ארבעת שלבי קביעה רצונית בגוף ובנפש
האמונה ותקיפות הרצון
שיעור רביעי במאמר אמונה ובטחון פרק ח - מתוך הספר לב לדעת
ה' אדר א' תשנ"ב – תל אביב
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
קיצור מהלך השיעור
בשיעור זה המשיך הרב ללמד את פרק ח במאמר אמונה ובטחון. תחילה הוקבלו ארבעת שלבי ה"קביעה הרצונית" – אמונה, רצון, שכל וראיה – לאברי האדם, באויר שמעל ראשו, גולגולת, המח והעינים. לאחר מכן הוסברו המעברים שבין כוחות אלו. בהמשך הובאה משנת יהודה בן תימא והוקבלו המושגים "עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי וגבור כארי" לארבעת המושגים הללו. בתווך התבארו שלש תכונות בסיסיות של חסיד בסדר הכנעה-הבדלה-המתקה. בסוף השיעור התבארה קלות הנשר המתבטאת בכח העינים שלו וברחמנות על גוזליו, והלימוד מכך לכח העינים.
א. שלבי הקביעה הרצונית בגוף האדם
ארבעת השלבים של קביעה רצונית
ערב טוב. אנחנו בעמוד צ"ג. בפעם הקודמת[ב] למדנו על תהליך בנפש שקראנו לו "קביעה רצונית", איך האדם לוקח נקודת אמונה ומכח הבטחון עובד נפשית-פנימית על מנת להמחיש בתוך עצמו את האמונה, ועד כדי כך שיש בכוחו, בכח הנפש האלקית של היהודי גם להמחיש את הענין במציאות ממש, בחוץ, שהוא פותח את עיניו ופתאום הוא רואה מול העינים את ההגשמה, היישום של האמונה שלו. "הנה זה בא"[ג], זה כבר בא.
אז שוב, לזה אנחנו קראנו "קביעה רצונית" – בכח הרצון לקבוע עובדות בשטח כביכול, לקבוע מציאות. ואמרנו שיש בזה ארבעה שלבים. וכל ההמחשה הזאת החיצונית וגם הפנימית, הכל תלוי בתוקף מדת הבטחון. הנושא הכללי כאן שלנו הוא בטחון, איך לוקחים את האמונה ומכח הבטחון מגשימים את זה בפועל.
אז אמרנו שקודם יש אמונה, ואמונה היא משהו לא בלתי מבורר, כלומר ערפל בעלמא אלא להפך – האמונה היא גם עבודה שלמה בנפש לברר את החזון, להבהיר לעצמו מה החזון, לראות כביכול את בית המקדש השלישי, המשיח, במה הוא מאמין, באיזה עתיד ורוד הוא חפץ, הוא שואף. זה הכל בגדר אמונה, לברר טוב-טוב לעצמו את חזון האמונה שלו. אבל באמונה זה עדיין בגדר עתיד – עתיד לבוא, עד כמה שהוא מברר את זה אבל עדיין זה עוד לא בשטח.
אחר כך, שלב ב': לאחר שהוא הצליח לברר ולהבהיר לעצמו את האמונה, את החזון – הוא רוצה את ההמחשה, את ההגשמה עכשיו, לא מחר. עכשיו שאני יודע מה אני רוצה – אני רוצה כבר, למה שזה יתעכב? בשביל מה? זה רצון. הרצון לוקח כביכול את האמונה ואומר "עכשיו!".
אבל לומר "עכשיו" זה עוד לא נעשה בשטח, מה זה לומר "עכשיו"? אחרי שהוא אומר "עכשיו" ברצון תקיף ועז הוא צריך עדיין את הסינון, את העיבוד של השכל, שהשכל בוחן מול המציאות שמחוצה לו איך באמת ניתן ליישם את האמונה שהוא רוצה, וזה חזק מאד עכשיו ולא מחר. אז יש שלב שלישי של שכל. השכל מנסה, השכל מקבל מהרצון, השכל מונחה על ידי הרצון. השכל כאן הוא לא עצמאי, הוא לא רוצה מעצמו. השכל לא פועל כביכול אובייקטיבי, השכל הוא כפוי כאן. כל שכל אמתי הוא גם פועל בתור שליח, הוא שליח של הרצון איך באמת עושים את זה, איך באמת מורידים את זה בתוך המציאות. והשכל הוא פרה ורבה. יש הרבה פריון בתוך השכל. אם החזון מבורר והרצון חזק – גם השכל עובד טוב מאד. השכל מחדש חידושי אמת איך להוריד לתוך המציאות ממש את החזון, את העתיד, שזה יהיה "תכף ומיד ממש", כלשון הרבי תמיד[ד].
אחר כך שלב ד' זה פשוט לפתוח את העינים, וגם דברנו בפעם הקודמת שיש כח בעיניו בהסתכלות על המציאות, יש כח של "כזה ראה וקדש"[ה] קראנו לזה בפעם הקודמת, בראיה של היהודי לראות את המציאות בהתאם למה שהוא מאמין, בהתאם למה שהוא רוצה, בהתאם למה שהוא משכיל שזה צריך להיות. ואם זה עבר את כל השלבים הקודמים של אמונה ורצון ושכל טוב בענין – כשהוא פותח את עיניו יש לו כח ממש בעינים לראות את המציאות, שהמציאות באמת תהיה ככה.
אז אם כן, זה שלב אחרון, "אחרון אחרון חביב"[ו]. שכל ג' השלבים הראשונים זה עדיין בינו לבין עצמו, בתוך עצמו, ושלב ד' לפתוח עינים וככה לראות את המציאות, פתאום, כאילו בהפתעה גמורה זה באמת ככה.
אמירה "כי חזק הוא ממנו" פירושה כלפי שמיא
זהו תהליך נפשי, כח נפשי של יהודי לקבוע על פי הרצון את המציאות, כמו "מאן מלכי רבנן"[ז], שרבנן פוסקים וככה הופכים את כל סדרי בראשית. כמו שהבאנו[ח] כמה דוגמאות מהש"ס וסיפורים מהחסידות איך שבכח הפסק הלכה לשנות ממש את כל מערכות מעשה בראשית, את כל הטבע. זה הכל על פי המצוה הראשונה שקבלנו בצאת ישראל ממצרים "החדש הזה לכם ראש חדשים"[ט]. ועל זה כתוב "אתם"[י], שאתה קובעים את הראש חדש, ואתם קובעים את המועדים, אתם קובעים את כל מהלך הזמן, "אתם אפילו שוגגים, אתם אפילו מזידים, אפילו מוטעים", זה הכל תלוי בכם.
עד כאן בקיצור הנקודה שדברנו פעם קודמת. שיש ארבעה שלבים של "קביעת רצונית", ומה זה "קביעה רצונית"? זה איך שהבטחון לוקח את האמונה, בנפש, החל מבירור האמונה בעצמה, והבטחון מוריד את האמונה למעשה. השלב הראשון זה לקחת דבר שהוא בעתיד, אמונה פשוטה רואה את היעד בעתיד. בעתיד – אי שם בעתיד. והדבר הראשון לקחת את העתיד הזה לבוא ושזה יהיה עתה, אין לי כח, "כשל כח הסבל"[יא] בלשון הפסוק, אין לי זמן לחכות, צריך את זה תכף ומיד ממש, והעובדה שזה כבר ברור, זה כבר התבהר אצלי. דבר שהוא לא ברור ממש – אי אפשר להתחיל להמחיש אותו. אבל אם זה ברור לא צריך לחכות עוד רגע.
וגם הדבר תלוי בנו. כידוע הפירוש המפורסם על חטא המרגלים. אמרו "כי חזק הוא ממנו"[יב], הוציאו דבה רעה על הארץ, ואמרו שהכנעני יושב הארץ הוא חזק ממנו, על פי פשט "ממנו" – מאתנו. איך אפשר לרשת אותו, הוא יותר חזק ממנו? אבל חז"ל דורשים את זה – מה זה "ממנו"? ממנו זה כלפי שמיא, כלפי מעלה, וכאילו שאין בעל הבית יכול להוציא את כליו משם[יג], כביכול שהאמורי הזה, הכנעני הזה הוא חזק גם "ממנו" בגוף שלישי כלפי מעלה.
אז רואים פה משחק שמי שאומר שדבר הוא חזק ממני, על פי פשט "ממנו" הכוונה יותר חזק ממני, אז הוא ביודעין או בלא יודעין מוציא לעז גם כלפי שמיא ואומר שזה חזק גם ממנו, מהרבונו של עולם. וממילא מובן שאם רוצים לתקן את החטא הזה של חטא המרגלים שהוא חטא של כל הדורות של מאיסה בארץ חמדה ורצון עז לגאולה אמתית ושלמה עכשיו, אז צריך לתקן את זה לדעת שה"ממנו" וה"ממנו" זה הא בהא תליא לגמרי. מה שהקב"ה עושה זה בדיוק תלוי בנו, היזמה שלנו. שוב, יזמה זה בטחון בחסידות. בטחון הוא המחשת אמונה. אז עד כאן בכללות הנושא, רק לחזור לתוך הנושא שלנו.
