השפעת כח ישראל על הטבע

שיעור שלישי במאמר אמונה ובטחון פרק ח - מתוך הספר לב לדעת

א' שבט תשנ"ב – תל אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

א. הבטחון הפעיל בסוד הקביעה הרצונית

אמונה, בטחון פעיל ובטחון סביל

אנחנו לומדים על אמונה ובטחון ועל היחס ביניהם, במיוחד הדגש הוא על בטחון – מה החידוש של הבטחון ביחס לאמונה. הפרק כאן שאנחנו לומדים הוא הפרק האחרון של החיבור הזה, מאמר די גדול על הנושא הזה, והוא מסכם את כל הנושא. הנקודה האחרונה שדיברנו בפעמים הקודמות והערב נמשיך לנסות להסביר זאת הרבה יותר עמוק היא נקראת "קביעה רצונית", איך שבכח הנפש של היהודי לקבוע מציאות בהתאם לרצון החזק שלו. זהו בעצם הכח של הבטחון בנפש.

במילה אחת, אמונה היינו שאדם מקבל את הכל, "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"[ב], כל מה שהקב"ה עושה זה ודאי טוב, הוא מאמין בו, בהשגחה הפרטית שלו. בבטחון יש שני סוגים: יש בטחון סביל, שאני בוטח בה' שהוא ידאג ויהיה טוב. אם אדם חולה הוא בוטח שיהיה בריא, וכיוצא בזה. אבל הבטחון העיקרי שבו אנחנו עוסקים בחיבור הזה הוא לא בטחון סביל, לא בטחון פסיבי, אלא בטחון פעיל, שאדם בוטח בכח שה' נותן לו, "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל"[ג].

בלשון הקבלה הבטחון הפעיל, שאדם כאילו בוטח בעצמו אבל לא בוטח בטחון עצמי נפרד מה' ח"ו, אלא בטחון עצמי נובע ושואב כח מהקב"ה – הוא מצד הנצח בקבלה[ד]. פנימיות ספירת הנצח היא הבטחון הפעיל[ה], היוזם. בעוד שהכח המשלים בנפש של הנצח הוא ההוד. יש נצח והוד שנקראו בקבלה "תרין פלגי גופא"[ו]. ההוד הוא גם כן סוד של בטחון, בטחון סביל.

אם כן, הנקודה בקיצור היא שאמונה היינו להאמין שמה שקורה זה ודאי טוב. ה' יודע מה טוב, אני לא יודע מה טוב, לכן אני סומך כולי על הקב"ה, מה שהוא עושה זה ודאי הטוב ביותר. בטחון סביל הוא שאני כן בוטח שיהיה לי טוב כפי ההשגה שלי. אם אדם חולה הוא רוצה שיהיה בריא, לא שה' יעשה מה שטוב בעיניו. אם כי שבסופו של דבר הוא ודאי מאמין בקב"ה, אבל בוטח בבטחון גמור בקב"ה שירפא את החולה, וכיוצא בזה. זה עדיין בגדר בטחון סביל. ויש אחר כך בטחון שכולו "קום ועשה"[ז]. בטחון שנותן לו יזמה לפרוץ.

תהליך הקביעה הרצונית – בטחון פנימי

בנפש הכח של הבטחון שזה כח גברא קיים רק אצל עם ישראל. כתוב ש"אל אחר אסתריס"[ח], בסטרא אחרא אין דבר כזה, אין יכולת בנפש לפעול מכח רצון, כאילו שהרצון יקבע את המציאות. על כך כתוב "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[ט]. הנצח שייך לישראל, כח בוטח שהוא כל כך אדיר וחזק שהוא יכול לקבוע מציאות.

עכשיו, יש תהליך שהתחלנו להתוות את הקווים הכלליים של התהליך הזה בפעם הקודמת[י]. יש כמו שנסביר כאן בהמשך ארבעה שלבים של "קביעה רצונית" בנפש. החל מאמונה פשוטה וכלה בכך שאדם ממש פותח את עיניו וכביכול רואה, "הנה זה בא"[יא], מה שהוא בטח מתממש מול העיניים שלו. בעצם מה שאמרנו הרגע הוא שמצד הנצח יש בטחון שאדם מתחיל ליזום מעשה, הוא פועל, והוא כל הזמן בוטח שיצליח, ובאמת הקב"ה מצליח בידו. הנקודה שאנחנו עכשיו מדברים היא עוד טרם הפעולה, שיש ממש כח בנפש לפעול על המציאות מתוך בטחון אפילו בלי לנקוט אצבע במעשה, רק הכל פנימי בנפש.

בקבלה התהליך הזה בנפש לקבוע מציאות הוא מעבר מהכתר של הנפש. קודם דברנו על נצח והוד, עכשיו אנחנו נדבר על תהליך נפשי מהכתר, מה זה הכתר? העל מודע[יב], כמו שהוא אחר כך חודר ומתחבר לתוך ראשית המודע, החכמה, השכל, ואחר כך מתגלה, יוצא החוצה כלפי חוץ דרך העינים ממש, דרך חוש הראות, הראיה. ויש כאן ארבעה שלבים כמו שנסביר אותם בהמשך. יש שלב א' של אמונה, הכל מתחיל מאמונה, שלב ב' של רצון חזק, השלישי שכל. אמונה ורצון הם עדיין בכתר לפי הקבלה והחסידות[יג], אחר כך שכל זה כבר מודע, בטוב טעם ודעת, ואחר כך, בסוף – ראיה.

כח קביעת המציאות במצות קידוש החדש

עכשיו, כמו שאנחנו נתחיל להסביר הכל קשור בהשגחה פרטית לפרשת השבוע. אנחנו לומדים משהו שזה ממש הנושא של פרשת השבוע. הפסוק אולי החשוב ביותר בפרשה שלנו, פרשת בא, הוא "החדש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה"[יד], המצוה הראשונה שקבלנו בתור עם כאשר יצאנו ממצרים. הפסוק הזה הוא כל כך חשוב שחז"ל אומרים שהיה ראוי להתחיל את התורה כולה מהפסוק הזה, ולכן צריך טעם מיוחד לפתיחת התורה ב"בראשית". זה בעצם פירוש רש"י הראשון על התורה[טו], למה הקב"ה פתח ב"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[טז] ולא מהמצוה הראשונה לעם ישראל שקבלנו ביציאת מצרים "החדש הזה לכם ראש חדשים".

"החדש הזה לכם" , כמו שנסביר זאת בהמשך, הוא כח בנפש לחדש את המציאות. שרבנן – "מאן מלכי רבנן"[יז] – מי המלכים? מי הבעלי-בתים על המציאות? הרבנן, שכפי הפסק, כפי הקביעה, כאן זה קביעת הלוח העברי, לפי הקביעה של רבנן ככה קובעים את המציאות ממש. המציאות בעליונים וגם המציאות בתחתונים. ולענייננו יותר חידוש שגם המציאות הגשמית-הפיזית ממש משתנה לפי פסק ה"מאן מלכי רבנן", על פי הפסוק "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה".

היום אנחנו בהשגחה אנו בראש חדש, כל חדש שייך לחידוש. מפרשים שראש חֹדש הוא ראש חָדש[יח], זה חידוש של מוחין, של ראש. לפי המוחין החדשים, הראש החָדש ככה מחדשים, משנים וקובעים את המציאות.

ב. קביעת בית דין את המציאות

סוד העיבור – מעשה בראשית שחודר לחכמת הטבע

נתחיל לקרוא כאן בעמ' צ, בסעיף האחרון, אליו הגענו בפעם הקודמת:

בפרט, יש בקביעה הרצונית [לכל התהליך הזה אנחנו קוראים "קביעה רצונית". עכשיו יש סוגריים די ארוכים עד העמוד הבא. זה מתחיל ככה. מהי קביעה רצונית?] (שנוי מהותי במציאות העולם, ע״ד הפרוש בחסידות ל״מאן מלכי רבנן״^[יט], שבכח פסק ההלכה של חכם אמיתי בתורה, לשנות ולקבוע את מציאות העולם כפיו^[כ], שבזה ״מולך״ החכם על המציאות, בבחינת ״אמר מלכא עקר טורא״^[כא].

המלך, החכם הוא המלך כאן, ועל מלך כתוב "אמר מלכא עקר טורא", המלך אמר לעקור את ההר, ההר נעקר. מה שהמלך אומר ככה קורה, ככה זה הולך, "אמר מלכא עקר טורא". אפילו לעקור הר גדול הכל נעשה בדרך ממילא-מאליו על ידי אמירה קלילה של המלך, "אמר מלכא עקר טורא".

נסתכל למטה בהערה מא. איך חז"ל מדגימים לנו את הכח הזה של רבנן לשנות מציאות לפי הפסק, ובמיוחד לפי הפסק הזה של קיום מצות "החדש הזה לכם"? המצוה הזאת "החדש הזה לכם" היא מצוה לחשב חדשים ושנים, כמו השנה הזאת, יש לנו שנה תמימה. מה זו שנה תמימה? שנת העיבור, שיש י"ג חדשים, לא רק י"ב. כל פעם שיש שנה כמו השנה הזאת היא נקראת בתורה שנה תמימה, שלמה לגמרי.

לפי הלוח שלנו, החישוב שלנו, שבע פעמים בתוך מחזור קטן של י"ט שנים, של 19 שנים, מוסיפים חדש. אבל החשבון המדויק הוא עמוק מאד, הוא כל כך עמוק החישוב של העיבור וגם של כל חודש וחודש מתי יש חדש מלא של שלשים ימים, מתי חדש חסר של כ"ט ימים. אמנם היום יש כללים, אבל מתי שהיו מקדשים על פי הראיה אז היה הרבה הרבה עמוק, "עמק עמק מי ימצאנו"[כב], כל כך עמוק שבלשון הנגלה של התורה, חז"ל, כינו את הדבר הזה סוד – סוד העיבור[כג]. אין מצוה אחרת מבין כל תרי"ג המצות שנקראת סוד. המצות – זה פשט – אין מצוה שהיא על פי פשט נקראת סוד, חוץ מהמצוה הזאת הראשונה. המצוה הראשונה של כל המצות שקיבלנו בתור עם, שמופיעה בפרשת השבוע "החדש הזה לכם" – היא סוד.

