בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (7)

ד"ה "מן המיצר קראתי י-ה" (7)

י' חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

א. יחוד התֹקף והנֹעם

תוקף בנועם – אורות דתהו בכלים דתיקון

אתמול למדנו שעבודת בעל תשובה היא בחינת עבודה בתוקף ועבודת צדיק היא בחינת עבודה בנועם ואינו דומה צדיק שאינו בעל תשובה לצדיק שהיה קודם בעל תשובה. על צדיק שהיה קודם בעל תשובה נאמר "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה" – "מן המצר", עבודת בעל התשובה, ואחר כך "ענני במרחב" עבודת הצדיק. על ידי שהוא מקדים את התשובה הוא מגיע למעמקי המרחב, לעומק שצדיק מלידה לא מגיע אליו. הוא גם הסביר שזה הענין של "רצוא ושוב".

אם כן, צריך לחבר את התוקף לנועם, שהנועם יהיה עם תוקף. אמרנו שהחבור של תוקף ונועם הוא כמו שהרבי אמר, שכדי להביא משיח צריך אורות דתהו אבל בכלים דתיקון. כלים דתיקון הם דרכי נעם והתוקף של בעל התשובה הוא האורות של תהו.

אמרנו שרק ככה אפשר לעשות שינוי ממשי, להפוך את המציאות, כשיש את המיצר – את התחושה שחייבים לפרוץ ולהפוך את הקיים. אם יש רק נעם, בלי תוקף, אי אפשר להפוך את המציאות. זה מאד מחזק מה שדברנו שנה שעברה הרבה, שבעלי תשובה ישתלטו על המדינה – בלי בעלי תשובה אי אפשר להפוך את המציאות.

רמזי תֹקף

עכשיו נראה כמה רמזים יפים: יש כאן שתי מילים, תוקף ונועם – צמד מילים שאיני זוכר אותן בחסידות. צריך תוקף ונעם. קודם כל, רק תֹקף. הוא כותב כמובן הכל בכתיב מלא – תוקף עם ו ונועם עם ו – אבל על פי דקדוק, בתנ"ך, תֹקף הוא בלי ו וגם נֹעם בלי ו. תקף שוה 580, בדיוק מספר שלמדנו עליו בתחלת המאמר. אם כי שהוא אומר שתוקף בא מן המצר דווקא, אבל תקף – 580 – הוא בדיוק מצר-מרחב, שעולה שֹפר. אם אומרים מצר ומרחב כבר עולה שופר מלא. שופר מופיע בתורה לפעמים מלא ולפעמים חסר.

נעשה עוד גימטריא, יותר מתוחכמת – המלה תקף במספר קדמי (שמחשבים כל אות ככל האותיות מ-א עד אליה). ת עולה 1495 (סכום כל האלף-בית, מ-א עד ת), ק 595, ף 405 – כמה כל המלה ביחד? 2495, מהמספרים החשובים ביותר בתורה – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", הדבור הראשון בעשרת הדברות. מאיפה מקבלים את התוקף? מתחלת עשרת הדברות. כתוב שאת עשרת הדברות שמענו מפי הגבורה.

התוקף והנועם במצוות התמידיות

מי שזוכר, בספר "לחיות במרחב האלקי" יש התבוננות – שמתאימה כעת לפני התפלה –בשש המצוות התמידיות, היוצרות מרחב שכל אחד שם את עצמו בתוכו. זה הרמ"א הראשון בשו"ע, "שויתי הוי' לנגדי תמיד", הביאור הלכה הראשון – מכל המשנה ברורה מה שאנחנו הכי אוהבים הוא ביאור הלכה הראשון, שאומר שכדי לקיים את "שויתי הוי' לנגדי תמיד" צריך להתבונן בשש המצוות התמידיות, כך כותב החפץ החיים. אנחנו הוספנו איך לכוון את זה – שאמונה למעלה, שלילת ע"ז למטה, יחוד ה' ("שמע ישראל") קדימה, אהבת ה' בימין, יראת ה' בשמאל, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" מאחור. על זה ספר שלם, זו ההתבוננות הכי יסודית של יהודי.

