1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (10)

ד"ה "מן המיצר קראתי י-ה" (10)

י"ג חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. כח העליה של המלכות (השלמת אות ב)

מעלת תנועת המלכות על תנועת היסוד

בסוף הפרק הקודם, פרק ב, סכמנו שיש שני פסוקים שהרבי מתבונן בהם. אחד הוא "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב", שהצדיק-היסוד רץ מלמעלה למטה להשפיע במלכות מתוך הכרתו ששרש המלכות יותר גבוה ממנו. אחר כך הוא מביא את הפסוק "למען יזמרך כבוד ולא ידום", שהוא מה שהמלכות שירדה למטה לעולמות התחתונים משתוקקת ורצה בכל כחה לצאת מהגלות שלה ולחזור ולהתייחד עם ז"א בעלה.

הוא אומר שהמדרגה הזו, השניה, יותר גבוהה מדרגת ה"רצוא" מלמעלה למטה. כמו שהסברנו, ה"רצוא" מלמעלה למטה וה"שוב" מלמטה למעלה הוא כנגד מדרגת החיה שבנפש, ואילו ה"רצוא" מלמטה למעלה ("קארי תדיר ולא שכיח") וה"שוב" למציאות הוא כנגד מדרגת היחידה. זה חידוש, כי על פי פשט תנועת היסוד היא למעלה מתנועת המלכות, ואף על פי כן הוא אומר שה"רצוא ושוב" של המלכות הוא בדרגה יותר גבוהה, והוא באותו כיוון של תנועת הכלים והנבראים והנשמות בכל העולמות.

הנקבה – פנימיות הזכר

אפשר להסביר שיש משהו פנימי יותר במלכות מביסוד על פי דרוש אדמו"ר הזקן על הפסוק "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד", שהאפיה בתנור "אחד" היא התבוננות ב"הוי' אחד". שם הוא מסביר כלל גדול, שהפנימיות של כל הספירות היא בחינת נוקבא, מה שעולה למעלה לקבל, ואילו החיצוניות של כל הספירות היא בחינת הזכר, שיורד למטה להשפיע. גם כאן, אפשר להסביר שאף על פי שהיסוד יותר גבוה, הוא זכר, והתנועה שלו היא "ירידה צורך עליה", ואילו המלכות היא נקבה, והתנועה שלה "עליה צורך ירידה" – הייתי חושב שהזכר יותר גבוה, אבל לפי הכלל הגדול של אדמו"ר הזקן הנוקבא היא יותר פנימית מהזכר, הנוקבא היא השאיפה לעלות לשרש.

מכאן עולה גם הסבר משהו שהעלו אתמול, שמצד אחד הוא אומר שהיסוד רוצה עם כל הכח להשפיע למטה, אבל הרי כתוב "בעל כרחך אתה חי" – שיש בחינה שבשביל לחיות צריך כורח, כל ירידת הנשמה לגוף היא בבחינת "בעל כרחך אתה נולד" ועוד לפני כן "בעל כרחך אתה נוצר", ירידת הנשמה לגוף היא בעל כרחך, יש בה ממד של העלם והסתר.

איך ה"בעל כרחך אתה חי" מסתדר יחד עם הרצון לרדת למטה? צריך לומר שגם ביסוד – שרץ למטה בכל הכח – יש משהו בפנימיותו, שרש המלכות שבו, בחינת הנוקבא שבו, שהוא שואף למעלה, ומצד הפנימיות ההשפעה היא "בעל כרחך". היסוד רוצה, ויודע את מעלת התחתון, אבל על פי כן יש בו – כמו בכל מדרגה – ענין של "נהורא תתאה קארי תדיר ולא שכיח".

