השפעת כח ישראל על הטבע

ו. תהליך הקביעה הרצונית מהאמונה ועד לראיה במציאות

בירור החזון מכל הסתייגויות ואמונות טפלות

לאחר שהסברתי בעל פה את עיקר הענין נקרא אותו בפנים:

א. [מה זה אמונה? נתחיל מאמונה] אמונה: ראשית מדת הבטחון, כח הבחירה החפשית והקביעה הרצונית כנ״ל, היא ברור ״חזון״ האמונה [אי אפשר לבטוח אם לא ברור לך בכלל מה אתה רוצה, כלומר מה החזון שלך] (כל ענין האמונה הוא ״חזון״ לעתיד [מה זה אמונה? חזון לעתיד]. ביחס להוה, וכן לעבר, אין צורך באמונה [אמונה לא מתייחסת לעבר ולהווה.]. בג׳ רישין שבכתר עליון^[קמד], שרש חוית ההוה הוא במוחא סתימאה [אלו מושגים של קבלה. מה שאדם חווה נכון את ההווה, וכמו שאמרנו קודם הוא חווה את הפנימיות של ההווה, לא את הקליפה של ההווה, זה בא מ"מוחא סתימאה", מ"כח המשכיל" בנפש]; שרש זכירת העבר [לזכור את העבר, וכל כך לזכור אותו, כמו שאמרנו קודם בתחילת השיעור, לזכור מה שקרה לפני שנה, ביום הזה, עם כח כזה לחדש את זה מחדש] בגלגלתא [זה נקרא גולגלתא, הראש השני של הכתר. זה מלמטה למעלה: הראש התחתון בכתר נקרא "מוחא סתימאה". "מוחא סתימאה" היינו שורש החויה העמוקה של ההווה. הכח בנפש לזכור את העבר על מנת לחדש אותו ואפילו ביתר שאת וביתר עוז הוא בא מהגולגלתא, הראש השני של הכתר]; אך שרש תחושת העתיד־לבא ברדל״א דוקא [לחוש את העתיד זה מהרדל"א, זה האמונה. יש רדל"א נקרא רישא דלא ידע ולא אתידע, בחסידות קוראים לזה אמונה^[קמה], ואמונה היינו תחושת העתיד. שוב, אמונה כזאת, חזון כזה, שהחזון תחושה. לחוש ממש את העתיד, זה הרדל"א בנפש, הראש העליון של הכתר.], המכונה [אצלנו] אמונה [הראש הזה]מט, שהוא הוא ענין התענוג הנעלם ביותר שבעצם הנפש, כמבואר במ״א [יש תענוג גלוי ויש תענוג נעלם, שרק עתיד להתגלות כתענוג, זו אמונה.]). ככל שה״חזון״ מתברר יותר, כך מתקרב הוא לבא לפועל ממש [התהליך של בירור החזון מקרב אותו לפועל, להווה]. ברור האמונה כולל גם את ענין ההפרשה של כל סיג של ״אמונה טפלה״ מהאמונה הטהורה^[קמו], שתתגלה [האמונה הטהורה שתישאר ותתגלה] ״כעצם השמים לטהר״^[קמז].

