סוד ה' ליראיו – שער כ"ב "מלחמת היצר" - (ג)
בירור התפשטות היש בקדושה (חסר באמצע)
ח' כסלו תשמ"ה – ירושלים
פרק ב - בירור התפשטות היש
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
קיצור מהלך השיעור
בשיעור זה לימד הרב את פרק ב' בשער כ"ב בספר סוד ה' ליראיו. בתחלתו נלמד ביאור הרבי מאיז'ביץ לארבעת הבירורים שנלמדו פרק א תוך שהוא מקביל אותם לארבעה שלבים בסיפור פגישת יעקב אבינו עם יוסף בנו. חלקו השני של השיעור עוסק בהבדל בין שיטת הבירור בחסידות הכללית, העוסקת בבנין החיצוניות, לבין שיטת חב"ד הבונה את הפנימיות.
עַל פִּי כָּל הַנָּ"ל מְפָרֵשׁ וּמַסְבִּיר הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ מֵאִיזְ'בִּיצָא זצ"ל עַל פִּי סֵדֶר פְּסוּקֵי הַמִּקְרָא אֶת עֲבוֹדָתוֹ הַפְּנִימִית שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם כְּשֶׁהִתְעוֹרֵר בְּשִׂמְחָה עֲצוּמָה עַל יְדֵי בְּשׂוֹרַת "עוֹד יוֹסֵף [בני] חָי".
כששמע יעקב "עוד יוסף חי"[ב] הוא התעורר בשמחה גדולה, והשמחה הזאת היא התפשטות היש. כעת הוא צריך לבחון את ההתפשטות הזו על פי ארבע הדרכים שלמדנו עליהן.
בירור ראשון – "בטרם אמות"
וְהִנֵּה מִן הַצֹּרֶךְ הָיָה לְבָרֵר אֶת אֲמִתּוּת טִיב הַשִּׂמְחָה בְּאַרְבָּעָה הַבֵּרוּרִים הַנָּ"ל. הַבֵּרוּר הָרִאשׁוֹן הָיָה "אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת",
כלומר, הוא נזכר שהוא עתיד למות, והשמחה הזאת אינה תמידית – אם היא שמחה גשמית היא לא תתמיד לעולם. אכן, הוא לא אמר שהוא מת עכשיו, רק "בטרם אמות"[ג]. הוא אומר 'אחכה ואראנו בטרם אמות'.
כְּנֶגֶד "לְעוֹלָם יַרְגִּיז "וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר.
צריך לחשוב שאם ימיו הם "שנותינו בהם שבעים שנה"[ד] והאדם לא חי לעולם – כל מה שיש בעולם הזה הוא הבל. זהו בירור ראשון.
בירור שני (א) – "ויזבח זבחים"
הַבֵּרוּר הַשֵּׁנִי הָיָה "וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹקֵי אָבִיו יִצְחָק".
כל הדברים שהוא כותב כאן פשוטים מאוד, חוץ מהקשר הזה, הוא לא לגמרי חלק. יש ממש פסוקים ומאמרי חז"ל לכל המדרגות, על פיהם הוא רוצה להסביר את מאמר חז"ל שלנו, וכאן הקשר הוא חידוש גדול. הוא אומר שזביחת הזבחים "לאלהי אביו יצחק"[ה] היא בחינת "יעסוק בתורה". הקשר לבירור הראשון, "אלכה ואראנו בטרם אמות", פשוט שהוא כנגד "לעולם ירגיז"[ו]. גם הבירורים הבאים אחר כך פשוטים. הדבר הזה קצת חידוש. הוא אומר שזביחת הזבחים היא בחינת:
יִצְחָק אָבִינוּ הוּא בְּחִינַת גְּבוּרָה, שֹׁרֶשׁ מַתַּן תּוֹרָה – "מִפִּי הַגְּבוּרָה" (גִּלּוּי מַתַּן תּוֹרָה נִמְשָׁךְ עַל יְדֵי "קוֹל שׁוֹפָר" – [שזה גם] "אֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק"). עַל יְדֵי הָעֲבוֹדָה הַנָּ"ל נֶאֱמַר לְיַעֲקֹב אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם "אָנֹכִי אַעַלְךָ גַּם עָלֹה",
לאחר שהוא זבח זבחים ה' הבטיח לו שלא יפחד מלרדת מצרימה, אני מבטיח לך ש"אנכי אעלך גם עלה"[ז]. מובא בזהר, נדמה לי, וגם בספרי הקבלה והחסידות שהכוונה במלים אלו היא:
אֲשֶׁר הוּא כְּנֶגֶד הַדִּבּוּר הָרִאשׁוֹן שֶׁל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת [הכל בחינת גילוי תורה] – "אָנֹכִי הוי' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".
כמו שעכשיו הקדוש ברוך הוא מבטיח ליעקב "אנכי אעלך גם עלה", שאני אוציא אותך ממצרים. מי יוציא אותך? "'אנכי' מי שאנכי"[ח]. אם כן, זה בדיוק כנגד הדיבור הראשון של עשרת הדיברות "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"[ט].
(בְּמַתַּן תּוֹרָה הוּא לְשֶׁעָבַר, וְכָאן הוּא לֶעָתִיד, כַּמּוּבָן).
כל ההבדל הוא שבמתן תורה כתוב "אשר הוצאתיך", לשון עבר, וכאן כתוב "אנכי אעלך גם עלה", לשון עתיד. באמת בחסידות כתוב[י] שכפל הפעמים "אעלך גם עלה" מרמז גם ליציאת מצרים וגם לעתיד לבוא, לגאולת המשיח, לכן יש עליה אחר עליה. זה הוא לא כותב כאן, אבל מובא תמיד בחסידות חב"ד על הפסוק "ירֹד ירדנו"[יא] שיש שתי ירידות, ירידה אחר ירידה, וכנגד שתי הירידות יש שתי עליות – "אעלך גם עלה" – בעילוי אחר עילוי. אבל על פי פשט הוא רק אומר שזה כנגד הדיבור הראשון, "אנכי".
בירור שני (ב) – "ואת יהודה שלח"
אחר כך יש עוד ענין: מתן תורה. אחרי שהוא זבח זבחים וה' הבטיח לו "ואנכי אעלך גם עלה", כתוב בהמשך שהוא שולח את יהודה. זו כבר פעולה חדשה, והוא אומר שהיא עדיין שייכת למדרגה השניה, שהוא עדיין בוחן בה את ההתפשטות שלו, השמחה שלו, בבחינה השניה של "יעסוק בתורה".
וְגַם מָה שֶׁנֶּאֱמַר "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו וְגוֹ'" פֵּרְשׁוּ חֲזַ"ל – "לְתַקֵּן בּוֹ בֵּית תַּלְמוּד".
פירוש זה באמת יותר מפורש. כאן אומרים חז"ל[יב] בפירוש שהוא חשב על תורה – הוא התקין בית תלמוד לפני שירד למצרים ושלח את יהודה לפניו.
כָּל זֶה הוּא מֵעִנְיָן הַבֵּרוּר הַשֵּׁנִי – "יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה".
שני הדברים האלו – גם זביחת הזבחים וגם שליחת יהודה להתקין בית תלמוד – שייכים לבירור השני של "יעסוק בתורה".
כאן אפשר להוסיף: בפרק אחר בספר כתוב יותר מפורש[יג] שהבחינה של יצחק קשורה עם תורה. מה יוצא כאן? הוא דורש שכאן תורה היא בחינת יצחק, "מפי הגבורה"[יד], והשופר הוא אילו של יצחק[טו]. קודם הוסבר שהבירור השני הוא למצוא את אותו התענוג ואותם השעשועים בתוך התורה כמו זה שישנו, להבדיל, בהתפשטות היש של עניני עולם הזה. על התורה כתוב "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירוֻך בכל עת באהבתה תשגה תמיד"[טז]. באמת כתוב – זה הוא לא כותב, אני מוסיף – שהבחינה המיוחדת של יצחק ביחס לתורה היא היכולת למצוא שעשועי תורה, בדיוק כמו שהוא הסביר קודם. הבירור השני הוא להחליף את שעשועי עולם הזה עם שעשועי התורה, והמדרגה המיוחדת של יצחק ביחס לתורה היא זו של שעשועי תורה.
גם תחת ההר, כשקיבלו את התורה, היו זבחים[יז]. משה רבנו זבח זבחים תחת ההר. לומדים מכך שאפשר לקשר זאת עם מתן תורה. כל זה זה שייך למתן תורה – "ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק"[יח]. גם על פי פשט זבח הוא העלאת הגשמיות, החלב והדם – החלב הוא תענוג והדם הרצון[יט]. כל ההעלאה בזבח היא של תענוג ורצון. אם כן, גם פעולת הזביחה דומה לבירור השני, לניסיון להפוך ולהעלות את השעשועים הגשמיים על ידי התורה. עד כאן זה הבירור השני של בחינת "יעסוק בתורה".
שתי בחינות יצחק בתורה
אפשר לומר עוד נקודה ביחס לדבר הקודם: מה החידוש שהוא שלח את יהודה? אם אתם זוכרים, במדרגת הבירור השני למדנו ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"[כ], ולא רק בנוגע למעשה המצוות אלא בהוראת דרך לבוא לידי קיום הפנימי של "בכל דרכיך דעהו"[כא]. ענין זה שייך ליהודה, במיוחד אצל הרבי מאיזביץ שכותב כך כמה פעמים[כב]. הוא תמיד אומר שיהודה, יותר מכל השבטים, הוא השרש לקיום "בכל דרכיך דעהו", שיודע את ה' בכל מיני דרכים, בדברי הרשות ולפעמים אפילו בדברים שנראים אסורים. זו בחינת יהודה.
