בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (9)

ד"ה "מן המיצר קראתי י-ה" (9)

י"ב חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "ירוץ צדיק" – גילוי למעלה מסדר השתלשלות

"ירוץ צדיק" – המשכה ללא עיכוב עד מטה-מטה

למדנו שכאשר יש "רצוא" בהמשכת אלקות יש בו תוקף, להאיר גם את ה הספירות האחרונות של המלכות, ושכאשר הצדיק רץ – הוא רץ מהר, שהמשכת האור לתוך ה הספירות האחרונות של המלכות היא במהירות גדולה, שאין דבר שיכול לעמוד בפניה:

וזהו ירוץ צדיק שיהיו ב' הענינים הא' שיהיה הגילוי גם בה"ס האחרונות [של המלכות, שהוא יסביר שהן נקראות "הצמאה", כי אין שם גילוי אלקות, אז ב"ירוץ" יש תוקף של בעל תשובה להגיע גם ל-ה הספירות האחרונות.]

והב' הוא דכללות המשכת האורות הוא במהירות בלי שום מניעה ועיכוב [מי שרץ – רץ מהר. כלומר שהמשכת האור לתוך ה הספירות האחרונות היא במהירות גדולה, ולכן גם אין דבר שיכול לעמוד בפני האור. זו גם תכונה של רצון, שכתוב בו "אין לך דבר העומד בפני הרצון".  שני הדברים האלה שהוא אומר לגבי "ירוץ צדיק", שהוא יסביר לנו תיכף שהם בחינת רצון – שבעל תשובה הוא רצון וצדיק הוא תענוג – הם כנגד שני הדברים שכתובים ברצון, ש"אין תקיף כרצון" ולכן הוא מגיע למקום שדברים אחרים לא מגיעים ו"אין לך דבר העומד בפני הרצון" וממילא ההמשכה מהרצון היא מהירה, בלי שום מניעה ועיכוב.] דבסדר השתלשלות הרי יכול להיות עכבה אבל כאשר הגילוי מלמעלה מהשתלשלות [כאשר הגילוי בא מאריך, מכתר, מרצון, שלמעלה מסדר השתלשלות] אז אין שום עכבה וההמשכה היא במהירות,

המשכה ללא עיכוב – מעלת הקו האמצעי

אפשר להסביר בתורת הנפש, שלכל ספירה אחרי הכתר יש את האופן המיוחד שלה, אבל לכל ספירה חוץ מכתר יש ניגוד. כאשר החסד משפיע, ומגיע לגבורה, הגבורה מתנגדת. כך גם בחכמה – הבינה מעכבת את החכמה, עוצרת את ההברקה. כך מבואר בחסידות, שגם את ההברקה של החכמה צריך לברר – יכולה להיות פסולת בהברקה, והבינה עוצרת את החכמה כדי לברר אותה.

כך לכל ספירה יש את הניגוד שלה ולכן ההמשכה של האור מתעכבת. מה שאין כן בכתר, שלמעלה מכל הניגודים או הגדרים הפרטיים של הספירות, ולכן אין לו מתנגד, ואפילו אם יש לו מתנגד הוא מבטל אותו כי "אין תקיף כרצון" וממילא "אין דבר העומד בפני הרצון".

אם נסביר כך, שבכל השפעה של סדר השתלשלות יש עכבה, גם הרווחנו עוד משהו: לפעמים כתוב שהמשכה בדרך קו האמצעי היא גם "עד מהרה ירוץ דברו" – אין לו עכבה. כלומר, שלא רק למה שבא מלמעלה מסדר השתלשלות, מהכתר, אין עכבה – אלא גם למה שבא מהדעת או התפארת או היסוד. לפי ההסבר שלנו כעת זה יוצא טוב, כי לקו האמצעי אין כל כך מנגד. למה שבא מימין יש התנגדות משמאל ולהיפך – כל עכבה היא כדי למתן את מה שבא מהימין, לעכב עד שיסתדר והשפע ימשיך לרדת. כך לגבי בני אדם, יש טיפוס של חסד וכשהוא פוגש את החבר שלו, טיפוס של גבורה, יש אינטראקציה שמעכבת. אם שניהם צדיקים הם יסתדרו בסוף, אבל יש עכבה.