המלכות מעלה עימה את כל סביבותיה

עוד הבהרה לגבי אתמול: בסוף הוא מביא את הפסוק "בתולות אחריה רעותיה מובאות לך" כדי לומר שכאשר המלכות עולה גם כל הנבראים והנשמות שמסביב עולים יחד איתה. לעניננו, אפשר לעשות מזה משהו מאד מעשי:

הדור שלנו הוא דור של תשובה והשינוי במציאות שלנו יהיה על ידי בעלי התשובה, כמו שמסבירים תמיד. אם אתה יכול לתפוס איזה בעל תשובה שהוא יחסית נשמה כללית, כמו המלכות ביחס למה שמסביבה, אתה מעלה עוד נשמות שקשורות אליו. הנשמה הכללית של הדור היא הרבי, אבל באופן יחסי כל אחד יכול להיות נשמה כללית ביחס לנשמות שסביבו, שהן מהשרש שלו. כמו בסיפורי הבעל שם טוב, שהתלמידים תפסו איזה דג שמן, מישהו מיוחד.

מה זה לצאת מהגלות? כמו אחד שתפוס במנטליות של אמונה בממסד, אם אתה יכול לתפוס אותו ולהוציא אותו מהגלות שלו – בדרך ממילא המון נשמות עולות איתו יחד. זה רק חומר למחשבה – צריך לקרב את כולם, אבל מצליחים לתפוס איזה דג שמן ולהוציא אותו, בדרך ממילא, כמו מגנט, הוא מושך איתו המון נשמות שעולות איתו יחד. [כמו אורי זהר, שכאשר חזר עשה הרבה מתקרבים?] כן, מישהו שמקרב הרבה אנשים, כל אחד לפי מדת הנשמה הכללית שלו. חשוב לדעת שכל אחד הוא נשמה כללית במדה כזו או אחרת. קשור גם למה שדברנו אתמול, שנמשכים ללמד כאשר מרגישים שהתלמידים גבוהים מהרב, ככה הרב מרגיש, או לפחות צריך להרגיש.

ב. צמאון המלכות

רויה וצמאון – אין סוף וסוף

ממשיכים לאות ג:

והנה להיות דעיקר תוקף הרצוא הוא בספירת המלכות [וכעת הוספנו שבפנימיות כל הספירות יש בחינת מלכות, ועל זה נאמר "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד".] לכן נקראת בשם צמאה [המלכות היא צמאה, צמאון הוא "רצוא".] וכמו שכתוב למען ספות הרוה את הצמאה דבענין הספירות הנה רוה קאי על ז"א שמאירים שם גילוים גדולים ביותר דז"א דאצילות הוא בכלל עולמות האין סוף ולכן נקרא בשם רוה [כתוב בעץ חיים, ומובא ומוסבר הרבה בחסידות, למה עיקר היחוד שמכוונים לפני כל מצוה הוא "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", לייחד ז"א ומלכות – כי ז"א דאצילות הוא בכלל עולמות האין סוף והמלכות היא ראש העולמות התחתונים, וממילא ביחודם מייחדים הכל, מעהצמות, ראשית סדר השתשלות, עד למטה מטה בעולם התחתון שלנו, שאין למטה הימנו.

הוא מסביר כאן, מה הפשט להיות עולם האין סוף – שאתה לא חסר כלום, שאתה רוה, "כוסי רויה", שאתה מלא גילויי אלקות. להיות שייך לעולמות התחתונים הכוונה שאתה צמא. הגדר של שייכות למציאות התחתונה היא הרגשה שאתה חסר ואתה רחוק – מתגעגע כל הזמן לשרש – כמו דוד המלך ששואף כל הזמן להתחבר, "כי גרשוני", שלא יתגרש מהשרש שלו. לכן הוא מאד קשור לארץ ישראל, תחושת הצמא מחד גיסא והקישור לארץ ישראל מאידך גיסא קשורות זו בזו. הוא לא יכול להיות רחוק מהשרש כי הוא מרגיש שבעצם, מבחינה קיומית, הוא רחוק וחסר.

