התועדות י"ט כסלו המרכזית

חלק רביעי: פרשת דרכים

א. תפלה על פרשת דרכים

תהא שנת פרשת דרכים

אחרי שעכשיו זכינו גם לספר איזה סיפור, נגיע – צריך קצת לקצר, בגלל הזמן כאן של המקום – לעיקר הווארט שלנו בשיחה הערב, לכבוד חג הגאולה י"ט כסלו תשפ"ד. מאז לפני ראש השנה אנחנו מדברים על הרמזים של השנה הזאת[1]. בתחלת ההתוועדות הערב[2] גם אמרנו שעל פי פשט פ"ד לשון פדיה, "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי... ואני אבטח בך"[3].

איזה עוד רמז מובהק יש לשנת תשפ"ד שעוד לא אמרנו? יש לשון חז"ל, שחוזרת הרבה פעמים – "פרשת דרכים". טוב שנכוון כולנו יחד שהשנה הזאת, תשפ"ד, היא תהא שנת פרשת דרכים (כנראה זו שנה שטוב לעסוק בה בספר פרשת דרכים לבעל ה"משנה למלך", ובפרט במאמר יג שבו, העוסק בפרשת דרכים...). עכשיו נסביר את עיקר ההקשרים של הביטוי פרשת דרכים.

פרשת דרכים – נקודת בחירה

כשאומרים את הביטוי "פרשת דרכים" הדבר הראשון שבא לראש הוא שצריך לבחור עכשיו. פרשת דרכים אומרת שיש בחירה חפשית[1], שאפשר לבחור – אפשר ללכת ימינה ואפשר ללכת שמאלה. פרשת דרכים דורשת ממני בחירה. כל מקום שיש בתורה בחירה, "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב" ואת ההפך "ובחרת בחיים"[2], אומר שה' שם אותנו בפרשת דרכים. כל הזמן, כל יום. קמים בבקר – אנחנו בפרשת דרכים: מה לעשות? לאן לפנות? מה הכיוון? כל השנה הזו היא בסימן של פרשת דרכים.

גאולת אדמו"ר הזקן – שהיא גאולת כל החסידות, כל תורת הבעל שם טוב, שהיא בעצם תחלת גאולת משיח – היתה בי"ט כסלו תקנ"ט. כמה שנים עברו מאז? כמה שנים אנחנו לגאולה? חשבון פשוט, מתקנ"ט עד תשפ"ד עברו 225 שנים – מספר מסוים, י-ה (הוד) ברבוע, זהו הסימן, כאשר המילה הכי חשובה במספר הזה היא בחירה. אם כן, הסימן של השנה הזאת, מהגאולה עד היום, הוא בחירה. אנחנו בשנת ה-בחירה – הולך טוב-טוב יחד עם הרמז של תהא שנת פרשת דרכים.

"דרך צדיקים ודרך רשעים"

הפסוק האחרון של פרק א בתהלים, שהוא פרק הכולל את כל התהלים, הוא "כי יודע הוי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד"[1]. יש שתי דרכים – "דרך צדיקים" ו"דרך רשעים" – וצריך לבחור ביניהן, "ובחרת בחיים". גם צדיק גמור – שרוצה רק טוב, ואין לו שום הוה-אמינא ללכת ב"דרך רשעים" – עומד בפני פרשת דרכים, גם הוא צריך לבחור. כל אחד צריך לבחור, כל עוד אנחנו בעולם הזה צריך לבחור. יש מי שאומר[2] שלעתיד לבוא כבר תהיה ידיעה בלי בחירה, אבל מה שמאפיין בעיקר את העולם הזה הוא בחירה. הפסוק היסודי בתורה הוא "ובחרת" – צריך להשתמש בכח הבחירה שה' נתן לאדם. אף על פי שה' במקיף יודע את הכל, מתוך ידיעת עצמו[3], אנחנו צריכים לבחור – לבחור את דרך החיים.

אנחנו עדיין באמצע מלחמה – אולי כבר סיימו, אבל עד לפני ההתוועדות הזו היינו באמצע... – ומתפללים שנזכה תכף ומיד לנצחון האמתי (לא רק נצחון עקר, אלא נצחון אמתי ופורה, זיווג נצח והוד ככל מה שדברנו קודם^ג). העם שלנו, עם ישראל, עומד עכשיו בפרשת דרכים וצריך לבחור לעצמו דרך חדשה. פרשת דרכים היא כמו נקודה של 'אין' בין 'יש' ל'יש' – בדיוק המצב שאנחנו נמצאים בו היום[4]. בחסידות מוסבר[5] ש"קרן זוית" (כמו "בין השמשות") היא נקודה של 'אין' בין 'יש' ל'יש', מעבר מכיוון אחד לכיוון אחר – כל קרן זוית היא נקודת 'אין', אבל בפרשת דרכים מודגשת הבחירה בתוך נקודת ה'אין', יש כיוונים אפשריים שונים וצריך לבחור לאיזה כיוון ממשיכים (מתוך ה'אין' צריך לבחור ב'יש' – ימין או שמאל). יש הרבה-הרבה יהודים שעד פרוץ המלחמה ישנו, "אני ישנה"[6], ועכשיו כבר התעוררו. הם לא יודעים עדיין מה טוב ולאן ללכת, אבל כן יודעים שאנחנו עכשיו בפרשת דרכים – צריך לבחור 'מה אני רוצה בחיים? במה אני מאמין בכלל?'. פרשת דרכים היא לבחור גם את עצם האמונה שלי – במה אני מאמין? האם אני הולך בדרך אברהם אבינו, ראש כל המאמינים[7], שהוא גם ראש כל המגיירים, ראש כל המפרסמים אלקות בעולם, או שאני הולך בדרך אחרת. צריך לקיים "דרך אמונה בחרתי"[8].