"כל עכבה לטובה"

הרווחנו מזה עוד ענין: יש מאמר ש"כל עכבה לטובה". הרבי מביא זאת כדבר נכון, אך שלא יודע את מקורו – הוא אומר שלא מצא מקור (אולי היום אפשר למצוא). לפי זה, אם עכבה היא כדי להגיע לאיזון – יש לעכבה מטרה, היא בשביל איזון, מתקלא, תיקון – אז יש בה טובה. רוצים שהצדדים יגיעו להסכמה ואז השפע יגיע הלאה.

כך גם לגבי תיקון המדינה – צריך לתקן מהר, שבעל תשובה ימשיך אור מלמעלה מסדר השתלשלות. אבל באמת אם יש רעיונות שצריכים לברר וללבן, שיהיה – כמו שהרבי אומר – באופן המתקבל, אז גם צריך קצת זמן עד שמסתדרים אחד עם השני.

עד כאן לגבי הווארט הזה שמה שלמעלה מסדר השתלשלות אין בו עכבה, ממילא הוא יורד מהר, ואז "עד מהרה ירוץ" –וכל זאת כי הצדיק-היסוד מקבל מהכתר, למעלה מסדר השתלשלות.

[מה המקור של "אין דבר העומד בפני הרצון"?]. צריך למצוא, אך לזה יש מקור[ב] – זה מאמר מוכר יחסית –  ויותר צריך למצוא מקור ל"אין לך תקיף כרצון". במאמר מוסגר לגמרי, הרבה פתגמים יפים – גם שהרבי הריי"צ אוהב – באים מהספר "מבחר הפנינים", שמצוטט כ"אמר החכם". הרבי ר' בונים אמר ש'החכם' היה הוא בגלגול קודם. [בספר הגלגולים כתוב שרבינו ידעיה הפניני היה מתנגד גדול לקבלה]. לא פשוט שהוא המחבר של הספר.

[למה לומר שההמשכה המדוברת היא מעל סדר השתלשלות, ולא לומר שההמשכה המדוברת היא מקו האמצעי?] יש משהו בכל קו האמצעי, שהוא "בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה", שמגיע למעלה מסדר השתלשלות וממשיך ישר בלי עכבה. [גם בספירות עצמן יש דרך מעבר ויש דרך התלבשות, אז יתכן שמשהו עובר בלי להתעכב]. צריך להבין אם דרך מעבר מגיע גם מלמעלה מסדר השתלשלות, להבין מה ההבדל בין דרך מעבר לדרך התלבשות.

ב. "ירוץ צדיק" מתוך רצון פנימי

"רצוא" ברצון

וזהו דגם בהמשכה מלמעלה שייך ענין פירוש רצוא [כל החידוש שלו שבדרך כלל "רצוא" מלמטה למעלה ו"שוב" מלמעלה למטה, אבל כאן, באורות ביחס לכלים, היחס הפוך ה"רצוא" מלמעלה למטה וה"שוב" מלמטה למעלה, על דרך הפסוק "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב",] שהוא המרוצה והגילוי,

