באור א - בחירת בת־זוג וסוד המתקלא

א

זה לשון כ"ק אדמו"ר הזקן בתניא קדישא פ"ג (וכמובא בפנים המאמר בענין התקשרות הדעת – דעת שבדעת): "והדעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה והוא לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר חזק ואמיץ מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת א"ס ב"ה ואינו מסיח דעתו".

מכאן נלמד שיסוד ושרש כח ההחלטה בנפש – כח הדעת – בא לידי בטוי בבחירת בת (בן) הזוג. וכן מצינו אצל אדם הראשון שלאחר שבא על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו (י"ל שביאה זו היתה בעין כח המדמה שבנפשו, בשקול־דעתו־לקראת־החלטה של אדם הראשון), בא על חוה ואמר "זאת הפעם וגו'" (עיין רש"י).

בחירה זו קשורה עם קיום המצוה הראשונה שבתורה – "פרו ורבו ומלאו את הארץ וגו'" – "מצוה" מלשון צוותא וחבור, בחינת "והאדם ידע וגו'" כנ"ל. וידוע שבספר הזהר הקדוש תרי"ג מצות תורתנו הק' מכונות בשם תרי"ג עיטין, תרי"ג עצות טובות (בסוד "כליות יועצות", מצד שתי הספירות נצח והוד, בטחון ותמימות בנפש האדם, והרי – "איהו בנצח ואיהי בהוד" בשעת ה"ידיעה" והבחירה). מכאן שכללות ענין התורה והמצות הוא לכוון את האדם שידע לבחור בחירה נכונה בכל עניניו (כולל עניני הרשות, כידוע בענין "בכל דרכיך דעהו").

והנה כשם שהאיש בוחר באשה (בהיותו בנצח – "איהו בנצח" כנ"ל – בסוד "הכרעת הדעת" בפרט, כמבואר בפנים המאמר), כן האשה בוחרת באיש (בהיותה בהוד – "איהי בהוד" – בסוד "הסכמת הדעת" בפרט). [אף על פי שאין האשה מצווה על מצות פריה ורביה כמבואר בחז"ל, אעפ"כ פשט לשון הכתוב "ויברך אתם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וגו'" קאי על שניהם, וכמבואר במפרשים. ויובן על פי המבואר לעיל שמצות "פרו ורבו" הינה מצוה כללית, וממנה לומדים ביחס למהות הפנימית של כללות ענין התורה והמצות, שהו"ע תקון הבחירה ותהליך ההחלטה בנפש, תקון הדעת – "ובחרת בחיים" (והרי נאמר "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", וכמבואר במ"א) – ובזה שוים האיש והאשה].

מצד אחד, תהליך ההחלטה אצל האשה אינו אחר מזה שאצל האיש. גם היא, כמוהו, צריכה לעבור את כל עשרת הכחות שבדעת, מכתר שבדעת (בחינת הדומיה הפנימית שבה) ועד למלכות שבדעת (חות דעת), כמבואר בפנים המאמר.

אך מאידך גיסא, קיים חילוק כללי בין אופי הבחירה של האשה לזה של האיש (בהתאם לחילוק הכללי שבין דעת האיש לדעת האשה, שאצל האיש העיקר הוא החסדים שבדעת, בעוד שאצל האשה העיקר הוא הגבורות שבדעת, דבר המתבטא גם בענין הנ"ל ד"איהו בנצח ואיהי בהוד", ודוק). בחירת האיש היא בכלל בדרך של "ברור דאור ישר" (ברור הבר מהפסולת), בעוד שבחירת האשה היא בכלל בדרך של "ברור דאור חוזר" (ברור הפסולת מהבר). ז.א. שבבחירת האיש מודגשת ה"ימין מקרבת" ביותר, בעוד שבבחירת האשה מודגשת ה"שמאל דוחה" ביותר.

נמצא שה"בחור" (בחירת לבה) של האשה הוא אחד כזה ש"אי אפשר לדחות" (ומכאן מובן שברוב הפעמים שיש התלבטות בנוגע להחלטה בשידוך, יש לסמוך יותר על קביעת האשה, היות שיחסית קביעתה היא בגדר "מחויב המציאות", ואילו קביעת האיש היא בגדר "אפשרי המציאות", וד"ל).

ב

וראה בסוף מסכת תענית [במשנה האחרונה ובגמרא שם – "הכל הולך אחר החיתום". וי"ל, בדרך רמז עכ"פ, שכללות ענין התענית היא סגולה לבחירה נכונה. וכמו שנוהגים לצום ביום הנשואין, דיש לומר טעם פנימי בזה, שהוא על מנת לגמור בכי טוב, ובסלוק כל פניה חיצונית (ראה כתר שם טוב אות ו, בשם הרמב"ן), ע"י הענוי והמיעוט שנעשה בגשמיות הגוף (ובממילא בכח המחיהו – הנפש הבהמית), את ההחלטה והבחירה בנפש בנוגע לבת (בן) הזוג. ועוד יש לרמז שתענית עולה תשע מאות ושלשים, כמנין שנות חיי אדם הראשון. והלא הוא פרש מאשתו, בכעין "הוראת שעה", עני (אמצע תבת תענית, אותיות השרש של התבה) שנים, וחזר אליה (בכעין חזרה בתשובה) תת שנים, ודוק] ובמפרשים (לפי הגירסאות השונות של הגמרא והעין־יעקב שם), איך שבט"ו באב וביום הכפורים (שניהם בסמיכות לצום, ודוק) בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ואומרות "בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך וכו'". והיו שם יפיפיות, מיוחסות (ועשירות) ומכוערות. היפיפיות אומרות "תנו עיניכם ליופי שאין אשה אלא ליופי". המיוחסות אומרות "תנו עיניכם למשפחה לפי שאין אשה אלא לבנים". המכוערות אומרות "קחו מקחכם לשום שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים".

לפי פרוש המהרש"א ז"ל, הבחירה ביופי היא כנגד ה"ערב" בנפש; הבחירה במשפחה כנגד ה"טוב"; והבחירה השלישית (במכוערות ע"מ לעטרן בזהובים, וכן בעשירות, לפי גירסת העין־יעקב) כנגד ה"מועיל". והנה טוב, ערב, מועיל [ר"ת טעם – "טוב (שהעיקר הוא הטוב, "בתר רישא וכו'") טעם ודעת (ענין ההחלטה והבחירה בנפש) למדני". ומלמטה למעלה: "טוב מעט (ז"פ טוב) לצדיק (י"ב פע' טוב)", בזכות (מלשון זיכוך כנודע) ה"מעוט" של יום התענית כנ"ל (וכן בסוד "משנכנס אב ממעטין בשמחה", שהשמחה הרי היא ענין אור ההתפשטות בנפש, וע"י המעוט הטוב בבחינת ההתפשטות באים לעצם הנקודה של בחינת הצדיק־ עליון הדבוק בעצמותו יתברך, עצם שלמעלה מאור. וכן בימים הנוראים שסיומם וחותמם הוא ביום הקדוש, יום הכפורים, העבודה היא בבחינת "בהמצאו" בעצם, קירוב עצם המאור לנצוץ, ולא בבחינת התפשטות אור, וד"ל)] הם כנגד ה"מושכל" (חב"ד), ה"מורגש" (חג"ת) וה"מוטבע" (נה"י) בנפש.

ועוד י"ל (שלא כפרוש המהרש"א הנ"ל), שהמכוערות (לפי כח המדמה של עלמא דשיקרא), שלקיחתן היא "לשום שמים", הן בבחינת "שקר החן והבל היפי אשה יראת ה' היא תתהלל", כלומר שהמדובר הוא בבעלות מדות טובות ויראות שמים (וכמובא בפרוש ענף יוסף לעין־יעקב שם, בשם הא"ר בסימן תק"פ ס"ק י'). ומה שאומרות "ובלבד שתעטרונו בזהובים", שהוא ע"ד מאמרז"ל "אין אשה אלא לתכשיטי אשה", הרי מבואר בחסידות שמסגולת התכשיט לגלות את החן והיפי הפנימי והרוחני (שהרי "בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות (בדעת, דהיינו בכח ההחלטה הנכונה בנפש וד"ל) מנוולתן"), והיינו לומר שצריכים לעטר את החב"ד שבנפש (כמו שיתבאר) בכתר הרצון הטוב בעצם, הבטל לבעל הרצון וד"ל. לפי זה כת זו היא כנגד ה"טוב" בעצם, והבחירה בה באה מצד ה"מושכל" (החב"ד) שבנפש. המיוחסות (וכן העשירות, הראשונות בפנימיות והאחרונות בחצוניות) הן מצד הנה"י (כענין "ברא כרעא דאבוה". וראה במאמר "שלש עשרה אהבות" שבספר זה), ה"מוטבע" שבנפש – ה"מועיל" (בנוגע לפנימיות – הכל קופצים על בנים מיוחסים, כמבואר במפרשים. ועוד, ועיקר, בנים מיוחסים ממשיכים ומגלים את "נצח ישראל וגו'", והרי הנצח הוא ראשית כח המועיל, ועולה ומעלה עד "עמק רום" בנפש. בנוגע לחצוניות – אין מועיל כעושר ורכוש כו'). כת היפיפיות היא כנגד ה"ערב" (ה"מורגש" – חג"ת – בנפש) כנ"ל.

ג

בנים יפי תכשיטי אשה (שכנגד שלש הכתות הנ"ל, לפי שני הפרושים) הוא ר"ת בית, בסוד "ביתו זו אשתו". לפי פרוש המהרש"א הנ"ל סדר הר"ת בית הוא בדרך המשכה מלמעלה למטה, אך לפי הפרוש השני המתבאר כאן הוא בדרך העלאה (בחינת אשה בעצם) מלמטה למעלה (וי"ל ששני הפרושים הם בסוד בית (המקדש ה)ראשון – אור ישר, ובית (המקדש ה)שני – אור חוזר, וד"ל. הבית השלישי (המשולש) יהיה בסוד "אור חדש על ציון תאיר", משרש הקדמות ממש, שאליו הגיע האור החוזר, וד"ל). אך לפי שני הפרושים, ראש התבה (השולט בצרוף אותיות התבה כנודע, וכל שכן כאן כאשר כללות תבת בית היא (גם) מלוי האות ב בלבד) הוא ב דבנים, שראשית כוונת כל נשואין על פי תורת אמת צ"ל לשם קיום מצות פריה ורביה, כדי להרבות את הדמות ("אדם אתם", בדומה לאדם העליון ב"ה). נמצא שגם לפי הפרוש השני המתבאר כאן, בחינת ה"מועיל" ד"בנים" (צדיקים – ע"ד יעקב בן רבקה (הצדיק) שעולה ישראל, כמבואר במ"א, וד"ל) היינו ב"טוב הנראה והנגלה" (בחינת נה"י בכלל וספירת היסוד – "אמרו צדיק כי טוב" – בפרט) דוקא, וד"ל.

ד

והנה, במשנה אין חלוקה של בנות ירושלים לכתות שונות. בירושלמי (וראה במפרשיו שם) מופיעה חלוקה לשתים ("כאורות" ו"נאות"): "הכאורות היו אומרות 'אל תתן עיניך בנוי' והנאות היו אומרות 'תן עיניך במשפחה(!)'". בבבלי החלוקה היא לשלש כנ"ל, ובעין־יעקב החלוקה היא לארבע (בהוספת "עשירות" כנ"ל). והוא בסוד "שיר פשוט", "שיר כפול", "שיר משולש", "שיר מרובע", וד"ל. האחדות תלויה במשפחה (שרש נשמות ישראל – "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", וד"ל). עיקר החלוקה (לשתים, כבירושלמי – דבר והיפוכו) הוא בין הנאות למכוערות. אח"כ "נמשך" האחד בעצם ביניהן כשלישי המכריע. ולבסוף אותו שלישי המכריע (מיוחסות) מתחלק אף הוא לפנימיות וחצוניות (עשירות), וד"ל.

