ד"ה "השם נפשנו בחיים" תשח"י (א)
אותיות א-ג
י"ד תמוז תשנ"ד – חברון
אותיות א-ג
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
[ניגנו "אנעים זמירות"]
"אנעים זמירות" הוא ניגון שהרבי לימד בעצמו, אחד מעשרה או יותר ניגונים שהרבי לימד. במשך השנה אנחנו נשיר אותם בעזרת ה'.
נתחיל ללמוד היום מאמר דיבור המתחיל "השם נפשנו בחיים" שהרבי אמר בג' תמוז תשח"י[ב], חי. תשח"י, חי חי (36) שנים לפני ההסתלקות. המאמר נאמר ב-תשח"י, ועכשיו זה תשנ"ד, 36 שנים, חי חי. "חי חי הוא יודך כמוני היום"[ג], והדיבור המתחיל הוא גם חיים:
"השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו" [פסוק בתהלים[ד]], ומבאר הרבי הקודם במאמרו ד"ה זה, [שהגאולה שלו ב-יב ו-יג תמוז, ו][שתחילת הגאולה היתה ב-ג תמוז],
היום שהוא יצא מהכלא, שלאחריו אמנם הוא הוגלה במשך מעל לשבוע ימים לעיר רחוקה עד שגם משם יצא לחירות, היה בג' תמוז. ג' תמוז במשך כל השנים היה נקרא בחב"ד "אתחלתא דגאולה", יום ג' תמוז, וגמר הגאולה היה ב-יב ו-יג תמוז. הרבי הרי"צ אמר מאמר ד"ה "השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו"[ה].
א. ארבע מדרגות של "חיים" כנגד י-ה-ו-ה
ג מדרגות חיים – מוגבלים ומקיפים
דהחיים שבהם שם נפשנו הם חיים נעלים יותר מחיי הנפש (מצד עצמה).
מה שכתוב שה' "שם נפשנו בחיים", סימן שה"חיים" כאן מקיפים אותנו. לשים את נפשנו בחיים הכוונה לאור מקיף, שהחיים האלו שהוא שם אותנו בתוכם, בתוך מעטף החיים, הם הרבה יותר נעלים מהחיים הפנימיים של האדם מצד עצמו, חיי נפשו הוא.
דחיי הנפש הם מוגבלים.
כמו שהגוף מוגבל, גם החיים שנכנסים לתוך הגוף, מחיים את הגוף, הם מוגבלים. לא רק מה שנכנס לגוף, גם מה שמיועד לגוף, היות שהוא מיועד לגוף הוא גם מוגבל. בדרך כלל ישנן שלש מדרגות של חיי הנפש שעכשיו הוא מונה אותם:
דהגם שהנפש הוא חי בעצם [זאת אומרת שהנפש חיה מעצמה] (שלמעלה מהתפשטות החיות שמחי' את הגוף, ולא רק מחיות הפרטי אלא גם מחיות הכללי),
יש נפש לפני שהיא יורדת להחיות הגוף, יש לה חיים עצמיים, אבל בסופו של דבר גם היא מיועדת לגוף, אפילו שהיא לא יודעת מזה, והיא "חלק אלו-ה", ואף על פי ש"התופס בחלק מן העצם הוא תופס בכל העצם"[ו], בכל זאת היא 'חלק' וגם החיים שלה הם חיים מוגבלים. זו מדרגת "חי בעצם"; אחרי שהנשמה יורדת-מתפשטת להחיות את הגוף, החיים שלה נקראים "חיים להחיות"[ז].
אלו שתי בחינות בדרך כלל: יש אחד שהוא "חי בעצם", ויש אחד שמחיה משהו אחר – נשמה שיורדת לתוך הגוף. אותם חיים, אותה הארה של "חי בעצם", יורדת להיות "חיים להחיות". ב"חיים להחיות" יש גם שתי מדרגות, מצד הכלל ומצד הפרט: יש "חיות כללית", שמחיה את כל הגוף; ויש "חיות פרטית" שנכנסת-חודרת לכל איבר ואיבר, לכל כח – גם ברוחניות – כמו כח הראיה, השמיעה, השכל, המדות. זו חיות פרטית של כל אבר בגוף וכל כח בנפש כפי שהוא מלובש ומתגלה בתוך הגוף.
