הכח ללכת לפני ה' ולקבוע מציאות לפי הרצון

שיעור שני במאמר אמונה ובטחון פרק ח - מתוך הספר לב לדעת

ג' כסלו תשנ"ב – תל אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור הרב לימד קטע נוסף מפרק ח במאמר אמונה ובטחון שנדפס בספר לב לדעת. בתחילת השיעור קישר הרב את הדברים עם דברי הרבי על כך שמשיח עומד בפתח וכל מה שנשאר הוא לקבל אותו. זהו שלב של "העלם שישנו במציאות" שמתגלה על ידי בטחון עז.

בהמשך השיעור האריך הרב להסביר את הקשר בין ברית מילה ביום השמיני לבין בטחון, בעוד שהשבת ביום השביעי היא בבחינת אמונה.

בסוף השיעור התבונן הרב ברמז על הפסוק "בטח בדד עין יעקב", שבטח הוא ראשי תבות ברכה-טוב-חיים היוצא מדברי משה רבינו אל העם. דברים אלו קישור למדת הבטחון וביכולתה להסתכל טוב על המציאות ומתוך כך להפכה לטוב.

א. המשכת הגאולה מהעלם אל הגילוי

אמונה בהעלם שאינו במציאות; בטחון בהעלם שישנו במציאות

בפעם קודמת[ב] התחלנו את הפרק, פרק שמיני במאמר אמונה ובטחון בעמ' פז בספר, והגענו עד עמ' פח, בסעיף הראשון בעמ' פח. רק נקדים הקדמה אחת, מה שמדבר הרבי שליט"א בימים האחרונים ממש[ג]. על כך שהמשיח "עומד אחר כתלנו משגיח מן החלנות מציץ מן החרכים"[ד], המשיח נמצא איתנו, הגאולה נמצאת איתנו. העבודה שלנו היא אך ורק להיות פתוחים ורוצים ומחליטים בהחלטה נחושה לקבל את פניו של מלך המשיח, לקבל את פני הגאולה האמתית והשלמה. מה שנשאר לנו לעשות זה לקבל[ה], הרצון האמתי הכן לקבל.

הדבר הזה נוגע ישירות לנושא שאנחנו נמשיך להרחיב בו הערב – הנושא של בטחון לעומת אמונה. כאן הנושא של המאמר להבין את ההבדל והיחס בין אמונה בנפש לבין בטחון בנפש, ויחסית – כתוב בחסידות שהאמונה מתייחסת לדבר נעלם שאינו במציאות עדיין[ו]. כלומר, שלו יצויר שהגאולה היא בהחלט עתידה לבוא בזמן מן הזמנים כאשר יעלה רצון לפני בורא העולם יתברך, אבל המציאות של הגאולה איננה נמצאת אפילו בהעלם בתוכנו-בקרבנו. בחסידות זה נקרא "העלם שאינו במציאות". בהעלם שאינו במציאות צריך להאמין – זה הכלל. אין פה שום מציאות, שום תפיסה, שום אחיזה ושום דבר, אבל צריך להאמין שבא יבוא ולא יאחר, ו"עוד חזון למועד"[ז].

מה שאין כן מדת הבטחון מתייחסת להעלם שישנו במציאות, כלומר שאמנם הדבר נעלם מן העין, לא רואים אותו במוחש, אבל הוא קיים במציאות, רק שלא רואים אותו. ועל מנת כן למשוך אותו, לקרוא אותו להופיע להתגלות מן ההעלם שישנו במציאות אל הגילוי מול העיניים ממש – צריך לבטוח, לבטוח בבטחון עז בנפש, שבוא יבוא ממש, תכף ומיד ממש, היות שהוא כבר נמצא. היסוד הזה, העיקרון הזה, הוא אחת מנקודות היסוד מה ההבדל בין אמונה לבטחון בנפש. האמונה מתייחסת להעלם שאינו במציאות עדיין בעוד שבטחון מתייחס להעלם, דבר שנעלם, אבל הוא כבר נמצא במציאות.

היחוד היהודי – קביעה רצונית

מי מגלה לנו שההעלם כבר נמצא במציאות? בשביל זה צריך לסמוך על רוח קודשו על צדיק גדול, צדיק שהוא משכים ומעריב ומכריז ומצהיר שהמציאות נמצאת, רק שבינתיים נעלם מעינינו. לכן צריך רק להגביר, העבודה שלנו בנפש היא להגביר יותר ויותר בטחון. לא רק להאמין שאט אט, שאולי, אפילו בקרוב ממש משיח מופיע, אלא שהוא ממש נמצא כאן. רק צריך לרצות ולבטוח בו, ואז הוא יתגלה מול העיניים.

זה יהיה דבר יסודי. השם המשני, הכותרת המשנית של השיעור שלנו הערב, וכל השיעורים במחזור הזה הוא הקשר בין בטחון לבין מושג בחסידות שנקרא קביעה רצונית. זה הנושא של הפרק השמיני כאן במאמר הכולל שנקרא אמונה ובטחון. וכאן הפרק שהוא הפרק שמסיים את כל המאמר הוא להסביר איך שמדת הבטחון בנפש זהה עם המושג הכי חשוב בשיל יהודי, גם היחוד היהודי. במדה מסוימת, אם כי שהאמונה שלנו מבוררת והיא אחרת מכל עם ולשון להבדיל, בכל זאת יש גם כן אמונה מסוימת אצל כולם. מה שאין כן הכח לקבוע מציאות, להכריע על פי בטחון על פי אמונה, כלומר לחייב כביכול את ה' לענות אמן כביכול על הקביעה הרצונית שלי איך שאני קובע איך שאני רוצה איך המציאות תיראה. הכח גברא, זה נקרא כח שמשפיע במציאות, הכח גברא הזה, נמצא וקיים רק בקרבנו אצל עם ישראל. יש לנו דעת חזק של כבר. מה שאין כן "אל אחר אסתריס"[ח], אפילו שמישהו אחר יאמין הוא סריס מלהיות יכול לקבוע מציאות בהתאם לאמונה שלו, כלומר שהאמונה כל כך תתחזק שהיא תחדור ממש ותשנה-תהפוך את העולם.

הכח בנפש שאיך שאני רוצה, או איך שאנו רוצים שככה היה בפועל ממש, לדבר הזה, למושג הזה קוראים קביעה רצונית. קובעים מציאות לפי הרצון. הכח בנפש לקבוע עובדה בשטח כביכול לפי-בהתאם לרצון שלי, או לרצון שלנו, לרצון של עם ישראל חי, זוהי מדת הבטחון בנפש. אמונה היא אמונה שיהיה טוב, שה' הוא טוב, ה' הוא עצם הטוב, איך שהקב"ה רוצה זה ודאי יהיה, אני מאמין בו וסומך עליו. בטחון כלומר שאני בוטח במשהו מסוים שיבוא, וככל שאני בוטח בו יותר כך אני מחייב שכך יקום, וכך יהיה בפועל ממש. ושוב, זה כח שכולו יהודי. "מאן מלכי? רבנן"[ט] כתוב, מי המלכים על המציאות, מציאות העולם הזה? רבנן.

המשכת הגאולה מהעלם שאינו במציאות להעלם שישנו במציאות ועד להתגלות בפועל ממש

עכשיו, כשהאדם בוטח, לפי איך שנסביר את זה יותר בהמשך, שהבטחון הוא הקביעה הרצונית ביחס למציאות, אפילו שלעת עתה יש דבר שהוא בבחינת "העלם שאינו במציאות" הוא יכול מכח הבטחון, זה דורש כח אדיר וחזק מאד, להמשיך ולהוריד אותו לדרגה של "העלם שישנו במציאות", ולאחר מכן להמשיך את זה לתוך העלמא דאתגליא, המציאות הגלויה לעין. אבל כל שכן וקל וחומר שקל לאחוז בדבר שכבר הכריזו, כבר אמרו שהדבר הוא כבר נמצא, הוא כבר בבחינת "העלם שישנו במציאות", אז קל יחסית על ידי בטחון פשוט, רק שנבטח להוציא אותו מן הכח אל הפועל.

שוב, צדיקים גדולים בטחו בגאולה במשך כל הדורות, וככל שבטחו באמת קרבו את הגאולה[י]. ואפילו שהיא לא היתה במציאות – היא היתה בבחינת "העלם שאינו במציאות" עד עצם הדור שלנו, ועד הימים האלה ממש – בכל זאת ככל שיהודי בוטח הוא מקרב גם את ה"העלם שאינו במציאות" להיות "העלם שישנו במציאות" ואחר כך להתגלות בפועל ממש. וכל שכן עכשיו שהגאולה בבחינת "העלם שישנו במציאות" לא דרוש מאיתנו יותר כל כך הרבה בטחון כמו בדורות קודמים, רק קצת בטחון – "פתחו לי פתח כחודו של מחט"[יא], קצת מאמץ, קצת רצון מצידנו אפשר תכף ומיד ממש – בלשון הרבי – להמשיך את הגאולה מבחינת העלם שישנו כבר במציאות לגילוי בפועל ממש. כלומר שמה שנשאר לנו עכשיו זה השלב האחרון של הקביעה הרצונית, כמו שנסביר כאן בהמשך. הפעולה הזאת בנפש שמכונה קביעה רצונית שיהודי קובע את המציאות לפי הרצון שלו יש בה ארבעה שלבים. זה הנושא כאן של הפרק. וכאן, לעת עתה, אנחנו ממש עומדים במעבר האחרון, בשלב האחרון לקבוע עובדה, לפי הרצון של עם ישראל, מאז ומתמיד, מאז אברהם אבינו.

