1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (8)

ד"ה "מן המיצר קראתי י-ה" (8)

י"א חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. מעלת ההשפעה ל'מגדול עוז'

"מטי ולא מטי" בסולם התפלה

למדנו שבכל מקום ה"רצוא" הוא כלפי מעלה וה"שוב" כלפי מטה, חוץ מהאור ביחס לכלי, ששם ה"רצוא" הוא כלפי מטה וה"שוב" כלפי מעלה. כמו שהוא כותב כאן:

ובהאור הוא להיפך שהרצוא הוא בחינת מטי ["רצוא" כלפי מטה נקרא "מטי"] דהיינו התפשטות האור [אל הכלי, על מנת להחיות אותו, בחינת "חיים להחיות", בסוד החיה שבנפש, כפי שהסברנו.], והשוב הוא בחינת ולא מטי שהוא בחינת הסתלקות האור מן הכלי ["מטי" הוא לשון תרגום, כמו בפסוק "והנה סֻלם מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה" שתרגום "מגיע [השמימה]" הוא "מטי [עד צית שמיא]". בזהר כתוב על פסוק זה ש"'סולם' דא צלותא" ושליבות הסולם הן דרגות התפלה, ארבע עליות כנגד ארבעת העולמות. עלית סולם התפלה היא עד השמים, "מטי עד צית שמיא". אם "מטי" הוא העליה בסולם השמימה מהו ה"לא מטי"? החזרה לארץ אחרי העליה לשמים בתפלה.

"מטי ולא מטי" בשני הכיוונים (תלוי בנקודת המוצא)

רואים שיש כאן (במשמעות של המלה "מטי") התכללות (יש "מטי" כלפי מעלה ויש "מטי" כלפי מטה). האר"י משתמש במונח "מטי", "מגיע", כתנועה כלפי מטה. כמו שבחסידות מבוארים שני פירושים ל"לך לך", באיזה כיוון ההליכה. "מטי" הוא להגיע לאיזה יעד. יש "לך לך... אל הארץ אשר אראך" – פירוש אחד שזו עליה מלמטה אל הארץ העליונה, ופירוש שני שאתה מתחיל מלמעלה ויורד אל הארץ התחתונה. כנראה שזה נוגע לשני סוגי נשמות. ביחס לאור השייך לכלי ה"מטי" הוא כלפי מטה, אך ביחס לאור השואף לעלות לשרשו ה"מטי" הוא כלפי מעלה, "עד צית שמיא".

יש ווארט ברמ"ח אותיות שהיו צדיקים שהיה להם חוש בעולם הזה והיו צדיקים שלא היה להם חוש בעולם הזה (מההכי גדולים). האריז"ל הוא מאלה שלא היה להם חוש בעולם הזה – הוא מתחיל מלמעלה וה"מטי" שלו הוא כלפי מטה. כמו שכתוב על "האזינו השמים" אצל משה רבינו לעומת "האזיני ארץ" אצל ישעיהו הנביא – תלוי מאיזו נקודת מבט מתחילים.]

כי מצינו אשר רצוא יהיה פירושו המשכה [אף על פי שהפשט בכל מקום ש"רצוא" הוא עליה, כפי שכתב קודם, שה"רצוא" הוא מצר ועליה, "מן המצר קראתי יה", מצינו גם להיפך. "רצוא" היינו לרוץ – רצים כלפי מעלה ורצים כלפי מטה, כמו סוס.

בכלל כתוב בחסידות שמעלת הסוס ביחס לאדם היא היכולת שלו לרוץ כלפי מעלה ולהגיע ליעד שהאדם, ללא סוס, לא מסוגל להגיע אליו, וכתוב גם שסוס יכול לרדת למטה לא לפי ערך כחות אדם. לכן צריכים סוסים, "כי תרכב על סוסיך". בחסידות כתוב שהסוסים הם האותיות של התפלה, ה"סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה". גם המלאכים של סולם יעקב עולים ויורדים בו. אפשר לומר שגם אצלם, בכל כיוון זה "מטי ולא מטי" – מלאכי ארץ ישראל עלו ומלאכי חוץ לארץ ירדו. יכול להיות שה"מטי ולא מטי" של מלאכים שונים הוא בכיוונים שונים.