בלי שום ענן שמחשיך על גבי הטוהר, הטהירו עילאה, של האמונה. יכול להיות כל מיני עננים בחזון, דהיינו סיגים. סיגים זה גם מלשון הסתייגות. מה הכוונה הסתייגות? שיש בנפש את המושלם ביותר, פרפקט, מאה אחוז, יש שהאדם רואה את העתיד, רואה את מלכות ישראל, משיח. החזון צריך להיות מושלם לגמרי. יש לפעמים בנפש מקום שהוא קצת מסתייג מהשלמות הזאת, הוא מסתייג מהשלמות הזאת לכאורה מתוך התחשבות עם המציאות המדומה. המציאות המדומה לא נותנת לו להאמין לגמרי. הוא עדיין קצת כבול במצרים. הרי הוא רוצה את המשיח כאן בעולם הזה. והעולם הזה כמו שהוא חווה את העולם הזה הוא לגמרי לגמרי מגביל. אז אפילו שהוא יצייר לעצמו משיח – הוא יהיה אצלו משיח עם כמה הגבלות של המציאות המדומה של העולם הזה. זה נקרא שהוא בנפש שהוא מסתייג מהשלמות האופטימית המוחלטת. וכל הסתייגות כזאת היא סיג, סיג ופסולת, כמו ענן בשמים. הסיג הזה הוא סוג אחד של אמונה טפלה. יש כל מיני אמונות טפלות, יש אמונה טפלה, שוב, שמצייר את המשיח כך וכך שזה בכלל לא הראש של התורה. יכול להיות כל מיני ציורים בראש מי זה המשיח ומה זו הגאולה ומה זו מלכות ישראל, שזה לגמרי טועה ושוגה מן הדרך. וכל זה צריך לברר. צריך לחזק את הטוב וצריך להפריש את הפסולת, עד שהאמונה תישאר "כעצם השמים לטהר".

ברור האמונה – החזון, נפעל על ידי הכח הכי פנימי שבנפש של ״ניכרים דברי אמת״^[קמח],

יש מאמר חז"ל שבאמונה גופא יש כח בנפש להכיר את האמונה האמתית וממילא להפריש-לשלול כל אמונה טפלה, וכל סיג ופסולת. אי אפשר להסביר את ההגיון של הכח הזה, אבל זהו כח שהוא מושרש-מוטבע בתוך הנפש, להכיר, כאילו לחייב, להצביע, "זה אלי ואנוהו"[קמט], זו האמונה האמתית, ולא זה.

הבוחן, כביכול, את אמיתת כל חלקי האמונה, אמת העתידה לצמוח^[קנ] [שוב, היא תחושת העתיד האמתית] מתוך ארץ חפץ וד״ל^[קנא].

זאת אומרת, עם ישראל נקראו ארץ חפץ, " תהיו אתם ארץ חפץ"[קנב] כתוב בנביא, ומתוך הארץ חפץ, שאנחנו "חפצי בה"[קנג], הקב"ה רוצה אותנו, מצמיח את העתיד, האמת של העתיד לבוא, כמו שהפסוק אומר "אמת מארץ תצמח"[קנד], מאיזו ארץ? מארץ חפץ. כתוב[קנה] שארץ מלשון רצון, חפץ הוא פנימיות הרצון[קנו]. והאמת, ה"ניכרין דברי אמת", האמת צומחת מתוך הארץ חפץ של נשמות עם ישראל.

עד כאן האמונה, שלב א', שאמונה לפי זה במילה אחת היינו, העבודה כאן של אמונה – ברור החזון. וכדי לברר את החזון צריך ללמוד את הנושא. צריך לתת מקום לאותו כח של "ניכרין דברי אמת" להתגלות בנפש.

המשכה מ"העלם שאינו במציאות" ל"העלם שישנו במציאות"

אחרי הברור הזה של החזון שבאמונה בא שלב ב' – רצון.

ב. [מה זה רצון?] רצון: ברור האמונה כנ״ל מביא את המאמין באמת לתוקף הרצון ביותר, והיינו שרוצה מאד מאד [אם זה מטושטש אצלו, אם השמים מעוננים ויש לו טשטוש באמונה אז אי אפשר לרצות את זה מאד מאד. רק כאשר הדבר ברור לגמרי, באותו רגע שזה ברור מאד מאד עכשיו רוצים שזה יתגשם], ובאמת לאמיתו, שיתגשם ״חזון״ אמונתו (והרי, בעצם, קיים החזון גם כעת, בהעלם בפנימיות המציאות [כמו שאמרנו שעתיד הוא מלשון מוכן, זה מוכן באיזשהו מקום, בפנימיות המציאות], וכנ״ל שהבטחון עושה מ״העלם שאינו במציאות״ ״העלם שישנו במציאות״) בפועל ממש, ומיד (ע״ד [הפתגם שאצל הרבי^[קנז]] ״אנו רוצים משיח – נאו!״ [עכשיו!]).