אם כן, יש חי בעצם, שהנשמה, הנפש, חיה בעצם; יש חיות כללית שהנשמה מחיה את הגוף ואת כל הוית הגלגול הזה של האדם בעלמא דין ככלל; ויש גם חיות פרטית שמחיה כל פרט ופרט, כל כח וכח, כל איבר ואיבר בגוף. שלש בחינות.
כאן הפסוק אומר שיש עוד "חיים" אחד, "חיים" שמקיפים את הכל, גם את ה"חי בעצם" של הנשמה מצד עצמה, מעל ל"חי בעצם", והוא החיים שכתוב עליהם "השם נפשנו בחיים". כאן כתוב "בחיים", ב-ה הידיעה, החיים הידועים, או החיים המוחלטים, שאלו חיים כאלה שיותר גבוהים גם מהחיים של הנפש מצד עצמה, גם ממה שהיא חיה בעצם.
ארבע מדרגות חיים – כנגד אותיות שם הוי'
מה שיוצא לנו שיש ארבע רמות-דרגות של חיים: יש "חיים בעצם" של הנשמה; יש "חיות כללית" שמתפשטת להחיות את הגוף; יש "חיות פרטית"; ומעל הכל יש חיים עליונים, "חיי אלו-ה ממש".
ניתן להתבונן שארבע דרגות הללו הן כנגד י-ה-ו-ה – שלש מדרגות מוגבלות ומדרגה אחת עליונה שלא מוגבלת. כל גבול מתחיל מאמא בקבלה[ח], כלל גדול, "גרמוהי"[ט]. כלי, או גבול, או גדר, הגדרה, להגדיר משהו – מתחיל מאמא ולמטה, מ-ה עילאה של שם הוי' ולמטה. אמא היא החיים האישיים של הנפש, היא לא יורדת לגוף, היא למעלה, אבל אלו החיים העצמיים שלה והם גם מוגבלים. זו אמא; שהנשמה כבר יורדת יחסית היא כמו ה-ו של שם הוי'. ה-ו היא כשהנשמה מתפשטת להחיות את הגוף בכלל; ושהנשמה מתפשטת בפרט זה ה תתאה, המלכות, והיא כבר ירידה להחיות את הגוף. כל שלב הוא יותר ויותר מוגבל מהשלב הקודם, אבל שלשתם, גם "חי בעצם" של הנשמה – הכל מוגבל בחינת "גרמוהי", "איהו וגרמוהי"; מה שאין כן חיים עליונים, שעליהם כתוב "השם נפשנו בחיים", הם מצד אבא כמו שיתבאר יותר בהמשך.
[החלוקה הזאת נכונה גם מצד הנפש-רוח-נשמה-חיה?] כן. הנר"נ הם מוגבלים: מדרגת ה"חי בעצם" היא הנשמה, החיות הכללית היא הרוח, והחיות הפרטית היא הנפש. החיים של "השם נפשנו בחיים" אלו חיה-יחידה.
מ"מ, כיון דזה שהנפש הוא חי בעצם הוא מפני שהקב"ה הטביע בהנפש טבע זה (שיהי' חי בעצם) [מוטבע לנשמה להיות "חי בעצם", מוגדר לה. המשמעות של מוטבע היא כמו מוגדר – גם כתוב תמיד בקבלה שהמושג "טבע" הוא אמא – אמא היא "אם כל חי"[י]. "אם כל חי" היא הטבע של כל חי, כך מוסבר גם בפשט, אז אם יש לנפש טבע שה' הטביע בה שהיא חיה, היא מוגבלת, כמו שכל דבר טבעי הוא מוגבל] לכן, גם חיות זה (דבחינת חי בעצם) הוא בהגבלה, והחיים שבהם שם נפשנו הם למעלה מהטבע [כיוון שהחיות הזאת מוגדרת, מוגבלת, הכוונה שמוגדר לה. אבל יש חיים לא מוגדרים.]