זהו סוד של חישוב עמוק במעשה בראשית. גם לפי הרמב"ם שמתאר-מסביר בתחלת החיבור שלו בהלכות יסודי התורה מה זה מעשה בראשית[כד]. יש שני סוגי סוד – מעשה בראשית ומעשה מרכבה[כה]. מעשה מרכבה היינו ידיעת האלקות[כו]. מעשה בראשית לפי הרמב"ם זה פשוט העמקות בידיעת הטבע. מה שהיום קוראים פיזיקה. וכמובן אי אפשר פיזיקה בלי מתמטיקה, בלי שאר המדעים. כל המדעים, להעמיק עמוק-עמוק בתוך העולם שהקב"ה ברא ולראות את הנפלאות שיש בבריאה. זה לפי הפשט, לפי הרמב"ם, מעשה בראשית. וזהו סוד, לא פשט. אז גם לפי חז"ל – לדעת את כל מהלכי גרמי השמים כדי לחשב נכון את הלוח, את היחסים, הקשרים, הזיווגים בלשון הקבלה, המפגשים הם יחודים וזיווגים בין השמש לבין הירח לבין שאר כוכבי הלכת וכו' וכו', כל זה הוא סוד, סוד העיבור. בשנה שלנו יש לנו עיבור, השנה מעוברת, היא הרה, היא מלאה.

דווקא במצוה הזאת שהיא מתחילה משכל עמוק, שכל שחודר לתוך מציאות העולם, לתוך הטבע – אותו חכם שעושה את החשבון בכך גופא הוא מסוגל לשנות את הטבע. כאן הווארט הוא שיכול להיות גם להבדיל חכם גדול מבין אומות העולם שגם מעמיק במעשה בראשית כפי יכולתו, דהיינו בחכמת הטבע של הקב"ה, איך ברא את העולם. אבל מכח הההסתכלות שלו, איך שהוא מסתכל, איך שהוא מתבונן, ואיך שהוא כביכול רוצה לשנות או להתוות-לנתב-לנווט את המציאות – הוא לא מסוגל.

חכמת שלמה – הבנת חכמת הטבע

מה שאין כן חכם יהודי. מה זה חכם יהודי? אנחנו "עם חכם ונבון"[כז], אנחנו גם מכירים את סודות הטבע. להכיר את עמקי סודות הטבע זאת חכמת שלמה. הרמב"ם במקום אחד כותב על המשיח שהוא יותר חכם משלמה, וכמעט נביא כמו משה רבינו[כח]. נביא הוא לא כל כך כמו משה רבינו, "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה"[כט], אבל חכם – הוא יותר חכם משלמה המלך. מה היתה החכמה של שלמה המלך? שהיה יודע לדבר על העצים ואבנים, שיודע את שפת העופות, שפת האילנות[ל].

כתוב[לא] שלאחר שהוא מלך בגיל 12, כשהוא קיבל את המלכות ואז הוא הלך לגבעון, הקריב הרבה מאד קרבנות. בלילה הוא ישן וחלם שהקב"ה שואל אותו מה אתה רוצה, הוא ביקש מה' לא עושר ולא כבוד ולא אריכות ימים, אלא חכמה לשפוט את העם הגדול הזה בצדק ובמשפט הזה. הקב"ה שמח מאד ואמר שהיות ולא שאלת לא עושר וכו', הכל אני נותן לך. אבל העיקר מה שהוא רצה ומה שהוא קיבל – הוא קיבל חכמה, הוא נעשה ככה החכם מכל אדם, עד המשיח, ולא עד בכלל. משה הוא הנביא של עם ישראל עד המשיח ועד בכלל, הנביא הגדול ביותר, אבל חכם – שלמה המלך הוא החכם ביותר מאז אדם הראשון ועד המשיח ולא עד בכלל, כלומר שהמשיח עוד יותר גדול.

איך התבטאה אצל שלמה המלך החכמה שהוא קיבל? כתוב בחז"ל[לב] שהוא התעורר מאותו חלום שהוא חלם בלילה, בנבואה הדבר הראשון הוא שמע בחוץ עוף מצפצף, והוא הבין את הלשון, הוא הבין את העוף. וכך הוא ידע שהבקשה שלו בחלום התקיימה, ככה חז"ל אומרים. אפילו על פי פשט, רש"י מביא את זה כפשט על הפירוש שלו בתנ"ך[לג], שכך הוא ידע שהחלום התקיים, שהוא התעורר מהשינה ומיד שמע את הטבע. מה זה העוף הזה? זה כל הטבע כולו, הטבע האדיר מסביב הבין את הלשון, את המסר של כל דבר ודבר.

השפעת פסיקת חז"ל על גוף האשה הישראלית

עכשיו שוב, החכמה הזאת, חכמת הטבע, מעשה בראשית, אצל עם ישראל זה לא רק חכמה שיודעים את הכל, אלא זה שותף, אנחנו שותפים בכך במעשה בראשית עם הקב"ה[לד]. מהשותפות שלנו, שאנחנו כמו שאנחנו מקשיבים לטבע – אנו גם משפיעים לשנות את הטבע, ו"הא בהא תליא", מי שמקשיב יותר, מי שזורם יותר נכון ואמיתי עם סוד העיבור, הסוד של מעשה בראשית – וייתכן מאד שסוד העיבור הוא אפילו יותר עמוק ממעשה בראשית, הוא נוגע גם למעשה מרכבה שמעבר למעשה בראשית, אבל מי שבתוך הסוד הזה – הוא גם משפיע לשנות.

בהחלט צריך לומר שכדי לשנות את מעשה בראשית – אתה בעצמך צריך להיות גם כן מעוגן חזק מאד במעשה מרכבה בנוסף למעשה בראשית. מה זה מעשה מרכבה? חכמת האלקות. מעשה בראשית הוא הבריאה בעצמה, מעשה מרכבה – הבורא.

מה שחז"ל בעצמם מספרים וזה נוגע להלכה, כמו שנראה כאן בהלכה, בהערה פה, מא, שנקרא עכשיו, השינוי בטבע נוגע קודם כל לחישוב השנה, סוד העיבור, וזה מתבטא ומשתקף דווקא בגוף הפיזי של האשה בישראל. יש שתי דוגמאות שהן הן שתי ה-דוגמאות על פי פשט איך חז"ל על פי הקביעה שלהם משפיעים ומשנים את הטבע ממש. ואיפה זה מתבטא? זה מתבטא בזמן. הרי כל ענין זמן בסוד העיבור הוא ענין האשה. האשה היא סוד הזמן[לה]. כל המחזור של הזמן הכל קשור לאשה. איש, גבר, הוא על פי סוד למעלה מהזמן[לו]. עצם המושג מעשה בראשית, טבע קשור לאשה. חוה האשה הראשונה היא "אם כל חי"[לז], מה זה "אם כל חי" בקבלה? "אם כל חי" זה טבע[לח]. אפילו בלע"ז אומרים "אם הטבע". הטבע זה האמא, ה"אם כל חי", חוה. לכן שינוי הטבע מתבטא – בחז"ל ממש רואים זאת במפורש – בתוך גוף האשה ממש

על רקע זה נקרא את הערה מא:

וכמובא בירושלמי, סנהדרין פ״א ה״ב (ה, א): ״בת שלש שנים ויום אחד, בא עליה הרי זה בסקילה.

אם יש בת, שהיא כבר בת שלש שנים והיא מאורסת, הרי האבא יכול לקדש את הבת, אפילו לפני גיל הבגרות שלה. אז אם יש בת שהיא מאורסת יש לה דין של נערה המאורסה. אם בא אנס ואונס אותה והיא מאורסת לאיש, מגיל שלש והלאה הוא חייב סקילה. בגלל שהוא פגע ופגם בבתולים שלה. הביאה היא מציאות של ביאה מגיל שלש והלאה. לפני גיל שלש אין בזה שום מציאות, שום דין של ביאה. למה? היות שעל פי טבע הבתולים חוזרים. לפני גיל שלש יש טבע בגוף שהפגיעה לא פוגמת. מה שאין כן מגיל שלש והלאה הפגיעה כן פוגמת. אז מה הדין? הדין הוא כך ש"בת שלש שנים ויום אחד – בא עליה הרי זה בסקילה". יש לו דין של "בא על הנערה המאורסה"[לט], הדין הכי חמור בתורה. יש ארבע מיתות בית דין – סקילה, שרפה, הרג וחנק, הכי חמור מהכל זה סקילה[מ], זה הדין של נערה המאורסה

נמלכו [לאחר מכן, לאחר מעשה] בית דין לעברו ובא עליה, אינו בסקילה [כאן הכוונה שאפילו אם בא עליה לפני כן, הדין באמת, שאם אחר כך עיברו את השנה, כלומר שלמפרע היא לא היתה בת שלש, אז הוא לא חייב כלום, הוא לא בסקילה. למה?].