ובעומק יותר [שבעצם כבר אמרנו אותו] הנה הרצוא דפירושו המשכה אין זה שהוא גילוי במרוצה בלבד [לא רק שיש בטבעו לרוץ מהר ובהתגברות, כטבע עצמי שלו, שלא מתייחס למקבל, ליעד שלו,] אלא דפירוש רצוא לשון רצון [מה הוא רוצה לומר?] שהרי המשכת האור בהכלי הוא בבחינת רצון האור [ה"רצוא" מגלה את הרצון הפנימי של האור עצמו, שהאור רוצה מאד להגיע ולחדור לתוך הכלי.], וכידוע דכל השפעה [אמתית] אי אפשר להיות בדרך הכרח [לא בדרך כפיה, השפעה אמתית היא לא בדרך אתכפיא. אם אתה לא רוצה להשפיע ומחייבים אותך להשפיע זו לא השפעה אמתית.] דכאשר ההשפעה הוא בדרך הכרח אז הצמצום הוא שמעלים לגמרי [כאן הוא אומר ווארט מאד יפה, נקרא את הכל:], היינו שאין כוונת הצמצום בשביל הגילוי כי אם להעלים ולהסתיר, ורק דכאשר בהאור יש בו רצון להאיר בהכלי הנה אז הוא השפעה מסודרת,

כאן הוא אמר דבר גדול. קודם כל, נחזור רגע: הוא אמר שבא להסביר בעומק יותר מקודם, והעומק הוא שהריצה של ה"רצוא" שלמעלה מסדר השתלשלות – שהוא תקיף ומגיע עד ל-ה ספירות התחתונות של המלכות, והוא גם מהיר ושום דבר לא עומד בפניו – מביעה רצון פנימי, הריצה נובעת מכך שהמשפיע באמת מאד רוצה להשפיע אל תוך הכלי.

השפעה ברצון – רחמים (לעומת חסד)

מה הכוונה? כמו שהתחלנו להסביר, הרצון להשפיע לתוך הכלי הוא ההבדל בין חסד לרחמים בכל מקום. חסד הוא גם רצון להשפיע, אבל הוא רצון להשפיע בלי להרגיש את המקבל, כלומר, בלי להרגיש שהוא רוצה להשפיע דווקא לכלי המסוים הזה. שוב, יש בחסד כח – חסד זה טבע להוציא, להשפיע, לתת, לפזר. אפילו שהשפע לא תמיד מגיע ליעד מסוים, או ליעד רצוי ומכוון, העיקר שהוא מפוזר לזולת. אבל רחמים הם על מישהו ספציפי, מסוים.

רחמים הם דאגה – הוא דואג שהשפע יגיע למישהו מסוים, ושהמקבל יעכל טוב את השפע. אחרת ההשפעה לא שוה לו – אם ההשפעה לא מגיעה ליעד, או שמגיעה ליעד אבל הוא לא יודע לקבל תועלת מהשפע, המשפיע יוצא מתוסכל. אבל בחסד, ברגע שהוא נתן הוא לא בודק מה בדיוק קרה עם השפע שלו – הוא נותן.

ההבדל בין החסד לרחמנות הוא גם הסבר מה הכוונה ברצון הפנימי של ה"רצוא" – שהוא לא רק כח טבעי לרדת, אלא שרוצה מאד להשפיע בתוך הכלי הספציפי הזה. כל כך למה? כעת יסביר לנו, כי הוא מכיר שיש שרש יותר גבוה בכלי בפני עצמו. בכל אופן, הוא רוצה להשפיע בתוך הכלי.

מהלך השפעה מהקו האמצעי – רצון-בחירה-רחמים-השפעה

ההבנה שהרצון להשפיע כאן נובע מרחמנות עוזרת לנו להבין יותר טוב את מה שאמרנו שהשפע המדובר כאן הוא מהקו האמצעי. חסד הוא קו ימין, וכנגדו יש קו שמאל, קו של התנגדות למי שסתם רוצה לתת ולפזר. השמאל טוען שההשפעה היא סתם בזבוז – הגבורה אומרת לחסד שהוא מבזבז. אבל רחמים הם מכוונים, היינו שיש כלי מסוים ויש סבה לתת לו – כי רחמנות על הכלי הזה (או הסבה היותר פנימית, שיש לו מקור גבוה מהאור). הרחמנות מגדירה את השפע כשפע שבא מהקו האמצעי, וממילא "עד מהרה ירוץ דברו", עד לקצה התחתון, עד לספירות התחתונות של המלכות.

