התועדות י"ט כסלו המרכזית

מוצאי כ' כסלו תשפ"ד – בניני האומה, ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

קיצור מהלך השיעור

חלקו השלישי של ההתועדות הינו סיפור על האדמו"ר הזקן - רבי שניאור זלמן ברוכוביץ' מליאדי, בעל התניא והשו”ע, נולד בח”י אלול קה"ת לאביו רבי ברוך ואמו רבקה. עוד בילדותו נודע כעילוי בתורה ולהבדיל גם במדעים. בתקכ”ד נעשה לתלמידו המובהק של המגיד ממזריטש, ולאחר פטירתו למד מפי רבי מנחם מענדל מויטבסק. עם עליית רמ”מ לארץ, ובהוראתו, הפך אדמו”ר הזקן למנהיגם של חסידי רוסיה ורוסיה הלבנה. כתב את ספר התניא — ספר יסוד בחסידות בכלל ובחסידות חב”ד בפרט — המוגדר כ”תורה שבכתב של החסידות”. בעקבות הלשנות מתנגדיו ישב בכלא פעמיים, ויום שחרורו הראשון,  י”ט כסלו תקנ”ט, נקבע כיום טוב ור”ה לחסידות. בכ”ד טבת תקע”ג, בהיותו בדרך, נסתלק הצדיק ונטמן בהאדיטש.

חלק ראשון: "אין מזל לישראל"

חג הגאולה – סוד האין

גוט יום טוב גוט יום טוב, לחיים לחיים!

נברך כל אחד ואחד וכולם ביחד בברכה המסורתית של י"ט כסלו, ראש השנה לחסידות – כתיבה וחתימה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו! לחיים לחיים. לחיים נצחיים, כמו שמישהו אמר עכשיו – דידן נצח! שיהיה נצחון.

יש לחג הזה כמה שמות. השם המקורי הוא "חג הגאולה"[1] – אנחנו בחג הגאולה. נתבונן רגע בביטוי הזה בגימטריא פשוטה: חג עולה 11, אי. גאולה עולה מה, סוד שם מה בקבלה. כתוב[2] ש-יט כסלו שוה ג"פ מה, ג"פ גאולה – יש בעצם שלש גאולות ביום הזה, שצריך להבין מה הן[3]. אבל "הגאולה", עם ה הידיעה, כבר שוה 50, נ שערי בינה. אם כן, חג-הגאולה יחד הוא אי-ן – עושה מלה מאד חשובה, אין.

הבעש"ט: "אַין מזל לישראל"

הבעל שם טוב, מייסד ומחולל תורת החסידות, אומר[1] שאת מאמר חז"ל "אֵין מזל לישראל"[2] צריך לקרוא "אַין מזל לישראל" – שה"מזל לישראל" הוא האין האלקי, שהוא מקור ההתהוות, הכח האלקי להוות את המציאות יש מאין ואפס המוחלט. יש את האור, שקודם הוא נעלם ונסתר בעצם המאור ואחר כך הוא מתגלה החוצה, שפועל את הבריאה יש מאין. צריך להתקשר, להיות מודע וקשור לאין האלקי, והוא המזל שלנו.

לכל אומה ואומה, לכל גוי, יש מזל שהוא 'יש' – הוא בעצם ישות, הוא לא אין, לא בטול. אבל המזל שלנו, עם ישראל, הוא שאנחנו קשורים לאין האלקי. הוא מתבטא אצלנו בבטול הפנימי שלנו, לבטל את רצוננו לרצון ה', לקיים את התורה והמצוות "בשמחה ובטוב לבב מרב כל"[3]. בכל אופן, זהו ווארט מפורסם מהבעל שם טוב – ש"אין מזל לישראל" הוא "אַין מזל לישראל" וה"אַין" הוא האין האלקי, בעצם ה' יתברך – הוא האין האלקי.

המגיד: הצדיק מזל לישראל

בא הרב המגיד, התלמיד המובהק וממלא המקום של מורנו הבעל שם טוב, וכבר אומר[1] עוד פירוש ל"אין מזל לישראל". הוא אומר ש"אין" היינו הצדיק – ה"צדיק יסוד עולם"[2], שקשור לאין האלקי, מבטל את עצמו, הוא בטל ומגיע למדת האין. הוא מבטל את הישות שלו לגמרי, באמת, בטול אמתי. אותו צדיק, שהוא בבחינת אין, "צדיק יסוד עולם", הוא ה"מזל לישראל".

מה הכוונה? שיש לו כח להמשיך אותם שלשה דברים ש"לא בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא"[3] – "בני חיי ומזוני" וכולהו רויחי. הוא מסוגל להמשיך ולהשפיע לנו כאן למטה, בעולם העשיה הגשמי, את כל הברכות, בגשמיות וברוחניות – אותן ברכות שכל זכות שלנו לא מגיעה אליהן – כי הוא בבחינת "אין" והוא ה"מזל לישראל". לכן הולכים לצדיק ומבקשים שיתפלל לקב"ה שיהיה לנו, לכל אחד ואחד מאתנו, את כל הברכות – בני חיי ומזוני, וכולהו רויחי. זהו הפירוש של הרב המגיד ל"אין מזל לישראל".

אדמו"ר הזקן: המשכה מכח זכות גדולה

בא אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, גאון בנגלה של התורה בגלוי. מי שהוא בעל נגלה – חוץ מזה שהוא בעל סוד, "סוד הוי' ליראיו"[1], כמו שנסביר – רוצה להגיע לפנימיות הפשט. הפשט הוא "אין מזל לישראל" – שאין לנו מזל. לכל האומות יש מזל, יש שר, אבל לנו אין מזל – השרש שלנו הוא ה' יתברך, וחוץ ממנו יתברך אין לנו מזל[2].

יש את אותם דברים ש"לא בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא" – "בני חיי ומזוני", ההשפעות בגשמיות וברוחניות שכל אחד רוצה אותן, וצריך אותן כדי לעבוד את ה' בשמחה. אלא מה? יש תוספות, בשני מקומות בש"ס בבלי[3], שאומרים, ומוכיחים מכמה מקומות בש"ס, שאף על פי שחז"ל קבעו כלל שאי אפשר להמשיך אותם על ידי זכות רגילה – יש זכות גדולה שעוקפת את המזל ומשנה אותו. אף על פי שלפי המזל לא מגיע למישהו את הבני חיי ומזוני שלו, אבל מכח הזכות הגדולה והמיוחדת הוא זוכה להם. מהי זכות גדולה? שיהודי עושה משהו במסירות נפש, שמקיים "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[4], שכל ה"מאד" שלו – גם הממון שלו[5] – קשור לה', ואין שום שינוי בהתקשרות העצמית שלו לה', והוא מוכן למסור את הנפש בפועל ממש. כמו אברהם אבינו, שמוכן למסור את הנפש כדי לקיים את השליחות[6]. זכות גדולה כזו של מסירות נפש כן מסוגלת לשנות את המזל. זהו פשט. שוב, כך אומרים תוספות. אם כן, מהו הפשט הזה? לא "אַין מזל מישראל" אלא אין מזל, רק שיש זכות גדולה שעוקפת אותו.

מהי הזכות הגדולה שאדמו"ר הזקן מדבר עליה? הוא רוצה שנעבוד את ה' בכח עצמנו. ידוע[7] שכל הצדיקים תלמידי המגיד דרשו "וצדיק באמונתו יחיה"[8] – אל תקרי "יִחְיֶה" אלא 'יְחַיֶה'. הצדיק, שהוא האין, מחיה את הצאן ואפשר לסמוך עליו בעינים עצומות. אבל הענין של אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה – גם בשליחות המגיד, הוא מקבל ממנו – הוא להביא את היהודי לעבודה בכח עצמו, עד שלכל יהודי ויהודי תהיה זכות גדולה למעלה מכל מזל. כלומר, "אין מזל" כפשוטו, אבל הזכות הגדולה – מסירות הנפש של היהודי – משנה את המזל לגמרי לטובה, עם כל שלש הברכות של בני-חיי-מזוני גם בגשמיות וגם ברוחניות.

התפתחות "אין מזל לישראל"

אם כן, יש פה שלשה פירושים ל"אין מזל לישראל" – התפתחות – של הבעל שם טוב, של המגיד ושל אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה:

הבעל שם טוב נותן לנו את היסוד, שה"אין" הוא האין האלקי, המקור של כל נשמות ישראל – אנחנו יוצאים משם, זהו המזל שלנו כולנו, צריך להתקשר אליו.

המגיד אומר שבפרט ה"אין" הוא הצדיק, שמבטל את עצמו לגמרי והופך להיות הצינור להמשיך למטה את שלשת הדברים ש"במזלא תליא מלתא".

בא אדמו"ר הזקן ואומר שהכוונה הטמונה בפנימיות הפשט של "אין מזל לישראל" היא שישראל הם למעלה מכל מזל, כי לישראל – לכל יהודי – יש זכות גדולה מאד, שלמעלה מהמזל. הזכות הגדולה היא מסירות הנפש שלו, וגם העבודה המאומצת שלו – שהוא מתחזק ומתאמץ לעבוד את ה', להתבונן בגדולת ה', להתבונן התבוננות של חסידות חב"ד בחכמה, בינה ודעת, בטוב טעם ודעת, וכך הוא מגלה את שרש נשמתו מבפנים, ולא רק סומך על הצדיק. הוא צריך צדיק, הוא קשור לצדיק, אבל הצדיק הוא המורה והמדריך כיצד הוא בעצמו יוכל לגלות את ניצוץ משיח שבו[1]. כמו בסיפור הידוע[2] שאדמו"ר הזקן הצביע על אחד החסידים הגדולים שלו ואמר שעכשיו מתגלה אצלו היחידה שבנפש – זו תכלית הכוונה של חסידות חב"ד. היחידה שבנפש היא ניצוץ משיח שבו^יז, והיא הזכות הגדולה שלמעלה מכל מזל.

איך הגענו לכל זה? כי "חג הגאולה" שוה אין. עוד יותר פלא, כאשר כותבים במילוי אותיות – חית גימל הא גימל אלף וו למד הא – המספר הוא 793[3], 13 פעמים אין[4]. זו גימטריא פלאית. האין הוא הכתר – "החכמה מאין תמצא"[5], החכמה נמצאת מתוך הכתר שהוא האין. בכתר יש יג מדות הרחמים, יג בחינות של אין – כל אין, כל מדה מ"אל רחום וחנון וגו'"[6], היא "חג הגאולה" בגאולה פרטית, והכל יחד עולה "חג הגאולה" במילוי אותיות. כבר חידוש שהמילוי הוא כפולה של הפשוט, וכאן הוא לא סתם כפולה של הפשוט אלא 13 פעמים הפשוט.

לחיים לחיים, עד כאן.

חלק שני: "פדה בשלום" בזמן מלחמה

א. "כי ברבים היו עמדי"

ירושת עשו מכח "הקֹל קול יעקב"

"חג הגאולה" הוא י"ט ו-כ' כסלו. עכשיו אנחנו בסיום של כ' כסלו – שני הימים הטובים ביחד. ידוע הרמז, שאנחנו אוהבים לומר כל שנה[1], ש-יט כסלו שוה "הקֹל" ו-כ כסלו שוה "קול", כמו שאומר יצחק אבינו כאשר יעקב אבינו לוקח את הברכות – "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו"[2] (העולה תורה חדשה[3]). כשיש יט כסלו ("הקֹל") ו-כ כסלו ("קול") לוקחים גם את "הידים ידי עשו" – יורשים גם את האורות המרובים דתהו.

למה כתוב כפול, "הקֹל קול"[4]? כי יש קול שעולה מלמטה למעלה, "קלא פנימאה דלא אשתמע"[5], קֹל חסר ו, תפלת לחש, ו"קול" שנמשך מלמעלה למטה, קול מלא ו, קול תורה, "קלא פנימאה דאשתמע" – זהו קול פנימי, אבל הוא נשמע ומופץ בעולם, "יפוצו מעינותיך חוצה"[6]. ה"קול" המלא, כ כסלו, יוצא מ"הקֹל" החסר של יט כסלו. זהו רמז יפהפה שאנחנו אומרים תמיד. השנה הזאת היא שנה שבאמת צריך לרשת את האורות המרובים דתהו של עשו.

י"ט כסלו היה השנה בשבת וישלח, בה קראנו שיעקב שולח לעשו מלאכים לומר לו "עם לבן גרתי ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור וגו'"[7]. "שור וחמור" היינו משיח – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד[8]. הוא שואל את עשו – אתה מוכן לגאולה? אני מוכן כבר, עשיתי את התיקון שלי, "'עם לבן גרתי' ו-תריג מצוות שמרתי"[9], אתה עשית את שלך? אתה מוכן להמשיך מלמעלה את האורות המרובים דתהו שיש לך ואין לי? אבל התברר שעשו לא התחיל את העבודה – וממילא אי אפשר להביא את הגאולה[10]. הרבי אומר[11] שעכשיו, אחרי אלפי שנים, דווקא עשו מוכן לגאולה. אם כן, הכל תלוי בנו, אם רק נפקח את העינים ונראה שמשיח בא – "הנה הנה משיח בא", שאנחנו נמשיך את האורות. המשכת אור היא התפקיד שלנו, "אור ישראל"[12], אבל הכלים צריכים להיות מוכנים. הכלים הם "הידים ידי עשו", שחייבים לרשת מכח "הקֹל קול יעקב". אם כן, זהו הנושא הראשון.

פדיה וקירוב

אנחנו רוצים לשיר תכף את הניגון המסורתי של חג הגאולה, "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי" עד "ואני אבטח בך"[1] – "בך" לבד וגם "בך" באמצעות כב אותיות התורה שלך[2], ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד"[3].