אמר רבי אבין [דורשים פסוק בתהלים, כתוב] ׳אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי' [אני קורא "לאלקים עליון"^[מא], ה' שהוא "גומר עלי", מה הכוונה "גומר עלי"? שהוא גומר לפי מה שאני קובע ככה הוא מחליט, ככה הוא עושה, על דרך "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"^[מב]. אבל כאן הכוונה שהרבנן גוזרים במציאות, לפי עיבור השנה היא לא בת שלש, בגלל שהוסיפו עוד חדש, אז היא עוד לא בת שלש. וכל המציאות של הגוף שלה עכשיו משתנה. שמה שקודם הבתולים לא היו חוזרים, עכשיו על פי טבע הבתולים שלה חוזרים ולא קרה שום דבר.], בת שלש שנים ויום אחד, נמלכו בית דין לעברו הבתולין חוזרין ואם לאו אין הבתולין חוזרין״. [עד כאן הירושלמי.]

(״'אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי׳. [עכשיו זה הפירוש של הירושלמי^[מג]. איך דורשים את הפסוק הזה.] ודריש לה שהקב״ה מסכים עם הב״ד של מטה שאם היא בת ג׳ ויום אחד כשהיא נבעלת אין הבתולין חוזרין. ואם נמלכו הב״ד לעבר השנה או החדש כדלעיל, הבתולין חוזרין אצלה לאחר שנבעלה, דאכתי [אכתי זה עדיין, שעדיין] לא הויא בת ג׳ ויום אחד [יוצא שעדיין היא לא היתה בת שלש שנים ויום אחד.]. ולמדך הכתוב שאף הטבע מסכמת עמהן [כלומר שכל הטבע משתנה לפי הפסק של רבנן.], עפ״י גזירתו יתעלה ב״ה״ [זה נקרא "לאל גומר עלי", שהקב"ה גומר ומסכים למה שאני פסקתי.]. [זה פירוש של הירושלמי] פני משה, שם).

ועיין גם נדה לח, א לענין וסתות נשים בהקשר זה.

גם בבבלי כתוב משהו דומה לגבי וסת של אשה, שיש אשה שיש לה וסת כל יום בחדש, כל ראש חדש, או כל יום ב' בחדש או כל יום ג' בחדש. זה נקרא "וסת החדש".[מד] גם בירושלמי כתוב[מה] שהכל תלוי לפי קביעת הבית דין. לא תלוי לפי שום הפלגה של זמן. מתי שהבית דין קובעים את החדש, זה יכול להיות יום אחד יותר או יום אחד פחות. אם יש לה וסת קבוע של כל ג' בחדש זה לפי קביעת הבית דין, לפי הלוח העברי. בלי שום קשר לכמה זמן עבר, זמן ממשי בטבע. אז גם רואים שלפי קביעת הלוח ככה הטבע של האשה.

מה היפי כאן בשתי הדוגמאות האלה? אלה שתי הדוגמאות שחז"ל בעצמם, על פי נגלה של התורה, מביאים  את הכח שיש בידי חכמים לשנות את הטבע על פי הפסיקה.

משתי הדוגמאות הנ״ל יש להבין שעיקר ״ממלכת״ רבנן בטבע העולם [על כך כתוב "מאן מלכי רבנן", שרבנן מולכים על הטבע, קובעים את הטבע.] הוא בנוגע לטבע גופה של האשה הישראלית,

יש משהו שזורם ביחד עם פסיקת חז"ל לגוף של האשה היהודית. מבלי לדעת, היא לא צריכה לשמוע את מה שפסקו רבנן, יש משהו על מודע, לגמרי טלפתיה, לא לפי שום כח מודע בנפש, שהגוף של האשה היהודית הוא הוא הגוף שמשקף את הפסיקה של חז"ל, את המלכות של חז"ל. וזה טוב מאד, מובן מאד על דרך הקבלה, כידוע שהמלכות בכלל שייכת לאשה[מו], כלומר שהמלכות באמת משתקפת בתוך הגוף של האשה. המלכות היא בחינת גוף, וכמו שאמרנו קודם כל הטבע, כל המושג טבע שייך לאשה, לחוה "אם כל חי".

המרמזת למלכות שמים ו[היא גם מרמזת, היא בסוד ה] תורה שבעל פה [עיקר הכח של חז"ל הוא לא הכח של התורה שבכתב, אלא הכח של התורה שבעל פה. התורה שבעל היא מלכות, כמו שכתוב ב"פתח אליהו" – "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה"^[מז].].

מה צריך להסיק? הרי חז"ל יכולים לשלוט על כל הטבע. אבל אם הדוגמאות על פי פשט הן דוגמאות של שינוי ממשי בתוך גוף האשה, לפי סוד העיבור, לפי המצוה של פרשתנו, מצות "החדש הזה לכם", סימן שמכאן זה מתחיל, כמו שכתוב על ארץ ישראל, כתוב "תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"[מח], חז"ל אומרים[מט] שקודם השפע, העינים, ההסתכלות כביכול של הקב"ה, הוא קודם כאן בארץ, ולפי איך שהוא מסתכל וקובע לארץ אחר כך זה מתפשט לכל העולם כולו. אותו הדבר לעניננו. מי שמקבל את השדר של חז"ל, קולט השדר הראשון של "מאן מלכי רבנן", היינו האשה וגוף האשה ממש, וממנה השדר-השדרים האלה עוברים לכל העולם כולו. היא, האשה הקולטת, "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה", וקודם השינוי ממש מתבטא ומשתקף בגוף שלה ומכאן זה מתפשט ומגיע לכל הטבע כולו, לכל העולם כולו, לכל היקום כולו.

ממנה מתפשטת המלכות לכל העולם כולו, בסוד ״מלכותך מלכות כל עולמים״ ["מלכותך"^[נ] היינו האשה היהודית. ו"מלכות כל עולמים" היינו השפע המתפשט לכל העולם כולו] וד״ל.

ג. כח ישראל לשלוט על הטבע

יציאת מצרים – יציאה מהשליטה של הטבע לשלוט עליו

עכשיו נחזור לפנים:

ראשית התגלותו של כח זה בעם ישראל [מה המקור של הכח הזה שיש לנו, יהודים, לשנות את הטבע? כל זה שלא נשכח, הוא מדת הבטחון בנפש. הבטחון הפעיל עוד לפני שהוא יוזם מעשה, רק ממש בכח השכל, בכח הרֵאוּת. מאמונה עד ראיה, כמו שנסביר בהמשך. המצוה הזאת בתורה היא המצוה של פרשתנו] הוא ענין המצוה הראשונה שקבלנו, כעם, לפני (וכהכנה ל)יציאת מצרים, [המצוה הזאת היא ההכנה שנוכל לצאת ממצרים.]

מה זה לצאת ממצרים? לצאת מהמיצרים של הטבע[נא]. מהם המיצרים של הטבע? שהטבע שולט עלי. מה זה מצרים, להיות במצרים? להיות במצרים הכוונה שאני תחת הטבע, שאני משועבד לטבע. פרעה מלך מצרים הוא מכיר בשם אלהים, אבל "לא ידעתי את הוי'"[נב]. שם אלהים בגימטריא הטבע[נג], הוא מקבל את הטבע. מה שלמעלה מהטבע, נס, כמו שהזכרנו קודם שהיום ראש חדש שבט, יום זכרון של נס, שהקב"ה עשה בדיוק לפני שנה, נס הוא שם הוי'[נד]. בתחילת הפרשה הקודמת כתוב "וארא אל האבות"[נה] "באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם"[נו], אפילו האבות לא קיבלו בהדיא, בפירוש את שם הוי' דלעילא, וכל שכן וקל וחומר שפרעה ממש מכחיש וכופר בשם הוי' "לא ידעתי את הוי' וגם את בני ישראל לא אשלח", את שם אלהים הוא יודע. מה המשמעות שאנחנו עם ישראל במצרים? להיות במצרים, להיות בגלות זה להרגיש משועבד לטבע. שהטבע מקיף אותי, "אין עבד יכול לברוח ממצרים"[נז]. יש גדר שאי אפשר לצאת. מצרים מלשון מיצר, גדר זה גם הגדרה-הגבלה, שאי אפשר לפרוץ.

מה זו יציאת מצרים? יציאת מצרים היא בדיוק להפך – לפרוץ את השעבוד. כידוע בהרבה פירושים[נח] שעיקר היציאת מצרים זה לצאת מהמנטליות של העבד. ואכן פחות או יותר הצליחו בכך. ידוע שגם דור המדבר אז לא לגמרי השתחררו מהמנטליות, מהראש של העבד, שלכן לפעמים אמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה"[נט], לא יצאו מזה לגמרי. המטרה האמתית של יציאת מצרים וכל המ"ב מסעות ממצרים עד ארץ ישראל היא יותר לצאת ממצרים, מתוך הכרה שבאמת לא יצאנו לגמרי ממצרים[ס].

יש מ"ב מסעות מארץ מצרים עד "ארץ נושבת"[סא], "ארץ טובה ורחבה"[סב]. ארץ ישראל היא רחבה. מה הכונה רחבה? "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים"[סג], היא אין סופית. ארץ מצומצת בגשמיות, אבל ההרגשה להיות בארץ ישראל בעולה היא הרגשה שאתה שוחה במים שאין להם סוף. אתה בתוך האין סוף. אתה לא מוגבל בסופיות, בסבתיות, לפעמים בפטליות של הטבע חס ושלום. אתה לא תחת חוק האנטרופיה של הטבע. עיקר הטבע זה חוק האנטרופיה, ההתפררות, ההתפרקות של כל דבר, ההרס, החורבן, המות. הטבע הכוונה שהכל מת. ולצאת מהטבע זה הכל חי, הכל נולד.

יציאת מצרים היא לידת העם. מה הכוונה לידה? שכל הזמן יש לידה, "עת ללדת"[סד], ולא ההפך שכתוב בקהלת "עת למות". כתוב "עת ללדת ועת למות" – "עת למות" זה מצרים, "עת ללדת" כל רגע "עת ללדת" זה יציאת מצרים, לידת העם. שוב, כל הענין של יציאת מצרים הוא לצאת מהמוגבלות, מהשעבוד לטבע.