בנוסף, כתוב "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה". כל ההוראה למעשה נוגעת ליהודה. בבירור השני למדנו על שתי מדרגות: הראשונה היא להעלות את התענוג, לנסות לחפש את אותו תענוג בתוך הקדושה. הדבר השני הוא שעל ידי הקדושה, על ידי התורה גופא, תבוא לידי מעשה, באופן שתוכל לקדש את עצמך גם מתוכו. אפשר לומר שהדבר מתלבש בדיוק טוב. זביחת הזבחים לאלקי אביו יצחק שהוזכרה קודם היא כנגד הבחינה הראשונה בבירור של התורה, להעלות את השעשועים, והיא עיקר ענינו של יצחק. שליחת יהודה אחר כך, התקנת בית תלמוד ממנו תצא תורה להורות היא בחינת "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". צריך להתבונן שאם האדם יתקשר לתורה אחר כך הוא יוכל לקבל בקדושה את אותו סיפוק גם בדרכי הרשות. זו בחינת יהודה.
שוב, בחינת יצחק בתורה היא העלאת השעשועים ואילו בחינת יהודה בתורה היא מה שהתורה באה לידי מעשה בפועל, בבחינת "בכל דרכיך דעהו". אלו בדיוק שתי המדרגות שלמדנו כאן.
הבירור שלישי – "ויבך על צואריו"
הַבֵּרוּר הַשְּׁלִישִׁי הָיָה כַּאֲשֶׁר "וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו",
שתי המדרגות הראשונות היו לפני שיעקב מגיע ליוסף, כשהוא בדרך. יש פה חלוקה טבעית, כמו שנסביר בהמשך, בין שתי המדרגות הראשונות שכנגד יה ובין שתי המדרגות השניות שכנגד וה. שתי הראשונות היו לפני שראה והתחבר עם יוסף, הוא רק שמע. אחר כך יש שתי מדרגות כאשר הוא פגש וראה אותו ממש. כתוב שזה היה הדבר הראשון שהוא עשה כשנפגשו. יוסף נפל על צואריו של יעקב – "ויבך על צואריו"[כג] – אבל לא כתוב להיפך. למשל, קודם, כשיוסף התוודע לאחיו הוא חיבק ונשק אותם. אצל בנימין כתוב שכל אחד בכה על השני[כד]. כך היה עם בנימין ויוסף, אבל כאשר נפגשו יעקב ויוסף כתוב שרק יוסף בכה על יעקב, אבל יעקב לא בכה על יוסף. דרשו חז"ל, מה הוא עשה? למה כתוב שרק יוסף בכה ולא יעקב?
דָּרְשׁוּ חֲזַ"ל שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁיּוֹסֵף נָפַל עַל צַוְּארֵי אָבִיו וּבָכָה, יַעֲקֹב קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע,
כתוב שהוא לא היה יכול ליפול ולבכות בגלל שבשעת מעשה הוא קרא קריאת שמע. כך כתוב בחז"ל[כה] ורש"י מביא זאת בחומש.
שֶׁזּוֹהִי הָעֵצָה וְהַבֵּרוּר הַשְּׁלִישִׁי, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר עִנְיָנוֹ לְעֵיל [שיקרא קריאת שמע].
שענינה הרגשת האחדות והשוויון האמיתי בין הנשמות, בבחינת המחול שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לצדיקים, כמו שלמדנו. אם כן, זה ממש מפורש.
עוד פעם, המדרגה הראשונה, "אלכה ואראנו בטרם אמות", הוא פסוק מפורש, ללא מאמר חז"ל. המדרגה השלישית היא דברי חז"ל מפורשים. הבירור השלישי, "יקרא קריאת שמע", קשור עם ההתאפקות שלא לתת לרגש שלו להתבטא – הוא מתאפק וקורא קריאת שמע, כמו בחינה לעצמו. כאן באופן מיוחד רואים שיעקב בוחן את עצמו אם הרגש שלו אמתי. הוא לא נותן לרגש שלו להתגלות, ובמקום זה הוא קורא קריאת שמע. הרי באופן טבעי גם הוא רוצה ליפול על צוארי יוסף ולבכות, אבל הוא רואים כאן, באופן מיוחד, שהוא בוחן את עצמו. מפשט הדבר. זה היה בירור שלישי.
בירור רביעי – "אמותה הפעם"
הַבֵּרוּר הָרְבִיעִי הָיָה בִּפְתִיחַת דִּבְרֵי יַעֲקֹב אָבִינוּ לְיוֹסֵף בְּנוֹ – ״אָמוּתָה הַפַּעַם״, לְקַיֵּם אֶת הָעֵצָה הָרְבִיעִית ״יִזְכֹּר לוֹ אֶת יוֹם הַמִּיתָה״, וּבַהֹוֶה דַּוְקָא כַּנַ״ל.
זה גם בסמיכות, גם יפה מאוד. כאן רואים "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[כו]. אנחנו נסביר שהן כנגד שתי מדרגות יה. הדבר הראשון, "אלכה ואראנו בטרם אמות", היה לפני שיעקב יצא לדרך, רק כששמע ש"עוד יוסף חי". ברגע ששמע זאת, כהרגיש את התפשטות היש והתמלא שמחה, הוא מיד הו אמר "בטרם אמות". לפי ההסבר שלנו זו הבחינה הראשונה. אחר כך, הדבר השני שהוא עשה, לא ממש בסמיכות, הוא התכונן כמה ימים לנסיעה, ובתחלת הנסיעה הוא זבח זבחים. אחר כך כשהוא התקרב עוד יותר למצרים, שודאי היה כעבור כמה זמן, הוא שלח את יהודה לפניו להורות לו הדרך. הפסוק "להורות לפניו" ופרושו "לתקן לו בו בית תלמוד".
אגב, המלים בתורה הן "להורות לפניו". לזאת התכוונתי, זה בדיוק הענין של הוראה מתוך התורה של "בכל דרכיך דעהו", עליה למדנו כעת.
אם כן, אלו אירועים שלא היו סמוכים ממש אחד לשני, אבל עכשיו את שתי המדרגות העליונות הסברנו כנגד אותיות יה.
כְּשֶׁרָאָה יַעֲקֹב כִּי אַחַר כָּל אֵלֶּה נִשְׁאֶרֶת לוֹ הַשִּׂמְחָה, אָז הֵבִין כִּי מֵה׳ הוּא [ו"מהוי' יצא הדבר"[כז]], וְהִיא שִׂמְחָה אֲמִתִּית [של התפשטות היש] וְקַיֶּמֶת לָעַד [שכן כל דבר אמת קיים לעד].
אם כן, זו הדוגמה שהוא מביא לבחון דבר בארבע הבחינות שלמדנו. אחרי שרואה יעקב שהדבר מתקיים בסוף זהו הסימן מהקב"ה שהוא דבר אמתי, וכעת שמרגיש זאת הוא יכול לתת לו להתפשט.
"ויחי יעקב" – סימן להתאמתות ההתפשטות
מה כתוב אחר כך? "ויחי יעקב"[כח]. זה לא כתוב פה, אני מוסיף כעת. כתוב "ויחי יעקב בארץ מצרים (בארץ גושן) שבע עשרה שנה", וכתוב בחסידות[כט] שעיקר החיים שלו היו אותן שבע עשרה שנה בהן היה במצרים. אף על פי שלכאורה זהו חידוש גדול למה עיקר החיים הוא בגלות, הרי עיקר החיים צריך להיות בארץ. בכל זאת, עיקר החיים שלו – "ויחי יעקב" – היה שבע עשרה השנים שהוא היה במצרים. לפי ההסבר שהוא כותב כאן, הסבר טוב מאוד, שבכל שבע עשרה השנים הוא אפשר את השמחה ש"עוד יוסף בני חי", היתה זו גם שמחה של חיות. כתוב ששמחה היא תמיד בבחינת חי, כמו "צדיק באמונתו יחיה"[ל]. כתוב בתניא[לא] ש"יחיה" היינו ישמח, כמו שאומרים ביידיש 'אַ-מחיֶה', חיות של "שמחה פורצת גדר"[לב] – כל זה התחיל מכך ש"עוד יוסף בני חי". יעקב מתחיל להרגיש זאת כשקיבל את הבשורה בארץ, ואפשר לומר שכל חייו אחר כך, "ויחי", הם ההתפשטות. כעת, לאחר שבחן זאת בארבע בחינות, הוא נותן לשמחת היש להתפשט.
כיוון ש"ויחי יעקב" פרושה התפשטות אמתית היא יכולה להתפשט אפילו במצרים. מה נקרא התפשטות אפילו במצרים? שאפילו במקום כזה שלמראית עין לא צריך להיות בו התפשטות. נתינת ההתפשטות הזו ואפילו במצרים היא כמו הוראת שעה, דבר שלכאורה נגד התורה. מה אתה שמח בגלות?! צריך להיות שמח בארץ! הכל לפי שיטת הרבי מאיז'ביץ, שברגע שאתה מוכיח לעצמך שהדבר אמתי מאת ה' צריך לתת לו להתפשט בלי שום חשבון, למעלה מטעם ודעת, ואפילו בתוך מצרים.