[לכאורה האור, במדרגה של הכלי, מחפש את עצמו להתאחד עם הכלי. יש צד שהחיבור הוא לא מתוך הדאגה לטובת הכלי.] נכון, אמרתי כרגע שיש שני צדדים. מצד אחד יש רחמנות על הכלי, ומתוך רחמנות האור רוצה למלא את הכלי (שהשפע יתקבל בפנימיותו). אך למה בוחר בכלי הזה? כי יש לו שרש גבוה ממנו, אז ממילא גם קצת דואג לעצמו – הוא רוצה להתייחד עם מה שגבוה ממנו, לכן בוחר בכלי זה דווקא.

ברחמים, בקו האמצעי, יש בחירה – הדעת. יש כתר, שהוא הרצון, ויש דעת, שהיא הבחירה. למה הוא בוחר בכלי הזה דווקא? למה הוא אוהב אותו ובוחר בו? הבחירה היא ב-ה חסדים שבדעת – בוחר בו ואוהב אותו כי שרשו יותר גבוה. אבל אחר כך הוא מרחם עליו – רחמים הם כבר תפארת. כל המהלך הוא בספירות של הקו האמצעי – תוקף הרצון בכתר, באריך; הבחירה בדעת; הרחמנות בתפארת; ואחר כך היסוד, "בו ירוץ צדיק ונשגב", הוא המבצע, הצינור שמנתב את השפע הישר לתוך היעד.

צמצום חיובי והשפעה מסודרת – רק בהשפעה מתוך רצון

בכל אופן, עדיין לא אמרנו כאן את עיקר החידוש שלו. הוא אומר שאם מישהו משפיע מתוך הכרח תהיה בעיה בצמצום. בכל השפעה צריך להיות צמצום. כמו במשל המגיד מרב ותלמיד – המשל הכללי לכל סדר השתלשלות – שאם הרב רוצה להשפיע לתלמיד הוא צריך לצמצם את שכלו כדי למצוא נקודת מוצא של שכל שמתאימה להתחיל להשפיע לתלמיד, ואחר כך מתוך נקודת המוצא הזו אפשר להתרחב.

תמיד צריך צמצום כדי להתחיל את ההשפעה, והוא אומר כאן דבר עמוק מאד: אם אתה מוכרח להשפיע – שמישהו נותן לך מכה בראש שתשפיע, או שאתה משפיע מתוך קבלת עול, מתוך אתכפיא – אז הצמצום ההכרחי בהתחלה יגרום לצמצם את פנימיות הכוונה של ההשפעה ולכן השפע לא יגיע. גם אם אני משפיע מתוך רצון, שכיף לי להשפיע, אני עושה צמצום – אבל זה צמצום של ריכוז.

יש צמצום של סילוק ויש צמצום של ריכוז. אם אני עושה צמצום כי אני רוצה להשפיע מתחולל צמצום של ריכוז. אז הצמצום גם עושה לי סדר – מלה שהרבי הריי"צ מאד אוהב. אנחנו מסבירים שהיסוד הוא צינור צד שמסדר את השפע כמו שאם נשים גולות בצינור צר הן תצאנה אחת אחרי השניה, לפי סדר. אם אין את הכח של היסוד או שלא יצא שום דבר או שיצא מפוזר בלי סדר. לכך הוא מתכוון ב"השפעה מסודרת". סדר הוא בעצם ביטוי שמקביל לתיקון הברית. ביסוד יש צמצום – אמרנו שיש צמצום בשרש ויש גם צמצום בסוף, כמו שאתה מאכיל משהו לתינוק, למקבל שאין לו כלים לקבל הרבה מאד בבת אחת. הצמצום עושה השפעה מסודרת – אם הוא צמצום מרצון. אבל אם הצמצום נובע מכפיה, כלומר שכל ההשפעה היא בכפיה, הצמצום נהפך לסילוק. הצמצום מעמיד מסך, והפנימיות בכלל לא עוברת. זה משהו מאד יפה, נקרא אותו עוד פעם:

וכידוע דכל השפעה אי אפשר להיות בדרך הכרח [מה הכוונה אי אפשר להיות? כן אפשר להיות, אבל זו לא השפעה אמתית.] דכאשר ההשפעה הוא בדרך הכרח אז הצמצום [שחייב להיות בכל השפעה] הוא שמעלים לגמרי [מה הכוונה? בכל אופן אמרת 'השפעה בדרך הכרח', יש השפעה, אז מה הכוונה מעלים לגמרי? את הפנימיות, את העצמיות.], היינו שאין כוונת הצמצום בשביל הגילוי כי אם להעלים ולהסתיר, ורק דכאשר בהאור יש בו רצון להאיר בהכלי הנה אז הוא השפעה מסודרת,

סוג המושפעים

הדוגמה היא שרב מלמד מתוך הכרח. יש כזה דבר שרב מלמד מתוך הכרח? זה הציור. [רב מטעם] לרב מטעם יתכן שיש הרבה כיף. מלמד שמקבל משכורת, צריך לפרנס את הבית.

יש מהרבי מכתבים – לכל רב, וכאן שייך לכל אברך שהולך להעביר שיעור – שאם אתה מעביר שיעור לתלמידים שלא שייכים לך זו בעיה. יש ביטוי 'סוג המושפעים' (הרבי אמר זאת בכמה ואריציות), וכל אחד צריך למצוא את סוג המושפעים ששייך לו. אם אתה נמצא בסיטואציה שאתה חייב להעביר שיעור לאנשים שלא שייכים לך, לדבר על אזנים לא קשובות בלשון הזהר, וכל הדבר הוא קצת בהכרח, אז הצמצום שאתה עושה פשוט מעלים את כל השפע. אז יש אותיות, הרב אומר מילים, אבל האור הפנימי לא עובר. לדאבוננו זה מה שקורה בהרבה מאד שיעורי תורה, כמו שאומרים שכל הלימוד הוא רק דקלום, אבל הפנימיות לא עוברת, כי הצמצום של הרב, היות שההשפעה בהכרח, מעלים ומסתיר לגמרי את השפע, צמצום בדרך סילוק.

[יתכן שהוא מאמין במה שהוא אומר, אבל לא חי אותו?] כל סיבה שהוא כאילו מוכרח להשפיע, הוא לא רוצה – הוא רוצה לעשות משהו אחר. [יותר מעלים ומסתיר מאשר אם לא היה משפיע כלל, או שרק לענין השפעה זו?]. רק לענין השפעה זו.

[החשק להשפיע נובע מהכרה בשרש המקבל, וזה סוג המקבלים – שמזהים שהם למעלה ממני?] כן. למה כל כך אהבתי את שכם? כי היו שם תלמידים – ישראל אריאל ועוד כמה – שהרגשתי שהשרש שלהם למעלה מהשרש שלי. בחרתי בהם, היה לי המון כיף – זה הציור של השפעה. [מה הציור של ההרגשה הזו?] מה שאמרתי כעת – שיש חבר'ה שכדאי ללמד אותם, שיש ילדים שאתה מיד מרגיש את הפוטנציאל.

לימוד מכני ולא מסודר

יש עוד משל היום – שלומדים רק כדי לעבור מבחן. גם התלמיד בהכרח וגם הרב בהכרח. הרב יודע שרק חייב להעביר את החומר כדי שהתלמיד יצליח בבגרות, אז לשניהם כל הסיטואציה היא הכרח. אם הלימוד נובע מהכרח – זו לא העברת אור, השפע הפנימי לא עובר. הלימוד חיצוני לגמרי, צמצום שמסתיר ומעלים. בגדול, זו הבעיה כאן – ובכל העולם – של כל מערכת החינוך. למה החינוך לא טוב? כי הכל הכרח. אפשר לומר שהמלה הכרח כמעט זהה למלה מכני. ברגע שחינוך, שאמור להיות משהו מאד פנימי, הופך להיות פעולה מכנית – אז הצמצום הוא סילוק הפנימיות.