וסודו למעלה: עצם אור הא"ס ב"ה (בחינת "אחד", וכ"ש בחינת "יחיד" מקורו. ובו השרש הנעלם לקו אוא"ס הממכ"ע שנמשך לאחר הצמצום) הוא בסוד שרש (היחוס) של נשמות ישראל (כנ"ל). אור המלכות דא"ס ב"ה הממלא ומתפשט כביכול בכל המציאות (העתידה) כו' הוא בסוד הנוי והיופי. סלוקו, בסוד הצמצום הראשון, הוא ענין הכעור [שמ"אור" (מלכות דאין סוף ב"ה) נעשה "כאור" ("כקוף בפני אדם") ועד שמתחלף ב"כעור" מלשון "עוֹר" (משכא דחויא) ו"עִוֵּר" (סגי נהור), כמבואר במ"א, וד"ל] – "בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות (בדעת, ע"י הצמצום) מנוולתן". במקום הפנוי נשאר רשימו של האוא"ס ב"ה, ותקונו (היינו התגלותו מהעלמו ויחודו בשרשו) הוא בסוד "קחו מקחכם לשום שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים (שענינו גילוי אור העיגול הגדול באותיות הרשימו)". המשכת הקו"ח אוא"ס הממכ"ע לתוך המקום הפנוי כו' הוא ענין כת המיוחסות כנ"ל. מחצוניות הקו נתהוו (נתחלקו) ארבעת העולמות אבי"ע, והוא סוד כת העשירות (ברבוי אורות וכלים מדודים, וד"ל).

וראה עוד בשיחת כ"ק אדמו"ר לט"ו באב, בלקו"ש יט, עמ' 80 ואילך.

ה

והנה איתא בספרא דצניעותא בתחילתו: "ספרא דצניעותא, ספרא דשקיל במתקלא. תנא דעד לא הוה מתקלא לא הוו משגיחין אפין באפין, ומלכין קדמאין מיתו, וזיוניהון לא אשתכחו, וארעא אתבטלת". ופרש האריז"ל (בשער מאמרי רשב"י במקומו בפרשת תרומה עיי"ש) ש"מתקלא קרי דכר ונוקבא. וכדאמרינן בפרשת פקודי (רכה, א) וז"ל: 'דאינון דאתנסיבו דשקלי במתקלא דכורין ונוקבין דא עם דא, ואלין אקרון מאזנים וכו''".

שרש תקון המתקלא הוא בעתיקא קדישא כאשר כתרא עילאה (רישא תנינא) אתתקן בחכמה סתימאה דביה כעין דכר ונוקבא. אך עיקר קיום המתקלא הוא כאשר יוצאים אבא ואמא כאחד, שניהם שקולים וכו' (דלא כזו"ן) ובהיות התקון תלוי במתקלא, יחוד דו"נ, "לפיכך כל המלכים שמלכו באדום, אחר דכל דינין מתקיימים תמן (ללא התבסמות הדינין ברחמים, ע"י יחוד דו"נ), נתבטלו. עד שבא המלך האחרון עם אשתו, דכר ונוקבא, דין ורחמים, ונתבסמו יחד".

וממשיך האריז"ל בבאור מאמר הספרא דצניעותא הנ"ל:

דע דבזווג העליון, דהיינו אבא ואמא, קודם דאתתקן עתיקא קדישא, הוה מהדר אנפוי אבא מאמא... וכל השבעה בנים... היו דינים גמורים, ולא היה להם אחיזה למעלה ומתו. וסיבת מיתתם היה, כי לא היה להם שרש בעתיקא, וגם החכמה שיצאה מעתיקא, לא היה להם שרש ואחיזה בה, כי כולם רחמים פשוטים, והם דינים, ולא הוו משגיחין אפין באפין, לא אבא באמא שממנה יצאו הדינין, ולא א"א בהם, שהם ז"א, כי השגחת אפין הוא להאיר בהם ולהשפיע בהם, וכאשר לא היה שרשם נמצא בו לא השגיח בהם אפין באפין, וזמ"ש וזיוניהון לא אשתכחו, כי זיוניהם ועדייהם, והוא שרשיהם וגזעיהם העליונים, לא נמצאו עדיין בע"ק... וארעא אתבטלת, היא המלכות, שהיתה תוהו, כי אם אין נחלים אין ים, דהא לית לה מדילה כלום, ולפיכך אמר אתבטלת, כי לא היה לה מציאות להכלל מהם, וכמאן דליתא דמיא. גם, כי הנה פעולתה היא לקבל מהזכר רחמים, והיא דין, ולבסם זה בזה, ולהוציא פריה וחיילותיה העליונים ותחתונים, כי לשבת יצרה, וכאשר גברו הדינין, ישבה בטלה, כי לא יכלה לפעול פעולתה.

נמצא שסוד המתקלא, שבו תלוי תיקון כל העולמות, הוא ענין המצאות שרש התחתון (ז"א) בעליון (א"א), על ידי התיקון שבעתיקא גופא להיות בסוד דו"נ (והיינו שבכל התכללות דו"נ דיני הנוקבא מתבסמין מרחמי הדכר, אך גם הדכר אתבסם ע"י פעולת הנוקבא בו, דהיינו לגלות את שרש הבנים בו כו', וד"ל) שאזי נעשים (א"א וז"א, בנוסף לאו"א) בבחינת "משגיחין אפין באפין". המצאות שרש התחתון בעליון הוא בסוד ה"תהלה" שב"דומיה", כמבואר בפנים המאמר.

שרש ענין ההשגחה שבאריך אנפין, להשגיח על בניו (המדות דז"א), הוא בסוד התיקון דעינא פקיחא שבו. והוא מה שהפרקין תתאין דנו"ה דעתיק מתלבשים בעינא פקיחא דאריך. והנה כללות ענין הפרקין תתאין דנו"ה הוא בחינת הרגלין שבהן חוש ההילוך המתיחס בפרט לספירת ההוד כנודע בס"י. והרי "איהי בהוד", שרש הזיקה לנוקבא שבעתיק, הבא לידי בטוי בתקון העינא פקיחא דוקא, להשגיח על הבנים, בהיות שרשם נמצא ומורגש בו ע"י בחינת הנוקבא שבו כנ"ל, וד"ל. כללות הענין ד"ז' תקוני גלגלתא" דא"א, הוא ענין ה"חושים" שבנפש, בשרשם העליון, כמבואר בדא"ח. והוא גם שרש כח הדעת בנפש, שבו מתגלה כח ההחלטה וסוד החשמל, כמבואר בפנים המאמר.

ו

וז"ל הרה"צ ר"ה ז"ל בבאורו לשער היחוד של כ"ק אדמו"ר האמצעי (א, ב):

אך בחי' הג' הוא בחי' הדעת שאינו לא בחי' השכל' ולא בחי' הבנה רק בחי' התקשרות בהם בלבד כו' ויובן ממה שאנו רואים בב' אנשים שהם בעלי השכלות שוות ואעפ"כ הא' הוא מקשר א"ע בהשכלה ובהשגה שמשכיל ומשיג והיינו שהוא מכווץ כח שכלו ומחשבתו ומקבץ ומאסף כל חלקיהם להתקשר רק במושכל אחד בלבד עד שהוא באותה שעה מופשט מכל מיני מחשבות וגם שוכח על עצמו בשעת מעשה כו' והב' אינו מקושר כלל בהשכלה זאת עד שיוכל בשעת מעשה גם לחשוב מחשבה אחרת ולכן לא יוכל לשהות זמן מה בהשכלה שמבין ומשיג משא"כ הא' יכול לשהות זמן רב בהשכלה שמבין ומשיג מצד תוקף התקשרותו בה וזהו נק' כח הדעת כו' ושרש הדעת תלוי במי שיש לו חוש בעצם הדבר שמבין כמו מי שהוא חסדן בטבעו בעצמות נפשו ממילא מקור רצונו הוא תמיד בבחי' חסד וטוב ומקור הזה הוא מוליד אצלו גלוי רצון לחסד וטוב בתמידות וגלוי רצון זה הוא למעלה מן השכל עדיין (וכמשי"ת כ"ז לקמן בסי' י"ט יעו"ש) וההתקשרות שיש לו בבחי' הרצון בעת שרוצה נק' חוש (כמו ששמעתי מהמנוח החסיד המפורסם רז"ז ז"ל בענין ז' תקוני גולגלתא שהם בחינת חושים שלמעלה מן השכל כו' וד"ל) ובחי' חוש הנ"ל פועל אצלו אח"כ התקשרות בהשכלת הענין שהוא בחי' התפשטות מעצם הענין כמו להשכיל בטעמים רבים להכריח עשיית החסד וכן להשכיל בסיבות רבות איך להביאו לידי פועל ועומק התקשרות בהשכלת הענין הוא לפ"ע עומק התקשרות שלו ברצון הנ"ל (הנק' חוש כנ"ל) שיש לו בעצם הענין כו' וד"ל.

ונוסיף להביא את דברי ר"ה ז"ל בהמשך להנ"ל (שם ב, ד) בהגדרת כח הדעת בנפש, בג' בחינותיה (הראשונות, כפי המתבאר בפנים מאמר זה) של עומק רוחב ואורך:

ומעתה יש להבין ענין ג' חלקי הדעת שהוא בחי' עומק ורוחב ואורך שבו כי הנה מבואר למעלה בענין מהות הדעת שהוא הכיווץ במחשבה לקבץ כל כח מחשבתו ושכלו לחשב רק במושכל זה הפרטי וידוע שבמקום שמחשבתו של אדם הוא מלובש הוא כולו שם ונמצא שע"י הדעת הוא מקשר כל עצמות נפשו בשכל שמחשב בו. והנה אנו רואים חילוקי מדרגות בענין התקשרות זאת כי בקטן אעפ"י שמקשר דעתו בדבר מה מ"מ בנקל יתפתה להיפוכו משא"כ בגדול שלא יתפתה להיפוכו והיינו מצד שהוא מקושר בעומק דעתו בדבר שרוצה והעומק של הדעת הוא כח הבטול שלו השורה בכלי המוח הג' (שהוא לאחוריו) שהוא מוח הדעת שבכחו להגיע למהות עצם הדבר ממש (שבחי' השכלת עצם הדבר הנק' חכמה ג"כ אינו אלא התפשטות מעצם הדבר כו') ועי"ז פועל בנפשו השרשה טובה ועמוקה בעצם מהות הדבר שרוצה בו ומחמת זה פועל ומעורר כח המשכיל להשכיל ולהשיג כמשי"ת כו' וד"ל. והנה מבחי' העומק הנ"ל נמשך ממילא רוחב הדעת הוא מה שיכול לסבול היפוכו כי הנה בקטן אנו רואים שאע"פ שבקל מתפתה להיפוכו מ"מ כל זמן שאינו מתפתה להיפוכו לא יוכל לסבול ההיפך אבל בגדול אע"פ שאינו מתפתה להיפוכו מצד העומק שיש לו בדעת כנ"ל מ"מ היא הנותנת שיוכל לסבול ההיפוך ולא יהיה ניזוז ממקומו כלל כו'. ואורך הדעת הוא מה שבכחו להמשיך רבוי כלים לדבר שרוצה בו (ולכן בגדול כשמתאוה לאיזה דבר אינו מסתפק במועט רק שרוצה שיהיה הדבר אצלו ברבוי אופנים שונים משא"כ בקטן כו' וע"ד ששמעתי מאדמו"ר נבג"מ בענין ויספו ענוים שרבוי צי"א דמ"ח דו"מ שהם כלים לבחי' עצם המדה שהוא כח המתאוה שרשם מבחי' הדעת כו' וד"ל).