אפשר לקשר זאת עוד יותר לדברי חז"ל האומרים ש"יעקב אבינו לא מת"[לג]. דוקא יש פסוק האומר "תתן אמת ליעקב"[לד] והרמז[לה] בו אמת ליעקב אותיות יעקב לא מת – ברגע שיש אמת ליעקב מתגלה שיעקב לא מת. למה הוא לא מת? מה הפשט? יעקב מרגיש שההתפשטות שלו, השמחה, היא אמתית כמו שהוא כותב כאן. מהי אמת? דבר שקיים לעד. ברגע שההתפעלות שלו, ההתפשטות היש, מתאמתת אצלו בבחינת "אמת ליעקב" – דבר האמת לא מת, הוא לא יכול למות. לפי זה, דברי הכתוב "ויחי יעקב... שבע עשרה שנה" זו רק ההתחלה, מה שנראה לעין. הוא חי עם ההתפשטות הזאת השבע עשרה שנה, אפילו בתוך הגלות של מצרים, אבל באמת הוא המשיך לחיות עמה לעולם ועד. אפשר לומר שדברי חז"ל "יעקב אבינו לא מת" מכוונים להתפשטות השמחה הזו. הרי עשרים ושתים שנה הוא היה עצוב, בדיכאון אפשר לומר, באבלות מכך שיוסף איננו. אחר כך כתוב שהוא הגיע למדרגה כזאת שהוא בכלל לא מת. עוד פעם, למות פרושו להיות עצוב ולחיות פרושו להיות שמח. אחרי שהוא היה עצוב כל כך הרבה שנים, הוא בא למדרגה כזאת בה הוא שמח לעולם ועד, שהוא לא מת כלל.
לא כתוב על אף אחד שהוא לא מת, רק על יעקב אבינו. צריך לומר, דבר מאוד מאוד טוב גם על פי פשט, שכל המשך חייו, כל תנופת החיים שהייתה לו גם במצרים, ולא רק שם אלא גם לעתיד לעולם ועד, שהוא בכלל לא מת – כל זה התאמתות השמחה של "עוד יוסף חי". אבל בשביל להוכיח שהיא אמת, וממילא האמת תמשיך לעולם ועד, צריך לבחון זאת בארבע בחינות אלו שלמדנו.
[במשך כל התהליך הזה קודם יש ספק ורק אחר כך מגיעה השמחה?] כן, הוא עדיין כל הזמן הוא בסימן שאלה. מהרגע שהתעוררה השמחה והיש התחיל להתפשט אצלו הוא נמצא בספק, בסימן שאלה. ספק נקרא מלחמת עמלק – עמלק בגמטריא ספק[לו]. יש מאמר חז"ל, יותר נכון מאמר החכם, ש"אין שמחה כהתרת הספיקות"[לז], והכוונה שעצם מהות הספק לא נותן לך להתפשט. לשמוח פרושו להתפשט. כל זמן שאדם הוא שרוי בספק הוא לא יכול להתפשט. כאן הוא בספק לגבי השמחה עצמה, אם היא הוגנת ואמתית או שלא. אז ודאי שהוא לא יכול להתפשט. יש לו בזה התאפקות כל הזמן.
יעקב – מעקב צמוד להתפשטות היש
אפשר גם לומר שהעובדה שהוא מביא את הדוגמה על יעקב, שהוא זה שבוחן את עצמו בארבע בחינות יותר מכל אחד אחר, מצביעה כנראה על כך שהבחינה הזו שייכת ליעקב. מי יכול לומר לי מה בשם יעקב מרמז לכך שהוא זה שעובר את העבודה של הבחינה העצמית לבדוק אם ההתפשטות אמתית לפני שהוא נותן לה להתפשט? איך אפשר למצוא רמז לכך בשם יעקב? אכן, זה שהוא לוחם נגד העקב של עשו ונגד עמלק שהוא הספק, זה בסדר. אולי יעקב הוא גם מעכב (ב-כ). אבל עוד יותר פשוט, ממש לדרוש את המלה 'יעקב', יותר יפה, יותר חלק. הענין כאן של יעקב הוא חשבון נפש. מה זה לעקוב אחרי משהו? לבחון אותו. זה בדיוק פשט המלה – אני עוקב אחרי הדבר. יעקב הוא מישהו שעוקב – הוא עקבי בזה – אחרי התפתחות הרגשה שלו. יש אמנם בגמרא חילוף אותיות, שאפשר להחליף את האותיות ק ו-כ, אבל הפשט הוא שהוא עוקב אחרי.
כתוב שיעקב מלשון חכמה, שעל כן נקרא שמו יעקב. מה הפשט? "ויעקבני זה פעמים"[לח] זה מה שעשו אמר, שיעקב עקב אותי פעמיים, אבל התרגום שם אומר "חכמני פעמיים", שהוא התחכם נגדי. יצחק אמר "בא אחיך במרמה"[לט], אבל עשו אמר שהוא עקב אותו פעמיים ולפי התרגום הוא התחכם נגדו. רואים שכל פשט המלה יעקב הוא אחד שמתחכם, אבל נגד עשו שבתוכו. עשו הוא הרצון של התפשטות היש ויעקב עוקב אחרי אותו עשו.
נתקשר זאת כעת עם מה שאמרתי, ש"ידו אֹחזת בעקב עשו"[מ], הוא לוחם. למה עשו, יותר מכל אחד אחר, הוא בחינת התפשטות היש? גם כן רואים מתוך עצם המלה – בגלל שעשיו נולד עשוי[מא], הוא נולד משהו מושלם, הוא ה'יש' המושלם בתורה, התפשטות היש. מה עוד כתוב עליו? "איש יודע ציד איש שדה"[מב]. מה זה על פי פשט? שהוא עושה כיף כל הזמן. לא סתם כיף פרטי, הוא צד את כולם, כולל את אביו[מג]. הכוונה שהוא עושה מה שעולה על לבו, מה שלבו חפץ. עשו, יותר מכל אחד אחר, הוא הדמות של התפשטות היש בעולם הזה, ומה שיעקב "ידו אוחזת בעקב עשו" הכוונה שכל הזמן הוא עוקב אחרי הענין של התפשטות היש ולא נותן לו להתפשט. הוא גם מעכב בעדו (עם כ), עד שהוא לא בוחן אותו בארבע המדרגות – "רגזו ואל תחטאו", "אמרו בלבבכם", "על משכבכם", "ודמו סלה"[מד]. רק אחרי שהוא בוחן והורג את היצר, בבחינה של "ודֹמו סלה" ו"אמותה הפעם"[מה] הוא יכול לברר את עשו. באמת כתוב בחסידות, יש כמה מאמרים מאדמו"ר הזקן[מו], שכל ענינו של יעקב הוא לברר את עשו, שהכוונה היא לברר את התפשטות היש.
ממילא אפשר גם לקשר ולפרש לפי זה את הביטוי "עקבתא דמשיחא"[מז]. יש שבעים פנים לתורה, איך יתפרש לפי זה הביטוי "עקבתא דמשיחא"? למה הוא בירור התפשטות היש? משיח אותיות ישמח. משיח הוא התפשטות הכי הכי גדולה של היש דקדושה. זהו תיקון הנחש, התיקון של עשו. מי הראשון שהיתה לו התפשטות היש? הנחש הקדמוני, שהבירור שלו הוא של המשיח. איך יודעים שהנחש הוא התפשטות היש? לפי מה שהוא הבטיח. מה היה חשוב לנחש? "והייתם כאלהים"[מח], שאתם תהיו בוראי עולמות כמו אלקים[מט] – כמו שה' יכול לעשות מה שהוא רוצה גם אתם תעשו מה שאתם רוצים, התפשטות היש בלי שום מעצור. אם כן, הנחש הוא זה שמכניס לאדם רצון להתפשטות היש. באמת אחר כך חוה רואה את העץ ש"טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל"[נ]. כלומר, היא ראתה את כל הפוטנציה של התפשטות היש שבעץ.
עוד דבר: כתוב[נא] שהנחש דחף אותה עד שהיא נגעה בעץ. מה זו אתה דחיפה על פי פנימיות? שהוא נתן בה התפשטות היש. הוא הכניס בה אותה. זה נקרא שהנחש דחף אותה עד שהיא נגעה בעץ. אז כל ענין התפשטות היש מתחיל מהנחש, שהוא בחינת עשו. בסוף הדורות זהו הבירור של המשיח, אבל צריך להיות הרבה זמן של "עקבתא דמשיחא", שזו תקופה שבוחנים את השמחה הזאת. לכן יש בדורות אלה של "עקבתא דמשיחא" הרבה משיחי שקר, בגלל שיש בה התעוררויות של התפשטות היש שעוד לא נבחנו, עוד לא בדוק ומנוסה. זה מה שהמתנגדים מפחדים ממנו. המשיח האמתי שבוחנים אותו באמת הוא החסידות, הבעל שם טוב, אבל יש כאלה שמפחדים מהתפשטות היש לגמרי.
[איך מסתדרת התפשטות היש עם חוסר מודעות עצמית של המשיח? מצד אחד אומרים שהוא הוא תיקון ה'אני', מצד שני אומרים שהוא בכלל לא מודע לעצמו] המשיח מזוכך בתכלית. בגלל שהוא כבר מת בבחינת "אמותה הפעם", "בר נפלא"[נב], הוא כבר נפל. הוא לאחר שלב הבירור האחרון של "אמותה הפעם".
סוד המרכבה מלמטה למעלה
אם אתה כבר שואל, אפשר להסביר את המדרגות האלו כנגד המרכבה, בסדר הפוך. זה חידוש גדול. לפי מה שהוא הסביר, המדרגה השניה היא כנגד יצחק. המדרגה השלישית של קריאת שמע היא ודאי כנגד יעקב עצמו, בגלל שכתוב בה "שמע ישראל"[נג] והכוונה היא ל"ישראל סבא"[נד]. המדרגה הרביעית של "אמותה הפעם", למות, היא כנגד דוד, בגלל שהוא נקרא נפל, הוא מת כל רגע, הוא מת בהווה.
עוד פעם, לפני שלמדנו כאן את פרק ב, לא ידענו, זאת אומרת, לא היתה שום אפשרות לסדר את המדרגות כנגד המרכבה. אבל כאן יש רמז קצת. זה חידוש, בגלל שבדרך כלל המרכבה הולכת מלמעלה למטה, ואילו כאן יוצא לכאורה סוד של מרכבה מלמטה למעלה. שוב, המדרגה הגבוהה ביותר, "אמותה הפעם", היא לכאורה בחינת דוד. הוא נפל, הכוונה שהוא מת בהווה כל רגע. לכן המשיח גם כן נקרא "בר נפלא". אם הוא בר נפלא התפשטות היש שלו היא בסדר.
