שכינה ביניהם

פרק ח: הדר מצוה צניעות

"והצנע לכת עם אלהיך"[שח].

"הדר (לשון בית דירה[שט] — "ביתו זו אשתו" כנ"ל) תורה חכמה, הדר חכמה ענוה, הדר ענוה יראה, הדר יראה מצוה, הדר מצוה צניעות"[שי].

במאמר זה מרומזים כל התקונים שבפרקים הקודמים לפי הסדר:

התורה (וביחוד — פנימיות התורה, שכל ענינה הוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה) נמשלה לאש, כמ"ש "הלוא כה דברי כאש"[שיא].

תקון הדבור[שיב] תלוי בחכמה (חכמה עילאה כאשר נמשך בחכמה תתאה לצרף את אותיות הדבור בפה כנודע[שיג]), כמ"ש "דברי פי חכם חן"[שיד], ונאמר "לב חכם ישכיל פיהו"[שטו], ונאמר "דברי חכמים בנחת נשמעים"[שטז]. בחכמה, דוקא, שורה "אחד האמת"[שיז] ר"ת אהבה חסד דעת כנ"ל.

תקון הכעס[שיח] והבושה הרעה[שיט] ("רגש נחיתות") תלוי במדת הענוה, כאשר מכיר בשפלות עצמו באמת וש"מהוי' מצעדי גבר כוננו"[שכ] כנ"ל.

"עקב ענוה יראת הוי' "[שכא] — "ענוה מביאה לידי יראת חטא"[שכב]. מעבר זה הוא על ידי מדת "ארך אפים"[שכג] — תכלית הענוה של משה רבינו — "שפל וסבלן" כנ"ל. "יראת חטא" זו היא יראת חטא אדם הראשון, יראת חטא העגל ויראת חטא דוד ובת שבע — שתקון כלם הוא על ידי מדת "ארך אפים" כנ"ל[שכד]. והוא סוד "והריחו ביראת הוי' "[שכה], שנאמר במלך המשיח, שיתקן את החטאים הנ"ל בשלמות. וכנודע שאדם הוא ר"ת אדם דוד משיח[שכו], והמשיח יעלה את צרוף אדם לצרוף מאד (שבו ה־מ של משיח גובר ועיקר), כמ"ש[שכז] "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" — גלוי בחינת ה"יחידה" הכללית של נשמות ישראל שלמעלה ממדידה והגבלה.

"מצוה" סתם היא מצות הצדקה וגמילות חסדים בכלל[שכח], ומצות הכנסת אורחים — קדושת הבית[שכט] בבחינת "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[של] — בפרט. מצוה זו היא מצותו המיוחדת של אברהם אבינו ע"ה (שלאחר שלמות קיומה, בבחינת "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה", זכתה שרה להעלאת מ"ן פנימי ועצמי וזכה אברהם להמשכת מ"ד ממהותו ועצמותו יתברך כביכול להוליד את בנם יחידם — יצחק אבינו ע"ה — מקור השמחה והצחוק העליון. ועוד שהמלאכים, האורחים, חיבבו את שרה על אברהם ביותר, כמסופר הכל בריש פרשת וירא), עמוד החסד. זהו "הדר יראה מצוה" — "יראת חטא מביאה לידי חסידות" (וכן ביצחק, הצחוק מתגלה על ידי הפחד, כמ"ש[שלא] "פחד יצחק", אך באמת "פחד יצחק" הוא במדרגה נעלית יותר מעמוד החסד של אברהם[שלב], והוא בסוד הזווג הקדוש — דרך ארץ בגימטריא יצחק רבקה כנ"ל, סוד "והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו"[שלג], והיינו שהפחד והצחוק הם בבת אחת ממש, בבחינת "נושא הפכים". והוא ענין "רוח הקדש", כמאמר "חסידות מביאה לידי רוח הקדש"[שלד] וד"ל).

הזווג הקדוש[שלה], בחינת שבת קדש — מחשבה עילאה, הוא סוד הצניעות. ועל כן מדת הצניעות עולה על כולנה (והיא כוללת את שתי הדעות: "ענוה גדולה מכולן"[שלו] ו"חסידות גדולה מכולן"[שלז], בסוד "אשרי אדם מפחד תמיד"[שלח] ו"… חסד אומר יברא… נטל האמת והשליכה לארץ"[שלט]), שהיא סוד "נמנע הנמנעות" — "שני הפכים בנושא אחד" — יחוד השלם של איש ואשה[שמ]. וזהו "והצנע לכת…", בחינת "מי השלח ההלכים לאט". והוא סוד "ותבא בלט"[שמא] הנאמר ברות (אם המלכות — מלכות בית דוד כנ"ל), שתרגומו "ברז" ופרש"י "בנחת". והוא סוד "שכבת הטל"[שמב] — "טל אורת טלך"[שמג], שיורד בצניעות — "אהיה אשר אהיה" (בגימטריא "מי השלח ההלכים לאט" כנ"ל. אהיה חי עולה טל, והוא סוד "טל תחיה") — "אהיה כטל לישראל"[שמד]. ("מוריד הגשם" הוא סוד הזווג הגשמי, ועל כן בא על ידי "משיב הרוח"[שמה] דוקא, משא"כ "מוריד הטל" הוא סוד הזווג הפנימי העליון, בחינת "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", ועל כן הוא בתדירות — "טל לא מיעצר"[שמו]. נמצא שלפי מדת הצניעות, בחינת הטל, כך תדירות היחוד הפנימי וד"ל).

