בע"ה

כ"ט טבת תשמ"ה – "שובה ישראל" ירושלים

סוד ה' ליראיו – שער מ – ואתם הדבקים (ו)

פרק ו
סוד הנסירה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בפרק זה לימד הרב את פרק ו בשער מ בספר סוד ה' ליראיו, ובכך סיים את לימוד שער זה. עיקר הפרק עוסק בהקבלת מבנה הפרק להתרחשות הפנימית בימי תשרי – סוד הנסירה בעשרת ימי תשובה, בין ראש השנה ויום הכיפורים; החזרת הפנים בארבעה ימים שבין יום הכיפורים לסוכות; סוד החיבוק בחג הסוכות; סוד הנשיקין ביום הושענא רבה; וסוד הזיווג בשמיני עצרת.

פרק ו: הנסירה בעשרת ימי תשובה והחזרת הפנים בסוכות

סוד הנסירה – מעשרת ימי תשובה ומסירות נפש ועד לדבקות פנים בפנים: הכנעה, הבדלה והמתקה

נגנו ניגון 22.

בסדר, נשאר לנו רק פרק ו'.

כל מה שלמדנו, "ואתם הדבקים", קשור עם חודש תשרי. זה פרק שבעצם כבר הסברנו אותו בעל פה קודם, רק נקרא אותו בפנים. נעבור עליו עוד פעם. כל המדרגות של נקב-חלון-ריחוק מקום-קירוב מקום-דבקות שהסברנו אתמול ושלשום הם כנגד "אחור באחור" ו"פנים בפנים" וחיבוק-נשיקין-זיווג, ואיך לפי ההתבוננות הראשונה שלנו הם כנגד שלש המדרגות – התבוננות, הסתכלות ודבקות.

סוף ההתבוננות כאן הוא לראות איך שהכל מתלבש בדיוק בסודות חודש תשרי. חודש תשרי נקרא "חֹדש השביעי" על שם שהוא מושבע מכל טוב[ב], חודש הכולל. כתוב[ג] שחודש תשרי בזעיר אנפין כולל את כל התורה כולה. הוא החודש השביעי, חודש המושבע, שביעי מלשון שובע כתוב, מושבע מכל, שיש לו הכל. לכן התהליך שיש בחודש תשרי בקבלה הוא בדיוק תהליך זה, מאחור באחור עד הדבקות בכתר.

וְהִנֵּה יָדוּעַ, בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזָ״ל, שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים נַעֲשָׂה סוֹד הַנְּסִירָה,

עשרת ימי תשובה הם כנגד עשרה עומקים בהם המלכות ננסרת מאחורי ז"א, אבל בכל התקופה הזאת היא עומדת אחור באחור, רק שכל יום ספירה אחרת ננסרת. זה נקרא סוד הנסירה במשך עשרת ימי תשובה. אבל המצב הכללי שלה הוא באחור באחור. אתמול הסברנו שאחור באחור היינו עבודה של "לכתך אחרי במדבר"[ד], כך מוסבר בחסידות, ש"לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" היינו אחור באחור, כמו הפסוק השני שכתוב "אחרי הוי' אלהיכם תלכו"[ה].

מה העבודה כאשר הם "אחור באחור"? לעורר מסירות נפש, לגלות את האהבה המסותרת, שיש בה נכונות למסור את הנפש. אם כן, כל עשרת ימי תשובה הם תקופה של התעוררות מסירות נפש, לפי הסבר זה. לכן יש בהם עומקים, כל יום "ממעמקים קראתיך הוי'"[ו]. כמו שהסברנו שמסירות נפש, אף על פי שמתגלה במדרגה הכי נמוכה, באה מפנימיות המדרגה הכי עליונה, מהעומק, עומקא דעומקא. עומק היינו כתר, ו"ממעמקים" לשון רבים כתוב בחסידות[ז] שהם "עומקא דעומקא"[ח], זה הביטוי בזוהר. מעומק של עומק, מפנימיות הכתר, באה המסירות נפש. זו העבודה של כל עשרת ימי תשובה, והיא עדיין כך "אחור באחור". לגבי הזיווג זו המדרגה הנמוכה, אבל בתור התחלה, כתוב "כל התחלות קשות"[ט], כשמתחילים לקראת הזיווג ההתחלה הכי קשה, בגלל שהיא צד של מסירות נפש. כמו שדיברנו על זה קצת, כמו אשה וגם איש, שאם לא חושבים על זיווג בקדושה, אז צריך להתחיל עם מחשבת מסירות נפש לקיים את רצון ה'. אם זה בקדושה, לא מתוך מחשבת החשק. גם בקדושה יש חשק, אבל הוא שלב ב', כמו "פנים בפנים".