זה נושא שהסברנו באריכות קודם במאמר הזה[קנח]. אמונה מאמינה בטוב בבחינת "העלם שאינו במציאות"[קנט], אבל ה' יכול לברוא את זה מחדש. בטחון כבר מתקשר למציאות הזאת של הטוב כהעלם, זה נעלם עדיין, אני לא רואה אותו, אבל הוא נעלם במציאות, כלומר שהדבר כאן, רק צריך לפקוח עינים וכיוצא בזה. זה גופא הדבר הראשון שבטחון מחדש ביחס לאמונה. שביחס לאמונה הטוב בבחינת "העלם שאינו במציאות", לכן כשמתפללים מתוך אמונה אומרים "יהי רצון"[קס], "יהי רצון" הכוונה ש"יהי רצון מלפניך", יהי רצון חדש לגמרי. לפי הרצון תברא ממש בריאה חדשה. תעשה משהו, גם כן שינוי. מבקשים מהקב"ה שיחולל שינוי מוחלט במציאות. היות שהטוב הזה הוא לא בא במציאות עדיין, הוא ב"העלם שאינו במציאות".

מה הכוונה "העלם שאינו במציאות"? הוא בכל יכול של ה'. הרי ה' הוא כל יכול. אבל זה עדיין אפילו לא בבחינת "שיער בכח". ברגע שה' כביכול משער את הדבר בכח זה כבר "העלם שישנו במציאות". מה שה' הוא כל יכול זהו "העלם שאינו במציאות". אז כמו שכל הבטחון וגם בנפש, הוא לשער בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, ככה הבטחון לוקח את האמונה שבבחינת "העלם שאינו במציאות" מוריד את זה ל"העלם שישנו במציאות".

ברגע שזה יש במציאות אני רוצה את זה מיד. זה במציאות, רק צריך לקלף את הקליפות, להוריד את הקליפות, לראות את זה, זה נמצא כאן.

תקיפות הרצון – היכולת להיות מה שאתה רוצה להיות

והנה מבואר בדא״ח שאין לך תקיף בכל כחות הנפש ככח הרצון [כתוב בחסידות^[קסא] שהדבר הכי תקיף בנפש שהוא שולט על כל שאר כוחות הנפש, על השכל, על הרגש, על הכוחות המוטבעים של נצח-הוד-יסוד-מלכות, מי ששולט, שתקיף על הכל הוא הרצון], ושעל כן ״אין דבר עומד בפני הרצון״ (ואם היה רוצה באמת היה מתחדש כבריה אחרת, השונה לגמרי ממהותו העכשוית, הכל לפי רצונו, שהרי כל דבר ודבר במעשה בראשית נברא ״לצביונו״^[קסב], ברצונו, וכן עתה, כמבואר בדא״ח).

יוצא מכאן משהו מאד יפה, שזה קצת בדרך אגב. כתוב בחסידות[קסג] שאם האדם היה רוצה עכשיו להיות משהו אחר, באם הרצון היה מוחלט אצלו, הרצון כל כך תקיף שהיה מתהפך ומתחלף למציאות אחרת לגמרי. יש אפילו בלעומת-זה יש כל מיני צורות כישוף וכוחות על טבעיים כביכול, אלה כוחות רצוניים, להפוך ממציאות למציאות, שאדם פתאום הופך להיות עץ או חתולה. בחסידות ממש מובא שבכח האדם, בכח הרצון של האדם, אם הוא רוצה להיות משהו אחר באמת – אז יכול להפוך ברגע הזה להיות חתולה, אם הוא רוצה. העובדה שזה לא קורה היא סימן שלא רוצים מספיק. זאת אומרת שבסופו של דבר האדם עם כל הצרות שלו, עם כל הבעיות שלו, הוא עדיין מעדיף ובוחר להיות הוא. והוא תמיד שואף להגשים את ההוא הזה האמתי, עם כל הקשיים שיש בכך.