אמונה – אויר; רצון – גולגלת; שכל – מח; ראיה – עינים
עכשיו נמשיך בעמוד צ"ג למטה. אחרי שהסברנו את ארבעה שלבים הללו של אמונה-רצון-שכל-ראיה, עכשיו צריך לתת לזה כמה סימנים, גם כמה המחשות איך לצייר את זה טוב גם בנפש ואפילו בגוף, איפה זה עומד בגוף המדרגות האלה. אז בקיצור אסביר את הנקודה כאן, אחר כך נקרא את זה בפנים.
אמונה היא דבר שהוא מרחף כביכול מעל לראשו של אדם. כמו באויר, מרחף, איזה מין אור, בלשון הקבלה[יד] ראש בלתי ידוע שהוא למעלה מהראש. שוב, האמונה כביכול זה למעלה ממנו.
רצון בכלל בקבלה – המשכן, אין כלי פנימי לקלוט את הרצון כמו שהמח הוא כלי שקולט בפנימיות, הוא משכן פנימי עבור השכל, אין דבר מקביל לזה לגבי הרצון. הרצון הוא מקיף את כל כוחות הנפש ואת כל אברי הגוף כביכול. ובכל זאת כתוב בקבלה וחסידות שהרצון שוכן כביכול או שורה יותר נכון על גבי הגולגולת[טו], שהוא נקרא הכתר בגוף. זה בכללות, ובפרטיות הרעוא דרעוין, עיקר הרצון, הרצון התקיף יותר המקום שלו במצח. וזה אנחנו נסביר יותר בהמשך. כלומר שרצון עז, רצון תקיף שהדבר יתממש ממש תכף ומיד ממש, המקום שלו, של הכח הזה, הוא במצח. זה נקרא מצח הרצון, זה הביטוי[טז].
אחר כך השלב הג', השכל, זה פשוט – השכל שורה ושוכן בפנימיות בתוך המח שבתוך הראש בתוך הגולגלתא. ואחר כך הראיה זה גם כן פשוט, הראיה תלויה בעינים. זה יוצא כאילו מהמח יוצא מהעין, ה"פתח עינים"[יז].
אז אם כן לתאר, קצת להמחיש את התהליך הזה שהסברנו של "קביעה רצונית", זה לקחת משהו שהוא מעל הראש, שהוא באויר כביכול, למעלה מהראש – להוריד את זה למצח. אחר כך להפנים את זה, להכניס את זה לתוך המח, ושם זה עובר סינון ועיבוד גדול מאד, ומתחדש הרבה בתוך המח. ויש הרבה דוגמאות כמו שדברנו בפעם קודמת[יח] של אנשים, אפילו משיחי שקר של כל הדורות שבמדה מסוימת הורידו מאמונה לרצון אבל לא יכלו אחר כך לסנן נכון, לברר את זה נכון בשכל. וכמובן שכל הנסיונות הלא מוצלחים של להמחיש גאולה תלויים בתחלה בכך שגם החזון לא מבורר בתכלית הבירור.
יש תמיד בעיה גם בעצם החזון – שאם החזון היה מבורר כל צרכו לגמרי-לגמרי נכון אז השלבים היו מתקדמים ונמשכים אחד מהשני כדבעי. אבל אם החזון לא מאה אחוז מבורר אז גם הרצון הוא תהו ולא תיקון. ואם הרצון הוא בבחינת תהו ולא בבחינת תיקון – גם השכל לא מקבל מרצון כזה. השכל הוא רק מקבל מתיקון לא מתהו. וכמובן שאחר כך כשפותחים את העינים ורואים, אז במקום להשפיע על המציאות הוא שובר את המציאות. כידוע בקבלה[יט] שבעולם התהו האור יצא מן העינים, ואותו אור שיצא מן העינים בלשון הקבלה במקום לתקן, כלומר לרכך את קשיחות המציאות על מנת להתאים את המציאות לרצון הפנימי – שבר את המציאות במקום זה. זה הכל תהו, אורות דתהו בלי כלים דתיקון.
ב. חלונות הירידה מאמונה ועד ראיה
אמונה – "לא אדם"; רצון – "עז כנמר"; שכל – "אדם"; ראיה – "קל כנשר"
בכל אופן שוב, התהליך הוא כך: שקודם יש אמונה בסוד רדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע, למעלה, לעילא מן רישא למעלה מהראש, כמו שנסביר. אחר כך צריך להוריד את זה למצח, לעזות מצח של קדושה. על זה כתוב "הוי עז כנמר"[כ], "עז כנמר" זה חוצפה דקדושה. הפתיחה-ההתחלה של השלחן ערוך "הוי עז כנמר", גם כן נסביר את זה בהמשך בפנים.
האמונה שהיא למעלה מהראש לגמרי נקראת "לא אדם"[כא], "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". האמונה נקראת "לא אדם". הרצון במצח הוא "עז כנמר". השכל נקרא "אדם", על דרך "חכמת אדם תאיר פניו"[כב]. אחר כך תיקון העינים והכח שיש בעינים להשפיע ממש על המציאות. שוב, לא לשבור את המציאות, לרכך גם את הקליפות, לברר את הנצוצות הקדושים שבתוך המציאות, לשנות את הטבע, כמו רבנן, "מאן מלכי רבנן", "כזה ראה וקדש".
זה לפי אותה משנה בפרקי אבות של "הוי עז כנמר". כתוב "הוי קל כנשר", והטור, השלחן ערוך מסביר שזה כח העינים. עיקר הכח של הנשר בעיניו, בהסתכלות שלו. העזות של הנמר תלויה במצח. והקלות של הנשר בעינים. ככה מבואר בהלכה[כג]. ואם כן יש עוד תהליך כאן של שלבים שמתחיל מבחינה שנקראת "לא אדם". קודם האדם צריך להיות "לא אדם", שזה "נצח ישראל", זה החזון של הגאולה, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". מה"לא אדם" להיות "עז כנמר" זה במצח, מה"עז כנמר" במצח להיות "אדם" בשכל. השכל הוא "אדם", "חכמת אדם תאיר פניו". ואחר כך הכח בעינים ממש זה כח של נשר, כתוב בקבלה, "קל כנשר". זה עוד ציור או מודל איך להתבונן בשלבים הללו של אמונה, רצון, שכל וראיה.
"אגרופו של בן בטיח" – שיעור החלון שבין אמונה לרצון
יש עוד נקודה אחת ואחר כך נתחיל לקרוא את זה בפנים, וזה שבכל תהליך בקבלה שמורידים אור מלמעלה למטה, אז כל מדרגה עליונה היא אין סופית יחסית למדרגה שלמטה ממנה. וגם כן בין כל מדרגה למדרגה יש מסך או רקיע שמבדיל בין מדרגה למדרגה, שמצמצם את המדרגה העליונה כדי לבוא-להגיע למדרגה שלמטה ממנה.
כדי להעביר – לא רק לצמצם להעלים ולהסתיר את האור, אלא כדי להעביר – את האור ממדרגה למדרגה או מעולם לעולם כאשר יש מסך בין המדרגות צריך לפתוח חלונות ברקיע השמים. זה הלשון גם של התפלה[כד] וגם של הקבלה[כה], שיש חלונות ברקיע. גודל החלונות הוא גם משתנה. הגודל של החלון בכל רקיע ורקיע משתנה. ככל שהרקיעים יורדים החלונות גם כן מצטמצמים-מתקטנים. והחלון הכי גדול, ואלו – גם כמו שנראה בהמשך – מושגים בהלכה. יש מושגים שונים בהלכה בהלכות טומאה[כו] על החלון שמעביר טומאה מבית לבית, כלומר מחדר לחדר, מה צריך להיות השיעור של גודל החלון שמעביר מציאות. טומאה זו מציאות רוחנית, והיות ש"מרובה מדה טובה"[כז] כל שכן וקל וחומר כשרוצים להעביר אור של טהרה, של קדושה. יש שיעור בתורה, ויש בדיוק שלשה שיעורים מה גודל חלון שמעביר מציאות רוחנית מדרגה לדרגה.
אני רק אומר את הווארט אולי הכי פיקנטי כאן בכל ההסבר שנלמד הערב: השיעור של החלון הכי גדול שאנחנו נסביר כאן בהמשך זה החלון בין האמונה לרצון. כלומר שבין האמונה לרצון צריך להיות חלון, בין הרצון לשכל צריך להיות עוד חלון, בין השכל לעינים צריך להיות עוד חלון. והחלון הגדול ביותר בחז"ל יש לו שיעור שהשם שלו כתוב במשנה זה "אגרופו של בן בטיח". זה מושג מאד-מאד יפה בהלכה, גם במשנה וגם הרמב"ם פוסק את זה[כח]. כתוב שהיה אדם גדול מאד, איזה ענק גדול מאד בזמן המשנה שקראו לו בן בטיח, ולפי כמה גרסאות קראו לו בן אבטיח[כט]. אבל הגרסה המקובלת היא בן בטיח[ל]. והאגרוף שלו היה גדול כמו ראש גדול של בן אדם רגיל. כשאותו בן בטיח עשה אגרוף אז זה היה כמו ראש גדול – זה בדיוק הלשון של המשנה, שהאגרוף של בן בטיח זה ראש גדול של אדם בינוני, אדם רגיל. ואותו אגרוף של בן בטיח זה השיעור של החלון הגדול, שכמו שנסביר בהמשך – השיעור הזה של החלון הגדול הוא החלון בין האמונה בנפש לבין הרצון. ולא בכדי שאותו אדם גדול בזמן המשנה שהשיעור של החלון זה מדוד לפי האגרוף שלו קוראים לו בן בטיח, בטיח בפירוש ממש מלשון בטחון. כלומר, אחד שיש לו את המדה הזאת של בטחון. וגם במקום אחר הסברנו שסגולה לבטחון זה פרי האבטיח, זה גם מסוגל למדה הזאת של בטחון. שוב, יש גרסה במקום בן בטיח – בן אבטיח. והאגרוף שלו שהוא שיעור החלון, הוא סמל-סימן כביכול של הכח להוריד מאמונה פשוטה שלמעלה מהראש למצח, לרצון, לעזות הרצון – "הוי עז כנמר".