לצאת מהשעבוד הכוונה לא רק לצאת ולהגיע למצב שהטבע לא שולט עליך, אלא חייב להיות ההפך – לצאת מהטבע חייב להיות שאתה שולט על הטבע, כלומר שאתה יכול לחזור לשנות את הטבע ממש. לכן המצוה הראשונה בתור הכנה ליציאת מצרים היא המצוה הזאת, להשתמש עם כל חכמת הטבע, "כי הוִא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"[סה], שזו חכמת מעשה בראשית ממש, סוד העיבור, כמו חכמתו שלמה שדיברנו קודם. ושוב, המשיח יצטיין בכך שהוא הפיזיקאי הכי גדול בעולם, ככה הרמב"ם כותב על פי פשט, הוא יותר חכם משלמה. ומה החכמה של שלמה? חכמת הטבע. הוא כמעט נביא בתורה כמו משה רבינו.

ושוב, מה החכמה? זו לא חכמת הטבע לשם טבע, לשם קתדרא באוניברסיטה של פיזיקה. זו לא חכמת הטבע כאן. זו חכמת הטבע לשם "מאן מלכי רבנן", כדי לשלוט על הטבע ולנתב-לשנות את הטבע, לבנות את הטבע. זה נקרא בנין בית המקדש. אם אין יהודי ששולט על הטבע הוא באמת פורץ, זהו כח הרסני. טבע הוא מלשון טובע, "טבעתי ביון מצולה"[סו], הוא מטביע את הכל. הכל טובע, נאבד ונחנק בטבע. וצריך לשלוט על הטבע על מנת להחיות-לבנות אותו. החומר גלם של הטבע הוא חומר גלם חיובי ביותר, רק צריך כח לבנות. ולא להיות משועבד לתהליך ההרס שיש בטבע. זו יציאת מצרים, זו חכמת שלמה וחכמת המשיח. אם כן, המצוה הזאת דוקא היא המצוה שניתנה לנו בתור הכנה ליציאת מצרים

מצות קדוש החדש^[סז], עליו נאמר ״׳אתם׳^[סח],

הסכמה שמיימית להחלטת הבית דין

נסתכל למטה בהערה מד:

[הפסוק אומר] ״אלה מועדי ה׳ מקראי קדש אשר תקראו אותם ([אבל הכתיב הוא חסר בלי ו. אז במקום "אותם" כתוב "אתם"^[סט]. "תקראו אותם במועדם", ואפילו כתוב בפרשה של המועדים שלש פעמים "א‍ֹתם" בכתיב חסר שקוראים את זה חסר כמו "אַתם"] אתם כתיב) במועדם״ (ויקרא כג, ד). ״תניא. הרי הוא אומר ׳אתם׳ ׳אתם׳ ׳אתם׳ שלשה פעמים (פסוק ב, פסוק זה ופסוק לז), לומר: [ומכאן דורשים חז"ל:] אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין, אתם אפילו מוטעין״. ר״ה כה, א.

איך שאתם קוראים את המועדים, כלומר איך שאתם קובעים את החדש – ככה המציאות "אפילו שוגגין... אפילו מזידין... אפילו מוטעין"^[ע]. כלומר, שהקב"ה מסר את הכח בידי חכמי ישראל לקבוע את המציאות, במצוה הזאת גופא של קידוש החדש.

אפילו שוגגים, ׳אתם', אפילו מזידים...״^[עא], וכידוע הספורים של חז״ל בענין זה,

יש כמה וכמה סיפורים שגדולי ישראל דרשו שישמרו את הקביעה שלהם, אף על פי שידעו שאולי זה לא הכי הכי נכון על פי כל הכללים, ואפילו לאחר כל החשבונות העמוקים. זאת אומרת, הקפידו מאד מאד לשמור על הקביעה של הבית דין, בגלל שגם למעלה בשמים מסכימים, ה' "גומר עלי", מסכימים לקביעת הבית דין, אפילו שוגג, אפילו מזיד, אפילו מוטעה.

בטחון היינו להרגיש שה' גומר עלי. אמרנו שבטחון פעיל הוא בטחון יוזם, "קום ועשה", וזה מתחיל מכך שאדם יש לו כח בנפש לקבוע מציאות אפילו בראיה שלו, בהסתכלות שלו על ידי תהליך שמתחיל מאמונה עד שמגיע לעינים, שיכול לפקוח את העינים ולראות את חזון האמונה שלו מתממש מול עיניו ממש.

זה דרך אגב קשור, כפי שגם דברנו בפעם הקודמת, למה שהרבי שליט"א מדבר מאד מאד בזמן האחרון[עב] שמה שחסר לנו לענין גילוי המשיח הוא רק לפקוח את העינים ולראות שהכל קיים – המשיח קיים, המשיח נמצא, וסעודת הלויתן נמצאת, יש לויתן, שור הבר, כל מה שרוצים הכל נמצא. רק הבעיה היא רק הבעיה שלנו, "לפתוח את העינים". עכשיו צריך לפתוח את העינים. שוב, יש לפתוח את העינים באופן פסיבי, סביל – 'אני פותח, תתן, תשפיע, תן לי את זה, אני רוצה את זה, תן לי את זה'. זה לא נקרא לפתוח את העינים. לפתוח את העינים זו פעולה פעילה, אקטיבית, לא פעולה סבילה. לפתוח את העינים כדי באמת לממש את היעוד, את החזון של המשיח, צריך עינים כאלה שהעינים פועלות על המציאות. שהעינים מעצבות, כמו צייר שמעצב, כמו פַּסל, וצריך כח בעינים לעצב את המציאות לפי האמונה. לא רק לומר ש'טוב אני פותח את העינים, עכשיו איפה המשיח?'. שוב, זה בדיוק הנושא שלנו כאן. איך לפתוח את העינים בסוף עם כח אדיר בעינים לראות את המציאות ממש מתממשת לפני העינים שלך כמו שרצית, כמו שהאמנת.

וכמובן שיש לזה עת רצון. אז מה שהרבי אומר הוא שעכשיו זה עת רצון לכך. אבל זה עדיין דורש עבודה עצומה של הבטחון מהסוג הזה. גם כאן בהקדמה לספר[עג] כתבנו שבכלל מדת הבטחון החזק – אין כמו הרבי מאז ומתחילת הנשיאות שלו יהודי שהוא דוגמא חיה לבטחון הכי חזק בקב"ה, לא רק אמונה. יש הרבה צדיקים שמצטיינים באמונה, אך בטחון מוחלט, ושוב, זה לא רק בטחון סביל, אלא בטחון פעיל, בטחון במשיח, "משיח עכשיו"[עד], אין דוגמא לאישיות שכל כך מתעצמת עם מדת הבטחון כמו הרבי. שוב, הסוף של הבטחון הוא כח בעינים ממש לפתוח עינים ומכח ההסתכלות ליצור. המשיח נמצא כאן אבל צריך לעצב אותו, בשביל לעצב אותו, כמו ליצור אותו, לשים את החלקים ביחד, צריך כח בעינים, והכח בעינים הוא כח של בטחון שמתחיל מאמונה, עמוק עמוק עמוק בעל מודע, ונגמר בהסתכלות על המציאות, ב"טוב עין"[עה].

"כזה ראה וקדש" – תהליך הקביעה הרצונית

והיינו שנאמר למשה רבינו ע״ה ״החדש הזה לכם וגו'״ – ״כזה ראה וקדש״^[עו]

על הפסוק של פרשתנו "החדש הזה לכם", חז"ל אומרים שמשה רבינו לא ידע איזו צורה של לבנה ראוי לקדש, מוכן לקדש, לכן הקב"ה הוציא אותו, הראה לו את הלבנה בחידושה, ואמר לו "כזה ראה וקדש". על פי פשט הכוונה שכל פעם שהלבנה נראית ככה היא ראויה לקדש. היא כבר לאחר המולד שלה, זה נקרא "הלבנה החדשה"[עז] של הח‍ֹדש החָדש ולכן מקדשים אותה, ומקדשים על פיה את הח‍ֹדש החָדש בבית דין.

עכשיו, יותר עמוק, מסבירים וזה היסוד של הענין שלנו, שהמשפט הזה של חז"ל "כזה ראה וקדש" שהוא פירוש על הפסוק, זה לא רק שה' מראה את הלבנה ואומר שכל פעם שתראה כזאת לבנה היא ראויה לקדש, אלא שאתה תעשה, תעבוד, כל העבודה הפנימית שלך, תעשה את כל החשבונות שלך. וברגע שאתה מוכן ושאתה מחליט שברגע הזה ראוי, כלומר שהלבנה היא ודאי וודאי נמצאת עכשיו מוכנה, כמו שהיום הרבי אומר שהמשיח ודאי נמצא[עח], ברגע שאתה לפי האמונה שלך, לפי הרצון שלך, לפי השכל שלך, כל המרכיבים האלה, כמו שנראה בהמשך, כשאתה תחליט שעכשיו הלבנה ראויה אז "כזה", אתה תיצור, כאילו בתוכך אתה תיצור את הצורה הזאת של הלבנה, "כזה", ואחר כך תפתח עינים ותראה אותה כמו שאתה ציירת, בדיוק כמו שאתה עיצבת אותה בתוך הנפש שלך פנימה. כלומר שיש כח בידך משה רבינו, וככה כל חכם הוא ניצוץ של משה רבינו[עט], יש לך כח "כזה ראה וקדש".