זהו גם סימן אם הדבר בא מהקדושה או שבא מהסטרא אחרא, שהחשק לא בא לפני שיש איזה מן מפנה של הכרח פנימי, שנקרא מסירות נפש, לקיים את רצון ה', "פרו ורבו"[י] וכך הלאה. יש איזו מן מסירות נפש, מסירות לענין, שיש ענין של יחוד, של זיווג. אפילו לפני חשק, יש התמסרות לענין. מסירות זו נקראת מצב של "אחור באחור". אחר כך בא "פנים בפנים", שהוא כבר חשק, בגלל שרואים אחד את השני. אחר כך יש התכללות בשורש, שנקראת בטול העולמות בה', וזהו חיבוק. אחר כך יש הסתכלות ברזין דאורייתא של "ישקני מנשיקות פיהו". אחר כך יש דבקות. אלו כל השלבים.

[אז מהו החשק שבא לפני הנסירה?] זה סימן של חשק בהמי טבעי, לא חשק קדוש. כתוב שכל דבר בקדושה בא רק לאחר בטול אותו הדבר ב"לעומת זה". יש ביטוי מפורסם של אדמו"ר הזקן שאהבת ה' היא תאוה ככל התאות[יא], אבל אי אפשר להגיע לתאוה הזאת אם לא מבטלים את התאוה הגשמית לגמרי. איך מבטלים את התאוה הגשמית-הבהמית? על ידי מסירות. מסירות נפש כאן זו מדרגת המלכות. מדרגת המלכות היא כמו יראה תתאה. בטול אהבה חיצונית הוא על ידי יראה. יראה היא בטול, כמו זעזוע. או בלשון החסידות זה נקרא "הזזה עצמית"[יב], לזוז. תזוזה ממקום למקום היא על ידי יראה.

יראת תתאה, וכאן זו הנכונות למסור את נפשו, היא תמיד גבורה. יש בה גבורה נפשית של נכונות למסירות נפש ואז האדם יכול לבוא לחשק מצד הקדושה. איך מבררים את הניצוצות? על ידי "סור מרע ועשה טוב"[יג]. "סור מרע", צריך לשלול את הרע, ואחר כך 'עשהו טוב'[יד], לעשות אותו טוב. אלו הבדלה והמתקה. צריך להתבטל ממנו כדי להעלות אותו, לתקן אותו. זה מה שכתוב בתניא[טו], שאם אחד לא צדיק, כלומר הוא נבדל, הוא לא יכול ישירות להעלות את הניצוצות, את הרע. אם הוא נבדל הוא יכול להעלות, אבל אם הוא לא נבדל הוא ישקע בתוכו, הוא לא יעלה אותם, רק ירד עמם יחד.

[הנסירה היא משל לְמה?] כמו שכתוב בתחילת הבריאה, כתוב[טז] שאדם וחוה דו-פרצופין נבראו, כמו תאומי סיאם, דו-פרצופין, עם אחור אחד לשניהם, וזה מה שלמדנו אתמול מהאריז"ל. האריז"ל כותב[יז] שזה נקרא "ואתם הדבקים"[יח]. האריז"ל מפרש דבקות במדרגה הכי נמוכה, והפשט הוא שדבקות היא המדרגה הכי עליונה. הוא מפרש שדבקות היא המצב הראשון של "אחור באחור", שדבוקים בגב אחד. כל זמן שהם דו-פרצופין הם לא יכולים אפילו לראות אחד את השני, כל שכן שלא יכולים להתייחד. כתוב בתורה ש"ויבן... את הצלע"[יט], שה' לקח מאדם הראשון את הצלע, ולפי מאן דאמר דו-פרצופין נבראו "צלע" הכוונה צד שלם. כלומר, הצד הנקבי, צד האחור. המלה צלע פירושה צד, כמו "צלע המשכן"[כ]. ה' לקח את הצלע של צד הנקבה ועשה ניתוח. כתוב בחז"ל[כא] שהסיבה שה' הפיל תרדמה על האדם הראשון היא שלא יראה את הניתוח, שאם הוא היה רואה את הניתוח של חוה ממנו היא היתה מתגנה בעיניו. על מנת שלא יראה את הניתוח לכן הוא נרדם. אז היה ניתוח והוא נקרא בקבלה נסירה.

מצב כזה ישנו בכל מקום. בכל מקום יש מצב ראשוני שבני הזוג לעתיד בתחלה עומדים אחור באחור, והם דבוקים, אבל דבקות במדרגה הכי נמוכה, ורוצים שהדבקות הזאת תהיה "פנים בפנים", כתר. כאן הדבקות של "אחור באחור" היא מלכות, ה תתאה שבשם, והדבקות האמתית היא קוצו של י, הכתר. הפעולה הראשונה היא להפריד ביניהם.