כיווני ה"רצוא ושוב" אצל הזכר ואצל הנקבה

בכלל, יש לנו כלל גדול[ב] שאצל כל בחינת נוקבא התנועה הנפשית היא "עליה לצורך ירידה". זה ביטוי של אדמו"ר האמצעי – תמיד אומרים "ירידה לצורך עליה", והוא מסביר שיש גם הפוך. "ירידה לצורך עליה" היא בחינת זכר – הוא מתחיל מלמעלה, ויורד על מנת לעלות ולהעלות, שהאשה "עולה עמו ואינה יורדת עמו". ואילו האשה עולה בשביל להמשיך למטה, התכל'ס – דירה בתחתונים – הוא על ידי האשה דווקא, כי מה שהיא רוצה בסוף הוא לרדת.

היא עולה בשביל לרדת, בשביל להוריד. הזכר יורד בשביל לעלות. איפה המפגש שלהם? בעליה. הזכר יורד כדי לעלות, ובעליה הוא פוגש את האשה ומתחבר איתה, שהיא עולה איתו, אבל היא עולה איתו כדי להמשיך את הכל למטה, שתהיה דירה בתחתונים.

בכל אופן, אלה שני הכיוונים. אם כן, כל פעם פה ב"רצוא ושוב" כשה"רצוא" כלפי מעלה זו בחינת הנוקבא. הוא אומר כאן כך גם על המדרגה הכי גבוהה, סוד היחידה, אך כאן הנוקבא היא המלכות – "נהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה", כמו שתיכף נראה – זו גם בחינת נוקבא, ששם ה"רצוא" כלפי מעלה. בכל אופן, הבחינה של חיה – "חיים להחיות" – היא עיקר בחינת הדכורא, שה"מטי", ה"רצוא", כלפי מטה וה"לא מטי", ה"שוב", כלפי מעלה. אפשר לומר רמז שהמלה "מטי" היא כמו מטה, "מטי" כלפי מטה ו"לא מטי" היינו לא-מטה, רק למעלה. "רצוא" למטה ו"שוב" למעלה הוא רק באור ששייך לכלי.

ב. מגדול עוז שם הוי'

ריצת היסוד (בתוקף) אל המלכות

הרבי אומר שלפעמים מצאנו שהריצה היא כלפי מטה, ומביא על כך פסוק מאד חשוב:] כמ"ש מגדול עוז שם הוי' בו ירוץ צדיק וגו' [ה"מגדל עז" הוא המלכות וה"צדיק" הוא היסוד, והיסוד רץ אל תוך המלכות – הזכר רץ אל תוך הנקבה – הריצה הזו היא המשכה מלמעלה למטה, לא לרוץ למעלה. זה הפסוק ממנו לומדים ש"רצוא" יכול להיות למטה, עם כל התוקף. למדנו ש"רצוא" הוא תוקף ו"שוב" הוא נועם – "רצוא" הוא לרוץ בתוקף, ובהחלט יכולה להיות ריצה בתוקף כלפי מטה.

הרבי מביא את הפסוק בכתיב מלא, אבל בפסוק כתוב בכתיב חסר[ג] (מגדול-מגדל, עוז-עז). יש שם תופעה מאד יפה, ש-מגדל שוה עז ששוה גם מזל, נמצא שמגדל ועז רומזים לשני המזלות של הדיקנא. "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב" – "נשגב" היינו עמידה נצחית. אחרי שהוא רץ ומתיחד עם המלכות הוא "נשגב".]