הפסוק הראשון בניגון הוא "פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו'". אדמו"ר הזקן כותב בפירוש לרבי לוי יצחק מברדיטשוב "וכשקריתי בספר תהלים בפסוק 'פדה בשלום נפשי'... יצאתי בשלום מה' שלום"[4], לכן זהו הפסוק של חג הגאולה, י"ט ו-כ' כסלו. השנה שלנו, תשפ"ד, היא שנת "פדה" – פ"ד לשון פדיון – לכן אין שנה שקשורה לפסוק של חג הגאולה יותר מהשנה.

על פי פשט "מקרב" היינו ממלחמה[5], אבל הפדיה כאן היא לא בדרך מלחמה אלא בדרך שלום – "פדה בשלום נפשי" – לכן מפרשים בחסידות "מקרב לי" לשון קירוב[6]. כאשר הפדיה היא בשלום גם ה'מתנגדים' מתקרבים – גם מי שהתנגד לגמרי לאור החדש שגילו הצדיקים האמתיים, הבעל שם טוב, המגיד ואדמו"ר הזקן, מתקרב. "פדה בשלום נפשי מקרב לי" – אני מקרב את כולם וכולם מתקרבים אלי.

קירוב החסידים והמתנגדים

הפסוק "פדה בשלום נפשי מקרב לי" מסיים "כי ברבים היו עמדי". כשאני אומר את הפסוק הזה צריך לדעת שבשביל הפדיה בשלום והקירוב האמתי צריך כח של רבים – לא מספיק אחד, גם אם האחד הוא דוד המלך, ה"צדיק יסוד עולם", צריך את הרבים שיצטרפו, צריך חיל, צריך צבא. אבל מי הם ה"רבים"? אפשר לפרש את ה"רבים" בכמה דרגות:

אפשר לפרש שלרבי יש הרבה חסידים, שלדוד המלך יש הרבה חילי בית דוד – אז ה"רבים" הם החילים שלו. לא כל כך חידוש. ברוך ה', שלרבי יהיו עוד יותר חסידים.

אבל "כי ברבים היו עמדי" יכול להיות לא רק החסידים, שקשורים לרבי בלב ובנפש, אלא "רבים" יכול לכלול גם מתוך ה'מתנגדים'. גם גדולי המתנגדים, כמו רבי חיים מוואלאז'ין והחפץ חיים, הבחינו בעצמם שבין הלא-חסידים יש שני סוגים. יש מי שנקרא להם ה'מתנגדים' הטובים, המתונים, שהם טובים באמת, והם מודים – לדוגמה – שההלשנה נגד אדמו"ר הזקן היתה שקר, לא נכון. הם לא חסידים, לא חילי בית דוד, אבל הם מתנגדים טובים – אנשי אמת. זהו סוג אחד. שוב, גדולי המתנגדים – כמו רבי חיים מוואלאז'ין, תלמיד של הגר"א – אמרו ש'מתנגד' צריך להזדהות רק עם אלה, לא עם המחנה השני. מי המחנה השני? מתנגדים חריפים, קיצוניים, קנאים גדולים, אנשי מרמה, לא אנשי אמת, רק אנשי מריבה, אנשי קטטה. שוב, גדולי המתנגדים הטובים אמרו שצריך להתרחק מהם. אני חוזר ואומר, גם רבי חיים מוואלאז'ין, גם החפץ חיים, בפירוש הבחינו בין שני סוגי מתנגדים. אם כן, אפשר לומר "כי ברבים היו עמדי" – לא רק החילים שלי, החסידים, אלא גם המתנגדים הטובים, המתונים, אנשי אמת. זה עוד יותר "רבים" בתוך עם ישראל, כלל ישראל.

אבל עיקר החידוש שה"רבים" יגיע גם למתנגדים החריפים – גם הם יהודים, גם להם יש ניצוץ משיח. חז"ל אומרים[1] שה"רבים" הם אפילו החילים של האויב. הפשט של "פדה בשלום נפשי" מתייחס למלחמת דוד המלך עם אבשלום, בנו שמרד בו, ודוד המלך אומר "כי ברבים היו עמדי" – אומר שאפילו החילים של אבשלום התפללו לנצחון דוד מלכא משיחא. חילי אבשלום הם המתנגדים החזקים, אבל בסוף הם מתפללים לנצחון דוד המלך – שדוד ינצח אותם, ינצח אותי. זה עוד יותר רבים – חידוש מופלא מי הם "רבים".

יש עוד יותר "רבים" מזה, שעוד לא היה אז, אבל יהיה עכשיו בימות המשיח – במלחמות של המשיח.

גאולה מתוך המלחמה

כמו שנסביר, כל פעם שיש מלחמה בעם ישראל זו הזדמנות-פז – בלשון הרבי – שהמלחמה הזו תהפוך להיות מלחמת משיח, ומתוך המלחמה יבוא משיח. חז"ל אומרים "בשביעית מלחמות" ו"במוצאי שביעית בן דוד בא"[1]. לכן קבעו חז"ל את ברכת "גואל ישראל", ברכת הגאולה, בברכה השביעית בשמו"ע[2] – כי "מלחמות בשביעית" ו"מלחמה אתחלתא דגאולה". הגמרא מביאה ביחס לסדר הברכות את הפסוק "הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלֻאָיְכִי. הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי"[3], לפיו היה צריך סדר של סליחה-רפואה-גאולה – "חנון המרבה לסלוח", "רופא חולי עמו ישראל" ורק אז "גואל ישראל" – אבל אומר שכדי לקבוע את ברכת גאולה בשביעית שינו מסדר הפסוק[4].

רש"י על "מלחמה אתחלתא דגאולה היא" אומר שפשט הברכה בשמו"ע לא מתייחס לגאולה הכללית, העתידית, אלא לגאולות הפרטיות, "גואל ישראל" בלשון הוה[5] – יש בתוך הגלות מצבים שעם ישראל בסכנה וה' מציל אותנו, בכל דור ודור. בכל זאת קבעו את ברכת "גואל ישראל" שביעית בגלל "שם גאולה" ששייך לשביעית[6]. לפי דברי רש"י יש כאן רמז שכל גאולה פרטית וכל מלחמה מסוגלת להפוך להיות מלחמת מלך המשיח ולבשר ש"במוצאי שביעית" – כלומר, בסוף המלחמה הזו – יבוא משיח.

זהו מה שאנחנו מאחלים ומתפללים גם במלחמה הנוכחית – שמתוך המלחמה הזו יבוא משיח. שוב, קבעו את "גואל ישראל" במקום השביעי כי שביעית היא מלחמות וכל מלחמה מסוגלת להפוך להיות מלחמת משיח – המשיח בא מתוך מלחמה. ככה אנחנו מאחלים ב"פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי".

קירוב "גוים רבים"

נחזור לענין: מה הפירוש האחרון של "רבים", ששייך לדור של משיח? שה"רבים" הם גם אומות העולם – קשור למה שאנחנו קוראים 'המהפכה הרביעית'[1]. אדמו"ר הזקן ישב בבית סהר כי היה קטרוג שהוא מפיץ יותר מדי, מגלה יותר מדי סודות[2] – באופן ששייך לכל אחד ואחד, שכל אחד מפנים את הסוד והוא מרומם אותו ומביא אותו לזכות גדולה. בסופו של דבר פסקו שהוא זכאי – הקטרוג על הפצת החסידות התבטל. כשהוא עוד היה בתא הכלא באו לבקר אותו הבעל שם טוב והרב המגיד. הוא שאל אותם – 'אולי אפסיק לגלות בריש גלי, "ביד רמה"[3], את תורת הסוד?'. הם אמרו – 'לא, אתה צריך להמשיך, ביתר שאת וביתר עוז!'[4].

גם בדור שלנו חוזר אותו דבר, כאשר מדברים על להגיע גם לעשו, גם לגוים. חוץ מעמלק, אותו צריך להשמיד, בשאר הגוים יש ניצוצות שצריך לקרב – "מקרב לי" – ולהעלות. כאשר מתחילים להפיץ פנימיות התורה גם לגוים הדבר מעורר קטרוג מאד גדול, כי על פי פשט של התורה הוא אסור[5]. לכן צריך כאן מסירות נפש מיוחדת כדי לבטל את הקטרוג, וחג הגאולה גם בענין הזה הוא היום, י"ט ו-כ' כסלו. לכן נפרש שה"רבים" כאן, "כי ברבים היו עמדי" הם "גוים רבים", "עמים רבים". בתנ"ך כתוב 16 פעמים "גוים רבים"[6] ו-16 פעמים "עמים רבים"[7]. ה"רבים" האלה צריכים להיות "עמדי", יחד עם מלך המשיח. זהו הפירוש הרביעי של "רבים".

נחזור על ארבעת הפירושים[8]: או שה"רבים" הם החסידים – שיהיו לי הרבה חסידים; או שה"רבים" הם גם המתנגדים הטובים; או שהרבים הם גם המתנגדים ממש, החריפים, חילי אבשלום – עד כאן הגיעו במדרש חז"ל; או שה"רבים" הם ה"גוים רבים", "עמים רבים", שהם כל אומות העולם – חוץ מעמלק – שצריך לקרב. להפיץ תורה במסירות נפש – זו המלחמה שלנו היום. כאשר ננצח את המלחמה הזו אָט-אָט ('הנה הנה' באידיש) משיח בא, תכף ומיד ממש. לחיים לחיים.

ב. קירוב הגוים ומחית עמלק

"ידעו גוים אנוש המה סלה"

הפסוק שלנו, "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי", עולה בגימטריא 1718. בכל ספר תהלים יש רק עוד פסוק אחד ששוה בדיוק אותו מספר, סימן שהוא קשור – הפסוק האחרון של פרק ט בתהלים, שגם בו מדובר על המהפכה הרביעית: "שיתה הוי' מורה להם ידעו גוים אנוש המה סלה"[1].

מה הפסוק הזה אומר? "שיתה הוי' מורה להם" – אתה, הקב"ה, תשים לגוים "מורה" (שתיכף נסביר מהו), ועל ידי זה – "ידעו גוים אנוש המה סלה". הפשט של סוף הפסוק, "ידעו גוים אנוש המה סלה", הוא שצריך להביא את הגוים לתודעה, להכרה ולהודאה שהם רק "אנוש" – שאין להם כח אלוקי, אין להם כח. הפרק הזה אומר שהמלחמה, מלחמת משיח במיוחד, היא כנגד הגוים הרשעים, הרעים, שעושים מעצמם אלקות[2]. מה התיקון שלהם? צריך ללמד אותם שהם סך הכל "אנוש".

מבין ארבעת השמות של האדם, של מין המדבר – אדם-איש-גבר-אנוש – "אנוש" הוא התחתון[3], הוא החלוש[4]. אנוש לשון חולה, אנוּש, זקוק לקבל חיות מאיזה מקור עליון ממנו – "ידעו גוים אנוש המה סלה". בארבעת השמות אדם-איש-גבר-אנוש אנחנו, ישראל, האדם – "אתם קרויין 'אדם' ואין אומות העולם קרויין ׳אדם׳"[5] – והגוים הם אנוש. זהו התיקון שלהם, שידעו שהם אנוש, ואז הם יהפכו להיות ה"רבים" שבתור "אנוש" יצטרכו את דוד מלך המשיח, שיקרב גם אותם.

המלים "גוים אנוש" הן צמד מענין, שעולה טז פעמים הוי', לב פעמים אחד. כשעושים הכאה פרטית – ג פעמים א, ו פעמים נ, י פעמים ו, מ פעמים ש – מקבלים מספר מופלא, "שמע ישראל" פעמים "אחד". יש מגדולי ישראל שהיו מלמדים גוים לומר כל יום את הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[6]. אף על פי שעל פי פשט זהו פסוק ששייך רק ליהודים, הם היו אומרים לגוים גדולים, שרצו לקרב אותם, שיתרגלו לומר את הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[7]. כאן "גוים אנוש" בהכאה פרטית שוה "שמע ישראל" פעמים "אחד" – זהו תיקון הגוי, מטרת המהפכה הרביעית.

"שיתה הוי' מורה להם"

בשביל "ידעו גוים אנוש המה סלה" צריך קודם "שיתה הוי' מורה להם". מהו "מורה"? רש"י אומר שלשה פירושים – "מרות ועול", "לשון השלכה, לשון 'ירה בים'[1]" ו"לשון תער". הפירוש הראשון הוא שצריך לתת לגוים מרות ועול – שיהיה עליהם מורה. יש בחז"ל[2] פירוש ממש הפוך, ש"שיתה הוי' מורה להם" היינו לתת לעם ישראל מרות על הגוי. לפי פירוש חז"ל ה"להם" היינו עם ישראל והפסוק מדבר עלינו, שתהיה לנו מרות על מי שעד עכשיו שעבד אותנו – שנצא מכל שעבוד שלהם, והשעבוד יהפוך להיות מרות עליהם. אבל פירוש הפשט אומר שכל הפסוק מדבר על הגוים – "מורה להם" היינו עליהם. בפירוש השני ה"מורה" לשון השלכה, שצריך להשפיל אותם[3], להוריד את הגוים מהגאוה שלהם – ש"ידעו גוים אנוש המה סלה". בפירוש השלישי "מורה" הוא לשון תער, שצריך לגלח אותם. בחסידות מוסבר[4] שתער – "תער השכירה"[5] – קשור לקליפת האפיקורסות, הקליפה הכי קשה, שצריך לגלח את הגוי ממנה. זהו הסוד של "מורה לשון תער".

חוץ מרש"י, שמביא את שלשת הפירושים, כל שאר הפשטנים[6] אומרים פה אחד משהו אחר לגמרי – ש"מורה" ב-ה כמו "מורא" ב-א, מתחלף. פלא שרש"י לא כותב זאת. אז פירוש הפסוק "שיתה הוי' מורה להם" הוא שגם הגוים יגיעו ליראת ה'. גם הגוי צריך להגיע ליראת ה' – בזכות שאנחנו מפיצים לו את תורת ה' – ואז מתקיים אצלו "עבדו את הוי' ביראה"[7]. כתוב במדרש[8] שאצל הגוי "עבדו את הוי' ביראה" ואצל היהודי "עבדו את הוי' בשמחה"[9]. הגוי צריך להגיע קודם לעבודת ה' ביראה, "שיתה הוי' מורה להם", ואחר כך מתקיים אצלו "ידעו גוים אנוש המה סלה".