"פותח טפח" – שיעור החלון שבין רצון לשכל
אחר כך יש עוד שני שיעורים של חלונות יותר קטנים מאלה. יש חלון שני שגודלו כ"פותח טפח", והוא שיעור של המח של הבן אדם הרגיל, בתוך הראש שלו. שוב, האגרוף של בן בטיח הוא כמו ראש גדול, זה הלשון במשנה. זה כמו שהיום אומרים "צריך ללכת על ראש גדול", אבל לא יודעים שהראש הגדול הזה שהולכים עליו זה בעצם האגרוף של בן בטיח. ללכת על ראש גדול זה ללכת על האגרוף, וגם נסביר מה זה אגרוף בכלל, מה הסוד של המילה הזאת אגרוף, מילה שמופיעה במשנה כאן לענין החלון, שזה השיעור, הראש הגדול שאצלנו זהו משל להורדה מהאמונה לרצון.
אחר כך יש שיעור שני, שהוא נקרא "פותח טפח", והוא השיעור להוריד ולהמשיך פנימה, להפנים את הרצון הזה במצח. שוב, הרצון שורה במצח הרצון, ברעוא דרעוין, להפנים את זה פנימה לתוך המח, שהמח יעבד אותו ויחדש אותו. וזה בדיוק כתוב שטפח הוא אגרוף של אדם רגיל, פותח טפח. והטפח הזה שזה האגרוף של אדם רגיל הוא בעצם השיעור של המח בתוך הגולגולת. מח רגיל הוא כפותח טפח.
"כגודל העין" – שיעור החלון שבין שכל לעינים
ואחר כך יש עוד שיעור שלישי שבפירוש בחז"ל הוא כגודל העין. מהמח לעינים אז גם כן הפתח, החלון הוא כגודל העין, כמו שנראה את זה בהמשך. כלומר יש שלשה שיעורים בהלכה של שיעור החלון כדי להעביר אור רוחני ממקום למקום, מדרגה לדרגה. או כאגרופו של בן בטיח, שזה ראש גדול של אדם רגיל, או כפותח טפח, שזה מח של אדם רגיל, או כמטבע פונדיון האיטלקי שזה כמו עין של אדם רגיל.
אז זה בדיוק ההסבר שלנו כאן בחיבור, שיש כאן צורך גם לצמצם, אבל בכל זאת עם הצמצום – לרכז, לא לשנות את עצם הענין, רק להוריד את זה, להמחיש את זה מדרגה לדרגה. מאמונה פשוטה, שאמונה פשוטה זה אין סוף, לרצון שזה לא יהיה אי שם בעתיד הרחוק אלא עכשיו, תכף ומיד ממש. אחר כך להשכיל בטוב טעם ודעת איך זה צריך להתלבש בתוך המציאות, המציאות הנתונה שלנו. ואחר כך "פתח עיניך וראה"[לא] "הנה זה בא" ממש. ושוב, זה לא רק לראות בחינת סביל-פסיבי, אלא לראות בכח של בטחון, כמו שמסבירים שכח של בטחון זה פעיל, זה כח שהוא מכריע ומשפיע, משנה את המציאות.
האמונה באויר למעלה מהראש
שוב, עד כאן הסברנו את כל הנושא בכללות שנקרא עכשיו בפנים, בתוך הספר. אני מתחיל לקרוא בסוף העמוד. לאחר שהסברנו בפעם הקודמת שיש כאן ארבעה שלבים של "קביעה רצונית", אמונה-רצון-שכל-ראיה:
האמונה שורה באוירא דכיא דלעילא מן רישא,
אלו לשונות של קבלה. איפה אמונה נמצאת באדם? אז האמונה זה אפילו לא בגולגולת, אם כי שהגולגולת זה כתר. כתוב שהגולגלת זה הראש השני של הכתר, והראש העליון של הכתר ששם האמונה הוא למעלה מן הגולגלת לגמרי. זה נקרא "ריש גלי"[לב], "יד רמה"[לג], "יד אמונה"[לד], שהוא למעלה מן הגולגלת לגמרי. איפה זה נמצא? באויר הטהור, "אוירא דכיא"[לה] זה אויר טהור, "טהירו עילאה שלעילא רישא"[לו], למעלה מהראש של האדם לגמרי:
ב[אותו]אויר בו נצוק ה״שמן על ראשך״[לז] [יש טפת שמן באותו אויר. שאותו שמן נקרא "שמן על ראשך אל יחסר", והאש של השמן נצוק-נדלק שם בתוך האויר] ובו דולק... נר הנשמה [דילגתי על הסוגריים, עכשיו נקרא אותם], (וכידוע בטבע, ומבואר בדא״ח, שללא אויר אין האש יכולה לדלוק [גם בטבע בלי חמצן, בלי אויר אש לא יכולה לדלוק בפועל],
והוא סוד ה־א של אש[לח], בעוד שעיקר יסוד האש הוא סוד ה־ש של אש[לט], כדאיתא בס״י ומבואר במ״א)
יש ג' אמות הלשון א-מ-ש, ש זה אש. מ – מים, א – אויר, אמ"ש, אותיות אמ"ש בספר יצירה[מ], יסוד כל לשון הקדש, יסוד המתקלא, המאזנים, האיזון שיש במציאות. המים הם ימין והאש שמאל, והאויר זה החק מכריע בינתיים, האמצע. אז מה זה אש אם כן? אז כתוב שהאש שבאש, עיקר האש – הש, אז למה זה מתחיל עם א? ידוע הכלל גם מובא בחסידות, בתניא שתמיד האות הראשונה גוברת. מה זה הא באש? אז כתוב שא זה מה שהאש לא דולקת ללא הימצאות בתוך אויר. חייב להיות אויר. אחרת אין אש בכלל. עד כדי כך שהא של האש זה האויר. אז גם למעלה מהראש של האדם יש אויר, יש "אוירא דכיא" שהיא האמונה, ושם בתוך ה"אוירא דכיא", נר הנשמה שגם כן על הראש, דולק ב"שמן על ראשך אל יחסר.
ג. הנהגת יד ימין מכח האמונה את הראיה
"יד אמונה" – "יד רמה"
״נר ה׳ נשמת אדם״[מא] – ״בהלו נרו עלי ראשי״[מב]. [כתוב שהנר הוא למעלה, נר הנשמה למעלה מהראש. והיא דולקת באויר האמונה] אל אותו אויר שלמעלה מהראש מגעת ״יד אמונה״
מה זה יד? זה כח התפשטות, הכח שיש בנפש להגיע לאיזשהו מקום זה יד. אז יש מושג בתורה, קראנו בפרשת בשלח, שמשה רבינו התפלל במלחמת עמלק להחליש, ובסופו של להכרית את זרע עמלק – "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש"[מג]. קודם באותה פרשה כשבני ישראל יצאו ממצרים כתוב "ובני ישראל יצאים ביד רמה", בתחילת פרשת בשלח. בסוף פרשת בשלח כתוב על משה רבינו "ויהי ידיו אמונה", והביטוי הזה "ידיו אמונה" כל כך חשוב שבעלי המסורה קבעו את הסימן של פרשת בשלח, הסימן זה כמה פסוקים יש בפרשה. יש בפרשת בשלח, בכל הפרשה 116 פסוקים, ובחרו סימן "יד אמונה", זה כתוב בחומש בסוף פרשת בשלח, שהסימן של כל הפרשה הזאת הוא "יד אמונה". אם כי שלא כתוב בדיוק "יד אמונה", כתוב "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש".
אז מוסבר בחסידות שה"יד אמונה" של משה רבינו, שהיא היד הכוללת את כל הפרשה הזאת של יציאת מצרים בפועל וקריעת ים סוף ועד למלחמת עמלק, "מלחמה לה' בעמלק מדר דר"[מד], ה"יד אמונה" היא היא ה"יד רמה". יש "יד גדלה"[מה] – יד ימין; ויש "יד החזקה"[מו] – יד שמאל; ויש "יד רמה" – היד האמצעי, "הבריח", מה שקראנו בפרשת תרומה אתמול בתורה, "הבריח התיכן בתוך הקרשים המברִח מן הקצה אל הקצה"[מז]. הקצה הכי ימין הוא "יד גדלה", והקצה הכי שמאל הוא "יד החזקה".
בתפלה ותחנונים לאל חי (וכמבואר בדא״ח[מח] בסוד ״שאו ידיכם קדש וברכו את הוי׳״[מט], שהידים עולות לקדש העליון ממש, למעלה מד׳ אותיות שם הוי׳ ב״ה, שמשם מתברכות ומתמלאות בכל טוב סלה וד״ל), וכמ״ש במשה: ״ויהי ידיו אמונה״[נ] (ותרגומו ״והוה ידוהי פריסן בצלו״, ״צלו״, גם מלשון ״צלא דמהימנותא״[נא] וד״ל).