כידוע הווארט המפורסם[קסד] של ר' זושא מאניפולי, שמחר ב' שבט, היארצייט שלו, ההילולא שלו, שבשמים לא ישאלו אותו למה לא היית משה רבינו, ישאלו אותו למה לא היית זושא, עצמך. זה מה שהדאיג אותו, למה הוא לא הוא, זה סימן שבעצם זהו הרצון הכי פנימי והכי אמתי בנפש.

מאיפה לומדים זאת בחז"ל? לומדים את זה ממאמר חז"ל על הפסוק "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם"[קסה], שחז"ל אומרים שכל מעשה בראשית הכל נברא, כולם "לצביונן"[קסו]. מה זה "לצביונן"? כל דבר נברא לצביונו, מה זה הצביון? הצביון זה הרצון, צַבי בארמית הוא רוצה[קסז]. כלומר, שכביכול לפני כל דבר שהקב"ה ברא  הוא שאל האם אתה מסכים ורוצה להיות אתה לפי איך שעלה ברצון ה', ורק אחרי שכל אחד רצה והסכים להיות הוא – כך הוא נברא. רק אחרי שהחתולה הסכימה להיות חתולה בדיוק כמו שהיא עכשיו כך היא נבראית.

עכשיו, אם לו יצוייר שהיה אפשר נפשית לחזור למצב כזה בנפש של רצון קדום להיות וממש לרצות להיות משהו אחר – אז באמת הכל היה מתהפך, היית נברא – עכשיו כאן ברגע הזה – משהו אחר. לכן גם לפעמים על צדיקים כתוב על כך. יש סיפור בחז"ל[קסח] על ישעיהו הנביא שהוא היה צריך להסתתר ממנשה שרצה להרוג אותו, אז הוא נעשה עץ, הוא הפך את עצמו לעץ, נכנס בתוך עץ. זה נשמע כמו להבדיל בכישוף, כתוב "את זה לעמת זה עשה האלהים"[קסט], כל דבר שיש בקליפה, בלעומת-זה, יש משהו מקביל בטוב. אז גם באיזה כח הוא עשה זאת? זה לא כח מיוחד, לא בגלל שהוא נביא. אלא היות שהוא נביא, וכנראה בגלל שאחד התנאים לנביאות הוא להיות חכם, בכלל זה היינו ששיש לו רצון עז ואיתן ואמתי, וברצון שלו הוא יכול ממש להפוך את המציאות שלו. כל זה רק לומר מילה על תקיפות הרצון, ו"אין לך תקיף כרצון"[קע] וממילא "אין דבר העומד בפני הרצון"[קעא]. אבל מה עכשיו הסברנו? אמרנו שהרצון הזה התקיף ביותר הוא רק חל לאחר בירור האמונה, בירור החזון.

תרגום האמונה והרצון לשכל האנושי של הנפש הבהמית

עכשיו שלב הג' זה שכל:

ג. שכל: ״והחכמה מאין תמצא״^[קעב]. רצון אמיתי בנפש^[קעג] כולל בתוכו (בפנימיות ״ראשו״) בחינת ״מוחא סתימאה״^[קעד], שבלשון החסידות נקרא ״כח המשכיל״^[קעה].

זה מה שאמרנו קודם, שבתוך הרצון – הרצון בקבלה זה גולגלתא[קעו], הגולגלת נקראת הרצון – אם הרצון מפותח נכון, שזה נקרא "פתוחי חותם"[קעז] בלשון התורה והקבלה[קעח], אז יש בתוכו כח משכיל, כח עדיין על מודע שממנו נובעות כל ההשכלות, כל ההברקות, כל החידושים בשכל. אף על פי שזה לכאורה זה דבר והיפוכו, רצון הוא משהו אדיר, פורץ, הופך עולמות, עוקר הרים, "אמר מלכא עקר טורא", כמו שאמרנו קודם, ודווקא בתוך הרצון הזה יש מקור השכל, זה המח הסתום שלו.