בפרשת דרכים צריכים לבחור בין "דרך צדיקים" ל"דרך רשעים". יש פירוש חסידי ידוע[9] ל"יודע הוי' דרך צדיקים" – ש"דרך צדיקים" היא-היא "יודע הוי'"[10], בעוד ב"דרך רשעים" אין "יודע הוי'". אם כן, הכל מתחיל ותלוי ב"יודע הוי'" (בגימטריא "חן חן"[11], בגימטריא כסלו, זהו החדש להתעצם עם "יודע הוי'"). באותו אופן אפשר לפרש ש"דרך רשעים" היא "תאבד" – הדרך של הרשעים היא דרך של איבוד, דרכו של הרשע לאבד דברים, לאבד עצמו לדעת. הרשע העיקרי הוא עמלק, עליו כתוב "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אֹבד"[12]. ה"תאבד" היא ה"דרך רשעים" של עמלק שנקרא "אֹבד". הגענו לפרשת דרכים – בישראל ובעצם בכל העולם. מצד אחד, זהו מצב דרוך, מתוח. מצד שני, מצב של פרשת דרכים הוא הסימן הכי טוב – אפשר ללכת בדרך הנכונה, להיות "יודע הוי'", שהממשלה תהיה "יודע הוי' דרך צדיקים".

"לב אדם יחשב דרכו"

יש כאן גימטריא יפה: הביטוי העיקרי שלנו הערב – פרשת דרכים – עולה 1254, כך שממוצע כל מלה בו הוא 627 (כפולה של יט – אנחנו ב-יט כסלו[1]). כל הפסוק "יודע הוי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד" עולה 1881[2], שלש פעמים 627 – "שלם וחצי"[3] ביחס ל"פרשת דרכים".

זו כבר תופעה יפה, אבל העיקר הוא שהמספר שמקשר כאן – 627[4] – מביא אותנו לעוד פסוק חשוב למי שעומד על פרשת דרכים: ביטוי עיקרי בתנ"ך ששוה 627 הוא "לב אדם יחשב דרכו" – מי שעומד על פרשת דרכים צריך לחשב באיזו דרך לפנות. פלא כמה שהרמז הזה מכוון – בכל פרשת דרכים צריך לחשב פעמיים "לב אדם יחשב דרכו" ובשביל להגיע ל"יודע הוי' דרך צדיקים" צריך לחשב שלש פעמים...

מאיפה הביטוי הזה? הפסוק השלם הוא "לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ וַהוי' יָכִין צַעֲדוֹ"[5]. המפרשים מסבירים ש"לב אדם יחשב דרכו", האדם יכול לחשב את הדרך, אבל כדי ליישם בפועל צריך "והוי' יכין צעדו", "מהוי' מצעדי גבר כוננו – ודרכו יחפץ"[6], כדי ליישם בפועל את מה שלב אדם יחשב צריך שה' יחפוץ בכך. האדם חושב אבל ה' מבצע. ביטוי כזה אפשר לפרש[7] גם כמו 'א מענטש טראכט און גאט לאכט' ('האדם חושב וה' צוחק') – שאני חושב דבר אחד וה' מבצע דבר אחר... אבל אם זוכים שניהם אותו דבר – אני חושב וה' מיישם את המחשבות הטובות שלי[8], "יכין צעדו" בפועל. כלומר, "לב אדם יחשב דרכו" בתיאוריה "והוי' יכין צעדו" בפועל.

נעשה עוד חשבון: כל הפסוק "לב אדם יחשב דרכו והוי' יכין צעדו" שוה 919 – התבוננות. במספר סידורי הוא שוה 235. במספר קטן הוא מתחלק מאד יפה – "לב-אדם" (שמוקף בפסוק, לפי הטעמים מלה אחת) שוה יד, "יחשב" שוה יד, "דרכו" שוה יד, "והוי' יכין צעדו" עולה חן – סה"כ שלמות של 100, י פעמים י, בחלוקה מובהקת ל-מב (המתחלק בעצמו לשלש ידות) ו-חן[9]. כמה עולים שלשת החשבונות יחד (כנגד אצילות-בריאה-יצירה[10])? בדיוק 1254, פרשת דרכים (פעמיים "לב אדם יחשב דרכו")!

ועוד רמז יפהפה: ביטוי מובהק של בחירת דרך בפרשת דרכים הוא "אי זה הדרך"[11], ובמילוי – אלף יוד זין הא הא דלת ריש כף – הוא עולה בדיוק פרשת דרכים!

"ובקשתם משם... ומצאת"

נאמר עוד ווארט של בעל ההילולא, הרב המגיד ממעזריטש: בפרשת התשובה כתוב "ובקשתם משם את הוי' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך"[1]. המגיד דורש על הפסוק[2] שאדם לא צריך לרומם את עצמו על מנת להתפלל, אלא להתפלל מתוך המקום בו הוא נמצא. אם הוא נמצא בשפל המדרגה, מטה-מטה, צריך להתפלל דווקא מתוך אותו מקום – "ובקשתם משם". התפלה מתוך המקום השפל היא כדרשת חז"ל[3] על "ממעמקים קראתיך"[4], שצריכים להתפלל ממקום עמוק בגשמיות, שמזכיר לאדם את השפלות שלו. גם על "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש"[5] מפרש רש"י "הכנעה" (ובחסידות תמיד אומרים "הכנעה ושפלות"[6]).

לכאורה בחב"ד יש דרך אחרת: צריך ללמוד מאמר חסידות לפני התפלה, להתבונן בתוכן שלו, בחיות שיש בו, באלקות שבו[7] – אז התפלה תהיה אחרת לגמרי. צריך להגיע לאיזו בהירות ואז להתפלל. כלומר, לפי דרך חב"ד האדם כן צריך לרומם את עצמו – לא במובן של גאוה, חלילה, אלא במובן של גדלות מוחין – ממש הפוך מדברי המגיד. איך אפשר ליישב את הסתירה-לכאורה?

למדנו לאחרונה[8] על "תפלה לעני"[9]. "אין עני אלא בדעת" ו"אין עשיר אלא בדעת"[10]. יש בעוני בדעת דבר טוב – העני הוא רק עם אמונה, בלי דעת, והאמונה יותר עצמית מהדעת, היא העצם של היהודי. לכן הזהר אומר ש"תפלה לעני" היא התפלה הכי מעולה – תפלה מתוך אמונה פשוטה. אבל חז"ל אומרים "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר"[11] – העני, שמתפלל מתוך אמונה, מהמקום שלו, עתיד גם להגיע לעשירות בדעת. הדרך של אדמו"ר הזקן היא ההמשך של מה שאומר המגיד – גם המגיד רוצה שהעני יגיע לעשירות. צריך להתחיל מהעוני, "ובקשתם משם את הוי' אלהיך", אבל התכלית היא להגיע לעשירות. לא רק בחב"ד, אלא גם שאר תלמידי המגיד, ובוודאי המגיד עצמו, הגיעו לבהירות. בהירות היא כבר "תפלת עשיר"[12], ה"תפלה למשה"[13], שמתפלל לפני המלך "מדינה פלונית חרבה והיא שלך גזור שתבנה"[14]. תפלה כזו היא כאשר יש עושר של בהירות, אבל היסוד הוא "תפלה לעני".