הראש של תחושת החסרון – גם ראש במובן שאתה מודע לכך שאתה רחוק – הוא המלכות דאצילות, ואילו הז"א הוא "רוה". בהמשך הוא יסביר שגם ה הספירות העליונות של המלכות הן "הרוה", ה-רוה, אבל כאן לא כותב כאן, אלא רק על ז"א, שהיות שהוא מעולמות האין סוף הוא "רוה" בגילוי אלקות.],

"למען ספות הרוה את הצמאה" – טוב לז"א ולמלכות

אבל בספירת המלכות הנה האורות מתמעטים ובפרט בחיצוניות המלכות שיורדת לבי"ע כמו שכתוב רגליה יורדות מות [חיצוניות המלכות שיורדת למקום המות, היינו מקום שבירת הכלים, מיתת המלכין קדמאין דתהו. כל המציאות של בי"ע היא תוצאה ושארית של שבירת הכלים, מקום המות, מקום הקבורה. הניצוצות הקדושים קבורים בתוך המציאות הנפרדת של עולמות בי"ע. חיצונות המלכות, ה הספירות התחתונות שלה, שיורדת שם – נעשית צמאה ביותר.] הנה היא צמאה ביותר ועל ידי צמאון זה נעשה עליית המלכות שמתאחדת עם ז"א [טוב לה להיות צמאה, כי מהצמאון שלה היא רצה, יש לה "רצוא", והיא עולה ומתייחדת עם ז"א.]

דזהו למען ספות הרוה את הצמאה ["ספות" פירושו כאן חיבור,] שהוא יחוד מלכות וז"א ועל ידי יחוד זה [יחוד קוב"ה ושכינתיה, סוף עולמות האין סוף עם ראש העולמות התחתונים.] נמשך בחינת הגדולה שהם אורות דאריך אנפין בז"א [כאן חוזר על מה שאמר בפרק הקודם, שכאשר יש יחוד זכר ונקבה הבעל מקבל פרנסה – נמשכת לו גדולה בזכות אשתו, אורות אריך, הכתר.],

וברש"י סנהדרין דע"ו ע"ב איתא צמאה זו כנסת ישראל [הכוונה כנסת ישראל למטה, עם ישראל פה למטה. ככלל, כנסת ישראל היא היינו הך עם מלכות, אבל כאשר רש"י אומר כנסת ישראל הכוונה אלינו כאן, שהשרש שלנו הוא המלכות. רש"י אומר ש"צמאה" היא אנחנו, כנסת ישראל] שצמאה ותאבה ליראת יוצרה ["יראת יוצרה", כמו "אשה יראת הוי' היא תתהלל", היא גופא המלכות דאצילות.] ולקיים מצותיו [אנחנו צמאים ורוצים מאד לקיים את המצוות.] שעל ידי צמאון כנסת ישראל מתגדל הצמאון בספירת המלכות [כאן כנס"י היא לא בדיוק המלכות, אבל "תתאה גבר", הצמאון שלנו משפיע על השרש העליון שלנו.],

עיקר הצמאון ב-ה ספירות אחרונות שבמלכות – "ב-ה בראם"

והנה עיקר הצמאון הוא במדריגות האחרונות שבספירת המלכות [כמו שהסברנו, מה שיורד, ה"רגליה יֹרדות מות". כעת מתחיל משהו חדש שלא ראינו:] דזהו אומרו הצמאה ה' צמאה דאות ה' הוא בחינת בהבראם בה' בראם [ה' ברא את העולם בעשרה מאמרות, בדבור שלו, והאות ה היא הדבור.], וכמ"ש בה' נברא העולם הזה, והוא כללות בחינת דבור העליון [ה זו היא "אתא קלילא דלית בה מששא", שרש ההבל, ממנו בא הדבור, כמו שיסביר כעת. הדבור יוצא מהבל להב הלב – יש ביטוי כזה – עולה מהלב ומתחלק לאותיות, הדבור של ה' במעשה בראשית.]