ז

והנה בענין החושים שבנפש, שמקורם בז' תקוני גולגלתא, שרש התקשרות הדעת, וממילא שרש החלטת הדעת וכו' כנ"ל, הנה מובא בספר כתבי הרח"א ביחובסקי ז"ל ע' עג, שהוא בסוד נשמת חושי הארכי רעה דוד, חושי מלשון חושים וארכי מלשון אריך אנפין, עיי"ש באריכות הביאור של דברי הגמרא בנוגע למעשה חושי ודוד בקשר למרד אבשלום ועצת אחיתופל. ויש להוסיף, לפי הנ"ל, שחושי רעה דוד מעורר בדוד המלך את חידוש ענין ההשגחה (ה"חוש") בפנימיות לב העם, גם בדרך בריחתו ויציאתו לגלות (והיינו שיברח כדרך הצבי, עם פניו לאחור, לכסא מלכותו על עם ישראל, וע"ד "אתהלך לפני ה' וגו'", כמבואר בדא"ח וד"ל) – להיות "משגיחין אפין באפין" – שבזה תלוי תקון המלכים שמתו, וממילא לא יהרג דוד ח"ו בידי אבשלום בנו, אלא הכל יבוא על מקומו בשלום בעזה"י, וד"ל. בכח ההסתכלות פנים בפנים בדוד רעו, גם בהיותו במחנה אבשלום (כאימרת הזדהות והתקשרות לאבשלום אומר חושי – "לו אהיה" קרי, "לא אהיה" כתיב, וד"ל), מצליח חושי להפר את עצת אחיתפל ("הטובה").

שמו של חושי הארכי רעה דוד מופיע בתנ"ך יב פעמים, כנגד יב חושי הנפש שבס"י (וכמבואר במ"א שב־ז תקוני גולגלתא נמצאים יב מקורות ל־יב החושים שבנפש המבוארים בס"י, כנגד יב השבטים ו־יב חדשי השנה ועוד), ודוק.

והנה "חושי רעה דוד" (ש"ב טו, לז) עולה תריג (שעולה משה רבינו) – "תריג עיטין דאורייתא", סוד "פלא יועץ" ו"עצות מרחוק אמונה אמן" – שלמות כל התורה כולה (וכמבואר לעיל בתחלת הבאור שבחירת הדעת היא כללות ענין כל תריג מצות התורה. והנה מקור הדעת שבכתר הוא סוד החושים שבנפש – חושי הארכי). תריג הינו מספר "השראה" כנודע, דהיינו סכום שני הרבועים של חי ו־טוב. והנה חושי עולה חי ברבוע, ואילו רעה דוד עולה טוב ברבוע! ועוד, במלוי, חושי רעה דוד עולה לב פעמים חכמה – "לב נתיבות פליאות חכמה" של מעשה בראשית (תחלת ספר יצירה. והן כנגד ה־לב שמות אלקים של מע"ב, שפנימיותם לב שמות הוי' ב"ה, בסוד "שמש ומגן הוי' אלקים", ודוק).

באור ב - סוד המאזנים

א

הנה בסוד המאזנים: "נפש מאזנים תלויה באויר..." (ב"ב פט, א). "נפש מאזנים" ("הוא ברזל החלול שהלשון קבוע בו" – רשב"ם) היינו סוד בוצינא דקרדוניתא (קו המדה, לשקול ולמדוד כל דבר, והיינו ה"נפש" ופנימיות החיות של המאזנים), מוחא סתימאה (בה מלובשת הגבורה דע"י), חכמה שבכתר.

ה"ברזל החלול" ("נפש מאזנים") – מוחא סתימאה – הוא בסוד "ארץ אשר אבניה ברזל" (דברים ח, ט), "ארץ" ע"ש הרצון דכתר עליון ו"אבניה" ע"ש כח הבניה (וההבנה – טעם הכמוס לרצון) שבו – מו"ס. וכמו שדרשו חז"ל (תענית ד, א): "כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם... דכתיב 'ארץ אשר אבניה ברזל', א"ת 'אבניה' אלא 'בוניה'". והיינו בסוד בוצינא דקרדוניתא כנ"ל שפרושו נר חזק וקשה, מכח הגבורה דעתיק. והוא שרש ענין ה"קשה ערף" דקדושה, כמבואר בדא"ח, וכן מה ש"חסידות בנויה על 'דוקא' – דוקא כך ולא אחרת" (אג"ק כ"ק אדמו"ר הריי"ץ זי"ע א, תמח. עיי"ש באריכות).

וכן הוא בסוד "ברזל בברזל יחד, ואיש יחד פני רעהו" (משלי כז, יז). ובחז"ל (שם ז, א): "אמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב 'ברזל בברזל יחד', לומר לך מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה". "שני תלמידי חכמים" הם כנגד שתי הספירות חכמה ובינה (והם בסוד "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" ד"אשגחן אפין באפין" – "ואיש יחד פני רעהו"), שתי ה"אזנים" – "אזן ימין" (חכמה) ו"אזן שמאל" (בינה) – של כללות סוד ה"מאזנים" (והיינו בחינת "הנסתרות" של המאזנים, שלמעלה משתי כפות המאזנים, שגם בהן שתי בחינות לכל אחת ואחת, כנגד חסד וגבורה ונצח והוד, וכמו שיתבאר לקמן). מקור כח ה"חידוד" שלהם הוא כח המשכיל שבנפש – ח"ס כנודע. כל דעה ודעה מתבררת בתכלית (כולם בחכמה סתימאה אתברירו) ממקור חידוד זה שבסוד "חכם הרזים" שכולל "יחד" את כל הדעות כאחד. הברזל הוא מתכת המלכות כנודע (והוא ר"ת ארבע נשי יעקב – בלהה רחל זלפה לאה (ועולה רחל ע"ה) – מלמטה למעלה וד"ל), וכאן הוא בסוד בנין המלכות להשפיע בבי"ע ממקור הגבורות שבמו"ס, כמבואר בכתבי האריז"ל בסוד ג' השמות אל שדי, אל הוי', אל אד'. וכן מו"ס הוא בחינת מלכות (ה תתאה שבשם) ביחס לאוירא (ו), גלגלתא (ה עילאה) ורדל"א (י) שמעליו, וד"ל. ובכל הנ"ל, בסוד הברזל (דקדושה) וחשיבותו בבנין המקדש דלעתיד, ראה בארוכה בשיחת כ"ק אדמו"ר לי' טבת ושבת פרשת ויחי תשנ"ב.

ה"נפש" תלויה באויר לגג [י"ל ששרשו האמיתי של ה"נפש" הוא בדעת דרדל"א, מקור המתקלא, דמתחזי בהאי אוירא קדישא (עיין מבו"ש ש"ג ח"ב פ"ג) וד"ל. וכן, למטה יותר, "ברזל חלול" מרמז לסוד ה"מזל־עליון" (בחינת שער חלול – "נוצר" אותיות "צנור" כידוע) שבדיקנא. ועוד מרמז ל"פומא קדישא" שבו הלשון, כפשוטו. "דעת גניז בפומא", דעת דעתיק ששורה על דעת דאריך וכו', וד"ל]. האויר הוא סוד האוירא והגג הוא סוד הגלגלתא (גג במלוי – גימל גימל. ולפי שאותיות האמנתי"ו נופלות ואינן עיקר בשרש, נמצא שעיקר שרש גג במלוי הוא "גלגל" – סוד הגלגלתא).

קביעותה של לשון המאזנים בנפש, הוא סוד הדעת המכריעה בין המוחין חכמה ובינה. והוא סוד "גם בלא דעת נפש לא טוב". הלשון קבוע באמצע הקנה, סוד התפארת (בחינת "אמת קנה וגו'", מדת משה מלגו ויעקב מלבר – "תתן אמת ליעקב" וד"ל), המכריע בין המדות חסד וגבורה.

שתי כפות המאזנים הן כנגד נצח והוד (וקשורות הן לשני קצוות הקנה ע"י שתי "מיתנות". יש לפרש "מיתנות" מלשון "מתנים", היינו ע"ד שרירי המתנים הנמשכים לכל אחת מתרין ירכין, ועד לכפות הרגלים. לפי זה הקנה הוא בסוד קו "שווי המשקל" שבאגן הירכים. למעלה יותר, הקנה ושתי המיתנות הקשורות לו בשני קצותיו הם כנגד הכתפים ושתי הזרועות המתפשטות מהן, ועד לכפות הידים. בסוד המאזנים, בחינה זו העליונה מתלבשת בבחינה התחתונה. וכן, על דרך זה, הלשון העליון – "ברית הלשון" מתלבשת ב"ברית המעור", שמכוונות זו כנגד זו, כמבואר בס"י, הכל בסוד ה"מתקלא" של עולם התקון, סוד ההתלבשות וד"ל. והוא בסוד קידוש ידים ורגלים ביחד ממימי (חסדי – "עולם (התקון) חסד יבנה" וד"ל) הכיור. הכיור וכנו הם כנגד נצח והוד – כללות סוד המאזנים כנודע. מאזנים עולה נצח, היינו התכללות נצח והוד בנצח – הכיור עצמו. והוא סוד הפרקים העליונים של נצח והוד דעתיק שמתלבשים בתקון עמר נקי דז' תקוני גלגלתא (עיין מבו"ש שם, פ"ז, תקון ה־ד) – סוד תרין אודנין – אזנים, בחינת מאזנים, וד"ל. הנצח הוא הספירה השביעית, וכן מאזנים הוא המזל השביעי שכנגד חדש תשרי, כדלקמן, וד"ל.

"אבן שלמה וצדק" היא כנגד "צדק – מלכותא קדישא" של סוד המאזנים, והיא בכף השמאלית, העולה כלפי מעלה ע"י ההכרעה של החפץ הנמכר שבכף הימנית, סוד "איהי בהוד". החפץ הנמכר שבכף הימנית שבו צ"ל ההכרעה ("וחייב להכריע לו טפח" – כדלקמן בבאור הבא) היינו כנגד מסירת האור והשפע ממדת היסוד – "וצדיק יסוד עולם" (וכמבואר במ"א שסוד ה"חפצא" הוא ביסוד, משיח בן יוסף, וד"ל) – "איהו בנצח".

ב

נמצא שחלקי המאזנים הם: נפש, לשון, קנה, כף־כף, אבן. והם עולים בגימטריא: טוב פעמים חסד; זה (מדת הקנה הכי גדול, בגמרא הנ"ל) פעמים אמונה (בחינת "נושא ונותן באמונה"); ו (אות הצדיק־יסוד־עולם) פעמים צדיק; ג פעמים זאת; ב פעמים ברית. עם הכולל שכנגד החפץ הנמכר, מדת היסוד כנ"ל, ובעיקר כנגד ההכרעה שצ"ל בו – "אחד מעשרה שבעשרה" – עולה הכל לה ברבוע כללי שהוא מט במשולש, כאשר נקודת אמצעיתו ("חק מכריע בינתיים") היא תריג – כללות ושלמות כל התורה כולה. והוא בסוד "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר", וד"ל.

והנה "מאזנים" הוא משרש אזן – חן (וכן מאזנים במ"ס עולה חן). "מאזנים" הוא המזל של חדש תשרי (שעולה ז פעמים עין, בסוד "איזון" המאזנים, שבלשון חז"ל נקרא "עיון" המאזנים – "עין בעין", ראה להלן בבאור הבא), החדש השביעי – ז אמצע יג (סוד תקון "ואמת" שב־יג מדות הרחמים, שכנגד יג חדשי השנה עם חדש העבור כנודע).