"מי שקשור למעלה לא נופל למטה"
הווארט כאן, שהוא אחד מהנקודות כאן במאמר – אם אדם מוגדר, אפילו ב"חיים" שלו יש לו גדר, כלומר גבול, הוא לא יכול לעמוד בניסיונות של החיים. בכדי שאדם לא יטה – מה שעכשיו מסיק את מסקנת הפסוק –מה אומר הפסוק? "ולא נתן למוט רגלינו", כדי שרגלינו לא ימוטו צריך להיות גילוי של החיים הלא מוגדרים. דבר ראשון, אם אתה מוגדר, אפילו בחיים שלך, אתה לא יכול לעבור את הניסיונות מבלי להתמוטט. ההתמוטטות מופיעה ברגלים, הרגל מתמוטטת, אבל הוא מסביר שהיא מתמוטטת בגלל שכל האדם לא תחת המקיף של החיים העליונים. כמו הסיפור המפורסם[יא] של רבי מאיר מפרמישלאן ש"מי שקשור למעלה לא נופל למטה", אותו ווארט. "מי שקשור למעלה" קשור לחיים העליונים שהם למעלה אפילו ממדרגת ה"חי בעצם" שהיא מצד החיים שלו. מה שמגיע לו על פי החק האלוקי עוד לפני שהנשמה יורדת לתוך הגוף הוא גם משהו מוגדר.
אם רוצים להתבונן בכך נכון, זה דורש ממנו להרגיש מה החיות הפרטית שלי בתוך הגוף, מה החיות הכללית – עוד יותר גבוה, ובשביל להגיע ל"חי בעצם" – כמו שאמרת, להגיע לנשמה – שהנשמה היא מדרגה גבוהה מאד, בכל זאת כל הנר"נ – הכל מוגבל. בשביל לקיים את המופת, כמו ר' מאיר מפרמישלאן שלא נופל כי הוא קשור למעלה, על זה כתוב "השם נפשנו בחיים", בחיים האלה, אם הוא תחת כיפת החיים של "השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו".
וזהו השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו, שהכח על זה שרגלנו לא יהיו למוט הוא דוקא מהחיים שלמעלה מהטבע.
למעלה מהטבע הוא גם למעלה ממה שהוא "חי בעצם" שהוא גם טבע. [כי הוא עצם פרטי?] כן, ככה הוגדר לו, ראשית ההתהוות שלו. כל הגדרה מתחילה מאמא מבינה – או בלשון אחרת – כל ציור. החיים המוגבלים הם חיים מצוירים. דבר שמוגבל הוא מצויר, דבר שלא מוגדר הוא בלתי מצויר.
כל ארבע מדרגות החיים שמובאות כאן הן חלק מהמאמר של הרבי הקודם. הסגנון במאמרים של הרבי שראינו כאן הוא שבדרך כלל כשהוא אומר משהו בנוגע למה שכבר כתוב הוא כותב בסוגריים עוד פעם את מה שכתוב שם כדי שתבין במה מדובר.
"העדר המציאות" בתהו; "בטול במציאות" בתיקון
ב) ולהבין הטעם על זה שמצד חיי הנפש עצמה, גם מצד בחינת חי בעצם,
שוב, מה נקרא אצלנו חיים מוגדרים? שיש לאדם טעם וסברא למה הוא חי. [אז חיים שלמעלה מהגדרה הכוונה שלא אכפת לו?] או שלא אכפת לו או למעלה מזה, כל יכולת האדם ליתן איזה סברא או טעם או סיבה למה אני חי. למה? כי אם יש סיבה פרטית למה אני חי לכל היותר אני במדרגת ה"חי בעצם" שלי, היינו חיים מוגדרים. מה זה מוגדר-מוטבע? היינו שיש סיבה מודעת. כדי לעמוד בנסיון, ש"לא נתן למוט רגלינו", צריך להגיע לחיים כאלה, לחיות חיים שאין בהם שום גדר. [הכוונה שאם ההרגשה הכללית היא כל הזמן אם יש טעם או אין? זה עוד חי בעצם? ואם בלי שום טעם אלו החיים העליונים?] אם ההרגשה הכללית שלו היא שאין טעם אבל הוא לא ביאוש, הוא לא מתייאש או נעשה אדיש, אז כן. הרי טעם ודעת הולכים ביחד. טעם הוא טבע, טעם מוגדר.