איך זה נעשה ומה בדיוק קורה – זה אחד מהנושאים הכי עמוקים בכתבי האריז"ל, סוד הנסירה, איך זה קורה. כלומר, כדי להיות רופא, ללמוד את הניתוח הזה, זה ניתוח עדין מאד ויש בו הרבה-הרבה פרטים, והוא נקרא נסירה. בחסידות זה אחד מהפירושים של הבדלה. יש הכנעה-הבדלה-המתקה שאנחנו לומדים תמיד. הכנעה היא המצב של "אחור באחור" לפני הנסירה. אחר כך נסירה היא ההבדלה. וברגע שיש נסירה יש חזרה "פנים בפנים". אחר כך יש כמה שלבים של המתקה, עד שההמתקה הסופית היא הזיווג והדבקות. אבל אחד מהפירושים שחייבת להיות הבדלה בין הכנעה להמתקה הוא סוד הנסירה.

[שניהם בבחינת פנים?] כן, שניהם דו-פרצופין. [לא שחוה היא האחור ואדם הוא הפנים?] לא, היו כמו שני בני אדם, כל אחד מסתכל בכיוון אחר. [כמו "תרין ריעין דלא מתפרשין"[כב]] לא, אלו אבא ואמא, הם משהו אחר לגמרי. הם "אכלו רעים"[כג] שבבחינת "פנים בפנים", "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". כאן זו"ן "אחור באחור", עכשיו אנחנו מדברים על זו"ן.

עשרת ימי תשובה כסוד הנסירה – מסירות נפש מ״שמע ישראל״ ועד לתקיעה הגדולה של נעילה

עוד פעם, מהם עשרת ימי תשובה? הנסירה. באמת המצב עדיין "אחור באחור", רק שבמשך כל זמן עשרת ימי תשובה קורה הדבר שנקרא נסירה, הבדלה.

[מצב שהאדם לפני שבא לעולם הזה הוא בצורה כזאת של איש ואשה מחוברים, ורק כשהם מגיעים לעולם הזה הם נחלקים, זו נשמה של אדם שלם?] בתחלה כל יחס בין אנשים הוא "אחור באחור". אפשר להסתכל אחד בעיני השני, ואם כל אחד חושב על עצמו, שהוא אגוצנטרי, אז המצב שלו לגבי כולם נקרא "אחור באחור". כביכול שניהם מסתכלים בשני כיוונים. או היחס לכל דבר. ענין זה של נסירה וחזרה וזיווג הוא יחס לכל דבר שבעולם. כל יחס בתחלה, כשעדיין לא מתוקן, הוא של "אחור באחור". כלומר, באמת אחד אפילו לא רואה את השני.

למה צריך להיות כך? יש סיבות שחייב להיות כך, כי אם לא היה כך היתה יניקה גדולה. יש משהו חיובי בזה שהוא חושב על עצמו ולא רואה את השני, בגלל שבינתיים, כשהוא במדרגה נמוכה, לפחות הוא שומר את הניקיון העצמי שלו, שלא ינקו ממנו חיצונים למיניהם. כמו שאחד מסתרק ומתייפה ועושה כל מיני דברים שכולם גאוה וקטנות, אבל בינתיים הוא לפחות שומר את הניקיון, שיהיה נקי, צריך להתרחץ כל יום או משהו כזה. זו דוגמה חיצונית. כלומר, הוא שומר על עצמו, אף על פי שהוא במצב של "אחור באחור". לגבי הזולת הוא במצב של "אחור באחור". בינתיים הוא מתרחץ או מתייפה או משהו אחר.

יש בזה תועלת והכרח מצד יניקת החיצונים. כך כתוב, שהחיצוניים לא יכולים לינוק מהפנים של פרצופים. לכן אם שני הפרצופים מסתכלים "אחור באחור" – אז הפנים של שניהם הם אל החיצונים, וזה מונע את יניקת החיצונים. עד שלא מגיעים למדרגה יותר גבוהה, שיכולים לחזור פנים בפנים ושיהיה סביב להם חשמל, זה נקרא סוד החשמל, שישמור אותם מיניקת החיצונים בשעת הזיווג. [זאת הסיבה שכל אדם מפנים את עצמו ולא מתייחס החוצה. הוא מפחד כנראה שינקו ממנו] בתת מודע