וכמאמר בעשרה מאמרות נברא העולם [כלומר, כל עשרת המאמרות יוצאים מה-ה הזו – ה הספירות התחתונות של המלכות – ובשיעורים הראשונים, אצל הרבי, הסברנו שזו גם כוונה של י-ה (בין הרבה כוונות), י-ה של הספירות התחתונות. מצד אחד "ב-י נברא העולם הבא, ב-ה נברא העולם הזה", אבל יש י-ה של העולם הזה – שכל י המאמרות יוצאים מה-ה הזו. עשרת המאמרות הם בעצמם עשר ספירות, ורק ב-ה התחתונה יש את י הספירות של המאמרות של מעשה בראשית.],

שכל ומחשבה ודבור

ומבשרי אחזה אלק' שאצל האדם יש שכל ומחשבה ודבור [מאד חשוב, בדרך כלל אומרים – כמו בתניא בכמה וכמה מקומות – שיש חמש מדרגות: שכל, מדות – שבעצם הנפש, לפני הלבושים, ואחר כך שלשה לבושים – מחשבה, דבור ומעשה. כאן מדבר בעיקר על שלש דרגות – אחר כך יזכיר גם את המדות, אבל בעיקר שלש – שכל, מחשבה ודבור. לא מזכיר את המדות ולא את המעשה. שלשת אלה יהיו מאד חשובים להבין את ההמשך.

בהמשך הוא מביא את מאמר הפרקי דרבי אליעזר "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד", והוא אומר ש"שמו" היינו אותיות המחשבה והדבור ולמעלה מזה יש את עצם האור, "הוא". משמע מההמשך ש"הוא" ו"שמו" הם כמו שלש המדרגות אצל האדם למטה – שכל, שבגדר אחר ממחשבה ודבור, מחשבה ודבור הן אותיות ושכל הוא לפני אותיות, כמו שהוא מסביר, לכן בחסידות שכל הוא מעצם הנפש, יחסית ללבושי הנפש.

הוא ממשיך להסביר:] ובשכל אין שום אות ניכר עדיין וכמו בהברקת השכל [עצם החכמה של הנפש] שאינו נרגש שם כלל מציאות אותיות וגם במחשבת שכל לעצמו [פנימיות הלבוש הפנימי, כמו שמוסבר בסוף התניא.] שהיא מחשבה שבמחשבה [רק במחשבה בפני עצמה יש מחדו"מ, והפנימיות היא המחשבה שבמחשבה.] אין האותיות נרגשים ורק בדבור שבמחשבה [שאדם חושב מה שהוא הולך לדבר, כמו שאני מכין שיעור – אני חושב באותיות של דבור. אני חושב בתוך הראש שלי, אבל יש שם כבר אותיות מורגשות. בעצם מחשבת השכל שלי אין אותיות מורגשות, והן נכרות רק בדבור שבמחשבה.] אז ניכרים אותיות

מקור הדבור – הבל הלב – האות ה

וכן בעצם המדות [כמו שאמרנו, קודם לא הזכיר מדות, רק שכל, מחשבה ודבור – כעת מוסיף מדות.] כמו בעצם חמדת הלב אינם ניכרים אותיות [מתבקש, כי הכרת הרגשת האותיות הוא רק מהדבור שבמחשבה, ועצם המדות הן הרבה קודם – הן כחות הנפש ממש, לא לבושים.] רק במחשבת החמדה שהוא חיצוניות השכל איך להשיג דבר החמדה [כשהוא חושב על מה שהוא חומד בלב, שם כבר יש אותיות.] הנה שם נראה ונתהווה אותיות במורגש לעצמו ומההרהור [שהוא חושב לעצמו] בא לדבור באותיות בגשם [להביע את מה שהוא רוצה. הוא רוצה להשיג משהו, ולשם כך יש לדבר בפה.] היינו ש[אותיות מחשבת החמדה ]מתלבשים בהלב הגשמי [במדות הוא לא מחלק בין המחשבה שבמחשבה לדבור שבמחשבה – ברגע שאני חושב על משהו שאני חומד, רוצה להשיג, כבר יש שם אותיות. ולא רק שיש שם אותיות, אלא יש שם גם נטיה מידית לתרגם ולהביע את האותיות גם בפה.] המתחלק בה' מוצאות בכל מוצא לפי ענינו דבלא הבל הלב [הביטוי המלא בקבלה הוא הבל-להב-הלב, שלשה צירופים של אותן אותיות (ששוה לז, מספר מאד חשוב, וג"פ לז עולה 111, האות הראשונה, אלף, פלא).] אין ענין האותיות גלוים [כלומר, אין דיבור בפה.]