איך זה קשור לעניננו? יש פה גימטריא יפה: אם מחברים את "ובקשתם משם" (1228) ל"הוי'"[15] – שהוא ה'מבוקש' – מקבלים 1254, פרשת דרכים. כשאנחנו נמצאים על פרשת דרכים צריכים להתפלל. בתחלה התפלה היא מתוך עוני, אמונה פשוטה – לא יודעים לאיפה ללכת, נמצאים במצב של 'אין', ורק מתפללים לעזרת ה'. אבל אחר כך אפשר להגיע לבהירות, לתפלת עשיר – להבין מה צריך לעשות, "לב אדם יחשב דרכו", ולהתפלל ש"הוי' יכין צעדו".

לידת המשיח

מי התפלל על פרשת דרכים? חז"ל אומרים[1] שלאה אמנו שמעה על פרשת דרכים שהבריות אומרות "גדולה לגדול וקטנה לקטן" – שלאה מיועדת לעשו הרשע ורחל הקטנה מיועדת ליעקב. קודם כתוב שהיא שמעה בפרשת דרכים מה שהבריות מספרות, שגדולה לגדול וקטנה לקטן, ואחר כך היא ישבה בפרשת דרכים והתחילה לחקור את הבריות מה מעשיו של עשו. קודם היא רק שמעה באקראי ואחר כך התיישבה שם לברר, עד שהיא הבינה שעשו הוא רשע מרושע – "איש רע, שופך דמים, מקפח עוברים ושבים, אדמוני כולו כאדרת שער, רשע, כל תועבות ה' עשה"[2]. היא בכתה לה' ואמרה לו 'שתינו, אני ואחותי, יצאנו מרחם אחד – למה מגיע לאחותי הקטנה להתחתן עם צדיק ואני צריכה להתחתן עם רשע, חס ושלום, רחמנא ליצלן?!'. היא כל כך בכתה עד שה' שמע את התפלה שלה, ואז אבא שלה סידר את הענינים ברמאות לטובתה של לאה – טובה נצחית, שממנה יוצא משיח בן דוד. משיח בן יוסף יוצא מרחל אבל משיח בן דוד יוצא מלאה – היא זכתה לכך על ידי שבכתה על פרשת דרכים.

זהו סימן בשבילנו. אנחנו, עם ישראל, האשה, הכלה. בכלל, פרשת דרכים היא דימוי נשי. בתנ"ך פרשת דרכים נקראת גם "אם הדרך"[3] – האמא שממנה יוצאות ואליה חוזרות הבנות-הדרכים. אמרנו[4] ש-יט כסלו הוא תיקון חוה – "אם כל חי"[5] (ממנה מתפרשות שלש דרכים, ימין-שמאל-אמצע, הבל-קין-שת[6]). בין האמהות "אם הדרך" המובהקת היא רבקה אמנו, "אם יעקב ועשו"[7], שתי הדרכים שמוזכרות כאן, "דרך צדיקים" ו"דרך רשעים". בכל אופן, כעת השאלה היא עם מי אנחנו הולכים להתחתן? יש פרשת דרכים – הולכים להתחתן עם עשו או שהולכים להתחתן עם יעקב? גם יעקב מתלבש בלבושי עשו, בסוד "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו"[8], רמז מובהק של יט כסלו ו-כ כסלו, כמו שאמרנו בהתחלהג. יש כאן קשר מובהק של פרשת דרכים ללאה אמנו, האם של משיח (שכמו שעוד נראה, מתגלה בפרשת דרכים).

ב. פרשת דרכים – הסוף הטוב

אחרי שאמרנו את הכלל – שאנחנו, עם ישראל, היום בפרשת דרכים – נתבונן איך חז"ל משתמשים בביטוי הזה בשלשה הקשרים עיקריים:

"הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם"

לפעמים בחז"ל מי שמגיע לפרשת דרכים "ניצל מכולם". זהו מדרש מפורסם במסכת סוטה[1] על הפסוק "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר"[2]. יש בפסוק שלשה דברים – "מצוה", שהיא "נר", "תורה", שהיא "אור", ו"דרך חיים תוכחות מוסר", שעוד יותר מ"נר" וגם מ"אור". איך חז"ל מפרשים זאת? על ידי משל:

משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך. נזדמנה לו אבוקה של אור – ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך. כיון שעלה עמוד השחר – ניצל מחיה רעה ומן הליסטין, ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך. הגיע לפרשת דרכים – ניצל מכולם.

יש כאן שלשה דברים: סוג אחד – הקוצים, הפחתים והברקנים; עוד סוג – החיות הרעות והליסטים; דבר שלישי – שהוא בכלל לא יודע באיזו דרך הוא הולך, לא יודע לאן הדרך שהוא בחר עד עכשיו תוביל אותו. כאשר הוא מקבל אבוקה, נר חזק, הוא ניצל מהסוג הראשון – ניצל מהקוצים והפחתים והברקנים. אחר כך, כיון שעלה עמוד השחר – כבר בוקר – הוא ניצל מהסוג השני, מהחיות הרעות ומהליסטים, שמסתובבים רק בלילה. הוא עדיין לא יודע באיזו דרך הוא הולך – עוד לא יודע מה קורה אתו, 'מה קורה אתי בחיים?'. "כיון שהגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם" – ברגע שהוא הגיע לפרשת דרכים הוא כבר יודע באיזו דרך הוא הולך ואז הוא ניצל מהכל.