נזכיר שדברנו על הפסוק הזה כי הוא שוה "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי".

"בעתה אחישנה"

במדרש על הפרק הקודם בתהלים, פרק ח, חז"ל אומרים שאת הגאולה מדמים הנביאים לארבעה דברים ש"אם מעבירן אדם שלא בעונתן הוא מאבדם ואף בעליהם אינם נהנין מהם כלום". הגאולה היא כמו קציר או בציר, שאם עוד לא הגיע הזמן התבואה או הפירות עדיין לא בשלים, עדיין בוסר, ולא טוב לקצור או לבצור אותם. צריך לחכות עד שהתבואה תהיה מוכנה ובשלה. מכאן יש מי שמקשה[1] על התפלה לקירוב הגאולה שיש בפסוק שלמדנו, "שיתה הוי' מורה להם וגו'", תפלה על המצב העתידי של "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד"[2] – איך ניתן להתפלל על זירוז הגאולה? הרי לא טוב שהיא תגיע לפני הזמן.

איך אנחנו נסביר זאת? אנחנו כן מתפללים על ביאת משיח כל יום, מאמינים שהוא יבוא בכל יום. מי שמקשה אומר שהתפלה איננה שהגאולה תגיע לפני הזמן, אלא שהזמן עצמו יגיע מהר – אם התנאי לגאולה הוא שהגוים יגיעו ליראת ה' – "בידך עולמך לעשות בו כרצונך, נטע בהם יראתך מעתה!". הוא אומר שעל כך נאמר "בעתה אחישנה"[3], ולא סתם "אחישנה" – "שאם יזכו[4] יקרב הקץ וימצא 'בעתה'" (ועל כך מתפללים "ויקרב קץ משיחיה"). אבל הרבי אמר שהזמן כבר הגיע מזמן[5], לכן אנחנו נסביר את הביטוי "בעתה אחישנה" יותר לפי הפשט[6] – כאשר מגיע הזמן, "בעתה", צריך להתפלל שהגאולה תרוץ מהר, "אחישנה". "בעתה" היינו התיקון של עשו, וכאשר עשו מוכן צריך להתפלל שמשיח יבוא מהר, תכף ומיד ממש.

מתי התבואה מוכנה לקציר ולבציר? התנאי הוא שהכלים מוכנים. הכלים הם החיצוניות, הם המצב של העולם. כאשר העולם מוכן, "בעתה", צריך "אחישנה", את ההמשכה של "אור ישראל" שהזכרנו קודם. התפקיד שלנו הוא להאיר, אור תורה לכל העולם, אבל צריך שהכלי יהיה מוכן לקבל. כאשר הכלים מוכנים כבר הגיע הזמן – הפירות הם לא בוסר ולא צריך לחכות. אדרבא, אם תחכה כאשר הפירות בשלים – הם יתקלקלו. אז צריך מיד לקצור ולבצור. אנחנו מתפללים כי כבר הגיע הזמן – הרבי אומר שעשו ודאי מוכן, הוא מוכן שאנחנו נתחיל להאיר לו ושהוא יתוקן לגמרי, "שיתה הוי' מורה להם", שהוא יקבל יראת שמים אמתית, ואז "ידעו גוים אנוש המה סלה".

"ואני אבטח בך" – לחסל את החמאס

עכשיו נשיר את "פדה בשלום נפשי", מהפסוק הראשון עד השיא, הסיום, "ואני אבטח בך". מי שיכול להחזיק ראש – שיכוון את הכוונות שאמרנו עכשיו, שכל הפסוק הראשון שוה עוד פסוק בתהלים, והתכל'ס של שני הפסוקים בתהלים היא שהגאולה תבוא, שה"פדה בשלום" יתקיים בשנה שלנו, שנת פ"ד, בזכות ה"רבים", שהם לא רק החילים של אבשלום אלא הם "גוים רבים". דווקא ה"רבים" האלה הם ה"בעתה", ועל בסיס ויסוד ה"בעתה" יהיה "אחישנה" תיכף ומיד ממש. לחיים לחיים.

[נגנו "פדה בשלום" ורקדו הרבה זמן "ואני אבטח בך".]

לחיים לחיים – צריך להמשיך את הענין. כל שנה אומרים רמז של "ואני אבטח בך". פעם אמרנו ש"ואני אבטח בך" שוה מדינה – שייך לתיקון המדינה. אותו ביטוי שוה גם דוד המלך. היום נאמר עוד כוונה שטרם אמרנו, שכל אחד יכוון כשאומרים "ואני אבטח בך":

כתוב[1] שהיצר הרע בכל דור משנה את השם שלו, כדי שלא יכירו בו. אותו דבר לגבי עמלק. אמרנו שאת כל הגוים צריך לקרב, חוץ מעמלק, שאותו צריך לדחות. אפילו בתוך עמלק, יש דיון בהלכה[2] אם מקבלים גר עמלקי, וההלכה – פסק הרמב"ם[3] – שאפשר לקבל ממנו גר. בכל אופן, עמלק הרע, שצריך למחות אותו, השונא המושבע של עם ישראל – גם משנה את השם שלו. פעם קראו לו עמלק על פי פשט, אין היום בעולם עם שנקרא עמלק, אבל הוא מתלבש בלבושים אחרים. ההלכה אומרת שלכל מי ששונא ישראל בעצם ורוצה להשמיד את העם היהודי, יש דין עמלק. זו סברא על פי נגלה, כך הבריסקער-רב פסק[4]. כך עמלק משנה את השם שלו. בדור הקודם כבר לא קראו לו עמלק – קראו לו נאצי. עכשיו, אצלנו, יש לנו הרבה שונאים, אבל השם המקובל של עמלק היום ממש הוא חמאס. והנה, חמאס בגימטריא "ואני אבטח בך"! לכן עכשיו נשיר "ואני אבטח בך", עוד יותר חזק מקודם, וכל אחד שאומר את המלים האלה מחסל מחבל אחד של חמאס.

[נגנו שוב "ואני אבטח בך".]

לחיים לחיים. חג הגאולה שמח לכולם. מכל מה שאמרנו עכשיו אפשר לעשות מבצע, אצל החילים במיוחד, שישירו את ה"ואני אבטח בך", עם הכוונה הפשוטה – שיקיימו את זה, תוך כדי. אם אתה כאן ראש ישיבה או מגיד שיעור, כשאתה אומר "ואני אבטח בך" צריך להרוג אחד מהראשים של החמאס... אבל לפעמים מתמזל המזל גם לאחד פשוט שהוא יפגע ישירות בראש של החמאס, של הנחש. שיתקיים "הוא ישופך ראש"[5].

[נגנו (בהתעוררות הקהל) "דידן נצח".]

ג. מהנקת האויב לנצחון אמתי

לחיים לחיים. אחד השמות של חג הגאולה הוא 'שמחת תורה' של החסידות[1]. אנחנו היום ביום ה-חן משמחת תורה – אם תפתחו את החדשות תראו שזהו יום ה-חן, ה-58, של המלחמה – חן ימים משמחת תורה הכללית, שמחת תורה של כל עם ישראל, לשמחת תורה של החסידות, י"ט כסלו. את המלחמה שלנו אנחנו מנצחים היום, בי"ט כסלו, ב-כ' כסלו, עם חן אמת של הקדושה – החכמה-נסתרה של חכמת החסידות, "יפוצו מעינותיך חוצה". שיהיה לנו "חן חן"[2], חן אמתי היום, ביום ה-חן, ושנסיים את המלחמה בנצחון אמתי. הסימן של הנצחון הגמור הוא משיח, שיבוא במוצאי שביעית – שנת המלחמות.

אנחנו עכשיו הולכים, כמסורת שלנו, לנגן שלשה ניגונים מסורתיים המיוחסים לרב המגיד – בעל ההילולא של י"ט כסלו. לפני כן נאמר כמה דברים ממנו, שגם נוגעים מאד לענייננו:

הצלחת האויב – יניקה מאתנו

כתוב "כל עצמותי תאמרנה הוי' מי כמוך מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגֹזלו"[1].

על תחלת הפסוק, "כל עצמותי תאמרנה הוי'", יש פירוש[2] – שהוא עיקר דרך הבעל שם טוב – ש"הוי'" היינו שם הרחמים, מדת הרחמים, וכל תנועת אבר של צדיק אמתי – כל פעם שצדיק שהולך בדרך הבעל שם טוב מזיז את האצבע – אומרת-מביעה רחמים, כי הוא מזיז את האצבע מכח הרחמים האין-סופיים של הקב"ה. לולא הרחמים של ה' הוא לא מסוגל להזיז שום אבר בגוף. "כל עצמותי", כל אחת מ-רמח עצמות השלד של האדם, שכנגד רמח מצוות עשה, אומרת "הוי'".

אחר כך, על המשך הפסוק – "מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגֹזלו" – בא הפירוש של הרב המגיד[3]: מה פירוש "מציל עני מחזק ממנו"? הוא אומר שאם יש איזה כח מנגד, איזה איש מנגד, איזה עמלק אחד, איזה חמאס אחד, שנדמה לשעה שהוא יותר חזק ממני – אני צריך לדעת שהחזק שלו הוא "ממנו" של היהודי, מהכח שהוא יונק מהיהודי. את כל התוקף שלו, החוזק שלו, הוא יונק מהכח שלנו – מכך שאנחנו חלשים.

זה בדיוק מה שהיה השנה בשמחת תורה! צריך לדעת שכולם ישנו באותו יום – צה"ל, הצבא החזק שלנו, ישן באותו יום, ולא קם ולא זע ולא זז – כי הקליפה, הלעומת-זה, ינקה את הכח שלו ממנו, באותו זמן במיוחד. היה לקליפה כח מופלא, מה שעשו הוא משהו לא-טבעי לרעה, לשמצה, ואנחנו צריכים להכות על חטא, "אשמנו, בגדנו", שהכח הזה של יניקת עמלק הוא מאתנו. הכח הוא אצלנו – הם ינקו מאתנו ואנחנו שתקנו, היינו משותקים, עד שפתאום, בסוף הטבח הנורא, התעוררנו. מה הכוונה שישנו? איך החוזק שלהם בא מאתנו? הם למדו את טכסיסי המלחמה מאתנו, קבלו מאתנו. צריך ש"ידעו גוים אנוש המה סלה", אבל באותו רגע אנחנו היינו האנוּשים, החלשים. למה אנחנו חלשים? למה הם ינקו מאתנו את הכח שלנו? בגלל המצב הרוחני שלנו, לדאבוננו. אם עם ישראל – צה"ל, הממשלה, המדינה – חלש באמונה, חלש בבטחון בה', ממילא יש מקום לקליפה, לעמלק, לינוק את הכח ממנו. "כי חזק הוא" – אם רואים שהקליפה יותר חזקה הסיבה היא "ממנו".

עד כאן ווארט של המגיד ממעזריטש, בעל ההילולא של היום.

"ועמך כֻלם צדיקים" – הזמן לנצחון

נאמר עוד משהו חשוב מאד מהמגיד, מבעל ההילולא, לגבי המטרה של המלחמה – הנצחון. קודם נעשה גימטריא – צדיק שוה נצחון (204). מה ההבדל בין הצדיק של התניא, בעל הגאולה של היום, לבינוני של התניא, ספר של בינונים? הוא כותב[1] שהבינוני כל החיים שלו במלחמה – הוא נלחם כל הזמן, נלחם על החיים שלו – אבל הוא אף פעם לא מנצח עד הסוף. לעומתו, הצדיק הוא אחד שמנצח.

לקראת ביאת משיח הרבי אומר[2] שכולנו צריכים להיות צדיקים, לקיים כפשוטו את הפסוק "ועמך כֻלם צדיקים", שאז "לעולם יירשו ארץ וגו'"[3]. הבינוני נלחם תמיד בלי לנצח, אבל צריך להיות צדיקים – זה מה שה' רוצה מאתנו. "ועמך כֻלם צדיקים", כל החילים הם צדיקים – הם מנצחים, את האויב החיצוני וגם את האויב הפנימי. עמלק נמצא גם בתוך כל אחד ואחד מאתנו, הרע אשר בקרבך אותו צריך לבער[4]. שוב, מיהו צדיק? מי שמנצח. לכן יש את הגימטריא הפשוטה והיפהפיה הזו, צדיק שוה נצחון.

אין נצחון בלי כניעה

איך המגיד מסביר[1] מהו נצחון? לפי קבלה, יש שתי ספירות צמודות שנקראות "תרין פלגי גופא"[2] – נצח והוד (שבגוף הם שתי הכליות[3] ושתי הרגלים[4]). מה הקשר בין נצח והוד? נצח הוא נצחון והוד הוא הודאה-כניעה – נצח והוד הם נצחון לשם כניעה. הסימן המובהק שאני מנצח הוא שהצד השני, האויב, נכנע באמת. מה הכוונה שהוא נכנע? שהוא מודה – מודה שהוא הרשע וה' הצדיק, כמו שפרעה הודה "הוי' הצדיק ואני ועמי הרשעים"[5]. ההודאה היא סימן של נצחון. בלי הודאה אמתית וכניעה, סוד ספירת ההוד, אין נצחון אמתי.

כמו שנראה, יש כמה מדרגות של נצחון שמביא לכניעה, אבל עוד למטה מהן יש מדרגה הכי נחותה, שאני לכאורה מנצח – מכריע את המערכה – אבל כל הנצחון שלי הוא מה שהיום קוראים הפסקת אש. כלומר, אין אפילו כניעה מאולצת מצד האויב – הוא מסכים להפסיק אש, אבל הוא לא מודה בכלל.