ב. כח הברית מילה ללכת לפני ה'

נח – עם ה'; אברהם – לפני ה'

עד כאן הקדמה כללית רק להיכנס לנושא הערב. בפעם הקודמת הסברנו שגם אצל נח וגם אצל אברהם כתוב משפט דומה – שניהם הלכו או התהלכו בתמימות עם הקב"ה. אצל נח כתוב "את האלהים התהלך נח"[יב], אצל אברהם אבינו במצות ברית מילה הוא נצטוה "התהלך לפני והיה תמים"[יג]. והסברנו שיש כאן הבדל בין 'להתהלך את האלקים' שזה בשוה[יד], ככה המפרשים מסבירים, ללכת שוה בשוה כביכול עם הקב"ה. או כמו שהתחדש אצל אברהם אבינו "התהלך לפני והיה תמים", ללכת לפני ה'. ושוב, המילה היתה שללכת עם ה', לחיות עם ההשגחה, עם האמונה. אם כי שנח היה "מקטנה אמנה"[טו], מקטני אמונה, בכל זאת הוא הלך עם ה'.

אחר כך אברהם לפני שהוא הגיע לברית מילה, בברית בין הבתרים, היה קודם צריך להשלים את מדתו של נח, מדת האמונה. לכן לפני ברית בין הבתרים כתוב אצל אברהם אבינו "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה"[טז], שהוא הגיע לשלמות האמונה. ומהי היא שלמות האמונה? שלמות מדת ההשתוות, כתוב בחסידות[יז]. מי שמאמין בה' הכל שוה, "אין ולאו שוין אצלו"[יח] בהשוואה אמיתית. היות שהכל זה טוב, כל מה שהקב"ה עושה זה טוב[יט]. לכן לפני ברית בין הבתרים אברהם אבינו מגיע לשלמות ההשתוות, שלמות האמונה, שנח היה עדיין רק בבחינת קטני אמונה. אבל לאחר מכן, עיקר החידוש של אברהם, שבזה הוא נעשה אברהם, אבינו הראשון, היהודי הראשון במצות ברית מילה, שהוא נצטוה להתהלך – ללכת לפני ה'. מה זה "לפני ה'"? לפני ה' זה כבר מדת הבטחון. לפני ה' פירושו כביכול להוביל את הקב"ה. כמו שחז"ל אמרו "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"[כ].

"התהלך לפני", הקב"ה רוצה את ה"נצחוני בני נצחוני"[כא], אתה תאמר לי מה לעשות. זה היהודי הראשון – "התהלך לפני והיה תמים". גם הסברנו שהתמימות של אברהם היא תמימות בדרגה אחרת לגמרי מאשר התמימות של נח. גם נח כתוב "נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח", וכאן כתוב "התהלך לפני והיה תמים". הסברנו שנח היה תמים בחיצוניות והלב ואברהם היה תמים בפנימיות הלב. ופנימיות הלב מקשרת את התמימות ברצון עם הרצון התמימות במעשה בפועל ממש. זה הכל הסברנו קצת באריכות בפעם קודמת. אז גם איכות התמימות היא איכות אחרת. התמימות של בטחון של 'לפני ה'', או התמימות של 'עם ה'', "את האלהים התהלך נח", בשוה, מדת ההשתוות.

שביעי – "עם ה'"; שמיני – "לפני ה'"

עד כאן קיצור של השיעור הקודם. עכשיו אנחנו ממשיכים לקרוא פה, בסעיף השני בעמוד פח.

שוב, הנקודה כאן, של "לפני ה'", כלומר להוביל כביכול את הקב"ה. וזה מה שה' רוצה מאברהם היהודי הראשון, שהוא נותן לו את המצוה הראשונה של ברית מילה.

בטחון זה ותמימות זו, הליכה ״לפני ה'" [ללכת לפני ה'], הוא ענין המילה בשמיני

עכשיו צריך להבין מה הקשר בינו לבין אותה מצוה שהוא נצטוה בשעת מעשה, ודאי יש קשר עצמי ביניהם. שדוקא שהוא קיבל את המצוה מלמעלה "וכרות עמו הברית"[כב], ברית מילה, אז הוא קיבל את הכח מלמעלה, נקרא נתינת כח מלמעלה[כג], ללכת "לפני ה'", בבטחון גמור ביכולת נפשית של קביעה רצונית, כמו שנסביר.

[המצוה הזאת היא שייכת ליום השמיני, למדרגה השמינית שלמעלה מהשביעי – "וביום השמיני ימול בשר ערלתו"[כד]. וכתוב בחז"ל שהשמיני כאן הוא במעלה יתירה אפילו לגבי יום השבת קדש[כה]

שלאחר ולמעלה מיום השבת קדש.

שיום השבת קדש הוא יום השביעי, עם כל המעלות של השביעי, השביעי זה השלמות של הטבע[כו]. הכל שוה, שלמות האמונה שייכת לשביעי. השביעי, השבת זה גם ה' בעצמו, כתוב ששבת "שמא דקוב"ה"[כז], השבת זה שם ה', זה הקב"ה כביכול בעצמו. אבל מה העבודה של יום השבת? כמו שכתוב כאן

שהרי בשבת [חז"ל אומרים שהעבודה של יום השבת] צ״ל ״כל מלאכתך עשויה״[כח],

כלומר, האדם משתחרר מכל עסקי עולם הזה, מכל ענייני הבל העולם הזה, ולגביו כל ענייני העולם הזה הכל שוה, הכל בהשתוות, הכל באמונה פשוטה, הוא חי עם ה'. הוא כולו ביחד עם הקב"ה, אין שלמות של אחדות עם הקב"ה כמו ביום השבת קדש. אז מה זה שמיני, ששמיני עובר את השביעי? העובדה ששמיני עובר את השביעי היא בדיוק בסוד "לפני ה'", זה לא "עם ה'". אין לך "עם ה'" כמו ענג שבת, שזה "אז תתענג על ה'"[כט]. וברית מילה ביום השמיני זה לעבור גם את זה, לעבור את ה"עם ה'" להיות "לפני ה'", לרדת שוב לתוך העולם הזה, ולקבוע מה הקב"ה רצה מבריאת העולם בכלל, זה שהקב"ה ברא את העולם, כתוב ש"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[ל], להגשים את הרצון של ה' במעשה בראשית. זה עובר גם את הענג שבת, ה"מעין עולם הבא"[לא] של אמונה פשוטה ואמונה שלמה ביחד עם הקב"ה. זה הענין של שמיני, של ברית מילה שניתנה ביום השמיני.

וכל הנוגע לתקון עולם העשיה נמצא בהשתוות אמיתית אצלו.

בשבת כל מה ששייך לעולם הזה הכל שוה אצלו, אין לו שום עסק פעיל עם תיקון העולם הזה. יש ל"ט מלאכות, אבל לפעמים מסבירים[לב] שהמלאכה הכי כללית שכוללת את התוכן הפנימי של כל מלאכות שבת היא מלאכת בורר, לברור את המציאות, והפעולה הזאת, המלאכה הזאת, כלומר שאין לאדם עסק עם תיקון המציאות, עם בירור המציאות בכלל, היות שהכל שוה אצלו – "כל מלאכתך עשויה".

ברית מילה מתקנת את הטבע הראשון

מה שאין כן ביום השמיני (שכאשר ״נולד״ ביום אחד למעשה בראשית הוא) יום הראשון לשבוע השני

האדם נולד כמו שהעולם נולד. מתי נולד העולם? ביום ראשון, ב"יום אחד"[לג] למעשה בראשית. כאשר אדם נולד, כמו לידת העולם כולו ב"יום אחד", הברית מילה שלו בדיוק היום למחרת שבת בראשית, השבת הראשונה, ביום הראשון השני. ברית מילה היא תמיד ביום השני באותו יום בשבוע – בשבוע הבא. לכן מי שנולד ב"יום אחד", הברית מילה היא גם ב"יום אחד", שעובר את השבת. מהו "יום אחד" השני? זה שוב לשוב ולחזור לתוך המציאות של העולם הזה, לתוך האתגר של תיקון העולם. ב"יום אחד" הראשון העולם והוא נולדו, כלומר נתהוו יש מאין, לא נתקנו, רק נתהוו. מה זה היום הראשון השני? זה לחזור לאותה פעולה כביכול של מעשה בראשית על מנת לתקן או להגשים את תכלית הכוונה לשם מה ברא הקב"ה את העולם.

(ע״ד ״טבע שני״ שלמעלה מ״טבע ראשון״, כמבואר בדא״ח),

או בלשון אחר בחסידות[לד], היום הראשון הראשון הוא מחתים כביכול את המציאות בטבע ראשון, והיום הראשון השני שבא לאחריו בשבוע הבא הוא מחתים על המציאות טבע שני, הוא מברר את המציאות הראשונה. בדיוק כמו בן אדם שנולד ערל, הוא נולד, מתהווה בלתי מתוקן, לא מושלם, והברית מילה זה "אשר ברא אלהים לעשות"[לה], המילים האחרונות של שבת בראשית, חז"ל אומרים מה הפירוש "לעשות"? "לתקן"[לו], מה הדוגמא של "לתקן"? אדם נולד ערל, צריך לתקן אותו, לתקן אותו זה ב"יום אחד" לשבוע הבא.