אחר כך חז"ל שואלים: "מאי פרשת דרכים?" – מהי פרשת הדרכים בה הוא ניצל מכולם, שהוא כבר יודע באיזו דרך הוא הולך? יש שלש דעות – דעת רב חסדא, דעת רב נחמן בר יצחק ודעת מר זוטרא. לפי ביאור המהר"ל מפראג[3] הן כנגד חסד-גבורה-תפארת – שלשה פירושים שמקבילים לשלשת הקוים, דרך ימין, דרך שמאל ודרך אמצע. אחד החכמים נוקט שהפתרון, כשהאדם כבר יודע באיזו דרך הוא הולך, הוא ללכת בדרך ימין, אחד נוקט שצריך ללכת בדרך שמאל ואחד נוקט שצריך ללכת בדרך האמצע. על כל דרך יש אחד מגדולי החכמים שאומר שהיא הדרך האמתית והנכונה. כל הדרכים האלה הן דרכים של תלמיד חכם – אחד שבאמת מחפש את האמת, מחפש את הדרך הנכונה. היום אנחנו רואים שיש תלמידי חכמים שמאלנים. מסתמא כל מי שיושבים כאן ימניים, אבל יש יהודים טובים שהולכים בדרך השמאל – שמאמינים בה. בשביל מי שמאמין בדרך של השמאל – השמאל הוא הימין שלו, שהרי להאמין במשהו נקרא להימין. רואים בתורה שלהימין היינו לשון אמונה[4] – לתת אמון ואמונה במשהו. שוב, יש כאן שלש דעות, כולן של תלמידי חכמים עם עוד תוספת – "תלמיד חכם ו...".

"תלמיד חכם ויום המיתה"

רב חסדא אומר שפרשת דרכים היינו "תלמיד חכם ויום המיתה". וואס הייסט? מה זאת אומרת? כאשר תלמיד חכם, שכל החיים קיים את התורה והמצוה על הצד הטוב ביותר, מגיע ליום המיתה – הוא יודע שהוא גמר טוב. "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך"[1] – עד כאן הוא קיים את התורה כמו שצריך ויותר אין סיכוי ליצר הרע להכשיל אותו במשהו. לכן הוא יודע היטב באיזו דרך הוא הולך – ישר לגן עדן. הוא בסדר עד יום המיתה וממילא הדרך שלו היא לגן עדן. היו חכמים הכי גדולים שגם בסוף אמרו שלא יודעים באיזה דרך הולכים – לגן עדן או ההפך[2]. אבל תלמיד חכם שהגיע לסוף שלם – כמו שיעקב בא שלם לעיר שכם[3], שלם בכל[4] – נקרא "פרשת דרכים". אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, אמר – עוד בחייו – שהוא כן יודע באיזו דרך מוליכין אותו[5].

אם רוצים קצת לשייך זאת לכל אחד מאתנו, גם לפני יום המיתה כפשוטו, איך נסביר מהו יום המיתה של תלמיד חכם? כתוב[6] שזהו אחד שמקיים "אדם כי ימות באהל"[7], "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה"[8] – תלמיד חכם שזכה להמית את היצר הרע, להמית את האגו, את הישות, והוא לומד תורה בלי להחזיק טובה לעצמו, כמו שכתוב בפרקי אבות[9]. מי שזכה לכך הוא כבר בטוח. שוב, מהי "פרשת דרכים" לפי חז"ל כאן? להיות בטוח בדרך שלך, שהיא נכונה.

המהר"ל אומר שדעת רב חסדא, לשון חסד, היא דרך הימין, דרך החסד. פלא שדרך החסד היא לומר "זה תלמיד חכם ויום המיתה" – הכי מעניין כאן.

"תלמיד חכם ויראת חטא"

הדעה השניה היא של רב נחמן בר יצחק – יצחק הוא גבורה – "זה תלמיד חכם ויראת חטא". אם יש תלמיד חכם ירא חטא בשלמות הוא יכול להיות בטוח שהוא הולך בדרך הנכונה ובסופו של דבר הוא יגיע לגן עדן. אם יש לו יראת חטא הוא לא יחטא, ואם הוא לא יחטא הוא יהיה צדיק כל החיים. כל החיים שלו, הוא חי וקים, הוא הולך בדרך הנכונה – "יודע הוי' דרך צדיקים". יראת חטא היא גבורה – כאן ברור פירוש המהר"ל, שהדעה השניה הזו היא דרך שמאל.

תלמיד חכם שהלכה כמותו

מר זוטרא הוא ריש גלותא שבא מבית דוד (מר זוטרא בגימטריא רבי מאיר – התנא הכי לא מיוחס בישראל, בן גרים, אבל הוא החכם הגדול שהוא בחינת משיח[1]). הוא גם בתראי כאן, בין שלש הדעות – חבר של רב אשי, בזמן חתימת הש"ס, ובעצם מתחיל את תקופת הסבוראים[2]. הוא אומר שפרשת דרכים "זה תלמיד חכם דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא" – תלמיד חכם שבלימוד הגמרא עולה לו השמועה כפי ההלכה. על דוד מלך ישראל כתוב "והוי' עמו"[3] וחז"ל מפרשים "שהלכה כמותו בכל מקום"[4]. לפי דעת מר זוטרא, תלמיד חכם שזכה להסיק את השמועה אליבא דהלכתא – כלומר, הגיע להוראה אמתית – כבר יכול להיות בטוח בעצמו שהוא הולך בדרך הנכונה עד הסוף.

גם כאן ברור פירוש המהר"ל, שדעה זו היא הדרך האמצעית, שהיא עמוד התורה, "עמודא דאמצעיתא"[5]. הדעה הזו הכי מעניינת, והיא בעצם הדרך שאנחנו רוצים לעצמנו, אם כבר לבחור אחת מהדרכים האלה בפרשת דרכים כאן. כדי להיות בטוח בדרך – "ואני אבטח בך"[6], במיוחד לפי הפירוש ש"בך" היינו כב אותיות התורה[7] – צריך להיות תלמיד חכם ש"הלכה כמותו בכל מקום", "והוי' עמו". איך אנחנו קוראים למדרגה הזו בלשון הבעל שם טוב? תלמיד חכם שיש לו השראה – השראה אלקית אמתית – והוא מחדש חידושי אמת וגם זוכה להלכה למעשה כרצון ה' יתברך. השראה כזו באה מהכתר. זו לא חכמה שכלית, אלא גילוי שלמעלה מהחכמה שמתלבש בתוך החכמה – זו השראה שמתלבשת בתוך החב"ד.

כל מה שאמרנו עד עכשיו עסק באחד משלשת המקומות העיקריים בהם חז"ל משתמשים בביטוי "פרשת דרכים". בהקשר הזה חז"ל מפרשים "פרשת דרכים" כסוף מעשה – כשהגעת לפרשת דרכים ובחרת דרך נכונה אתה בטוח בעצמך עד הסוף, בטחון עצמי, נצח אמתי.