גם מה שיוצא לא יוצא בצורה מסודרת – זה עוד ווארט, מאד חשוב. יש פה שני ווארטים, שהצמצום מעלים ושההשפעה לא מסודרת. סדר שייך לספירת היסוד, לכן גם מתחיל ב-סד – סד של סדר הוא אותו סד של יסוד, שכתוב שמקבל מה-סד של חסד. סד הוא סוד – סוד שמתחיל מהחסד, אבל כל החסדים מתקבצים ונמשכים דרך היסוד, וביסוד החסדים מסודרים, אחד אחרי השני. כך בדיוק כתוב בכתבי האריז"ל, שהיסוד מסדר את החסדים על מנת להשפיע אותם למלכות.

[כשהשפע אינו ברצון הוא לא מרוה את הצמאון?] הוא לא מגיע למקום הצמאון ולכן לא מרוה אותו. [האם הנקודה שיוצאת היא כל פעם מתאימה למושפע, או שכאשר המשפיע לא מוצא את הנקודה הנכונה יש הכרח בהשפעה, כי היא נסיון להשפיע בכח משהו לא נכון?] כן, אם המשפיע לא מוצא את הנקודה הנכונה זה יוצר תסכול, סוגר אותו, וגם יוצא בלאגן. גם מעלים וגם לא מסודר – שני דברים הוא אומר כאן. [חוסר הסדר גורם להעלם?) הוא אומר שהא בהא תליא.

אני שוב מדגיש שהרבי הקודם מאד אהב סדר. הוא אמר שפנימי הוא מסודר. זה הגדר של פנימי, ופנימי הוא השבח הכי גדול של חסיד – הגדר שלו שהוא מסודר, שיושב כאן בדיוק בשמונה וחצי עם תפלין על הראש...

השפעה ברצון – השפעה שיש בה תענוג

וטעם הדבר מפני מה יש ברצון האור להשפיע בהכלי הוא מפני ששרש הכלי קדום אל האור ויש בו כח עליון יותר, ועל כן על ידי שנרגש בהאור שרש ומקור הכלי הרי הוא רוצה להשפיע בהכלי [יש לו רצון אמתי, ואז הוא משפיע בפנימיות],

הוא לא כותב כאן, אבל אם יש לו רצון אמתי להשפיע יש לו גם חשק. כאן מבדילים בין הרצון של בעל תשובה לתענוג של צדיק, בתחלת הפרק הוא אמר שגדול התענוג שבא על ידי הרצון. כאן פשוט שאם הוא מאד רוצה להשפיע יש לו המון חשק, ואז ברגע שמשפיע בפועל הוא מתמלא תענוג. הוא לא נשאר רק עם רצון – כאן מדובר על רצון שכולו כיף, אחרת זה לא רצון.

כל זמן שהוא רוצה ולא הצליח להשפיע הוא במיצר, כי רוצה להשפיע – בגלל החוש שיש לו בתלמיד, החוש שאומר שתלמידו גבוה ממנו – אבל תוך כדי שהוא משפיע יש לו המון כיף. הכיף הוא לפי הרצון – כמה שיש לו רצון כך יש לו תענוג. מן המצר ממש אל המרחב, הכל בדרך של "רצוא".

כל הווארט שכדי להשפיע צריך רצון ותענוג – בתניא, באגרת הקדש טו, הוא מדגיש את התענוג. כשהוא מסביר את הספירות הוא אומר שהמקובלים המשילו את ההשפעה לזיווג זכר ונקבה, כי ביסוד לפי התענוג כך ריבוי הזרע. שם הוא לא כותב רצון, אלא רק תענוג – שכמה שיותר תענוג יש לך בהשפעה כך יש יותר השפעה. התענוג מרבה את הזרע.