אם כן, "אנכי הוי' אלהיך" ו"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", שני הדברות הראשונים, ששמענו מפי הגבורה ישירות, הם המעלה והמטה. להתבונן ב"אנכי" היינו להתבונן למעלה – זה מקור התוקף. כך יוצא מהרמז של תֹקף במספר קדמי. זו דוגמה לדבר שמאד מתאים לכל מי שמוסר שיעור להסביר אותו – שיהודי מקבל את התוקף שלו מ"אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

אמרנו שתוקף הוא כדי לשנות מציאות. יציאת מצרים, שה' מוציא אותנו מבית עבדים, היא עיקר התוקף בכל התורה – עשר מכות וכו'. לכן כתוב "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא 'אשר בראתי שמים וארץ' – יש יותר חידוש ביש מאין, אבל כנראה כדי לשנות יש מיש צריך יותר תוקף, עשר מכות, קריעת ים סוף, הטבעת המצרים. כל זה כלול ב"אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – דיבר שעומד למעלה, מעל הראש, ונותן ליהודי את התוקף. כל זה יוצא מהרמז שתקף במספר קדמי שוה כל הדבור הראשון.

יש הרי מחלוקת, כמו שכתוב בדרך מצותיך, אם מונים את מצות האמנת אלקות כמצות עשה. לדעת הבה"ג ועוד רבים לא מונים את "אנכי הוי' אלהיך" – הדבור הראשון – כמצוה. גם בכך יש סימן שהדבר הראשון הוא כתר, עדיין בגדר אורות דתהו – הנחה עצמית. דבר שהוא הנחה עצמית מבטא עצמה של תוקף, של תהו. בכל אופן, הרמב"ם כן מונה את מצות האמנת אלקות, וברגע שהוא מונה זאת כמצוה הוא מכניס לכלים דתיקון, נותן לתוקף ממד של נעם. כל המצוות הן "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום".

אם התוקף של היהודי הוא "אנכי הוי' אלהיך", מה הנעם? אולי "שמע ישראל". "שמע ישראל" הוא שמיעה, וכתוב שנעם הוא אמא. כנראה הנעם שלנו הוא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" עם ההמשך, "ואהבת את הוי' אלהיך". אפשר להתבונן בענין.

רמזי תֹקף-נֹעם

נעשה עוד משהו פשוט: כמה עולה תקף ועוד נעם (כל מלה בלי ו)? 740. מה הממוצע ביניהם? 370, שע נהורין, "באור פני מלך חיים". כלומר, כדי לקבל תוקף ונועם ולחבר אותם צריך גילוי "אור פני מלך חיים", שע נהורין. ב-יג תיקוני דיקנא איזה תיקון זה שע נהורין? תיקון "ואמת", התיקון השביעי, עליו נאמר "באור פני מלך חיים". כנראה היחוד של תקף ונעם בא משם.

שע שוה כמה דברים – בין השאר גם פרץ. פרץ הוא כבר יחוד של תקף ונעם. כתוב שפרץ זה פנים, זה חסד, ואם קוראים לו פרץ זה ודאי תוקף. עכשיו רואים שהוא הממוצע בין תקף לנעם.

740, תקף פלוס נעם, שוה כמה דברים יפים. הביטוי בתניא ששוה 740 הוא "חלק אלוה ממעל ממש" – גדר הנשמה היהודית, "חלק אלוה ממעל ממש", הוא תקף פלוס נעם.

תקף-נעם בסדרות ארבע אותיות

יש משהו יסודי להסביר לילדים, שקשור לסוד של שם הוי' הנקרא בחז"ל "שם בן ארבע אותיות": יש תרגיל ששם הוי' הוא אחד-שנים-שלש-ארבע – שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע – סך הכל עשר ספירות. אחר כך ממשיכים באותה צורה – מחלקים את כל המספרים מ-1 עד אין סוף לקבוצות של 4. א-ב-ג-ד עולה י, אחר כך ה-ו-ז-ח (חוזה) – עולה שם הוי'. אחר כך 9-10-11-12 – עולה מב. אחר כך 13-14-15-16 – חן. מב ו-חן הם מהמספרים הכי חשובים, העולים יחד מאה. 17-18-19-20 – עד.