מנורה-שקל-החדש – שלשת הדברים שמשה נתקשה בהם

כידוע שהיו שלשה דברים נעלמים ממשה רבינו, שהקב"ה היה צריך להראות לו, שהראשי תבות שלהם הוא משה בעצמו, שזה נוגע – ככה מוסבר[פ] – לעצמותו של משה רבינו, שהוא "גואל ראשון והוא גואל אחרון"[פא], והם המנורה והשקל (מחצית השקל) והחדש, שלשה דברים שמשה רבינו נתקשה כביכול. מה הכוונה נתקשה? שהענין כאן כל כך עמוק שהוא אפילו יותר עמוק מהשכל של משה רבינו, משהו נעלם, ברדל"א, ברישא דלא ידע ולא אתידע. לכן הקב"ה צריך להראות לו את זה.

צורת המנורה והשקל של אש עליו כתוב "זה יתנו"[פב], לומדים[פג] זאת מהמלה "זה", נבואת משה רבינו היתה ב"זה"[פד], "זה יתנו", הקב"ה היה צריך להראות את השקל. לכאורה מה הבעיה בשקל? קצת יכול להבין שמנורה קצת קשה להבין, כל המרכיבים, כל הקישוטים, התכשיטים של המנורה זה מסובך ומורכב, אבל שקל זה משהו פשוט ביותר, מה הבעיה לראות שקל, שהקב"ה צריך להראות לו את השקל?

זה ודאי לא החיצוניות של השקל, אלא זהו הכח הרוחני של השקל הזה "לכפר על נפשותיכם"[פה] של בני ישראל, הפעולה של השקל, הכח האדיר ששקל אחד קטן, מחצית השקל, יכול לכפר על עם ישראל. ואיך ששתי מחציות השקל מצטרפות יחד, בסוד "חצוצרת"[פו] – "שתי חצאי צורות"[פז], ליצור צורה אחת שלמה של "יחוד קוב"ה ושכינתיה בתחתונים". אז כל זה בשקל גם כן – הקב"ה צריך להראות למשה ממש מוחשי.

ו"החדש". והראשון ביניהם הוא "החדש", אלו ראשי תבות משה כתוב, שלשה דברים שה' הראה – מנורה שקל החדש. גם על החדש כתוב "החדש הזה לכם" – "כזה ראה וקדש". זה שהקב"ה מראה לו אין הכוונה שהוא מראה לו מציאות חיצונית, הוא מראה לו, נותן לו כח בנפש שלו, ליצור-לצייר, כמו שעל הקב"ה כתוב "ואין צור כאלהינו"[פח] – "אין צייר כאלהינו"[פט], שצייר בשר ודם יכול רק לצייר צורה אחת, מה שאין כן הקב"ה "צר צורה בתוך צורה"[צ], הוא צר גוף וצר נשמה שמחיה את הגוף, את זה צייר בשר ודם לא יכול לעשות.

הכח הזה לצייר, לעצב מציאות ואפילו מציאות של צורה בתוך צורה, לא פסל חיצוני שהוא עבודה זרה, אלא צורה חיה ממש. וחיה בחיי החיים, בחיים אלוקיים, זה הקב"ה ממשיך ונותן למשה רבינו כח בנפש שלו, גם במנורה. צריך להסביר כל אחד בפני עצמו באריכות, ואין כאן המקומו. גם במנורה, ליצור את המנורה, מה זה ליצור את המנורה? בקיצור זה ליצור את נשמות ישראל, אף על פי שיש כאן שבעה קנים, אבל כל קנה וקנה הוא סוג מיוחד של נשמות, והייתי חושב שיש אולי הפסק ביניהם, פירוד ביניהם חס ושלום. לא! אסור, הכל צריך להיות "מקשה אחת"[צא] ממש, בתוך מקשה אחת ליצור את הצורה הנפלאה הזאת עם כל הקנים ועם כל התכשיטים והכל – של כנסת ישראל.

שוב, זה שהקב"ה מראה למשה רבינו צורת המנורה הכוונה שהוא נותן בו כח לצייר, ולפי הציור שלו ככה לקבוע את המציאות לגבי יפי, היפי של המכלול של עם ישראל. הוא המנהיג של עם ישראל והוא עושה מעם ישראל מנורה אחת יפיפיה. כידוע שהיפי העיקרי בכל המקדש, בכל התורה כולה הוא יפי המנורה, וזה היפי של עם ישראל, של כנסת ישראל, על כל שבעה קנים שלו. הכל "מקשה אחת", הכל "ככר זהב טהור"[צב]. זו המנורה.

מה זה השקל? שוב, השקל זה איך בכח הצדקה והשקל הזה לכפר ולתקן את הנפש, לתקן את כל הפגמים, ואיך בכח שתי מחציות השקל להצטרף-להתחבר יחד, בסוד "חצצרות", זה הסוד בקבלה של "חצוצרות" – "שתי חצאי צורות". וכן, איך שכל אחד בעם ישראל, במחצית השקל שלו מתחבר עם החצי השני, שזה לא רק החצי שעוד יהודי נותן, אלא החצי שהקב"ה נותן כנגדו[צג]. כלומר שנעשה כאן יחוד של קוב"ה ושכינתיה, השכינה שהיא הנשמה של כל יהודי, ובכך הנשמה מתכפרת, כל הפגמים עוברים מתבטלים. ה' "נשא עון"[צד], "כובש עון"[צה]. זו מחצית השקל, שגם צריך להראות זאת מוחשי למשה רבינו, שהוא גם כן יוכל בנפש שלו לעשות זאת. הקב"ה מפקיד את הכח הזה, מוסר את הכח למנהיג הדור כדי שהוא יעצב את זה, בהסתכלות שלו.

ובסוף זה "החדש". מה זה "החדש"? כמו שאמרנו קודם "החדש" הוא הכח להשתלט על הטבע כולו, על כל העולם כולו. לכן צריך את זה דווקא כראשון לפני יציאת מצרים, כדי לשבור את קליפת מצרים, שקליפת מצרים היינו המוגבלות, הכבילה של הטבע, שאי אפשר להשתחרר מהטבע. אז מה הפירוש "כזה ראה וקדש"? שוב, "כזה ראה", תראה לא לפי המציאות, לפי הרצון שלך שקובע את המציאות, ש"כזה", בדיוק "כזה" תצייר ותראה אותו במציאות, ובאותו רגע ממש שתראה אותו תקדש אותו. זה הכל פעולה פנימית-נפשית, שהקב"ה מראה, כלומר מעניק למשה רבינו, וכך למשה רבינו שבכל דור ודור[צו], וכל יהודי יש לו ניצוץ של משה רבינו[צז], שהוא גם כן יכול לקיים בעצמו "כזה ראה וקדש".

ד. שינוי המציאות על ידי כח ההסתכלות

חוק האי ודאות וחוק הודאות

– דהיינו שתחליט אתה לראות ״כזה״,

מה זה "כזה ראה וקדש"? לא בצורה סבילה, אלא בצורה פעילה – "כזה ראה וקדש", שתחליט, נקרא החלטה בנפש, החלטה ובטחון הם שתי מדות תואמות, וכדי להחליט צריך לבטוח. מי שאין לו בטחון הוא גם כן מחוסר כח ההחלטה.

ואזי [באותו רגע שאתה רואה "כזה" לפי ההחלטה הפנימית שלך אז] ״קדש״

שוב, ההחלטה הפנימית היא מונחית על פי אמונה ורצון ושכל בסוף. אם היא לא מונחית על פי שכל יש בעיה, וזה לא יתקיים דווקא בסוף, זה מה שנסביר בהמשך. צריך להיות כאן שלבים: לפני שאדם רואה צריך להיות שלב של אמונה קודם כל, אחר כך שלב של רצון, ובסוף שלב של שכל, בסוף לפני שהוא רואה ממש. ובתוך השכל הכל מצטייר עד הפרט האחרון, "שיער בעצמו בכח"[צח], זה כמו הקב"ה, יהודי הוא שותף של הקב"ה[צט], על הקב"ה כתוב "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", קודם הוא רואה את הכל בתוך עצמו, "בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים"[ק], "אסתכל באוריתא"[קא], כמו שאוריתא בתוך עצמו, ולפי זה "ברא עלמא" בחיצוניות, וככה כל יהודי. הוא מסתכל כביכול בתוך התורה החקוקה, האותיות החקוקות אצלו בנפש, וכאשר הוא רואה את הכל ברור בתוך עצמו יש לו כח לפתוח עינים, לפקוח עינים ולקבוע את המציאות החיצונית ממש לפי הדמות הפנימית.

כאשר באמת תראה לפי החלטתך הפנימית והעצמית. והיינו שהחכמים נעזרים ב״חשבונות״ על מנת לבא לידי החלטה איתנה וד״ל)

בשביל מה כל החשבונות של מעשה בראשית, של סוד העיבור, של הלוח העברי? אז שוב, זה השלב של השכל, כדי פנימה לבוא להחלטה איתנה שבאמת עכשיו ברגע הזה ראוי לקדש את החדש. זאת אומרת, החשבון הוא לא יכול לקבוע עד הסוף. גם ידוע היום בפיזיקה, באסטרונומיה, שממש אי אפשר בכלל לקבוע בדיוק איך תיראה הלבנה. ולכן באמת זה נותן כח. יש עוד חוק היום שיודעים, בפיזיקה המודרנית, שהוא בדיוק הענין הזה, וזה גם מרומז כאן בהמשך, וקוראים לכך "חוק האי ודאות", שלפי אותו חוק באמת בפירוש הבן אדם המשקיף על המציאות הוא משנה את המציאות. המשקיף מתערב בתוך המציאות של הטבע ובכך הוא משנה. לא תמיד הוא יודע מה שהוא משנה. החוק הזה פשוט אצל הראש הגוי, מי שחושב על החוק הזה באמת הוא מכנה את החוק "אי ודאות" – היות שאתה מתערב, אתה מקלקל את העסק, אתה נכנס-שם רגל בתוך העסק, אתה מקלקל אותו, ממילא הוא לא יכול להיות ודאי לגבי מה שקורה כאן, בגלל שאתה בעצמך תוך כדי ההסתכלות שלך אתה מקלקל את כל העסק. ככה זה נתפס במדע החיצוני.