החוש של חדש תשרי (בס"י) הוא חוש התשמיש, תקון החטא של אדם וחוה – האכילה מעץ הדעת [וכידוע שענינו של עץ הדעת (וטעם אסורו) הוא התעוררות התאוה של חוש התשמיש לפני זמנו המתוקן לו, ליל שבת קדש – יום השביעי כנגד החדש השביעי – שבו יש עליה לקליפת נגה, ונעשה "עץ הדעת טוב ורע" בבחינת "עץ הדעת הטוב", סוד אור החשמל המקיף ושומר על קדושת הזווג, הכל בסוד ההחלטה הנכונה שבבחינת "סור מרע ועשה טוב", וד"ל]. והוא ענין תקון פרצוף הדעת וסוד המתקלא – "והאדם ידע את חוה אשתו". וראה להלן בענין פרטיות הכוונות של ימי וחגי חדש תשרי, הכל בסוד תהליך ההחלטה – הזווג –וכמבואר באריכות במ"א.

כאשר מוסיפים את חשבון מאזנים לחשבון הנ"ל של כל חלקי המאזנים, עולה הכל ז פעמים יד ברבוע (ד פעמים ז בחזקת שלש). והן ז תבות [מאזנים, נפש, לשון, קנה, כף, כף, אבן. במ"ס עולה הכל חן (מאזנים כנ"ל) יראה (גבורה שעולה ג"פ חסד). כף כף אבן עולה כח מה, כאשר מה עולה כח טוב כנודע, וד"ל. קנה כף כף אבן עולה אלף – פלא – אבן חן. במ"ק מאזנים עולה כב אתוון דאורייתא (כללות סוד האותיות שבס"י), וחלקיו עולים עב – "חסד אל (הכל עולה אל במק"מ) כל היום". קנה כף כף אבן עולה טל – הוי' אחד וכו'. לשון קנה (יז יא) עולה כף כף אבן וד"ל. ממוצע ג' בחינות המספר הראשוניות הוא י"פ חן – מאזנים במ"ס כנ"ל. ממוצע כל ה' בחינות המספר הוא שנה – קנה כף כף, וד"ל)]. נמצא שהערך הממוצע של כל תבה הוא יד ברבוע, סוד דוד מלך ישראל חי וקים כאשר מתיחד עם יעקב (יעקב דוד עולה דוד ברבוע כללי כנ"ל) – "משפט צדק" (משפט צדק ע"ה עולה ג"פ קנה ואבן – יצחק וד"ל) דיחוד תפארת ומלכות בסוד המאזנים (דחדש תשרי, שבו סוד הנסירה בעשרת ימי תשובה, נסירת שרש הצדק מהמשפט ע"מ להחזירם פנים בפנים בימים שבין יוה"כ לסוכות, כדי שיזדווגו זווג שלם בשמיני עצרת ושמחת תורה כנודע).

באור ג - חייב להכריע

לשון המשנה ב"ב פח, ב: "... וחייב להכריע לו ('המאזנים מצד הבשר', רשב"ם) טפח ('שיהא הבשר שוקל יותר מן הליטרא ובגמ' מוקי לה במקום שנהגו להכריע...'), היה שוקל לו עין בעין ('בצמצום, כגון במקום שאין מכריעין'), נותן לו ('לבד המשקל את') גרומיו ('הכרעו, כדקתני אחד מעשרה בלח וכו'...') ...". ובבריתא שם (פט, א): "ת"ר מנין שאין מעיינין ('לשקול עין בעין') במקום שמכריעין ואין מכריעין במקום שמעיינין ת"ל 'אבן שלמה'...".

"שוקל לו עין בעין" משקף את הנטיה בנפש לדין ולצמצום (ע"ד הסברא דמ"ד "אפשר לצמצם", וממילא יש לצמצם בפועל וד"ל). "נותן לו גירומין" היינו הסכמת הדעת, הוד שבדעת ("צדק משלך ותן לו", כדלקמן), כמבואר בפנים המאמר. הכרעת ה"גירומין" ניתנה במדה מדויקת (דהיינו מדת הצמצום והדין אף בהשפעת החסד לפנים משורת הדין, וד"ל) – "אחד מעשרה לעשרה" בלח [כלומר אחד ממאה. והוא סוד עבודת האתכפיא דהלומד פרקו מאה פעמים ואחד, כמבואר בתניא פט"ו. והוא ע"י ההתבוננות בגדולת ה' וכו' כמבואר שם – "בינה עד הוד אתפשטת"], "וביבש מוסיף חצי עשירית ליטרא לכל עשרים ליטרא" [כלומר אחד מארבע מאות. והוא בסוד "בראשית ברא אלקים את וגו'", לרבות את צבא השמים וכו'. והוא ענין ההתבוננות ב"מה רבו מעשיך ה' וגו'". בבחינת הלח – "מים לים מכסים", עלמא דאתכסיא – רבוי ה"כמות" נבלע ומתכסה בגדולת ה"איכות" שבו. משא"כ בבחינת היבש – היבשה, עלמא דאתגליא – מתגלה רבוי ה"כמות", כל פרט ופרט שבו בפני עצמו דוקא (כל אחד ב"אופן" אחר), וד"ל].

ההכרעה שבנצח, מצד עצמה, איננה מדודה כל כך (ע"ד הסברא דמ"ד "אי אפשר לצמצם", והיינו מצד אור כתרא עילאה, כדלקמן, שבו "אין טעם לרצון כלל", כלומר שאין מדה להכיל את רב טובו יתברך, רצונו להטיב כו', וד"ל), אלא ש"חייב להכריע לו טפח" (דהיינו עבודת האתכפיא שבאה מכח המסירות־נפש שבכתר שלמעלה מטו"ד ומדידת השכל – "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", וד"ל).

דין ההכרעה נלמד מתבת "וצדק" שבפסוק "אבן שלמה וצדק" – "צדק משלך ותן לו" (לפי מסקנת הגמרא ההכרעה דנצח היא "במקום שנהגו" בלבד, ואינה מדאורייתא, וכידוע דשרש המנהג הוא בכתר שלמעלה מחכמה דמינה נפקא אורייתא, וכנ"ל, וד"ל), וי"ל ששתי בחינות ההכרעה הנ"ל (דנצח והוד) הן בסוד "צדק צדק תרדף" – "צדק" דנצח ו"צדק" דהוד (אלא שעיקר ה"צדק" כפשוטו – מדאורייתא – הוא מצד ההוד – "איהי בהוד", בעוד שה"צדק" שמצד הנצח הוא בעצם בבחינת "טבע הטוב להטיב", וכידוע ההבדל בין "טוב" ל"צדק" בחסידות, ש"צדק" הוא מלשון "הצטדקות", הרצון להצטדק – להיות צדיק – בכל, משא"כ במי שהוא טוב בעצם כו', וד"ל) – "מאזני צדק", וד"ל.

"גירומין" פרושו הכרעה כנ"ל. אך "גרם" הוא גם תרגום "עצם", וי"ל דמרמז ל"זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" – סוד "איהי בהוד", כאשר "עצם" ו"בשר" הם כנגד נצח שבהוד והוד שבהוד.

לשון "עין בעין" מרמז ל"עין בעין יראו בשוב הוי' ציון". ובא ללמד שע"י עבודת ההודיה דעתה – "בינה (עיון – 'מקום שמעיינין', ובסוד 'חכם בבינה') עד הוד אתפשטת" – זוכה להגילוי דלעתיד לבא – "עין בעין יראו וגו'". והוא מפני שעיקר עבודת ההודיה הוא להודות ליחודו יתברך האמיתי שלמעלה מעלה מטעם ודעת הנבראים, וכן להודות לו יתברך על כל מדה ומדה שמודדין לו מלמעלה (שעליו לדעת ש"זה וזה גורם" – "גירומין" לשון רבים – והוא יתברך "אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא"). ובזה מתבררים המוחין שלו, ועולה, בהכרתו את קונו יתברך, מבינה, מוחין דאמא (שבכללות הוא ענין "ידיעת המציאות"), לחכמה, מוחין דאבא (בחינת "ראית המהות" – "עין בעין יראו וגו'").

בבואו לעצם מדת ההוד – הוד שבהוד (סוד ל"ג בעומר כנודע) – עולה הוא כנ"ל למעלה מעלה ממקור הבינה (דאתפשטת עד הוד בתחלה) אל פנימיות עתיק ממש (בסוד "תכלית הידיעה שלא נדע"), ומשם נמשך אור חדש מהאמונה הפשוטה שבנפש אל "קץ הימין" (סוד תחית המתים לעתיד לבא – חיים נצחיים), מדת הבטחון החזק והיוזם שמצד הנצח – "מקום שנהגו להכריע", שבו ההכרעה מחויבת המציאות ממש (והיינו ע"י שכולו הופך בעצם מלהיות בבחינת "אפשרי המציאות" כנברא נפרד כו', להיות בבחינת "מחויב המציאות", בהתעצמותו והתאחדותו "באמנה אתו" יתברך, כמבואר בחסידות. ועי"ז זוכה לחיים נצחיים כנ"ל – "מנהג ישראל" דלעתיד לבא, וד"ל) – "חייב להכריע".

ארך אפים[רמד]

א

מדת "ארך אפים" היא המדה של ארץ ישראל, כמבואר בלקומ"א קנה עיי"ש. ויש בזה ב' רמזים: א. "ארך אפים" עולה בגימטריא "להוי' הארץ"[רמה]. "ארך אפים" עולה "חלב ודבש", כמ"ש "ארץ זבת חלב ודבש"[רמו].

והנה בשה"ש[רמז] כתיב "דבש וחלב תחת לשונך וגו'", ומבואר בגמרא[רמח] שקאי על מעשה מרכבה. ומבואר בכתבי האריז"ל שמעשה מרכבה היינו סודות עולם התקון, שבו דוקא – לאפוקי מעולם התהו, בחינת מעשה בראשית – מזדווגים ומתאחדים פרצופי דו"נ בסוד "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[רמט]. וה"ס המלך השמיני, הדר, שבו דוקא כתיב "ושם אשתו מהיטבאל וגו'"[רנ], סוד שם מה החדש המתקן בן (מהיטבאל בגימטריא מה בן). וה"ס מעשה מרכבה, היינו הרכבת ויחוד ב' בחינות מה ובן, שעל ידם נתקנו כל פרצופי האצילות, ועל ידם מזדווגים פרצופי דו"נ כאחד "למהוי אחד באחד"[רנא] וד"ל.

והנה חלב דקדושה הוא תקון תאות משגל, וכמבואר בלקומ"ת א שהוא ר"ת "לבי חלל בקרבי"[רנב], ודבש מרמז ליחוד השלם של דוד בת שבע ר"ת דבש[רנג], דע"כ נאמר "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה שנאמר 'ולבי חלל בקרבי'"[רנד] כמבואר שם, היינו לומר שבאמת היתה בת שבע ראויה לדוד מששת ימי בראשית כידוע אלא שדחק את השעה ובכך פגם במדת ארך אפים שהוא מדת הסבלנות (כמבואר בספרו היקר "ארך אפים"), שהוא בחינת ארץ ישראל כנ"ל (ועפ"ז יובן ג"כ הא דכבש דוד ארצות סוריא קודם שכבש כל א"י, שלכן לא חל שם א"י על סוריא בשלימות[רנה] וד"ל), בחינת אמונה, וע"כ פגם ע"י חרב בני עמון דוקא שעמון ב־ע הוא סוד ההסתרה של אמון ב־א, כנודע בסוד אור ועור וכו', שבכל מקום ע מסתיר לגבי א וד"ל.

ס"ת דוד בת שבע – דעת – סוד ההתקשרות וההתחברות כנודע[רנו], מלשון "והאדם ידע את חוה אשתו"[רנז]. אמצעי התבות – בו. נמצא שדוד בת שבע הוא דבש בו דעת, שדעת זקנים נוחה הימנו, ועיקר בחינת זקן (בא בימים – אריכות ימים) הוא ע"ש מדת ארך אפים וד"ל.