מה זה קשור לתקף ונעם? מה ההגיון כאן? איך מחשבים בלי מחשב? מתחילים מעשר וכל פעם עולים ב-16 – סדרה לינארית, עם הפרש קבוע. מתחיל מעשר ספירות וכל קבוצה של ארבע היא תוספת של 16. מה זה קשור לתקף ונעם? הם רומזים לסדרה זו כפול עשר. נעם עולה 160 – הבסיס הלינארי של הסדרה של שם בן ארבע כפול 10. תקף הוא י פעמים חן. אם נוריד מ-תקף נעם נקבל י פעמים מב, אם נוריד עוד נעם נקבל י פעמים הוי', ואם נוריד עוד נעם נקבל י פעמים י.

רמזי תוקף-נועם

אם נוסיף את ה-ו, כמו שהוא כותב במאמר, אז הממוצע של נועם-תוקף (במקום להיות שע, שלם) יהיה שלום, יחד שלום-שלום ("שלום שלום ואין שלום", אבל שיהיה שלום). "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום". צריך לומר שנועם מתאר מצב בו אני בימין מקרבת – צדיקים הם רק ימין מקרבת. בבעל תשובה יש תוקף, להפוך את המציאות. נעם ענינו לקרב את כולם, לכך קוראים שלום.

אפשר לומר שבעצם המלה שלום יש בתוך הנועם קצת תוקף בשביל לעשות שלום. שלום הוא לא בדיוק נועם – כתוב "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום". שניהם נשמעים משהו טוב, בלי דין, אבל כנראה שכדי לעשות שלום אמת – "האמת והשלום אהבו" – צריך גם תוקף. זו התכללות של שני כחות הנפש, גם נעם וגם שלום.

דמויות של תוקף ונועם בתנ"ך

מי בתנ"ך דמות של תוקף? מתי קוראים על תוקף? בפורים קוראים על תוקף, "ותכתב אסתר בת אביחיל את כל תקף" – תוקף הנס. זה הווארט שלנו, בהשראת אבולעפיא, ש"כל הדרכים בחזקת סכנה" צירוף אותיות (בקצת שינוי, בדרך של "גורעין ומוסיפין ודורשין") "כלת מרדכי חזקה בסכנה". "ותכתב אסתר את כל תקף", אז מי שמסמלת את התוקף בתנ"ך – אחת הדמויות – היא אסתר המלכה, שכותבת את כל התוקף. יש דמויות של תקף ויש דמויות שהן יותר של נעם. מי דמות של נעם? [דוד המלך הוא נעים זמירות ישראל]. דוד הוא שניהם יחד, הוא גם תקיף וגם הכי נעים.

הכל כאן התבוננות ופיתוח של הווארט הזה, שמן המצר אל המרחב זה "רצוא ושוב", בעל תשובה שנעשה צדיק, שלוקח את התוקף האדיר של ה"רצוא" ומכניס בכלים דתיקון. אנחנו רגילים שברגע שיש מלים מיוחדות בהן משתמש הרבי במאמר צריך להתבונן בהן.

התוקף והנועם של הרבי הריי"צ

הרבי הקודם עצמו הוא טיפוס מופת של תוקף ונועם. יתכן שבין אדמו"רי חב"ד אין תקיף כמוהו, ואין גם מישהו של נעם כמו הסגנון שלו – הסגנון של השיחות, של אהבת ישראל. כולם אהבת ישראל, אבל הסגנון של אהבת ישראל – אין נעם כמוהו, ואין תוקף כמוהו.

באיזה עוד ביטוי הרבי הקודם אהב להשתמש במלה תוקף? הוא מאד אוהב את המלה תוקף. גם הווארט ש"אין תקיף כרצון" הוא דבר שהוא מביא (כרגע איני זוכר מהיכן), כתוספת לפתגם הידוע "אין דבר העומד בפני הרצון". באיזה עוד הקשר הוא משתמש במטבע לשונית של תוקף? אנחנו אוהבים לצטט כל הזמן מהרבי הקודם – אולי יש לזה מקור קדום, אבל אנחנו זוכרים ממנו – ש"כח מה" (שכתוב בזהר שחכמה היא כח מה) היינו תקיפות הבטול, מטבע של הרבי הקודם.