הנצחון-לכאורה הזה הוא באמת לא נצחון – לא נצחון אמתי בכלל. למה? כי הנצח צריך להתחבר להוד – אם אין הוד הנצח הוא לא אמתי. כתוב "איהו בנצח ואיהי בהוד"[6] ('הוא בנצח והיא בהוד') – צריך להיות זיווג בין הנצח וההוד. אם לא כן, אם אין הוד – הנצחון הוא זרע לבטלה. הפסקת אש יכולה להיות לא רק ליום – יכולה להיות הפסקת אש לשנה, יכולה להיות הפסקת אש לכמה שנים, אבל תוך כדי הפסקת אש האויב בונה את עצמו מחדש, הוא אף פעם לא נכנע בכלל, לא שינה את דעתו כלל וכלל. כלומר, לא הגיע אל האויב שום זיק של אור ממה שאנחנו קוראים 'המהפכה הרביעית' – המהפכה של לימוד לגוים, "מקרב לי", הקירוב של "גוים רבים" ו"עמים רבים". שוב, נצחון של הפסקת אש הוא נצחון עקר – אחיזת עינים, 'מריחה'.

נצחונות בעולם הזה ובעולם הבא

מעל הנצחון הנחות, המדומה, של הפסקת אש בלי כניעה, יש נצחון אמתי בו האויב נכנע ומודה. אבל, אומר המגיד[1], גם בכך יש כמה מדרגות:

יש הוד בו האויב מודה בעל כרחו. בלב הוא לא מודה, אבל הוא מרים דגל לבן. הוא כאילו נכנע, אבל הכניעה הזו היא רק לשעה – כל עוד מנצחים אותו הוא מודה, אבל בלב הוא עדיין מתנגד, עדיין מחכה לרגע שיוכל להתקומם מחדש ולהלחם בנו. זהו הנצח הראשון, שמאלצים את האויב להכנע, והוא נכנע, אבל לא נכנע מרצון. זו לא רק הפסקת אש, שאין בה כניעה, אלא כבר נצחון מסוים. זהו נצחון של העולם הזה, נצחון שלפני משיח. בנצחון הזה הנצח צמוד להוד – הוא כל הזמן מחזיק אותו כנוע.

למעלה מזה, יש הודאה שהאויב מודה באמת. האמירה של פרעה שה' הצדיק ואנחנו הרשעים לא היתה באמת – רואים שהוא מיד חזר בו. אבל יש הודאה אמתית, שכבר שייכת למשיח, שהיא הנצחון של משיח בן יוסף. עדיין לא משיח בן דוד, שהוא מדרגה יותר גבוהה בנצחון. משיח בן יוסף הוא נצחון בו הצד השני, האויב, מודה באמת – באמת מרים ידים ואין לו שום כוונה להמשיך ולהלחם בנו. בנצחון הזה הנצח מגיע לשרשו באמא עילאה, עליה כתוב "בינה עד הוד אתפשטת"[2]. זו "דרך ארוכה וקצרה"[3] – כמו שנסביר באריכות[4] – בה כדי להגיע מנצח להוד צריך לעלות לבינה והבינה מתפשטת עד ההוד. כשהבינה מתפשטת עד ההוד האויב מודה באמת, מעצמו, לא באופן מאולץ. הקשר בין נצח לבינה הוא, כידוע[5], בסוד הפסוק "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"[6] – הבטחון הוא פנימיות הנצח והשמחה היא פנימיות הבינה, כאשר השמחה בבינה מתפשטת עד להוד, שהאויבים מודים מעצמם. זו כבר בחינה ראשונה של משיח – נצחון שעדיין לא היה.

אבל יש משהו עוד יותר גבוה: אחרי הנצחון על כל האויבים מסביב מגיעים לעיקר המצוה של מחית עמלק[7] – להכרית את זרע עמלק. הרמב"ם פוסק להלכה[8] את סדר שלש המצוות – מינוי מלך לפני מחית עמלק ומחית עמלק לפני בנין בית המקדש – ומסביר שאלו הם תפקידיו של מלך המשיח[9]. מלך המשיח צריך לנצח במלחמות ה' מול כל האויבים, כולל עמלק, ואז הוא בונה את בית המקדש. הנצחון האמתי על כל הגוים מסביב הוא ההמשכה מהבינה להוד (כלומר, מנצח לבינה להוד), אבל אחרי זה יש עוד מלחמה – המלחמה בעמלק עצמו. מי שמנצח את עמלק, מקיים את המצוה של הכרתת זרעו של עמלק לגמרי, הוא משיח בן דוד. כאן הנצח (סיום קו הימין) עולה לשרשו בחכמה (תחלת קו הימין), והנצחון הוא כבר המשכה מחכמה להוד, מאבא להוד, ולא רק מאמא. ההודאה הזו נקראת, בלשון החסידות[10], "קבל האמת ממי שאמרו" – התיקון של "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין"[11]. את הנקודה הזו צריך להסביר הרבה יותר לעומק. בכל אופן, התכלית של מלחמת עמלק, הנצחון על קליפת עמלק, היא לגמור את בירור כל החכמות – לקבל את כל ה"חכמה בגוים" ולשלול ולבטל את כל ה"תורה בגוים". שוב, זו המשכה מאבא להוד. בקבלה אמא היא משיח בן יוסף ואבא הוא משיח בן דוד[12].

אמרנו כאן ארבעה נצחונות, ארבע מדרגות של צדיק בגימטריא נצחון, מהנצחון המדומה, הפסקת אש, ועד לנצחון של משיח בן דוד. יש על גביהם עוד נצחון חמישי, שהוא כבר המשכה מהכתר להוד. אחרי שהמשיח כבר יבוא – יהפוך מ"חזקת משיח" ל"משיח ודאי" (אחרי ש"עשה והצליח... ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל"[13]) – הוא ינצח גם את המקור של כל הרע, מה שנגרם על ידי חטא אדם הראשון, שהביא מיתה לעולם[14]. משיח, בשלב השני של ביאת המשיח, שהוא שלב נסי[15], ינצח את מלאך המות. הנצחון של המשיח על המות הוא בעצם השלב האחרון בחד-גדיא, כאשר הקב"ה יבוא וישחט את מלאך המות. אז יקוים היעוד של "בלע המות לנצח"[16]. זהו הנצחון הסופי – הנצחון על המות, על עצם המות. הנצחון הזה הוא כבר נצחון נסי לגמרי, שקשה לנו לתאר. עד הנצחון הרביעי שאמרנו עוד אפשר להבין היטב, אבל אחרי הנצחונות הללו תבוא ההמשכה מהכתר, שלמעלה מטעם ודעת – הנצחון על מלאך המות. אז נזכה כולנו למה שהרבי אומר-מאחל כבר היום לכולנו – חיים נצחיים כפשוטו.

לחיים לחיים, שנזכה לכל הבחינות של צדיק בגימטריא נצחון. שוב, כל הווארט יצא מתורה של המגיד על הקשר בין נצח והוד. לחיים לחיים, שיהיה נצחון אמתי.

"נפשו בטוב תלין"

ננגן עכשיו את הניגונים של המגיד.

המגיד אמר לאדמו"ר הזקן לפני ההסתלקות שלו 'היינט איז אונזער יום טוב'[1] ('היום הוא היום טוב שלנו'). אלו המלים האחרונות של המגיד לאדמו"ר הזקן. לקח 26 שנים, כמנין שם הוי', מי"ט כסלו של ההסתלקות, הילולת המגיד, עד חג הגאולה של אדמו"ר הזקן.

הניגון הראשון הוא ניגון שעבר במסורת רוז'ין, הצאצאים של המגיד. הצדיקים דרשו[2] שהסתלקות המגיד בי"ט כסלו רמוזה בפסוק בתהלים "נפשו בטוב תלין"[3] – "בטוב" בגימטריא יט, רמז ל-יט כסלו, ואז "נפשו" של הצדיק, של הרב המגיד, "תלין". אז מתקיים סיום הפסוק "וזרעו יירש ארץ". מקובל במסורת רוז'ין[4] בשם המגיד שהבטיחו לו מהשמים שצאצאיו – כל החסידויות שמתפשטות מרוז'ין, בעיקר – יהיו קיימים עד ביאת משיח ועד בכלל. אם כן, לפי הפירוש הזה המגיד הוא ה"נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ". מה הפסוק הבא? "סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם" – זהו כבר רמז לאדמו"ר הזקן.

אם כן, לפי רמז מאד יפה, שמקובל בין הצדיקים תלמידי הרב המגיד, היום הזה נקרא "בטוב". לפי הרמז הזה יט כסלו מתחיל מ-יז כסלו, טוב, ואז עוד שני ימים, "בטוב". יש בזה עוד הרבה רמזים יפים. מתחילים מהניגון של רוז'ין, שהוא ודאי מוסמך, מהשרש של "זרעו יירש ארץ", הרב המגיד ממעזריטש, בעל ההילולא.

שרו את שלשת ניגוני המגיד.

לחיים לחיים – לחיים נצחיים.

חלק שלישי: ללמד את כולם

סיפור חסידי - אדמו"ר הזקן

 

פעם אמר המגיד הק' לתלמידיו: "בשמיים ישנן טענות על שאין אתם עוסקים די בנגלות התורה". כששמעו התלמידים דברים אלו, קיבל כל אחד על עצמו להרבות בנגלות התורה: הרה"ק בעל ההפלאה זי"ע קיבל על עצמו לכתוב חידושים על סוגיות הש"ס – וכתב ספר המקנה על קידושין; הרה"ק בעל התניא זי"ע שהיה מצעירי תלמידיו, קיבל על עצמו לכתוב חיבור על ארבע חלקי שו"ע [ומה שנדפס בעיקר על אורח חיים, מפני שרוב כתביו הקדושים על יורה דעה,  וחושן משפט ואבן העזר נשרפו]; והרה"ק ר' אברהם קאליסקער זי"ע - שהיה בעל מוח גדול, ובנעוריו היה חבירו של הגר"א מווילנא ז"ל - קבל על עצמו להשיב לכל מי שקשה לו איזה ענין, יהיה מה שיהיה.

ניגש בעל התניא אל רבי אברהם, ובפיו קושיא בענין עמוק וקשה מאוד ששמע פעם מאיזה גדול. תירץ הר"ר אברהם תיכף את קושייתו בטוב טעם ודעת, וכאשר גמר הר"ר אברהם דבריו לבעל התניא, התחיל להרגיש חולי וחולשות עד שלא היה בכוחו לעמוד על רגליו והוצרכו להשכיבו במטה.

הלך המגיד הק' לבקרו, ושאלו: היודע אתה למה נפלת למשכב? השיב ר' אברהם: מפני שכשהשבתי לבעל התניא על קושיתו העמוקה בטוב טעם ודעת, עברה במחשבתי מחשבה של התנשאות דקה מן הדקה, ועליה הענישו אותי מן השמים. ובכח זה שהודה לפני הר"ר בער שיודע ומכיר בחטאו, חזר שוב לאיתנו וקם ממטתו.

^{[עבודת עבודה, וישלח]}

לאחר קריסת הקומוניזם, נתגלה ברוסיה אוצר בלום: תיק החקירה המקורי של אדמו"ר הזקן, בעת מאסרו הראשון. בתיק מתועדות עשרים ושלוש שאלות, ועליהם תשובות בעברית בכתב ידו של הרבי.

פרטים רבים בסיפור נתגלו אז לראשונה: התערבותו האישית של הצאר בתיק, הוראות שנתן לצוות החוקרים, וגם שמו של המלשין – הירש בן דוד. אחד הפרטים המעניינים ביותר הוא תוכן ההלשנה: בניגוד להשערה שרווחה עד חשיפת התיק, ההלשנה לא עסקה רק בקשרי הרבי עם השלטון העות'מני. הרבי אמנם נדרש להסביר מדוע שלח את כספי הצדקה לארץ ישראל, אך הטענה המשמעותית ביותר של המלשין עסקה דווקא בצרפת: לטענת אותו מלשין, אדמו"ר הזקן – והחסידות בכלל – תמכו במהפכה הצרפתית.

המהפכה גרמה זעזוע לכל המשטרים באירופה, והצאר עצמו עסק בהוראותיו רק בסעיף זה. הוא מורה כי יודיעו לו מיד אם החשד מתאמת, ואם כך היה קורה, היו גוזרים ח"ו את דינו של הצדיק למוות. רבי שניאור זלמן סלד אמנם מקליפת הכפירה של צרפת, ונפטר ארבע עשרה שנה לאחר מכן תוך בריחה מפני נפוליאון – אך מכיוון שזו הייתה טענת המלשין, בוודאי יש דברים בגו (ונזכיר את התבטאות הרבי מליובאוויטש, כי התיקון העיקרי הוא תיקון צרפת – אותיות 'פרצת').

בין השאלות שעסקו בנושא, הייתה גם אחת שהתמקדה בחסידים הנוסעים אל הרבי – כשמונה עשר אלף באותו זמן: מדוע, שאלו אותו, באים אליך אנשים רבים כל כך? האין זה מעיד על הכנות למרד, או להמלכתך למלך עליהם? על כך השיב אדמו"ר הזקן, כי "מכל הנוסעים אלי אין לי שום נחת". כל הכספים שהם נותנים הם לצדקה, וגם מטרת ביאתם איננה קשורה אלי אישית (כמובן, אלו מושגיהם של החוקרים – "גוי'שע נחת" שפירושה כסף או כבוד...). אני מקבל אותם, "משום שבדתנו ישנה חובה על היודע ללמד את זה שאינו יודע".