מה שהערנו וגם דיברנו עליו הרבה מאד פעמים, תמיד בחסידות יש הבדל דק בין מסירות נפש לבין הפקרות[יב]. שוב, נושא עמוק אולי נגיע גם אליו כאן. הפקרות היא ללא שום תכלית. מסירות נפש היא בשביל משהו, יש איזה כיוון במסירות נפש. הפקרות היא שאתה מופקר, 'א-הפקר יונְג'. צריך את העוצמה של ההפקרות, אבל עם ההכוונה של מסירות נפש, לקדש שם שמים. כל דבר שהוא עם איזו תכלית הוא מצד התיקון. דבר שהוא בלי תכלית הוא תהו. תהו יותר חזק מתיקון. למשל, אפילו לגבי 'בטול', יש מאמר עמוק של הרבי הרש"ב[יג] שאומר שגם בעולם התהו יש התבטלות, בטול של תהו.
מהו בטול של תהו ומהו בטול של תיקון? בטול של עולם התהו נקרא "העדר המציאות" ובעולם התיקון נקרא "בטול במציאות" או במונח אחר "הנחת עצמותו". בעולם התיקון הוא קיים, אבל הוא 'גארנישט', הוא מונח בצד, הוא "שיריים", "שארית יעקב"[יד], "שארית ישראל"[טו], שם את עצמו "שיריים"[טז]. זה נקרא שהוא ב"הנחת עצמותו" אבל הוא לא נעדר. יש ביטוי "העדר המציאות" ויש "בטול במציאות": ב"בטול במציאות" הוא כן נמצא באיזה מקום, אבל הוא בטל, 'גארנישט', הוא שום דבר, הוא 'מונח' ב"הנחת עצמותו", מושפל, לא תופס מקום, הוא בפינה לכל דבר; אבל בעולם התהו להיות בטל זה פשוט למות, להיות נעדר. אם אתה לא נעדר אתה לא בטל. בעולם התהו או שאתה חי עם כל התוקף, או שאתה מת עם כל התוקף, אחד משניהם. אתה לא יכול להיות בעולם התהו חי ובטל.
[תסביר מה הכוונה] אפשר להבין טוב. אחד הדברים שניתן לאפיין אתם מהו תהו, תהו הוא תקף. אם אתה חי בתוקף, אתה ישות גדולה, אם אתה בטל בתוקף, אתה מת, אתה נעדר. [במה מתבטא שאתה נעדר?] באמת במיתת המלכים. מיתת המלכים היא הבטול שלהם. [לא אז. היום, בנפש.] בנפש זו הפקרות שהיא לא מסירות נפש. הפקרות. יש תנועה בנפש להפקיר את עצמך. [שזה גם ישות גדולה] לכן הפקרות היא עולם התהו.
אורות דתהו בכלים דתיקון
[אז איפה המיתה בהפקרות? ההעדר?] יש בהפקרות עוצמה גדולה. אז אם נאמר שיש לנו מגמה להמשיך "אורות דתהו בכלים דתיקון"[יז] צריך להיות עוצמה של הפקרות, עוצמה של בטול. כל עוצמה היא ישות, מה שאתה קורא ישות אני קורא לו עוצמה. בישות יש עוצמה, כל ענין עולם התהו שהוא חזק, תקיף, אדיר. אבל תנועת ההתבטלות בעולם התהו היא פשוט למות. [המיתה הזאת היא חיובית?] בעולם התהו היא לא חיובית, כי היא אורות בלי כלים. [אבל הפקרות לא יוצרת הרגשה כזאת, הפקרות יוצרת תחושה של התקדמות] השאלה איך לקחת את עוצמת ההפקרות, עוצמה של בטול, במובן או באופי של "העדר המציאות". הרי "העדר המציאות" הוא יותר מסתם "הנחת עצמותו". אמרנו ש"הנחת עצמותו", שהוא הבטול בעולם התיקון, הכוונה לשים את עצמך בפינה, "שיריים". [מסירות נפש, לא?] בעולם התיקון אתה חי. מסירות נפש לכאורה היא יותר מכך, "העדר המציאות" הוא 'אויס' גמור. שוב, צריך את העוצמה של ההעדר ממציאות, כמו הפקרות פשוטה בלי שום כיוון כלל וכלל, ואת העוצמה הזאת גופא להכניס במסירות נפש של עולם התיקון, ב"בטול במציאות". זו הנחת עצמותו של עולם התיקון ואז יש באמת 'אין'. [עשו אמר שהוא הולך למות] נכון. העדר המציאות, הולך להיעדר. [עשו הוא בעולם התהו?] הוא מסמל את עולם התהו.