לפני כמה ימים הסברנו שגם אצל הרמב"ן יש משהו דומה לזה, הבעל שם טוב מביא אותו בתחלת כתר שם טוב[נה]. הוא מביא שם עצה מהרמב"ן לדעת אם מה שאתה רוצה לעשות הוא באמת לשם שמים או לא. הוא אומר שצריך בהתבוננות לסלק את ההנאה שלך, לסלק את עצמך ממנה לגמרי, שלא תהיה לך שום פניה ושום הנאה, ואם היא עדיין נשארת אצלך זהו סימן שאפשר לעשותה. כך כתוב בתחלת כתר שם טוב. לא כתובות ארבע עצות, ארבעה שלבים, רק שלב אחד, והוא מביא זאת בשם הרמב"ן. ממש אחת התורות הראשונות בספר. תיכף נראה זאת בפנים.
שוב, יש פה רמז שהמדרגה העליונה של "אמותה הפעם" ו"בר נפלא" היא לכאורה כנגד דוד; המדרגה השלישית, לקרוא קריאת שמע, היא לכאורה כנגד יעקב "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", וישראל הוא "ישראל סבא". זה מה שהבנים של יעקב אמרו לו, והמשמעות שכולם שווים היא בחינת "מטתו שלימה"[נו] של יעקב. מחול הצדיקים לעתיד לבוא הוא כמו "מיטתו שלמה" שנאמר אצל יעקב אבינו; את המדרגה של העלאת השעשועים מהגשמיות ומציאתם בתוך התורה, ועל ידי כך להורות את הדרך גם בדברי הרשות, הוא הסביר בבחינת יצחק – "ויזבח זבח לאלהי אביו יצחק". קריאת שמע היא מה שהבנים של יעקב אומרים ליעקב, ואילו המדרגה כאן היא זביחת יעקב "לאלהי אביו יצחק". אם כן, יש לנו יצחק -יעקב-דוד.
מכאן משמע לכאורה שהמדרגה הראשונה של "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" צריכה להיות כנגד מי? אם אנחנו אומרים שיש כאן רמז של מרכבה למפרע, כנגד מי צריך להיות הבירור הראשון? כנגד אברהם. "רגזו ואל תחטאו", "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", שיזכיר לו שהכל הבל. "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", אז למה לי טובה שאינה קיימת לעד? איך זה אצל אברהם אבינו? מה באמת הקשר לאברהם?
כאן רוצים מדרגה של מוסר, שאברהם לא עוסק בהבלי עולם הזה, שהוא מחפש את הנצח, לא את ההבלים, מה שנפסק. כמו שכתוב כאן, כל דבר שלא קיים לעד לא מענין אותי. כל הדרך של אברהם היא כזו. מה כל החיים של אברהם? שפתאום הוא גילה שכל האנשים בעולם חיים חיי הבל, "ויהבלו"[נז], כל החיים לא שווים. מיהו אברהם אבינו מהיסוד? מי שפתאום מגלה שכל החיים בעולם כולם לא שווים, הכל הבלים. צריך לעזוב את ההבלים האלה ולחפש אחרי האמת. אם כן, אם נבין נכון, באמת ההשקפה הראשונה שלו היא לעזוב את הבל עולם הזה ולחפש אחר הנצח של העולם הבא.
כמו הביטוי אצל רבי נחמן[נח], האומר שהדבר הראשון שצריך לזכור בבוקר הוא העולם הבא, על מנת שלא לשקוע בתוך ההבלים. כאשר אתה קם בבוקר, וצריך לחיות עכשיו יום שלם בתוך הבלי עולם הזה, אתה מתעורר לתוכם, הדבר הראשון הוא לזכור שהכל כאן הבל ויש עולם הבא שהוא נצחי. כל מה שאתה עושה היום הוא לשם הנצח, לא לשם החולף. אז באמת מי הראשון שחשב כך? אברהם אבינו. לכן הוא היהודי הראשון. הוא פתאום התעורר. כל ענינו של אברהם הוא להתעורר לאמת. עד עכשיו העולם היה בתרדמה של הבל, והוא הראשון שמתעורר לכך שיש בעל הבית וצריך לעבוד את ה'. הוא הלך ופרסם זאת בעולם – למה אתם ישנים? למה אתם רודפים את ההבל? יש פה בעל הבית!
אם כן, המדרגה הראשונה היא ההתעוררות מצד אברהם אבינו. אחר כך, העלאת השעשוע ומציאתו בתוך התורה הן כמו חפירת הבארות. עוד פעם, המדרגה הראשונה היא כמו מה שאברהם היה הולך ומפרסם את האלקות בעולם. הוא היה בעל מוסר, מגיד, שהלך בעולם וצעק 'עזבו את ההבל, יש ריבונו של עולם'. זה אברהם אבינו; יצחק אבינו היה חופר בארות, דהיינו להעלות את הניצוצות; אחר כך אצל יעקב אבינו היתה בחינת "מטתו שלימה", להמחיש את השוויון שיש בשורש הנשמות מצד הקדושה בלא שאחד יתרומם על השני. לכן באמת הניסיון אצלו היה בין הבנים שלו, הניסיון עם יוסף, שדחו אותו. מה כתוב בחז"ל[נט]? שברגע שמכרו את יוסף ויעקב חשב שהוא נהרג, שהרגו אותו, הוא אמר שהייתה לי עד עכשיו הבטחה שאם כל בני ישארו מובטח שאני בן עולם הבא. אבל אם אחד מהבנים יתקלקל או שיעלם וכו', ויצא מהכלל – הוא פחד שעכשיו ירד לגיהנם. כך כתוב וכך מביא רש"י. מה זה לעניננו? שכל התיקון שלו הוא להשרות שוויון ושלמות בין הבנים, בין הנשמות, ואם אחד מהם יוצא מן הכלל המשמעות היא שכל עבודתו של יעקב פסולה. אם אחד מהבנים שלו נאבד זה פוסל את כל העבודה שלו. רואים שענינו של יעקב הוא להשרות שוויון ושלמות בין הבנים, בין הנשמות; אחר כך המדרגה של דוד היא למות, "אמותה הפעם", "בר נפלא", שכל רגע הוא מת מחדש.
אם כן, זו מרכבה בסדר הפוך לגמרי. בדרך כלל המרכבה היא מלמעלה למטה:
י אברהם
ה יצחק
ו יעקב
ה דוד
אבל כיוון שיש גם אור ישר וגם אור חוזר, אנחנו רואים שהעבודה שמסביר כאן הרבי מאיז'ביץ היא בחינת אור חוזר מלמטה למעלה:
י "אמותה הפעם" דוד
ה "ויבך על צואריו" יעקב
ו "ויזבח זבחים" יצחק
ה "בטרם אמות" אברהם
[למה אברהם היה הראשון? הרי היתה ישיבת שם ועבר עד ימי יעקב אבינו!] נכון, אבל הם לא דאגו לפרסם את האלקות, לא דאגו להפריש את האנשים מההבל. לא היה אכפת להם, היו יחידי סגולה שישבו לעצמם בהתבודדות באיזה מקום. אברהם לא קיבל מהם, הוא התעורר מעצמו. כתוב ששתי כליותיו היו "כשני רבנים"[ס], זהו מאמר חז"ל. חז"ל גם אומרים[סא] שהוא התרשם מיושבי ארץ ישראל שעובדים בקרקע ולא עוסקים בהבלים כמו שראה בחוץ לארץ. הוא היה רגיש כל הזמן להבל שיש בעולם.
סילוק ה"מכם" (כתר שם טוב תורה ו)
נראה את דברי הבעל שם טוב בתורה ו' בכתר שם טוב על הפסוק "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי"[סב]. זהו פסוק שמשה רבנו אומר לעם ישראל, שאם יש אצלכם משהו קשה "תקריבון אלי", תגישו אותו אלי:
"והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי". פירש הבעל שם טוב בשם הרמב"ן, שצוה לבנו, אם יסתפק לך באיזה דבר [מצוה] איך לעשותו כשיש בו דרכים לצדד לכאן ולכאן [זאת אומרת, הרמב"ן נותן ציווי לבן שלו, שאם יסתפק לך משהו איך לעשות], או שיש לך ספק אם הוא מצוה או לאו [או שיש לך משהו לעשות, שאתה מתעורר לעשות משהו ויש לך ספק האם הדבר הזה נקרא מצוה או שאינו מצוה, אולי הוא עבירה] ואם יש לעשותו או למנוע ממנו, [אם צריך לעשות אותו כהתפשטות היש, או להימנע ממנו. מה צריך לעשות? זה בדיוק כל התורה של הרב מאיז'ביץ', שיש בזה ארבע מדרגות של בירור. כאן הוא אומר] והדבר שיש לאדם הנאה ממנו יכוין למצוא ראיה להתיר האסור,
כלומר, הפסיכולוגיה של אדם היא שאם יש לך הנאה מדבר – אתה משוחד. הנאת הדבר משחדת אותך ומעוורת לך את העיניים, ולכן אפילו שאתה חכם וצדיק לפעמים, כמו שכתוב, "השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים"[סג]. השוחד הוא הנאה, ואם אתה משוחד בהנאה, אפילו שאתה חכם, אתה יכול לחפש כל מיני צדדי היתר להתיר דבר האסור בתורה. אם כן, מה צריך לעשות? להיות מודע לזה. ככל שאדם יותר חכם הוא צריך להיות יותר ויותר מודע לשוחד פנימי. השוחד הפנימי יכול לעוות את כל החכמה והצדקות שלי. אז מה צריך לעשות?