ענוה – בטול לה'; חסידות – הגשמת רצון ה'

גם במדות בנפש, יש מחלוקת מפורסמת בחז"ל, בגמרא[לז], מהי המדה בנפש הכי נשגבה, הכי נעלית. אחד אומר "ענוה גדולה מכולן", שמדת הענוה היא יותר גדולה מכל המדות שבנפש. מה זה ענוה? בטול, בטול לה', וממילא אחדות עם ה'. והשני אומר "חסידות גדולה מכולן". מי שאומר "חסידות גדולה מכולן" הוא רבי פינחס בן יאיר, מי שאומר "ענוה גדולה מכולן" – רבי יהושע בן לוי. שתי דעות חשובות בחז"ל מהי המדה הגדולה ביותר. אז גם פה לענייננו חסידות היא מדת החסד, החסד זה לרדת להתעסק עם המציאות, לעשות חסד עם המציאות, גם לעשות חסד עם בורא המציאות, בורא העולם. מה החסד שעושים עם הקב"ה? שמגשימים לו את תכלית תאוותו כביכול במעשה בראשית. לעשות חסד, יש מאמר חז"ל בזהר הקדוש כתוב "איזהו חסיד"[לח], מי זה חסיד? זה "המתחסד עם קונו", שעושה חסד עם קונו, עם הקב"ה. איך  עושים חסד עם הקב"ה? "עם קן דיליה [עם הקן שלו] ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים"[לט], שהוא מייחד-ממשיך למטה, שבכח צדקותו הוא מוריד כביכול את הקונה לקן שלו, לשכינה שלו, כמו שהשכינה שוכנת בתחתונים. הוא מוריד את הקדושה, את האור האין סוף לשכון כבוד למטה בתוכנו, בעולם הזה התחתון "שאין תחתון למטה ממנו"[מ]. זה החסיד.

"אלו ואלו דברי אלהים חיים"[מא]. מתי ה"חסידות גדולה מכולן"? ה"חסידות גדולה מכולן" ביום השמיני למילה. מתי ה"ענוה גדולה מכולן"? בשבת, ענוה היא בחינת שבת, זה בטול, בלשון הקבלה מוחין דאבא, התבטלות גמורה, "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם"[מב], שהכל כלה ובטל. "ויכל אלהים ביום השביעי"[מג], כתוב בחסידות[מד] שאפילו שם אלקים, שהוא השם שמהווה את העולמות הוא בעצמו כלה, "ויכל אלהים", אפילו אלקים בעצמו כלה, מתבטל, הצמצום מתבטל.

ענוה – אמונה; חסידות – בטחון

בנפש העבודה הזאת היא עבודת ענוה גמורה, עבודת השביעי, שלמות כל היצור, כל העולם. אבל אחר כך בא עוד הפעם יום הראשון בשבוע, וכתוב על שבת ש"מינה מתברכין כולהו יומין"[מה], מהשבת כל הימים הבאים – החל מהיום הראשון – הכל מקבל ברכה ותוספת כח מהשבת. ומה היום הראשון בשבוע? מדת החסד לפי הקבלה[מו]. אחרי השבת שהיא ענוה, ענוה זה מלכות, התבטלות, מלכות שחוזרת לאמא לאבא[מז], מי שמכיר בקבלה. מה זה יום ראשון בשבוע? הוא שוב לחזור למדת החסד, לעשות טוב עם הזולת, לעשות טוב עם הקב"ה, ללכת לפני ה'. נח הוא בחינת מנוחת שבת כתוב[מח], לכן אצלו כתוב "את האלהים התהלך נח"[מט]. אברהם הוא בחינת חסד, "חסד לאברהם"[נ], לכן הוא זוכה למדת החסידות שגדולה גם ממדת הענוה. כמו היום הראשון שבא לאחר שבת, שהוא יום השמיני, שמיני למילה. ושוב, זו מדת הבטחון, בטחון זה חסד[נא]. ענוה היא אמונה. מדת הענוה שייכת לאמונה, בעוד שמדת החסידות, להיות חסיד, שייכת לבטחון. במיוחד בבחינת "ואתהלכה ברחבה"[נב], לנהוג בהתרחבות עצומה, ללא שום מעצור, מתוך בטחון עז שאפשר להגשים כל מבוקש, כל מה שאני רוצה אפשר להחליט והנה זה בא. זה נקרא בנפש מדת ההתפשטות[נג] שאין שום מעצור לרצון ה' בקודש, במדת הקדושה. "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה"[נד]. הוא פורץ בכל כיוון שרק עולה על דעתו, "יעלה לפנינו הפורץ"[נה], מלך המשיח נקרא בחז"ל "הפורץ"[נו], "ואלה תולדות פרץ"[נז], "מה פרצת עליך פרץ"[נח]. הכל שייך למדת החסידות, שגדולה במדה הזאת, בענין הזה של שמיני למילה, גדולה גם ממדת הענוה של שבת.

שוב, היום הראשון השני זה בסוד טבע שני, שגדול יותר מטבע ראשון. הוא בא לברר את הטבע הראשון. בטבע הראשון אדם נולד-נברא ערל, והטבע השני לכרות את הערלה לגלות את העטרה. מה זה לגלות את העטרה? לגלות את הכתר שבו, את הרצון האמיתי שבו, בכוחו גם להגשים, ליישם את רצונו הוא מכח ההחלטה שלו, מכח הקביעה הרצונית שלו.

ישר בפנימיות הלב בין האדם למקום ובין האדם לחברו

[עכשיו, באותו יום ראשון השני, שהוא היום של ברית מילה] בו ביום בוטח וגומר (דהיינו שה׳ גומר בעדו[נט]) את תקון המעשה בפועל ממש ובדרך ישרה [שהולך ישר למבוקש, לתכלית, כמו שגם דיברנו בפעם קודמת, בשיעור הקודם, ביחס לנחשון בן עמינדב שהולך ישר ליעד שלו, ושום דבר לא יכול לעמוד בדרכו, אין שום מכשול, הכל בדרך של "לכתחילה אריבער"[ס]. על אותו אחד שהולך, שפועל בדרך הישרה, יש מאמר חז"ל בתחילת פרק שני של פרקי אבות, "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם?"[סא], רבי – רבינו הקדוש – אומר את זה, ועונה: כל], שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם[סב] [הדרך הישרה היא דרך התפארת, ובתפארת גופא יש שני גוונים. יש ריבוי גוונים, שהכל ממוזג יחד במדת התפארת, אבל כללית יש בזה שני ממדים כללים: "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". תכף נסביר מהם שני הממדים. כדי ללכת ישר צריך את היחוד הזה של "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". מה כתוב? מה הפירוש של הדבר הזה?] (דהיינו ״ישר״ בפנימיות, [שזה] ״בין אדם למקום״ [מתפרש בחסידות שה"תפארת לו מן האדם" הכוונה שהוא ישר כולו בפנימיות הלב, בין אדם למקום, בין אדם התחתון אל אדם העליון. כידוע[סג] שאדם מלשון "אדמה לעליון"[סד]. "תפארת לו מן האדם", הכוונה שהוא ישר ביחס שלו, בינו – בין פנימיות הלב – לבין קונו. הכוונה שכל מה שהוא עושה, הוא הכל נקי בפני הקב"ה. וגם כן, משום מראית עין הוא צריך להיות נקי גם בפני הציבור, בפני כולם, בחיצוניות. כתוב[סה] שזה שכל המעשים של האדם נעשים בדרך הישרה, הדרך הזאת היא "תפארת לו מן האדם", היינו ביחס הפנימי שלו, בלב בינו לבין קונו, לבין הקב"ה. והביטוי הראשון במשנה שזה "תפארת לעושיה", הכוונה שהוא], ו״ישר״ גם בחצוניות, ״בין אדם לחברו״, כידוע פרושו בחסידות[סו] וד״ל ["לעושיה" הכוונה איך שאנשים מסתכלים ורואים את המעשים שלו]).