[הרצון למסור את הנפש זו מדרגה אחת, והתחושה של אין טעם, משהו חסר טעם, היא מדרגה שניה יותר גבוהה] כשאתה אומר 'אין טעם' צריך הרבה הסבר מה הכוונה, כי הדבר יכול להתפרש בכל מיני אופנים. כשאתה סתם אומר 'אין טעם' זה כמו יאוש, אין טעם להמשיך. [אני מתכוון לכך שבלי גילוי שכינה אין טעם בעולם] אם אתה נאחז שאין טעם לכל ציור פרטי [לכל מה שיש בעולם] אז תאמר ככה: אמרנו שיש שלש מדרגות של "חיים" שכולן מוגבלות בגלל שהן מצוירות. אפילו המדרגה הכי גבוהה יש לה איזה טבע טבוע כמו מטבע, מטבע הוא "טיבעא"[יח], "טיבעא" הוא ציור בגמרא, בחז"ל, אם הוא בלי ציור הוא לא "טיבעא", אז כל מקום שיש טבע יש ציור. אם אתה אומר שכל הציורים לא שווים, באמת צריך להגיע ל"חיים" שהם מעל לכל ציור ומשם "אור חדש על ציון תאיר"[יט], ורק אחד שבאמת קשור למעלה, לאותם חיים בלתי מצוירים, לא נופל למטה – "ולא נתן למוט רגלנו".
[להרגיש אין טעם צריך גם תחושה של טעם, אחרת איך הוא יודע שאין טעם?] נכון, הבעל שם טוב אומר[כ] ש"תכלית הידיעה שלא נדע"[כא] היא לא שלא לדעת מיד, אלא רק אחרי שאתה יודע את הכל אז "תכלית הידיעה שלא נדע", לא שמיד לא יודעים... לא הכוונה כל שניה לא לדעת... ['רשימו' עליון של טעם עליון] נכון, אין הכי נמי. [אפשר לומר שהבחינה של מסירות נפש היא חיה והבחינה שאין טעם בכלל היא יחידה?] לא, גם בעולם התיקון יש יחידה. אמרנו שצריך את העוצמה של התהו. גם בתהו יש את כל המדרגות וגם בתיקון יש את כל המדרגות. בתהו יש עוצמה, אז גם בבטול יש ישות, בבטול שלו, העדר המציאות, הוא מת ממש, לא פחות. אבל צריך להמשיך את העוצמה הזאת בעולם התיקון. מהו עולם האצילות? "חיים נצחיים". איך אני יודע שמוות הוא משהו חזק? איזה פסוק אומר זאת? "עזה כמות"[כב]. מות הוא משהו עז, יש לו עזות ועוצמה וצריך להמשיך אותם בכלים של תיקון ב"חיים נצחיים", וזה גופא נקרא תחית המתים. מהי תחית המתים? שהעזות של המות תחיה, תוכלל בתוך כלים קיימים. זו תחיה. [בעצם תחית המתים היא לא שאין מות, אלא המות חי] כן, מוות חי הוא תחית המתים. [אין מות דתהו כי כשהמות חי זו תוספת טוב] כן, נקרא "בר נפלא", דוד המלך הוא "בר נפלא"[כג].
אפשר להיות למוט רגלנו ["למוט", עם ט, הוא כמו למות עם ת, אז אפילו מי שאוחז במדרגה של "חי בעצם", מדרגה מאד גבוהה, עדיין יכול להתמוטט, הרגל שלו עדיין מועדת למוט], והכח על זה שלא יהי' למוט רגלנו הוא דוקא מהחיים שלמעלה מהטבע,
ב. השמאל והימין במחלוקת קרח ועדתו
וגם להבין השייכות דענין זה להגאולה די"ב תמוז, יש להקדים מ"ש בריש פרשתנו [המאמר נאמר בשבת פרשת קרח[כד]] ויקח קרח ותרגם אונקלוס ואתפלג קרח [קרח התפלג, "לקח את עצמו לצד אחד"[כה] ועשה מחלוקת. אונקלוס מתרגם את המלה "ויקח" כמו שרש"י מביא זאת, שהוא לקח את עצמו לצד אחר נגד משה ואהרן, התפלג מהם].