אז יש מצב של אחור באחור. אחר כך צריכה להיות נסירה. המצב הוא עדיין אחור באחור, רק שיש עכשיו פעולה של נסירה לקראת השלבים הבאים, וזה מה שקורה בעשרת ימי תשובה. זה הסוד של עשרת ימי תשובה. אם כן, העבודה בעשרת ימי תשובה היא העבודה של "ממעמקים קראתיך הוי'", לעורר נכונות למסירות נפש. כמו לומר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[כד] עשרה ימים, עד נעילה. עד אותו "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" בנעילה, שזה לא "שמע ישראל הוי' אלהינו ויה' אחד" של התבוננות עמוקה, זו התבוננות של מסירות נפש. כמו שמובא במחזור לגבי נעילה של יום כיפור, שזה השיא של כל עשרת ימי תשובה, וכתוב שם שכשאומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" צריך לחשוב על מסירות נפש יותר מכל השנה.

כתוב שאם באמת אדם אפילו מדמיין לעצמו שהוא מת על קידוש השם, כמו שכתוב בצעטל קטן[כה], שהוא קופץ לתוך האש וכיוצא בזה, נחשב לו כאילו שקיים זאת ממש. מכיוון שזו נקודת השיא של כל עשרת ימי תשובה, זה מלמד אותנו שכל עשרת ימי תשובה הם תהליך כזה. כאילו באופן ממושך "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", "קול גדול ולא יסף"[כו], נמשך והולך עד התקיעה של היובל.

הרי תוקעים בשופר בראש השנה ותוקעים בשופר ביובל ביום כיפור. כאילו שזה כל התקיעה הזאת, זו תקיעה אחת של המשך עד התקיעה הגדולה, ואנחנו עושים זכר לתקיעת היובל בסוף יום כיפור, אחרי נעילה, אז גם כן תוקעים בשופר פעם אחת תקיעה גדולה. כאילו שכל התקיעה הזאת מראש השנה עד התקיעה הגדולה של נעילה – הכל מסירות נפש אחת גדולה, של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". על ידי כך נעשית הנסירה בכי טוב, בגלל שאדם תיקן את המצב של אחור באחור. כך מתקנים אותו. ברגע שהמצב מתוקן עוברים הלאה לשלב הבא. אלו עשרת ימי תשובה.

סוד הנסירה – אור החסד המפריד בין ז״א לנוקבא ומכין אותם לחיבור פנים בפנים

כְּדֵי שֶׁתּוּכַל הַמַּלְכוּת לַחֲזֹר ״פָּנִים בְּפָנִים״ עִם זְעֵיר אַנְפִּין בַּעֲלָהּ, וְהוּא תִּקּוּן בְּחִינַת ״אָחוֹר בְּאָחוֹר״ (מְסִירַת כָּל הַגְּבוּרוֹת לְנוּקְבָא, כַּנּוֹדָע) — ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם.

איך באמת קורה בכתבי האר"י ז"ל? איך הנסירה? אמרנו שזה ניתוח עדין. מה בדיוק קורה, איך עושים את הניתוח? קודם כל, זה כמו הניתוח הכי מודרני שעושים אותו עם קרן לייזר. ממש המקור של זה, ניתוח שנעשה על ידי קרן לייזר של אור, של חסד. זה ניתוח שכולו על פי אור החסד שיורד, והאור הזה יורד לאט לאט, ומנסר לאט לאט, ולמעשה הוא מרכז את כל הגבורות שהיו בגב המשותף של שניהם, מעביר את כולן אל הנוקבא, ואז נעשית הנסירה באופן ממילא.

עוד פעם, אחוריים של שניהם היו נדבקים על ידי גבורות של שניהם, גבורות של נוקבא וגבורות של ז"א. אבל באמת כל הגבורות שייכות לנוקבא. עוד פעם, יש את הקרן הזו, החסד, שהיא קרן הלייזר שיורדת ומרכזת את כל הגבורות לצד הנוקבא, ועל ידי כך היא לאט לאט יורדת ומנסרת את שניהם. ברגע שכל הגבורות נמסרו לנוקבא, ממילא נעשית הפרדה ביניהם, שהיא הנסירה הזאת.

נסירת עשרת ימי תשובה – ריכוז הגבורות ומסירות הנפש בכל כוחות הנפש לתיקון המלכות

מה זה בעבודה? עוד פעם, מהי הנוקבא? אנחנו, הנוקבא היא כנסת ישראל. מהן הגבורות אם כן? מסירות הנפש. כאן נפרש שהגבורות הן גבורה בנפש. יש הרבה פירושים מהן גבורות, אבל לעניננו נפרש שגבורות הכוונה מסירות נפש, כמו שאנחנו לומדים עכשיו. כל הגבורות צריכות להתרכז בתוך הנוקבא, צריכות לרדת בה במשך עשרה ימים. קודם כל עושים את הנסירה בכתר, אחר כך בחכמה, וכל יום ויום יש נסירה של ספירה אחת. לדרכנו היינו להמשיך הרגשת מסירות נפש, שהיא ריכוז כל הגבורות בכל כחות הנפש, בכל הספירות.