דבש עולה ג"פ אמונה, שלקנין מדת הסבלנות – ארך אפים – צריך להיות ג' בחינות אמונה: א. בהשי"ת. ב. במשה אמת ותורתו אמת וכן בכל צדיקי אמת שבכל דור ודור שכולם בחינת אתפשטותא דמשה כנודע[רנח]. ג. בכאו"א מישראל, דהיינו במציאות הנפש האלקית שבו וכן בפועל במציאות רבוי נקודות טובות בכאו"א, שעי"ז באה העבודה ד"עוד מעט ואין רשע וגו'", כמבואר בלקומ"א רפב עיי"ש.

נמצא שעיקר התקון ד"ארך אפים" צריך להיות בנוגע לשלום־בית, שהוא עיקר בחינת ארץ ישראל, בחינת חלב ודבש, תקון השלם דלבי חלל בקרבי ודוד בת שבע – סוד מעשה מרכבה – תקון הדר ומהיטבאל כנ"ל, סוד "לדוד מזמור להוי' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה"[רנט] וד"ל.

והנה, פלא, היחוד השלם הנ"ל דדוד בת שבע עולה במכוון שלום־ בית, סוד חשמל (מלבוש) קדוש. חשמל הוא עיקר סוד מעשה מרכבה כנודע, והוא סוד הוי' ארך אפים, ש"חש" ושותק בסבלנות רבה – מדת ארך אפים – עד שכורת את הקליפה דמח"ז הנאחזת בקדושה בתחלה ("מל" מלשון ברית מילה), ואזי ממלל להמתיק כל דין כו' ("מל" מלשון דבור – "פתח פיך ויאירו דבריך"), כנודע שסוד זה הוא עיקר עבודת החסידות שנתגלה ע"י מורנו הבעש"ט זי"ע[רס]. והוא אור פני אל כמובא, לומר שמדת "ארך אפים" היא פנימיות תקון "אל" – ראשית יג תקו"ד (והתקון הראשון של ט תקו"ד דז"א הוא "הוי' ארך אפים" במפורש), וע"כ "ארך אפים ראה"[רסא] דוקא, שהוא עיקר הכל [ותקון "ואמת" הוא ג"כ פנימיות תקון "אל", שהרי "הוי' אל אמת", ולכן יש מ"ד ש"אמת ראה". אך י"ל ד"אמת" הוא מצד הכלי הפנימי, דהנה חשמל – הוי' ארך אפים – אור פני אל – עולה ו פעמים סג ואמת עולה ז פעמים סג כנודע, שלכן הוא תקון ה־ז, ו־ז הוא הכלי בכל מקום לגבי ו וד"ל (ביחד הם עולים יג פעמים סג, סכום כל הרבועים מ־א עד אחד, כללות כל יג מדה"ר, כמבואר במ"א, וד"ל). וזהו הסוד האמיתי דב' מ"ד, דחד אמר "אמת ראה" וח"א "ארך אפים ראה", דשניהם אמת כו', דאמת הוא מצד הכלי הפנימי וארך אפים הוא מצד האור המתלבש בו (וליתר דיוק: "הוי'" ה"ס עצם האור, ו"ארך אפים" ה"ס הצלם הממשיך ומחבר את עצם האור בכלי, שלזה צריך מדת הסבלנות – ארך אפים, וד"ל). ושניהם הם בסוד "והאיש משה ענו מאד וגו'"[רסב], דפירש"י "ענו – שפל וסבלן"[רסג] – שפל מצד מדת "אמת" (כנודע בפירוש "אמת מארץ תצמח"[רסד] שהיא מדת השפלות, וכן בשם בעל הרוקח: אמת ר"ת אפר מה תולעת – ג' בחינות השפלות דאברהם משה דוד, שהם רת"ס – חסד, נצח, מלכות – ע"ד ג' אותיות אמת שהם סוד רת"ס הא־ב), "וסבלן" מצד מדת "ארך אפים", כמובן].

וזהו ג"כ דשלום־בית הוא חכמה נסתרה וכן חשק נמרץ בסוד תשואות "חן חן לה"[רסה] כנודע[רסו]כג, שעיקר תקון פגם החן (חטאות נעורים) הוא ע"י חן דקדושה דוקא, שבתורה הו"ע חכמה נסתרה, ובעבודה וגמ"ח הו"ע חשק נמרץ, סוד אבר חי דקדושה שע"י דוקא כל הולדה, כמבואר מהבעש"ט זי"ע[רסז], בחינת "וצדיק באמונתו יחיה"[רסח] (וזהו דראשית ויסוד לקו"מ הוא באור סוד חן דקדושה בתורה א – "אשרי תמימי דרך"[רסט] – "הולך בתם ילך בטח"[רע] – "יעקב איש תם יושב אהלים"[רעא], שלמות תקון הברית ושלום־בית).

ועוד, הנה שלום־בית תלוי בב' ספירות – דעת יסוד (ר"ת די, סוד שדי – "שאמר לעולמו די"[רעב], שע"י ב' הספירות דעת יסוד, מתקשר הכל כאחד ומתחבר כל דבר בשרשו ואינו מתפשט יתר על המדה וד"ל). והנה שלום־בית עולה דעת יסוד ב"אחוריים": ד דע דעת, י יס יסו יסוד, וסוד "אחוריים" הו"ע דבקות אחורי הקדושה, כמבואר בלקומ"א סב, שבכל פעם חוזרים ועולים לשרש הדבר ורק אז ממשיכים התגלות חדשה שה"ס חש מל, שחש עד שמל, סוד הוי' ארך אפים כנ"ל וד"ל.

וה"ס "ואלה שמות בני ישראל וגו' את יעקב איש וביתו באו"[רעג], בזכות שלום־בית – ואלה שמות – יצאו אבותינו ממצרים, וכן בגאולה העתידה בב"א. ומזה מובן שזהו עיקר עבודתנו עתה בעקבתא דעקבתא דמשיחא לתקן את השלום־בית אצל כאו"א ע"י מדת ארך אפים [ובזה יתוקנו כל עשרת הענינים המוזכרים בספרו "ארך אפים": דהיינו ענין הפרנסה, שהוא בזכות אשתו דוקא ושלום־ביתו; ותקון הברית הוא ע"י בחינת "חלב ודבש" דקדושה כנ"ל; וכל קושי מציאת הזיווג הוא רק בגלל שאינו ראוי עדיין לקדושת שלום־בית; וכל שיח התבודדותו וכו' צ"ל לזכות לזה, ע"ד יצחק אבינו ע"ה כאשר יצא לשוח בשדה, שהתפלל על מציאת בת זוגו; וכן גידול הבנים תלוי בעיקר בשלום־בית, כמובן; וכן בריאות הגוף; וכן הכנסת אורחים והסבלנות בענין בע"ת; וכן כל ישוב הדעת לעסוק בתורה כדבעי; וכן המתקת כל מחלוקת שבעולם ע"י מקור ושרש השלום שצריך להיות בביתו. ובאמת כל עיקר תפיסת המחלוקת בא מחמת הדמיון – או המציאות ה"י – שאינו שרוי בשלום־בית, שלולא כן הרי אשתו היא בחינת חומה ומגן בפני כל, כדרז"ל וד"ל; וכן עיקר מצות אהבת ישראל – דזהו כל התורה כולה וכו'[רעד] – עיקר מצוה זו מתקיים באהבה שבין איש לאשתו, דהיינו ענין שלום־בית וד"ל. ודברים כגון דא צריכים אריכות הביאור פב"פ אך לא בכתב כו' וד"ל].

וע"י שלום־בית נעשה "קרבת אלקים לי טוב"[רעה], שהוא השער והפתח בעבודת ה' האמיתית כמבואר בדא"ח, וד"ל. וזהו דארך אפים עולה קרבן, ו"רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף" כמבואר בזהר[רעו], סוד "כל אור חוזר – מארץ ישראל, ארץ החיים (ב'רצוא' תמיד אל מקור החיים – 'כי עמך מקור חיים' – אור אין סוף) – חוזר לקדמותו", סוד "סוף דבר הכל נשמע וגו' כי זה כל האדם"[רעז] – סוף דבר בגימטריא ארך אפים, שעל ידו מתגלה האין־סוף שבכאו"א מישראל וד"ל.

והנה ה־ב רבתי דתבת בראשית ה"ס הארת מעשה מרכבה במעשה בראשית. וזהו דרבתי הוא אותיות ברית ו־ב ה"ס שלום־בית סוד ואלה שמות כנ"ל. דהנה עומק כוונת בריאת העולם הוא ד"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"[רעח], בסוד "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[רעט] – בתוך כאו"א מישראל[רפ] – ובפשטות הוא הוא ענין הנ"ל דשלום־בית ד"איש ואשה זכו שכינה ביניהם"[רפא] (ואם לאו ח"ו נעשה סוד גחלי אש שאוכלתם, שהוא הלעו"ז דארך אפים וד"ל). וה"ס "אוה למושב לו"[רפב], סוד "תאות צדיקים (צדיק עליון וצדיק תחתון[רפג] – יוסף ובנימין – יסוד דכורא ויסוד נוקבא, וכן בסוד דעת יסוד כנ"ל וד"ל) אך טוב"[רפד], שהוא בחינת "אך טוב לישראל"[רפה], יחוד ב' שמות אך – אהיה ב"ה – שממנו נמשך מלבוש החשמל כנודע, בסוד "ואני אהיה לה נאם הוי' חומת אש סביב"[רפו], ושם טוב – אהוה (ר"ת "את השמים ואת הארץ"[רפז]), שהוא שם הדעת והיסוד, שם היחוד ד"אמרו צדיק כי טוב וגו'"[רפח], "ותרא אותו כי טוב הוא"[רפט] – אוה טוב – בחינת "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו"[רצ]. כי השי"ת מחמת רחמנותו ברא את העולם[רצא], והרי הדעת הוא שרש ופנימיות הרחמנות שבספירת התפארת כנודע[רצב], שעולה עד מקור הרחמים שבכתר עליון[רצג] וד"ל. והנה תאוה דקדושה זו מרומז בבית דבראשית, שבראשית ה"ס ראש בית כמבואר בלקומ"ת סז, וכן ה־ב רבתי דבראשית הוא אות בית במילואה, והוא עולה תאוה בסוד "ואתה תצוה" – ואתה אותיות תאוה בגימטריא בית, ותצוה לשון צוותא וחיבור בגימטריא ראש, ש"ראש דברך אמת"[רצד] לקשר ולחבר הכל ע"י התאוה דקדושה, סוד חשק נמרץ – שלום־בית כנ"ל, ואלה שמות אותיות ואתה שלום – שלום תאוה, וד"ל.

וזהו דבבנין בית המקדש, שה"ס ה־ב רבתי דבראשית שמרמז ביחוד לבית המקדש השלישי והנצחי שיבנה בב"א[רצה], שהוא תכלית כוונת בריאת העולם, נאמר "הוי' אמר לשכון בערפל"[רצו] ר"ת לב, שה"ס חבור סוף התורה לתחלתה ("לעיני כל ישראל – בראשית ברא אלקים..."), בסוד אור אין סוף כנ"ל. והנה, פלא, "לשכון בערפל" עולה שלום בית במכוון, וערפל הוא ס"ת "סוף דבר הכל נשמע"לד, שעולה לב שמח – בחשמל כנודע. וזהו דעיקר המקדש לו יתברך הוא בלב כאו"א מישראללז. והנה מבואר בסה"ק אמרי שפר, להמקובל הראשון רבי אברהם אבולעפיא זצ"ל, שסוד ה־לב הוא ציור ב למדין, כזה: ל, שהוא ציור הלב. ואיתא באותיות דרבי עקיבא שלמד הוא לב מבין דעת, ו־לב מבין דעת הוא סוד נקודת משיח צדקנו שבכאו"א[רצז], ועולה בגימטריא "ויפק רצון מהוי'"[רצח] ("רצון מהוי'" ה"ס הבית הנאמן בישראל שהובטח לדוד מלכא משיחא, שברבוע כללי עולה "ויפק" וד"ל), שהוא ע"י תחלת הפסוק – "מצא אשה מצא טוב" (כידוע דעיקר הלב הוא בחינת נוקבא ועיקר המח הוא בחינת דכורא, ומשכן אלקותו יתברך הוא בלב דוקא כנודע, היינו סוד שלום־בית הפנימי שע"י שלום־בית כפשוטו בין איש לאשתו וד"ל).