על כן אז תראה קודם כל לסלק מעסק דבר זה הנאת עצמך או כבודך, ואחר כך תראה לצדד לכאן ולכאן, [אחרי שתעשה את הפעולה הזו, שהיא עבודה פנימית, עוד פעם, כמו ששאלו כל הזמן איך עושים את זה, לא קל לעשות זאת. אבל הוא אומר שאחרי שתסלק את ההנאה שלך או את הכבוד שלך מהענין] אז ה' יתברך [בעצמו] יודיעך האמת [האם צריך לעשות או לא] ותלך לבטח,
מה הכוונה תלך לבטח? שאחרי שאתה מרגיש שזו האמת תן ליש להתפשט. זה נקרא תלך לבטח. זהו בטחון עצמי שמה שאתה עושה הוא בסדר. כתוב בפירוש בכל החסידות, שאם יש לאדם ביטחון, יותר מכל כח אחר, הוא מה שנקרא התפשטות היש, שאתה הולך לבטח ועושה בדיוק מה שעולה על דעתך לעשות. זאת לאחר שמוכח שהדבר בא מצד הקדושה.
אם כן, מאיפה בא הספק? הוא נולד "מכם":
וזה שכתוב ו"הדבר אשר יקשה מכם", [ר"ל הדבר אשר יקשה] שאינכם יודעים איך לעשותו או למנוע [כלל, אם הוא מצוה או לאו], הספק נולד מכם, [הוא דורש כך: למה יש לכם קושיא? בגלל שאתם בבחינת "מכם" באה מכם הקושיא. הכוונה שהישוּת שלכם מעורבת בתוך העסק, ולכן עולה לכם הקושיא] שיש בו הנאתכם [זה הדבר שצריך לדעת קודם, מראש ומתחלה],
הפירוש שמביא הבעל שם טוב דומה ממש למדרש חז"ל על הפסוק "'כי לא דבר רֵק הוא מכם'[סד] – אם רֵק הוא מכם הוא"[סה]. מאמר חז"ל ממש על אותו משקל. חז"ל אומרים שאם ריק הוא, אם נדמה לך שדברי תורה ריקים תדע שהדבר "מכם", בגללכם. כמו שדורשים שם חז"ל בפירוש את המלה "מכם" – "מכם הוא", גם כאן הוא דורש את אותו דבר, ש"הדבר אשר יקשה – מכם", שאם יש קושיא היא בגלל שהנאתכם מעורבת בתוך הענין. אז מה צריך לעשות?
על כן תסלקו מדבר זה הנאתכם [ על פי עבודה פנימית יש לסלק את ההנאה והכבוד שלכם] ותקרבון אלי, והכוונה שיהיה לשם שמים בלי שום פניה והנאה, אז ושמעתיו, אתן לו הבנה איך יתנהג, וק"ל.
על פי פשט, "ושמעתיו" פרושו שמשה רבנו ישמע. כאן הוא דורש זאת כמו 'השמעתיו', שאני אתן שמועה, אני אתן הבנה –אני אתן לך את ההבנה האמתית איך להתנהג ומה לעשות. לפי זה, "תקרבון אלי", על פי מה שכתוב בתניא[סו] שבכל אחד יש ניצוץ של משה רבנו, איך מתקרבים לניצוץ של משה רבנו? על ידי שמסלקים את ההנאה. זה גם כמו למות. מה שאמרתי קודם, ש"מה שיעשה האדם וחי בהם, ימית את עצמו"[סז] זוהי בחינת משה רבנו, "אדם כי ימות באהל"[סח]. יש שתי מדרגות: יש מי שמרגיש כל הזמן "אמותה הפעם", כמו על פי פשט כאן, בחינת נפל של דוד המלך, עליו גם כתוב "חי וקים"[סט], ויש בחינת משה רבינו, פשוט בטול במציאות.
למה אמרתי דוד המלך? בגלל ש"אמותה הפעם" משמע שעכשיו הוא צריך להרוג את עצמו, לגמרי – "לבי חלל בקרבי"[ע] הנאמר על דוד. זה מתאים למדרגת דוד המלך שהוא בחינת "בר נפלא", אבל יש מצב של מת באופן תמידי שנקרא בטול במציאות. זוהי בחינת משה רבינו. יש נקודה של משה רבינו בתוך כל אחד, וצריך לקרב את הספק למשה רבינו. זאת אומרת, הקירוב למשה רבינו הוא על ידי שמסלק את ההנאה שלו. כאשר "ותקרבון אלי", שמקרב את הענין למשה רבנו – "ושמעתיו", אני אתן לזה שמועה והבנה איך להתנהג. אם כן, כל זה מהבעל שם טוב המפרש את דברי הרמב"ן שאמר לבנו.
עצה אחת מול ארבע עצות
לכאורה יש כאן רק עצה אחת, לסלק את ההנאה והכבוד, לסלק את עצמך מהענין. סילוק עצמך קרוב לכאורה למדרגה העליונה כאן. כמה אנשים שאלו בשבוע שעבר: למה צריך ארבע מדרגות? אפשר ללכת מיד לבירור האחרון ולגמור את העסק. למה צריך את כל השלבים? הסברתי שני דברים: דבר ראשון, אולי הבירור הקל מספיק, אבל זה רק בשביל לסלק את ההנאה, לא בשביל לחייב אותה. כדי לחייב אותה חייבים לעבור את כל ארבע המדרגות, לפי מה שהוא הסביר. לפני שעברת את כל הארבע אין לך שום הוכחה שהדבר אמתי. רק אחרי האחרון יכול להיות הבירור אמתי. הוא לא יכול להיות מוכח-אמתי אפילו אחרי הבירור השלישי. להיות מוכח-אמתי יתכן רק אחרי הרביעי. אבל לְמה הראשון מספיק? כדי להוכיח שבאמת הוא לא בסדר, בשביל לסלק אותו, לזה הראשון מספיק. אבל בשביל לחייב אותו חייבים לעבור את כל הארבע. זו דרך הסבר אחת.
הדרך השניה שהסברתי, שיש בירור ותיקון הנפש בכל שלב ושלב. זהו עיקר הפירוש. בכל מדרגה יש איזה מן תיקון בתוך הנפש. אם היית עושה מיד את האחרון, היית קודם כל מפספס את כל מה שקדם לו, ועוד ועיקר, מן הסתם לא היית יכול לעשות את האחרון. זאת אומרת, אם לא תעבור את כולם, אם לא תעשה את התיקונים הראשונים על ידי שלשת השלבים הראשונים, יהיה השלב האחרון אצלך עדיין בגדר דמיון. אמרנו שהעיקר כאן הוא שכל שלב יהיה באמת. לכן כל הזמן שאלו איך אני יודע שכבר עשיתי את השלב הראשון או השלב השני. אמרנו שזה באמת קשה, לא פשוט. לוקח שנים של עבודת ה' עד שאדם יודע שהוא לא מרמה את עצמו.
[חוץ מדוד המלך עצמו שתמיד בדרגה רביעית של "בר נפלא"?] אמרנו שיש נשמות כלליות כנגד כל המדרגות האלה. ברגע שהוא מרגיש את עצמו "בר נפלא" הוא באמת מדרגה רביעית. אבל כשהוא חטא ונפל הוא לא הרגיש כך. אפילו את מדרגת עצמו הוא לא הרגיש. יש לו שורש. הפסוק אומר "לבי חלל בקרבי" וכתוב שזה היה לאחר החטא. כמובן, זה לא חטא במובן שאנחנו מבינים – "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה"[עא] – אבל בכל זאת לגביו זה נקרא חטא. בזמן החטא לא היה גלוי אצלו שהוא "בר נפלא", ולכן לא נאמר אז "לבי חלל בקרבי", רק אחר כך, כשהוא מת.
[מה ההבדל בין עבודת "לבי חלל בקרבי" של דוד המלך שמת לעבודת הבטול של משה רבנו?] כאן הוא מרגיש בכל רגע שהוא מת, וכאן הוא בבטול במציאות, לא שהוא מרגיש מת כל רגע.
מה ראינו כאן? שיש משהו שמחבר הכל. המכנה המשותף שמחבר הכל הוא מה שכתוב כאן בכתר שם טוב, שצריך יותר ויותר לסלק את הפניה. כאן הוא מפרט זאת לארבע מדרגות, כאשר באמת הסילוק האמתי של הפניה הוא כשמגיע לסוף – "אמותה הפעם". אז הוא סילק את הפניה לגמרי. בכל זאת, יש כאן עצה אחת כללית, שאי אפשר לעמוד על האמת אם אתה לא מסלק את עצמך מהענין.
"דרך קצרה" – צעטיל קטן
בשבוע שעבר רצינו מאוד להבין את היחס בין כל השיטה הזאת, כל החשיבה הזאת, ובין העבודה של חב"ד, כמו שלמדנו אצל רבי אייזיק לעשות חלל פנימי, שזה נקרא לבנות את פנימיות העולמות. הוא לא דיבר שם על הריגת החיצוניות. אמרנו בזה כמה דברים בשבוע שעבר, ועכשיו אני רוצה להוסיף עוד דבר, שהוא הכי אולי הכי חשוב בכל ההשואה הזאת להבנת ההבדל. זאת קודם-כל על פי מה שכתוב בתניא[עב] שיש שתי מדרגות של עבודת ה': עבודה שנקראת "דרך קצרה", לעורר מיד את האהבה הטבעית לקב"ה, ועבודה של "דרך ארוכה", שהיא אהבה שכלית על פי התבוננות, להוליד מדות חדשות. אדמו"ר הזקן אומר[עג] שהדרך העיקרית להגיע לאהבה הטבעית לה' ולגלות אותה היא כשאדם נזכר בנכונות למסור את נפשו על קידוש השם.