דכללות ההבל דאותיות הדבור הוא אות ה', דאחה"ע מהגרון [יוצאות ארבע אותיות מהגרון. עיקר ההבל הוא מהגרון – המוצא הראשון שההבל פוגש כשהוא יוצא מהלב. שם יש ארבע אותיות אחהע, שהגימטריא שלהן היא פד – מספר חשוב מאד בקבלה, מספר של תיקון הברית. סימן שיש משהו דווקא באותיות הגרוניות שיש בהן רגישות ליסוד, לברית. איך האריז"ל בעצמו מסביר את המספר פד (על פגם הברית צמים פד צומות; מקובל שהשתתפות בפדיון הבן נחשבת כאילו אדם צם פד צומות)? ד פעמים שם אהיה, הממוצע כאן של אותיות אחהע. אהיה הוא שם של בינה. ההבדל בין הגרון לחך הוא שהחך הוא בחינת חכמה, חך-מה, ואילו הגרון, שיוצא מהלב, הוא "בינה לבא". אף על פי שבדרך כלל החכמה גבוהה מהבינה, אבל לענין הדבור – שמהבל להב הלב – המוצא העיקרי הוא דווקא הגרון. אם כן, יש כאן רמז לתקון הברית וגם סוד של שם אהיה, ששייך לבינה, "בינה ליבא".] שהוא ההבל

וכללות ההבל הוא אות ה' [אף על פי שיכולתי לחשוב שה-א היא העיקר, הוא אומר שה-ה היא העיקר. מצד אחד אומרים שהאות ה היא העיקר כאן, מבחינת התהוות הדבור. התהוות הדבור היא מהאות ה – יש בה חומר גלם. האות א יותר מופשטת – ודאי יש בה מעלה לגבי ה-ה, אבל המעלה שהיא מופשטת, אין בה חומר גלם כדי להוות את כל האותיות. (בפשטות ההבל הוא מהריאות, לא?) יש לפעמים שאומרים לב והכוונה לכלול את כל החזה – גם את הראות. כל מה שיש בחזה הוא לב. אבל גם, כתוב בתיקוני זהר שהראות הן בשביל לקרר את הלב. מהו הבל? הבל הוא חום. ההבל יוצא מהראות, אבל החום של ההבל הוא מהלב – הבל להב הלב, הבל הראות שיוצא מהלהב-החום של הלב. בלי החום לא יוצא כלום. הבל קשור לברית, ליסוד – גם ההשפעה של הברית היא עם חום, ואם אין חום אין כלום, אין זרע. החום יוצא מהלב ועובר מהגרון. כתוב "נחר גרוני" – הגרון גם הוא כלי לחום. נחר גם לשון חום. החך אינו חם אבל הגרון חם. בכתבי האריז"ל גרון בעצמו הוא נחר עם הכולל, ג"פ אלהים, מוחין דקטנות. אפילו כתוב שהאות ה שבגרון ו-ה מוצאות הפה הם כנגד ה אותיות שם אלקים – גם קשור. שם אלקים מתחיל ב-א, כמו אחה"ע, אבל כללותו הוא ה, כנגד ה מוצאות הפה.],