[יום השני של ראש השנה ננסרת החכמה?] כן. יום הראשון כתר; יום השני חכמה; יום השלישי בינה; יום הרביעי דעת, שכוללת ה חסדים ו-ה גבורות; אחר כך חסד; אחר כך גבורה; אחר כך תפארת; אחר כך נצח; הוד ויסוד כולם יחד, זה לא נסביר את זה עכשיו, ואז נשאר בערב יום כיפור תיקון אחר. ביום כיפור הכל עולה לקבל את החתימה, שהיא ה גבורות, גם היא שלמות קבלת הגבורות מהכתר. לא ניכנס לכל הפרטים האלה. אבל העיקר הוא שכל יום ויום יש נסירה, שיורדת והולכת, ויש ריכוז גבורות בתוך הנוקבא. זו משמעות הנסירה, ולדרכנו נקרא שהרגשת מסירות נפש בעוד כח בנפש. ההרגשה הזאת של מסירות נפש יורדת והולכת. קודם מסירות נפש בכתר; אחר כך מסירות נפש בחכמה; גם בחכמה צריך למסור את הנפש, וגם בבינה צריך למסור את הנפש. מסירות נפש צריכה להיות מורגשת ומוחשית בכל כח וכח, שאלו עשרה ימים של עשרת ימי תשובה, "ממעמקים קראתיך הוי'". זה נקרא סוד הנסירה, וזו שלמות תיקון המלכות כאשר היא עדיין "אחור באחור".

מנסירה לפנים בפנים – ארבעת ימי החזרה, יחוד יראה-נורא וגילוי מסירות הנפש מלמעלה

אחר כך יש ארבעה ימים של חזרת פנים בפנים, מיום כיפור עד סוכות:

הַחֲזָרָה ״פָּנִים בְּפָנִים״ בְּפֹעַל נַעֲשֶׂה בְּאַרְבַּעַת הַיָּמִים שֶׁבֵּין יוֹם הַכִּפּוּרִים לְחַג הַסֻּכּוֹת.

ארבעה ימים אלה הם כנגד י-ה-ו-ה, כתוב. למדנו פעם שיש משהו מיוחד בספירת הגבורה... [הקלטה נקטעה]

כמו ניתוח, במיוחד אם זה ניתוח למשל, אני לא רופא, אני רק מתאר לעצמי. מה יכולה להיות הסכנה של ניתוח תאומי סיאם? מה יכולה להיות סכנת נפשות בזה? הרי יש המון ורידים. זה לא ניתוח מח, לא ניתוח לב. זה ניתוח פשוט של "אחור באחור". מה יכולה להיות כאן הסכנה של הניתוח הזה? רק שטף דם. הסכנה של ניתוח כזה היא רק סכנת שטף דם, שתפגע בהרבה ורידים, אז יכול להיות שטף דם.

[מה עם חוט השדרה?] אז זה לא נוגע, כנראה שזה לא פוגע בחוט השדרה, רק פוגע בחיבור שלו, שעוד יותר חיצוני מחוט השדרה. כל הבעיה כאן היא רק של שטף דם. כך לכאורה. באמת מסתדר מאד יפה בקבלה, בגלל שהגבורות, אולי לזה התכוונת, הן דם. צריכה להיות איזו מן פעולה שמרכזת את כל ורידי הדם עם כל הדם בצד אחד. עוד פעם, יש ורידים על הגבול. יש ורידים ועורקים ומערכת דם, סיבוב הדם שעל הגבול במקום שצריך לנתח.

הדם הזה לא כל כך נחוץ לכאורה. רק מה, שיכולה להיות סכנה, שאם אתה פוגע בצינורות הדם יגרם שטף דם כללי בכל הגוף. אם יש איזה מן כח שיכול לרכז את כל מערכת הדם בצד אחד, זה בסדר גמור, אתה יכול לנסר בפשטות. לנסר עם הלייזר שלך ישר ואתה לא פוגע בשום דבר, הכל חלק וגלאט. לפי הדמיון שלי עכשיו זה מה שמצטייר לי, שאם רוצים להסביר זאת בצורה פיזית, אנטומית, זה נקרא לרכז את הדם, בגלל שהגבורות הן הדם. כתוב[כז] שהגבורות בגוף זה הדם, זה כלל. הדם גם מסמל מסירות נפש. ["בכל מאדך" פרושו "ממונך", שזה מסירות נפש] כן, גם מאד אותיות דם.