[אפשר להגיד אחרת, שפה האור מרגיש את הכוונה להיות לו יתברך דירה בתחתונים, אז הוא עושה זאת בקבלת עול אך ברצון כי יש כוונה פנימית?] בדיוק ביחס לכך הוא אומר – שלא מדובר ברצון של קבלת עול אלא ברצון בכיף. הרצון הוא משהו טבעי אצלו, להשלים את הכוונה – הוא לא חושב על הרצון. כמו בתניא, במשל האב והבן – האב רוצה להשפיע לבן, וכמה שיש לו תענוג בהשפעה, והבן הוא כלי לקבל, כך יש ריבוי זרע. כאן מדובר על רצון שכולו ספוג תענוג.

מה שאמרנו הרגע, שאם הרצון כאן אינו תענוג – הוא נקרא הכרח. רצון שאינו תענוג, בהקשר הזה, הוא בכלל לא רצון – רצון היינו שיש לו כיף בזה. לכן בתניא הוא לא אומר כמה שיש יותר רצון אלא כמה שיש יותר תענוג. התענוג לא חייב להיות משהו מושכל, שהוא חושב על התענוג, אבל הוא מרגיש.

עיקר ה"רצוא ושוב" במלכות

וזהו דהרצוא שהוא המשכת האור הוא לשון רצון שרוצה להיות נמשך ולהאיר, ונמצא שהרצוא ושוב של האור הוא שהרצוא הוא בבחינת המשכה והשוב הוא בבחינת עליה והסתלקות, והרי זה להיפך מהרצוא ושוב שבכלים, אבל באמת הנה זהו רק בהאור ביחס אל הכלים [כאן מסכם מה שכבר הסברנו בהתחלה.] היינו בכללות האור שהוא חיות להחיות הנה באור זה הנה הרצוא הוא המשכה והשוב עליה אבל לגבי למעלה דהיינו לגבי שרשו ומקורו [של האור בעצמו, אז גם אצל האור] הוא גם כן בבחינת רצוא ושוב כמו בהכלים שהרצוא הוא בבחינת עליה והסתלקות והשוב הוא בחינת המשכה,

[כעת הוא מביא את הפסוק "למען יזמרך כבוד ולא ידֹם", הוא מביא דווקא את הפסוק הזה כי בהמשך הוא יסביר שעיקר ה"רצוא ושוב" באור הוא במלכות. זו נקודה מאד חשובה, שכל עבודת בעל תשובה שנעשה צדיק קשורה למלכות – כל מה שדברנו עליו הוא תיקון המלכות. לכן מביא את הפסוק הזה, שמדבר במלכות. המלכות כל הזמן משתוקקת לעלות לשרש, לאצילות:] כמו שכתוב למען יזמרך כבוד ולא ידום ואיתא בזהר דנהורא תתאה [המלכות, המאור התחתון] קארי תדיר [מזמרת, קוראת תמיד] לנהורא עילאה [הז"א] ולא שכיך ["ולא ידום"] דבחינת מלכות שיורדת להוות ולהחיות עולמות בי"ע היא תמיד בבחינת רצוא לעלות למעלה [אם כן היא באותו כיוון של הכלים, הנשמות והנבראים (שלש המדרגות שהזכיר).