המלכות – ה תתאה – מקור העולמות התחתונים

דהדוגמא מזה יובן למעלה דשכל ומדות שלמעלה שהן בחינת חו"ב וז"א [השכל חו"ב והמדות ז"א.] וגם בחינת המחשבה שהיא חיצוניות בינה [פרצוף תבונה, ואפילו בתוך פרצוף תבונה יש כמה וכמה מדרגות – אומרים שהמחשבה היא מלכות דתבונה, חיצוניות בינה, שרש פרצוף לאה. הרבה פעמים אומרים שאותיות המחשבה הן פרצוף לאה והדבור הוא פרצוף רחל, אבל השרש של פרצוף לאה הוא מלכות דתבונה, לה הוא קורא חיצוניות בינה.] הרי זה [כל המדרגות האלה] למעלה עדיין מבחינת מקור לעולמות,

רק בהבראם בה' בראם שזהו בחינת המלכות דבור העליון זה שנעשה בבחינת מקור לעולמות [בתוך המלכות גופא היינו ה הספירות התחתונות, "הצמאה".], ולכן בהג' קוין דה' [ציור ה-ה מורכב משלשה קוים – קו עליון, קו אנכי שיורד מימין וקו קטן שמאלי שנפרד מהקו למעלה. בשלשת הקוים האלה] מרומזים ג' עולמות בי"ע [ועל כך שהרגל השלישית נבדלת מלמעלה נאמר "אף עשיתיו". המושכל של העליונים התחתונים, השכל, עולם הבריאה, הוא הקו העליון. הדבור-יחסית של העולמות התחתונים הוא יצירה, הוא הקו הימני – הוא מחובר, הדבור יוצא ישירות מהמחשבה. אבל עולם העשיה הוא נבדל, הוא הרגל השלישית הנבדלת, ועליו כתוב "אף עשיתיו".

בשביל לעבור את החלל ולהגיע לרגל השלישית צריך לדלג – יש הרבה דוגמאות. בסוכות מדברים על כך שצריך להיות חלל בין הסכך לראש הלולב – אם הלולב נוגע בסכך יהיה קצר... אבל כמו בחשמל, הניצוץ קופץ מהסכך לראש הלולב ואז הוא נמשך למטה. גם כאן, הוא נפרד מהגג, אבל צריך שמשהו מהגג יקפוץ, ידלג, תורת הקוונטום. צריך שיקפוץ ניצוץ מלמעלה. איך? מכח אמונה פשוטה. אמונה היא חלל, אבל כזה שמעביר דילוג קוונטי מלמעלה למטה.] לפי שזהו המקור המהווה ג' עולמות בי"ע [שלשת העולמות רמוזים בצורת ה-ה כי היא – המלכות, ה הספירות התחתונות של המלכות – המקור של העולמות התחתונים.],

תשוקת המלכות – לז"א ולחזרה לאין

ועז"א הצמאה דאות ה' דתיבת בהבראם רוצה ומשתוקק תמיד לחזור לאין [זו פעם ראשונה שהוא משתמש כאן במלה אין. עד כאן רק אמר ש"נהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה" – שהמאור התחתון משתוקק למאור העליון, המלכות לז"א בעלה. כאן הוא אומר שההשתוקקות היא לחזור לאין, כמו שאומר בתניא על הנר – ששלהבת הנר עולה ורוצה להתאיין.

אפשר לגמור את השיעור היום, את ההתבוננות, בכך שעיקר ההשתוקקות של המלכות – מצד אחד היא כמו אשה שרוצה את בעלה, ומצד שני היא רוצה להפטר, פשוט לחזור לאין, להתאיין. יש לפעמים שאשתך יותר רוצה להתאיין ולפעמים יותר רוצה אותך. אם אתה בעל טוב היא רוצה אותך ואם לא היא פשוט רוצה להתאיין.] להכלל באחדות פשוטה