אם כן, אחר כך יש ארבעה ימים של חזרה "פנים בפנים", מיום כיפור עד סוכות. זו כבר הכנה של שמחה. הרי חג הסוכות הוא "זמן שמחתנו"[כח]. עד יום כיפור אלו "ימים נוראים".

גם כן, הסבה שנקראים "ימים נוראים", כל הימים, כל התקופה הזאת – היא גם דבר פשוט, שעיקר העבודה הוא ריכוז היראה בסוד נורא. יש יראה ויש נורא. זהו אחד מההקדמות החשובות של הבעל שם טוב בכתר שם טוב, שצריך לעשות "יחוד יראה נורא"[כט]. נורא הוא מצד התפארת, כמו שאומרים "האל הגדול הגבור והנורא"[ל], והתפארת עולה לכתר. כלומר, כאשר היראה בעצמה מגיעה לאמצע, לנקודת המרכז שלה, התפארת שלה, היא עולה עד הכתר, ה"נורא". זו מסירות נפש.

עוד פעם, לפעמים יש יראה, ויש "מה נורא". מאיפה זה בא בתורה? כמו שיש אצל הבעל שם טוב הכנעה-הבדלה-המתקה, חש-מל-מל, אחד מהביטויים הכי חשובים בכתר שם טוב אחרי הכנעה-הבדלה-המתקה נקרא יחוד יראה-נורא, שמיראה נבוא לנורא, ולייחד אותם יחד. מושג זה הולך גם ביחד עם הכנעה-הבדלה-המתקה, יש כמה תורות. מאיפה הוא בא? מהפסוק של יעקב אבינו "וירא ויאמר מה נורא המקום הזה"[לא]. קודם כתוב שהוא ירא, "וירא", ואחר כך הוא אמר מיד "מה נורא". כלומר, הוא ייחד יראה ונורא. היחוד של יראה ונורא הוא הבדלה והמתקה שבאים ממקום מאד גבוה, מכתר – כביכול הנורא הוא ממילא. מה ההבדל בין "וירא ל"מה נורא"? "נורא" הוא לשון נפעל. כל דבר נפעל בא מלמעלה, באופן ממילא. כמו בפרשת "וארא אל האבות ושמי הוי' לא נודעתי להם"[לב], ש"נודעתי" הוא לשון נפעל, והוא המשכת העצמות בדרך ממילא. "אז נדברו יראי הוי'"[לג], פירשנו את זה פעם, כמו באידיש "עס רעדט זיך". יש דבר שנעשה מעצמו. זה נקרא "נדברו". כשמשהו נִדְבר בינינו, באידיש אומרים "עס רעדט זיך". לא שצריכים לדבר, זה נִדְבר. באידיש זה ביטוי מאד חשוב, כתוב שכל החסידות ענינה רק להגיע בכל דבר למצב ממילאי זה. זה נקרא לשון נפעל. זה נקרא יראה ונורא. המשכת הרגשת הנורא, "מה נורא המקום הזה", היא לגלות נקודת מסירות נפש. כמו "בכל מאדך"[לד].

[מה זה ממילא שהזכרת?] שואלים הרבה יהודים חסידים 'למה אתה עדיין מדבר אידיש? למה אתה לא מדבר עברית?', עונים לך שבעברית אני לא יכול לומר "עס רעדט זיך, עס זינגט זיך". יש כמה דברים שאפשר לומר אותם רק באידיש. כך נדמה לו, כך באמת ברחוב זה נכון, שלא יכול לומר דבר ספונטני מוחלט שנעשה מעצמו. כתוב שכל החסידות היא מצבים כאלה. כל עבודת החסידות, שנקרא לימוד אמתי, וא שהדברים נעשים. באידיש יש ביטוי מיוחד לזה שהדבר נעשה מעצמו. כל דבר נעשה, "עס רעדט זיך", נִדְבר. "עס זינגט זיך" פרושו שר. יש הבדל בין אם אתה שר, אם אני שר בכוונה. כתוב בחסידות שאם אתה יושב ומחליט לשיר זה לא שוה שום דבר, אבל אם אתה לומד תורה ופתאום זה שר, אז זה טוב מאד. הסימן בין התפעלות אמתית להתפעלות מאוסה וא אם ההתפעלות נעשית ממילא. על זה כל קונטרס ההתפעלות של הרבי האמצעי. שכל התפעלות, אחד קופץ על השולחן ומתחיל לרקוד, אז אם הוא חשב שיעשה כך ותיכנן את זה – זה נקרא עבודה פסולה. הוא אומר שזה נקרא "אש זרה", עבודה זרה, כלומר פולחן עצמי.