ב

ודע שבנגלה דאורייתא עיקר הלימוד שמביא לידי שלום־בית הוא לימוד חשן משפט (בחינת מלכות – בית דוד – בד' חלקי שו"ע) שע"ה עולה שלום־בית. בחשן משפט נאמר "והיה על לב אהרן"[רצט], היינו שבו תלוי תקון הלב, תקון לשכון בערפל שהוא שלום־בית – ב רבתי דבראשית – קיום הכוונה העליונה דנתאוה הקב"ה וכו', שהו"ע משכן האלקות שבלב כאו"א כנ"ל.

והנה בתוך החשן־משפט נתונים ה"אורים ותמים" בגימטריא אברהם שרה – ה(שלום) בית הראשון בישראל.

חשן משפט הוא "ארך אפים" "ארך רוח"[ש]. על ידו זוכים להריון, בסוד "הנך הרה וילדת בן"[שא]. חשן ה"ס משיח – "רוח אפינו משיח הוי'"[שב]. משפט ה"ס "ישכן לבטח"[שג] ע"ד לשכון בערפל כנ"ל. והרי משפט הוא רחמים, כמבואר בפתח אליהו, ופנימיותו דעת כנ"ל. וע"י הדעת זוכה לבחינת בטח, מלשון טיחה ודבקות, כמבואר בדא"ח. ומבואר בספה"ק בת עין, שבטח הוא סוד קדושה משולשת, ד־ג אותיות בטח מלויים שוה: בית טית חית (ואין עוד אות שלה מלוי זה) שהוא "קדוש קדוש קדוש"[שד].

שלום־בית ה"ס חשמל קדוש כנ"ל, ומבואר לעיל שבחשמל יש ג' בחינות: חש (שתיקה); מל (כריתה); מל (דבור), כמבואר מהבעש"ט זי"ע, שבעבודת ה' הם הכנעה, הבדלה, המתקהיז. ואנו בני ישראל "גוי (בטח) קדוש", בגימטריא משפט, כמ"ש "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב"[שה], ועין יעקב ה"ס ראית כל חדש (יב צרופי הוי' ב"ה) שה"ס ההסתכלות תמיד על ברכה ("ראה אנכי וגו' ברכה וגו'"[שו]) טוב חיים ("ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב"[שז]) ר"ת בטח ובגימטריא עין יעקב. וזוכים לזה ע"י התבודדות[שח] דוקא, סוד "בדד עין יעקב", שאמיתת ענין ההתבודדות הוא "בכל דרכיך דעהו"[שט] ר"ת בדד, ו"דעהו" הוא ע"י התקשרות הדעת והשתפכות הנפש בדבור וד"ל.

והנה חשן משפט ה"ס "הנותן בים דרך"[שי], סוד כוונת אלול, שהוא ענין תקון הברית, כמבואר בלקומ"א ו, ודרך הוא בחינת יחוד וזווג דו"נ כנודע, שנעשה ע"י "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה"[שיא] ר"ת שידוך, וכמבואר בלקומ"ת פט, שעיקר שמירת הדעת היא בלב, בחינת לב טוב שנמשך ע"י ארך אפים דוקא. וכן מבואר בפרקי אבות[שיב] ב־מח דברים שבהם התורה נקנית – מ"ארך אפים" באים ל"לב טוב" – ולב טוב הוא לבטח סוד ישכן לבטח – משפט כנ"ל. וזהו דאהרן דוקא עשה שלום בין איש לאשתו, כמבואר בחז"ל[שיג], סוד שלום־בית. וכן זווגו עם אלישבע – זקן אהרן (שעיקרו ארך אפים כנ"ל) – הוא בתכלית השלמות, בסוד "ביתו זו אשתו"[שיד], שנלמד מעבודת הכהן הגדול ביום הקדוש והנורא. אלישבע היא סוד המתקת בת שבע, כמבואר בזהר, וע"י זווג אהרן עם אלישבע דוקא זכה לכהונה לדורי דורות – כתר כהונה לו ולבניו אחריו[שטו]. וכן עיקר שמחת הקמת המשכן היא שמחת אלישבע דוקא, כמבואר במדרש, סוד שלום־בית כנ"ל.

ומכל זה מובן דלימוד חשן משפט (וביחוד עם פרוש השפתי־כהן ז"ל) הוא תקון גדול לשלום־בית בעזה"י.

ועוד, דהנה חשן משפט כולל כל ה־ד טורים, שכולם היו בחשן משפט, ועיקרו טור ה־ד שהוא "תרשיש שהם וישפה"[שטז], כנגד אשר יוסף בנימין (שעולים חשמל אמת – ו פעמים סג ו־ז פעמים סג – כמבואר לעיל). באשר נאמר "ברוך מבנים אשר יהי רצוי אחיו"[שיז], שהיה משיא בנותיו לכהנים גדולים, כמבואר בחז"ל[שיח], סוד אהרן אלישבע, עיקר השלום־בית כנ"ל. יוסף ובנימין הם צדיק עליון וצדיק תחתון, סוד "תאות צדיקים אך טוב", ובבנימין נאמר "ידיד הוי' ישכן לבטח", סוד משפט, סוד בנין בית המקדש בחלקו של בנימין (ומשכן שילה היה בחלקו של יוסף) וד"ל.

ג

והנה הדבר המבטל לשלום־בית הוא כח המדמה (שהוא הוא היצר הרע ובעל דבר בעצמו, כמבואר בלקומ"א כה), שנדמה חסרון האהבה בינו לבינה או שנדמה שעל ידה מתבטל מתורה ועבודה ובא לפגם הברית, וכן בזווגו עמה, הוא מלא מדמיונות כאלו, ואינו מבין כלל בסוד מאמרז"ל "שמי שנכתב בקדושה ובטהרה ימחה בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו"[שיט], שעז"נ "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[שכ], דאביו ואמו ה"ס "שמיה רבא", סוד שרש המשכת הטפה. ובאמת כל בטולו ופגמו המדומה הוא לטובתו, בסוד ברור הפסולת מהבר הנקי והטהור – זרע קדש, זרע אמת. וע"י שלום־בית שוכן "שמיה רבא" ב"איש ואשה זכו וכו'" דוקא, שה"ס ליחדא שם יה ב־וה, שהוא עיקר הכוונה העליונה, וקשה מאד להרחיב הדבור בענינים אלו בכתב רק פב"פ בעזה"י.

אך הצורך להודיע לכל שעיקר המעכב את ביאת משיח צדקנו הוא הפגם בשלום־בית דוקא, ותקונו הוא ע"י "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" – אחד ר"ת אהבה חן דבקות שעולה "פרו ורבו ומלאו"[שכא] שעולה מראה ריח טעם (שכנגד נר"נ כנודע), סוד התנוצצות משיח, כמבואר בלקומ"ת א, יב עיי"ש. האהבה תלויה ב"עיניך יונים", סוד המראה, וכמבואר בדא"ח שמדת האהבה מתיחסת לגילויים המאירים מן העצם, גילויים הנראים לעין השכל שבלב, ועד שיקויים לעתיד "עין בעין יראו בשוב ה' ציון", בעיני בשר ממש. אח"כ בא סוד הריח במציאת ונשיאת חן ר"ת חבוק נשוק (שלאחר מציאת החן אחד בעיני השני, שנכללת בדרגת האהבה הנ"ל), כמבואר סודם בכתבי האריז"ל. והיינו סוד "ריח ניחוח לה'" שמעלה הקרבן, שעולה ארך אפים כנ"ל (וכנודע שסוד הנשיקין הוא "אתדבקות רוחא ברוחא", בחינת "רוח אפינו (ארך אפים) משיח הוי'". וכן עיקר בחינת ירא בשת שמצד החכמה הוא בזמן החבוק־נשוק, כמבואר בלקומ"א יב עיי"ש, שמזה זוכה לסוד "רוחו של משיח" – "והריחו ביראת הוי'" – "מורח ודאין", בסוד "הוו מתונים בדין", וכמו שיתבאר לקמן וד"ל). אח"כ בא "ודבק באשתו" אותיות שואב דבקות מעילת העילות ב"ה, "והיו לבשר אחד" – לבשר יום הגדול ד"הוי' אחד ושמו אחד"[שכב]. והוא סוד הטעם – "את הלחם (והבשר) אשר הוא אוכל" – "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", וד"ל.

ע"י ג' בחינות הנ"ל דאהבה חן דבקות זוכים ליחודא עילאה – זווג משבת לשבת, כמבואר בלקומ"א יא, שכל שהזווג הוא בבחינת אחד (הנ"ל) ביותר, נעשו פרצוף אחד ממש כביכול, ונשארה האחדות עד שבת הבאה שבה מאיר אור חדש של מוחין דאבא כנודע וד"ל, וכמבואר במ"א באריכות. משא"כ אם אין האהבה וכו' בשלמות אזי צריכים לחדש ההתקשרות לעתים קרובות יותר בבחינת יחודא תתאה, כמבואר שם, דאינם נעשים בסוד פרצוף אחד וד"ל. עיקר האהבה הוא ברוחניות דוקא, כמובן, וכל מעשה הגשמיות עולה ונכלל בו וד"ל.

ד

והנה הקשר שבין שלום־בית לחשן משפט יובן בהקדים, שעל מדת המתינות, מדת ארך אפים, איתא בתחלת אבות: "הוו מתונים בדין"[שכג]. והמדובר בדיני חשן משפט בפרט, ללמד שעיקר המתינות צ"ל בברור טענות שני בעלי הדין, ועי"ז דוקא זוכים למדת ארך אפים בכלל, ועל ידה לשלום־בית אמיתי. וה"ס סמיכת פרשת משפטים לעשרת הדברות (ובפרט לדבור האחרון – "לא תחמד בית רעך, לא תחמד אשת רעך וגו'"[שכד], שהוא שרש הקלקול בשלום־בית כמובן), ללמד "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני"[שכה].

והנה ידוע שסוד ה־כב אתוון דאורייתא הם כנגד יג תקוני אריך ו־ט תקוני זעיר. נמצא ש"ארך אפים" (שהן שתי מדות לפי דעת הזהר והאריז"ל) הוא סוד ב אותיות ד־ה בתקוני אריך ו־נ־ס בתקוני זעיר. והנה עיקר תבת סיני הוא ב אותיות סנ, מדת "ארך אפים", ובא ללמד "מה הראשונים מסיני אף (סוד ארך אפים) אלו מסיני". וזהו ג"כ סוד "משה קבל תורה מסיני וכו' הוו מתונים וכו'", היינו "מה הראשונים מסיני וכו'" וד"ל. וזהו ג"כ דנסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, "לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש". ארבע האותיות הראשונות של סנהדרין הן סנהד, כל אותן ארבע אותיות הנ"ל דמדת "ארך אפים", והוא פלא. ומקדש היינו בחינת "ועשו לי מקדש וגו'"[שכו] כנ"ל, בחינת שלום־בית (ועפ"ז מובן ג"כ הא דנסמכה פרשת מזבח לדבור האחרון ד"לא תחמד" – חמדה כנגד מזבח, חושבנא דדין כחושבנא דדין ודוק).

