ב

והנה הפסוק העיקרי בתנ"ך שבו מופיעה תבת אחד הוא: "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"[שמ], ואילו הפסוק העיקרי בתנ"ך שבו מופיעה תבת אהבה י"ל שהוא: "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"[שמא].

שני הפסוקים הנ"ל הם בבחינת "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" (כנ"ל ביחס לשתי התבות אחד ואהבה), שהרי ה"מבנה" שלהם שוה – בכל אחד יש ו תבות ו־כה אותיות[שמב] [נמצא שהאות האמצעית שבכל פסוק היא האות ה־יג שבו, כמנין אחד ואהבה. בפסוק "שמע וגו'" האות האמצעית היא א (שבראש תבת "אלקינו"). בפסוק "מה יפית וגו'" האות האמצעית היא ת (שבסוף תבת "נעמת"). והיינו בסוד "עמק ראשית"[שמג] (אות ה־א, סוד האחד שב"ראשית חכמה" – "והחכמה מאין תמצא" וד"ל) ו"עמק אחרית"י (אות ה־ת, סוד האהבה שבבחינת "יש אחרית"[שמד] בבינה – העולם הבא וד"ל)].

"שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" עולה אלקים פעמים אחד, שהוא הוי' פעמים גדול (והוא המספר הראשון שמתחלק גם לשם הוי' ב"ה וגם לשם אלקים – "הוי' אלקינו הוי' אחד". בקיום מצות קריאת שמע פעמיים בכל יום, ערב ובקר, נשלם היחוד – הוי' פעמים אלקים).

"מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" עולה ע פעמים כה (כלומר שהערך הממוצע של כל אחת מ־כה אותיות הפסוק עולה ע, וכידוע ש־ע רבתי ד"שמע" הוא בסוד שרש ז המדות שבאמא), שהוא ז פעמים נר[שמה] [שאף הוא עולה ז במ"ק. והיינו שאע"פ שאהבה עולה יג כמו אחד, בכ"ז האהבה היא השרש של סוד ה־ז[שמו] (בחינת ה"גליא" שאהבה – ב האותיות בה שבה – שכנגד וה שבשם, "והנגלות"[שמז], כמבואר במ"א). וראה בארוכה במ"א בסוד השבע והשלש־עשרה, ודוק]. ז פעמים נר היינו בסוד המנורה הטהורה (כנסת ישראל, שבה ז שרשי נשמה – "נר הוי' נשמת אדם"[שמח] – באהבתה להשי"ת, ובבחינת "שלהבת עולה מאליה"[שמט]) – "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"[שנ] [וי"ל, לפי זה, שעבודת המסירות־ נפש שבפסוק "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" היא בסוד עבודת מזבח הקטרת, וכמו שאמר רשב"י ("שמעון" בחינת "שמע ישראל" כנודע) "בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא"[שנא]. עם הקטרת נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים אל קדש הקדשים, שבו גילוי ה"יחיד" – "אחד האמת" כנ"ל, וד"ל].

שני הפסוקים ביחד עולים שלמות היחוד של "עשר ספירות בלימה": כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, שעולה "עשרת הדברים" (ביטוי המורכב מעשר אותיות) במלוי כזה: עין שין ריש תו הא דלת בית ריש יוד מם. מכאן שהיחוד הפנימי של או"א – אחד ואהבה – כולל היחוד של כללות הספירות העליונות (שבאצילות: "איהו וחיוהי חד בהון"[שנב] – כנגד החכמה, אחד – ו"איהו וגרמוהי חד בהון"יט– כנגד הבינה, אהבה), שהן כללות כל התורה כולה – "עשרת הדברים".

בפסוק "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" יש מ בראש ו־ם בסוף – "מאמר פתוח מאמר סתום"[שנג] – סוד אות המם שב"שלש אמות אמש"[שנד]. [שאר אותיות הפסוק שבתוך המ־ם הנ"ל עולים י פעמים "הוי' אלקינו הוי' אחד"].

