נתינת מקום לבחינת "יין" (שכר טוב) אלא ש"טובים דודיך מיין", שמזה נמשך, לאחר הצמצום (בסוד אדם קדמון – "אדם דבריאה" באות ב דאהבה, סוד "בינת אדם" וד"ל) סוד הזווג התחתון הגופני על מנת להוליד רבוי נש"י למטה, ועד שיכלו כל הנשמות שבגוף שאזי קאתי מר (על ידי רבוי הדורות הבאים לעולם הזה התחתון דוקא), וד"ל].

וראה בלקוטי תורה להאריז"ל פרשת וירא ובעץ חיים שער מ"ן ומ"ד דרוש ט (ע"פ דברי הזהר הקדוש פרשת תרומה קמו, ב) איך שארבע אותיות אהבה (שכנגד ארבע אותיות הוי' ב"ה, כמפורש בזהר שם) הן בסוד זווג הנשיקין – "ישקני מנשיקות פיהו" – שבו נכללו ד רוחות – "שתים שהן ארבע": שרש הרוח שבפי הזכר (שנולד מזווג חו"ב שבו – זווג חיך וגרון – ע"י הדעת שבו, סוד הלשון); שרש הרוח שבפי הנקבה (שנולד מזווג חו"ב שבה, כנ"ל בזכר); התפשטות הבל הזכר בפי הנקבה, ושם מתערב עם רוח הנקבה ונעשה בחינת נקבה כמותה; התפשטות הבל הנקבה בפי הזכר, ושם מתערב עם רוח הזכר ונעשה בחינת זכר כמותו.

ונראה למעיין במקורות הנ"ל, ובהתאם לדברי בעל הקדושת־לוי הנ"ל, שאותיות ה־א וה־ה תתאה של אהבה הן כנגד שרש הרוח שבפי הזכר והבל הזכר המתהפך לבחינת נוקבא בפי הנקבה (בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ" – "אבא יסד ברתא", וד"ל), ואותיות ה־ה עילאה וה־ב של אהבה הן כנגד שרש הרוח שבפי הנקבה והבל הנקבה המתהפך לבחינת דכורא בפי הזכר (בסוד "כונן שמים בתבונה", וד"ל). [מסוד ה־ב יצא שרש נשמת יצחק אבינו ומסוד ה־ה תתאה יצא שרש נשמת חבקוק הנביא, עיין בלקו"ת שם].

מההבל שהנקבה נותנת בפי הזכר (סוד העלאת ניצוצין קדישין ע"י עבודת הברורים של התחתונים, לאחר הצמצום והשבירה וכו', וביסוד "ואוכל מכל" שאמר יצחק אבינו, בחינת ה־ב של אהבה כנ"ל) שמתהפך בפי הזכר להיות זכר כמותו נעשה אהבת הקב"ה לנשמות ישראל לאחר הצמצום [ומה שיש לנו, נשמות ישראל, כח להעלות מ"ן אליו יתברך כנ"ל היינו סוד ה־ה תתאה של אהבה הנ"ל שמקורו ממנו יתברך – "כי ממך הכל ומידך נתנו לך", ואהבתו (בבחינה זו שלאחר הצמצום) אלינו, היא אל חלק ודמות עצמו שבנו – "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת"].

כל הנ"ל הוא לאחר הצמצום, שעל ידו נפרדו כביכול קוב"ה וכנס"י להחשב שנים. אך לפני הצמצום, מה שבפי כל אחד מבני הזוג מפעמת רוח אלקים חיים (שמפנימיות הג"ר שבו) היינו האהבה העצמית שאיננה תלויה בדבר כלל וכלל (לפני ולמעלה מכל נתינה והמשכה מאחד לשני), אהבה שבה מתגלה איך שישראל וקודשא בריך הוא כולא חד ממש ואין עוד מלבדו.

אך גם האהבה שלאחר הצמצום נכללת בסוד הנשיקין, שבו שני בני הזוג "שוים בקומתם" ("כחדא נפקין, כחדא שריין", בהיות זווג הנשיקין, הזווג העליון, כולו מצד הג"ר שבנפש, כמבואר במקורות הנ"ל. והוא בחינת לעתיד לבא, שאין בו אכילה ושתיה ותשמיש המטה בבחינת זווג תחתון, אלא כולו בחינת התעצמות האהבה בסוד הזווג דנשיקין, והולדת נשמות חדשות מעצם הג"ר, וד"ל) ומשפיעים זה בזו וזו בזה (משא"כ בזווג התחתון, שעיקר ההשפעה הוא רק מזה לזו, ראה לקו"ת שם), והיינו מה שגם "דדיך" (היחוד של וה שבשם – בה דאהבה – כנודע בסוד "אכלו רעים שתו ושכרו דודים") "טובים... מיין", וד"ל.