ג. "דרך ארוכה וקצרה"

נצחון התינוק

הסוגיא הבאה שנזכיר של "פרשת דרכים" הרבה יותר מפורסמת. עכשיו התחלנו ללמוד מחדש את ספר התניא, ובשער ספר התניא – חלק מהחת"ת בי"ט כסלו – כותב אדמו"ר הזקן: "מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה בעזה"י". הביטוי "בדרך ארוכה וקצרה" הוא ביטוי מאד חשוב. מאיפה אדמו"ר הזקן לוקח אותו[1]? מעוד מקום בחז"ל[2] – סיפור של רבי יהושע בן חנניה. רבי יהושע בן חנניה, הוא "חכימא דיהודאי"[3], הכי חכם בעם ישראל – הוא ניצח בחכמתו את סבי דבי אתונא^סד (שייך לחנוכה). במושגים שהזכרנו קודם^ג, הוא מגיע לספירת ההוד, ההודאה של סבי דבי אתונא, על ידי המשכה מספירת החכמה ("חכימא דיהודאי"), ובעצם עושה את מלחמת עמלק – מוציא את כל ה"חכמה בגוים תאמין"[4] – הנצחון הכי גדול לפני "בלע המות לנצח"[5], החיים הנצחיים. בכל אופן, הוא אמר: 'בחיים שלי אף אחד לא ניצח אותי חוץ משלשה – אשה, תינוק ותינוקת'. עוד פעם מוזכר כאן המושג נצחון, הכוונה כאן ניצח אותי בחכמה.

הגמרא מספרת את הסיפור של האשה, שלימדה אותו שצריך להשאיר שיריים בתוך הצלחת בשביל השמש; יש סיפור של התינוקת, שהסבירה לו שבהליכה בדרך בתוך שדה הוא גזלן – הוא לא גזל את השדה, אבל מי שקדם לו גזל והוא תומך בו; אבל העיקר הוא הסיפור של התינוק. הוא הגיע לפרשת דרכים בה ישב תינוק, ילד יהודי, ושאל אותו באיזו דרך הולכים לעיר. התינוק הצביע על דרך אחת, ואמר שזו דרך קצרה וארוכה, והצביע על דרך שניה, ואמר שזו דרך ארוכה וקצרה. הוא חשב שהדרך הקצרה הכי טובה, הלך בה והגיע לגינות ופרדסים שסביב העיר בלי שום מבוא להכנס לעיר. הוא חזר אחורה, לתינוק, ושאל – 'למה סדרת אותי? למה אמרת לי שזו דרך קצרה?'. התינוק מסתכל עליו, 'אתה חכם – אמרתי קצרה וארוכה'. כלומר, נדמה בהתחלה שזו דרך קצרה, אבל בסוף מתברר שהיא ארוכה. לעומתה, הדרך השניה היא הפוכה, ארוכה וקצרה – בהתחלה נדמה שהיא ארוכה אבל בסוף היא הדרך הקצרה להגיע ליעד האמתי, להכנס לעיר פנימה. אחרי שהתינוק הזה ניצח אותו הוא הלך ונישק אותו על ראשו, ואמר "אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם מגדולכם ועד קטנכם".

העיר כאן היא "עיר אלהינו"[6] ולהכנס פנימה היינו להכנס לבית המקדש, ה"מגדל עז"[7] שבתוך העיר. השאלה היא איך להגיע פנימה. אדמו"ר הזקן אומר שהספר הזה הוא "בדרך ארוכה וקצרה". כלומר, הוא יותר מהחכמה הראשונה של חכימא דיהודאי, רבי יהושע בן חנניה. בפרקי אבות הרבי שלו, רבן יוחנן בן זכאי, אומר עליו "אשרי יולדתו"[8]. הוא בר-פלוגתא של רבי אליעזר הגדול, והלכה כמותו[9]. אם יש אחד שהלכה כמותו – "פרשת דרכים" לפי הפירוש של מר זוטרא – זהו דווקא רבי יהושע, וניצח אותו התינוק שיושב על פרשת דרכים ומצביע על שתיהן – ארוכה וקצרה וקצרה וארוכה.

יש לציין שבחז"ל הרעיון הזה מופיע במקומות שונים. במקום העיקרי קוראים לשתי הדרכים "דרך קצרה וארוכה" ו"דרך ארוכה וקצרה", וכך אדמו"ר הזקן בוחר לקרוא לדרכים בתניא. אבל יש מקום אחד שכתוב "דרך קרובה ורחוקה" ו"דרך רחוקה וקרובה"[10] ויש כמה מקומות בחז"ל שבמקום "ארוכה" כתוב "קוצים" ובמקום "קצרה" כתוב "מישור"[11] – צריך לבחור בין 'דרך הקוצים והמישור' ל'דרך המישור והקוצים'. מהי ה"דרך ארוכה וקצרה" של התניא? 'דרך הקוצים והמישור' – קודם אתה נכנס לתוך הקוצים, לכתחילה, אבל אחרי שאתה עובר את הקוצים (כאשר "כלו כל הקצים-הקוצים") אתה מגיע למישור. יש אחד שרוצה מיד את המישור, מיד את הדרך הקצרה – אבל בסוף הוא נשאר עם הקוצים. שה' יעזור לנו שנזכה להבין ולהכין את דרך הקוצים והמישור, שהיא הדרך הרחוקה והקרובה, והיא הדרך הארוכה והקצרה.

הדרך אל פנימיות היעד

כל זה סוגיא עיקרית של פרשת דרכים. במאמר חז"ל הזה ברור שפרשת דרכים אינה ה"ניצל מכולם", הסוף הטוב, אלא היא כמו שאנחנו מבינים בפשטות – בחירה ששייכת להתחלת הדרך. בפרשת דרכים צריך לבחור באיזו דרך אתה רוצה ללכת. אפילו שאתה חכם, ודאי רוצה טוב, יש חכם אחד שכאילו טועה ובוחר בדרך קצרה וארוכה במקום דרך ארוכה וקצרה, ואז הוא נתקע בחיצוניות – אף פעם לא חודר לפנימיות.