והוא בסוד "סימן" המ־ם דתורה שבעל פה: "מאימתי[שנה] – בשלום"[שנו] [התורה שבעל פה היא בבחינת "תורת אמך"[שנז] – בסוד נ שערי בינה – "אהבה רבה בתענוגים", בעוד ש"סימן" התורה שבכתב – "מוסר אביך"כד – הוא ל־ב – "ישראל – בראשית"[שנח] – סוד לב נתיבות חכמה כנ"ל].

ג

ומעתה נביא מספר רמזים נוספים ביחוד אחד=אהבה, והשייכות של אחד לחכמה ושל אהבה לבינה:

אחד ב"רבוע פרטי" (א ברבוע, ח ברבוע, ד ברבוע) עולה אנכי[שנט] [שהוא אח דאחד ברבוע כללי, לרמז על התכללות ה־ד באח – מלכות[שס] בתפארת[שסא] וכו' – ע"י גילוי אור החכמה. והוא כידוע שחכמה הוא כח מה – "תקיפות הבטול" (שבבחינת אנכי), וכאשר מאיר אור הבטול־במציאות דחכמה במקום המלכות (שענינה, מצד עצמה, הוא בטול־היש בלבד), נכללת היא במדות העליונות דז"א, בסוד "ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם חיים כלכם היום", וד"ל].

אהבה ב"רבוע פרטי" עולה הכל – כלה (י ב"משולש").

אנכי הנ"ל עולה הכל הוי' – הוי' הכל[שסב] (סוד "אנכי אנכי הוא מנחמכם"[שסג] ד"הוי' בחכמה"[שסד]; הכל הוא סוד מקור ה"יש" שבבינה[שסה] וכלה היא בחינת שרש המלכות[שסו] שבבינה וד"ל).

אנכי הכל עולה קול (יו ב"משולש"), והיינו בסוד ה־ו שבשם (סוד ה"קול") שנולד ונמשך מזווג או"א (אנכי הכל) וד"ל.

יג (אחד – אהבה) ב"רבוע כללי" עולה טעמים מצד החכמה[שסז] (בחינת אחד[שסח]), וסגנון מצד הבינה[שסט] (בחינת אהבה), וד"ל[שע].

ו צרופי אחד עולים לחם, ואילו יב צרופי אהבה – כפלים לתושיה – עולים יוסף (לחם משנה, שהיה משנה למלך וד"ל).

אחד ב"אחוריים": א אח אחד (סוד ההתפשטות וההמשכה שבקו ימין, שראשיתו – חכמה) עולה חיה (בסוד "החכמה תחיה וגו'"[שעא]).

אהבה ב"פנימיים": אהבה הבה בה ה (סוד ההסתלקות וההעלאה שבקו שמאל, שראשיתו – בינה) עולה יחידה (עלית הבינה לשרשה ברדל"א, בסוד "אהיה אשר אהיה"[שעב] וד"ל).

אחד אהבה (הוי' ב"ה) ועוד חיה יחידה (ס) עולה אלקים ב"ה, והוא יחוד[שעג] נפלא של הוי' אלקים (כלי הוי', וכנודע בסוד "שמש ומגן הוי' אלקים"[שעד]), ודוק.

והנה אחד במלוי (אלף חית דלת) עולה ט פעמים קז ("אנכי הוי'"[שעה]), ואילו אהבה במלוי (אלף הא בית הא) עולה ה (אמצע ט) פעמים קז (ובמילא, שניהם ביחד עולים יד פעמים קז – דוד פעמים מגן דוד).

באור - ג אבות ו־ד אמהות כנגד אותיות אחד–אהבה

בכללות, אחד קאי על אברהם (אבינו הראשון – האחד – וראש כל המאמינים בה' אחד), וכמ"ש "אחד היה אברהם", וכן נאמר "כי אחד קראתיו". [לפי זה, מכוונים יצחק ויעקב כנגד "יחיד" ו"מיוחד", כידוע בספה"ק ומבואר במ"א]. אך בפרטיות, אברהם הוא כנגד ה־א של אחד – "תשורי מראש אמנה" וד"ל.