[שמואל שקול כנגד משה ואהרן] כן, שמואל שיוצא מקרח[כו]. [הסוד של התהו] זו היתה הטעות שקרח "תלה בעצמו ולא ראה יפה"לא, לא ראה שהבנים שלו עושים תשובה. אותו קרח שחוזר בתשובה, אם הוא היה חוזר בתשובה והוא עתיד לחזור בתשובה, הוא באמת "שקול כנגד משה ואהרן". "מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם"[כז], וקרח עם תשובה באמת שקול כנגד משה ואהרן, אבל קרח היה בלי תשובה כמו שנסביר. "צדיק כתמר יפרח"[כח] האריז"ל אומר[כט] שסופי התבות הם קרח. "צדיק כתמר יפרח" הוא קרח המתוקן. כתוב[ל] שמשיח יבא בדור שקרח שבו יודה למשה שבו. בכל דור יש משה – "אתפשוטתא דמשה בכל דרא"[לא] – ויש קרח בכל דור שחולק עליו והגאולה תבא כאשר קרח שבדור יודה למשה, ואז קרח עצמו יעלה מעלה-מעלה, בסוד הפסוק "צדיק כתמר יפרח" [יש קשר ל"וצדיק באמונתו יחיה"?] כנראה. [דתן ואבירם לא יקבלו תיקון? זה בעצם אצלם? לא ניתן לתיקון?] אם הם זכו שהשמות שלהם מופיעים בתורה כנראה שיש להם תיקון גדול, לא כל אחד זוכה להיות כתוב בתורה. [גם בלעם כתוב בתורה] מה שכתוב בתורה הוא דבר גדול.
מהותה של המפלגה ומנהיג אמתי
אחת מהסיבות שאנחנו לומדים את המאמר הזה, חוץ מסיבת התאריך, היא בגלל שיש כאן הסבר מאד יפה על מחלוקת ועל תיקון המחלוקת, מה שאולי הדבר הכי נוגע לנו שאנחנו צריכים לעמוד עליו, לחשוב אודותיו, כאן במאמר. "ואתפלג" הכוונה שהוא עשה מעצמו מפלגה.
נאמר בדרך אגב, שבחב"ד לרבי הקודם – וממילא גם הרבי – יש כמה שיחות[לב] כמה לא יפה המלה הזאת 'מפלגה'. לא צריך לעשות מפלגות. יש שיחות נגד עצם המלה, כי מפלגה הכוונה פילוג ומחלוקת. מאידך, יש לפעמים במכתבים של הרבי הקודם בעצמו[לג] שהוא כותב "מפלגת חב"ד", יש ביטוי כזה לפעמים שהוא לכאורה נגד הרעיון לגמרי, נגד העיקרון. [פלג יכול להיות גם הכוונה שאני חצי ויש עוד חצי אחר] כמו "פלג גופא"[לד] שרוצים להתחתן [הבעיה במפלגה שהיא חושבת שהיא הכל, אם היא יודעת שהיא חצי היא טובה מאד, היא רוצה ומשתוקקת להתחבר עם החצי האחר.] יש הרבה סודות של המלה "פלג" – "פלג אלהים"[לה], "פלג גופא". "פלג אלהים מלא מים", דיברנו הרבה פעמים על הפסוק, עולה שכם.
אחד מהרעיונות כאן, מה שיוצא, שמפלגה, בשביל שתהיה אמתית, כמו שהיום בעם ישראל מדברים על לעשות מפלגה חדשה של הימין – כל המושג של מפלגות יהיה קשור להמשך המאמר – דבר אחד פשוט שיוצא, שמפלגה אמתית צריכה להיות כמו משיח בעצמו ש"צמח שמו ומתחתיו יצמח"[לו], משיח צומח מהעם[לז]. לא יכולה להיות אישיות אחת שמתפלגת, כמו קרח. לא משנה כמה הוא יהיה פקח, צדיק וצודק – צדיק הוא מי שמחזיק את עצמו צודק – אם הוא מתפלג. כלומר, לא שהוא נשאר אחד, להיפך, הוא מתחיל אחד, והוא מחפש להרחיב את המעגלים מסביב ולאסוף כמה שיותר אנשים שיזדהו איתו. זה לא הולך.