מה שאין כן בפנימיות – הכח של ההסתכלות הוא כח של ודאות, ודאות כמו שאני רוצה. זאת אומרת, בחיצוניות החוק הזה בעצמו נקרא "אי ודאות", ובקדושה זהו חוק הודאות של הנפש. כלומר, שהנפש יכולה ודאי לקבוע דווקא מה שהאדם רוצה, בגלל שיש לו את הכח הזה בעינים שלו, בהסתכלות שלו. ושוב, זה לא עינים, זו לא הסתכלות חיצונית, אלא זו הסתכלות של אמונה, רצון ושכל טוב. לכן שוב, מכאן אפשר להבין למה החכמים נעזרים בהחלטה שלהם על ידי חשבונות של טבע ממש. אבל הם רק נעזרים, כדי להגיע לרגע של החלטה, וההחלטה אחר כך קובעת את המציאות, דרך גוף האשה בישראל, כמו שהסברנו קודם.

הבטחון – סוד הבחירה החפשית

בסוף הסוגריים כאן אנחנו חוזרים לתחלת המשפט שבתחלת הסעיף בעמוד צ:

של ההסתכלות בטוב, ארבעה שלבי מודעות בנפש היהודי [שפירטנו קודם]: א. אמונה, ב. רצון, ג. שכל, ד. ראיה, וכדלקמן. הכח של קביעה רצונית הוא אמיתת הענין של הבחירה החפשית שבנפש היהודי.

על הדבר הזה, הכח הזה כתוב שיהודי יש לו בחירה חפשית[קב], שהוא לא כבול. על הדבר הזה כתוב שבחירה חפשית כזאת אין לגוי[קג], זה באמת ההבדל בין יהודי לגוי. לכן הרבה פעמים אומרים שלגוי אין בחירה חפשית, כלומר שהוא לא יכול לבחור לשנות מציאות. הבחירה חפשית של יהודי היא בחירה חפשית אמתית שיכול לבחור לשנות את המציאות ממש. זהו בטחון, שמתחיל מאמונה קודם כל, כמו שנסביר.

נמצא שמדת הבטחון בנפש וכח הבחירה החפשית להתוות את קוי המציאות [לנתב-לנווט את המציאות], עולים בקנה אחד.

בחירה ובטחון לפי זה הולכים ביחד. ידוע שיש תמיד בעיה בפילוסופיה גם בין החוקרים היהודים כמו הרמב"ם וכולם להסביר את מה שלכאורה יש סתירה וניגוד בין ידיעת ה' לבין בחירת האדם[קד]. עכשיו לעניננו, אנחנו כאן מדברים על אמונה ובטחון. אז לפי מה שעכשיו יוצא לנו – האמונה היא האחיזה בנפש, הקשר בנפש לידיעה המוחלטת של הקב"ה, וממילא לזה שמה שהקב"ה עושה הוא ודאי הטוב המוחלט. לפי דְּבָרנו עכשיו אמונה בנפש מתקשרת לידיעת ה' בכל. בעוד שבטחון בנפש הוא השורש של הבחירה החפשית של היהודי.

אם כן, אם כי ששני הדברים האלה נראים קרובים מאד – אמונה ובטחון – לכאורה מדת הבטחון היא ההמחשה של האמונה, התוקף של האמונה, אף על פי כן רואים שזה ממש כאילו אחיזה בשני קוטבים הפוכים. אמונה בידיעה ה' ובטחון בבחירת האדם. כמובן שבחירת האדם מושרשת באמונה, כלומר שהבחירה הזאת גופא יוצאת מהידיעה המוחלטת של הקב"ה. וכמו שכל החוקרים אומרים שהבעיה הזאת של הידיעה והבחירה, גם "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", שמאד קשה להסביר את זה. גם הרמב"ם כותב שבשביל להסביר את זה צריך בלי סוף של נייר ודיו כביכול^[קה]. הניגוד, ואצלנו זה הרבה יותר השלמה, ההשלמה בין האמונה לבין הבטחון, דהיינו בין הידיעה של ה' לבין בחירת האדם, אין לך נושא יותר עמוק מזה, אם כי שזה נראה פשוט מאד, שיש אמונה ויש בטחון. זה בעצם הדבר הכי הכי עמוק בכל התורה כולה, בכל העולם כולו.

הבטחון, איפה, מתחיל מנקודת האמונה [הבטחון בעצמו יוצא מהנקודה של האמונה הפשוטה בה'], אך מורידה [מורידהּ כאן מפיק בה'. מורידה את האמונה] ומנחה [היא מנחהּ, מפיק בה', את האמונה] ל[תוך]רצון [זאת אומרת, הכח של הבטחון הוא לקחת את האמונה, את נקודת המוצא של האמונה ולהוריד אותה קודם לרצון, ואחר כך] ולשכל שבנפש ועד להסתכלות של ממש במציאות [בתוך המציאות], הסתכלות פעילה^[קו] שבעצם קובעת את המציאות שרואה [הסתכלות כזאת שה-הסתכלות קובעת] (וכידוע היום, מעין תופעה זו, במדעי הטבע^[קז] [זה מה שאמרנו קודם – "חוק האי ודאות". רק שאצלנו זה "חוק הודאות".]):

השפעת הפה-חטם-אזן-עינים-מצח והסתכלות הבת יענה

נראה בהערה מז: כאן המקור בכתבי האריז"ל שיש באמת כח פעיל בעינים, והדוגמא שהאריז"ל מביא היא מעוף, מבת היענה, הבת היענה המקורית שספק אם יש לנו אותה היום בטבע. הבת היענה האמתית היתה דוגרת על הביצים שלה, לא ישבה עליהן, רק הסתכלה עליהן. כלומר, החימום-הדגירה רק מכח העינים-ההסתכלות, לחמם את הולדות שלה. כלומר, שיש אמא כזאת שהיא לא צריכה להיות בבחינת "והאם רבצת על האפרחים"[קח], נגיעה ממש, רק מספיק להסתכל, שבהסתכלות היא מעבירה את כל החום הנדרש לפתח ולטפח את הבנים שלה. כך כתוב בכתבי האריז"ל:

ראה עץ חיים שער ח פרק א: ״...אין כל כך הבל בעין כמו בג׳ המקומות הנ״ל (אזן, חטם, פה)...

בשער אח"פ, אחד מהשערים של הספר עץ חיים של האריז"ל. אח"פ הוא ראשי תבות אזן חטם פה. הוא כותב שם שהכי הרבה הבל ממשי יוצא מהפה, פחות ממנו מהאף-מהחטם, פחות ממנו מהאזן. יש גם כן אדים כביכול שיוצאים מהאזן, ועוד פחות – אפילו באין ערוך פחות – מהעין. יש גם אדים כביכול שיוצאים מהעין.

ואם כבר הזכרנו את זה, אז יש עוד מדרגה, עוד יותר פחות – מהמצח. יש גם כן, משהו, איזה כח, קרינה שיוצאת מהמצח. אבל הממשות של הקרינה מהמצח היא פחות מזאת של העינים שפחות מזאת של האזן וחטם ופה. אם כי שההבל הכי מורגש, הכי מגושם הוא מהפה, בכל זאת הטווח שלו להתפשטות הוא הרבה יותר קצר מאשר ההסתכלות. להפך, כל מה שההבל דק יותר ככה הוא מתפשט, וגם במהירות עצומה יותר. הגלים של הפה והחטם והאזן, הדרגה הכי גבוהה באזן – הוא נע במהירות הקול. העין היא כבר בלי שום ערך. מה שיוצא מהעין הוא אור, ואור הוא כבר מהירות האור, שאין לזה בכלל שום ערך, כלומר שזה דילוג גמור מהבל האזן לאור העינים, אם כי שהוא פחות ממשי בהרבה, אבל היא הנותנת.

מהמצח כתוב עוד יותר[קט]. מה שיוצא מהמצח הוא לא אור, זו הארה בעלמא, והיום גם בפיזיקה יודעים שיש כוחות, במיוחד הכח העיקרי שהיום מקובל דווקא בעשור האחרון, או רק ממש בשנים האחרונות, שיש בכח הגרביטציה-כח המשיכה, ה"חלקיק" שלו כביכול, אפשר לשים אותו במרכאות, הוא נוסע יותר מהר ממהירות האור. כלומר, שיש כן מציאות בפיזיקה, כמובן עדיין מאד מאד קשה להסביר ולהבין זאת, יותר באין סוף מאשר מהירות האור. עד הזמן האחרון היה מקובל שבעולם שלנו הגשמי הכי מהר הוא האור, והיום כבר מקובל אחרת, שיש יותר מאשר מהירות האור, עד אין סוף. בקבלה מה שמקביל בטבע לגרביטציה, לכח המשיכה, הוא כח המצח. לכן מה שיוצא מהמצח הוא יותר עד אין סוף אפילו מאשר מהירות האור. מה שיוצא מהעין זה אור, אז בעולם הגשמי הוא באמת מהירות האור. מה שיוצא מאזן זה קול, מציאות הקול ומהירות הקול, וכך הלאה. זו רק הקדמה מאד מאד יפה וחשובה של כתבי האריז"ל שקשורה לגמרי עם חכמת הטבע היום.

לעניננו הוא אומר שאף על פי שהממשות של האדים כביכול שיוצאים מן העין, או אור שבוקע ויוצא מהעינים, זה פחות מאח"פ:

אבל עכ״ז מצינו קצת כח בהסתכלות העין, כנראה בחוש העין בטבע כענין ביצת בת היענה [הנה כמו שאמרנו קודם, שביצת בת היענה, היענה-האמא דוגרת רק מכח ההסתכלות בלבד]... וזה יורה היות כח ממשות בהסתכלות העינים...״.