ככל שהרצון מקושר, בתקף רב, בתכלית [ככל שהרצון שלו מכוון נכון לתכלית האמתית] – המחשת ״חזון״ האמונה בפועל (שהכל תלוי באמיתת ברורה כנ״ל [קודם כל צריך לברר, הכל תלוי בבירור האמונה. אחרי בירור האמונה עם הרצון רוצה להגשים אותו עכשיו. ומה שהאמונה קודם כל חייבת להיות מבוררת הוא], ובסוד ״כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא״^[קעט] כנודע וד״ל),

אם הראש הכי עליון מתוקן כל השאר, כל העם מתוקן, כל שאר הכוחות מתוקנים. ואם הראש לא מתוקן שום דבר לא מתוקן. לעניננו אם בירור האמונה מתוקן כל שאר השלבים מתוקן. ואם זה לא מתוקן, אם החזון לא ברור, אז כך יצא הרצון, הרצון הזה לא יהיה מתוקן, ואם הרצון לא יהיה מתוקן, אז גם "כח המשכיל" יהיה משובש לגמרי, או שבכלל לא יופיע, או אפילו שיופיע – יופיע בצורה משובשת.

שוב, לפי כמה שיש בירור חזון ואחר כך שהרצון מקושר להמחשת החזון:

כך מתפתח בו (בסוד ״פתוחי חותם״^[קפ] וד״ל) השרש הנעלם של החכמה הגלויה שבנפש [שהשרש הנעלם של החכמה הגלויה היינו החכמה הסתומה, המסותרת בנפש], שרש היורה חצי הברקה בתדירות ["כח המשכיל" כל הזמן יורה חיצים של הברקות לחכמה הגלויה], הברקות והמצאות אמיתיות (המתפשטות, נתפסות ונקלטות, לאחר מכן במח הבינה וכו׳)

ההברקה מתפשטת ונתפסת ונקלטת, אלו שלשה שלבים בקבלה[קפא], שלא נסביר את זה עכשיו, הברקה קודם מתפשט, אחר כך נתפס ואחר כך לבסוף נקלט הכל במח הבינה. אבל קודם צריך להיות עצם ההברקה במח החכמה. וההברקה הזאת בחכמה יוצאת כברק מהחשך, מתוך ה"מוחא סתימאה". ההברקות הללו תהיינה:

בנוגע לכל הקשור להמחשת היעד, מגוון רב ונהדר של חדושים אמיתיים בכל מדעי הרוח והגשם, ה״מוכיחים״ גם לשכל האנושי, את האמת וה״הגיון" הפנימי של היעד המבוקש^[קפב]

כל תפקיד השכל, במיוחד בחב"ד הוא לתרגם ולחדש, לנמק בטוב טעם ודעת גם לשכל האנושי את המסר והיעדים של הנפש האלקית[קפג]. כאילו שנאמר שעד כאן היינו הכל בתוך הנפש האלקית, ועכשיו בשכל כל התפקיד של ההברקה הזאת זה כמו כל חסידות חב"ד, לנמק את זה, לתרגם את זה, לחדש גם לשכל האנושי, שהוא גם כן יבין את ההגיון. כמו שאמרנו קודם שאם השכל האנושי יותר מידי מהר מתערב ביעד אז הוא מכניס סיגים, הסתייגות בתוך היעד. אם נותנים יד חופשית לשכל האנושי בהתחלה אז הוא יכול לקלקל לנו את כל העסק. למה? בגלל שהוא מסתייג, בגלל שהוא שכל אנושי, הוא מתחשב במציאות, הוא מסתייג מהיעד המוחלט, זה הרי לא מציאותי לפי עניות דעתו.

עכשיו, באמת צריך להגיע אליו. זה כל הענין, המטרה של חסידות חב"ד בכלל, להגיע לשכל האנושי עם הסודות הכי עמוקים של התורה. זה קורה כאן בשלב הזה הג', שכאשר מתחדשים בתוך החכמה הגלויה מה"כח המשכיל" הברקות אין ספור בתדירות שנקראת "נביעת האין סוף", זה נותן הגיון, כלומר שגם השכל האנושי מתחיל להרגיש שזה כן מציאותי, שהמשיח הזה שבתחילה היה נדמה כמו איזה חלום באספמיה, שלהפך – הנה זה מציאותי, יש בזה הגיון, במשיח הזה, בגאולה הזאת, בבית המקדש הזה, בקרבנות האלה. יש בזה היגיון.