זו עבודה מאוד דומה למה שכתוב בתחלת הצעטיל קטן של רבי אלימלך וגם בסופו, שכולל את כל עבודת החסידות הכללית. הוא כותב שם שאדם צריך לצייר תמיד, כל פעם שיש לו עת פנוי, איך שהוא נהרג ברגע זה על קידוש השם. לפי הצעטיל הקטן הוא אדם צריך לצייר במחשבה ממש אש גדולה, כמו רבי עקיבא[עד], יש על כך גם תורה של רבי נחמן[עה], ואיך הוא קופץ לתוך האש. ממש לחיות את זה, בחוויה ממש, שעכשיו הוא מת על קידוש השם. בכך הוא מסלק כמובן את כל הפניות שיכולות להיות לו. כך כתוב, בצורה זו, בצעטיל קטן. זו "מחשבה טובה"[עו] שהקדוש ברוך הוא "מצרפה למעשה".
הוא אומר בצעטיל קטן עוד דבר – כל הדברים האלה מאוד קשורים עם הצעטיל הקטן, מאוד חשוב שכל אחד ידע אותו טוב, הוא דבר-יסוד בכל החסידות – שאם אדם באמצע הנאה, כמו הנאת אכילה או שתיה או במיוחד הנאת זיווג הוא כותב שם, עליו לחשוב בשעת מעשה שאם עכשיו יבואו גויים על מנת להכריח אותי להשתחוות לצלם, לעבוד עבודה זרה, ברגע זה אני אעזוב את כל התענוג וההנאה שיש לי ומיד אמות על קידוש השם. שם, בהמשך הצעטיל הקטן, הוא אומר שאתה צריך תוך כדי ההנאה שלך לחשוב שאני מוכן עכשיו להפסיק אותה. מי שאוכל משהו טעים צריך לחשוב שברגע זה אני מוכן להפסיק את כל הנאת האכילה וברגע זה למות על קידוש השם, שאם יבואו גויים עכשיו ויכריחו אותי – אני מת על קידוש השם. הוא מצייר זאת בצורה מאוד מוחשית.
מסירות הנפש של חידושי הרי"ם
גם יש סיפור על החידושי הרי"ם[עז], נדמה לי, שפעם אחת הגישו לו משהו לאכול, איזה בשר. הוא התחיל לקחת אותו לפה ומיד הניח אותו בחזרה, הוא לא אכל ממנו. אחר כך נתגלה שהמאכל היה טרף, שהשחיטה לא הייתה בסדר, אבל זה היה פלא. הגישו לו חתיכת עוף לאכול, כמו כל יום שמגישים לו, בכל פעם הוא אוכל והפעם לפני ששם את העוף בפה, הוא החזיר אותו לצלחת. הוא לא היה יכול לאכול. אחר כך התברר שהיתה איזו שאלה והעוף היה טרף. כולם ראו בזה מופת גדול לכך שהוא צדיק. הרי כתוב על צדיק "לא יאֻנה לצדיק כל און"[עח], שהקב"ה לא נותן לצדיק להיכשל, במיוחד לגבי דברי מאכל[עט].
כמובן, כמו כל הצדיקים האמיתיים, הוא רצה לסלק את הנס, לא לעשות יותר מדי מופתים, והוא אמר 'מה שאתם ראיתם עכשיו יכול להיות אצל כל יהודי, לא משהו מיוחד של צדיקים'. מה הכוונה אצל כל יהודי? הוא אמר 'אני חושב ומכוון לפני שאני שם משהו בפה, שאם חלילה יש במאכל הזה צד איסור מוטב לי להיחנק ולמות על המקום מאשר לבלוע אותו. כך אני חושב כל מה שאני אוכל. כל פעם שאני שם משהו בתוך הפה, אני חושב שאם יש חלילה איזה ספק, איזה צד איסור בדבר, אז יהי רצון שאני אחנק ואמות לפני שאבלע אותו'. זאת עוד לפני שהוא שם את המאכל בתוך הפה. הוא הסביר: כיוון שכך אני מכוון תמיד – אין פלא, כך יכול כל אחד, זה לא משהו מיוחד. כל יהודי אם יכוון כך ה' באמת ישמור אותו., אם זה, אם יש לו כוונה אמתית כזו הוא מיד ירגיש שהוא לא יכול לאכול את המאכל, שהוא הולך מהר להיחנק ממנו. לא שהוא הרגיש שהמאכל אסור, הוא פשוט לא יכול לבלוע אותו, הגרון נסגר.
יש צדיקים שמוסרים את נפשם אפילו על איסור קל, במיוחד כמו שכתוב בתניא[פ], שאיסור קל בשעת מעשה הוא בדיוק כמו איסור חמור. אחד מהיסודות של התניא הוא שהאיסור הכי קל, אפילו של רבנן, עושה בשעת מעשה ניתוק וריחוק מהקב"ה, בדיוק כמו דבר אסור מהתורה. ככל שאדם יותר רגיש לזה – יותר אין הבדל אצלו בין איסור לאיסור. הוא חייב להיות קשור לקב"ה, לא יכול להיות רחוק ומנותק ממנו אפילו לשניה אחת. זה לא על פי חשבון של שולחן ערוך, אלא על פי התקשרות היחידה שבנפש, למעלה מטעם ודעת. כל אחד שיודע שהתורה היא הקשר ביני לה' – לא משנה לו אם האיסור חמור או קל. לא יכול ולא מסוגל להיות מנותק מה' אפילו שניה אחת.
"אמותה הפעם" על קידוש השם
אם כן, מה ראינו מכל זה? עד כאן ראינו שיש מדרגה של "אמותה הפעם", שיש דרך כזו בעבודה, אבל בצעטיל הקטן, בתניא ובסיפור של החידושי הרי"ם, רואים שלא מדובר סתם למות, זה תמיד הולך יחד עם קידוש השם. כמו שבבוקר לפני התפלה אומרים "הריני מקבל עלי מצוות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'", שיש ענין כל פעם לקבל מחדש "ואהבת לרעך כמוך"[פא], כך יש גם ענין בכל רגע לקבל את מצות ונקדשתי בתוך בני ישראל"[פב]. זה מיסודי התורה של הרמב"ם[פג], שעכשיו אני מקבל על עצמי את המצוה ואני מוכן למות על קידוש השם – "ונקדשתי בתוך בני ישראל".
כתוב בתניא שהמצוה הזו היא שמעוררת אהבה טבעית. כלומר, היא שמורידה את כל הקליפות שיש אצל האדם המעלימות על האהבה הטבעית שלו. הרי לכל יהודי יש "אהבה מסותרת", זה הביטוי בתניא[פד], ומה שמעלים עליה הוא רק הקליפות, ההנאה. ברגע שהאדם חושב ואומר, והוא אומר זאת באמת, שהוא מוכן עכשיו ברגע זה למות על קידוש השם – זה מוריד את כל הקליפות והאהבה המסותרת מתגלה.
בנין הפנימיות בדרך חב"ד
כל העבודה הזאת, הוא אומר בתניא, היא רק של אהבה טבעית, אין בה עדיין שום התבוננות. זו לא עבודה של חב"ד, היא נקראת עבודה ב"דרך קצרה". באמת, אף על פי שאמרנו לכאורה שהאדם עושה את עצמו חלל, מת, כלומר הוא עושה פנימיות – דיברנו על כך בשבוע שעבר – אבל באמת זה לא נקרא בניית הפנימיות, משום שהוא בכלל לא מתייחס לפנימיות בפני עצמה. הוא רק הורג את החיצוניות.
זו הנקודה שאני רוצה עכשיו להסביר: זה לגמרי אחרת. כל הפנימיות שלך היא אך ורק הריגת וחיסול החיצוניות. בזה אתה מסתפק, שעכשיו יש לי חלל. אבל יש משהו חיובי, דרך חיובית, שהיא הדרך לבנות את הפנימיות. לעולמות יש פנימיות וצריך לבנות אותה בחיוב, בדיוק כמו שצריך לתקן את החיצוניות. אם כן, כל דרך החסידות הכללית, כולל אפילו זו, אפילו המדרגה העליונה כאן של "אמותה הפעם" עוסקת רק עם החיצוניות. היא מגיעה למדרגה הכי גבוהה בחיצוניות, כאשר האדם הורג את החיצוניות וכעת באמת יש אור שיכול להתגלות, אור של "אהבה מסותרת", אבל להוליד אהבה חדשה ממש, שזו הדרך של חב"ד – זה אפשרי רק אם בונים פנימיות.
בניית פנימיות היא מדרגת משה רבינו. זה מה שאמרנו שאין כאן את מדרגת של משה רבינו. יש כאן את המדרגות של החיצוניות – אברהם, יצחק, יעקב, דוד – מלמטה למעלה. אבל לבנות פנימיות ממש – זה אחרי שהאדם מת. אמרנו שמשה רבינו הוא בבחינה כזו שהוא כבר מת. כמו שכתוב בתניא[פה] לגבי ההבדל בין משה למישהו אחר, שמשה נקרא "עֶבד הוי'"[פו]. עבד ה' הכוונה שהוא כבר עבד. יש מי שעדיין באמצע העבודה, הוא נקרא "עֹבד אלהים"[פז], שהוא עכשיו עובד. יש מי שעובד ועובד ויש מי שהוא עבד. ברגע שהוא נקרא 'עובד' בשם התואר, כך כתוב בתניא, הוא בשלב שהוא גמר עם זה, ועכשיו הוא עושה משהו אחר.