ופירש בזהר בראשית דל"ז ע"ב דמגדול עוז היינו בחינת מלכות שהוא שם ה', ובפרטות הוא אות ה' דשם הוי' [האות ה שבתוך ארבע אותיות שם הוי'.], ובפרד"ס ערך מגדל פי' הטעם שהמלכות נקראת מגדל כי היא ראשית לכל אשר ממנה ולמטה שהיא סוף האצילות וראש לכל הנבראים [מגדל הוא דבר שעומד למעלה וממנו יש התפשטות לכל מה שלמטה. היות שהמלכות עומדת למעלה ביחס לכל העולמות התחתונים בי"ע, כל המציאות, היא המגדל שכולל את כל המציאות, כל העולמות. ככה מסביר הרמ"ק בספר הפרדס. כשהמלכות למעלה, בסוף האצילות, קוראים לה "זנב לאריות" ובירידה להיות ראש לעולם הבריאה – וממילא לכל עולמות בי"ע – היא נקראת "ראש לשועלים".]

'מגדול עוז' – גדולת ה' מכח המלכות

וזהו שאמרו רז"ל אימתי הוא גדול כשהוא בעיר אלקינו [פסוק שדרשנו גם אמש וגם שלשום לגבי חתן וכלה. מתי המלך, וה"חתן דומה למלך", הוא גדול? כשהוא בעיר אלקינו. מה הפסוק? "גדול הוי' ומהולל מאד בעיר אלהינו". העיר היא המלכות ובתוכה יש את המגדל, שהוא באמת הלעו"ז בקדושה של מגדל בבל, שיש שם עיר ובתוכה מגדל. בקדושה, "עיר אלהינו" היינו ירושלים עיר הקדש, ובתוכה מגדל – בית המקדש], דמלכא בלא מטרוניתא לאו מלך ולאו גדול אקרי [כלומר, שגם מלך לפני שיש לו מלכה הוא לא מלך. מה הכוונה? הוא מלך בכח אבל לא מלך בפועל, ומה שעושה אותו מלך בפועל הוא דווקא המלכה. ודאי שהוא לא נקרא "גדול" בלי מלכה. שוב, המלכות היא ה"עיר אלהינו" שבתוכה יש את המגדל], וידוע דעיר אלקינו הוא בחינת מלכות שנעשית מקור לבי"ע ועל ידי זה דוקא ניכר גדולת ה' [גדולת ה' היא כאשר רואים שהוא המקור של כל המציאות, כל העולמות, והיינו סוד המגדל שב"עיר אלהינו".]

וכדאיתא במדרש על פסוק השמים מספרים כבוד א-ל משל לגבור שנכנס במדינה אמרו מאבנא דהוא מתגושש בהון אתון ידעין גבורתו כך השמים מספרים כו' [גבור נכנס לתוך העיר, רוצים לדעת כמה הוא גבור, אז מאותה אבן עצומה שהוא מתגושש בה – שיכול להרים ולהזיז אותה –אתה רואה כמה הוא גבור. בנמשל השמים הם האבן שה' מתגושש בה – כלומר, הבריאה שלו, מה שהוא בורא – ומהם רואים כמה הוא גדול וכמה הוא גבור.

יש כוונה בקבלה, דווקא על המדרש הזה: הרי יש כמה בחינות של שם א-ל בקבלה. סתם שם א-ל הוא בחסד, "חסד אל כל היום". אבל יש מקום אחר בזהר שכתוב, על הפסוק "השמים מספרים כבוד אל", ש"'אל' נהירו דחכמתא". מאיר בשמים שם א-ל שבחכמה. אבל יש "כבוד אל" שבכתבי האריז"ל הוא השם הפנימי של שם סג, השם של עולם התהו, אורות מרובים דתהו. מהו השם הפנימי של סג? בכל שם מעסמ"ב (עב סג מה בן) יש שם פנימי, שהוא ה-י עם אות המילוי העיקרית של האותיות הוה. בשם עב היינו יייי (ס"ת "אני לדודי ודודי לי"), אבל בשם סג השם הפנימי הוא ייאי (יוד הי ואו הי) – שם מאד חשוב בכתבי האריז"ל, מופיע לרוב – בגימטריא אל. מה הגימטריא של שאר האותיות של שם סג? לב, בגימטריא כבוד, נמצא ששם סג רמוז בביטוי "כבוד אל".