יציאה מהמנטליות של הסבל

אז שוב, זה שׁכל רבדי הנפש, גם החיצוניים ביותר ישתכנעו בהגיון של היעד הזה, היעד של הגאולה, של האמונה הפשוטה, זה תלוי בשכל. המטרה של השכל היא להביא-לתרגם את כל הפנימיות של הנפש האלקית קודם כל לנפש השכלית וממנה הלאה גם לנפש הבהמית. שכל התכנים של הנפש ירגישו שזה מציאותי והגיוני. להפך – שזה הגעשמאק האמתי, הטוב טעם של כל החיים, של כל העולם, שבלי זה הכל טפל, הכל לא שוה שום דבר.

כמו שידוע על הפסוק בפרשת השבוע הקודמת שה' "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים"[קפד], הפירוש החסידי, הרבי ר' בונם מפרשיסחא היה מפרש[קפה], וזה פירוש מאד מאד חשוב, שהלשון הראשונה של גאולה היא "והוצאתי" – "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", מה הפירוש "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים"? שצריך להוציא את הנפש ממצב שהיא מסוגלת לסבול להיות במצרים. שוב, תשמעו את הפשט היפה הזה. הפשט הפשוט הוא שצריך לצאת מהסבל. אז לא, הוא אומר שהפירוש הפנימי-האמתי זה לא לצאת מהסבל, אלא לצאת מהמנטליות שאתה יכול לסבול את זה, מה שאתה רגיל לסבול את זה, שאתה כבר התרגלת, הסתגלת לסבול את מצרים. אז צריך לצאת מזה – מהיכולת הנפשית לסבול עוד יום אחד להיות במצרים, זה נקרא "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים". ואם אין את זה, אם לא יוצאים מהיכולת לסבול עוד יום אחד במצרים, זאת אומרת שנשארים שם.

זה קורה כאן בשלב של השכל. שאם זה כבר נעשה מציאותי והגיוני ורצוי ומיידי הגאולה, אז במילא השכל בעצמו מרגיש, וגם כל התכנים, כל התכונות, גם החיצוניות של הנפש, הכל מרגיש שכל החיים וכל העולם הזה לא שוה גרוש, לא שוה מאומה ללא הגשמת היעד הזה. כלומר שאין טעם יותר לחיות בחשך. וממילא אי אפשר יותר לסבול עוד יום אחד בחשך. אז שוב, זה נקרא שבשלב של השכל על ידי חדושים אמתיים בענין הזה גופא – זה נותן הגיון לכל כוחות הנפש.

כאשר גם השכל, על כל רבדיו, מחייב את רעיון היעד והכרח הגשמתו בפועל, ומיד [שזה צריך להיות עכשיו, לא בעוד חדש, לא בעוד שנה] – אזי עת רצון לפתוח עינים עצומות [עד כאן אמרנו יכול להיות עינים עצומות, ועכשיו הגיע הרגע לפקוח את העינים], בבואו לשלב האחרון של תהליך הבחירה והבטחון [שהשלב האחרון הוא ראיה ממש] –

ראיה קונה בסוד הבטחון

ד. ראיה: [שעל זה דרשנו גם בפעם הקודמת] ״בטח בדד עין יעקב״ [שהעין רואה רק את הבטח. בדד זה רק, לבד. "בטח בדד עין יעקב" מפרשים שלבד, רק את הבטח, העין של יעקב רואה. מה זה "בטח"?], בטח ר״ת ברכה טוב חיים כנ״ל [שלשה דברים בתורה שכתוב "ראה", והברכה-טוב-חיים שזה ראשי תבות בטח זה גם בגימטריא בדיוק "עין יעקב". "בטח בדד עין יעקב".]. והיינו שכאשר בוטח בוודאות גמורה (שהוא ענין מחית זכר עמלק, עמלק [זה] בגימטריא ספק [זה מה שאמרנו קודם, שהדבר הזה גופא נתפס בלעומת-זה כאי ודאות. אי ודאות הוא ספק, וספק זה עמלק. ואצלנו אותו הדבר גופא הוא מקור הודאות. הכח בנפש לקבוע את המציאות]) בטוב וכו', לאחר תקון ג׳ השלבים הנ״ל, אזי ראיתו בראיה חושיית בעיני בשר ״תקדש״ [כמו שכתוב "כזה ראה וקדש", אז העינים שלו הראיה תקדש] (ע״ד ״כזה ראה וקדש״ כנ״ל) את המציאות ״קדש להוי׳"^[קפו] [קודם רואים זאת ותוך כדי הראיה מקדשים את זה "קדש לה'".], בבחינת ״ראיה קונה"^[קפז] את המציאות,