הכי חשוב לעניננו הוא להבין את ההבדל בין עבודת החסידות הכללית, אפילו כמו באיז'ביץ, שבאמת רוצה להגיע לפנימיות, אבל הכל על ידי החיצוניות. הוא הורג את החיצוניות לגמרי, ואז באותו רגע משהו מתגלה, והוא יכול לחייב שוב את החיצוניות. פשוט יש רגע אחד של אין, כמו הכלל שבין כל שתי מדרגות של יש, יש אין באמצע. הוא כל הזמן מתעסק עם זיכוך היש, שהוא החיצוניות, עד שברגע אחד הוא מחזיר באמת את היש לאין בבחינת "אמותה הפעם", "דֹמו סלה". באותו רגע שהוא מגיע לאין ביחס לחיצוניות הוא מתגלה מחדש. מה שנשאר כעת הוא בסדר, הוא שוב חיצוניות, הוא עוד פעם יש, אלא שעכשיו היש הזה כבר מתוקן, הוא יכול לחיות עמו לעולם ועד. כך רמזנו קודם בענין של "ויחי יעקב... שבע עשרה שנה", ועל מה שכתוב "יעקב אבינו לא מת" – הכל התפשטות היש שלאחר "אמותה הפעם". אבל כל העבודה הזאת זה עדיין עבודה, שזה לא, הוא לא כאן בנה שום מערכת פנימית של פנימיות העולמות. זה כל העניין של חב"ד.
עבודת 'פַאר מתן תורה'
לפי זה אפשר להסביר מאוד יפה ובקלות את דברי הרבי הצמח צדק על ההבדל בין חב"ד לבין קוצק[פח]. פעם אחת בא מישהו ומאוד-מאוד שיבח את הרבי מקוצק. הרבי מקוצק והרבי מאיז'ביץ, הם כידוע שני חברים. אולי יש קצת שנויים ביניהם, אבל זה לא נוגע. הם יצאו מאותו 'בית ספר', מפשיסחא, שבאמת הוא שיא האמת. תמיד חב"ד מדברת על אמת, ושיא האמת של החסידות הכללית הוא הקו והזרם של פשיסחא – קוצק ואיז'ביץ.
באמת הצמח צדק היה מקורב לזה וגם הם מאוד אהבו את לויבאוויטש, יחסית להרבה יותר חסידויות אחרות. עד כדי כך שאחרי שהרבי מקוצק הסתלק רצה חידושי הרי"ם בעצמו לבוא ללויבאוויטש, להיות חסיד של הצמח צדק, רק שהחסידים לא נתנו לו, והוא נשאר ונעשה הרבי הראשון של גור. בקוצק ואחר כך אצל החידושי הרי"ם היו הכי הרבה חסידים, בכמות זו היתה החצר הכי גדולה, חוץ מלויבאוויטש, כל אחד מהם מנה יותר מחצי מיליון חסידים, והיה קירוב ביניהם. הכל היה רק לומר שמכל החסידות כולה, שני הזרמים הכי גדולים שיצאו למעשה, עד היום הזה, היו לויבאוויטש ברוסיה וקוצק וגור בפולניה. איז'ביץ גם שייכת לבית ספר זה.
מה אמר הצמח צדק? אחרי שהוא שמע את השבחים על הרבי מקוצק, הוא אמר דבר פשוט, שהעבודה בקוצק היא 'פַאר מתן תורה'. זהו כל ההבדל בין חב"ד לבין קוצק והחסידות הכללית ואפילו גם איז'ביץ, אף על פי שנסו מאוד מאוד לקשר זאת לתורה. זהו חידוש. עוד פעם, הרבי מקוצק עצמו היה תלמיד חכם מובהק. החידושי הרי"ם היה גדול הדור. אחר כך האיידם של הרבי מקוצק היה הרבי מסוכטשוב, בעל אבני נזר, שהיה גדול הדור בתורה, בנגלה. הרבי מאיז'ביץ היה גם כן גדול הדור בנגלה. תלמידו המובהק, רבי צדוק הכהן, גם היה גדול הדור בתורה. דוקא כל הקו הזה הצטיין, יותר מכל שאר החסידויות, במושג של תורה, ממש היו עמודי התורה בפולניה, העמודים הכי גדולים של התורה. הרבי מאיז'ביץ ושל קוצק ושל גור ושל לובלין, רבי צדוק, ואחר כך מסוכטשוב, היו גדולי-גדולי הדור בתורה. בכל זאת, לגבי עבודת ה' שלהם, הצמח צדק אמר שהיא 'פַאר מתן תורה', שזו בחינה ועבודה של לפני מתן תורה, ואילו חב"ד היא עבודה שלאחר מתן תורה ביחס לתיקון הנפש, מה ששייך לחסידות.
עבודת 'אחר מתן תורה'
מהו הענין של מתן תורה? זו בחינת משה רבינו בבנין פנימיות העולמות, בדיוק המושג הזה – לבנות בחיוב את פנימיות העולמות על פי תורה. מה שניתן להתעסק לפני מתן תורה הוא רק עם בירור החיצוניות, עד כדי שאתה הורג אותה ואז פתאום מתגלה לך שוב היש האמתי בתוך מערכת החיצוניות. אבל המושג מתן תורה זהה, בדיוק אותו דבר, עם ענין בנין פנימיות העולמות. זה נקרא מתן תורה על ידי משה רבינו, שהאדם כבר מת, הוא לא "אמותה הפעם". "והאיש משה ענו מאד"[פט] בבחינת בטול במציאות. אחרי שהוא כבר מת – הוא מקבל תורה, ותורה היא בנין פנימיות. מתוך פנימיות זו מתגלה גם היש האמתי בתוך החיצוניות.
מה שאין כן, כל הדרך של תיקון החיצוניות, אפילו על ידי הבחינות האל. הרי אמרנו שהן כנגד אבותינו הקדושים, כנגד המרכבה. כל העבודה, אפילו של המרכבה כאן, כולה עדיין בחיצוניות, עד שהוא הורג ומגיע לנקודת האין שבחיצוניות. ברגע שהוא מגיע לאין של החיצוניות, הוא שוב חוזר לחיצוניות מתוקנת, לפי השיטה זו. כאמור, כל זה במדרגה הכי גבוהה כאן, כמו שכתוב בצעטיל קטן וכמו שכתוב בתניא בפרק כ"ה, בה הוא חווה קידוש השם בחוויה של ממש. בתניא כתוב שאפילו שזה דבר גדול מאוד, עצום מאוד, אבל הוא מגלה רק את האהבה המסותרת, מה שנקרא אהבה טבעית, שהיא "דרך קצרה".
נסביר עוד יותר טוב: מה נקרא היש הקדוש? התפשטות היש הקדוש, שבתניא זהה עם המושג אהבה מסותרת, אהבה טבעית. טבע הוא 'יש', ויש משהו יהודי בטבע שאוהב את ה', רוצה לעבוד אותו וכל מה שהוא עושה הוא לשם שמים. זה נקרא אהבה. הרי הוא יהודי, וממילא יש לו אהבה מסותרת לקב"ה. האהבה המסותרת שיש לו לה', שמתחילה מאברהם אבינו, היא היש האמתי שלו, אלא שצריך לחשוף ולגלות אותה. איך מגלים אותה? הוא אומר שעל ידי קידוש השם. על ידי מחשבת קידוש השם מגלים את היש האמתי שלך, שהוא אהבה מסותרת שלך. זהו ה"חלק אלו-ה"[צ] שלך, שהוא באמת חלק מהיש האמתי. אבל לא זו העבודה שהתחדשה בחב"ד. מה שהתחדש בה הוא כל המושג עליו רבי אייזיק מדבר, שהוא פנימיות העולמות. שוב, זה המשך של מה שדיברנו בשבוע שעבר.
[עבודה בחיצוניות היא גם עבודה חשובה] ודאי שזו עבודה גדולה, זה נקרא 'פַאר מתן תורה'. עוד פעם, הוא לא בטל אותה, הוא רק אמר שהיא 'פַאר מתן תורה'. מה האבות עשו? מה קראנו אתמול בתורה שעשה יעקב אבינו? הוא פעל בתוך הגשמיות, הוא לקח מקלות וחשף בהם מחשוף לבן, שם אותם ברהטים[צא], ובזה הוא קיים מצות תפלין, כך כתוב בזהר[צב]. הוא התעסק עם החיצוניות. גם מעשה המצוות הוא עיסוק עם החיצוניות – כל המצוות הן חיצוניות – אבל הן באות מהתורה. זה מה שבונה את הפנימיות. מהי פנימיות? כמו תלמוד תורה ממש. זה נקרא לבנות פנימיות. אחר כך, על פי זה שמקיימים מצוה מעשית בחיצוניות נפעלת הארה מהפנימיות גם בתוך החיצוניות, כמו שכתב רבי אייזיק. זו השפעה של מצוה מעשית, שהיא גילוי היש האמתי בתוך החיצוניות, דרך וכאשר ישנו בנין של פנימיות. זה נקרא לאחר מתן תורה.
עשיית חלל לשם קבלת הפנימיות
אפשר קצת להסביר עוד נקודה: הרי כשהאדם מקיים את הענין של "אמותה הפעם" הוא עושה חלל. חלל לכאורה הוא מדרגה של פנימיות. מה ההבדל בין החלל, האין שהוא עושה, בדרך זו, לבין מה שצריך לבנות בפנימיות? ההבדל הוא האם החלל שנעשה הוא לצורך הריון או שלא. הרי חלל נקרא רחם, יסוד הנוקבא[צג], זה נקרא לעשות חלל. השאלה האם אחרי שהוא מגלה חלל, שהוא בחינת נוקבא, יש בתוך החלל הריון או שאין בו. בפרשה האחרונה שקראנו אתמול בתורה, בכל פעם שיש הריון כתוב "ותהר"[צד], וכתוב בקבלה[צה] שותהר אותיות תורה. כלומר, התורה נקראת "ותהר", שיש הריון. זה נקרא לבנות פנימיות, וזה נקרא לאחר מתן תורה. מהו מתן תורה? גם על פי פשט[צו], תורה מלשון "יורה כחץ"[צז]. כלומר, התורה יורָה כחץ, שזו המשכת מיין דוכרין לתוך החלל שעושים הריון בתוכו. זה נקרא לבנות את הפנימיות. אחר כך מה שנולד זהו בדיוק המושג בתניא, אהבה שכלית. זוהי אהבה שנולדת לאחר עיבור. לעומת זאת, יש שעושים חלל, וברגע שהוא נוצר מורידים ומסלקים את הקליפות, כמו שאמרנו, ואז האהבה הטבעית מתגלה.