בסיפורנו מומחשת החובה הזו, בדרך אותה בחרו התלמידים לסלק את הקטרוג: כתיבת חיבורים ומענה לשאלות. לימוד לעצמם היה להם די, ולא זה היה הפגם בו חש המגיד. "לימוד הנגלה" אותו בקשו משמיים פירושו לגלות את הלימוד, ולא להותירו בידי הגאונים. בהקשר לכך נביא סיפור יפהפה אודות המשימה הנוספת שלקח על עצמו הצדיק: בירור נוסח התפילה.

אדמו"ר האמצעי שאל פעם את אביו: מהו הטעם להתייחסות המיוחדת שיש לו כלפי האריז"ל, עד כדי שחיבר את סידורו דווקא "על פי נוסח האריז"ל"? [הנוסח שבו נברר  היטב מתוך סידורים רבים, ואף שככלל הכריע הרבי כאריז"ל, התעוררה השאלה – מה פשר ההדגשה]? ענה לו אדמו"ר הזקן: 'היות וזכיתי לראות את האריז"ל בהקיץ'. שאל אדמו"ר האמצעי: כיצד, באיזה זמן ומקום? אך אדמו"ר הזקן לא ענה לו.

אדמו"ר האמצעי רצה מאוד לדעת את הדבר, והנושא לא הניח לו. בהזדמנויות שונות  ביקש מאביו שיספר לו היכן ומתי ראה את האריז"ל, אך בכל פעם התחמק. פעם אחת, כעבור כמה שנים, ביקש אדמו"ר הזקן מבנו שיסדר עבורו משהו. אז ענה לו אדמו"ר האמצעי שבאם יענה על שאלתו האמורה, יעשה מה שיבקש ממנו... הבטיח לו אדמו"ר הזקן,  ולאחר שהעניין סודר סיפר:

פעם ישבו כל החבריא בשולחנו של המגיד, ובאמצע ביקש המגיד שיתחילו לשיר ניגונים כדי שאחר כך יאמר דברי תורה. אדמו"ר הזקן היה כידוע מצעירי התלמידים, וישב בקצה השולחן. המגיד ישב בראש השולחן וכסאו היה רחב, ושני אנשים יכלו לשבת משני צידיו – אך כמובן שאיש מהתלמידים לא ישב בכסאו של המגיד. אחרי שנגנו כמה ניגונים השתרר שקט, והמתינו שיתחיל המגיד לומר דברי תורה. והנה נפתחה הדלת, ונכנס אדם צעיר ובעל הדרת פנים יוצאת מן הכלל, שאור קרן מפניו. מיד הלך לראש השולחן, ישב לצד המגיד על כסאו, ואז התחיל המגיד לומר תורה. כל זמן התורה הביט האורח בפני הרב המגיד, והקשיב היטב. כאשר גמר המגיד לומר תורה, קם האדם בפנים שמחות וראו שהסכים על דברי התורה, ואז יצא החוצה.

אחר כך התחילו התלמידים לנגן, עד שיצא גם הרב המגיד. כאשר התחילו גם התלמידים לקום מהשולחן, ניגש אליהם אדמו"ר הזקן אחד אחד, ושאל אותם אם יודעים הם מי האיש. והנה, כל אחד מהתלמידים ענה לו שלא ראה שום איש נכנס ויוצא, ולא הבחין בשום דבר מיוחד... כשראה זאת אדמו"ר הזקן, החליט לשאול על כך את המגיד עצמו, ונענה: "כיון שרק אתה ראית, אספר לך שהיה זה האריז"ל בכבודו ובעצמו".

^{[זכרונם לברכה, מדור הרב המגיד]}

כידוע, לרבינו האריז"ל היה קשר חזק עם אבות החסידות: ידועים הסיפורים על הוויכוחים בין האר"י לבעש"ט, כאשר באחד מהם צידד רשב"י באר"י, ואילו השכינה הקדושה בבעש"ט. כאשר מצרפים את אלו עם הסיפור שלפנינו, עולה כי הבעל שם טוב הקדוש העפיל מעל לאר"י, המגיד ישב עמו על אותו כסא כשווה, ואילו אדמו"ר הזקן התייחס אליו כתלמיד לרבו.

בדומה לתלמידי המגיד שנזכרו בסיפור, היה גם האר"י גדול בתורת הנגלה. הוא התכתב בהלכה עם בעל השולחן ערוך, רבי יוסף קארו, ואף כתב חיבורים על מסכתות שונות. אך חיבור הנגלה והנסתר מגיע לתכליתו דווקא אצל אדמו"ר הזקן. שמו, שניאור, רומז לחיבור שני האורות של הנסתר והנגלה, וכך אמר הבעל שם טוב במפורש עליו ועל שליחותו. מסיבה זו, התייחס הקטרוג בעיקר אליו - כדי שיוציא את יכולתו העצמית מן הכח אל הפועל.

כמובן, דבר זה מתקשר גם לקטרוג השמיימי שהוביל לישיבתו בכלא: גילוי סתרי תורה.

לשיטת אדמו"ר הזקן, כי חובת תלמידי החכמים היא ללמד את כל ידיעותיהם ועל הנגלה להתאזן עם הנסתר, יש לשאוף לכך שהנסתר עצמו יהיה נגלה.  כאשר הסודות הגדולים ביותר יתגלו באופן המאפשר לכל אדם ללומדם, תתקיים הבטחת המשיח לבעל שם טוב: לכשיפוצו מעינותיך חוצה – אז "קאתי מר".

רמז: יצחק ישראל דובער שניאור זלמן = ה פעמים משה, ממוצע כל שם! כאשר נוסיף משה יעלה הכל ו צירופי משה = י פעמים אור, יהלום מה, ונחנו (כולנו הנ"ל) מה. אם נוסיף אברהם יעקב (יצחק כבר יש) יעלה הכל 2500 = 50 ברבוע, גילוי שער הנון בשלמות ודוק היטב.

חלק רביעי: פרשת דרכים

א. תפלה על פרשת דרכים

תהא שנת פרשת דרכים

אחרי שעכשיו זכינו גם לספר איזה סיפור, נגיע – צריך קצת לקצר, בגלל הזמן כאן של המקום – לעיקר הווארט שלנו בשיחה הערב, לכבוד חג הגאולה י"ט כסלו תשפ"ד. מאז לפני ראש השנה אנחנו מדברים על הרמזים של השנה הזאת[1]. בתחלת ההתוועדות הערב[2] גם אמרנו שעל פי פשט פ"ד לשון פדיה, "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי... ואני אבטח בך"[3].

איזה עוד רמז מובהק יש לשנת תשפ"ד שעוד לא אמרנו? יש לשון חז"ל, שחוזרת הרבה פעמים – "פרשת דרכים". טוב שנכוון כולנו יחד שהשנה הזאת, תשפ"ד, היא תהא שנת פרשת דרכים (כנראה זו שנה שטוב לעסוק בה בספר פרשת דרכים לבעל ה"משנה למלך", ובפרט במאמר יג שבו, העוסק בפרשת דרכים...). עכשיו נסביר את עיקר ההקשרים של הביטוי פרשת דרכים.

פרשת דרכים – נקודת בחירה

כשאומרים את הביטוי "פרשת דרכים" הדבר הראשון שבא לראש הוא שצריך לבחור עכשיו. פרשת דרכים אומרת שיש בחירה חפשית[1], שאפשר לבחור – אפשר ללכת ימינה ואפשר ללכת שמאלה. פרשת דרכים דורשת ממני בחירה. כל מקום שיש בתורה בחירה, "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב" ואת ההפך "ובחרת בחיים"[2], אומר שה' שם אותנו בפרשת דרכים. כל הזמן, כל יום. קמים בבקר – אנחנו בפרשת דרכים: מה לעשות? לאן לפנות? מה הכיוון? כל השנה הזו היא בסימן של פרשת דרכים.

גאולת אדמו"ר הזקן – שהיא גאולת כל החסידות, כל תורת הבעל שם טוב, שהיא בעצם תחלת גאולת משיח – היתה בי"ט כסלו תקנ"ט. כמה שנים עברו מאז? כמה שנים אנחנו לגאולה? חשבון פשוט, מתקנ"ט עד תשפ"ד עברו 225 שנים – מספר מסוים, י-ה (הוד) ברבוע, זהו הסימן, כאשר המילה הכי חשובה במספר הזה היא בחירה. אם כן, הסימן של השנה הזאת, מהגאולה עד היום, הוא בחירה. אנחנו בשנת ה-בחירה – הולך טוב-טוב יחד עם הרמז של תהא שנת פרשת דרכים.

"דרך צדיקים ודרך רשעים"

הפסוק האחרון של פרק א בתהלים, שהוא פרק הכולל את כל התהלים, הוא "כי יודע הוי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד"[1]. יש שתי דרכים – "דרך צדיקים" ו"דרך רשעים" – וצריך לבחור ביניהן, "ובחרת בחיים". גם צדיק גמור – שרוצה רק טוב, ואין לו שום הוה-אמינא ללכת ב"דרך רשעים" – עומד בפני פרשת דרכים, גם הוא צריך לבחור. כל אחד צריך לבחור, כל עוד אנחנו בעולם הזה צריך לבחור. יש מי שאומר[2] שלעתיד לבוא כבר תהיה ידיעה בלי בחירה, אבל מה שמאפיין בעיקר את העולם הזה הוא בחירה. הפסוק היסודי בתורה הוא "ובחרת" – צריך להשתמש בכח הבחירה שה' נתן לאדם. אף על פי שה' במקיף יודע את הכל, מתוך ידיעת עצמו[3], אנחנו צריכים לבחור – לבחור את דרך החיים.

אנחנו עדיין באמצע מלחמה – אולי כבר סיימו, אבל עד לפני ההתוועדות הזו היינו באמצע... – ומתפללים שנזכה תכף ומיד לנצחון האמתי (לא רק נצחון עקר, אלא נצחון אמתי ופורה, זיווג נצח והוד ככל מה שדברנו קודם^ג). העם שלנו, עם ישראל, עומד עכשיו בפרשת דרכים וצריך לבחור לעצמו דרך חדשה. פרשת דרכים היא כמו נקודה של 'אין' בין 'יש' ל'יש' – בדיוק המצב שאנחנו נמצאים בו היום[4]. בחסידות מוסבר[5] ש"קרן זוית" (כמו "בין השמשות") היא נקודה של 'אין' בין 'יש' ל'יש', מעבר מכיוון אחד לכיוון אחר – כל קרן זוית היא נקודת 'אין', אבל בפרשת דרכים מודגשת הבחירה בתוך נקודת ה'אין', יש כיוונים אפשריים שונים וצריך לבחור לאיזה כיוון ממשיכים (מתוך ה'אין' צריך לבחור ב'יש' – ימין או שמאל). יש הרבה-הרבה יהודים שעד פרוץ המלחמה ישנו, "אני ישנה"[6], ועכשיו כבר התעוררו. הם לא יודעים עדיין מה טוב ולאן ללכת, אבל כן יודעים שאנחנו עכשיו בפרשת דרכים – צריך לבחור 'מה אני רוצה בחיים? במה אני מאמין בכלל?'. פרשת דרכים היא לבחור גם את עצם האמונה שלי – במה אני מאמין? האם אני הולך בדרך אברהם אבינו, ראש כל המאמינים[7], שהוא גם ראש כל המגיירים, ראש כל המפרסמים אלקות בעולם, או שאני הולך בדרך אחרת. צריך לקיים "דרך אמונה בחרתי"[8].

בפרשת דרכים צריכים לבחור בין "דרך צדיקים" ל"דרך רשעים". יש פירוש חסידי ידוע[9] ל"יודע הוי' דרך צדיקים" – ש"דרך צדיקים" היא-היא "יודע הוי'"[10], בעוד ב"דרך רשעים" אין "יודע הוי'". אם כן, הכל מתחיל ותלוי ב"יודע הוי'" (בגימטריא "חן חן"[11], בגימטריא כסלו, זהו החדש להתעצם עם "יודע הוי'"). באותו אופן אפשר לפרש ש"דרך רשעים" היא "תאבד" – הדרך של הרשעים היא דרך של איבוד, דרכו של הרשע לאבד דברים, לאבד עצמו לדעת. הרשע העיקרי הוא עמלק, עליו כתוב "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אֹבד"[12]. ה"תאבד" היא ה"דרך רשעים" של עמלק שנקרא "אֹבד". הגענו לפרשת דרכים – בישראל ובעצם בכל העולם. מצד אחד, זהו מצב דרוך, מתוח. מצד שני, מצב של פרשת דרכים הוא הסימן הכי טוב – אפשר ללכת בדרך הנכונה, להיות "יודע הוי'", שהממשלה תהיה "יודע הוי' דרך צדיקים".

"לב אדם יחשב דרכו"

יש כאן גימטריא יפה: הביטוי העיקרי שלנו הערב – פרשת דרכים – עולה 1254, כך שממוצע כל מלה בו הוא 627 (כפולה של יט – אנחנו ב-יט כסלו[1]). כל הפסוק "יודע הוי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד" עולה 1881[2], שלש פעמים 627 – "שלם וחצי"[3] ביחס ל"פרשת דרכים".

זו כבר תופעה יפה, אבל העיקר הוא שהמספר שמקשר כאן – 627[4] – מביא אותנו לעוד פסוק חשוב למי שעומד על פרשת דרכים: ביטוי עיקרי בתנ"ך ששוה 627 הוא "לב אדם יחשב דרכו" – מי שעומד על פרשת דרכים צריך לחשב באיזו דרך לפנות. פלא כמה שהרמז הזה מכוון – בכל פרשת דרכים צריך לחשב פעמיים "לב אדם יחשב דרכו" ובשביל להגיע ל"יודע הוי' דרך צדיקים" צריך לחשב שלש פעמים...