תקיפות הבטול

חידוש לומר שכח-מה היינו תקיפות הבטול. בטול הוא לכאורה אין, גארנישט, איך יכול להיות בתוך בטול תוקף?! כאן זה תוקף ונועם יחד. תמיד כתוב שיש שתי בחינות, הכח והמה. יש הרבה מאמרים, גם בהמשך תער"ב, שמבארים שאלה שתי בחינות שמתחברות. רק שהוא, בביטוי הזה, מחבר אותן לגמרי – כח הוא תוקף ומה הוא בטול, ויחד הם תקיפות הבטול. צריך לומר שכדי שהחכמה תהיה תקיפות הבטול גם צריך להיות בעל תשובה – זה בא מ"רצוא" של מה שהוא קורא תנועת התשובה. יש תנועת התשובה לעומת תנועת הצדיקים. תנועת התשובה היא "רצוא" והיא תוקף.

יש משהו אצל בעל תשובה שגם אופי החכמה שלו הוא עם תוקף. מה התוקף? מה שייך תוקף לחכמה? חכמה היא ברק המבריק על השכל. נאמר בצורה הכי פשוטה, מה התוקף של חכמה (עוד לפני התוקף של הבטול)? למדנו אתמול שחכמי ארץ ישראל הם תקיפים, תקיפי דארעא ישראל, והם מקל נעם – אמרנו שחבור תוקף ונועם מאפיין דווקא את חכמי ארץ ישראל. מהי תקיפות בחכמה? חכמה היא כח ההברקה ותוקף הבטול היינו חידושים חזקים. חכמה היא לחדש חידושים. כתוב "החכמה תעז לחכם" – יש חכם שיש לו עז ותוקף לחדש דברים חזקים, לומר ווארטים חזקים. לא ווארטים חלשים, אלא הוא אומר חזק – זה תוקף. בשביל שהחדוש יהיה אמת, "החכמה תעז לחכם", הוא צריך לומר דברים חזקים מתוך בטול מוחלט – שהוא באמת גארנישט. יש לו תוקף הבטול, תוקף בתוך הבטול שלו, והדבר בא לידי ביטוי בכך שהוא זורק לך חידושים חזקים ביותר – להפוך את המדינה.

עד כאן המשך של יחוד תוקף ונועם שהתחלנו ללמוד אתמול, וגם כח-מה, שהוא תוקף הבטול, חכמה של בעל תשובה, חכמה של הרבי הקודם.

ב. מדרגות "רצוא ושוב" באור ובכלים

נמשיך לקרוא:

"רצוא ושוב" – מיצר ומרחב, עליה והמשכה

ולכן הנה רצוא ושוב הוא ענין יסודי הן בעבודת האדם והן בהאורות והגילוים דאורות וכלים דספירות העליונות [בכל מקום יש "רצוא ושוב", שזה מן המיצר אל המרחב, בעל תשובה וצדיק, תוקף ונועם.], והגם שהרצוא ושוב מתחלק לפי מהות המדריגות וענינם הנה הצד השוה שבכל המדריגות הוא שהרצוא הוא מיצר [בכל מקום רצים מתוך מיצר] ו[הוא גם ]עליה [מלמטה למעלה] והשוב הוא מרחב והמשכה [הוא מגדיר קודם שבכל מקום ה"רצוא" הוא מיצר ועליה וה"שוב" הוא מרחב והמשכה.

תיכף הוא יסביר שיש מצב הפוך, שנקרא "מטי ולא מטי", שה"רצוא" הוא המשכה וה"שוב" עליה. מענין, שקודם אומר בתור כלל שהצד השוה שבכל המדריגות הוא שה"רצוא" הוא מיצר ועליה וה"שוב" הוא מרחב והמשכה, ותיכף ישנה זאת ויאמר הפוך. צריך להבין טוב טוב.],

ועיקר הרצוא ושוב הוא בהאור [גם חידוש. הייתי חושב שעיקר ה"רצוא ושוב" בכלי, שרץ ממקומו להשיג את האור, וכאשר תפס אותו הוא שב. כעת הוא מחדש שעיקר ה"רצוא ושוב" בתוך האור בעצמו. בהמשך האות הוא יסביר שיש את האור ביחס לכלי ויש את האור ביחס למאור, למקור שלו. ביחס לכלי ה"רצוא ושוב" של האור הפוך מהכלל, ועל כך נאמר "מטי ולא מטי" – ה"רצוא" של האור הוא מלמעלה למטה, המשכה להחיות את הכלי. האור ביחס לכלי נקרא "חיים להחיות" והאור בפני עצמו נקרא "חי בעצם". ה"רצוא" של ה"חיים להחיות" הוא מלמעלה למטה וה"שוב" שלו מלמטה למעלה.]