ידוע הפירוש המקובל בחב"ד ל"דרך ארוכה וקצרה": היעד הוא הלב, אבל אם הולכים ישר על היעד – רוצים ישר להתלהב – זו לא התלהבות פנימית אלא חיצונית. אז אף פעם לא נכנסים לפנימיות הלב, אלא נשארים רק בגינות ופרדסים שסביב פנימיות הלב. זו "דרך קצרה וארוכה" – ארוכה עד אין סוף, כי היא אף פעם לא מגיעה באמת ליעד. אבל "דרך ארוכה וקצרה" של התניא היא ארוכה בהתחלה – שצריך ללכת דרך השכל, דרך ההתבוננות. בהתחלה לא שמים דגש על הלב – אני עכשיו מתבונן, בשקט – אבל בסוף אלה מים שקטים שחודרים עמוק ודרך ההתבוננות אני כן מגיע ליעד, פנימיות הלב. זהו הפירוש המקובל ל"דרך ארוכה וקצרה" בתניא.

בספר מלכות ישראל – העוסק בתיקון המלכות, כללות הנושא שלנו – יש לנו הרבה פירושים מהי "דרך קצרה וארוכה" בכינון מלכות ישראל בארצנו הקדושה[1]. בעניני ציבור, הפירוש העיקרי שלנו שם הוא ש"דרך ארוכה וקצרה" היא הסדר של שלש מצוות הציבור[2] – "דרך ארוכה" מתחילה בהמלכת מלך (שנקרא "ריכא"), אחר כך הדרך "קצרה", 'קוצרת' ומכריתה את זרע עמלק, ורק אז אפשר להגיע לפנימיות של היעד ולבנות את בית המקדש.

סגולה ורפואה

לא נחזור כאן על כל הפירושים שלנו במלכות ישראל – כדאי לקרוא בספר – אבל כן על עקרון חשוב שמוסבר שם: כשהולכים ב"דרך קצרה וארוכה" הולכים ישירות אל היעד – הבעיה היא רק שאי אפשר להגיע אליו, אל הפנימיות שלו. כשהולכים ב"דרך ארוכה וקצרה" עושים 'עיקוף' – בשביל להגיע לפנימיות היעד צריכים בהתחלה קצת להתרחק. אם אני רוצה להגיע לפנימיות הלב אני צריך קודם לעבור דרך השכל ובעצם להתרחק בחיצוניות מהלב. "כל הדרכים בחזקת סכנה"[1] – בדרך הראשונה, הקצרה וארוכה, אני לא מגיע ליעד בכלל, אבל גם בדרך השניה, הארוכה וקצרה, אני יכול לשכוח את היעד ולהתקע באחת התחנות. לכן צריך איזו 'סגולה' שתשמור עלי ותזכיר לי את היעד. לדוגמה, הסגולה להגיע מהשכל לפנימיות הלב, ולא להתקע בשכל ולשכוח את הרגש, היא לתת הרבה צדקה. לכן אדמו"ר הזקן כל כך מאריך במעלות הצדקה בכל הספר, ובעיקר ב"אגרת הקדש" שבסופו.

במושגים של החסידות[2], "דרך קצרה וארוכה" היא תהליך של השתלשלות – תהליך ארוך, אפשר לומר אין-סופי, שתמיד נוגע רק בחיצוניות של הדברים (הפנימיות של התחתון מקבלת מהחיצוניות של העליון). "דרך ארוכה וקצרה" היא כבר בסוד ההתלבשות, בו יש מודעות לנשמה הפנימית של הדברים. אבל ה'סגולה' שמזכירה להגיע אל הפנימיות ולא להתבלבל היא כבר סוד ההשראה.

נזכיר עוד פירוש אחד: אנחנו מסבירים שם גם ש"ארוכה" מלשון ארוכה ורפואה ו"קצרה" מלשון קציר בארמית, שפירושו חולה. "דרך ארוכה וקצרה" היא הכח לרפאות את החולה. כולנו חולים, גם הצדיק בזמן הגלות הוא חולה – "חולת אהבה אני"[3]. הרפואה שלו היא "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"[4], אבל בינתים אנחנו חולים, וצריך לרפאות את החולי. "ארוכה" באה מפרצוף אריך אנפין, מהכתר. ה"קציר" (חולה) הוא מלשון קצר אפים, זעיר אנפין. כתוב "ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[5] – אריך צריך להשפיע לקציר (ז"א). "ארוכה וקצרה", אריך וקציר, הם גם "חד אריך וחד קציר"^נט – קו הימין-החסד וקו השמאל-הגבורה. צריך "לאכללא שמאלא בימינא"[6] – להכליל את השמאל בימין. זו דרך ארוכה וקצרה – להתחיל מ"חד אריך" ואז לכלול את ה"חד קציר", ואז מגיעים לתכל'ס, התכלית האמתית. בשביל לרפאות היום את עם ישראל מהמשבר-החולי שנמצאים בו צריך "דרך ארוכה וקצרה".

לנצח בדרך ארוכה וקצרה

מה אנחנו רוצים לומר ביחס לפרשת הדרכים שעם ישראל נמצא בה היום? המדינה נוקטת עד היום אך ורק בדרך קצרה. קודם כל שיהיה שקט בשטח – שזו 'מריחה', איזה תיקון קוסמטי, דרך "קצרה". גם היום, אם עכשיו לא גומרים את הנצחון במלחמה, באיזו דרך בוחרים? הציבור בוחר לכתחילה בדרך קצרה שהיא ארוכה מאד, כזו שבעצם אף פעם לא מגיעה ליעד האמתי. עד היום בחרו, שוב ושוב, בדרך קצרה וארוכה. יש עוד ביטוי שמשתמשים בו – שהכל 'כיבוי שרפות', בחיצוניות, הכל השקטה רגעית.

אבל היום, היות שזו תהא שנת פרשת דרכים, יש את ההזדמנות להגיע לציבור ולהסביר לו את ההבדל בין הדרך הקצרה והארוכה לבין הדרך שנדמית ארוכה – עכשיו הדרך הארוכה היא לנצח נצחון אמתי, נצחון שמתחבר לכניעה מוחלטת (או לפחות כניעה מאולצת), נצח והוד ביחד, כנ"ל^ג – אבל היא דרך קצרה. הכלל שאמרנו הוא די פשוט ומובן – הדרך הקצרה היא כאילו אני משיג משהו, אבל לא השגתי שום דבר בסופו של דבר. אנחנו רוצים את הדרך הארוכה וקצרה.