הכוונה הזו מתאימה למדרש, שאומר שיש כאן התגוששות, הגבורה שיש בבריאת ה'. בהתבוננות בגבורת ה' בבריאה ממש רואים את "כבוד אל", בגימטריא סג – כוונה שמתאימה למדרש על הפסוק "השמים מספרים כבוד אל", ובסוד "אני בינה [שם סג] לי גבורה".], וזהו מגדול עוז שם הוי' שעל ידי זה הוא גדול ה' שנראה וניכר גדולתו ית' [על ידי זה שהוא המגדל של כל הבריאה, המלכות דאצילות. מתוך המגדל אתה רואה את העוז של שם הוי' – "מגדל עז".]

ואומר מגדול עוז ולא גדול עוז [מהי ה-מ? מה ההבדל בין "מגדול עוז" ל"גדול עוז"?] דפי' מגדול שממשיך בחינת ומדריגת גדולה בז"א [כאן יש משהו יפה מאד. יש רשימה של דברים שאדמו"ר הזקן שמע מהמגיד, ווארטים קצרים. אחד מהם הוא שהמגיד אמר – לדוגמה – את ההבדל בין אוכל למאכל, ומזה הוא עשה כלל גדול, שכל שם שיש לו מ בהתחלה הוא לשון מפעיל. אף על פי שעל פי דקדוק המילה לא מבנין מפעיל, האות מ בתחלת המילה הופכת אותה לבעלת משמעות של מפעיל. למשל, על פי פשט, מאכל אינו מאכיל, אבל על פי פנימיות הוא מסביר שיש כאן האכלה. "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם" – האוכל הוא "מוצא פי הוי'", אבל המאכל הוא מאכיל, הפרוסה שאתה שם בפה נקראת מאכל, למה? כי היא מאכילה לך את האוכל. בלי הכלי הזה, בלי האחיזה בגשמיות, אתה לא יכול להכניס לפה את האוכל, את ה"מוצא פי הוי'". מזה עושה המגיד כלל גדול, שכך בכל שם עם מ בהתחלה, וכך מסביר כאן הרבי הריי"צ ש"מגדל" פירושו מגדיל, ממשיך גדולה, נותן גדולה למשהו.

מאיפה הוא ממשיך גדולה? מהכתר. ה"מגדל עז" של המלכות ממשיך גדולה מהכתר לז"א. הוא מסביר שהאשה ממשיכה לבעלה גדולה מהכתר. כאן אפשר להבין למה הוא כתב כל הזמן מגדול ולא מגדל, אף שכתוב מגדל, כי ממשיך בחינת גדולה. מאיפה באה הגדולה? תיכף הוא יסביר לנו, שהגדולה היא החסד של הכתר, "לך הוי' הגדולה". החסד של ז"א נקרא חסד אבל החסד של הכתר נקרא גדולה.],