תורת האיז'ביצער על "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"

עכשיו נסתכל למטה בהערה כא. הפירוש הזה של המשנה חוזר הרבה פעמים בספרים הקדושים, במיוחד של אחד מגדולי החסידות, גדולי הצדיקים של החסידות, הרבי מאיז'ביץ, שהוא אחד מהחסידים הגדולים של הרבי מקוצק, ודאי שמעו עליו. והספר המפורסם והחשוב אצלו נקרא "מי השלוח", והוא מפרש[סז] את המשנה הזאת באופן הזה, כמו שעכשיו פירשנו, כמה וכמה פעמים בתוך הספר שלו. אז כאן אנחנו רק נקרא ציטוט אחד, ושוב, רק שלא נשכח איך מגיעים לזה. אנחנו אומרים שמי שבוטח הולך ישר ליעד, אין שום דבר שעומד בדרכו. זה סוד שמי שהוא מהול, כמו אברהם אבינו שנצטוה "התהלך לפני והיה תמים" אין שום מכשול ושום דבר שעומד בינו לבין היעד שלו. הוא בוטח וגומר. עכשיו, בדרך הישרה הזאת יש שני ממדים, כמו שכתוב בפרקי אבות שיש "תפארת לעושיה" שזה דוקא בחיצוניות, כמו "והייתם נקיים מישראל"[סח], ויש "תפארת לו מן האדם", בפנימיות בינו לבין הקב"ה בלב, בפנימיות הלב. עכשיו נראה שוב את הציטוט למטה:

״׳תפארת לו מן האדם׳ היינו שיהיה האדם צדיק וטהור בעמק לבו ויהיה כונתו לשם שמים [זה נקרא "תפארת לו מן האדם", כך הוא מפרש] ׳תפארת לעושיה׳ היינו שיהיה תפארת לאדם העושה, לעיני אדם [שלעיני אחרים, זה נקרא "והייתם נקיים... מישראל", כל מה שיעשה יהיה תפארת בעיני הזולת]. והנה, האדם צריך לראות שכל מעשיו יהיו ׳תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם׳ [צריך להשתדל שכל המעשים יהיו ישרים על שני הממדים גם יחד], אך [לא תמיד אפשר ליישם את זה] לפעמים נמצא ׳עת לעשות לה'' [יש לפעמים שאדם צריך לקום ולעשות משהו נועז, משהו לא שגרתי. משהו לא מובן בעיני הבריות, בשביל הקב"ה. שזה נקרא "עת לעשות לה' הפרו תורתך"[סט], בהוראת שעה], שאין האדם צריך להשגיח על ׳תפארת לעושיה׳

ואז הוא חייב לוותר על מה יאמרו הבריות, שהוא באמת עושה לפעמים, הוא קם ועושה מעשה נועז, שלעיני הבריות זה נראה אפילו דבר אסור על פי תורה והוא יודע בלב שכוונתו באמת לשם שמים, אבל זה רק כאשר זה מזדמן לו "עת לעשות לה'". הוא אומר שבדרך כלל צריך לשמור – זה ההוראה של הפרקי אבות – צריך להשתדל לשמור על איזון ושלמות של שתי התפארות. "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". אבל אם יזדמן לו לפעמים ענין גדול בסוד "עת לעשות לה'", אז לפעמים הוא חייב לוותר על החיצוניות.

רק שיהיה כונתו לשם שמים, כמ״ש ׳עת לעשות לה׳ הפרו תורתיך', ולפעמים זהו רצון השי״ת. וגם לפעמים [הצד הראשון הוא שלפעמים הרצון של ה' יתברך שהוא יוותר על ה"תפארת לעושיה" בשביל ה"תפארת לו מן האדם", אבל גם לפעמים] ימצא להיפך, אף כי כונת האדם היא לשם שמים, אסור לעשות נגד התורה [אפילו שנדמה לו שהנה אני צריך עכשיו לעשות משהו גדול, וזה כרוך בלכאורה, לעיני הבריות על כל פנים, לעבור על ציווי התורה ואני הרי כולי לשם שמים, אז אולי כדאי לוותר על הבריות, על מה יאמרו ישראל, על המראית עין ולעשות כמו שהלב אומר לעשות, לשם ה'. לפעמים זו טעות, לפעמים הוא מרמה את עצמו]... כי אין רצון השי״ת שהאדם יכניס עצמו בדבר כזה [יכול להיות שהקב"ה לא רוצה, לא מבקש ממנו עכשיו להיכנס לדבר הגדול הזה של "עת לעשות לה' הפרו תורתך", שרק ינהג כמו יהודי טוב, כמו כולם, על פי שלחן ערוך, שלא יסטה לא ימין ולא שמאל],

עכשיו מה המבחן? הקטע הזה הוא קטע מאד מאד עדין, כמו דברים עדינים ביותר בחסידות, שבאמת שאדם יבחין בעצמו למה הוא שייך. לאן, לאיזו מדרגה הוא שייך ומתי. יכול להיות זמן שהוא שייך לזה ויכול להיות זמן שהוא שייך לזה, לא תמיד הוא שייך למדרגה אחת. שאדם יכיר בעצמו נכון והכי נכון לאיזו מדרגה הוא שייך ומתי הוא שייך לזה, זה צריך המון שנים, שנים רבות של עבודה מאומצת-יסודית בנפש. יש ביטוי בחב"ד[ע] שהבחנות פנימיות כגון אלו צריך להיות שקוע עמוק בתורת החסידות ובדרכי החסידות לא פחות מ‑20 שנה ואז כולי האי ואולי אדם יוכל להבחין בהבחנה דקה כמו הדברים שכתובים כאן. בכל זאת, חשוב שנכיר בכך שיש דבר כזה. לא תמיד אדם יכול להחליט לאן אני שייך. לכן הסך הכל הוא שצריך לשאוף לאיזון, לשניהם ביחד, כמו שכתוב בפרקי אבות, ש"איזוהי דרך ישרה?", מה שישר לגמרי, שיש בזה גם פנימיות וגם חיצוניות, ואפילו מתחיל מהממד החיצוני, אומר "תפארת לעושיה", שלפי הפירוש הזה זו החיצוניות, כלומר להיות בסדר, ורק אחר כך הוא אומר "תפארת לו מן האדם", הפנימיות שכולו, כל הלב בוער לשם ה'. שוב, חשוב שנקרא את זה להבין את הדקויות שמתרחשות בתוך הנפש של מי שעובד את ה'.

רק כשיאונה לידו דבר שיש לה תפארת מן האדם,

הכוונה שלא בכוונתו הוא, לא שהוא מחפש אחד הזדמנויות של "עת לעשות לה'", אבל לפעמים זה בא לידו, בא לידו בבחינת "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"[עא], כלומר, דבר שהוא בהחלט לא יכול להיעשות על ידי אף אחד אחר, לא הפרט ולא הכלל, וזה כאילו שממש מצביעים עליך שרק אתה צריך עכשיו לקום מתוך העדה ולעשות-לחולל את הדבר הגדול הזה. "רק כשיאונה לידו דבר שיש לה תפארת מן האדם", שוב  מה זה "תפארת מן האדם"? "עת לעשות לה'", בפנימיות

אין צריך להשגיח על תפארת לעושיה, [אבל] ולא להכניס עצמו בזה לכתחילה [אבל הכלל הוא שלא לחפש אחר הזדמנויות כאלה, שאז זה ודאי שקר ורמאות בנפשך אם אתה דווקא מחפש אותו, למה?], כי לכתחילה צריך לראות שימצא חן בעיני אלקים ואדם״.

לכתחילה צריך לשאוף לשלמות של הפנימיות, למצוא חן בעיני אלקים, וגם בחיצוניות למצוא חן בעיני הבריות. עכשיו, מה כל זה מלמד אותנו? כאן כתוב שיש עוד כמה וכמה ציטוטים שמסביר את הענין הזה בהקשרים שונים. זה אחד מהיסודות של אותו ספר מי השלוח של הרבי מאיז'ביץ, הרעיון הזה.

יוצא מן הכלל שנכנס לתוך הכללים

מה זה חשוב לעניננו? שמי שבוטח כדבעי, מי שהוא מהול, כמו אברהם אבינו, זה נותן לו כח לאזן באמת, ללכת ישר ממש, להגיע לדרך הישרה. "התהלך לפני והיה תמים", אמנם הוא מוביל את הקב"ה, ובזה שהוא מוביל את הקב"ה כאילו שהוא צד אחד לפני השגרה. הקב"ה זה כמו השגרה, גם בתורה – הרגיל והנורמה. והוא לפני הנורמה, הוא מוביל את הקב"ה, הוא לפני ה'. ובכל זאת הוא לא חורג לגמרי למצוא חן גם בעיני אדם. כמו אברהם אבינו שהוא גם מצא חן בעיני אלקים וגם מצא חן בעיני אנשים. כלומר, שמגיע לאיזון האמיתי, אם כי שמה שמוביל אותו גם כן זו הפנימיות ודאי, הוא מסוגל להלביש נכון את הפנימיות שלו בתוך חיצוניות, כדי למצוא חן גם בעיני אלקים וגם בעיני אדם, בכך שהוא מוביל את הקב"ה.

מה שעכשיו אמרנו זה ציור מצוין להבין קצת את דרכו של הרבי. הרבי בדור שלנו הוא בדיוק כזה שבפנימיות הוא מוביל את העניינים, כלומר שהוא משתדל והוא בוטח חזק להוביל, וכל כולו השתדלות ביחד עם כך להלביש את החידושים בתוך התורה המקובלת, מדור דור. לא לעשות שום רושם של חריגה מתוך הכללים. יש כלל ויש יוצא מן הכלל. הכח הזה של בטחון, בטחון אמתי מתבטא אצל מי שהוא בעצם יוצא מן הכלל, יוצא דופן.

כתוב שקיסר, המלך המשיח, נקרא "יוצא דופן". זה גם כן שיחה חשובה ועמוקה של הרבי[עב] לגבי ביאת המשיח. חז"ל קוראים למשיח קיסר[עג]. למה דוקא קיסר? מה רוצים מהמילה הלכאורה גויית הזאת 'קיסר'? אז הווארט הוא שקיסר  – ככה התוספות מסבירים[עד] –אצל הגוים הוא מלשון ניתוח קיסרי. ככה נולד הקיסר הראשון, אצל הרומאים, אצל הגוים, בניתוח קיסרי. ומה זה ניתוח קיסרי? ככה התוספות כותבים, זה בגמרא, מה הענין הזה? ניתוח קיסרי נקרא בלשון חז"ל "יוצא דופן". יוצא דופן זה מי שיוצא מהדופן, מי שנולד בניתוח קיסרי קוראים לו "יוצא דופן". זה המקור של הביטוי "יוצא דופן" בתורה.