מה זה "צלו"? " פירוש המילה "צלו" בארמית הוא תפלה, שהוא הרים את ידיו בתפלה לאל חי. "צלו" בארמית זה תפלה, בעברית זה גם שייך למילה צל, וגם צל הוא רמז מובהק בקבלה-בחסידות לכח האמונה בנפש. זה קשר פשוט – למה תפלה תלויה באמונה? שהתפלה נקראת "יד אמונה", "ויהי ידיו אמונה", ותפלה היא "צלו", "צלותא", בלשון תרגום, ובעברית, בלשון הקדש המילה הזאת היא צל, וצל הואמה שמרחף למעלה מהראש. והביטוי בזהר הקדוש הוא "צלא דמהימנותא"[נב], הצל של האמונה, כמו שיושבים בסוכה, אז גם הסוכה למעלה, הסכך של הסוכה נקרא בלשון הזהר "צלא דמהימנותא", צל האמונה.
והוא [הפסוק הזה "ויהי ידיו אמונה"] נאמר [מאד חשוב באיזה הקשר כל דבר נאמר בתורה. הפסוק הזה נאמר בתורה בהקשר] במלחמת עמלק, שבו תלוי עיקר הכח להתגבר נגד קליפת עמלק [למה? בגלל שעמלק, זה מהבעל שם טוב הקדוש, שעמלק] בגימטריא ספק כנ״ל.
אם רוצים להתגבר נגד הספק, איזה ספק? ספק באמונה, זה חולשה, עמלק זה לקרר ולהחליש אותנו בנקודה הכי עצמית שלנו, להחליש, לקרר את האמונה. "אשר קרך בדרך"[נג] לקרר אצלנו את ה"נר הוי' נשמת אדם" שדולק, ה"שמן על ראשך אל יחסר", הנר של הנשמה שדולק בתוך האמונה של הנשמה.
עוד הפעם, האמונה-האויר למעלה, ובתוך האויר שם הנר נשמה דולק. ומה זה עמלק? הוא זה שבא רוצה לכבות את הנר שם, לקרר את ההתלהבות של האמונה של עם ישראל שכעת יוצא ממצרים, והוא רוצה להטיל ספק, עמלק בגימטריא ספק. אז מה צריך להיות נגד זה? צריך להיות אמונה. לכן זה פשוט מאד, שמשה רבינו פה נלחם נגד עמלק – כתוב עליו "ויהי ידיו אמונה", שהעיקר תלוי בחיזוק האמונה, כדי להתגבר נגד הספק של עמלק.
ימין ואמונה
כשמרימים את היד למעלה, אף על פי שהיד הזאת "יד רמה" ו"יד אמונה", היא נקראת יד אמצעית, אבל עם זה שהיא יד אמצעית ביחס ליד ימין ויד שמאל שלמטה, כאשר יש חלוקה לג' ידים, אבל למעלה בכתר יש לשון בזהר ש"לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא"[נד], היד האמצעית הזאת שהיא עולה עד הכתר, ועד לפנימיות הכתר, עד לאמונה, הכל ימין.
לכן גם המילה אמונה, עצם המילה אמונה מלשון ימין, "תאמינו"[נה], יש פעם אחת בתנ"ך המילה "תאמינו" שפירושה "תיימינו", ללכת לימין, שכל הפניות שלך יהיו לימין[נו]. זה שיש גם מנהג שכל הפניות יהיו דרך ימין דווקא –זה היות שהימין בעצם הוא האמונה, אם האדם הולך באמונה בה' הוא הולך תמיד בימין.
כידוע הרמז שצדיק זה צד ימין. צדיק זה אותיות צד, ואותיות י‑ק הן הי זה הי של ימין, והק זה המ‑י‑ן של ימין, כלומר שהצדיק הוא צד ימין. אם כי שיש עוד רמז שצדיק כולל את כל הרוחות שזה צפון דרום ים קדם. יש שני רמזים במילה צדיק. צדיק מלשון צד. איך אני יודע? שגם האות צדי"ק, בתחילה קוראים לאות רק צד"י, בלי הק, צד"י זה לשון צד, "צד ציד"[נז] זה גם מלשון ציד, יש כמה רמזים. אז בתוך הצדיק, הצדיק שהוא כולל, ה"צדיק יסוד עולם"[נח], היות שהוא "יסוד עולם" הוא צריך לכלול את כל ארבע רוחות העולם. אז יש רמז אחד שבצדיק זה כל הרוחות, צפון דרום ים קדם, כל ארבע הרוחות.
אבל יש עוד רמז שהכל בעצם זה הכל ימין, שזה צד יק – יק זה ימין. המ‑י‑ן של הימין זה הק‑י של הצדיק. היות שבשרש בעתיקא, בכתר – הכל אמונה. כידוע הפסוק "צדיק באמונתו יחיה"[נט], שזה עוד רמז חשוב ומפורסם בגימטריא, שצדיק בגימטריא ב' פעמים אמונה, המילה צדיק זה פעמיים אמונה שוה. מה זה פעמיים אמונה? מסבירים שזה כנגד שני המקיפים, שני הצללים, "צלא דמהימנותא"[ס], הל של הצלם והם של הצלם. ובלשון הפסוק, גם בפרשת בשלח "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"[סא]. יש שתי דרגות של אמונה – בקב"ה בעצמו ובמשה עבדו. והב' אמונות ביחד בגימטריא צדיק. אבל כל הצדיק הזה הוא צד ימין.
והיינו דיד ימין, ״מוליך לימין משה״[סב],
היות שגם המילה ימין מלשון אמונה – "אם תאמינו" הפסוק אומר, כמו 'אם תיימינו', לכן יש גם פסוק במשה רבינו, משה רבינו הוא הדעת של עם ישראל, הוא האמצע, ואף על פי כן יש פסוק חשוב בנביא שאומר "מוליך לימין משה"[סג], יש "ימין משה", שכונה בירושלים, זה פסוק בתורה, "ימין משה", על שם הפסוק "מוליך לימין משה". מה זה ה"ימין משה" הזה? ה"ימין משה" זה "ויהי ידיו אמונה", זה אמונת משה. אז זה היד ימין בשרש, היד ימין כמו שהיא בכתר שהוא הוא היד האמצעית. כאשר "הבריח התיכן" עולה אל הקצה העליון הוא שם בבחינת "ימין משה".
התמקדות ראיית הנשר במה שצריך
[שהוא ה] ״מנהיג״ את חוש הראיה
יד ימין בכלל, בספר יצירה[סד] כל יד שייכת לחוש, לא רק כל יד – כל אבר. יש י"ב אברים עיקריים בגוף שכל אבר מנהיג חוש אחר לפי סוד השנה, וסוד השבטים וסוד צרופי שם הוי' ועוד ועוד. יש אבר בגוף שהוא נקרא מנהיג ויש חוש בנפש שהוא מנהיג. ולפי ספר יצירה היד ימין ה"מוליך לימין משה" מנהיג את חוש הראיה, וזה תלוי באות ח, וזה ניתן בחדש תמוז, ושבט ראובן וכו' וכו' לפי כל ההקבלות והרמזים הכתובים בספר יצירה. אבל לענייננו הימין, ה"מוליך לימין משה" שהוא בעצם ה"יד אמונה", היד ימין כמו שהיא בפנימיות הכתר, הוא הוא המנהיג, בסופו של דבר התכלית שלו להנהיג.
מה זה להנהיג? להנהיג הכוונה לכוון-לצמצם את המבט על מה שצריך לראות ולא על מה שלא צריך לראות. כמו שנסביר בהמשך איך הטור מסביר את אותו מאמר שאמרנו "קל כנשר", ש"קל כנשר" זה הכח בנפש להפנות מבט ממה שלא צריך לראות, ולהתרכז-להסתכל-לייחד-למוקד את המבט חזק מאד על מה שכן צריך לראות. זה הכח של הנשר. למוקד את המבט על מה שכן, להפנות-לעוף-לשוט מהר מאד במהירות עצומה לצאת ממה שלא צריך לראות ולהתמוקד על מה שכן צריך לראות.
הנשר הגשמי על מה הוא מתמוקד? על הטרף שלו. בעינים שלו הוא רואה בדיוק מה שכן צריך לראות, כלומר הטרף שלו, ועל זה הוא הולך. מה זה טרף אצלנו? טרף אצלנו זה רפ"ח ניצוצין, עם הכולל – טרף, כידוע בכתבי האריז"ל[סה] על האשת חיל שנאמר בה "ותתן טרף לביתה וחק לנערתיה"[סו], שזה מה שהמלכות – האשת חיל – יורדת לברר רפ"ח נצוצין.