ו[מה הסוד? מה ש]ארז"ל שאין נותנים לאדם פרנסה [סימן שגדולה היא פרנסה. נחזור לכך ש"מלכא בלא מטרוניתא לאו איהו מלך ולאו איהו גדול". הסימן של מלך שיש לו בלי סוף שפע וכסף להקציב לכולם. יש לו מטבע שיוצאת במדינה. אם אין לך מטבע אתה לא יכול להיות מלך, ויש מטבע בזכות האשה – מטבע היינו פרנסה. מענין, שפרנסה וגדולה הן היינו הך.] אלא בשביל אשתו [שהיא כאן המגדל, הממשיכה גדולה, לבעלה.] וידוע דכל גדולה הוא באריך [שהוא כתר, הרצון, הפרצוף החיצוני של הכתר, ששם כתוב "לך הוי' הגדולה".] ולכן הנה שמות הספירות במדות דאצילות הם חג"ת [כשמדברים על אצילות סתם שמות הספירות הן חסד-גדולה-תפארת] ובאריך שמות ספירות המדות הם גדולה גבורה תפארת [אנחנו אומרים בבקר, בתפלה, "לך הוי' הגדלה והגבורה והתפארת וגו'". מה זה "לך"? כל פעם שאומרים "לך הוי'" ה-ך הסופית היא הכתר, ומדברים על החסד ושרש החסד בכתר דאריך.], וזהו מגדל [כעת כותב מגדל בלי ו.] עוז שם הוי' דעל ידי המלכות נמשכת הגדולה מא"א בז"א [בזכות האשה הבעל מקבל פרנסה.],

ג. "בו ירוץ צדיק"

חבור המלכות לעצמות מגלה את שרשה בעצמות

[עד כאן הפירוש של "מגדל עז שם הוי'". מה המשך הפסוק?] בו ירוץ צדיק [הרבי הביא את הפסוק להוכיח שיש ריצה מלמעלה למטה] בחינת יסוד והוא התקשרות [יסוד בכל מקום הוא התקשרות.] בחינת סוכ"ע בממכ"ע והוא ענין יחיד חי העולמים מלך, חי העולמים בחינת יסוד [שנקרא "צדיק חי עלמין".] מקשר ומחבר בחינת יחיד בחינת אוא"ס יחיד ומיוחד עם בחינת מלכות [בתחילת פסוקי דזמרה ב"ברוך שאמר" כתוב "יחיד חי העולמים מלך" ובסוף פסוקי דזמרה ב"ישתבח" אומרים "מלך יחיד חי העולמים" – זו התכלית. המהלך של פסוקי דזמרה הוא להתחיל ב"יחיד חי העולמים מלך" ולהגיע ל"מלך יחיד חי העולמים". פסוקי דזמרה הם השליבה השניה של התפלה, עולם היצירה. שם מעלים את ה"מלך", המלכות, לשרש, לאור אין סוף, לעצמות ממש (זו כוונה יסודית בחסידות).

בהתחלה המלכות-האשה למטה וצריך שהצדיק ירוץ בתוך המלכות מלמעלה למטה, מה"יחיד" – אור אין סוף, העצמות, יחיד ומיוחד – ל"מלך", מלכות, הצדיק לוקח מהא"ס וממשיך לממלא כל עלמין. אבל בסוף מתגלה ששרש המלכות הוא כביכול בשיא של ה"יחיד". יש ווארט של הצמח צדק, שאם עולים עד אין סוף, יש את כל עשר הספירות באין סוף – והמלכות היא הספירת התחתונה, עד שמגיעים לעצמות (בחינת ה"יחיד" של אדמו"ר האמצעי, ביחיד-אחד-קדמון) ושם אין למעלה מהמלכות. זה סוד השמיטה כפי שדברנו אמש – מגיעים למלכות ואין מעליה יסוד. זו המלכות של עצמות ה' – העצמות היא מלכות – וזו התכלית של פסוקי דזמרה, להגיע ל"מלך יחיד", שהמלך הוא הכתר של היחיד, ומשם "חי העולמים". כעת מה התפקיד של הצדיק? להיות "חי העולמים" כפשוטו – להמשיך חיות לעולמות. בכל אופן, מתחילים "יחיד חי העולמים מלך", שמחבר את "יחיד" עם "מלך"],