יש עוד כח בהלכה, עוד ענין בהלכה שזה הוא אמינא בגמרא, אבל הוא אמינא הזאת היא הלכה גמורה לעתיד לבוא, שיש כח, כמו שאמרנו שבבת היענה יש לה כח לדגור על הביצים מכח ההסתכלות שלה, ככה יש סברא בחז"ל שעל ידי הסתכלות בחפץ, שמוצאים חפץ הפקר ברחוב, מכח ההסתכלות לחבוק את החפץ – כאילו שהרמתי הגבהתי את החפץ ובכך משכתי אליי את החפץ, קניתי את החפץ. זאת אומרת, יש סברא שראיה קונה, שיש כח בראיה לתפוס איזה כדור ברחוב שהוא הפקר, שזה מציאה, ובהסתכלות ממש לתפוס את זה ממש, לקנות את זה, קנין ממש. אמנם זו סברא בגמרא שהיא לא להלכה, אבל בפנימיות היא כן לעניננו, לעתיד לבוא, זו ההלכה של הבטחון. שיש כל כך כח בראיה לקנות, זה נקרא "קונה הכל"[קפח], קנין זה גם כן לשון של בריאה[קפט]. ה' הוא "קונה הכל", מה זה "קונה הכל"? שהוא בורא את הכל, זאת אומרת הוא קונה את זה, הוא מושך את זה לרשותו, כמו שהוא קובע. אז יש גם בנפש כח שנקרא "ראיה קונה"

בקנין ע״ד משיכה, שמושך את המציאות כולה לרשות הקדושה, בה הכל טוב מאד מאד בפועל ממש,

זאת אומרת, בהסתכלות שלו הוא תופס את החפצא של המציאות, החפץ, ומושך אותו לרשות הקדושה. זה נקרא "קדש". "כזה ראה" קודם, מה זה "כזה"? לצייר איך שאתה רוצה ככה לעצב, לצייר את זה במחשבה, אחר כך תראה את זה ותקדש את זה, מה הכוונה "קדש"? למשוך את זה, לקנות את זה לגבוה, זאת אומרת לרשות היחיד של הקב"ה. זה נקרא שהוא רק רואה את הברכה, הטוב והחיים, ה"בטח", שהכל הוא מקדש, מעביר את זה, מושך את זה לרשות הקדושה.

כניסת רבי עקיבא לפרדס בשלום ויציאתו בשלום כדי להקנות את המציאות לקב"ה

ובסוד רבי עקיבא ש״נכנס (לפרדס – חזון העולם המתוקן)

כתוב על "ארבעה שנכנסו לפרדס"[קצ]. מה זה הפרדס? פרדס הוא כמו אוטופיה. להיכנס לפרדס זה גופא העבודה של בירור חזון האמונה. הפרדס זה כמו גן עדן, אבל זה עוד יותר מגן עדן, גן עדן זה כבר היה, והפרדס זה לראות את העתיד, את העתיד המוחלט הטוב. עכשיו, רק רבי עקיבא "נכנס בשלום ויצא בשלום". ולמה הוא נכנס? בגלל שהפרדס אצלו היה מבורר. זה שהשאר, שלשת החברים האחרים שלו, לא יצאו בשלום וממילא גם לא נכנסו בשלום, זה שלא יצאו בשלום סימן שגם לא נכנסו בשלום בשלמות, סימן שכל הפרדס, כל הציור של הפרדס אצלם היה משובש. כל חזון הפרדס, מה זה הפרדס הזה, היה משובש אצלם באיזשהו פרט על כל פנים, אם כי שהיו גדולי ישראל, צדיקים עצומים. בכל אופן העובדה שהם לא נכנסו בשלום ולא יצאו בשלום היא סימן שגם הדמיון של הפרדס לא היה מתוקן אצלם.