אמרנו שבשביל להצליח ללכת ב"דרך ארוכה וקצרה" ולהגיע אל היעד צריך גם 'סגולה' – השראה נכונה על הדרך. הסברנו בתחלת החדש^ט שאנחנו נמצאים בתקופה של 'אין', מעבר בין 'יש' ל'יש' במיוחד ביחס למלכות – המדינה-הצבור – ואז המלכות צריכה להיות "נקודה תחת היסוד"[1], לקבל השראה מ"צדיק יסוד עולם"[2]. זו ה'סגולה' שזקוקים לה היום כדי לבחור ב"דרך ארוכה וקצרה" וללכת בה בהצלחה. ביטוי פשוט ל"דרך ארוכה וקצרה" הוא דרך יסודית – צריכים לא להסתפק בפתרון נקודתי, מקומי וזמני אלא לעשות תיקון יסודי. התיקון היסודי שייך לתיקון היסוד, תיקון הברית[3] – ההשראה שמקבלים היא מה"צדיק יסוד עולם". אנחנו מסבירים[4] שה'חוש' של היסוד הוא סדר, "קדימה ואיחור", הוא יודע מה הסדר הנכון בו צריך לירות את החצים כדי לתקן את המציאות ומדריך ל"דרך ארוכה וקצרה".

הדרך למשיח

עד כאן הסברנו סוגיא שניה בה משתמשים בביטוי פרשת דרכים – באופן שהוא עיקר הפשט, הצורך לבחור בין שתי דרכים. ראינו פרשת דרכים בסוף הדרך, "ניצל מכולם", וזו פרשת דרכים בתחלת הדרך. יש מאמר חז"ל חשוב של פרשת דרכים שמדבר על אמצע הדרך[1] – בדין של עיר מקלט[2]:

רוצח בשגגה צריך לברוח לעיר מקלט והתורה אומרת "תכין לך הדרך"[3]. חז"ל מסבירים[4] שעל כל פרשת דרכים בארץ ישראל צריך לשים שלט עם סימן, עם חץ לכיוון עיר המקלט, שעליו כתוב "מקלט מקלט". השאלה הבולטת היא למה צריך לכתוב פעמיים מקלט, אבל ככה כתוב בחז"ל. כאן מאד ברור מה היעד של הדרך – היעד שלנו הוא להגיע לעיר מקלט. צריך להבין מהי עיר המקלט הזו. כולנו רוצחים בשוגג וצריך לנוס שמה – "והאלהים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה"[5]. כתוב[6] ש"שמה" אותיות משה – אפילו משה רבינו צריך לנוס לעיר מקלט.

למה כתוב פעמיים, "מקלט מקלט"? עיר מקלט היא התורה – "דברי תורה קולטין"[7] – והיהודי צריך להקלט בה (זהו הרמז של תורה בחדש אלול[8], ר"ת "אנה לידו ושמתי לך"[9], אבל הוא נכון בכלל). איפה עיר המקלט? בארץ ישראל, "אוירא דארץ ישראל מחכים"[10] (המשכה מחכמה להוד, כנ"ל). צריך להקלט כאן בתוך המקלט, עדיין מקיף, ואז צריך לקלוט את המקלט, שזו המשכה בפנימיות. כך אדמו"ר הזקן מסביר בתניא[11], שבדברי תורה יש יחוד נפלא שאין בשום דבר אחר – שאנחנו גם נקלטים-מוקפים בדברי התורה וגם קולטים-מקיפים אותם. גם זו דרך ארוכה וקצרה – קודם צריך להקלט במקיף, באויר, ואחר כך צריך לקלוט, לנשום את האויר, "כל הנשמה תהלל יה"[12], "על כל נשימה ונשימה" להלל את ה'[13].

כמה שוה "מקלט מקלט"? משיח. זהו רמז מובהק, כי על פי פשט לא צריך לכתוב פעמיים מקלט – די בפעם אחת, כנ"ל. אנחנו עכשיו על פרשת דרכים, בצומת[14], וצריך רק שנפקח את העינים ונראה את השלט עם החץ שאומר שצריך ללכת בדרך זו כדי להגיע ל"מקלט מקלט", להגיע למשיח, היעד האמתי. שוב, צריך להקלט ולקלוט – היחוד הנפלא שזוכה לו מי שלומד תורה, לומד תורה לשמה מתוך שמחה, "עבדו את הוי' בשמחה"[15].

דברי סיום

עד כאן שלשה דברים, קשורים אחד לשני, על השנה שלנו – תהא שנת פרשת דרכים. שנזכה לבחור בתחלת הדרך ב"דרך ארוכה וקצרה", שנהיה באמצע הדרך בהשראה של משיח – עם שלט בכל "פרשת דרכים" – ונגיע ל"פרשת דרכים" בה "ניצל מכולם". אם בוחרים בפרשת דרכים את הדרך הנכונה, "דרך ארוכה וקצרה", וחיים בהשראה של משיח – מבינים שלשם אנחנו הולכים – אז אפשר כבר להיות בטוח ש"ניצל מכולם", להרגיש כבר את השמחה של סוף הדרך.

כתוב "עם לבן גרתי ואחר עד עתה"[1] – כבר אחרנו קצת. צריך עכשיו להגיע לשיא, ארבע בבות של אדמו"ר הזקן. לפני כן, לפי הזמן – מבחינתי אפשר להאריך... לא יודע כמה יתנו לנו להאריך כאן – רוצים לנגן קודם כל את "מעין עולם הבא", גם יעד פשוט, שנגיע לעולם הבא בעולם הזה. לשם כך צריך לבחור את הדרך הנכונה. אמרנו שלא פשוט – שאפילו רבי יהושע בחר את הדרך הקצרה וארוכה בהתחלה.

נתחיל את "מעין עולם הבא" ואחר כך נגיע לשלש תנועות – של הבעל שם טוב, הרב המגיד ואדמו"ר הזקן – ולארבע בבות.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בעש"ט: "אַין מזל לישראל" – האין האלקי המהווה את המציאות הוא המזל של ישראל.
• מזל הגוים הוא 'יש', המתבטא בגאוה, ומזל ישראל הוא 'אין', המתבטא ביכולת שלנו להתבטל לה'.
• הרב המגיד: הצדיק הבטל לה' הוא ה"אין מזל לישראל" הממשיך את כל הברכות.
• אדה"ז: על ידי "זכות גדול" – מסירות נפש ועבודה מאומצת לקיום השליחות – מגיעים למעלה מהמזל.
• ענינו של אדמו"ר הזקן לתבוע עבודה בכח עצמו מכל יהודי – עד לגילוי היחידה, ניצוץ משיח שבו.