הכח בעינים בסוף זה הנשר, ה"קל כנשר". לכן גם כתוב בקבלה שהמילה קל בגימטריא עין, שזה קלות הראות לא לראות מה שלא צריך לראות. ברגע שאדם מתחיל לראות מציאות לא רצויה לו אז הוא מיד מפנה את המבט משם, ספונטני לגמרי, וכן להסתכל-להתבונן חזק מאד על מה שכן צריך לראות ותוך כדי ההסתכלות הוא דוגר על המציאות העוברית ומוליד. כמו שהסברנו בפעם הקודמת[סז] שיש עוף הבת יענה בקבלה[סח], שהיא דוגרת על הביצים שלה רק מכח ההסתכלות בלבד. וכך היהודי במבט החזק על מה שכן צריך לפי הרצון שלו, כך הוא דוגר, אפילו שזה בבחינת עיבור בינתיים, זה עוד לא בגילוי, הוא דוגר על זה ומוליד את זה. הוא מחמם, העינים מחממות את המציאות להוליד בפועל ממש מה שהוא רוצה, מה שהוא בעצמו הפרה. מה זה הביצים? זה הפעולה שלו. וכל השלבים הקודמים של האמונה והרצון והשכל הוא בעצמו הפרה והביא לידי מציאות עוברית של ביצה כאן, עכשיו רק צריך לדגור על זה מכח המבט, לחמם את זה מספיק עד שזה יוולד בפועל ממש.
אז שוב, זה הכל היה רק להסביר את הרמז שהיד ימין שבשרש היד ימין זו האמונה שמשה רבינו "מוליך לימין משה", "ויהי ידיו אמונה", ה"יד רמה", היד ימין הוא המנהיג בקבלה של חוש הראיה. כלומר, שכל התוקף שיש בהסתכלות, כמו שהסברנו בפעם הקודמת "כזה ראה וקדש", זה בא מ"ימין משה".
(שניתנה לאות ח[סט], סוד שמיני למילה
גם הסברנו[ע] שבטחון שזה עובר את האמונה, שזה ממחיש את האמונה, זה כמו יום השמיני למילה שלאחר שבת, עד שתעבור עליו שבת אחת, כתוב בחז"ל[עא]. שבת זו שלמות האמונה. כמו אותו סיפור שספרנו על הבעל באר מים חיים, הסדורו של שבת, שבשבת – ששבת זו אמונה שלמה – הוא גדל ממש פיזית בראש אחד. איזה ראש? ראש אמונה, "תשורי מראש אמנה"[עב], שבת היא שלמות האמונה. להמחיש את יום השבת זה יום השמיני, יום השמיני זה היום הראשון שבא לאחר השבת, לכן זה הברית מילה. ברית מילה זה בטחון, הכח להמחיש אמונה. שלכן במדה מסוימת זה יותר חזק גם מהאמונה.
ובאותיות לשון הקדש זו האות ח, והאות ח היא האות של הראיה. כלומר, לראות את המציאות ממש כמו שאתה מוליד-מחדש את המציאות. לפי המצות והמעשים טובים של היהודי הקב"ה "בורא שמים חדשים וארץ חדשה"[עג]. מה זה "שמים חדשים וארץ חדשה"? מציאות חדשה, בדיוק בהתאם למצות של האדם. זה גם כן רמז מובהק פשוט מאד שהאדם בעצמו בורא את העולם כפי מעשיו-הוא. כאשר מעשיו-הוא מתחילים מכל הכוחות הפנימיים של הנפש שלו. אז שוב, היד ימין מנהיג את חוש הראיה, והסוד הזה ניתן לאות ח בספר יצירה כתוב, שהוא הסוד של "שמיני למילה] כנ״ל),
תקון העינים בסוד מלחמת יהושע בעמלק
כלומר שמחזוק האמונה בא לבטחון בפועל להחליש (לעת עתה, על פי צווי ה׳[עד])
כתוב שאז – בזמן משה ויהושע – לא ניתנה רשות להכרית את זרע עמלק לגמרי, רק "מלחמה לה' בעמלק מדר מדר", עד דרא בתרא עד הדור האחרון שאז יקוים הפסוק "מחה אמחה"[עה]. יש "מחה אמחה" ו"תמחה"[עו] ראשי תבות אמת כתוב בחסידות[עז], זה גם כן הדוגמא, מהדוגמאות הכי חשובות בקבלה וחסידות שמה שהבן אדם פועל מלמטה זה הוא מה שהקב"ה פועל מלמעלה. מה שהסברנו קודם בסוד המילה "ממנו", שה"ממנו" הזה הוא בעצם ה"ממנו" למעלה, הן לטוב והן למוטב, בשני הכיוונים. אז גם כתוב שלפי ה"תמחה את זכר עמלק" ככה ה"אמחה", ה"מחה אמחה את זכר עמלק". לפעמים מוסבר[עח] שאתה תמחה עד היכן שידך מגעת, כמה שאתה יכול ואחר כך הקב"ה גומר את המלאכה, או בלשון החסידות האדם צריך למחות את הרע הגלוי של עמלק, הספק המודע לו, ואז הקב"ה מוחה גם כן את מקור הספק בתת מודע, מאין הספק נובע לגמרי, אבל אתה צריך למחות-להכרית את הספק המודע, זה "תמחה".
אז שוב, לעתיד לבוא הדבר הזה יקוים בשלמות. קודם צריך להיות מינוי מלך. יש שלש מצות של תיקון עם ישראל בארץ ישראל[עט] – קודם מלך, אחר כך הכרתת זרעו של עמלק, ולבסוף בנין בית הבחירה, בית המקדש. במלחמה הראשונה נגד עמלק כתוב "ויחלש יהושע"[פ], שהוא רק החליש, הוא לא הכרית לגמרי את עמלק. וחז"ל אומרים[פא] ש"ויחלש יהושע" זה על פי הדבור, שהיה ציווי ממש מאת ה' לא לגמור עם עמלק עד לעתיד לבוא. זה מה שכתוב כאן. שלעת עתה יש לנו רשות מלמעלה רק להחליש את עמלק על פי ציווי ה', אבל לעתיד לבוא, שעל העתיד לבוא אנחנו רוצים אותו תכף ומיד ממש, אז נכרית, נקיים את המצוה ממש למחות את זכר עמלק לגמרי.
את קליפת עמלק מכחו של יהושע, תלמיד משה, דוקא, בסוד ״ישועת ה׳ כהרף עין״, ע״י תקון הראיה ״אשר עשה משה לעיני כל ישראל״[פב] וד״ל.
המלחמה הזאת גם כן נמסרה לידים של התלמיד יהושע. משה עומד ומתפלל "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש", אבל מי שלוחם בחזית ממש בפועל ממש, זה יהושע התלמיד של משה. וכתוב שיהושע זה אותיות ישועה[פג]. והוא גם כן מרמז לביטוי המאמר של חז"ל "ישועת ה' כהרף עין"[פד]. ומה זה "כהרף עין"? זה גם כן איך שאתה מצלם את המציאות.
כידוע שלצלם-להסתכל על המציאות זה לוקח בדיוק הרף עין, כמו במצלמה שזה נפתח בדיוק להרף עין, כמה זמן שלוקח לצלם מציאות – זה השיעור, זה גם השיעור בהלכה, השיעור שנקרא הרף עין. יותר מהר מהרף עין – העין לא מסוגלת לראות, ולכן זה גם כן מה שנקרא "אחיזת עינים"[פה] בלשון חז"ל. לאחוז את העינים זה לעשות תנועה יותר מהירה מאשר הרף עין. הרף עין זה השיעור המינימלי של צילום המציאות. אז גם כן "ישועת ה' כהרף עין" – ה"ישועת ה'" גם תלויה ב"הרף עין" שלך.
זה כח שמשה מעניק-מנחיל ליהושע תלמידו, "צא הלחם בעמלק"[פו], הכל תלוי בתיקון הראיה. ותיקון הראיה זה ממשה ליהושע, כידוע שבסוף התורה ממש לאחר שמשה רבינו מסמיך את יהושע, אז כתוב בפסוק האחרון, הסיום ממש של כל התורה כולה "אשר עשה משה לעיני כל ישראל"[פז], שמשה רבינו תיקן את הראות-העינים-ההסתכלות של בני ישראל, ואיך מתקנים את העינים? מהאמונה ולמטה. זה בדיוק התהליך שאנחנו מסבירים כאן – אמונה, רצון, שכל ועד "לעיני כל ישראל".]
והוא גם ענין ״ובני ישראל יצאים ביד רמה״[פח] (הנאמר בתחלת אותה פרשה), [אותה "יד אמונה" היא היא "יד רמה" שכתוב בתחילת הפרשה, "ובני ישראל יצאים ביד רמה", ומה זה "יד רמה"?] ותרגומו [התרגום אונקלוס של "יד רמה" זה] ״בריש גלי״ [בראש גלוי, מה זה ראש גלוי], דהיינו סוד הראש הגלוי של הכתר העליון, ״רישא דלא ידע ולא אתידע״, סוד האמונה וד״ל.
בדיוק מה שהסברנו עד עכשיו – הראש שלמעלה מהראש. ה"יד רמה" היינו הראש הגלוי שלמעלה מהראש המודע, הראש העל מודע ששם האמונה. ובזה תלויה יציאת מצרים. מה שכתוב "ובני ישראל יצאים ביד רמה", אם רוצים גם היום לצאת ממצרים זה תלוי ב"יד רמה" שלנו, שזה בירור חזון הגאולה. וככל שזה יותר ויותר ברור – האמונה יותר ברורה – ככה אפשר לצאת מן הגלות.