תיקון כח המדמה
שוב, כל זה בא להסביר את ההבדל שבדברי הצמח צדק שאמר, שהעבודה כאן היא כמו של 'פַאר מתן תורה'. אף על פי שזו גם בחינה וגם כאן יש עבודה פנימית, בגלל שיש בה תיקון הנפש, והוא אמיתי, וגם כאן צריך עשרים שנה של עבודה עד שידע שהוא לא מרמה את עצמו. למדנו שכאשר אדם לא מרמה את עצמו זה נקרא שהוא תיקן את כח המדמה. הרמאות באה מכח המדמה, שהוא עיקר היצר הרע. יש כאן רמז שהמדרגה הגבוהה נקראת "ודֹמו סלה". "יזכור לו יום המיתה" הוא יום הדומיה. רש"י אומר שהוא יום המוות, שהוא דומיה עולמית. הרמז הוא שרק על ידי "דֹמו", שזו דומיה, האדם מתקן לגמרי את הדמיון, "לשון נופל על לשון" – ב"דומו סלה" הוא ממית את כח המדמה לגמרי. אזי, כשאין לו כח המדמה, מתגלה האמת, אם באמת זו תשוקה אמתית לה' או לא.
אבל בכל זאת, הכל עדיין עובד בבחינת "כה". דמיון הוא כמו כ הדמיון. כל עבודת החיצוניות היא בבחינת "אספקלריא שאינה מאירה". אפילו המדרגה הגבוהה כאן היא "דֹמו סלה" של תיקון המדמה. תיקון המדמה הוא כמו עבודת הנביא, "וביד הנביאים אדמה"[צח], כמו בהפטרה של אתמול, שהוא תיקון המדמה, אבל של שאר הנביאים, לא של מדרגת משה רבינו.
נשמות דב"ן ונשמות דמ"ה
זה גם דבר שכתוב על כל העבודה שאינה של חב"ד. בשיחות של הרבי הרש"ב, שנקראות תורת שלום, הוא כותב[צט] משהו מאד חזק. הוא אומר שכל נשמות הצדיקים הכי גדולים, תלמידי הבעל שם טוב, כולן נשמות של שם ב"ן בקבלה. זה אחד מהדברים שמבחינים בין אדמו"רי חב"ד לבין שאר הצדיקים הגדולים של החסידות. הוא כותב שעל דרך הקבלה כל שאר הצדיקים הכי גדולים הם נשמות מאד גדולות, אבל כולם משם בן, והנשמות של חב"ד, הנשיאים, הן נשמות של מה, בחינת מתן תורה בפנימיות.
לכאורה יש משהו יותר גדול וחזק בחיצוניות של בן, יש הרבה יפי. השורש של בן הוא ב-סג, יותר גבוה מ-מה. אבל הבירור האמיתי הוא על פי שם מה, מי שמכיר את המושגים האלה. אלו גם הבחינות שלפני מתן תורה ואחר מתן תורה. כל המרכבה היא בחינת בן, והרוכב עליה הוא בחינת מ"ה. אמרנו שכל המדרגות האלה הן של מרכבה – "האבות הן הן המרכבה"[ק] – ודוד הוא הרגל הרביעי שלה. המרכבה עצמה היא סוד בן והרוכב הוא סוד מה. לכן, כל העבודה כאן היא עבודה של מרכבה לה'. אפשר להגיע על ידה למדרגות הכי גבוהות, אבל כולן מדרגות 'פַאר מתן תורה', לפני מתן תורה, לפני הגילוי האמתי של שם מ"ה החדש. [האם שורש שם מה הוא בשם עב?] כן, אבל הוא שורש נעלם ואילו סג הוא שורש גלוי, נפילת שם בן משם מ-סג היא גלויה.
עבודת האבות ועבודת משה רבינו
אהבה טבעית סתם היא ביצירה, ואהבה שכלית היא בבריאה, יותר גבוהה[קא], אבל שורש האהבה הטבעית הוא באהבה מסותרת. מה הצדיקים האלה רוצים? כתוב בתניא שאמרנו קודם, שאהבה טבעית היא פחות מאהבה שכלית, אבל מי שהוא צדיק כמו האבות, האהבה הטבעית אצלו יותר גבוהה מאהבה שכלית, בגלל שאצלו האהבה הטבעית היא עצם האהבה המסותרת. זאת אומרת, יש מי שעל ידי שהוא ממית את עצמו – מגלה הארה מהאהבה המסותרת, שנקראת אהבה טבעית, וההארה זו מקומה בעולם היצירה.
מה שאין כן אהבה שכלית היא בעולם הבריאה. אבל מי שזוכר לגלות את השורש של האהבה הטבעית – זה באצילות, הרי זה חלק אלו-ה, יותר גבוה מאהבה שכלית סתם. באמת מה שהם רוצים הוא להגיע לשורש אהבה המסותרת כמו שהוא באצילות. בכל זאת, העבודה של בנית פנימיות אין כאן. אף על פי שיש פה המון תורה והמון אמת ועבודה נפשית וכו', היא כמו העבודה של האבות. הרי האבות כל רגע ורגע, עבדו את ה'.
מה עיקר ההבדל בין האבות לבין משה רבינו? כתוב[קב] אצל האבות "אברהם אברהם"[קג], "יעקב יעקב"[קד] "פסיק טעמא בגויהו"[קה]. כשיעקב ירד למצרים כתוב "יעקב יעקב" ויש פסיק באמצע. אצל אברהם גם כתוב "אברהם אברהם" עם פסיק. רק אצל משה רבינו "לא פסיק טעמא בגויהו". כתוב "משה משה"[קו] ואין פסיק. כתוב בחסידות שההסבר[קז] הוא שכאשר יש פסיק הכוונה שיש הבדל, הפרש וצמצום, בין שורש הנשמה למעלה לבין הנשמה בתוך הגוף, כיוון שאלו באמת נשמות של בן. אכן, האבות באופן יחסי לכל הנשמות שהיו קודם, כמו נח ואדם הראשון, היו בבחינת מה, הם כבר תיקון, אבל בתוך מה גופא יש בן ד-מה ו-מה ד-מה, והיחס בין האבות עצמם, שנקראים מרכבה, למשה רבינו הוא בהתאם.
הרי מה כתוב על משה רבינו? "שמי הוי' לא נודעתי להם"[קח]. "וארא אל האבות באל שדי" היינו עדיין חיצוניות, ו"שמי הוי'" שזו הפנימיות, "לא נודעתי להם", לא נודעתי לאבות. כל שכן לדוד המלך שמשלים את המרכבה. יש משהו פנימי שלא נודע לאבות, בגלל שיחסית למשה רבינו גם הם רק מרכבה. לכן כתוב ש"אל שדי", השם שנתגלה, עולה עצמו בגימטריא משה רבינו. כלומר שהגילוי שבא להם מגיע דרך הנשמה של משה רבינו. מה שמתגלה למשה רבינו הוא כבר משהו אחר לגמרי.
חיצוניות ופנימיות
אם כן, היום למדנו כאן את פרק ב' והמשכנו לדבר על המושגים של בנין פנימיות לעומת תיקון החיצוניות. גם רמזנו שיש כאן מרכבה מלמטה למעלה. באמת, אם תסתכלו בסוף, תראו שבפרק ז נסביר זאת אחרת. מפרק ד' והלאה נתחיל לדבר על מדרגות של בטול ואחר כך על שורשי נשמות ונגיע למשהו אחר – לכאורה – לגמרי. נגיע למערכת פנימית, בגלל שאחר כך אנחנו רוצים להעביר את כל החכמה הזאת לפנימיות ממש. מפרק ד' והלאה נתחיל לראות שהכל כנגד בטול-ענוה-הכנעה-שפלות, כאשר בטול וענוה שניהם כנגד משה, ושתי מדרגות של בן, הכנעה ושפלות, כנגד יעקב ודוד. בפרק ז' כבר יהיה לנו רמז של משה-משה-יעקב-דוד – שתי מדרגות של משה ואחר כך יעקב ודוד. זה כבר לגמרי בהשקפה של פנימיות.
מה שעכשיו למדנו, ואמרנו שיש כאן מרכבה הפוכה מלמטה למעלה, אברהם-יצחק-יעקב-דוד, הוא בחיצוניות. אמרנו שדרך העבודה בלי חב"ד היא באמת בעיקר של הבחינה החיצונית, שבתוכה מתלבשת גם מערכת שלמה של פנימיות. הפנימיות היא הסוד של משה-משה-יעקב-דוד, או בטול-ענוה-הכנעה-שפלות, כמו בפרק ד, אליו נגיע בהמשך. אבל בחיצוניות הוא כמו שהסברנו היום, שיש בעבודה הזאת מרכבה מלמטה למעלה. קודם כל לעבוד את העבודה של אברהם, של "אלכה ואראנו בטרם אמות"[קט], שהיא לסלק את הבלי עולם הזה, ואחר כך "לזבוח זבחים לאלהי אביו יצחק"[קי], שהוא להעלות את השעשוע מעולם הזה לתורה, וגם להורות את הדרך על ידי עסק בה. אחר כך לקרוא קריאת שמע, שכנגד יעקב עצמו, ואחר כך "אמותה הפעם", למות, שזו הבחינה של "בר נפלא" שאצל דוד.
אם כן, היום למדנו את פרק ב'.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.