והנה שרש תבת "מתינות" הוא מתן, לשון "חגרה בעז מתניה"[שכז], ומבואר בדא"ח[שכח] שהוא בחינת אמונה, והוא כלשון מוהר"ן ז"ל בכ"ד "חגירת מתנים" (ובפרט בתורה דבעל השדה בלקומ"א סה עיי"ש דהוא ענין שלום־בית דבעז ורות וד"ל). והנה עיקר השער, ברל"א שערים, ד"אמונה" הוא מן, וכן "מתן" שערו מן [ובספר אלימה להרמ"ק ז"ל, פרש בסוד ה־כב אתוון כנגד התקו"ד דאריך וזעיר להיפך מהנ"ל, דהיינו שאותיות א־ט הן כנגד ט תקוני זעיר ואותיות י־ת הן כנגד יג תקוני אריך. נמצא ש"ארך אפים" דאריך מכוון כנגד שתי האותיות מן, בחינת מרע"ה, ובתקוני זעיר הוא מכוון כנגד שתי האותיות אב, בחינת "אב הרחמים", שרש ומקור מדת הרחמים וד"ל]. וזהו כמבואר בלקומ"א קנה, ש"ארך אפים" הוא בחינת אמונה, סוד "מן הוא" כמבואר במ"א, שהוא סוד "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד"[שכט], ד"שמו – מן". והיינו בסוד מן במספר קדמי שעולה שם, ועם הוא עולה ארך אפים ודוק. והנה במתנים תלוי תקון החרב, כמ"ש "חגור חרב מצמדת על מתניו"[של] ו"חרב בא לעולם על ענוי הדין וכו'"[שלא], היינו פגם ב"הוו מתונים בדין" שהוא אמיתת הענין ד"חגירת מתנים" – "זריזות במתינות" כלשון הבעש"ט זי"ע[שלב], וכמבואר במ"א.

ה

ועוד בענין שלום־בית, מבואר מהבעש"ט זי"ע שהשלום בין איש לאשה תלוי בתקון לבוש הדבור[שלג], שהוא תקון הרוח שבאדם (שע"י תקון הנפש נעשה שלום עם עבדיו משרתיו בהמותיו וכו', בחינת מעשה; וע"י תקון הנשמה נעשה שלום עם בניו וכו'). תקון הרוח (בהיותה ממוצע המחבר בין הנפש לנשמה) כולל את תקון הנפש והנשמה, כנ"ל בשם מוהר"ן ז"ל, שבחינת משיח הוא בעיקר תקון הריח, בחינת רוח. וכן מבואר בספור דז' בעטלערס במעשה דיום ג', שבאמת כל ג' הקלקולים דטעם מראה וריח תלויים בדברי ג' כתות העבדים שהניח המלך האכזר כו', שע"י נבול פה נתקלקל הטעם; וע"י נאוף שהוא פגם ברית המעור שמכוון כנגד ברית הלשון, היינו ענין לשה"ר וכו', נתקלקל הריח; וע"י דברי שקר שמעוור כו' נתקלקל המראה. ומכאן שהעיקר תלוי בתקון הדבור (שכולל נבול פה מכאן ודברי שקר מכאן), בחינת רוח, כנ"ל בשם הבעש"ט.

ומזה יובן הא דע"פ פשוט תקון הכללי דמוהר"ן ז"ל הוא בדבור דוקא, דהיינו ע"י אמירת עשרה מזמורי תהלים. משא"כ רוב יחודי האריז"ל וכו' הם במחשבה, וכן רבוי תעניתים וכו' הם במעשה וד"ל.

ומכל זה מובן שהעיקר הוא תקון השלום־בית, שהוא תקון הדבור בתורה והעיקר בתפלה ותחנונים לפני אדון כל ב"ה (בחינת "רוח חן ותחנונים"[שלד] שישפוך ה' על בית דוד לעתיד בזמן ביאת המשיח – "רוח אפינו משיח הוי'" כנ"ל). אך מובן שמבלי עבודה פנימית שבלב – עבודת ההתבוננות בדא"ח כדבעי – אין הדבור אמיתי מקרב איש ולב עמוק, אלא אם כן יוצא בצעקת הלב הפתאומית דתשובה אמיתית, שאינה תלויה בהתבוננות כלל, כמבואר כל זה היטב הדק בדא"ח. וכן צ"ל "ואני בצדק אחזה פניך"[שלה] – מעשה הצדקה (לפני התפלה) בפועל ממש. והיינו שצ"ל התכללות אמיתית של מחשבה דבור ומעשה בעצם תקון הדבור – שלום־בית וד"ל.

וזהו דבתקון הכללי יש קסד פסוקים, כמבואר באריכות במ"א, כמנין "ינחמנו"[שלו], שה"ס ס"ת "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהויה"[שלז], אותיות קנא אהבה. ובא לרמז ששרש האהבה והשלום־בית תלוי בתקון מדת הקנאה דקדושה. וכן מבואר ברמב"ם[שלח]: "חובה על כל איש לקנאות לאשתו. אמרו חכמים 'אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח טהרה'. ולא יקנא לה ביותר מדאי. ולא יאנס אותה ויבעול בעל כרחה, אלא בדעתה ומתוך שיחה ושמחה". הקנאה הקדושה היא בסוד כתר־עליון. שיחה ושמחה הן כנגד חו"ב, וע"י יחודן נשלמה הדעת (יחוד שיחה שמחה עולה הוי' ב"ה ברבוע כללי, ודוק). השם קנא הוא שם המקוה־טהרה, שבו גילוי מי התענוג העליון, כמבואר בדא"ח[שלט], פנימיות הכתר (שמתגלה ביסוד אימא כנודע). והיינו מה שהקנאה צ"ל בדרכי נועם ונחת, דאזי טמונה בה אמיתית הסוד דשמירת הברית בקדושה ובטהרה ובסוד קנאה שעולה בגימטריא יוסף, שומר הברית כנודע. השיחה שלפני הזווג, שבאה משרש כח המדבר שבאדם, בסוד "אבא יסד ברתא" כנודע, מן הראוי שתהיה שיחה דקדושה בהדיא, ומה טוב ומה נעים כששיחה זו כוללת דברי תורה, וכן בקשה שטוחה משותפת (דאין שיחה אלא לשון תפלה) לה' הטוב יתברך שהזווג יעלה יפה ושיזכו ל"זרע קדש ברך הוי'"[שמ]. ואפילו כאשר שיחה זו היא בדברי אהבה וחיבה כפשוטו, הרי בזה גופא מתתקן פגם הדבור, שהרי עיקר הפגם הוא כאשר מוציא דברי קנטור ולשה"ר על חברו ה"י, ותקונו הוא ע"י דברי אהבה באמת, וכמבואר במ"א[שמא] וד"ל.

והנה בספרך הנחמד "ארך אפים", מבואר שעיקר השלום־בית הוא ע"י מעוט דבור, בחינת "אל תרבה שיחה עם האשה"[שמב]. אך באמת נראה לומר, שאין זה עדיין בחינת התקון השלם שע"פ גילוי פנימיות התורה שאליה זכינו, בדורות האחרונים דוקא, ובפרט לפי גילוי רצונו של מוהר"ן ז"ל שגם בנות ישראל תהיינה "חסידות" כנודע; ועוד ממה שאמר שעיקר מדת הרחמים צריכה להתבטא ברגש האיש כלפי אשתו. והרי מדת הרחמים היא כללות המדות כולן[שמג] (והיא סוד שם הוי' ב"ה, שם הרחמים, שמאיר בספירת התפארת, ומה ש"חלק הוי' – דוקא – עמו"), והיא סוד "ישראל אשר בך אתפאר"[שמד] כנודע. והנה בטוי מדת הרחמים הוא בדבור דוקא (שכאשר מרחמים על אדם באמת מרבים לדבר אתו דברים המשיבים את נפשו וכו'), דברים טובים שבבחינת "אין טוב אלא תורה"[שמה], לקיים כפשוטו "מצא אשה מצא טוב וגו'" אתה עמה בצוותא חדא, שישתעשעו האיש והאשה בחלקם המשותף בתורה שהוא תורת החסידות – תורת משיח. ואזי נעשים "שוים בקומתם" כנודע, שלה מוחין בשוה אליו, בזמן שעיקר בנין פרצופה הוא ע"י מדת הרחמים כנ"ל (משא"כ כאשר בנין פרצופה הוא מהחזה ולמטה וכו' אזי הוא בעיקר על ידי הגבורות – צמצומים ומעוט בדבור וד"ל). והוא ג"כ ענין בנין ארץ ישראל והדבור בלשון הקדש בעקבתא דמשיחא דוקא וד"ל, ויותר יש להאריך בזה פא"פ.

ו

והנה מצוה לכבד את אשתו יותר מגופו[שמו] – וכבוד הוא בחינת מלבוש[שמז] כנודע. והסגולה לזה הוא בתקון מצות מלבוש עצמו, שתהיה לו טלית נאה, לקיים את מצות ציצית בהדור. טלית הוא סוד טל קדוש – "שראשי נמלא טל"[שמח] – "כטל חרמון וגו'"[שמט] – "אהי' כטל לישראל"[שנ] – "טל אורת טלך"[שנא] – "טל תורה"[שנב] ו"טל תחיה"[שנג], סוד ב מזלות "נצר" "ונקה", שרש ומקור ליחודא עילאה דאו"א[שנד] וד"ל.

והנה בסוד ציצית, מבואר בלקומ"א בסוף תורה ז בשם הפע"ח, שמרומז בפסוק "הנה בנך יוסף בא אליך"[שנה]. והנה, פלא, "הנה בנך יוסף בא אליך" עולה בגימטריא ארך אפים, סוד "ארוכה ורפואה" כמבואר שם, "רפואת 'חולת אהבה אני'"[שנו] ע"י שלום־בית אמיתי.

והנה ארך אפים הם ב מדות (ע"פ הזהר והאריז"ל כנ"ל) שהם א (ע"פ פשט כו'), וכן הוא לגבי "נצר חסד לאלפים"[שנז], סוד "נחל נבע וגו'"[שנח]. והסוד הוא, דב־יג תקו"ד כלולים שרשי הי"ס: "אל" הוא סוד כתר־עליון; "רחום וחנון" הם שרש או"א – חכמה ובינה; "ארך אפים" הוא שרש הדעת הכולל ב' עיטרין כנודע; "ורב חסד ואמת" הם שרש חסד וגבורה (שתי הספירות חסד וגבורה מתפשטות מב' העיטרין של הדעת – עיטרא דחסדים ועיטרא דגבורות. והרמז: כל התפשטות למטה הוא בסוד האחוריים; האחוריים של ארך אפים – א אר ארך א אפ אפי אפים – עולה ורב חסד ואמת); "נצר חסד לאלפים" הוא שרש התפארת הכוללת וממזגת את ב' הקצוות של חו"ג; "נשא עון ופשע וחטאה" הם שרש נה"י; "ונקה" הוא שרש המלכות וד"ל.

נמצא שיחוד ב המזלות "נצר" "ונקה", הוא שרש היחוד של תפארת ומלכות (דו"ן) בכ"מ (ובפרט, הרי "נצר חסד" מכוון כנגד החסדים שבת"ת כנ"ל ו"ונקה" מכוון כנגד כללות המלכות, ששרשה בגבורות שבתפארת, ובסוד "אלפים" בגימטריא "ונקה" כנודע, וד"ל). ושרש היחוד של תו"מ הוא בחו"ג דדעת, סוד ארך אפים, שביחודם מתיחדים נו"נ, ועל ידם מתיחדים או"א וזו"ן [ומזה יובן הסוד ש"אפים" "לאלפים" היינו ב"פ אלפים – "ונקה", כנ"ל וכן מה ש־ה תבות "ארך אפים... נצר חסד לאלפים" עולות ה פעמים "לאלפים" (כלומר ש"לאלפים" הוא הערך הממוצע שלהן), שהכל ע"מ להשפיע למלכות. והיינו מה ש"ארך אפים... נצר חסד לאלפים... ונקה" עולה כתר מלכות (שעולה "בראשית ברא" כנודע), שהדעת והת"ת עולות עד הכתר־עליון להמשיך משם את אור התקון הכללי עד המלכות (בסוד הבריח התיכון, המבריח מן הקצה אל הקצה). והוא עולה לו פעמים אל (סוד חדש אלול, חדש התקון השלם), והרי אל ב־יג מדה"ר, הוא בכתר־עליון כנ"ל, וכמו שיתבאר בסמוך].