(אבל מלכות דאצילות יורדת, איך היא עולה?). לכן היא עולה – ז"א לא יורד והיא כן יורדת, ולכן היא מתגעגעת לבעלה. (מה מכריח אותה לרדת?) כמו "לכי ומעטי את עצמך". לא רק שיורדת להוות, אלא שהיא בגלות בעולמות התחתונים, לכן רוצה לצאת. ירידת המלכות היא בסוד מיעוט הירח – מהסודות הראשונים של הקבלה. היות שירדה למטה בגלות יש לה "רצוא" מלמטה למעלה (וכשעולה בדרך ממילא כולם עולים איתה), ואחר כך מה שהיא שבה למציאות זה ה"שוב". (ה"רצוא" הוא אחרי הירידה למטה?). כן, מכיון שכעת היא למטה, רחוקה מבעלה, יש לה "רצוא" אדיר. ה"רצוא" מלמעלה למטה ספוג תענוג מהרגע הראשון, אבל ה"רצוא" של המלכות מלמטה למעלה בדיוק להיפך – בלי שום סיפוק. אחר כך יהיה סיפוק ב"שוב". זה ה"רצוא" הרגיל, של בעל תשובה, שרק רוצה לצאת – "אסורה מכאן להתקרב לשם", לחזור לשרש. בחינת מלכות שיורדת לבי"ע – זו רק סיבת ה"רצוא", זה עוד לא ה"שוב".

וכעת מוסיף עוד משהו:] דעל ידי זה נעשה גם כן הרצוא בחיות המרכבה [אם המלכות מחיה ומהוה ומקיימת הכל, ברגע שהיא מתחילה לרוץ – לצאת מהגלות – היא סוחבת אחריה את כל הנבראים.] היינו שעל ידי זה שהיא מתהלכת בהם [כלשון הפסוק] בבחינת רצוא נעשה הרצוא גם בחיות המרכבה וכמבואר בזהר דרכ"ט ע"ב דכד סלקא דא כולהו סלקי אבתרא [כאשר היא עולה כולם עולים אחריה.], דזהו דכתיב בתולות אחריה רעותיה מובאות לך שהם היכלות דבריאה והיינו דהן חיות המרכבה והן הנשמות הנה כולם הם בבחינת רצוא על ידי הרצוא דספירת המלכות.

קיצור האות

קיצור. יבאר דשני סוגי עבודה בהתנועות דמיצר ומרחב הם ב' אופני עבודה דצדיקים עיקרם תענוג ובעלי תשובה עיקרם רצון, רצוא מיצר שוב מרחב, ויש יתרון בהמרחב דשוב שבא ע"י המיצר דרצוא [שאז יש תוקף, ולא רק נועם], ויבאר דעיקר רצוא ושוב הוא בהאור הרצוא היא המשכה [מלמעלה למטה] והשוב עליה, היפך הרצוא ושוב דכלים, ונשמות [וגם נבראים, כמו שאמר בתוך המאמר], ש[אצל הכלים והנשמות ]הרצוא עליה והשוב המשכה, ויסביר דרצוא [של האור לכלי, הפוך מתמיד, יש בו שלשה דברים:] א) המשכה ב) רצון ג) מרוצה [בלי שום מניעה ועיכוב], ומסתייע ממגדול עוז ומסיק דזהו רק לגבי הכלים בלבד [שה"רצוא" מלמעלה למטה וה"שוב" מלמטה למעלה, אבל לגבי השרש האור הוא בדיוק כמו הכלי, ש"נהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה"].

עיקר החידוש של הפרק הזה הוא התבוננות שיש בה שני פסוקים. אנחנו אוהבים לסכם לצורך ההתבוננות. יש כאן התבוננות בפסוק "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב" – "רצוא ושוב" של המשכה והעלאה. והפסוק השני, יותר פנימי, "למען יזמרך כבוד ולא ידם הוי' אלהי לעולם אודך", "רצוא ושוב" כמו בכלים, עליה למעלה וירידה למטה (ה"שוב" שהוא כלל לא הסביר כאן).

[מצד אחד ההשפעה למטה היא ברצון, ומצד שני מוסבר ש"על כרחך אתה חי". איך יתכן? כנראה שהאור רואה את הכוונה הפנימית של הכלים, זה ה"על כרחך", שהתכלית היא דירה בתחתונים, והתענוג שלו לקיים זאת.]. התכל'ס היא התענוג – התענוג הטבעי. ודאי שיש "על כרחך אתה חי", כמו שהוא מסביר בתניא, אבל בכל אופן ההשפעה לא צריכה להיות בהכרח אלא בכיף.