וממילא – ככה מסביר הרבי באריכות – שמה שחז"ל דוקא בוחרים את המילה הזאת, קיסר, לתאר את המלך המשיח זה לומר שבעצם הוא טיפוס שכולו יוצא דופן, עם כל המשמעות הפשוטה מה זה יוצא דופן. כלומר שהוא לא רגיל, הוא לגמרי יוצא דופן. כתוב[עה] שדוד המלך גם כן יחזור ביחד עם המשיח, דוד הראשון. המשיח נקרא דוד השני. זה גם כמו ברית מילה, שזוהי החזרה פעם שניה על אותה מציאות. אז כתוב שמשיח הוא דוד חדש, וביחד עם הדוד החדש השני יחזור גם הדוד הראשון. ומה יהיה, מה עתיד להיות היחס ביניהם? כתוב בחז"ל[עו] שהדוד החדש, המשיח, הוא יהיה קיסר שלם, והדוד הישן שיחזור איתו יחד הוא יהיה פלג קיסר, חצי קיסר.

אז גם הרבי מסביר מה זה קיסר שלם ופלג קיסר? יש אחד שכולו בעצם יוצא דופן לגמרי ויש אחד שהוא חצי יוצא דופן. הדוד הראשון הוא רק חצי יוצא דופן, אבל מלך המשיח הוא כולו יוצא דופן, לחלוטין לגמרי. מה הקונץ שלו? הקונץ שלו הוא שביחד עם זה מה שבעצם הוא יוצא דופן, שבכך שהוא יוצא דופן הוא מוביל את ה', זה ה"התהלך לפני והיה תמים", אף על פי כן הוא מלביש את הכל בתוך הכלל, בתוך הכללים ולא בתוך היוצא מן הכלל. הוא יוצא מן הכלל שחוזר לתוך הכלל. יש גם מדה כזאת בתוך המדות שהתורה נדרשת בהן[עז], דבר שיצא מן הכלל והוא בעצמו בכוחו-בסגולתו לחזור לתוך הכלל. אלו הצדיקים הכי גדולים, במיוחד הצדיקים המבוגרים גם בגיל, כמו שכתוב אצל אברהם אבינו, שאנחנו עכשיו מדמים את אברהם כאן עם העבודה היום של הרבי. על אברהם כתוב "ואברהם זקן בא בימים"[עח], מה זה "זקן בא בימים"? שכמה שהוא הולך ומוסיף ואור, בחכמה, ב"זקן – זה שקנה חכמה"[עט], באור גדול לעצמו, הוא תמיד "בא בימים", הוא יודע להלביש את האורות בתוך הימים, הימים אלו הכללים של התורה, ככה מוסבר בחסידות[פ], שכמה שהוא לעצמו גדל, ושוב, כל פעם הוא יותר מתלבש בכללים של התורה.

וככה מסבירים, שוב, זה דבר יסודי ביותר בחסידות, עיקר ההבדל בין צדיק צעיר לבין צדיק זקן, גם בגיל בפשטות, הוא שהצדיקים הצעירים בדרך כלל אין ביכולתם לאחוז בזה ובזה, ותמיד יאונה להם, הרבה פעמים מאד, כמו שהוא כותב כאן, היות שהוא צדיק יש לו יעד ועל הכל, על כל צעד ושעל, היעד הזה קופץ ועולה לפניו, ואומר לו, מכריז לו "עת לעשות לה' הפרו תורתך", והוא באמת פועל בצורה יוצאת מן הכלל. היות שהוא צעיר עדיין לימים אין לו בכוחו להלביש את כל היוצא מן הכלל שלו בתוך הכללים המקובלים. הוא לא עדיין "זקן בא בימים". מה שאין כן הצדיקים שהם הזקנים הבאים בימים, הם בבחינת יוצא מן הכלל, אבל יוצא מן הכלל כזה שהכל מלובש ואפילו מוסווה לפעמים ומוסתר בתוך הכללים. כאילו זה עושה רושם שהכל מאה אחוז בסדר מעוגן לפי כללי התורה.

וככה בדיוק מי שמתבונן בשיטה בדרך של הרבי, זו בדיוק מאז ומתמיד הדרך –לפרוץ קדימה ולקבוע עובדות על פי רצון, רצון של קדושה, וביחד עם זה כל הזמן לעגן את הדברים בכללים המקובלים של התורה ולא לעשות שום רושם של חריגה חס ושלום בכהוא זה מאפילו קוצו של יו"ד, אפילו דקדוק קל של דברי סופרים. כידוע שאברהם אבינו היה מקפיד גם על דקדוקי סופרים, "עקב אשר שמע אברהם בקלי"[פא], כל פרט ופרט הוא שמר, אם כי שהוא מתהלך לפני ה'. זה להסביר מה זו הדרך הישרה שהיא "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם".

הקשר בין ברית מילה לגאולה

עכשיו נמשיך לקרוא בפנים:

כאשר זוכה לברית מילת בשרו [שיהודי זוכה, כמו אברהם אבינו, שהוא זכה לזה רק בגיל 99 לברית מילת בשרו], להיות בשר קדש [מה זה עושה אצלו? זה עושה שגם הגוף מתקדש, שגם הגוף הפיזי שלו ממש, הבשר ודם שלו נעשה בשר קודש, אז], מתגלה אצלו סודו של אליהו מלאך הברית,

בכל ברית מילה יש גילוי של אליהו הנביא. ידוע[פב] שאליהו הנביא בא לכל ברית מילה, ויש כמה כיבודים שמכבדים בתוך במהלך של הברית מילה. יש אחד שהוא זוכה להניח את התינוק על כסא של אליהו הנביא, ויש אחד שהוא אחר כך מתכבד לקחת, להרים את התינוק מעל הכסא ולמסור את התינוק לאבא שאחר כך מוסר את התינוק לסנדק, למוהל. יש קצת טעות בעולם, שחושבים שהכיבוד היותר גדול זה מי ששם אותו על הכסא. אבל כתוב – וכך מקובל אצל המקובלים וחסידים לומר – שמי שזוכה להרים את התינוק מעל הכסא של אליהו הנביא זכור לטוב הוא יכול באותו רגע לזכות לראות את אליהו הנביא. זה הרגע הכי מסוגל להתגלות אליהו. הרי אליהו הנביא נמצא כאן בכל ברית מילה, ומתי הוא מתגלה? אז יש שהוא מתגלה כאשר כורתים את הברית ממש, יש גילוי העטרה, אבל לראות אותו יושב על הכסא, זהו הכסא שלו, הכסא של אליהו הנביא זכור לטוב, הוא כאשר לאחר ששמו את התינוק, הניחו אותו – עכשיו מרימים אותו מעל לכסא של אליהו. בכל ברית מילה יש גילוי של אליהו הנביא זכור לטוב. אליהו הנביא נקרא "אליהו מלאך הברית"[פג]. ומה התפקיד של אליהו? התפקיד של אליהו זה שהוא בא לבשר את הגאולה[פד], אז אין לך רמז יותר מובהק מכך שברית מילה קשורה עם הגאולה האמתית והשלמה.

בשורת הגאולה על ידי בשר הקודש

מה הסברנו? שברית מילה היא לקנות-להמשיך לילד את מדת הבטחון. אמונה הוא כבר קיבל בשבת הראשונה לחייו. בשבת הראשונה הוא מקבל את האמונה, שלמות האמונה, אבל ברית המילה היא לתת לו את הבטחון, הבטחון לפעול בתוך המציאות, כחפצו-הוא, לקבוע עובדות, "התהלך לפני והיה תמים", והכל בדרך ישרה, שהיא "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם", באיזון הנכון הזה בין הפנימיות, בין החן הפנימי לבין החן החיצוני, שגם את זה וגם את זה.

עכשיו, מי מופיע? איזה כח פועל כאן בברית מילה? כוחו של אליהו הנביא זכור לטוב, אליהו מלאך הברית, מה התפקיד שלו? לבשר את הגאולה, סימן שהגאולה האמתית והשלמה תלויה במצוה הזאת, המצוה הראשונה של אברהם אבינו, החסד לאברהם, ה"חסידות גדולה מכולן". כתוב שלבשר את הגאולה בעברית הוא מאותו שרש של בשר. בשר ובשורה מאותו שרש. מתי מבשר נעשה בשורה, בשורת הגאולה? כאשר הבשר נעשה בשר קדוש בשר קודש, "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", ואז כל הגוף שלו הופך להיות בשר קודש, כמו שגם הרבי מדגיש את זה בזמן האחרון מאד מאד, להתבונן בגוף נשמת היהודי, לא רק נשמת היהודי קדושה – גוף היהודי קדוש.