והוא סוד נפלא מאד למבין ומשכיל באמיתת ענין "ארך אפים" ובסוד מארז"ל "ארך אפים ראה" – "וימהר משה ויקד ארצה וישתחו"[שנט], ד"ארך אפים" – דעת עליון – עולה עד לפנימיות הכתר דבחינת "אל", היינו לשם הוי' ב"ה שלמעלה מ"אל". וזהו דב־ט תקו"ד כתיב הוי' ארך אפים כללות אור פני אל – חשמל כנ"ל, וד"ל.

ועפ"ז יובן ג"כ שע"י "ארך אפים" ותקון השלום־בית נמשכה רפואה לעולם בכלל, בחינת "ארוכה ורפואה"[שס] כנ"ל. דהנה סוד רפואה הוא אור פה, ו"דעת גניז בפומא", בחינת ארך אפים [ולכן בדיקנא קדישא תקון "ארך אפים" הוא בסוד השערות שמתחת לפה ולמעלה משערות המזלות, "נצר חסד" "ונקה", וד"ל. ואע"פ שע"פ פשט, "ארך אפים" הוא ענין אריכת הנשימה שבאף[שסא] – סוד תקון החוטמא – הנה ידוע שתקון החוטמא הוא התקון ה־ז ד־ז תקוני גלגלתא, בחינת מלכות – משיח (כמבואר בלקומ"א ב). והנה בכללות, סוד הדיקנא (ביחס ל־ז תקו"ג, שהם ע"ד ז"ת דדכורא) הו"ע "מלכות־פה וכו'"[שסב]. והיסוד שבה בפרט, הוא תקון ה־יב, "וחטאה" כנ"ל, הנקרא "פומא קדישא". וחטאה הוא צרוף אח טוה, לשון איחוי וטויה, דהיינו חבור וקשור. והנה שרש כל יסוד הוא בדעת (והיסוד עולה לדעת, כמו בכוונת הלולב, וכן בסוד השם הקדוש אהוה, שם הטוב וסוד "אור הגנוז" לצדיקים לע"ל. ומזה יובן מה שג' הספירות שבקו האמצעי, המשפיעות את אור התקון הכללי אל היסוד, על מנת למסור למלכות, שהן: "אל... ארך אפים... נצר חסד לאלפים", עולות חן פעמים טוב – טוב טוב פעמים "וחטאה". ביחד עם "וחטאה" עולות לה ("תשאות חן חן לה"[שסג]) – אלד – פעמים "וחטאה". ביחד עם "ונקה", כל הקו האמצעי, שלמות התקון הכללי, עולה מח במשולש, שהוא "יסוד היסודות ועמוד החכמות", ר"ת הוי' ב"ה, פנימיות אור הכתר כנ"ל, וד"ל), בחינת "ארך אפים" כנ"ל. וזהו ש"דעת גניז בפומא" דוקא, ע"ד הטפה דגניז בפומא דאמה[שסד] וד"ל. בתקון "ארך אפים" גופא סוד "אפים" הוא שרש תקון "לאלפים", שהוא שרש תקון "ונקה" כנ"ל, והרי "וחטאה" ו"ונקה" (יסוד ומלכות) מתחברים ע"ד החבור של "ארך אפים" והחבור של "נצר חסד לאלפים" וד"ל. וזהו שבפה, בחינת "מלכות־פה", מתיחדים היסוד והמלכות – הלשון וחלל הפה, הכל בסוד "פומא קדישא" (והרי סוד ה"קדש" בכל מקום, הוא ענין המצאות הנבדל בעצם – "לית אתר פנוי מיניה", וד"ל), כאשר השרש הנעלם הכלול בו, "ארך אפים", דעת עליון, שרשו הראשון הוא בדעת דרדל"א שעולה עד לכתר דרדל"א, סוד האמונה הפשוטה הירושה לנו מאבותינו הקדושים, וד"ל], ואור פה הוא תקון הדבור, תקון השלום־בית, כנ"ל בשם הבעש"ט.

ובזה יובן סוד נפלא, ש"ארך אפים" עולה "זה ספר תולדת אדם"[שסה], שה"ס ספר הרפואות ד"תולדת אדם" (של רבי אליהו בעל שם ורבי יואל בעל שם זי"ע), ד"חש בראשו יעסוק בתורה"[שסו], והרי "אף חכמתי עמדה לי וגו'"[שסז], סוד "ארך (ארוכה ורפואה) אפים", וד"ל.

וזהו דב־יג עיקרי האמונה, שמכוונות כנגד יג מדה"ר (עיין בהיכל הברכה פרשת בראשית באריכות גדולה), "ארך אפים" הוא כנגד העיקרים ד ו־ה: "אני ראשון ואני אחרון"[שסח] ו"שלו לבדו ראוי לעבוד ולהתפלל", שע"י האמונה וההתקשרות לבחינת הא"ס ב"ה שלמעלה מהזמן – "אני ראשון ואני אחרון" – כשם שמתגלה בתוך הזמן – "ומבלעדי אין אלקים"קכה – באים לעבדו יתברך בלב שלם – "בלתי להוי' לבדו"[שסט]. והוא בחינת מדת הסבלנות כפשוטו, שבאה ע"י הרגשת "אני ראשון ואני אחרון" אע"פ (שנדמה לו) שנשאר במדרגה אחת "ימים רבים" (בגימטריא ארך אפים). והוא בסוד הנאמר בפרשת בהעלותך[שע]: "ובהאריך ('ארך אפים') הענן על המשכן (סוד שלום־בית כנ"ל) ימים רבים (ארך אפים) ושמרו בני ישראל (ע"ד 'ושמרו בני ישראל את השבת', ר"ת ביאה כנודע) את משמרת הוי' (סוד שמירת הברית כנ"ל) ולא יסעו (מדת הסבלנות כפשוטו כנ"ל ד'אני ראשון וגו'' ו'לו לבדו וכו'', ובאמת מה דוחקו, הלא כך הוא רצונו יתברך שיחכה בתפלה דוקא – 'יעשה למחכה לו'[שעא] – 'בלתי להוי' לבדו' וד"ל)".

ז

והנה בשעת לימוד הגמרא, יש לכוון למדת ארך אפים באומרו את התבות "לא צריכא", בגימטריא ארך אפים וצרוף אותיות אריך אצל, דהיינו כללות פרצוף אריך (כתר) דאצילות, שהוא (משמעות הלשון "לא צריכא") ענין המתינות, ע"מ לישב ולקיים שני ענינים, שישכנו בשלום שניהם דוקא ודלא סגי הא בלא הא. תבת "לא" בא לבטל את כח המדמה שמצד הקליפה, שממנו בא עיקר הפגם בשלום־בית וכו' כנ"ל, שכל זמן שאין קיום ל"בית" (ב הענינים) אין שלום ב"בית" וד"ל. וה"ס "כתפארת אדם לשבת בית"[שעב], "לשבת" מלשון ישוב וקיום, שהו"ע מדת התפארת (שפנימיותה רחמים כנ"ל), וד"ל. "צריכא" הוא סוד השגחה פרטית וד"ל.

אע"פ שהלימוד צ"ל בזריזות מצד שרש המוחין דאבא, הלא הוא צ"ל ג"כ בבחינת מתינות מצד שרש המוחין דאמא, וצריך להתעכב בלימודו כדי שיקלטו הדברים בכי טוב (ברחם האם), וד"ל. וה"ס שלימות היחוד דאו"א (שבלימוד התורה) – יחודא עילאה – שנקרא בלשון הבעש"ט "זריזות במתינות" כנ"ל. והוא אמיתת הענין ד"חגירת מתנים", דעצם פעולת החגירה הו"ע הזריזות, והמתנים הם בחינת המתינות. וה"ס תקון וספור הבעטלער ה־ז שבלי רגלים, שהרי שרש כח הרגלים הוא במתנים (כמבואר בדא"ח), סוד "חגר" שתקונו הוא ע"י "חגירת מתנים" וד"ל. וכל שבע הברכות דמעשה ה־יג (והרי ה־יג ספורים הם כנגד כללות ה־יג תקו"ד – ספורי מעשיות דימים קדמונים), העולה על כולנה כמפורסם בדברי מוהרנ"ת ז"ל, הוא בענין הבאת שלום־בית האמיתי לחתן וכלה, שהם הבנים שנאבדו ביער, שהם סוד בעלי התשובה דבימינו אלה דעקבתא דעקבתא דמשיחא.

ויהי רצון שנזכה במהרה בימינו לביאת משיח צדקנו וישלים לנו את המעשה הנ"ל של הבעטלר הז', ובזה יושלם השלום־בית בבנין הבית השלישי (והמשולש בעצם, כמבואר בדברי כ"ק אדמו"ר בכ"ד) והנצחי לעד ולעולמי עולמים אכי"ר.

ויפק רצון מהוי'[שעג]

כִּי מֹצְאִי מָצָא(י) חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מהוי'[שעד]

מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מהוי'[שעה]

א

שני פסוקים אלו שבספר משלי עולים בלשון אחד: "ויפק רצון מהוי'"[שעו]. בשניהם תלויה הפקת הרצון מהוי' במציאה (כפולה)[שעז]. בראשון, התורה – החכמה האלקית – פונה לאדם ואומרת "כי מצאי מצא חיים וגו'". בשני, קובע החכם מכל אדם כי "מצא אשה מצא טוב וגו'". ולא רחוקים השנים זה מזה, שהרי גם התורה עצמה משולה לאשה הטובה בכל ספר משלי[שעח].

והנה, בגן עדן מקדם נטע הוי' אלקים שני עצים בתוך הגן – עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע[שעט]. עץ החיים מרמז למציאת התורה ("כי מצאי מצא חיים ויפק רצון מה'") – "עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאושר"[שפ]. עץ הדעת טוב (ורע – לא תאכל ממנו) מרמז למציאת האשה ("מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'") – "והאדם ידע את חוה אשתו" (ע"י האכילה מעץ הדעת, כמבואר במפרשים).

והנה דרשו חז"ל[שפא]: "'לשמור את דרך עץ החיים', מכאן שדרך ארץ קדמה לתורה". וי"ל ש"דרך ארץ" זו (דרך ארץ בגימטריא זווג יצחק רבקה כנודע, עליו נאמר "מה' יצא הדבר" – "מה' יצא" נוטריקון "מצא" – "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'") הוא ענין התקון השלם של חטא אדם הראשון וחוה אשתו (באכילתם, בתחלה היא ואח"כ הוא, מעץ הדעת טוב ורע) והברור בתכלית (בין 'מצא' ל'מוצא', ביחס למציאת האשה – חוה – כנודע) של "עץ הדעת טוב" (ללא רע), אשר בזאת יבא אל הקדש – "עץ החיים" וד"ל.

ובפרשת התשובה (על אותו חטא הראשון הכולל את כל החטאים כולם) כתוב (ביחס לכל התורה – הוראת דרך חיים – כולה): "ראה נתתי לפניך היום את החיים (עץ החיים) ואת הטוב (עץ הדעת טוב)... ובחרת בחיים (התכללות עץ הדעת טוב בעץ החיים – 'דרך עץ החיים' כנ"ל)"[שפב].