שני כיוונים של "רצוא ושוב"

[את זה הוא מתחיל להסביר:] גם שאינו כמו הרצוא ושוב של הכלים [כלומר, שהוא בכיוון הפוך.], דהנה בהכלים וכן בנשמות ונבראים הרי הרצוא בדרך עליה והסתלקות והשוב הוא בדרך התפשטות [כפי הכלל שהוא אמר קודם. אמר כלל, ואחר כך אמר שעיקר ה"רצוא ושוב" הוא באור, ושם זה לא כך. כלומר, הכלל תקף לגבי כלים, נשמות ונבראים. כלים כאן יותר מנשמות – כנראה כלים דאצילות ואילו נשמות דבריאה. יש פה שלש מדרגות לפי הכלל שה"רצוא" הוא מלמעלה למטה וה"שוב" מלמטה למעלה.]

שלא נשכח, בכל מקום ה"רצוא" הוא בעל תשובה, שממריא כלפי מעלה, והצדיק הוא ה"שוב" שממשיך את האור כלפי מטה. בעל התשובה הוא בתוקף והצדיק הוא בדרכי נועם. אבל באור הוא אומר שה"רצוא ושוב" הוא בדיוק הפוך. הוא לא כותב זאת כאן, אבל צריך להתבונן – גם באור יש בעל תשובה וצדיק. אפשר להבין שיש בכלים, בנשמות ובנבראים בעל תשובה וצדיק, אבל הייתי חושב שאור הוא רק צדיקים – יש כמה פסוקים של "אור צדיקים". יש גם בעלי תשובה של אור. מה ה"רצוא" של האור? לרדת לתוך המציאות. בעל תשובה של כלי – ה"רצוא" שלו הוא לעלות. בעל תשובה של אור – ה"רצוא" שלו, התוקף שלו, הוא לרדת, לתת מכה למציאות, לעשות דברים. הצדיק של האור הוא נסוג, חוזר הביתה – הוא "לא מטי". ה"רצוא" של האור הוא "מטי" לתוך המציאות.

אורות-כלים-נשמות-נבראים

קודם כל, נעשה פה איזה י-ה-ו-ה לפי המלים שהוא כותב: הוא כותב שיש כלים-נשמות-נבראים, כנראה כנגד בי"ע או כנגד נר"נ. אחר כך הוא אומר שיש אור ביחס לכלי, ובסוף האות יסביר שיש אור ביחס למקורו, ביחס למאור. איך התנועה בכל המדרגות האלה? בשלש המדרגות הראשונות, כלים-נשמות-נבראים, ה"רצוא" כלפי מעלה וה"שוב" כלפי מטה. כך גם במדרגה הכי גבוהה, של האור ביחס למאור, לפי הכלל – "רצוא" כלפי מעלה ו"שוב" כלפי מטה. רק במדרגה הרביעית מלמטה, האור כלפי הכלי, זה הפוך – "רצוא" כלפי מטה ו"שוב" כלפי מעלה. אם יש כאן חמש מדרגות, ולכל השלש התחתונות הוא מתייחס כאחת – רק שמפרט – מה המבנה? כמו נרנח"י.

כל הנר"נ הם לפי הכלל, וגם היחידה לפי הכלל, ורק החיה – האור ביחס לכלי – היא הפוכה, "רצוא" למטה ו"שוב" למעלה, "מטי ולא מטי". איך מסתדר שהאור ביחס לכלי הוא בדרגת החיה? מתאים בדיוק למה שהוא מסביר כאן, וכבר אמרנו, שמדרגת האור הזו נקראת "חיים להחיות". מה ההבדל בין חיה ליחידה? שניהם מקיפים, וההבדל בדיוק מה שאמרנו – חיה בכל מקום היא "חיים להחיות" ("ויהי האדם לנפש חיה") ויחידה היא "חיים בעצם". היחידה היא להחיות אותי – היא שאני קשור לעצמותו יתברך.

היחידה היא "חי בעצם", ובה גם ה"רצוא" מלמטה למעלה וה"שוב" מלמעלה למטה. רק צריך לומר שהיות ש"חבוקה ודבוקה בך" ה"רצוא ושוב" כמעט בדרך ממילא, מיניה וביה. הוא יסביר בהמשך מה בין דבקות להתקשרות. מתוך הדבקות של "יחידה ליחדך" יש גם "רצוא ושוב". זה כאן המבנה. בכלל, מאד מענין שהנר"נ והיחידה הם באותם כיוונים של "רצוא ושוב", ורק החיה היא בכיוון הפוך.