ילד מתקדש בגוף-בבשר שלו בשמיני-במילה. אשה מתקדשת מרגע הלידה, "כמאן דמהילא דמיא"[פה], בלשון חז"ל, אשה נולדה מהולה, נולדה בבחינת בשר קודש, ביום הראשון ממש. גם ידוע שמנהג חב"ד[פו] לגבי נתינת שם לנסות לתת שם לבת סמוך ללידה כמה שיותר, אפילו ביום הראשון, לא לחכות. בגלל שהמילה אצלה, שאז נותנים את השם, נעשה תכף ומיד ביחד עם הלידה – "כמאן דמהילא דמיא". מה שאין כן ילד מחכה עד היום הראשון הבא, השבוע הבא, היום השמיני ואז "ימול בשר ערלתו", ואז הבשר הופך להיות בשר קודש, ומתגלה אליהו מלאך הברית שהבשר הקודש הזה הוא עכשיו מבשר הגאולה. מה זו בשורת הגאולה? קדושת הגוף היהודי, ומה הכח של גוף היהודי? לבטוח בכוחות עצמו להגשים מציאות ככל העולה על דעתו. זה גוף קדוש. נשמה קדושה – הנשמה היהודית – שייכת לאמונה, כמו שבת. והגוף היהודי שייך לבטחון, כמו יום ראשון שאחרי שבת, יום השמיני.

שמיני זה גם מלשון שָׁמֵן, כמו שמן בגופו. כתוב[פז] שיש אנשים רזים, שכולם "רזי תורה", אלו הרזי תורה'ניקים הם כולם שייכים לשבת, רק לאמונה פשוטה, אמונה פשוטה של שבת ש"כל מלאכתך עשויה". אבל יש אנשים שמנים, שמנים זה בריאים, כתוב "בראשית ברא"[פח], 'ברא' – איש בריא בלשון התנ"ך זה איש שמן[פט]. תחילת הבריאה זה להיות שמן, מה זה שמן? עם גוף, עם גוף קדוש. וזוהי מדת הבטחון. הרזין דאוריתא והרזין דרזין זה הכל ענג שבת, סודות האמונה, אבל הבטחון זה גוף בריא, שגוף בריא זה גוף שמן.

ברית המילה נותנת כח ללכת לפני ה'

[זהו היום השמיני למילה, שאז מתגלה אליהו מלאך הברית] המבשר [שהוא המבשר] לאברהם ולבניו אחריו את גאולת ישראל האמיתית, גאולת עולם, כאשר ״שמחת עולם על ראשם״[צ]

יש ביטוי שכתוב פעמיים בתנ"ך, שבבוא משיח צדקנו, בבוא הגאולה תהיה שמחת עולם, כלומר שמחה נצחית על ראשם[צא]. כתוב שהדבר הזה גם מתגלה בסוד ברית מילה, "התהלך לפני והיה תמים", שזה האור שמתגלה על גבי העטרה כאשר כורתים ופורעים את המילה אז יש גילוי של אור מקיף שהוא נקרא בלשון הקבלה[צב], גם בלשון הפשט[צג] נקרא "גילוי העטרה", וזה בבחינת "שמחת עולם על ראשם".

(בסוד גלוי העטרה דמילה הגדולה[צד] כאשר ״וכרות עמו הברית״[צה] וד״ל).

כתוב[צו] שאברהם אבינו היה זקן, הוא לא היה יכול-מסוגל לכרות בעצמו את הברית, ולכן הקב"ה בא ועזר לו, הושיט לו יד, תמך בידו של אברהם אבינו ועזר לו לקחת את הסכין ביד ולכרות עמו, הקב"ה כרת עמו את הברית. ואז הוא זכה ל"מילה הגדולה"[צז], שבלשון הקבלה המילה הגדולה היא גילוי י"ג מדות הרחמים על גבי המילה[צח], גילוי "שמחת עולם". את המצוה הזאת קיבלנו בשמחה מיוחדת. משיח אותיות ישמח, יש משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. המילה, שכורתים את העור הגס – זה בחינת משיח בן יוסף; כשמגלים גם את האור החופף, המקיף, הי"ג מדות הרחמים שעל גבי העטרה בסוד הפריעה, אז מתגלה משיח בן דוד. אלו שתי בחינות של משיח אותיות ישמח. "ישמח ה' במעשיו"[צט], זה משיח בן יוסף, "ישמח ישראל בעושיו"[ק] מלמטה למעלה זה משיח בן דוד. קודם יש "ישמח ה' במעשיו", הוא במילה, ואחר כך "ישמח ישראל בעושיו" הוא בסוד הפריעה. על המילה כתוב "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב"[קא], "שמחת עולם על ראשם".

"לא זכו" – אמונה; "זכו" – בטחון

כאשר הוא זוכה, וכל יהודי זוכה להיות מהול, להיות בן של אברהם אבינו, אז הוא יכול, יש בו כח בנפש ללכת לפני ה':

אזי הולך לפני ה׳, כביכול [מה זה "לפני ה'"?], כלומר שבכחו לזרז ולהחיש את מועד הקץ [ללכת לפני ה' כמו שאנחנו כאן מסבירים באריכות זה להוביל את ה' קדימה. כלומר, לומר לקב"ה 'קדימה משיח, קדימה קץ הגאולה האמתית והשלמה', זה נקרא להחיש את הקץ.], בבחינת ״זכו, ׳אחישנה׳[קב]"[קג] וכנ״ל.

יש פסוק שאומר "בעתה אחישנה" שזה לכאורה דבר והפוכו, תרתי דסתרי – "בעתה" הכוונה בזמן המועד הקבוע, "אחישנה" זה לזרז את הקץ, למהר את הקץ. אז איך חז"ל דורשים זאת? דורשים "זכו – אחשינה", אם הם, אם אתם, אם אנחנו עם ישראל נזכה אז "אחישנה" אומר ה', ואם "לא זכו", אם אנחנו לא זוכים אז "בעתה", אז יש "קץ שם לחשך"[קד], יש "קץ הפלאות"[קה] שהוא קבוע מאז ומלפני בריאת העולם. מהו ה"זכו" הזה? ה"זכו" היינו ברית מילה גופא, מדת הבטחון בנפש. שאם אתם – אם אנחנו – זוכים, מה הזכות? הזכות היא הדבר הזה בעצמו, הזכות היא לקבל עכשיו את המשיח, לרצות, וזה לא סתם לרצות אלא לקבוע, להחליט – זה נקרא החלטה חד משמעית בנפש שמשיח בא. אם היינו יכולים בכח אדיר נפשית להחליט שמשיח בא זה נקרא "זכו", זו הזכות, אין זכות אחרת. "לא זכו" לפי הפירוש הזה – פירוש עמוק ביותר – יכול להיות אחד שמקיים את כל המצות, את כל השלחן ערוך בשלמות, לא מחסר שום דבר, ובכל זאת בכללות הוא לא זכה, מה הכוונה שלא זכה? שהוא לא בטח, הוא לא הלך "לפני ה'" במצות שלו, הוא רק "עם ה'", "את האלהים התהלך נח", הוא לא זכה. הוא רק האמין ולא הגיע לסוד המילה, וביחוד "המילה הגדולה" של בטחון עז שבבחינת "לפני ה'".

"אשר אראך" – איך שאתה רוצה כך יתממש

והיינו גם שפרשת ברית מילה מסיימת את פרשת ״לך לך״[קו] – [וחז"ל ורש"י מפרשים זאת] ״להנאתך ולטובתך״[קז] [ברית מילה נאמרה בסוף פרשת לך לך. הפרשה מתחילה "לך לך" והסיום הוא ברית מילה. תמיד יש כלל גדול בתורה ש"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"[קח], מה הקשר בין הברית מילה בסוף לבין ה"לך לך" בהתחלה? אז כתוב, חז"ל מפרשים זאת, מה הפירוש "לך לך"? "להנאתך ולטובתך", כלומר שאתה תקבע באותה ארץ "אשר אראך", שם אתה קובע בדיוק מה שאתה רוצה, ומה שאתה רוצה כך הוה – ככה קם. "לך לך" – "להנאתך ולטובתך"] – בבחינת ״נעוץ סופן בתחלתן" וד״ל (וע״פ המתבאר לקמן בענין כח ההסתכלות יומתק ענין ״אל הארץ אשר אראך״ דהיינו שאתן בך הכח לראותה כרצונך הטוב, ״ארץ״ מלשון ״רצון״ כנודע[קט] וד״ל).

בתחילה הפסוק הראשון כתוב "לך לך מארצך וכו' אל הארץ אשר אראך", הארץ שאני אראה לך, מה זה אומר? למה צריך לומר 'הארץ אשר אני אראה אותך'? אז שוב, בהמשך אנחנו נסביר שבפעולה הנפשית הזאת, שעיקר היחוד היהודי ועיקר הכח הדרוש ממנו היום, יש בה ארבעה שלבים. השלב הראשון הוא עדיין בגדר אמונה שלמה, זה הכל תהליך של בטחון. הבטחון גופא מתחיל מנקודת האמונה השלמה בנפש, כמו האמונה השלמה בביאת המשיח והגאולה האמתית והשלמה. אחר כך – שוב, אני רק אומר בקיצור מה שנלמד בהמשך – שלב שני הוא חיזוק הרצון, רצון עז שהאמונה הזאת תתממש. יש אמונה בלי רצון, יש שאדם מאמין שיבוא משיח, אבל לומר שהוא רוצה ברצון עז, רצון אינסופי שהדבר יתממש בפועל ממש, תכף ומיד, ודאי כל אחד יכול להבין שאלו שני דברים נפרדים לגמרי. יש הרבה אנשים שאפשר לומר עליהם שהם מאמינים, אבל לומר שבכולם בוער רצון של מימוש – זה לא. זה נקרא שלב ב'. השלב ב' הוא רצון עז לאחר אמונה שלמה.