ביצחק עיקרו הוא אות ה־ח שבו, שנמול ל־ח (שהרי שאר אותיותיו נדרשו ע"י חז"ל על י נסיונותיו של אברהם אביו, צ שנים של שרה בהולדו, ו־ק שנים של אברהם בהולדו, וא"כ אינן עצמיות בו ממש כמו אות ה־ח שבו, ודוק). וכן, יצחק עולה ח פעמים הוי' ב"ה (שאף הוא עולה ח במספר קטן מספרי) כידוע (והוא כנגד רקיעא תמינאה דספירת הבינה הפרטית שבאבא עילאה ממש וד"ל).

יעקב נשא ד נשים והקים ד דגלים, וכידוע שאות ה־ד של אחד (שכנגד ד רוחות העולם) נדרשה בדא"ח ע"ש "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה וגו'" שנאמר ליעקב אבינו ("נחלת יעקב אביך" – "נחלה בלי מצרים"), ודוק.

אות ה־א של אהבה (שכנגד שרה אמנו) היא היא הבת־זוג של אות ה־א של אחד (שכנגד אברהם אבינו) – "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו". והוא ע"ד "זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא שמם אדם ביום הבראם (הבראם אותיות אברהם כנודע)". וי"ל ש"ואברכהו" קאי על אברהם בפרט (שעליו נאמר "והיה ברכה", ברכה בגימטריא זכר כנודע) ו"וארבהו" קאי על שרה בפרט [וכידוע בענין "פרו ורבו" ש"פרו" לזכר, ע"ש זרע האב, ו"ורבו" לנקבה, ע"ש זרע האם המוציא מן הכח אל הפועל ממש את יכולת ההתרבות שישנה בזרע האב (ושע"כ מצות "פרו ורבו" נאמרה בשלמותה לזכר דוקא וד"ל). ומה שבפרשת ברית מילה נאמר לאברהם "וארבה אותך" דוקא, ולא מוזכר בו לשון ברכה, ואצל שרה נאמר "וברכתי אתה... וברכתיה", ולא מוזכר בה לשון ריבוי, היינו בסוד התכללות הנקבה בזכר והזכר בנקבה (סוד בן דמה ומה דבן, כמבואר בדא"ח), שרק אז יכולים להוליד (והוא עצם החידוש של פרשת ברית מילה, ע"ד ההתכללות של אברהם ויצחק בפרשת העקידה, ודוק)].

והנה בשתי המלים – אחד ואהבה – ראשיתן א, והיינו בסוד "אאלפך חכמה, אאלפך בינה" (וכנ"ל שאו"א עילאין כלילן בסוד הדיקנא קדישא דאריך אנפין שבו יג תקוני דמהימנותא). באחד, ה־א הוא בסוד "אחד המוחלט" ("אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו", כמבואר בפנים), ואילו באהבה ה־א הוא בסוד "אחד המנוי" (ע"ד "יום אחד" – "יומם יצוה ה' חסדו", "יומא דאזיל עם כולהו יומין", שהרי אחרי "יום אחד" בא "יום שני", "יום שלישי" וכו').

והנה ברבקה ולאה יש ה בשמותיהן מתחלת הוייתן (משא"כ בנוגע לשרה, שמתחלת הוייתה נקראת בשם שרי ורק לאחר מכן זכתה לאות ה, ודוק), והן כנגד שתי ה־ההין שבתבת אהבה [וראה במאמר "אור הקדוש ברוך הוא" שסוד ה־ה תתאה של תבת אהבה היא כנגד "הוא", עלמא דאתכסיא, שהופך – מתברך – להיות "אתה", עלמא דאתגליא. והיינו בסוד לאה אמנו, ודוק. הברכה היא ע"י נשמת רחל אמנו (התכללות הזכר שבנקבה בשעת הזווג כנ"ל). הקדושה היא סוד נשמת רבקה אמנו, ואילו האור הו"ס נשמת שרה אמנו, וד"ל].