אמונת החיה ואמונת היחידה

נחבר לעוד משהו: יש כמה מאמרים שהרבי הרש"ב כותב שחיה ויחידה הן שתי בחינות אמונה, והארכנו בענין בסוד הוי' ליראיו. החיה היא אמונה בהתהוות העולמות, שהיא משהו כמעט מוחשי – כמו שהארכנו – שהנשמה כמעט יכולה לראות איך העולם נברא בכל רגע יש מאין. הוא קורא לכך אמונה, והאמונה בהתחדשות העולם יש מאין ואפס המוחלט בכל רגע היא אמונה מצד החיה. אמונה שהיא הדבקות וההתקשרות העצמית לעצמות, בלי קשר לבריאת העולם – שכל בריאת העולם היא "כולא קמיה כלא חשיב" – היא האמונה מצד היחידה. על שתי המדרגות כתוב "צדיק באמונתו יחיה", באמונתו אותיות ב אמונות.

במלים הכי פשוטות, יש מה שיהודי מאמין בה' כבורא עולם – דער בעשפער. כמו שאנחנו תמיד אומרים שבחסידות הכללית מכנים את ה' הבורא, ויש בזה הרבה תוקף. יש אמונה בה' כבורא, "בראשית ברא אלהים", וזו אמונה מצד החיה שבנפש. ואילו אמונה בה' לא בגדר בורא אלא בגדר של עצם היא מצד היחידה. שוב, זה "צדיק באמונתו יחיה", ב אמונות, ב מקיפים. לכן חסיד הולך עם שני מקיפים על הראש. הכפה, לפי זה, היא אמונה בבורא, והכובע מלמעלה – או תפילין או כובע... – כנגד היחידה, האמונה בעצמות.

מה הווארט? שבאמת האמונה בה' כבורא, שהוא בורא את העולם בכל רגע תמיד יש מאין, היא "חיים להחיות" – שהוא מחיה. מה הביטוי בחסידות? שהוא מהוה, מחיה ומקיים את המציאות בכל רגע תמיד. זו אמונה מצד החיה שבנפש, ושם ה"רצוא ושוב" הוא "מטי ולא מטי" – כיוון הפוך. יש בכך איזה תוקף, שהופך את הכיוון של ה"רצוא ושוב". היחידה היא הדבקות העצמית.

מעלת האמונה בה' כבורא

יוצא, אם כן, שיש מעלה בחיה. הדבר יסביר לנו עוד משהו יפה: במדרש יש נרנח"י, אבל בזהר אין חיה-יחידה אלא רק נפש-רוח-נשמה-נשמתא לנשמתא. חמשת השמות הם מהמדרש, אבל הסדר שם הוא נפש-רוח-נשמה-יחידה-חיה. לכן יש לנו הרבה הסבר, וגם בחסידות מוזכר, שיש מעלה בחיה יותר מהיחידה.

לפי דרכנו כאן יש איזו מעלה באמונה בה' כבורא. הכח לברוא יש מאין הוא גם כח עצמי, כמו שכתוב בתניא. יש בו איזה עוצמה ותוקף של בעל תשובה – דווקא בעל תשובה הולך על ה' כבורא, כי בעל תשובה צריך לברוא את עצמו, לתקן ולעשות מציאות חדשה. אז ה"רצוא" שלו הוא מלמעלה למטה, אם כי ודאי כל בעל תשובה רץ לה', אבל החיה שלו היא אמונה בבורא יתברך. אצל הצדיק האמונה היא מצד היחידה, אמונה בעצמותו עוד לפני שעלה ברצונו לברוא את העולם, למעלה מ"כד סליק ברעותיה למברי עלמא". זו אותה נקודה כמו שאמרנו שבעל תשובה הוא מעשה בראשית והצדיק הוא מעשה מרכבה.

עד כאן המבנה שהוא הולך לבנות לנו – שלש מדרגות שהן חמש, כי כלים-נשמות-נבראים תופס כאחד, למעלה מזה האור ביחס לכלי, ולמעלה מזה האור בפני עצמו, ביחס למאור.