אם אדם חושב שעכשיו אני רוצה בכיף, אז אני אקפוץ על השולחן אתחיל לרקוד, זה פולחן עצמי, זה נקרא שהוא הקריב על המזבח "אש זרה", זה הביטוי. אבל אם זה פתאום מתוך רוב התפעלות 'בא לו' והוא קופץ על השולחן ורוקד – זה התיקון הכי גדול. אם הוא יימנע מכך תהיה לו עברה. אם 'יבוא לו' והוא יתאפק חזק בגלל שהוא מתבייש מהאנשים שבחדר או מאיזה חישוב אחר, זה לא בסדר. לפעמים עכשיו, ברגע זה, בא למישהו לקפוץ והוא נמנע כי זה עלול להפריע לציבור – זה חישוב אחר, אבל אם זה בגלל שהוא מתבייש מהציבור, זה חישוב פסול.

באידיש כל דבר כזה ספונטני מחברים את הפועל יחד עם המלה 'זיך', מעצמו – שר מעצמו, מדבר מעצמו, הולך מעצמו, רוקד מעצמו. כל החסידות היא כך, מצב זה הוא כל החידוש של החסידות. הניגון הזה הוא ציפור הנפש של כל החסידות.

כיוון שנדמה להרבה אנשים... זו דוגמה, יש אחד שאוהב אידיש אז הוא אומר שבעברית אני לא יכול לומר את זה, אני לא יכול לדבר עברית, צריך לדבר אידיש. אבל באמת איך אומרים זאת בעברית? דיברנו על זה כמה פעמים. זה אחד מהשימושים בלשון הקודש של לשון נפעל. יש בלשון נפעל כמה שימושים, ואחד מהשימושים של לשון נפעל הוא המובן הזה. זהו אחד מפירושי הפסוק "אז נדברו יראי הוי' איש אל רעהו". גם כן, לא יודעים מה בדיוק הכוונה "נדברו", אבל אחד מהפירושים של "נדברו" הוא שהדבר נדבר ביניהם באופן ספונטני אמתי, "עס זיך גערעדט". יש לזה הרבה השלכות. [לשתות ולאכול] אז זהו. כן.

בדיוק איך לומר הכל בעברית – כאן יש עוד דוגמה: יראה ונורא. גם נורא הוא לשון נפעל. קודם כל, עוד פעם, לא רק שזה הדבר היחיד, בעברית אם כתוב ב-נ פרושו נפעל. כל לשון נפעל משמע שהדבר נפעל על ידי הזולת. יש בזה עוד יותר עומק, אפילו מ"עס רעדט זיך", שזה יורד מלמעלה. יש עבודה שמלמטה ויש מה שיורד מלמעלה. יש אהבה ויראה – כתוב בתניא – שאדם עושה אותם מלמטה, ויש אהבה ויראה שיורדים לו מלמעלה.

נורא הוא ודאי גילוי היראה איך שהיא יורדת מלמעלה, וכל מה שיורד מלמעלה הוא אמת. כך יש פרק בתניא[לה]. כתוב שהאהבה שאני עושה היא לא אהבה אמתית, לא יכולה להיות אמת. אחרי שאני עושה את האהבה שלי על ידי התבוננות וכו', אחר כך אם אני זוכה ויורדת אהבה מן השמים היא אהבה אמתית. כך אדמו"ר הזקן מפרש "תתן אמת ליעקב"[לו]. יש פסוק "תתן אמת ליעקב". הוא שואל, וכי אין אמת ליעקב?! הרי להיפך, אומרים תמיד שמדת יעקב היא מדת האמת, ואם אומרים "תתן אמת ליעקב" הכוונה שצריך לתת לו אמת, שאין לו אמת. הוא מפרש שם בתניא שהכוונה "תתן אמת ליעקב" שיעקב הוא הבינוני. זה ההבדל בין יעקב וישראל. העבודה של יעקב היא לעורר אהבה ויראה מלמטה.

רק מה? כיוון שהוא בהכנעה, הוא כלי ראוי שעל ידי ההתעוררות שלו מלמטה יבוא לו אותו דבר מלמעלה. זה נקרא "תתן אמת ליעקב". זאת אומרת שגם האהבה וגם היראה שיורדות מלמעלה הן בחינת אמת. היא זה תמיד בתפארת, לכן נורא הוא בתפארת, לא בגבורה. בגלל שהנורא הוא מה שיורד, האמת, היראה האמתית שנעשית ממילא ויורדת ישר מהשמים.