המשכת האור למקום החשוך של המלכות

ופירוש ירוץ כמו שכתוב לרוץ אורח דהיינו שתהיה ההמשכה גם בבחינת ה"ס אחרונות דמלכות [שירוץ עם תוקף. החתן שיוצא מחופתו, היסוד, כתוב בו "והוא כחתן יוצא מחופתו לרוץ אורח". איך הרבי מפרש? שרץ להתחבר עם האשה. אפשר להתחבר עם האשה בלי לרוץ אליה – אבל כשרצים מגיעים עד לסוף האשה. יש תחלת האשה ויש סוף האשה. תחלת האשה היינו ה הספירות הראשונות שלה וסוף האשה ה הספירות האחרונות שלה.

מה ההבדל? ה הספירות הראשונות תמיד מאירות, כמו פני הלבנה, אך מה שהלבנה נחסרת – כל מחזור הלבנה – הוא ב-ה הספירות האחרונות של האשה. יש את מה שהאשה יציבה ומאירה, ויש את כל התהפוכות של האשה. במלים הכי פשוטות, ה הספירות התחתונות הן המקום בו האשה מרגישה לא טוב. השאלה אם הבעל מסוגל להגיע לאותו מקום של אשתו, איפה שהיא מרגישה לא טוב, איפה שהיא נחסרת, שאין לה אור, אין לה אונים, אין לה כח. האם אתה יכול להגיע לאותו מקום שלאשה אין כח ולתת לה כח? זה הסוד של "ירוץ", "בו ירוץ צדיק ונשגב".

אם אתה לא מגיע למקום בו לאשה אין כח – לא למדת את מלאכת הריצה, איך לרוץ כדי להגיע ל-ה ספירות האחרונות של האשה. בעץ חיים על הפסוק "למען ספות הרוה את הצמאה" – ה ספירות העליונות הן "הרוה", המקום שהיא רוה, ו-ה ספירות התחתונות הן "הצמאה". לא קונץ להאיר את המקום שהיא "רוה", הקונץ הוא להגיע ל"הצמאה" ולהאיר שם. אדמו"ר הזקן אמר שכל החסידות היא קונץ. עיקר הקונץ הוא להגיע ל-ה הספירות התחתונות ולהאיר אותן.], וכידוע דה"ס הראשונות דמלכות מאירות תמיד מבחינת ז"א ואז נקראת מלכות מלא, אבל כל זה בה' ספירות הראשונות אמנם ה' ספירות האחרונות דמלכות הן חסרות האור דז"א [ובשביל למלא אותן צריך לרוץ לשם].

"ירוץ" – תוקף ומהירות

וזהו ירוץ צדיק שיהיו ב' הענינים הא' שיהיה הגילוי גם בה"ס האחרונות והב' הוא דכללות המשכת האורות הוא במהירות בלי שום מניעה ועיכוב דבסדר השתלשלות הרי יכול להיות עכבה אבל כאשר הגילוי מלמעלה מהשתלשלות אז אין שום עכבה וההמשכה היא במהירות [במלה ריצה יש את התוקף של הריצה – שהוא להגיע למקום שסתם ככה קשה להגיע אליו ולמלא אותו – ויש את המהירות של הריצה, שתי תכונות הקשורות זו בזו.

אם נחזור למשל הקודם, תוקף הריצה הוא להגיע למקום בו האשה חסרה ולמלא את החסרון. אבל הדבר השני, מהירות הריצה, מלמד שמצב בו אתה רואה שאשתך חלשה הוא אס-או-אס, צריך להרגיש שזה פיקוח נפש, סכנת נפשות, וממילא צריך למהר. צריך להגיע בתוקף לספירות התחתונות, וצריך לעשות זאת מהר. אמרנו שכל הענין שלנו הוא לתקן את המדינה, ש"בעלי תשובה ישתלטו על המדינה" – צריך לכך תוקף של ריצה, וצריך לעשות זאת מהר. עיקר הבעיה שלנו שלא עובדים מספיק מהר.