• בדורנו חייבים לרשת את "הידים ידי עשו" מכח "הקֹל קול יעקב".
• "הידים ידי עשו" הם בנין הכלים ואז תפקידנו להמשיך את האורות.
• פדיה בשלום דורשת קירוב של "רבים" – החל מהחסידים-החילים של הרבי, דרך ה'מתנגדים' הטובים והאוהדים ועד לקנאים החריפים שפועלים כנגד הרבי.
• המשיח בא מתוך מלחמה – וכל מלחמה יכולה להפוך למלחמה מתוכה יבוא המשיח.
• תכלית ה"כי ברבים היו עמדי" היא קירוב של "עמים רבים" ו"גוים רבים".
• את עמלק יש להשמיד ואת שאר הגוים יש לקרב.
• הפצת תורה לגוים מעוררת קטרוג גדול – כמו הקטרוג על הפצת החסידות בראשיתה – ונדרשת מסירות נפש לבטל את הקטרוג.
• ביאת המשיח תלויה בנצחון מלחמת-הקירוב של הגוים.
• על הגוים להכיר כי הם "אנוש" חלוש הזקוק לקירוב ותמיכה וישראל הם ה"אדם" השלם.
• תיקון הגוי הוא תודעת "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".
• אין להתפלל על הגאולה לפני זמנה, כדי לא להשחית פירות-בוסר, אך בימינו, שכבר הגיע הזמן, יש להתפלל להחשת התהליך, כדי שהפירות הבשלים לא יתקלקלו.
• עמלק משנה את שמו בכל דור – בדור הקודם קראו לו 'נאצי' והיום קוראים לו 'חמאס'.
• כל פעם ששרים "ואני אבטח בך" מחסלים מחבל חמאס.
• האויב – שהצליח באופן לא-טבעי לרעה – יונק את כוחו מעם ישראל.
• השיתוק והתרדמה שאחזו בעם ישראל בשמחת-תורה נבעו מיניקת האויב את הכח.
• כאשר עם ישראל חלש באמונה ובטחון בה' הוא נותן מקום ליניקת הקליפות.
• הבינוני נלחם אך לא מנצח ואילו הצדיק נלחם ומנצח.
• היום נדרשת עבודת "ועמך כֻלם צדיקים" – שכל החילים ינצחו את האויב בחיצוניות ובפנימיות.
• אין נצחון שלנו ללא כניעה והודאה של האויב.
• כניעה והודאה הן הזיק הראשון של אור 'המהפכה הרביעית'.
• הפסקת-אש איננה נצחון אלא רק הזדמנות לאויב להתעצם.
• נצחון ללא כניעה הוא כהוצאת זרע לבטלה.
• בעולם הזה כניעת האויב היא מתוך אילוץ ובימות המשיח היא מרצון.
• הנצחון על עמלק הוא תכלית בירור החכמות – קירוב ה"חכמה בגוים" ודחית ה"תורה בגוים".
• הנצחון הסופי הוא הנצחון על המות – נצחון שקשה לנו לתאר לעצמנו.

• תשפ"ד – תהא שנת פרשת דרכים.
• ה' מציב אותנו בפרשת דרכים – בכל רגע – ואומר "ובחרת בחיים".
• עם ישראל נמצא בפרשת דרכים וצריך לבחור מה לעשות ובמה להאמין – "דרך אמונה בחרתי".
• פרשת דרכים היא נקודת 'אין' בין 'יש' ל'יש'.
• יש לבחור בין "דרך צדיקים", דרך של ידיעת ה' ("יודע הוי'"), ל"דרך רשעים", דרך של אובדן ("תאבד").
• בהגעה לפרשת דרכים יש מתיחות ודריכות אך היא סימן טוב והזדמנות לגאולה.
• ממוצע התבות פרשת דרכים עולה "לב אדם יחשב דרכו".
• כשעומדים בפרשת דרכים צריך להתפלל לעזרת ה' וישועתו.
• ראשית התפלה היא ממקומו הנחות של האדם (דרך הרב המגיד) ובהמשכה מתרוממים וזוכים לבהירות שמתוכה מתפללים (דרך חב"ד) – "כל המקיים את התורה מעוני סופי לקיימה מעושר".
• בזכות בכיית לאה על פרשת דרכים היא נשאה ליעקב וממנה נולד משיח.
• רבקה אמנו היא סוד "אם הדרך" – ממנה מתפצלים יעקב ("דרך צדיקים") ועשו ("דרך רשעים").
• יש דרך בימין, בשמאל ובאמצע – ויש תלמיד חכם, מחפש אמת, שבוחר כל אחת מהדרכים.
• "תלמיד חכם ויום המיתה" היינו מי שזוכה להמית את עצמו-ישותו בלימוד התורה.
• בפרשת דרכים יש לבחור ב"דרך ארוכה וקצרה" ולא לטעות ב"דרך קצרה וארוכה".
• "דרך ארוכה וקצרה" מגיעה לפנימיות היעד ו"דרך קצרה וארוכה" נשארת תמיד בחיצוניות.
• "דרך ארוכה וקצרה" לבנין המקדש מתחילה בהעמדת מלך ומחית עמלק.
• כשהולכים ב"דרך ארוכה וקצרה" צריכים סגולה-השראה ששומרת בדרך ומזכירה את היעד.
• "דרך קצרה וארוכה" היא הרגעת השטח לטווח קצר שלעולם לא תגיע לנצחון אמתי. "דרך ארוכה וקצרה" היא חתירה לנצחון אמתי וכניעה אמתית של האויב.
• בשביל פתרון יסודי – "דרך ארוכה וקצרה" – צריך לקבל השראה מ"צדיק יסוד עולם".
• צריך להקלט ב"אוירא דארץ ישראל מחכים" ואז לקלוט-לנשום את האויר.
• בפרשת דרכים יש לפקוח את העינים ולראות את השלט "מקלט מקלט" – לזהות את הדרך למשיח.
• כשבוחרים בדרך הנכונה וצועדים בה בהשראה של משיח אפשר גם לשמוח בשמחת סוף הדרך.