לגבי הנפש, היא מסירות הנפש, בגלל שמסירות נפש היא נורא. זה נקרא ימים נוראים. מסירות נפש היא התעוררות מה', כמו שכתוב על שמשון "ותחל רוח הוי' לפעמו"[לז], נקרא פעימת הרוח, שאדם מתעורר במסירות נפש, אז הרוח-הנפש היהודית שלו מתחילה לפעם, וגילוי עצם הנפש זה בחינת נורא. זה כמו "מה נורא המקום הזה".

כל זה רק היה עוד המשך להסבר הקשר בין מסירות נפש לעשרת ימי תשובה.

מנסירה לשמחה – סוד החזרה פנים בפנים והשלמת הייחוד בחגי תשרי: מחיבוק לנשיקין ולזיווג

כם כן, זה מצב נורא, עשרת ימי תשובה כשמם כן הם, ימים נוראים. אבל מה בא אחר כך? אחר כך צריך להתכונן לשמחה. בעשרה ימים שבין יום כיפור לבין חג הסוכות צריכה כבר כל המנטליות להסתובב. זה נקרא החזרת פנים בפנים. זה הפשט. מה נקרא החזרת פנים בפנים של הימים בין יום כיפור לסוכות? המעבר, שקודם היה במצב נורא. כמו שאמרנו "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ארוך מאד, של דמיון שהוא זורק את עצמו לתוך האש במשך עשרה ימים, "ממעמקים קראתיך הוי'". עכשיו צריך את כל הפנימיות שלו, צריך לפנות את כל ההשקפה מאה ושמונים מעלות ולהתחיל להתכונן לשמחה, "זמן שמחתנו". זה נקרא חזרה "פנים בפנים", וזה לוקח ארבעה ימים, כנגד אותיות י-ה-ו-ה. שם הוי' הוא שם רחמים, שם של שמחה וטוב, גילוי הרחמים.

[חסר קצת בהקלטה]

[ההרגשה של סוף יום כיפור היא יותר עדינה, זו מסירות הנפש, שיא הרצוא] זה שיא המלכות בהיותה לבד, כמו שכתוב "לא טוב היות האדם לבדו"[לח]. זה לבד באמת, אבל יש לה קשר נעלם עם העצמות, בסוד "נעוץ סופן בתחלתן"[לט], אבל זיווג אמיתי הוא כבר שמחה, כמו "אם הבנים שמחה"[מ], כמו "חייב אדם לשמח את עצמו בדבר מצוה"[מא]. עוד פעם, יש רצוא מתוך התבוננות, יש רצוא של מסירות נפש בפועל שיותר מהתבוננות.

[חסר בהקלטה]

שמחת תורה כבר רואים זאת בפועל. שמחת תורה היא 'אָן הגבלות', למעלה מכל מדידה והגבלה. אבל בשמיני עצרת יש עדיין את הקיטל בתפלת הגשם, שקשור עם הימים נוראים, שהיא הזיווג. בכל זאת, עיקר הפרדוקס הוא בהושענא רבה. [מה פועל היום הנוסף בחוץ לארץ? צריך שני ימים כדי שהשמחה תחדור?] כתוב[מב] שהאור בחוץ לארץ מתפזר, ולכן לוקח יומיים. כאן בארץ הוא מתרכז, ולכן רק לוקח יום אחד.

בְּחַג הַסֻּכּוֹת מֻקָּפִים אָנוּ בְּ״עַנְנֵי כָּבוֹד״ — סוֹד הַחִבּוּק. בְּהוֹשַׁעְנָא רַבָּה נִתְקַּן סוֹד הַנְּשִׁיקִין, עַל יְדֵי חֲבָטַת הָעֲרָבָה. בִּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת נִשְׁלָם סוֹד הַזִּוּוּג בִּתְפִלַּת ״מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם״.

קוֹצוֹ שֶׁל י שְׁמִינִי עֲצֶרֶת — זִיוּוג

י הוֹשַׁעְנָא רַבָּה — נְשִׁיקִין

ה סֻכּוֹת — חִבּוּק

ו אַרְבָּעָה יָמִים שֶׁבֵּין יוֹם הַכִּפּוּרִים לְחַג הַסֻּכּוֹת — חֲזָרָה ״פָּנִים בְּפָנִים״

ה עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים — סוֹד הַנְּסִירָה, תִּקּוּן בְּחִינַת ״אָחוֹר בְּאָחוֹר״, בִּנְיַן הַמַּלְכוּת

הֲרֵי שֶׁבְּחֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי מִתְקַיֵּם בִּשְׁלֵמוּת הִתְגַּלּוּת הַסּוֹד שֶׁל ״וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהוי׳ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם״, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

כל המדרגות מתרכזות כולן בתשרי, ואחר כך חודש תשרי מתפשט על כל השנה כולה. זהו החודש המושבע מכל טוב.

[ניגנו ניגון].