שכינה ביניהם

פרק ו: ביתו זו אשתו

"ביתו זו אשתו"[רנא].

כשם שהאיש מקדש את אשתו (וכן בכל משך חיי הנשואים מקדשה תמיד כשמיחדה לו לאשה, במחשבה דבור ומעשה[רנב], על פי כללי טהרת המשפחה), כך צריך להשתדל לקדש את ביתו על ידי הדור[רנג] ("הדור" הוא מלשון "דירה", כמו שפרשו חז"ל[רנד]: " 'פרי עץ הדר'[רנה] — שדר באילנו משנה לשנה", ובהעיר שסוד האתרוג הוא סוד האשה[רנו]) בכל המצות התלוית וקשורות בבית היהודי (כגון מצות מזוזה, כשרות המאכלים וכו'[רנז]), ובפרט שיהיה ביתו "בית מלא ספרים"[רנח] — ספרי קדש.

"מכלל הן אתה שומע לאו"[רנט]. ועל כן צריך לטהר את הבית מספרי חול המשפיעים מחשבת פרוד מאחדות אלהותו יתברך בעולם ח"ו (בעצם המצאותם בבית, כשם שספרי קדש משפיעים, בעצם המצאותם בבית, קדושה והשראת אחדותו יתברך, וביתר שאת, שהרי "מרובה מדה טובה"[רס]). רק אז תוכל אשתו (ביתו הפנימי) להיות טהורה אף היא מכל וכל, כדת משה וישראל.

במיוחד צריך להדר במצות הכנסת אורחים, לפי כחם ויכלתם של שני בני הזוג ומרצונם הטוב, "בשמחה ובטוב לבב מרב כל"[רסא]. "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה"[רסב]. "הקבלת פני שכינה" מרמזת ליחוד איש ואשה[רסג]. נמצאנו למדים שמצות "הכנסת אורחים" קודמת לרצון הטבעי של בני הזוג להנות מחיים אישיים פרטיים. אך כל זה כאשר אין הכנסת האורחים מזיקה ח"ו לבריאות אשתו בגוף או בנפש (לפי אומד דעתה), שאם כן הדבר — "יצא שכרו בהפסדו"[רסד]. וזהו לפי שכל נשמות האורחים הן נצוצי השכינה הקדושה, ועל ידי מצוה זו של הכנסת אורחים, נשמות האורחים מעלות מ"ן בנקודת ציון של שכינת עוזנו. על ידי זה נעשה יחוד פנימי יותר ויותר מאשר לפני קיום מצוה זו, בהמשכת מ"ד ממהותו ועצמותו יתברך ממש כביכול[רסה]. מה שאין כן אם מזיק ח"ו לכללות בנין השכינה, אזי אין הפרט נחשב כנגד הכלל.