לעומת זאת, רבי עקיבא נכנס לפרדס:

בשלום ויצא (על מנת למשוך את המציאות התחתונה לאמיתת המציאות המקודשת) בשלום״^[קצא],

בשביל מה יוצאים? כתוב שמי שרק יודע להיכנס ולא יודע לצאת, שאתה "עייל" ולא יודע "נפיק", לצאת, מוטב דלא "עייל", "דלא ליעול", שהוא לא ייכנס בכלל. בשביל מה צריך לצאת? צריך לצאת לתוך המציאות להגשים את זה. עוד פעם, להיכנס לפרדס לפי דרכנו היינו בירור האמונה, זה שלב א', אחר כך צריך לצאת, מה הכוונה לצאת? צריך לצאת לתוך המציאות, לרדת למציאות על מנת להגשים, להוריד את הפרדס הזה לתוך המציאות. בלשון אחרת למשוך את המציאות לרשות הפרדס, לרשות היחיד, לקנות את המציאות לפרדס. זה נקרא "קדש", "כזה ראה וקדש".

עכשיו, משהו מאד מאד יפה, שעל רבי עקיבא דורשים את הפסוק בענין הזה גופא שהוא "נכנס בשלום ויצא בשלום" מהפרדס:

ועליו נאמר^[קצב] ״משכני אחריך נרוצה״^[קצג], בבטחון גמור בטוב, וכמבואר בדא״ח וד״ל.

"משכני" פרושו מה שהתחתונים, הניצוצות הקדושים או הנשמות שבעולמות התחתונים אומרים לקב"ה, מתחננים 'תמשוך אותי כלפיך ואני ארוך אחריך'. אז מה הכוונה "משכני"? זו הפעולה. הוא עכשיו יוצא מהפרדס על מנת לעורר בתוך המציאות ה"משכני", לפי הפירוש שלנו ה"משכני אחריך נרוצה", שהכל ייקנה, יהיה נקנה לרשות היחיד. כלומר, שתהיה משיכה שהכח יורד מלמעלה למשוך מלמטה למעלה את המציאות אל הקדושה, אל ה"בטח בדד עין יעקב", ולתת גם תשוקה, להחדיר תשוקה בתוך המציאות ש"אחריך נרוצה". קודם יש אתערותא דלעילא, אתערותא דלעילא הוא "משכני", זה אתערותא דלעילא שהיא לפי בקשת התחתון, התחתון קודם מבקש "משכני", ועל פי ה"משכני" – "אחריך נרוצה". וכמו שמבואר בחסידות^[קצד] שלמה כתוב "משכני" בלשון יחיד ו"אחריך נרוצה" בלשון רבים? זה פתגם אחד, משפט אחד, "משכני אחריך נרוצה", שעובר מיחיד לרבים. הפירוש הוא שאת ה"משכני" אומרת הנפש האלקית, ואת ה"נרוצה" אומרות הנפש האלקית עם הנפש הבהמית ביחד. קודם יש משיכה, כמו שאמרנו קודם, שהשלבים הראשונים הם עדיין בתוך הנפש האלקית, ואחר כך גם כשמגיעים לשכל זה כבר "אחריך נרוצה" כל חלקי הנפש ביחד, כולל כל הנפשות, הפנימית והחיצונית], שהוא ענין קנין משיכה מכח ההסתכלות [כלומר שמסתכלים על משהו על מנת לקנות אותו, למשוך אותו לקדושה.

אז אם כן, בכאן אנחנו סיימנו בקיצור רק את השלבים. ארבעת השלבים של הקביעה הרצונית בנפש, שזה מקור כל כח הבטחון בנפש – אמונה, רצון, שכל וראיה.