באור ג - האבות הן הן המרכבה

"האבות הן הן המרכבה", וכל אב הוא מדרגה מיוחדת של אהבה (כידוע שאהבה היא מלשון אבה, לשון אב) – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא": אהבת אברהם אבינו, האב הראשון – "אברהם אוהבי" – היא אהבה טבעית, אהבה כמים – "זכור אב נמשך אחריך כמים"; אהבת יצחק אבינו היא אהבה עזה – "רשפיה רשפי אש שלהבתיה"; אהבת יעקב אבינו היא בבחינת געגועים וכיסופין אין סוף – "כי נכסף נכספתה לבית אביך" – כטבע הרוח, הממוצע המחבר וממזג יחד את המים והאש, כנודע.

הרגל הרביעית, הנשמה הכללית שמשלימה את סוד המרכבה העליונה (לגלות על ידה את אור הקדוש ברוך הוא) הלא הוא דוד מלך ישראל חי וקים, דוד מלכא משיחא (ואהבתו לה' יתברך היא כטבע יסוד הארץ – "למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה" – קבלת על מלכות שמים מתוך אהבה ורצון ("נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על" – הקמת עֹל עבודתו יתברך בכלל מתוך אהבה, ובפרט – הקמת עֹל התשובה לה' יתברך – "כל ימיו בתשובה" – מאהבה).

והנה, במספר קטן מספרי, אברהם עולה ה (סוד אות ה־ה שנתוספה בשמו בשעת ברית המילה, להיות "אב המון גוים". וה"ס אות ה־ה הזעירא שבתבת "בהבראם" – באברהם – כנודע, ומבואר במ"א); יצחק עולה א; יעקב עולה ב; דוד עולה ה – אותיות אהבה! יצחק – א – עולה בראש הצרוף (בסוד היותו עולה תמימה משעת העקידה, ובסוד מה שלעתיד לבא נאמר ליצחק אבינו דוקא "כי אתה אבינו", כמבואר בדא"ח), ואחריו אברהם (ה), יעקב (ב), דוד (ה).

נמצא שסוד ה"יחודא עילאה", אותיות אה של אהבה (אהבת הקב"ה לנשמות ישראל לפני הצמצום הראשון, כמבואר בבאור הקודם), ה"ס "ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" (דהיינו מה שיצחק ה"ס כח המאור ממש, שכאשר נכנס במקום האור – אברהם – פועל את הצמצום הראשון, וד"ל), ואילו סוד ה"יחודא תתאה", אותיות בה של אהבה (אהבת הקב"ה לנשמות ישראל לאחר הצמצום הראשון), ה"ס היחוד של יעקב דוד (שעולה דוד ברבוע כללי). והיינו סוד הקו – "אז יבקע כשחר אורך" – המתיחד, כנשמה בגוף, בא"ק וכו').

יחוד: אחד=אהבה

א

אחד עולה אהבה. ביחד עולים כו, כמנין שם הוי', שם המיוחד וכו' ב"ה. והם – אחד ואהבה – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[שלד], אחד (לשון זכר) מצד החכמה (אבא) ואהבה (לשון נקבה) מצד הבינה (אמא)[שלה].

ואכן, אחד בהכאת אותיותיו זו בזו (א פעמים ח פעמים ד) עולה לב, כנגד לב נתיבות חכמה; ואילו אהבה בהכאת אותיותיה זב"ז (א פעמים ה פעמים ב פעמים ה) עולה נ, כנגד נ שערי בינה.

מבואר בתניא[שלו] (בשם הרב המגיד זי"ע) ב"טעם למ"ש בע"ח שאור א"ס ב"ה אינו מתייחד אפי' בעולם האצילות אלא ע"י התלבשותו תחלה בספי' חכמה, והיינו משום שא"ס ב"ה הוא אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו וזו היא מדרגת החכמה וכו'". בחינה זו של "אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו" היינו בחינת יחיד שלמעלה מ"אחד" סתם (שפרושו "איחוד" קצוות וכו'). יחיד עולה לב, אחד בהכאת אותיותיו כנ"ל, כנגד לב נתיבות חכמה[שלז].

הבינה (אמא עילאה) היא מקום הרחימו־עילאה – אהבה רבה בתענוגים (כאשר עתיקא מתגלה בבינה, וכידוע שעיקר התגלות עתיקא הוא בבינה דוקא, כמבואר בדא"ח). מקור האהבה המסותרת שבנפש כל ישראל, הסוד הנסתר של ההויה היהודית, יוצא לאור עולם כאשר יין ההתבוננות באור א"ס הסובב כל עלמין ב"ה נכנס לפנימיות תודעתו – "נכנס יין יצא סוד"[שלח].

באחד יש ג אותיות כנגד ג אבות[שלט]. באהבה יש ד אותיות כנגד ד אמהותו.