ושוב, ברגע שזה ברור די, שזה מספיק ברור, אז זה עובר מציפיה לעתיד לדחף נפשי להמחיש את זה בהווה ממש, שזה נקרא שזה עובר מהרישא, הראש הגלוי הזה למצח הרצון. אבל אחר כך צריך להיכנס פנימה לשכל, זה גם כן כוחו של משה רבינו, שהוא החכמה והדעת הפנימית של עם ישראל, משם לצאת דרך תיקון העינים.
"אשר עשה משה לעיני כל ישראל", החל מעיניו של יהושע, תלמידו המובהק של משה, שהוא הסמיך אותו, סמך את ידיו עליו. איך סומכים? מה זה נקרא להסמיך תלמיד? כתוב "סמך... ידיו"[פט], איזה ידים? הידים של משה, אותן ידים שכתוב "ויהי ידיו אמונה" במלחמת עמלק שכאן יהושע נלחם בשליחות של משה – באותן ידים ממש הוא מסמיך את יהושע, ממשיך לו את הכח מ"יד אמונה" לרצון-לשכל-לראיה, להיות "ישועת ה' כהרף עין".
משנת יהודה בן תימא בתהליך הקביעה הרצונית
אז עד כאן בסעיף הזה הסברנו את סוד האמונה, איפה האמונה נמצאת – היא נמצאת למעלה מהראש. אחר כך יורדים לשלב הב':
עיקר מקום תקיפות הרצון הוא במצח הרצון[צ] [מה שהקדמנו – הרצון במצח], והוא בחינת עזות מצח דקדושה, עליה נאמר ״הוה עז כנמר״[צא] (תחלת הוראת תורת חיים ב״אורח חיים״ שבשלחן ערוך
הטור פותח[צב] מכל המשנה, התחלת כל ההלכה של עם ישראל זו המשנה הזאת שהוא בסוף פרקי אבות. אבל בעל הטורים שהוא סידר את הטור שעליו מבוסס השלחן ערוך פותח מ"יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". זו ההתחלה-הפתיחה של כל האורח חיים של כל הלכות עם ישראל.
עכשיו, באמת השלחן ערוך המקוצר שזה השלחן ערוך של רבי יוסף קארו, הוא השמיט את ה"עז כנמר, קל כנשר וכו'" הוא רק מתחיל מ"יתגבר כארי"[צג]. אבל אדה"ז בעל התניא שהוא גם כתב שלחן ערוך הוא פותח כמו הטור. אז בשלחן ערוך[צד] הוא פותח מכל המאמר, מ"יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר, וקל כנשר, רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".
ידוע שגם כן כל אחד מהחיות האלה יש לו מקום. עד כאן רק הסברנו את המקום של הנמר והנשר, הנמר זה כתוב בפירוש בטור, במפרשי הטור[צה], שהנמר הוא במצח, והנשר בעינים. הצבי – "רץ כצבי" זה ברגלים, וה"גבור כארי" זה בלב. אבל כאן בענייננו אנחנו לא הזדקקנו פה לצבי ולארי, רק הגענו עד העינים. אמרנו שיש קודם "יד אמונה" למעלה מהראש שהוא נקרא "לא אדם", ואחר כך יש את המצח הרצון, ה"עז כנמר", ואחר כך המח, ובסוף העינים, שהמח זה כן "אדם", בחינת אדם-חכמה, והעינים זה "קל כנשר".
באמת אפשר לרמז שהרגלים בסוף, ה"רץ כצבי" המקור של הצבי – זה אמונה. ידוע גם הרמז שצבי בגימטריא אמונה, וצבי גם בראשי תבות – "צדיק באמונתו יחיה". במילה צבי יש שני רמזים חשובים לאמונה. שזה גם שוה בדיוק בגימטריא אמונה, צבי, וגם ראשי תבות "צדיק באמונתו יחיה". אז "רץ כצבי" זה יכול להיות "נעוץ סופן בתחלתן"[צו] קשור לבחינה של האמונה לעילא מן רישא. לפי זה מן הראוי לומר שהאריה, ה"גבור כארי" הוא שייך לשכל. צריך קצת יותר להתבונן בזה, אם רוצים להקביל את כל החיות. אבל כאן מה שכתבנו בפירוש זה כמו שאמרנו שיש "לא אדם" באמונה ויש "עז כנמר" במצח, ו"אדם" בשכל, ו"קל כנשר" בעינים.
שוב, זו ההוראה הראשונה ממש, כאילו שהשלחן ערוך שלנו האורח חיים של היהודי הוא פותח מ"עז כנמר". זה יסוד היסודות – "עז כנמר". עכשיו מה זה אצלנו "עז כנמר", שזה ה-דבר הראשון-הראשון? זה מתחיל מבטחון לפי זה. מה זה בטחון? הכח לקחת אמונה מופשטת ולהמחיש אותה בהווה. זה ה"עז כנמר" – לקחת אמונה, האמונה שלך, שכנראה שצריך להיות אמונה לפני שפותחים את השלחן ערוך, עוד לפני ההוראה הראשונה. אבל מה היתה ההוראה הראשונה של השלחן ערוך? "עז כנמר", לקחת את האמונה שלמעלה מהראש, ולהתחיל להמחיש אותה ממש בתוך העזות מצח של קדושה. ושוב, מה זה עזות מצח של קדושה? שזה יהיה עכשיו.
ד. שלש תכונות של חסיד
ספר רמ"ח אותיות
והיא התכונה הראשונה של ״חסיד״ כידוע ב״רמ״ח אותיות״[צז]).
יש ספר לא כל כך ידוע ומפורסם, ספרון קטן שבחב"ד קוראים לו רמ"ח אותיות. רמ"ח אותיות זה רמ"ח פתגמים קצרים מאד חזקים-תקיפים, עד כדי כך שלכן לא מפרסמים את זה בדרך כלל, את הרמ"ח אותיות. אלו ווארטים, אמרות של חסידות שנמסרו מדורי דורות או מהרביים או יותר רובם ככולם מהמשפיעים הדגולים המפורסמים בחב"ד, כמו רבי הלל מפאריטש, ר' שמואל גרונם בזמן הרבי הרש"ב, מי שמכיר את השם הזה.
שם כתוב גם כן, כמו שה"עז כנמר" היא ההוראה הראשונה בכלל של כל יהודי בשלחן ערוך, זו ההתחלה, אז גם יש שם ברמ"ח אותיות אמרה-ווארט שלהיות חסיד צריך שלש תכונות, ומי שאין לו את השלש תכונות האלו הוא לא יכול להיות חסיד, לא יעזור לו שום דבר. והראשון מביניהם זה עזות. למטה כתבנו את כל את כל הווארט הזה מרמ"ח אותיות.
בהערה פב יש את המקור בזהר שהמצח הוא הרצון:
״האי מצחא רצון אקרי״ [המצח הוא נקרא רצון. זה השם של המצח] זח״ג קכט, א. רפח, ב. התקף שברצון מקורו בנצח המאיר במצח [הנצח ישראל זה למעלה מהראש, וה"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" זה אחר כך יורד ומאיר בתוך מצח הרצון], עיין ע״ח שי״ג פ״ו. ועיין לקו״ת ב כב, א: ג ה, א; ג לו, א; ועוד. תורת חיים שמות תקסב, א.
עזות פנים לא להתבייש מהמלעיגים
נראה את הערה פד, הווארט היפה הזה מרמ"ח אותיות מה זה 'חָסיד'. אז כתוב ככה:
״הנחה מקוימת שאי אפשר להיות חסיד בלתי ג׳ דברים [אצלנו "הנחה מקוימת" פרושה אקסיום אצלנו, שלא יתכן חסיד בלי שלשה דברים]: א. שיהיה עז פנים, היינו שלא יאמר לא אוכל לילך כך שאינו נאה בפני זה, ולא אוכל לעשות בפני פלוני וכדו׳, אלא שצריך להיות עז פנים.
הדבר הראשון, שאם אתה לא עז פנים אתה לא מתחיל את העסק בכלל, זה לא שייך בכלל. אם אתה עושה חשבונות שלא נאה לי לעשות כך וכך בפני זה וזה – אז אתה יושב לעולם ועד בחיבוק ידים ולא עושה מאומה. זה גם כמובן הפשט בשלחן ערוך, שכתוב בשלחן ערוך שהדבר הראשון "עז כנמר" זה לא להתבייש מפני המלעיגים, לעשות בפשטות "ביד רמה", מה זה "ובני ישראל יצאים ביד רמה", "בריש גלי"? שעושים קבל עם ועדה לעיני כולם בדיוק מה שאנחנו רוצים לעשות, מה שאנחנו צריכים לעשות למורת רוחם של כולם. זה לא נוגע לנו בכהוא-זה מה שאף אחד יאמר, רק עושים בדיוק מה שאנחנו מצווים לעשות. זה נקרא "ובני ישראל יצאים ביד רמה", זה הפשט ממש, "ביד רמה" – "בריש גלי".