השלב השלישי, כמו שנסביר, הוא שהדבר צריך להסתנן ולהתברר בשכל. יש פעולה בנפש של התבוננות ברצון, להתבונן היטב, לצייר היטב פנימה מה אתה רוצה לפני שהדבר יתממש בחיצוניות העולמות, במציאות החיצונית.

אחר כך יש פעולה רביעית בנפש שזו פעולת העינים, לפתוח את העינים כביכול. כל זמן שהאדם התבונן בשכל הוא התבונן בעצימת עינים. מהו השכל? השכל הוא הבירור הפנימי בינו לבין עצמו מה בדיוק אני רוצה ואיך זה צריך להיראות. זה שלב ג', ולכן יש הרבה אנשים, ונסביר גם זאת בהמשך, זו הבעיה של כל משיחי השקר שקמו מאז ומתמיד בעם ישראל, שאמונה מסוימת היתה, רצון חזק ודאי היה. כל מי שמשיח, גם משיח שקר, יש לו רצון אדיר, רצון בבחינת אורות דתהו. בדרך כלל החסרון שלא היה לו שכל מספיק זך ומבורר להשכיל נכון, לברר נכון איך צריך להיראות הרצון הזה, וממילא גם כן באיזה תהליך צריך ללכת על מנת להגשים את הרצון הזה בפועל.

זה הכל בירור הרצון בשכל, בהתבוננות פנימה, וזה נקרא סינון. השכל מסנן ומפריש הרבה פסולת מהרצון. ואחר כך השלב הד', שזה מה שכאן מרומז פה הוא נקרא כח העינים של היהודי, שלאחר שהוא בירר לעצמו, בינו לבין עצמו כביכול מה הוא רוצה, איך זה צריך להיראות – אז יש לו כח בעינים והוא צריך לפתוח את העינים. בהתבוננות העינים היו סגורות כביכול, ועכשיו הוא יכול לפתוח את העינים ולהסתכל על העולם ובכך לדגור על המציאות שישנה, על ה"העלם שישנו במציאות" על מנת להוליד זאת בפועל ממש, כמבואר בכתבי האריז"ל[קי] שיש כח דגירה בהסתכלות העינים. יש בת היענה שהיא דוגרת, כך כתוב בקבלה, על הביצים שלה, רק מכח ההסתכלות. יש כח אדיר בהסתכלות, כשאתה מסתכל נכון על המציאות אתה יכול להוליד דבר שהוא בהריון כביכול. מה זה הריון? הריון הוא "העלם שישנו במציאות". כל מה שדיברנו בתחילת השיעור שיש "העלם שאינו במציאות" ויש "העלם שישנו במציאות", אז במילים פשוטות "העלם שאינו במציאות" זה ילד לפני שהוא נכנס להריון. אותו ילד שעתיד להיוולד אבל הוא עוד לא נכנס להריון הוא בבחינת "העלם שאינו במציאות", ובשביל להמשיך אותו צריך להאמין בו. ברגע שהוא בהריון, לא רואים אותו עדיין, הוא נעלם מן העין, אבל עכשיו הוא בבחינת "העלם שישנו במציאות". כדי להוליד אותו צריך לבטוח חזק מאד.

ושוב, אמרנו שגם בבטחון יש גם כח להמשיך את ה"העלם שאינו במציאות" להיות בהריון, בבחינת "העלם שישנו במציאות". ואחר כך עוד פעולה, עוד שלב של בטחון על מנת להוליד. עכשיו, כתוב שהלידה הסופית, להוליד את המציאות ממש, תלויה בכח העינים. וכל זה אנחנו רק אומרים את זה בקיצור בתור הקדמה למה שיבוא אחר כך על מנת להסביר פה מה זה "אל הארץ אשר אראך". יש דעה בחז"ל[קיא] שאפשר לעשות קנין במציאות ממש גם מכח ההסתכלות. שוב, יש כח אדיר בעינים. אחר כך הקב"ה אמר לאברהם אבינו לגבי ארץ ישראל ללכת בארץ[קיב], שבזה שהוא הולך לארכה ולרחבה של ארץ ישראל בזה הוא עושה פעולת חזקה וקנין[קיג]. אבל קודם הוא קונה את הארץ, כלומר שמתקן ומוליד את הקדושה הטמונה בתוך הארץ רק מתוך העינים שלו. שוב, זה הפירוש הפנימי של "אל הארץ אשר אראך".

עכשיו, ארץ גופא, המילה ארץ מלשון רצון, כמו שחז"ל אומרים "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה"[קיד]. פירוש המילה ארץ הוא רצון, מה הפירוש "אל הארץ אשר אראך"? שעל מנת להגשים סופית את הרצון, לאחר שהרצון הזה גם מתברר דרך ההתבוננות של השכל בסוף זה תלוי באור העינים איך האדם מסתכל טוב על המציאות שהוא פותח את עיניו.

ג. הפיכת המציאות מרע לטוב מכח הראיה הטובה

"בטח בדד עין יעקב" – לבודד את ההסתכלות על הברכה הטוב והחיים

עכשיו רק בענין הזה נמשיך לקרוא קצת בהמשך. כאן בסעיף הבא הוא מסביר לנו עוד קצת וננסה לעבור על זה בקיצור. זה מסביר עוד קצת, ממשיך את הענין של כח הראיה, מה יהודי פועל בעינים שלו, השלב האחרון של מה שנבאר בהמשך – אמונה-רצון-שכל-והסתכלות (ראיה), הכל תהליך הבטחון, תהליך המימוש, הכח של היהודי לקבוע מציאות. שוב, אצלנו זה נקרא קביעה רצונית.

יש שלשה דברים בתורה שצריך לראות, דוקא להסתכל בצד הטוב ולא בצד הרע. פסוק אחד אומר "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב"[קטו], שיש כאן חיים וטוב, ויש פסוק אחר שאומר "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה"[קטז]. גם בפסוק של ברכה כתוב "ברכה וקללה" כלומר שיש דבר והפוכו, גם בפסוק של חיים וטוב כתוב ההפך – "המות והרע". ובכל זאת כתוב "ובחרת בחיים"[קיז]. והפירוש בחסידות של "ובחרת בחיים" זה לא רק לבחור לעשות את החיים, את הדבר שהוא נקרא חיים וטוב, אלא מהרגע הראשון רק להסתכל, אם כי שכתוב "ראה נתתי לפניך" גם את זה וגם את זה – עיקר הריכוז של ההסתכלות וההתבוננות צריך להיות דוקא על זה. וממילא אחר כך גם מגשימים זאת בפועל ממש.

אז אם כן צריך לבחור קודם כל להסתכל בחיים-בטוב-בברכה. עכשיו, יש כאן רמז מאד מאד יוצא מן הכלל, שאלו שלש המילים שצריך דוקא להתרכז להסתכל עליהן ולא על הצד ההפוך שלהן, והראשי התיבות שלהן – בטח, שרש מדת הבטחון, ברכה-טוב-חיים. ואפילו הרמז עוד יותר, זה כתוב כאן בהמשך, הרמז עוד יותר נפלא. בסוף התורה כתוב פסוק, בפסוקים האחרונים שאומר משה רבינו בפרשת וזאת הברכה כתוב – "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב"[קיח]. אז דורשים[קיט] זאת ככה, ש"בטח בדד עין יעקב", העין של יעקב בדד – מבודדת, רק להסתכל על הבטח, ומה זה הבטח? הברכה, הטוב, החיים. ועוד יותר נפלא שסכום הגימטריא של שלש המילים ברכה טוב חיים הוא שוה בדיוק עין יעקב. "בטח בדד", מה זה "בטח בדד"? שרק הבדד, יש כח בעין לבודד את הבטח, וזה הכח של עין יעקב, העין של היהודי. ולכן המלים עין יעקב, העין של היהודי, שוה בדיוק ברכה טוב חיים, ראשי תבות בטח.

עבודת האדם – להפוך את העור לאור

עכשיו נקרא את זה בפנים:

והנה כתיב: ״ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע... ובחרת בחיים״[קכ]. ומבואר בדא״ח[קכא] [בחסידות כתוב הפירוש] שכונת הדברים היא שבכל דבר ודבר שבמציאות כל העולמות ישנו ״ממד״ פנימי, רוחני ואלקי, שהוא החיים והטוב,

בחסידות כתוב לא לחשוב שהחיים והטוב זה כאן, והמות והרע זה אי-שם, זה מקום אחר, והדבר הזה הוא טוב והדבר הזה הוא רע – לא. צריך לחשוב שכל דבר שיש במציאות – יש לכל דבר קליפה חיצונית שהיא רע. כמו שאמרנו קודם "אשר ברא אלהים לעשות", על גבי כל נקודת מציאות של מעשה בראשית יש ערלה שצריך לכרות. כמו שהיום אפשר לכרות מציאות, אפילו עושים ניתוח, ברית מילה היא הניתוח המקורי בתורה. היום יש צורה, הצורה הכי חדישה אולי לעשות ניתוח היא על ידי קרני לייזר, על ידי אור. אור ישר, שאין לך דבר שחותך ישר יותר מאשר קרני לייזר. זה בדיוק מה שכתוב בתורה, שיש כח עינים, יש קרני לייזר בתוך העינים של היהודי, שזה חותך מעל גבי כל נקודת מציאות, כל נקודה שיש בעולם. יש כח בעין לחתוך ולהעביר את החיצוניות, הערלה החיצונית שאופפת על גבי הטוב והחיים והברכה הפנימיים ובכך לגלות את הבטח, את ה"בטח בדד עין יעקב". ככה כתוב בחסידות, שיש בכל דבר פנימיות, ממד פנימי שהוא החיים והטוב.