ה. בירור החזון, רצון מיידי להגשמתו, הברקות השכל ופקיחת העינים

אמונה ורצון בעל מודע

עכשיו אנחנו נעבור בקיצור על ארבע המדרגות, ארבעת השלבים. זה עיקר הנושא כאן של כל השיעורים האלה, שהשם שלו קבענו – "קביעה רצונית". זהו מקור כח הבטחון בנפש, וממילא הוא מקור כל כח הבחירה החפשית של היהודי. בכל שלב יש מה לעשות ויש מה לברר. בקיצור נמרץ, האמונה, מה עושים באמונה? קודם כל צריך להמשיך את האמונה והרצון, ששני השלבים הראשונים האלה הם מצד עצמם בעל מודע[קי], כלומר לא מודעים לאדם בכלל. אז קודם כל צריכים להיות מודע לאמונה ולרצון. כל יהודי מאמין, אנחנו "מאמינים בני מאמינים"[קיא], אבל לא כל אחד יודע שהוא מאמין, כידוע, כמו שרואים במציאות שלנו היום, שלא כל יהודי יודע שהוא מאמין. כלומר שהאמונה באמת נמצאת עמוק באיזה מקום, עמוק עמוק בתת מודע שלו, בעל מודע שלו.

אותו הדבר לגבי רצון. הרי זה פסק דין של הרמב"ם, הרמב"ם פוסק[קיב] ומביאים את זה תמיד, הרבי תמיד מביא את זה[קיג], שכל יהודי רוצה באמת לקיים את כל המצות. יש אמונה לחוד ורצון לחוד. אמונה זו אמונה פשוטה במציאות ה' ככל יכול, במציאות ה' כהכל, שה' הוא הכל והכל זה ה'[קיד], שאמונה כזאת קשה מאד מאד לבטא אותה. לכן רוב האנשים לא מודעים לאמונה היסודית של יהודי, שבעצם ה' זה הכל והכל זה ה', בדרך נפלאה מן השכל לגמרי. אחר כך יש דבר שני, שכל יהודי הוא רוצה, הוא רוצה בתורה. קודם הוא מאמין בתורה, הוא רוצה לקיים את התורה, עכשיו בפועל ממש. לא תמיד הוא יודע מזה. יש לפעמים צורך לכפות אותו עד שהוא יאמר "רוצה אני". זה מה שהרמב"ם כותב, שאפילו בדרכי כפיה לפעמים, שהיום כידוע זה לא עניננו, כמו שהרבי מדגיש כל הזמן, שלא שייך היום כפיה, רק הכל בדרכי נעם[קטו]. בכל אופן, יש לפעמים שמשהו קשה קורה ליהודי ובכך הרצון היהודי שלו מתגלה, שבעצם כל יהודי רוצה ודאי ללכת בדרך ה', בדרך התורה, לקיים את כל המצות. שוב, בדרך כלל זה מוסתר ונעלם מן העין, מן המודע.

שכל זה כבר שכל, שכל זה כן מודע. יש אחד עם פחות שכל, אחד עם יותר שכל. אחר כך ראיה, כל אחד רואה מה שהוא רואה. רק שבדרך כלל לא זוכים לראות את מה שהיינו מסוגלים לראות. אם הכל היה מתוקן היינו רואים עולם אחר לגמרי. ככה אנחנו רואים רק את השטח של המציאות, הקליפה. מה שאדם רואה, שהנפש שלו לא מתוקנת, הוא רואה רק את הקליפה של כל העולם, הקליפה החיצונית, לפנימיות הוא לא יכול לחדור.

בירור החזון באמונה ועכשוויות הרצון

חוץ מזה שצריך קודם להמשיך את האמונה והרצון למודע, שלא יישארו בעל מודע, בתת מודע, יש גם עבודה פרטית בכל אחד. העבודה של אמונה היא עבודת בירור החזון, כמו שעכשיו אנחנו נסביר אמונה תמיד משתייכת לדבר שעוד לא במציאות, כלומר עוד לא ממשי, רק בעתיד, הוא במציאות אבל במציאות העתידה. אצל הקב"ה העבר, ההווה והעתיד הכל כאחד[קטז], אז לגבי הקב"ה העתיד הוא מציאותי בדיוק כמו ההווה, בדיוק כמו העבר, הכל מציאות. בלשון הקדש, בעברית, המילה "עתיד" הוא מוכן ומזומן[קיז], כלומר שהוא העלם, אבל שהוא ישנו במציאות, הוא עתיד להיות. הפירוש של עתיד, ככה מסבירים המדקדקים, בעברית עתיד פירושו מוכן, "הנני מוכן ומזומן". האמונה היא תמיד בעתיד, אחרת זו לא אמונה, זו ידיעה. העתיד הוא חזון, הוא יעוד, העבודה של אמונה היינו לברר את החזון שלי.

כמו שיש הרבה סיפורים והרבה מאמרים, נזכיר אחד מהם, זה הווארט המפורסם של הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל, הקדושת לוי, שהיה אומר[קיח] שבשבת חזון, השבת לפני תשעה באב, כל יהודי זוכה בשרש הנשמה שלו על כל פנים לראות את בית המקדש השלישי בנוי ומשוכלל עומד על תילו, בבחינת "מקדים רפואה למכה"[קיט], שבת שלפני תשעה באב. החזון הזה מתרחש בתוך האמונה. המקום שרואים את החזון הזה הוא בדרגה בנפש שנקראת אמונה, שהיא רדל"א בקבלה, הראש הכי עליון של הכתר, שמה יש חזון. זהו בגלל שהאמונה היא אמונה בעתיד. שוב, העתיד אצל הקב"ה הוא בדיוק הווה כמו העבר וההווה, אצלנו זה עתיד.

אחר כך, מהו רצון? לאחר שהחזון הזה מתברר לי, שהאמונה שלי היינו החזון שלי, היעוד, לאחר שזה מתברר, שזו היא עבודת האמונה, השלב הב' הוא לקרב נפשית את העתיד להווה. מה זה רצון? רצון זה שאני רוצה את זה עכשיו. לפני שאפשר לרצות צריך במה לרצות. יכול להיות שאדם נשאר הרבה הרבה זמן, שנים וחיים שלמים יכול מאה ועשרים שנים רק להישאר הכל בתחום האמונה, מה הכוונה בתחום האמונה? שהוא מברר לעצמו את החזון שלו. יש עבודה של בירור חזון. כל העבודה של בירור חזון היינו בירור האמונה, שלא תהיה שמה תערובת של אמונות טפלות. מה זה אמונות טפלות? חזון משובש, אוטופיה משובשת. כל אחד יש לו את חזון האוטופיה שלו, המושלם, אבל גם שמה יש סיגים. יש אמת ויש פסולת. לתקן את האמונה הכוונה היא להפריד את כל סיגי האמונות הטפלות מהאמונה הברורה-האמתית, ולהישאר עם חזון ברור ואמתי "וכעצם השמים לטהר"[קכ], חזון מושלם על פי תורה. זו אמונה.

הסימן לרצון אמתי – הברקות השכל

השלבים האלה קורים באופן שאחד יוצא מהשני כאילו בדרך ממילא. באותו רגע שהחזון מתברר לגמרי, זה נותן, היא הנותנת נפשית, שאם החזון ברור אני כבר רוצה את זה עכשיו. כל זמן שאני עובד עם החזון, לברר את החזון שלי אני לא יכול לרצות אותו תכף ומיד ממש, כמו הביטוי של הרבי שעכשיו "נאו"[קכא]. המילה הזאת "נאו", עכשיו, "משיח עכשיו", "תכף ומיד ממש", וכיוצא בביטויים האלה, זה סימן שנפשית עברתי את האמונה, שהאמונה היא עיצוב או בירור החזון, ובאותו רגע שהחזון שהוא עדיין בעתיד, מושלם אצלי בנפש, בפנימיות הנפש, זה ממילא נותן לי תוקף רצון שאם יש לי את החזון ברור, אז צריך להתחיל את זה מיד, בשביל מה לחכות?! "זריזין מקדימין למצות"[קכב], ברגע שיש מצוה לפני וזה ברור לי, אז צריך להזדרז לקיים אותו.

אם כן, מה זה רצון? רצון זה לקחת את האמונה ולהיאחז כביכול בעתידיות שיש באמונה על מנת לקרב את זה מתוקף הרצון להווה, שזה יתממש, אני כבר רוצה שהדבר יתממש. הרצון הוא שהדבר הזה יתממש לי.

מה זה שכל? עד כאן לא מספיק. אחר כך צריך שלב ג', שזה שכל, "שכל טוב"[קכג]. דהיינו שיש לי חזון מבורר, חזון ברור "כעצם השמים לטהר", ואחר כך יש רצון חזק שהחזון הזה יתגשם בפועל ממש, הסימן שהחזון עם הרצון אמתיים הוא האם זה מפרה את השכל שלי, האם זה מחדש לי כל הזמן את השכל. הסימן לכך שהדבר הוא אמתי וגם מציאותי הוא בהפריית השכל. כלומר, בלשון החסידות והקבלה שיש לו "נביעת האין סוף"[קכד].