ולכן גם השלחן ערוך ככה מתחיל. הוא המתחיל "עז כנמר" שזה לא לבוש מפני המלעיגים. ואם אין את המדה הזאת אתה לא יכול להיות יהודי, תשכח מלהיות יהודי בכלל, תשכח מארץ ישראל בכלל. זה יסוד היסודות, לא לבוש מפני המלעיגים. או שהמלעיגים זה אומות העולם או שהמלעיגים הם בקרב עמנו לעת עתה, אבל אחד שעושה חשבונות כנגד המלעיגים – תרד מלהיות יהודי בכלל חס ושלום. אי אפשר להתחיל להיות יהודי, אחד שבוש מפני המלעיגים. אז שוב, זו ההלכה הראשונה של השלחן ערוך בכלל, וגם כן לפי הווארט כאן ברמ"ח אותיות זו התכונה הראשונה של חסיד, שאם הוא לא עז פנים אז זה לא שייך כל הסיפור.
לדעת לקחת משקה
מה הדבר השני?
ב. שיוכל ליקח משקה
זו התכונה השניה. שאם הוא לא יודע לקחת משקה, אם הוא לא יכול לקחת משקה אז גם כן הוא יכול לשכוח להיות חסיד, זה דבר שני. מה זה בחב"ד לקחת משקה? זה לקחת משקה ולא להשתכר, זה נקרא שהוא יכול. כל אחד יכול לשתות, השאלה מה קורה איתך כשאתה שותה. חב"דניק הכוונה שיכול לקחת משקה ולא להשתכר, אלא בשביל מה? להשתחרר ולא להשתכר. המשקה הוא בשביל להשתחרר מכל מיני מעצורים בנפש וכל מיני מחיצות בין אדם לחברו, להפיל-להוריד את כל המחיצות, להתפשט מכל הלבושים החיצוניים – להשתחרר ולא להשתכר. זה נקרא לדעת לקחת משקה.
לכן זה גם כן דבר מאד-מאד חשוב שמשקה אצלנו זה לא סם, בגלל שסם רחמנא ליצלן חס ושלום, כל סם אפילו הסם הכי קל זה להשתכר. לאבד את העשתונות, הסם הכי קל, לעשן את הסם הכי קל – יש בזה משום שכרות רחמנא ליצלן. זה לא חס ושלום כמו משקה. יש משהו מיוחד במשקה שמי שיודע שיקח. מי שלא יודע לקחת שלא יקח בכלל. זה גם כן כלל מקויים אצלנו בחסידות, גם הרבי שליט"א מדגיש את זה מאד-מאד[צח] שבדרך כלל בדור שלנו מעט האנשים שיודעים לקחת משקה. מי שלא יודע שלא יקח בכלל, שלא יגע בזה, אבל להיות חסיד באמת צריך לדעת איך במשקה הזה אפשר לקחת אותו כמו שצריך. ושוב, זאת אומרת להשתחרר בלי להשתכר בכלל. כידוע הרבה מאד סיפורים גם אצל הגדולים, אפילו הרבי דיבר הרבה מאד פעמים בפורים[צט] שיש מצוה גם "לבסומי"[ק], שזה כאילו להשתכר, לצאת ולהשתחרר לגמרי, להגיע-לחזור לאמונה הפשוטה. אז גם הרבי בעצמו לוקח משקה בפורים.
לדעת חסידות
ג. שידע חסידות. ואם יבוא אחר ויאמר שיכולים להיות חסיד מבלי אחר מאלו – שקר! קיין חסידים וועלן ניט אויסווקסען אן די דריי זאכן [אם אחד יאמר שאפשר להיות חסיד ולא צריך להיות עז, לא צריך לדעת לקחת משקה, לא צריך לדעת כל כך טוב חסידות אז זה שקר גמור – אל תאמין לו. שבלי כל שלשת הדברים האלו, וכנראה גם לפי הסדר הזה שהוא כותב] (שום חסידים לא יצמחו בלי שלשת הדברים הללו)״. רמ״ח אותיות, אות כח.
הקבלת שלש התכונות של חסיד להכנעה-הבדלה-המתקה
באמת אם רוצים להעמיק בווארט הזה, זה בסך הכל ווארט, בכל אופן זה ראוי, גם "שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד"[קא], וזה ודאי, זה לא ווארט אולי של רבי, זה ווארט של משפיע, וצריך ללמוד את הווארט שלו. אז גם לפי דרכנו, לפי היסוד של הבעש"ט[קב], החסידות שכל עבודה פנימית מורכבת מג' בחינות – הכנעה, הבדלה והמתקה, אז גם אפשר להקביל את זה לפי הסדר הזה.
שהעזות פנים זה בעצם נובע מהכנעה עצומה, אם כי שזה נשמע אולי דבר והיפוכו, אבל ככה זה. עזות פנים זה פשוט לא להתבייש מאף אחד, לעשות בדיוק מה שצריך לעשות. מי מתבייש? מי שדואג לתדמית עצמו, מה יאמר פלוני, מה יאמר אלמוני, מה יאמרו האמריקאים. לא משנה מה. שיש לו איזו תדמית שהוא חייב לשמור. ומי שהוא בבחינת "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'"[קג], כשזה נוגע למשהו שזה לשם שמים – אין שום חשבונות בכלל, הכל בטל, אין שום חכמה ושום תבונה ושם עצה ושום תדמית ושום כלום נגד ה', אז הוא "עז כנמר", יש לו חוצפה דקדושה. אז בעצם החוצפה דקדושה, "עז כנמר", העז פנים, שזה תנאי ראשון, זה נובע משפלות גמורה, שהוא ממש אין ואפס בעיניו. אחד שהוא לא אין אפס בעיניו ממש הוא לא יכול להיות "עז כנמר".
הדבר השני זה כמו שאמרנו שלקחת משקה זו יכולת בנפש לצאת מכל הדאגות, מכל מה שמעיק על הבן אדם, מכל המיצרים של המצרים, היכולת להשתחרר מזה, להתעלות מכל הבעיות שלך, זה נקרא הבדלה. מה זה משקה? "תנו... יין למרי נפש"[קד]. במיוחד משקה זה בשביל מי שמר לו משהו, "דאגה בלב איש"[קה]. אז מה זה לדעת לקחת משקה? כמו שיש מעצורים-מחיצות בין אדם לחבר, יש את השקיעה שאדם שוקע בתוך כל מה שמעיק עליו בחיים. לקחת משקה זה גם לשמוח, זה נקרא "יין המשמח"[קו]. מה שאמרנו קודם שהמשקה של החסיד זה חס ושלום לא יין המשכר, זה לא שכרות, זה תמיד "יין המשמח". יש שני מיני יין כתוב בקבלה[קז]: יש "יין המשמח" ו"יין המשכר". מה זה "יין המשמח"? היכולת הנפשית לשמח את עצמו ממש בכל מצב ומצב, שזה גם כן נובע מתוך שפלות, אבל זה שפלות שמתנשאת, מתרוממת מכל הבעיות של החיים, היכולת הנפשית להשתחרר מכל הבעיות. זה הבדלה בנפש.
ואחר כך מה זה לידע חסידות? 'וויס'ן חסידות', מה זה חסידות? חסידות זה תורת אלהים, "דברי אלהים חיים"[קח], זה אלקות, להמחיש את ה' כביכול, לראות ש"אין עוד מלבדו"[קט], ש"מלא כל הארץ כבודו"[קי], "לית אתר פנוי מיניה"[קיא]. זו המתקה. זה נקרא "מתוק האור... לראות את השמש"[קיב] ה"שמש... הוי'"[קיג]. למה כתוב כאן בסוף לדעת חסידות? לכאורה חסיד הדבר הראשון – איך הוא יכול להיות חסיד אם הוא לא יודע מה זה חסידות? לדעת חסידות כאן הכוונה זה על דרך "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"[קיד], לדעת את האלקות, לראות ממש, לדעת את האלקות שיש בחסידות, וזה רק יכול להיות בסוף, לדעת את החסידות ממש. לכן צריך להיות קודם מתוך שפלות ובטול האגו. ה"עז פנים" זה בטול האגו לגמרי, זה דבר ראשון. להיות "עז כנמר". ואחר כך לקחת משקה, להיות שמח, להשתחרר – לצאת מהכל, ואחר כך רואים את האלקות כביכול, שזה לידע חסידות.
זה דרך בדרך אפשר איך להסביר על פי סדר העבודה החסידית את הווארט הנחמד הזה של רמ"ח אותיות – ג' התכונות של להיות חסיד, לפי הדגש החזק בסוף שמי שסובר שאפשר להיות חסיד בלי כל השלשה דברים האלה זה שקר, זה בלוף אחד גדול, מרמה את עצמו.
ה. "קל כנשר" – לבחור במה להסתכל
יכולת הבחירה במה להסתכל נלמדת מקלות נטיית הסתכלות הנשר
שוב, היינו בכך שהעזות מצח היינו הרצון, הירידה מהאמונה בעתיד לתוקף של הרצון להמחיש אותה בהווה. אחר כך:
משכן השכל הוא במח – ״חכמה מוחא, איהי מחשבה מלגו״[קטו] [החכמה היא השכל, וזה מחשבה בפנימיות]. חוש הראיה שורה בעין, ובה [בעין, בחוש הראיה] נאמר [שוב, זה לפי השלחן ערוך-הטור] ״וקל כנשר״פג (לפי פרוש הטור שם). והנה [אותו] הנשר [שכתוב "קל כנשר"] הוא ״מלך״ העופות[קטז], וכחו הפנימי בעיניו.