[אז איך הוא צריך להרגיש? בלית ברירה? שדחפו אותו?] משהו כזה, צריך להיות "בורח מן הכבוד"[לח] לגמרי. המאמר קשור גם עם משפט מפורסם של רבי נחמן מתורה ו' בליקוטי מוהר"ן, ש"מי שרוצה להרבות בכבוד שמים" – אומר רבי נחמן – שהוא "חייב למעט בכבוד עצמו". הוא לא יכול רק להרבות בכבוד שמים ולגבי עצמו לא משנה אם כן יתנו לו כבוד או לא, אלא הוא אומר שמי שבאמת מרבה בכבוד שמים חייב דוקא למעט בכבוד עצמו, בפועל. אם אדם ממעט בכבוד עצמו הוא יכול ומסוגל להרבות בכבוד שמים. לא לחשוב שהוא יכול לקחת אפילו קצת כבוד וגם להרבות בכבוד שמים באותו זמן. ברור שהמנהיג האמתי הוא כמו דוד המלך עצמו, שיש לו גם "קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו"[לט], אז הוא, שנדחף, באמת נדחף למלוכה. המפלגה נוצרה מלמטה, ודוחפים אותו. "כל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו". אם אדם אומר: טוב, אני אתחיל לברוח מהכבוד עד שאני אראה שהכבוד רודף אחרי, ואז אני אקבל אותו בכבוד... [יש הרבה שהכבוד שלהם הוא "כבוד שמים"...] בדיוק מה שהבעל שם טוב פעל, ראשית החסידות, בשביל לצחוק על מה שנקרא 'כבוד התורה', בביטוי 'כבוד התורה' הכוונה היתה לכבוד העצמי שלי.
בין מחלוקת הרקיע והבדלת האור והחשך
אם כן, התרגום מתרגם "ויקח קרח" – "ואתפלג קרח":
דבכ"מ שנאמר ויקח תרגם ונסיב וכאן תרגם ואתפלג. [בכל התורה שכתוב "ויקח" התרגום מתרגם "ונסיב"[מ], שהוא הפירוש המילולי של המלה לקחת, וכאן תרגם "אתפלג". זו הפעם היחידה שהוא מתרגם בצורה אחרת את המלה "ויקח"] ואיתא בספר נועם אלימלך [גם דבר מאד מענין שהוא מצטט כאן מהנעם אלימלך[מא], מהפעמים היחידות שהוא מצוטט בחסידות. לא הרבי הביא אותו כאן אלא הצמח צדק[מב]. איך הנעם אלימלך מסביר את "ואתפלג קרח"?] דואתפלג (קרח) הוא ע"ד רקיע המבדיל בין מים למים.
הנעם אלימלך אומר שקרח הוא כמו הרקיע שמבדיל בין המים העלונים למים התחתונים, הוא גם הבדיל בין מים עליונים לתחתונים, הוא רצה להבדיל באופן מוחלט בין מים למים, נסביר עכשיו באריכות. ההפרדה בין מין למים היא ענין כל המאמר. הנעם אלימלך אומר, לפי "אתפלג", שקרח עשה הבדלה בין מים למים כמו הרקיע ביום שני.
ומבאר הצ"צ, דפירוש זה (שואתפלג קרח הוא ע"ד רקיע המבדיל) הוא ע"פ מה דאיתא בזהר דרקיע המבדיל הוה מחלוקת שמאלא בימינא כו'.
הצמח צדק מסביר מה שכתוב בספר נעם אלימלך, שההבדלה הזאת בין מים למים, הזהר אומר[מג] שהרקיע הוא סוד המחלוקת. איזו מחלוקת? בין השמאל לימין. מה החידוש של הזהר? בפסוק היתי חושב שהמחלוקת היא בין העליון לתחתון, יש מים עליונים ותחתונים, שני הכיוונים בפשט המקרא הם מעלה ומטה, אבל הזהר אומר שבאמת המחלוקת היא בין צד ימין לצד שמאל. [ולא בין למעלה ולמטה?] לא, כנראה הוא אומר שלמעלה בעצם הוא הימין ולמטה הוא השמאל, היינו הך. אבל כדי להבין נכון את משמעות המחלוקת – מהי המחלוקת כאן? בין ימין לשמאל. [שהוא אומר ימין ושמאל הכוונה אומר שיש בין המעלה והמטה משהו משותף, ושהם לא בהכרח סותרים] טוב, תלוי באיזה ממד אתה מסתכל, באיזה קו (Coordinate). השאלה מה יותר קל לחבר, לאחד מעלה ומטה או ימין ושמאל. מהזהר משמע שמחלוקת שהאיחוי שלה יותר קשה היא מחלוקת ימין ושמאל. זו מחלוקת, וקרח מסמל מחלוקת.