מאיפה הביטוי הזה? הפסוק השלם הוא "לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ וַהוי' יָכִין צַעֲדוֹ"[5]. המפרשים מסבירים ש"לב אדם יחשב דרכו", האדם יכול לחשב את הדרך, אבל כדי ליישם בפועל צריך "והוי' יכין צעדו", "מהוי' מצעדי גבר כוננו – ודרכו יחפץ"[6], כדי ליישם בפועל את מה שלב אדם יחשב צריך שה' יחפוץ בכך. האדם חושב אבל ה' מבצע. ביטוי כזה אפשר לפרש[7] גם כמו 'א מענטש טראכט און גאט לאכט' ('האדם חושב וה' צוחק') – שאני חושב דבר אחד וה' מבצע דבר אחר... אבל אם זוכים שניהם אותו דבר – אני חושב וה' מיישם את המחשבות הטובות שלי[8], "יכין צעדו" בפועל. כלומר, "לב אדם יחשב דרכו" בתיאוריה "והוי' יכין צעדו" בפועל.

נעשה עוד חשבון: כל הפסוק "לב אדם יחשב דרכו והוי' יכין צעדו" שוה 919 – התבוננות. במספר סידורי הוא שוה 235. במספר קטן הוא מתחלק מאד יפה – "לב-אדם" (שמוקף בפסוק, לפי הטעמים מלה אחת) שוה יד, "יחשב" שוה יד, "דרכו" שוה יד, "והוי' יכין צעדו" עולה חן – סה"כ שלמות של 100, י פעמים י, בחלוקה מובהקת ל-מב (המתחלק בעצמו לשלש ידות) ו-חן[9]. כמה עולים שלשת החשבונות יחד (כנגד אצילות-בריאה-יצירה[10])? בדיוק 1254, פרשת דרכים (פעמיים "לב אדם יחשב דרכו")!

ועוד רמז יפהפה: ביטוי מובהק של בחירת דרך בפרשת דרכים הוא "אי זה הדרך"[11], ובמילוי – אלף יוד זין הא הא דלת ריש כף – הוא עולה בדיוק פרשת דרכים!

"ובקשתם משם... ומצאת"

נאמר עוד ווארט של בעל ההילולא, הרב המגיד ממעזריטש: בפרשת התשובה כתוב "ובקשתם משם את הוי' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך"[1]. המגיד דורש על הפסוק[2] שאדם לא צריך לרומם את עצמו על מנת להתפלל, אלא להתפלל מתוך המקום בו הוא נמצא. אם הוא נמצא בשפל המדרגה, מטה-מטה, צריך להתפלל דווקא מתוך אותו מקום – "ובקשתם משם". התפלה מתוך המקום השפל היא כדרשת חז"ל[3] על "ממעמקים קראתיך"[4], שצריכים להתפלל ממקום עמוק בגשמיות, שמזכיר לאדם את השפלות שלו. גם על "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש"[5] מפרש רש"י "הכנעה" (ובחסידות תמיד אומרים "הכנעה ושפלות"[6]).

לכאורה בחב"ד יש דרך אחרת: צריך ללמוד מאמר חסידות לפני התפלה, להתבונן בתוכן שלו, בחיות שיש בו, באלקות שבו[7] – אז התפלה תהיה אחרת לגמרי. צריך להגיע לאיזו בהירות ואז להתפלל. כלומר, לפי דרך חב"ד האדם כן צריך לרומם את עצמו – לא במובן של גאוה, חלילה, אלא במובן של גדלות מוחין – ממש הפוך מדברי המגיד. איך אפשר ליישב את הסתירה-לכאורה?

למדנו לאחרונה[8] על "תפלה לעני"[9]. "אין עני אלא בדעת" ו"אין עשיר אלא בדעת"[10]. יש בעוני בדעת דבר טוב – העני הוא רק עם אמונה, בלי דעת, והאמונה יותר עצמית מהדעת, היא העצם של היהודי. לכן הזהר אומר ש"תפלה לעני" היא התפלה הכי מעולה – תפלה מתוך אמונה פשוטה. אבל חז"ל אומרים "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר"[11] – העני, שמתפלל מתוך אמונה, מהמקום שלו, עתיד גם להגיע לעשירות בדעת. הדרך של אדמו"ר הזקן היא ההמשך של מה שאומר המגיד – גם המגיד רוצה שהעני יגיע לעשירות. צריך להתחיל מהעוני, "ובקשתם משם את הוי' אלהיך", אבל התכלית היא להגיע לעשירות. לא רק בחב"ד, אלא גם שאר תלמידי המגיד, ובוודאי המגיד עצמו, הגיעו לבהירות. בהירות היא כבר "תפלת עשיר"[12], ה"תפלה למשה"[13], שמתפלל לפני המלך "מדינה פלונית חרבה והיא שלך גזור שתבנה"[14]. תפלה כזו היא כאשר יש עושר של בהירות, אבל היסוד הוא "תפלה לעני".

איך זה קשור לעניננו? יש פה גימטריא יפה: אם מחברים את "ובקשתם משם" (1228) ל"הוי'"[15] – שהוא ה'מבוקש' – מקבלים 1254, פרשת דרכים. כשאנחנו נמצאים על פרשת דרכים צריכים להתפלל. בתחלה התפלה היא מתוך עוני, אמונה פשוטה – לא יודעים לאיפה ללכת, נמצאים במצב של 'אין', ורק מתפללים לעזרת ה'. אבל אחר כך אפשר להגיע לבהירות, לתפלת עשיר – להבין מה צריך לעשות, "לב אדם יחשב דרכו", ולהתפלל ש"הוי' יכין צעדו".

לידת המשיח

מי התפלל על פרשת דרכים? חז"ל אומרים[1] שלאה אמנו שמעה על פרשת דרכים שהבריות אומרות "גדולה לגדול וקטנה לקטן" – שלאה מיועדת לעשו הרשע ורחל הקטנה מיועדת ליעקב. קודם כתוב שהיא שמעה בפרשת דרכים מה שהבריות מספרות, שגדולה לגדול וקטנה לקטן, ואחר כך היא ישבה בפרשת דרכים והתחילה לחקור את הבריות מה מעשיו של עשו. קודם היא רק שמעה באקראי ואחר כך התיישבה שם לברר, עד שהיא הבינה שעשו הוא רשע מרושע – "איש רע, שופך דמים, מקפח עוברים ושבים, אדמוני כולו כאדרת שער, רשע, כל תועבות ה' עשה"[2]. היא בכתה לה' ואמרה לו 'שתינו, אני ואחותי, יצאנו מרחם אחד – למה מגיע לאחותי הקטנה להתחתן עם צדיק ואני צריכה להתחתן עם רשע, חס ושלום, רחמנא ליצלן?!'. היא כל כך בכתה עד שה' שמע את התפלה שלה, ואז אבא שלה סידר את הענינים ברמאות לטובתה של לאה – טובה נצחית, שממנה יוצא משיח בן דוד. משיח בן יוסף יוצא מרחל אבל משיח בן דוד יוצא מלאה – היא זכתה לכך על ידי שבכתה על פרשת דרכים.

זהו סימן בשבילנו. אנחנו, עם ישראל, האשה, הכלה. בכלל, פרשת דרכים היא דימוי נשי. בתנ"ך פרשת דרכים נקראת גם "אם הדרך"[3] – האמא שממנה יוצאות ואליה חוזרות הבנות-הדרכים. אמרנו[4] ש-יט כסלו הוא תיקון חוה – "אם כל חי"[5] (ממנה מתפרשות שלש דרכים, ימין-שמאל-אמצע, הבל-קין-שת[6]). בין האמהות "אם הדרך" המובהקת היא רבקה אמנו, "אם יעקב ועשו"[7], שתי הדרכים שמוזכרות כאן, "דרך צדיקים" ו"דרך רשעים". בכל אופן, כעת השאלה היא עם מי אנחנו הולכים להתחתן? יש פרשת דרכים – הולכים להתחתן עם עשו או שהולכים להתחתן עם יעקב? גם יעקב מתלבש בלבושי עשו, בסוד "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו"[8], רמז מובהק של יט כסלו ו-כ כסלו, כמו שאמרנו בהתחלהג. יש כאן קשר מובהק של פרשת דרכים ללאה אמנו, האם של משיח (שכמו שעוד נראה, מתגלה בפרשת דרכים).

ב. פרשת דרכים – הסוף הטוב

אחרי שאמרנו את הכלל – שאנחנו, עם ישראל, היום בפרשת דרכים – נתבונן איך חז"ל משתמשים בביטוי הזה בשלשה הקשרים עיקריים:

"הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם"

לפעמים בחז"ל מי שמגיע לפרשת דרכים "ניצל מכולם". זהו מדרש מפורסם במסכת סוטה[1] על הפסוק "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר"[2]. יש בפסוק שלשה דברים – "מצוה", שהיא "נר", "תורה", שהיא "אור", ו"דרך חיים תוכחות מוסר", שעוד יותר מ"נר" וגם מ"אור". איך חז"ל מפרשים זאת? על ידי משל:

משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך. נזדמנה לו אבוקה של אור – ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך. כיון שעלה עמוד השחר – ניצל מחיה רעה ומן הליסטין, ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך. הגיע לפרשת דרכים – ניצל מכולם.

יש כאן שלשה דברים: סוג אחד – הקוצים, הפחתים והברקנים; עוד סוג – החיות הרעות והליסטים; דבר שלישי – שהוא בכלל לא יודע באיזו דרך הוא הולך, לא יודע לאן הדרך שהוא בחר עד עכשיו תוביל אותו. כאשר הוא מקבל אבוקה, נר חזק, הוא ניצל מהסוג הראשון – ניצל מהקוצים והפחתים והברקנים. אחר כך, כיון שעלה עמוד השחר – כבר בוקר – הוא ניצל מהסוג השני, מהחיות הרעות ומהליסטים, שמסתובבים רק בלילה. הוא עדיין לא יודע באיזו דרך הוא הולך – עוד לא יודע מה קורה אתו, 'מה קורה אתי בחיים?'. "כיון שהגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם" – ברגע שהוא הגיע לפרשת דרכים הוא כבר יודע באיזו דרך הוא הולך ואז הוא ניצל מהכל.

אחר כך חז"ל שואלים: "מאי פרשת דרכים?" – מהי פרשת הדרכים בה הוא ניצל מכולם, שהוא כבר יודע באיזו דרך הוא הולך? יש שלש דעות – דעת רב חסדא, דעת רב נחמן בר יצחק ודעת מר זוטרא. לפי ביאור המהר"ל מפראג[3] הן כנגד חסד-גבורה-תפארת – שלשה פירושים שמקבילים לשלשת הקוים, דרך ימין, דרך שמאל ודרך אמצע. אחד החכמים נוקט שהפתרון, כשהאדם כבר יודע באיזו דרך הוא הולך, הוא ללכת בדרך ימין, אחד נוקט שצריך ללכת בדרך שמאל ואחד נוקט שצריך ללכת בדרך האמצע. על כל דרך יש אחד מגדולי החכמים שאומר שהיא הדרך האמתית והנכונה. כל הדרכים האלה הן דרכים של תלמיד חכם – אחד שבאמת מחפש את האמת, מחפש את הדרך הנכונה. היום אנחנו רואים שיש תלמידי חכמים שמאלנים. מסתמא כל מי שיושבים כאן ימניים, אבל יש יהודים טובים שהולכים בדרך השמאל – שמאמינים בה. בשביל מי שמאמין בדרך של השמאל – השמאל הוא הימין שלו, שהרי להאמין במשהו נקרא להימין. רואים בתורה שלהימין היינו לשון אמונה[4] – לתת אמון ואמונה במשהו. שוב, יש כאן שלש דעות, כולן של תלמידי חכמים עם עוד תוספת – "תלמיד חכם ו...".

"תלמיד חכם ויום המיתה"

רב חסדא אומר שפרשת דרכים היינו "תלמיד חכם ויום המיתה". וואס הייסט? מה זאת אומרת? כאשר תלמיד חכם, שכל החיים קיים את התורה והמצוה על הצד הטוב ביותר, מגיע ליום המיתה – הוא יודע שהוא גמר טוב. "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך"[1] – עד כאן הוא קיים את התורה כמו שצריך ויותר אין סיכוי ליצר הרע להכשיל אותו במשהו. לכן הוא יודע היטב באיזו דרך הוא הולך – ישר לגן עדן. הוא בסדר עד יום המיתה וממילא הדרך שלו היא לגן עדן. היו חכמים הכי גדולים שגם בסוף אמרו שלא יודעים באיזה דרך הולכים – לגן עדן או ההפך[2]. אבל תלמיד חכם שהגיע לסוף שלם – כמו שיעקב בא שלם לעיר שכם[3], שלם בכל[4] – נקרא "פרשת דרכים". אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, אמר – עוד בחייו – שהוא כן יודע באיזו דרך מוליכין אותו[5].

אם רוצים קצת לשייך זאת לכל אחד מאתנו, גם לפני יום המיתה כפשוטו, איך נסביר מהו יום המיתה של תלמיד חכם? כתוב[6] שזהו אחד שמקיים "אדם כי ימות באהל"[7], "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה"[8] – תלמיד חכם שזכה להמית את היצר הרע, להמית את האגו, את הישות, והוא לומד תורה בלי להחזיק טובה לעצמו, כמו שכתוב בפרקי אבות[9]. מי שזכה לכך הוא כבר בטוח. שוב, מהי "פרשת דרכים" לפי חז"ל כאן? להיות בטוח בדרך שלך, שהיא נכונה.

המהר"ל אומר שדעת רב חסדא, לשון חסד, היא דרך הימין, דרך החסד. פלא שדרך החסד היא לומר "זה תלמיד חכם ויום המיתה" – הכי מעניין כאן.

"תלמיד חכם ויראת חטא"

הדעה השניה היא של רב נחמן בר יצחק – יצחק הוא גבורה – "זה תלמיד חכם ויראת חטא". אם יש תלמיד חכם ירא חטא בשלמות הוא יכול להיות בטוח שהוא הולך בדרך הנכונה ובסופו של דבר הוא יגיע לגן עדן. אם יש לו יראת חטא הוא לא יחטא, ואם הוא לא יחטא הוא יהיה צדיק כל החיים. כל החיים שלו, הוא חי וקים, הוא הולך בדרך הנכונה – "יודע הוי' דרך צדיקים". יראת חטא היא גבורה – כאן ברור פירוש המהר"ל, שהדעה השניה הזו היא דרך שמאל.