רחל היא עקרת הבית של יעקב אבינו ע"ה, עיקר בחינת "ביתו זו אשתו", כנגד ה־ב של אהבה, ודוק.

נמצא מכל הנ"ל שה"אהבה" מקבלת מה"אחד" [ובסוד קבלת הלילה (שבו ד אותיות, כנגד ד אותיות אהבה ו־ד אמהות) מהיום (שבו ג אותיות, כנגד ג אותיות אחד ו־ג אבות) – ד ברכות קריאת שמע ערבית (שתים לפניה ושתים לאחריה – שרה רבקה לפניה ולאה רחל לאחריה) מ־ג ברכות קריאת שמע שחרית (שתים לפניה ואחת לאחריה – אברהם יצחק לפניה ויעקב לאחריה. והנה, שתי האותיות הראשונות של שתי התבות יום לילה עו' יום, ואילו האות האחרונה של יום ושתי האותיות האחרונות של לילה עו' לילה. וזהו שאברהם ויצחק תקנו את תפלות היום, ואילו יעקב תקן את תפלת הלילה), וד"ל] על מנת להפרותו ולהרבותו, ולהוליד ממנו כיוצא בו בדמותו כצלמו – להיות תמיד "אחד באחד יגשו וגו'".

והנה אברהם יצחק יעקב ועוד אחד עולה ז פעמים צג, ואילו שרה רבקה רחל לאה ועוד אהבה עולה ז פעמים קנז. ביחד עולה הכל ז פעמים נר שהוא עולה "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" – הוי' ב"ה ועוד ב"פ "אור הקדוש ברוך הוא" (ראה בפנים המאמר סוף הערה ח).

במלוי, האבות והאמהות עולים נד פעמים קז, וביחד עם אחד אהבה שעולים יד (ט ו־ה) פעמים קז (כמבואר בסוף המאמר), עולה הכל חיים (אהיה הוי' אהיה, כנודע בכתבי האריז"ל) פעמים אנכי הוי', ודוק.

מב מסעות של אהבה

א

השרש "אהב" מופיע מב פעמים בחמשה חומשי תורה[שעו].

והנה, באברהם אבינו – "אברהם אוהבי"[שעז] – נאמר "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה"[שעח]. כל מסעותיו של אברהם היו "הנגבה", לרוח החסד והאהבה – "עמק דרום"[שעט] – בעילוי אחר עילוי (עד שהתעצם עם מדתו, מדת האהבה, ונעשה לה מרכבה, כנודע). וכן בעליתו ממצרים נאמר "ויעל אברם... הנגבה"[שפ], הפעם בדרך של עליה והעלאה [כמ"ש "ויעל... הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה" – ארבעה דברים כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה: חכמה (אבא, 'הוא' – אב רם); בינה (אמא, 'ואשתו'); מדות ('וכל אשר לו'); מלכות ('ולוט', שממנו יצאה רות, אם המלכות, ודוק)] ממטה למעלה.

וכמעשה אבות, בני ישראל שיצאו ממצרים עלו במעלות האהבה מחיל אל חיל עד שבאו אל ערבות מואב (עריבות מדתו של אבינו הראשון), ומשם נכנסו לארץ ישראל – ב־מב מסעות של אהבה גוברת ועולה (בכללות ומצד הפנימיות והעצמיות שבכל מסע ומסע, אע"פ שבפרטיות ומצד החצוניות כו' נתקיים בהם "שבע יפול צדיק וקם"[שפא], בטלטולם במדבר ארבעים שנה, ככל המסופר בתורה) – אהבה להשי"ת, לתורתו, לעמו ולארצו.

עלו ונתעלו מכח שמו הגדול של הקב"ה של מב אותיות, הרשום בראשי תבותיה של תפלת רנבה"ק, "אנא בכח...", שענינו הוא העלאה מחיל אל חיל, כידוע בכתבי האריז"ל (ובפרט בהקשר לימי ספירת העומר, ימי היציאה הרוחנית, בכל שנה ושנה, מטומאת מצרים לקדושת ישראל).