בתוך הרצון יש "כח המשכיל". אם רצון הוא אמתי יש בתוך הרצון, כאילו בתוך מעטף הרצון גרעין שנקרא מח סתום, "מוחא סתימאה"[קכה], שבלשון החסידות נקרא "כח המשכיל"[קכו], שהרצון הזה, המיידי, ה"תכף ומיד ממש", התקיף הזה, יש בתוכו כח להוליד, להפרות את השכל. ואם אין לו כח להפרות את השכל – סימן שהוא לא מתוקן הרצון הזה, הוא דמיוני עדיין, הוא חיצוני, הוא "אנא אמלוך"[קכז], הוא עדיין ישות. הסבה לכך היא שבשביל הפריית השכל צריך בטול בנפש[קכח]. שכל זה חכמה, וחכמה זה כח-מה, בטול[קכט]. אז אם הרצון הזה זה רצון של אני אמלוך, "אנא אמלוך" – הוא לא מפתח בתוכו את ה"מוחא סתימאה" בלשון הקבלה, שהוא "כח המשכיל", להוליד חדשות בשכל, הברקות, בתמידיות ממש, בבחינת "נביעת האין סוף", זה הביטוי בחסידות. מה שאין כן הסימן של רצון אמתי-בריא שיש בתוכו את ה"כח המשכיל" ואז השכל שלי מתחיל להתפתח.

חטא שלמה בשהיה מבניית בית המקדש

זה כמו שלמה, אותו סיפור שסיפרנו בתחילת השיעור, ששלמה מאז ומתמיד היה לו חזון של המקדש, שהוא רוצה לבנות. כל אוות נפשו של שלמה המלך היתה לבנות מקדש לה', להגשים את כל אוות נפשו של אבא שלו, של דוד המלך, שכל החיים הקדיש להכין את החומרים, הוא בעצמו רצה לבנות את הבית, רק שה' אמר לו 'לא אתה, רק הבן שלך יבנה'[קל]. מאז ומתמיד שלמה המלך התחנך על ברכי היעוד והחזון של המקדש. אז האמונה והחזון ודאי ברורים מאד אצלו.

לאחר מכן במציאות, כשהוא מולך, המלכות היא בעיקר כתר הרצון[קלא], שהוא רוצה את זה מיד. לכן חז"ל אומרים שהעובדה ששלמה המלך שהה בבניית בית המקדש נחשבת לו כחטא. הוא מלך רק בגיל 12, בסך הכל ילד בן 12 כשהוא מלך,  ישב "על כסא ה' למלך"[קלב]. את בית המקדש הוא התחיל לבנות רק כעבור 4 שנים, בגיל 16, ולקח לו לבנות אותו 7 שנים[קלג]. חז"ל אומרים שמה שהוא חיכה 4 שנים, אפילו שזה קשה לחשוב שילד בגיל 12 כבר יתחיל במשימה העצומה הזאת לבנות את בית המקדש, שזה גם תלוי בקשרים בין לאומיים, עם כל העולם כולו, גם ילד בן 16 היום לא יבנה את בית המקדש, אבל כל שכן ילד בן 12 שיבנה את בית המקדש, אף על פי כן חז"ל אומרים שזה לחטא נחשב לו. ברגע שהוא מלך בגיל 12, הרי האמונה והחזון היו ברורים לו. מה זה מלכות? הרגע הראשון של המלכות, לשבת על הכסא, זהו רצון, כתר רצון. ומה זה רצון? זה מיד, תכף ומיד ממש.

איך יודעים שהרצון היה נכון, בגלל שבאותו חלום שלו, כמו שהסברנו קודם, הוא קם-התעורר מהחלום, פתאום הקשיב ושמע את שפת האילנות והעופות, כלומר שהיתה לו הפריה שכלית. והפריה השכלית, נביעת האין סוף, זה הכל נובע מתוך החלום של המקדש, אם שהוא מודע לכך או לא מודע. באמת הוא הלך לגבעון לפני החלום והקריב אלף קורבנות. זו גם כן פעולה של עבודת המקדש, תכלית היעוד של המקדש זה מקום להקריב[קלד], כלומר להתקרב-להתדבק על ידי עבודת הקרבן בקב"ה, "רזא דקורבנא עולה על רזא דאין סוף"[קלה].

אם כן, זה שכבר בגיל 12 החכמה, השכל היה מופרה עד כדי שיחת העופות וכו', זהו סימן שגם הרצון בסדר. ולכן מה שהוא שהה וחכה 4 שנים להתחיל את הבנין, יש בזה פספוס, ככה חז"ל אומרים, יש בזה כבר חטא. ואחר כך שהוא כן התחיל זה היה באותו יום שהוא נשא לאשה את בת פרעה[קלו], וזה להוסיף חטא על גבי חטא. "על אפי ועל חמתי"[קלז], הקב"ה אמר שהיו שתי שמחות באותו לילה, שמחת המקדש ושמחת נישואי בת פרעה[קלח]. אז כל הבית וכל העיר הזאת הם "על אפי ועל חמתי", שכבר עלה במחשבה של הקב"ה להחריב את הבית הזה, אם כי שהוא השרה את השכינה שם, "ה' אמר לשכן בערפל"[קלט].

בעצם עוד לפני נישואי בת פרעה, החטא הראשון שחז"ל אומרים הוא ששלמה חכה 4 שנים. מ‑12 עד 16, להתחיל את הבנין. גם בכיבוש הארץ חז"ל מאשימים את יהושע[קמ], כובש הארץ, גם כן ברשלנות, בזה שהוא כבש יותר מידי איטי. הוא לא הזדרז בכיבוש הארץ. ואחר כך גם כן, דוד המלך שהוא החליט שהוא רוצה לבנות את הבית – ה' הזדרז לנבא את הנתן הנביא שעל הבוקר יבוא אליו ויאמר לו שלא אתה תבנה, רק הבן שלך יבנה[קמא]. למה הוא כל כך הזדרז? חז"ל אומרים וככה כתוב בפסוקים. חז"ל מסבירים[קמב]  את זה שדוד הוא אדם זריז. ככה הקב"ה אמר לנתן הנביא 'האדם הזה שיש לך עסק איתו הוא אדם זריז, אם לא תרוץ ממש מהר על הבוקר לומר לו אז הוא כבר ישכיר פועלים ויתחיל בבנין', זאת אומרת, הוא לא מחכה רגע, דוד המלך. מה שאין כן שלמה כן חכה.

לימוד עניני משיח וגאולה מברר את החזון

מה עכשיו למדנו? אנחנו מסבירים כאן שאמונה היא בירור החזון, אחר כך הרצון זה לקרב זאת להווה, כמה שיותר – "נאו", "תכף ומיד ממש". אבל הסימן שזה אמתי הרצון הזה, ושבאמת יש עת רצון, זה ההפריה השכלית, מה שנקרא "נביעת האין סוף". ודוקא בענינים השייכים לאותו חזון, לאותו יעוד.

למשל היום הרבי אומר שמה אפשר לעשות בשביל לקרב, להחיש את המשיח – צריך ללמוד נושאים בתורה ששייכים לגאולה, למשיח[קמג]. עכשיו, ללמוד את הנושאים של הגאולה לכאורה לפי איך שאנחנו מסבירים עכשיו זה שייך לשלב א'. זה שכל אחד ואחד בנפש שלו, בעין השכל הפנימית שלו, לא בעין החיצונית, אלא בעין הפנימית, בעין האמונה שלו, יברר לעצמו את החזון, שזה שלב א'. אם באותם נושאים של מלכות וגאולה ומשיח האדם יזכה לנביעה של חידושי תורה, חידושים אמתיים, זה כבר שלב השכל.

עוד הפעם, רק שנבין את הפשט. זה שעכשיו אומרים לנו שהדבר שהכי עומד על הפרק הוא להתעסק בעניני משיח וגאולה, ללמוד את הנושאים האלה, אז קודם כל זה כדי לברר את האמונה בעצמה, במה אני מאמין? למה אני מחכה בכלל? מה החזון שלי? מה אני רוצה? לא רוצה ברצון התקיף הקרוב, אלא ברצון התכליתי אפילו לטווח ארוך, מה אני רוצה? אז בשביל זה גם כן צריך ללמוד תורה.

אחר כך, כאשר זה מתברר, שלמדתי מספיק ויש לי תמונה פחות או יותר ברורה בנפש, אחר כך רצון אמתי זה "תכף ומיד ממש", שאם כבר אז כבר – "נאו". אחר כך השכל, מה זה השכל? שבענינים האלה גופא מתחדשים לו חידושים. זה כמו אחד שמתכנן בניין – כשהוא מתחיל לפעול, כשזה נעשה מיידי, מתחדשים לו אין סוף של פרטי פרטים וחידושים נפלאים בכל פרטי הבניה. דווקא כשהוא מתחיל לבנות, או כשהוא מוכן עכשיו ברגע הזה להתחיל את המלאכה. אז גם אצל שלמה, עם כל החזון וכל החכמה שלו, ברגע שהוא מתחיל את הבניה בפועל ממש, וצריך להתעסק עם הפועלים ועם חירם מלך צור וכולם, אז ודאי וודאי תוך כדי המלאכה ומהרגע הראשון של החלטת המלאכה עכשיו – מתחילה להתחדש אצלו נביעה אין סופית של שכל טוב, ואם זה לא קורה, סימן שזה לא יצלח, לא יצליח כל העסק. אם מתוך הרצון הוא לא מתחיל להיות חכם אין סוף בענין הזה גופא שהוא הולך להגשים-לממש, אז סימן שהכל לא תקין ואין הרבה סיכוי להצלחה. אבל כמו שמצינו אצל שלמה זה כן קורה, שמתוך הרצון הוא בא לנביעה אמתית של השכלה, של הברקות.

עד כאן ג' השלבים של אמונה ורצון ושכל. כל התהליך הזה עד כאן יכול לקרות עם עינים סגורות. אחר כך פותחים את העינים. ואם עברנו את כל ג' השלבים הראשונים כאשר פותחים את העינים יש כח בהסתכלות ממש לממש את המציאות, "כזה ראה וקדש". זה ה"כזה ראה וקדש" של מצות "החדש הזה לכם ראש חדשים".