תלמיד חכם שהלכה כמותו

מר זוטרא הוא ריש גלותא שבא מבית דוד (מר זוטרא בגימטריא רבי מאיר – התנא הכי לא מיוחס בישראל, בן גרים, אבל הוא החכם הגדול שהוא בחינת משיח[1]). הוא גם בתראי כאן, בין שלש הדעות – חבר של רב אשי, בזמן חתימת הש"ס, ובעצם מתחיל את תקופת הסבוראים[2]. הוא אומר שפרשת דרכים "זה תלמיד חכם דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא" – תלמיד חכם שבלימוד הגמרא עולה לו השמועה כפי ההלכה. על דוד מלך ישראל כתוב "והוי' עמו"[3] וחז"ל מפרשים "שהלכה כמותו בכל מקום"[4]. לפי דעת מר זוטרא, תלמיד חכם שזכה להסיק את השמועה אליבא דהלכתא – כלומר, הגיע להוראה אמתית – כבר יכול להיות בטוח בעצמו שהוא הולך בדרך הנכונה עד הסוף.

גם כאן ברור פירוש המהר"ל, שדעה זו היא הדרך האמצעית, שהיא עמוד התורה, "עמודא דאמצעיתא"[5]. הדעה הזו הכי מעניינת, והיא בעצם הדרך שאנחנו רוצים לעצמנו, אם כבר לבחור אחת מהדרכים האלה בפרשת דרכים כאן. כדי להיות בטוח בדרך – "ואני אבטח בך"[6], במיוחד לפי הפירוש ש"בך" היינו כב אותיות התורה[7] – צריך להיות תלמיד חכם ש"הלכה כמותו בכל מקום", "והוי' עמו". איך אנחנו קוראים למדרגה הזו בלשון הבעל שם טוב? תלמיד חכם שיש לו השראה – השראה אלקית אמתית – והוא מחדש חידושי אמת וגם זוכה להלכה למעשה כרצון ה' יתברך. השראה כזו באה מהכתר. זו לא חכמה שכלית, אלא גילוי שלמעלה מהחכמה שמתלבש בתוך החכמה – זו השראה שמתלבשת בתוך החב"ד.

כל מה שאמרנו עד עכשיו עסק באחד משלשת המקומות העיקריים בהם חז"ל משתמשים בביטוי "פרשת דרכים". בהקשר הזה חז"ל מפרשים "פרשת דרכים" כסוף מעשה – כשהגעת לפרשת דרכים ובחרת דרך נכונה אתה בטוח בעצמך עד הסוף, בטחון עצמי, נצח אמתי.

ג. "דרך ארוכה וקצרה"

נצחון התינוק

הסוגיא הבאה שנזכיר של "פרשת דרכים" הרבה יותר מפורסמת. עכשיו התחלנו ללמוד מחדש את ספר התניא, ובשער ספר התניא – חלק מהחת"ת בי"ט כסלו – כותב אדמו"ר הזקן: "מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה בעזה"י". הביטוי "בדרך ארוכה וקצרה" הוא ביטוי מאד חשוב. מאיפה אדמו"ר הזקן לוקח אותו[1]? מעוד מקום בחז"ל[2] – סיפור של רבי יהושע בן חנניה. רבי יהושע בן חנניה, הוא "חכימא דיהודאי"[3], הכי חכם בעם ישראל – הוא ניצח בחכמתו את סבי דבי אתונא^סד (שייך לחנוכה). במושגים שהזכרנו קודם^ג, הוא מגיע לספירת ההוד, ההודאה של סבי דבי אתונא, על ידי המשכה מספירת החכמה ("חכימא דיהודאי"), ובעצם עושה את מלחמת עמלק – מוציא את כל ה"חכמה בגוים תאמין"[4] – הנצחון הכי גדול לפני "בלע המות לנצח"[5], החיים הנצחיים. בכל אופן, הוא אמר: 'בחיים שלי אף אחד לא ניצח אותי חוץ משלשה – אשה, תינוק ותינוקת'. עוד פעם מוזכר כאן המושג נצחון, הכוונה כאן ניצח אותי בחכמה.

הגמרא מספרת את הסיפור של האשה, שלימדה אותו שצריך להשאיר שיריים בתוך הצלחת בשביל השמש; יש סיפור של התינוקת, שהסבירה לו שבהליכה בדרך בתוך שדה הוא גזלן – הוא לא גזל את השדה, אבל מי שקדם לו גזל והוא תומך בו; אבל העיקר הוא הסיפור של התינוק. הוא הגיע לפרשת דרכים בה ישב תינוק, ילד יהודי, ושאל אותו באיזו דרך הולכים לעיר. התינוק הצביע על דרך אחת, ואמר שזו דרך קצרה וארוכה, והצביע על דרך שניה, ואמר שזו דרך ארוכה וקצרה. הוא חשב שהדרך הקצרה הכי טובה, הלך בה והגיע לגינות ופרדסים שסביב העיר בלי שום מבוא להכנס לעיר. הוא חזר אחורה, לתינוק, ושאל – 'למה סדרת אותי? למה אמרת לי שזו דרך קצרה?'. התינוק מסתכל עליו, 'אתה חכם – אמרתי קצרה וארוכה'. כלומר, נדמה בהתחלה שזו דרך קצרה, אבל בסוף מתברר שהיא ארוכה. לעומתה, הדרך השניה היא הפוכה, ארוכה וקצרה – בהתחלה נדמה שהיא ארוכה אבל בסוף היא הדרך הקצרה להגיע ליעד האמתי, להכנס לעיר פנימה. אחרי שהתינוק הזה ניצח אותו הוא הלך ונישק אותו על ראשו, ואמר "אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם מגדולכם ועד קטנכם".

העיר כאן היא "עיר אלהינו"[6] ולהכנס פנימה היינו להכנס לבית המקדש, ה"מגדל עז"[7] שבתוך העיר. השאלה היא איך להגיע פנימה. אדמו"ר הזקן אומר שהספר הזה הוא "בדרך ארוכה וקצרה". כלומר, הוא יותר מהחכמה הראשונה של חכימא דיהודאי, רבי יהושע בן חנניה. בפרקי אבות הרבי שלו, רבן יוחנן בן זכאי, אומר עליו "אשרי יולדתו"[8]. הוא בר-פלוגתא של רבי אליעזר הגדול, והלכה כמותו[9]. אם יש אחד שהלכה כמותו – "פרשת דרכים" לפי הפירוש של מר זוטרא – זהו דווקא רבי יהושע, וניצח אותו התינוק שיושב על פרשת דרכים ומצביע על שתיהן – ארוכה וקצרה וקצרה וארוכה.

יש לציין שבחז"ל הרעיון הזה מופיע במקומות שונים. במקום העיקרי קוראים לשתי הדרכים "דרך קצרה וארוכה" ו"דרך ארוכה וקצרה", וכך אדמו"ר הזקן בוחר לקרוא לדרכים בתניא. אבל יש מקום אחד שכתוב "דרך קרובה ורחוקה" ו"דרך רחוקה וקרובה"[10] ויש כמה מקומות בחז"ל שבמקום "ארוכה" כתוב "קוצים" ובמקום "קצרה" כתוב "מישור"[11] – צריך לבחור בין 'דרך הקוצים והמישור' ל'דרך המישור והקוצים'. מהי ה"דרך ארוכה וקצרה" של התניא? 'דרך הקוצים והמישור' – קודם אתה נכנס לתוך הקוצים, לכתחילה, אבל אחרי שאתה עובר את הקוצים (כאשר "כלו כל הקצים-הקוצים") אתה מגיע למישור. יש אחד שרוצה מיד את המישור, מיד את הדרך הקצרה – אבל בסוף הוא נשאר עם הקוצים. שה' יעזור לנו שנזכה להבין ולהכין את דרך הקוצים והמישור, שהיא הדרך הרחוקה והקרובה, והיא הדרך הארוכה והקצרה.

הדרך אל פנימיות היעד

כל זה סוגיא עיקרית של פרשת דרכים. במאמר חז"ל הזה ברור שפרשת דרכים אינה ה"ניצל מכולם", הסוף הטוב, אלא היא כמו שאנחנו מבינים בפשטות – בחירה ששייכת להתחלת הדרך. בפרשת דרכים צריך לבחור באיזו דרך אתה רוצה ללכת. אפילו שאתה חכם, ודאי רוצה טוב, יש חכם אחד שכאילו טועה ובוחר בדרך קצרה וארוכה במקום דרך ארוכה וקצרה, ואז הוא נתקע בחיצוניות – אף פעם לא חודר לפנימיות.

ידוע הפירוש המקובל בחב"ד ל"דרך ארוכה וקצרה": היעד הוא הלב, אבל אם הולכים ישר על היעד – רוצים ישר להתלהב – זו לא התלהבות פנימית אלא חיצונית. אז אף פעם לא נכנסים לפנימיות הלב, אלא נשארים רק בגינות ופרדסים שסביב פנימיות הלב. זו "דרך קצרה וארוכה" – ארוכה עד אין סוף, כי היא אף פעם לא מגיעה באמת ליעד. אבל "דרך ארוכה וקצרה" של התניא היא ארוכה בהתחלה – שצריך ללכת דרך השכל, דרך ההתבוננות. בהתחלה לא שמים דגש על הלב – אני עכשיו מתבונן, בשקט – אבל בסוף אלה מים שקטים שחודרים עמוק ודרך ההתבוננות אני כן מגיע ליעד, פנימיות הלב. זהו הפירוש המקובל ל"דרך ארוכה וקצרה" בתניא.

בספר מלכות ישראל – העוסק בתיקון המלכות, כללות הנושא שלנו – יש לנו הרבה פירושים מהי "דרך קצרה וארוכה" בכינון מלכות ישראל בארצנו הקדושה[1]. בעניני ציבור, הפירוש העיקרי שלנו שם הוא ש"דרך ארוכה וקצרה" היא הסדר של שלש מצוות הציבור[2] – "דרך ארוכה" מתחילה בהמלכת מלך (שנקרא "ריכא"), אחר כך הדרך "קצרה", 'קוצרת' ומכריתה את זרע עמלק, ורק אז אפשר להגיע לפנימיות של היעד ולבנות את בית המקדש.

סגולה ורפואה

לא נחזור כאן על כל הפירושים שלנו במלכות ישראל – כדאי לקרוא בספר – אבל כן על עקרון חשוב שמוסבר שם: כשהולכים ב"דרך קצרה וארוכה" הולכים ישירות אל היעד – הבעיה היא רק שאי אפשר להגיע אליו, אל הפנימיות שלו. כשהולכים ב"דרך ארוכה וקצרה" עושים 'עיקוף' – בשביל להגיע לפנימיות היעד צריכים בהתחלה קצת להתרחק. אם אני רוצה להגיע לפנימיות הלב אני צריך קודם לעבור דרך השכל ובעצם להתרחק בחיצוניות מהלב. "כל הדרכים בחזקת סכנה"[1] – בדרך הראשונה, הקצרה וארוכה, אני לא מגיע ליעד בכלל, אבל גם בדרך השניה, הארוכה וקצרה, אני יכול לשכוח את היעד ולהתקע באחת התחנות. לכן צריך איזו 'סגולה' שתשמור עלי ותזכיר לי את היעד. לדוגמה, הסגולה להגיע מהשכל לפנימיות הלב, ולא להתקע בשכל ולשכוח את הרגש, היא לתת הרבה צדקה. לכן אדמו"ר הזקן כל כך מאריך במעלות הצדקה בכל הספר, ובעיקר ב"אגרת הקדש" שבסופו.

במושגים של החסידות[2], "דרך קצרה וארוכה" היא תהליך של השתלשלות – תהליך ארוך, אפשר לומר אין-סופי, שתמיד נוגע רק בחיצוניות של הדברים (הפנימיות של התחתון מקבלת מהחיצוניות של העליון). "דרך ארוכה וקצרה" היא כבר בסוד ההתלבשות, בו יש מודעות לנשמה הפנימית של הדברים. אבל ה'סגולה' שמזכירה להגיע אל הפנימיות ולא להתבלבל היא כבר סוד ההשראה.

נזכיר עוד פירוש אחד: אנחנו מסבירים שם גם ש"ארוכה" מלשון ארוכה ורפואה ו"קצרה" מלשון קציר בארמית, שפירושו חולה. "דרך ארוכה וקצרה" היא הכח לרפאות את החולה. כולנו חולים, גם הצדיק בזמן הגלות הוא חולה – "חולת אהבה אני"[3]. הרפואה שלו היא "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"[4], אבל בינתים אנחנו חולים, וצריך לרפאות את החולי. "ארוכה" באה מפרצוף אריך אנפין, מהכתר. ה"קציר" (חולה) הוא מלשון קצר אפים, זעיר אנפין. כתוב "ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[5] – אריך צריך להשפיע לקציר (ז"א). "ארוכה וקצרה", אריך וקציר, הם גם "חד אריך וחד קציר"^נט – קו הימין-החסד וקו השמאל-הגבורה. צריך "לאכללא שמאלא בימינא"[6] – להכליל את השמאל בימין. זו דרך ארוכה וקצרה – להתחיל מ"חד אריך" ואז לכלול את ה"חד קציר", ואז מגיעים לתכל'ס, התכלית האמתית. בשביל לרפאות היום את עם ישראל מהמשבר-החולי שנמצאים בו צריך "דרך ארוכה וקצרה".