ולעומתו ישנו ״ממד״ חצוני וגשמי, שהוא הנראה לעין [מה שרואים בהשקפה ראשונה] (ללא עבודה [לפני שאדם עובד. מה זה לעבוד? כתוב בחסידות שלעבוד זה], מלשון עיבוד עורות[קכב], [מה זה עיבוד עורות?] להפוך עור, [עם ע, שהוא] תרתי משמע, [גם מלשון עִור, להפוך את העוֹר העִור] לאור[קכג] [עם א. כמו שנאמר בחז"ל[קכד] ביחס לספרו של רבי מאיר, מלשון מאיר שהיה "מאיר עיני חכמים בהלכה"[קכה], שבספרו, בספר התורה של רבי מאיר היה כתוב "כתנות אור" עם א', כלומר שהוא עיבד כל כך העור עם ע' שהפך אותו לאור עם א'. וככה תכלית כל עבודת האדם. כל עבודת האדם היא עיבוד עורות. עיבוד עורות זה ברית מילה, גם ערלה מלשון עור עם ע'. וצריך לכרות את העור הגס, וגם לקרוע-לפרוע את העור הדק כדי לגלות את האור כי טוב, האור עם א', שזוהי כל עבודת האדם, עבודה מלשון עיבוד עורות.])

הקב"ה עושה את ריבוי הכלים במציאות ע"י החסד

[עכשיו, בתחילה, לפני שאדם עובד, אז כל מה שהוא רואה הוא רואה] בשטחיות ההסתכלות בכל הנמצא [הוא רק רואה את הקליפה, הערלה] (ללא התבוננות מסורה, [הוא לא מסור להתבונן, להתבונן זה לחדור בכח ההסתכלות לחדור לפנימיות ואמיתות המציאות. אז מה הוא רואה בחיצוניות? כל מה שהוא רואה הוא רואה] והוא המות והרע).

מה זה נקרא לראות מות ורע? זה נקרא להיות פסימי. שדוקא אנשים חכמים להרע, אנשים חכמים ללא עבודה הם רואים הכי הרבה. הם יודעים מה שהם רואים. אחד שלא חכם הוא לא יודע מה שהוא רואה. הוא פשוט ולא יודע מה שהוא רואה. אחד שהוא חכם אבל אין לו עבודה, אז הוא מספיק חכם לדעת מה שהוא רואה. ומה שרואים בהשקפה ראשונה זה מות ורע. לכן מי שהוא חכם בלי עבודה הוא בהכרח פסימי לגמרי, בגלל שזה באמת מה שרואים. זו החיצוניות של המציאות. אז מה חסר אצלו? חסר אצלו עבודה, לעבד את העור עם ע', להפוך אותו אור עם א'.

(כלומר [מה הוא רואה בחיצוניות? הוא רואה] מציאות [שהמציאות היא] ״מתה״, כאשר אין בה גלוי אלקות, שהרי השי״ת ״מכלכל חיים בחסד״[קכו], שמשפיע חיים ב״כלים״ של חסד וטוב, כמבואר בדא״ח, משא״כ במקום הרע, שכולו פניה לגרמיה ו״חסד לאומים חטאת״[קכז], אין שם מקום להשראת החיים האמיתיים כלל וד״ל).

מה כתוב כאן? יש פתגם שאנחנו אומרים אותו כל פעם בתפלה, שלש פעמים ביום, שהקב"ה "מכלכל חיים בחסד", והפירוש בחסידות[קכח] שמכלכל, המילה מכלכל בכל מקום – כלכלה היינו להמציא ריבוי כלים. לכלכל זה כלי כפול, הרבה כלים. לכלכל חיים, הוא ממציא ריבוי כלים לחיים. החיים היינו האור הפנימי שמאיר בתוך הכלים, מחיה את הכלים, הכלים זה הגוף החי. איך ה' מכלכל? איך הוא עושה ריבוי כלים לחיים? מה עושה את הריבוי כלים? "בחסד". הריבוי כלים הם התהוות החסד שמשמשים כלים לחיים הפנימיים שמאירים בתוך כלי החסד.

עוד הפעם, זה פירוש מאד מאד חשוב לדעת לכוון כשמתפללים שאומרים "מכלכל חיים בחסד". מה הכח של ריבוי הכלים שהקב"ה משתמש בו לעשות ריבוי כלים בשביל להמשיך בהם חיים פנימיים? חסד. וממילא מי שרוצה להרגיש את החיים, "ראה נתתי לפניך היום את החיים", הוא צריך להגיע קודם כל למצב שהכלי לחיים זה טוב. לכן כתוב "החיים והטוב", "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי"[קכט]. החסד והטוב היינו הכלי להשראת החיים. עכשיו, מי שלא הגיע לטוב, שרק רואה את הרע, אז המציאות מתה, לכן זה מות ורע, מות מתלבשת בתוך רע. זה הפשט של הפסוקים, זה אפילו לא כל כך חידוש אם חושבים על זה. "המות" הוא במקום "הרע", ו"החיים" הוא במקום "הטוב", במקום החסד.

[עכשיו כמו שאמרנו קודם את הרמז] בטח ([שזה ה] שרש [של] ״בטחון״) הוא ר״ת ברכה טוב חיים, ג׳ [שלשת] הדברים הנבחרים [שצריך לבחור לראות אותם] שנאמר בהם ״ראה״ בתורה (״ראה... את החיים ואת הטוב״ כנ״ל, ו״ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וגו׳״[קל]), כמבואר באריכות במ״א[קלא] ([כאן הרמז שאמרנו קודם, ש] ״בטח בדד עין יעקב״[קלב] – ״עין יעקב״ עולה ברכה טוב חיים, ר״ת [הם] בטח [ושוב, מה זה "בטח בדד"? שהעין יעקב מבודדת כביכול את הבטח, ובכך היא מתחילה לקבוע את המציאות הטובה, כאשר תכלית המציאות הטובה היא ביאת המשיח, הגאולה האמתית והשלמה לכל העולם.], כמבואר שם).

כח ה"טוב עין" לשנות מציאות

עכשיו נקרא עוד, גם את הסעיף הבא:

מכאן יש ללמוד שמכח ההסתכלות החודרת של בעל ה״טוב־עין",

כתוב "טוב עין הוא יבֹרך"[קלג], "הוא יבֹרך" הכוונה שהוא מקבל ברכות, וחז"ל אומרים "אל תיקרי יבֹרך אלא יבָרך"[קלד], שלא רק שהוא מקבל ברכות, הוא משפיע ברכות, בטוב עין הוא ממשיך-משפיע-מחדיר ברכה. הוא קודם מקבל, כמו כל עין, העין רואה מציאות, והיא גם כן משפיעה למציאות, או כמו שאמרנו קודם העין אפילו מנתחת את המציאות, בכעין קרני לייזר לעשות ברית מילה על כל המציאות של העולם. שוב, "מכאן יש ללמוד שמכח ההסתכלות החודרת של בעל ה״טוב־עין"

החדורה במדת הבטחון ב״טוב ה׳ לכל״ [שהוא כולו בוטח בטוב ה' לכל] (ו[גם] ״ישועת ה׳ כהרף עין״ [שהוא רק פותח את העין, שזה נקרא "הרף עין"[קלה], והוא רואה את ישועת ה' מול עיניו] וד״ל) [אז בכח אותו בעל טוב עין האמתי, ושוב, הטוב עין כמו שנסביר בהמשך זו תוצאה של אמונה שהפכה רצון שהפך שכל ואחר כך מופיע כאור העינים, ואז אותו אור יש בכוחו] לשנות את (שטחיות [שהוא] תדמית) המציאות ולקבוע את המציאות ממש בהתאם לרצונו הפנימי (כאשר [הרצון הפנימי שלו] בטל לרצון השי״ת בתכלית, אך בכל זאת [אף על פי שלגמרי בטל לה', מה זה בטל לה'? זה כמו שלמדנו קודם באיז'ביץ מהספר "מי השלוח", שהוא לא קופץ, הוא לא הדיוט שקופץ בראש[קלו], הוא לא דוקא הולך לחפש לו הזדמנויות של "עת לעשות לה'". הוא בטל לה', אבל ברגע שמזדמן לו והוא יודע, יש לו, שוב, 20 שנות עבודה של חסידות להכיר בן-רגע ולהחליט בן-רגע שעכשיו ה' מרמז לי ללכת לפניו, להוביל אותו. זה נקרא שאף על פי שהוא בטל בתכלית לרצון ה', "אך בכל זאת] ״הולך לפניו״ כביכול כנ״ל).

ובזה הוא זוכה לבחינת "אחישנה", הוא זוכה ומזכה את כולנו, את כל עם ישראל בבחינת "זכו אחישנה".