ומעתה יש להבין את סדר המדרגות הנ"ל בשרשם העליון:

"אורייתא מחכמה עילאה נפקת"[שמז] וממנה באים לעצם החכמה עילאה[שמח] ("הדר תורה חכמה").

מחכמה עילאה עולים לסוד ה"מזל־עליון"[שמט], בחינת "אין (א"ת 'אֵין' אלא 'אַיִן') מזל לישראל" — צמצום אור הכתר ברחמים רבים[שנ] — בחינת ענוה. (שרש ענין "חברים נאמנים" הנ"ל הוא בסוד יחוד המזלות[שנא] — "נצר חסד" "ונקה").

מסוד ה"מזל־עליון" באים לעצם כח המשכיל, חכמה סתימאה, שבו מתלבש הגבורה דעתיק יומין. פרצוף חכמה סתימאה נקרא "רישא דאריך" (בלשון עמה"מ וכן מובא בדרושי דא"ח[שנב]), בחינת "ארך אפים", שרש היראה, על שם הגבורה דעתיק שבו. והוא סוד "טוב ארך אפים מגבור"[שנג] (ושמו, בכוונות האריז"ל, הוא אחורי שם אלהים דההין[שנד] העולה יראת שמים).

מחכמה סתימאה עולים ללבנונית עצם הגלגלתא, מקור כל המצות (בסוד תריג ארחין שבו, כנגד תריג מצות). בו מתלבש חסד דעתיק יומין, סוד הכנסת אורחים (סוד "חד ארחא דבפלגותא דשערי" שממנו מתפשטים תריג ארחין הנ"ל), להכניסם תחת כנפי השכינה והאמונה הטהורה (סוד "בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר 'וצדיק באמונתו יִחְיֶה'[שנה] — "יְחַיֶה". "חבקוק" הוא מלשון "וימינו תחבקני"[שנו] וד"ל), כמ"ש[שנז] באברהם "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה".

מהגלגלתא באים ל"רישא דלא ידע ולא אתידע" — סוד ה"צניעותא" בלשון הזהר הקדוש — בחינת "נמנע הנמנעות"[שנח], מקור ושרש הזווג הקדוש שהוא "נושא הפכים" כנ"ל. ועל כן ספרו חז"ל בשבח הצניעות המופלגה שבעת הזווג עד שלא הכירו זב"ז כלל[שנט] (והוא השרש האמיתי של ה"הכרה" שבדעת, בחינת "והאדם ידע את חוה אשתו"[שס], בסוד "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה"[שסא] — "לשון נופל על לשון"[שסב]: "הכרה", לשון נשואין כדרז"ל[שסג], מ"נכריה" — רדל"א, בחינת "אנכי" — "אנכי מי שאנכי". וכן מלמטה למעלה: "תכלית הידיעה שלא נדע"[שסד] וד"ל), בחינת "לא ידע ולא אתידע".

והנה ברדל"א יש עצם הרדל"א — "כתר דעתיקא", הנקרא "יחיד" — "העלם העצמי של אור במאור", וחב"ד דרדל"א — "שעשועים עצמיים" של גלוי אור עצמי, "אור המאיר לעצמו". ומבואר בדא"ח שבחינת ההעלם העצמי מצמצם את גלוי האור העצמי, בסוד "מושל ברוחו"מו (כאשר "לוכד עיר" קאי על הגוף, כמבואר בספר התניא פ"ט), להוליד "ענג מורכב" מ"ענג פשוט", כלומר שעיקר תענוגו יהיה מענג בת זוגו כדי שיהיה "אשה מזריעה תחלה יולדת זכר" (זכר נוטריקון זה כר[שסה], "הכרה" מ"נכר" כנ"ל. וכן כל אחד מתנכר לעצמו להכיר את בן־בת זוגו "כמים הפנים לפנים", ועל ידי זה מתגלים השעשועים העצמיים האמיתיים של השותף השלישי, הקדוש ברוך הוא כביכול וד"ל) שבזה מקיים מצות "פרו ורבו" בשלמות — תכלית כוונת בריאת העולם, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים אכי"ר.