לנצח בדרך ארוכה וקצרה

מה אנחנו רוצים לומר ביחס לפרשת הדרכים שעם ישראל נמצא בה היום? המדינה נוקטת עד היום אך ורק בדרך קצרה. קודם כל שיהיה שקט בשטח – שזו 'מריחה', איזה תיקון קוסמטי, דרך "קצרה". גם היום, אם עכשיו לא גומרים את הנצחון במלחמה, באיזו דרך בוחרים? הציבור בוחר לכתחילה בדרך קצרה שהיא ארוכה מאד, כזו שבעצם אף פעם לא מגיעה ליעד האמתי. עד היום בחרו, שוב ושוב, בדרך קצרה וארוכה. יש עוד ביטוי שמשתמשים בו – שהכל 'כיבוי שרפות', בחיצוניות, הכל השקטה רגעית.

אבל היום, היות שזו תהא שנת פרשת דרכים, יש את ההזדמנות להגיע לציבור ולהסביר לו את ההבדל בין הדרך הקצרה והארוכה לבין הדרך שנדמית ארוכה – עכשיו הדרך הארוכה היא לנצח נצחון אמתי, נצחון שמתחבר לכניעה מוחלטת (או לפחות כניעה מאולצת), נצח והוד ביחד, כנ"ל^ג – אבל היא דרך קצרה. הכלל שאמרנו הוא די פשוט ומובן – הדרך הקצרה היא כאילו אני משיג משהו, אבל לא השגתי שום דבר בסופו של דבר. אנחנו רוצים את הדרך הארוכה וקצרה.

אמרנו שבשביל להצליח ללכת ב"דרך ארוכה וקצרה" ולהגיע אל היעד צריך גם 'סגולה' – השראה נכונה על הדרך. הסברנו בתחלת החדש^ט שאנחנו נמצאים בתקופה של 'אין', מעבר בין 'יש' ל'יש' במיוחד ביחס למלכות – המדינה-הצבור – ואז המלכות צריכה להיות "נקודה תחת היסוד"[1], לקבל השראה מ"צדיק יסוד עולם"[2]. זו ה'סגולה' שזקוקים לה היום כדי לבחור ב"דרך ארוכה וקצרה" וללכת בה בהצלחה. ביטוי פשוט ל"דרך ארוכה וקצרה" הוא דרך יסודית – צריכים לא להסתפק בפתרון נקודתי, מקומי וזמני אלא לעשות תיקון יסודי. התיקון היסודי שייך לתיקון היסוד, תיקון הברית[3] – ההשראה שמקבלים היא מה"צדיק יסוד עולם". אנחנו מסבירים[4] שה'חוש' של היסוד הוא סדר, "קדימה ואיחור", הוא יודע מה הסדר הנכון בו צריך לירות את החצים כדי לתקן את המציאות ומדריך ל"דרך ארוכה וקצרה".

הדרך למשיח

עד כאן הסברנו סוגיא שניה בה משתמשים בביטוי פרשת דרכים – באופן שהוא עיקר הפשט, הצורך לבחור בין שתי דרכים. ראינו פרשת דרכים בסוף הדרך, "ניצל מכולם", וזו פרשת דרכים בתחלת הדרך. יש מאמר חז"ל חשוב של פרשת דרכים שמדבר על אמצע הדרך[1] – בדין של עיר מקלט[2]:

רוצח בשגגה צריך לברוח לעיר מקלט והתורה אומרת "תכין לך הדרך"[3]. חז"ל מסבירים[4] שעל כל פרשת דרכים בארץ ישראל צריך לשים שלט עם סימן, עם חץ לכיוון עיר המקלט, שעליו כתוב "מקלט מקלט". השאלה הבולטת היא למה צריך לכתוב פעמיים מקלט, אבל ככה כתוב בחז"ל. כאן מאד ברור מה היעד של הדרך – היעד שלנו הוא להגיע לעיר מקלט. צריך להבין מהי עיר המקלט הזו. כולנו רוצחים בשוגג וצריך לנוס שמה – "והאלהים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה"[5]. כתוב[6] ש"שמה" אותיות משה – אפילו משה רבינו צריך לנוס לעיר מקלט.

למה כתוב פעמיים, "מקלט מקלט"? עיר מקלט היא התורה – "דברי תורה קולטין"[7] – והיהודי צריך להקלט בה (זהו הרמז של תורה בחדש אלול[8], ר"ת "אנה לידו ושמתי לך"[9], אבל הוא נכון בכלל). איפה עיר המקלט? בארץ ישראל, "אוירא דארץ ישראל מחכים"[10] (המשכה מחכמה להוד, כנ"ל). צריך להקלט כאן בתוך המקלט, עדיין מקיף, ואז צריך לקלוט את המקלט, שזו המשכה בפנימיות. כך אדמו"ר הזקן מסביר בתניא[11], שבדברי תורה יש יחוד נפלא שאין בשום דבר אחר – שאנחנו גם נקלטים-מוקפים בדברי התורה וגם קולטים-מקיפים אותם. גם זו דרך ארוכה וקצרה – קודם צריך להקלט במקיף, באויר, ואחר כך צריך לקלוט, לנשום את האויר, "כל הנשמה תהלל יה"[12], "על כל נשימה ונשימה" להלל את ה'[13].

כמה שוה "מקלט מקלט"? משיח. זהו רמז מובהק, כי על פי פשט לא צריך לכתוב פעמיים מקלט – די בפעם אחת, כנ"ל. אנחנו עכשיו על פרשת דרכים, בצומת[14], וצריך רק שנפקח את העינים ונראה את השלט עם החץ שאומר שצריך ללכת בדרך זו כדי להגיע ל"מקלט מקלט", להגיע למשיח, היעד האמתי. שוב, צריך להקלט ולקלוט – היחוד הנפלא שזוכה לו מי שלומד תורה, לומד תורה לשמה מתוך שמחה, "עבדו את הוי' בשמחה"[15].

דברי סיום

עד כאן שלשה דברים, קשורים אחד לשני, על השנה שלנו – תהא שנת פרשת דרכים. שנזכה לבחור בתחלת הדרך ב"דרך ארוכה וקצרה", שנהיה באמצע הדרך בהשראה של משיח – עם שלט בכל "פרשת דרכים" – ונגיע ל"פרשת דרכים" בה "ניצל מכולם". אם בוחרים בפרשת דרכים את הדרך הנכונה, "דרך ארוכה וקצרה", וחיים בהשראה של משיח – מבינים שלשם אנחנו הולכים – אז אפשר כבר להיות בטוח ש"ניצל מכולם", להרגיש כבר את השמחה של סוף הדרך.

כתוב "עם לבן גרתי ואחר עד עתה"[1] – כבר אחרנו קצת. צריך עכשיו להגיע לשיא, ארבע בבות של אדמו"ר הזקן. לפני כן, לפי הזמן – מבחינתי אפשר להאריך... לא יודע כמה יתנו לנו להאריך כאן – רוצים לנגן קודם כל את "מעין עולם הבא", גם יעד פשוט, שנגיע לעולם הבא בעולם הזה. לשם כך צריך לבחור את הדרך הנכונה. אמרנו שלא פשוט – שאפילו רבי יהושע בחר את הדרך הקצרה וארוכה בהתחלה.

נתחיל את "מעין עולם הבא" ואחר כך נגיע לשלש תנועות – של הבעל שם טוב, הרב המגיד ואדמו"ר הזקן – ולארבע בבות.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בעש"ט: "אַין מזל לישראל" – האין האלקי המהווה את המציאות הוא המזל של ישראל.
• מזל הגוים הוא 'יש', המתבטא בגאוה, ומזל ישראל הוא 'אין', המתבטא ביכולת שלנו להתבטל לה'.
• הרב המגיד: הצדיק הבטל לה' הוא ה"אין מזל לישראל" הממשיך את כל הברכות.
• אדה"ז: על ידי "זכות גדול" – מסירות נפש ועבודה מאומצת לקיום השליחות – מגיעים למעלה מהמזל.
• ענינו של אדמו"ר הזקן לתבוע עבודה בכח עצמו מכל יהודי – עד לגילוי היחידה, ניצוץ משיח שבו.

• בדורנו חייבים לרשת את "הידים ידי עשו" מכח "הקֹל קול יעקב".
• "הידים ידי עשו" הם בנין הכלים ואז תפקידנו להמשיך את האורות.
• פדיה בשלום דורשת קירוב של "רבים" – החל מהחסידים-החילים של הרבי, דרך ה'מתנגדים' הטובים והאוהדים ועד לקנאים החריפים שפועלים כנגד הרבי.
• המשיח בא מתוך מלחמה – וכל מלחמה יכולה להפוך למלחמה מתוכה יבוא המשיח.
• תכלית ה"כי ברבים היו עמדי" היא קירוב של "עמים רבים" ו"גוים רבים".
• את עמלק יש להשמיד ואת שאר הגוים יש לקרב.
• הפצת תורה לגוים מעוררת קטרוג גדול – כמו הקטרוג על הפצת החסידות בראשיתה – ונדרשת מסירות נפש לבטל את הקטרוג.
• ביאת המשיח תלויה בנצחון מלחמת-הקירוב של הגוים.
• על הגוים להכיר כי הם "אנוש" חלוש הזקוק לקירוב ותמיכה וישראל הם ה"אדם" השלם.
• תיקון הגוי הוא תודעת "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".
• אין להתפלל על הגאולה לפני זמנה, כדי לא להשחית פירות-בוסר, אך בימינו, שכבר הגיע הזמן, יש להתפלל להחשת התהליך, כדי שהפירות הבשלים לא יתקלקלו.
• עמלק משנה את שמו בכל דור – בדור הקודם קראו לו 'נאצי' והיום קוראים לו 'חמאס'.
• כל פעם ששרים "ואני אבטח בך" מחסלים מחבל חמאס.
• האויב – שהצליח באופן לא-טבעי לרעה – יונק את כוחו מעם ישראל.
• השיתוק והתרדמה שאחזו בעם ישראל בשמחת-תורה נבעו מיניקת האויב את הכח.
• כאשר עם ישראל חלש באמונה ובטחון בה' הוא נותן מקום ליניקת הקליפות.
• הבינוני נלחם אך לא מנצח ואילו הצדיק נלחם ומנצח.
• היום נדרשת עבודת "ועמך כֻלם צדיקים" – שכל החילים ינצחו את האויב בחיצוניות ובפנימיות.
• אין נצחון שלנו ללא כניעה והודאה של האויב.
• כניעה והודאה הן הזיק הראשון של אור 'המהפכה הרביעית'.
• הפסקת-אש איננה נצחון אלא רק הזדמנות לאויב להתעצם.
• נצחון ללא כניעה הוא כהוצאת זרע לבטלה.
• בעולם הזה כניעת האויב היא מתוך אילוץ ובימות המשיח היא מרצון.
• הנצחון על עמלק הוא תכלית בירור החכמות – קירוב ה"חכמה בגוים" ודחית ה"תורה בגוים".
• הנצחון הסופי הוא הנצחון על המות – נצחון שקשה לנו לתאר לעצמנו.

• תשפ"ד – תהא שנת פרשת דרכים.
• ה' מציב אותנו בפרשת דרכים – בכל רגע – ואומר "ובחרת בחיים".
• עם ישראל נמצא בפרשת דרכים וצריך לבחור מה לעשות ובמה להאמין – "דרך אמונה בחרתי".
• פרשת דרכים היא נקודת 'אין' בין 'יש' ל'יש'.
• יש לבחור בין "דרך צדיקים", דרך של ידיעת ה' ("יודע הוי'"), ל"דרך רשעים", דרך של אובדן ("תאבד").
• בהגעה לפרשת דרכים יש מתיחות ודריכות אך היא סימן טוב והזדמנות לגאולה.
• ממוצע התבות פרשת דרכים עולה "לב אדם יחשב דרכו".
• כשעומדים בפרשת דרכים צריך להתפלל לעזרת ה' וישועתו.
• ראשית התפלה היא ממקומו הנחות של האדם (דרך הרב המגיד) ובהמשכה מתרוממים וזוכים לבהירות שמתוכה מתפללים (דרך חב"ד) – "כל המקיים את התורה מעוני סופי לקיימה מעושר".
• בזכות בכיית לאה על פרשת דרכים היא נשאה ליעקב וממנה נולד משיח.
• רבקה אמנו היא סוד "אם הדרך" – ממנה מתפצלים יעקב ("דרך צדיקים") ועשו ("דרך רשעים").
• יש דרך בימין, בשמאל ובאמצע – ויש תלמיד חכם, מחפש אמת, שבוחר כל אחת מהדרכים.
• "תלמיד חכם ויום המיתה" היינו מי שזוכה להמית את עצמו-ישותו בלימוד התורה.
• בפרשת דרכים יש לבחור ב"דרך ארוכה וקצרה" ולא לטעות ב"דרך קצרה וארוכה".
• "דרך ארוכה וקצרה" מגיעה לפנימיות היעד ו"דרך קצרה וארוכה" נשארת תמיד בחיצוניות.
• "דרך ארוכה וקצרה" לבנין המקדש מתחילה בהעמדת מלך ומחית עמלק.
• כשהולכים ב"דרך ארוכה וקצרה" צריכים סגולה-השראה ששומרת בדרך ומזכירה את היעד.
• "דרך קצרה וארוכה" היא הרגעת השטח לטווח קצר שלעולם לא תגיע לנצחון אמתי. "דרך ארוכה וקצרה" היא חתירה לנצחון אמתי וכניעה אמתית של האויב.
• בשביל פתרון יסודי – "דרך ארוכה וקצרה" – צריך לקבל השראה מ"צדיק יסוד עולם".
• צריך להקלט ב"אוירא דארץ ישראל מחכים" ואז לקלוט-לנשום את האויר.
• בפרשת דרכים יש לפקוח את העינים ולראות את השלט "מקלט מקלט" – לזהות את הדרך למשיח.
• כשבוחרים בדרך הנכונה וצועדים בה בהשראה של משיח אפשר גם לשמוח בשמחת סוף הדרך.