ידוע שכל אחד מהמרכבה העליונה שראה יחזקאל הוא מלך של סוג אחר של הטבע. האריה של המרכבה – האריה הוא מלך החיות; השור הוא מלך הבהמות. יש חיות ויש בהמות; והנשר הוא מלך העופות; והאדם, הרביעי במרכבה הוא המלך של כולם. הקב"ה ברא את האדם כמו שכתוב "ורדו", "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים וכו'", הוא ברא את האדם כדי למלוך על כל המציאות כולה. גם על כל השלשה הקודמים. אבל הנשר בעופות הוא נקרא מלך העופות.
מה הכח שלו? כוחו בעינים. ומה זה הקלות? חושבים שהפשט "קל כנשר" זה קלות המעוף, לשוט באויר. העפיפה שלו. אבל שוב, הטור מסביר, הראשונים מסבירים שהקלות זו קלות ההסתכלות, הקלות למצוא נכון את המוקד שלו. וברגע שהוא רואה משהו לא לענין – להעיף את המבט מהמקום הלא נכון אל המקום הנכון. זה עיקר הקלות של הנשר, ה"קל כנשר".
מה זה בנפש? זה כח הבחירה בנפש, כמו שכתוב "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב"[קיז] וההפך, או קודם "ראה אנכי נתן לפניכם ברכה וקללה"[קיח], מה זה ה"ראה" הזה? "ראה... ובחרת בחיים", הראיה הזאת זה מה אתה בוחר לראות. עיקר הבחירה בחיים זה הבחירה מה אתה בוחר להסתכל, על מה אתה מתבונן. בגלל שהדבר הזה שאתה בוחר בבחירה החפשית שלך להתבונן בו – בזה אתה נדבק. אפשר לבחור להיות צדיק, מה זה לבחור להיות צדיק? להתבונן-לראות מול העינים את הצדיק. גם הצדיק בחוץ ואותו צדיק איך הוא משתקף בפנים וצומח מבפנים, "מתחתיו יצמח"[קיט]. מי שמסתכל על צדיק הוא נעשה צדיק. מי שמסתכל, כלומר נדבק – אין לך דבר שמדביק את עצם הנפש כמו הסתכלות. מי שמתבונן-מסתכל על רע, זה משפיע. מי שמסתכל על טוב "אמרו צדיק כי טוב"[קכ] זה משפיע, אז הוא נעשה טוב. לכן עיקר כח הבחירה הוא בעינים. כמו שהפסוק אומר "ראה" – "ראה נתתי לפניך היום את החיים... ובחרת בחיים". קודם צריך לראות בזה ולא בצד השני, ואחר כך, זה גופא פנימיות הבחירה. באיזה צד שאתה מסתכל-מתבונן אתה תידבק אתה נדבק לשמה, אתה תידבק משם, תהיה ותצמח בהתאם.
״קלות״ הראיה היינו תכלית הגלוי של כח הבחירה בנפש, בקביעת המציאות הרצויה
גם בזה שהוא מתבונן, הוא מסתכל על זה – הוא קובע שזה העיקר במציאות. זה כמו שנאמר על אחד שכותב ספר היסטוריה, אז כל ההיסטוריונים יודעים שהמדע במרכאות של היסטורה זה המדע הכי לא מדע, זה המדע הכי סובייקטיבי שיכול להיות. בגלל שכל אחד כותב בדיוק מה שהוא חושב שזה חשוב. כל אחד קובע מה שנדמה לו שזה הדבר החשוב. אחד יכתוב על ההיסטוריה של החסידות, אז הוא יבחר בדיוק איזה צדיק נדמה לו שהוא הצדיק של כל הצדיקים, והוא ידגיש ביותר את אותו צדיק. או סתם אחד שכותב היסטוריה כללית אותו הדבר. איזו ממלכה-ממשלה הכי מוצאת חן בעיניו הכי נדמה לו שהיא קובעת במהלך ההיסטוריה של העולם והוא ידגיש את זה ביותר, ועל כל צעד ושעל.
זו דוגמא קלאסית שאדם בוחר בדיוק מה שנדמה לו שזה העיקר, ועל זה הולך ובונה את כל ההיסטוריה מסביב לציר הזה שהוא בחר. גם הצדיק נקרא ציר, "ציר נאמן לשלחיו"[קכא], ציר זה שליח, אבל ציר זה ציר שהדלת תיסוב על הציר. כלומר, שמי שאתה בוחר שהוא צדיק הוא ה"יסוד עולם", הוא הציר שלך, הוא השליח והוא גם הציר של הדלת שלך, והכל מסתובב מסביב לאותו ציר. וזו הבחירה – לבחור על איזה ציר להסתכל.
(ושלילת המציאות הבלתי רצויה) [אתה מסתכל על מה שרצוי, על מה שטוב, ואתה צריך להעיף את המבט, לא להסתכל על מה שלא רצוי], שאזי עט הנשר, בכח ועז ובבטחון אדיר, על טרפו, [הנשר נקרא "אדיר שבעופות", הוא "מלך העופות" וכל מה שהוא עט בכח אדיר על הטרף שלו זה קודם כל תלוי בבחירת קלות הראוּת שלו. ומה שהוא טורף זה] סוד ברור רפח [נצוצין] (״על גוזליו ירחף״[קכב] שעולה ע״ה טרף[קכג], כמובא בכתבי האריז״ל[קכד])
הטרף הוא בשביל הגוזלים שלו, בשביל להזין את הבנים שלו. "על גוזליו ירחף", עם מה שהוא ברר רפ"ח נצוצין בסוד הטרף. כמו שאמרנו קודם בסוד "אשת חיל" אותו הדבר, שכתוב "ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה", כלומר שהיא מזינה-מפרנסת את הבנים שלה מכח הטרף שהיא טורפת-מבררת נצוצות מתוך המציאות.
רחמי הנשר
של המנהיג האמיתי [כמו המלך האמתי, המשיח, עליו נאמר], ״כי מרחמם ינהגם״[קכה],
הנשר הזה שזה סוד העינים לא לחשוב שהוא עוף אכזרי בלבד, אם כי שלמטה בעולם שלנו הוא טמא. ועוף טמא – הסימן הפשוט של עוף טמא שהוא עוף טורף, יש כמה סימנים בתורה, אבל הפשט של עוף טמא זה עוף טרף, עוף טורף. מה זה טמא וטורף? מציאות אכזרית, אבל חז"ל בעצמם אומרים שאף על פי שנדמה לנו שהנשר הזה הוא טורף ואכזרי, קודם כל במרכבה הוא ודאי טהור וקדוש שם, השרש שלו במרכבה, כמו הראיה גם כן אותו הדבר. וגם למטה בעולם הזה הנשר מצטיין בכך שהוא גם כן רחמן, הוא הֶפך האכזרי לגבי הבנים שלו, "על גוזליו ירחף", להפך – לומדים ממנו את מדת הרחמנות על הבנים.
זה שייך גם למנהיג אמתי שעליו נאמר הפסוק "כי מרחמם ינהגם". זה פסוק על המשיח, על המלך האמתי של עם ישראל, "כי מרחמם ינהגם". והוא גם כן קצת קשה כלפי אומות העולם, כידוע מאמר חז"ל על הפסוק "חדרך"[קכו]. יש נבואה בזכריה "ארץ חדרך", וחז"ל אומרים[קכז] ש"חדרך" זה שם של המשיח, ומפרשים[קכח] את זה – מה זה "חדרך"? שהוא "חד לאומות העולם ורך לישראל". הוא נושא הפכים שהוא גם חד וגם רך.
זה גם כן מנהיג שהוא מרחם כולו על מי שצריך לרחם, על מי שיש בו דעת[קכט], וביחד עם זה הוא לא מרחם על מי שאסור לרחם עליו. כידוע שמי שמרחם על האכזרי הוא מתאכזר על הרחמן. מי שמפעיל רחמים על מי שלא צריך לרחם עליו בסוף זה מתנכל והוא מתאכזר על מי שכן צריך לרחם עליו. אז צריך להיות נשר לדעת מי טורפים ועל מי מרחמים, מי הבנים שעליהם צריך לרחם בלבד. "כי מרחמם ינהגם".
וכידוע שהנשר שבמרכבה העליונה קאי על מדת הרחמים דוקא[קל] [הנשר בקבלה הוא התפארת[קלא], האריה-החסד מן הימין, האהבה, השור – הגבורה מהשמאל, והנשר הוא הרחמים באמצע. אז דוקא הנשר הוא מדת "כי מרחמם ינהגם"] (ושעל כן גם בגשמיות [אף על פי שהוא עוף טורף וטמא בגלל זה, בכל זאת גם בגשמיות הוא] מצטיין הוא כרחמן על בניו[קלב]) [ועד כדי כך שיש רמז מאד חשוב בקבלה[קלג] ש] – נשר בגימטריא רחמים רבים כנודע [שזה מקור הרחמים, גלום בתוך העוף הזה, הנשר, המלך של העופות, והכח שלו הוא בעינים, ככה כתוב, וזה צריך ללמוד ממנו, לחקות אותו בקדושה, "הוי עז כנמר וקל כנשר". אז בזה אנחנו נסיים הפעם. באמת לא הגענו עדיין ל"אגרופו של בן בטיח". את זה בעזרת ה' נשאיר לפעם הבאה, זה הדבר הכי מעניין כאן, זה האגרוף של בן בטיח, זה ההמשך].
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.