[בין עליון לתחתון קוראים לזה הבדלה ולא מחלוקת?] גם פה בפסוק קוראים להבדלה של המים "הבדלה". באמת גם ביום הראשון של מעשה בראשית יש הבדלה, שכתוב בה "כי טוב". זו ההבדלה בין אור וחשך, אבל אין שם רקיע, רקיע הוא הבדלה בעצם. לעומת היום הראשון, בו הם גם לא אותו שם, לגמרי 'צווי דינים', חלות אחרת, לגמרי שני שמות – "אור" ו"חשך". אבל ביום שני, קודם כל יש איזה גוף שהוא צריך לבוא ולהיכנס כדי להבדיל ביניהם, וגם ההבדלה היא באותו שם – "מים" שבתחלה היו בערבוביא. גם "אור וחשך משתמשין בערבוביא"[מד], אבל הביטוי בחז"ל על המים הוא לא ערבוב אלא "מים במים"[מה], שאפילו יותר מעורבים מ"ערבוביא". לגבי אור וחשך כתוב שהם "משתמשין בערבוביא", אחר-כך מאמר ה' רק פעל להבדיל, המאמר "יהי אור... וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך"[מו] – ממאמר עובר לראיה ולהבדלה, הכל פה אלקי בלי צורך ברקיע. ההבדלה הזאת טובה, ה' יכול לחתום את עצמו על ההבדלה של יום ראשון שהיא הטוב שלו, הטוב האלקי. אבל על ההבדלה של יום שני הוא לא כותב "כי טוב", עד לגמר מלאכת המים ביום שלישי, אז הוא אומר "כי טוב" גם על מלאכת יום שני[מז].
קרח מחלוקת בעצם – זכויות הפרט
מה שהוא יסביר כאן במאמר הוא: מה סובר קרח? מה באמת המחלוקת בין קרח למשה רבינו? מה שהוא יסביר מאד נוגע לנו, להבין את המפה הפוליטית היום, אצלנו, מאד נוגע המאמר כאן. מיהו הימין ומיהו השמאל? מה השמאל רוצה? מה הסברא שלו? קרח הוא פקח, הכי פקח – "מה ראה קרח כו'"[מח]. קרח גם עשיר גדול[מט], יש לו גם שכל וגם כסף. בדיוק כמו השמאל היום, גם כסף וגם שכל "חכם להרע"[נ].
הצמח צדק מסביר את דברי הנעם אלימלך על פי הזהר. בזהר כתוב "דרקיע המבדיל הוה מחלוקת", סוד המחלוקת, והמחלוקת היא "שמאלא בימינא". מחלוקת שמאל וימין היא בעצם שהשמאל חולק על הימין, לא מחלוקת שמאלא וימינא', אלא מחלוקת "שמאלא בימינא", מחלוקת השמאל על הימין. כמו שקרח בא וחלק על משה רבינו, [ולא דו סטרי] בדיעבד, כמו שנסביר, הוא סוחב גם את משה למחלוקת, אבל המחלוקת היא מצד קרח, קרח בא ואומר 'אני חולק'. יש כאן משהו מאד נועז בהמשך המאמר, שקרח מאמין במחלוקת לשמה.
בפרקי אבות[נא] הווארט הוא שהמחלוקת של קרח היא לא לשם שמים, אבל שם כנראה המחלוקת שלא לשם שמים היא של קרח ועדתו. מסבירים שם[נב] שהכוונה למחלוקת ביניהם, אבל המחלוקת על משה היא מחלוקת לשם שמים, והמחלוקת בין קרח ועדתו היא לא לשם שמים...
יש לקרח עיקרון של מחלוקת, הוא חושב שעל ידי מחלוקת מתבררת האמת הפרטית של כל אחד ואחד. נסביר גם בהמשך המאמר, שמי שהוא מצד שמאל בעיקר דואג לפרט. מי שבצד ימין חושב על הכלל. מי שחושב על טובת הפרט הוא חושב שעצם המושג מחלוקת מקדם את הפרט, את טובתו, לכן הוא בעל מחלוקת לשמה ממש, אידאולוג. [עמלק בגימטריא ספק, הוא ספק מצד עצמו, אם יש ספק אני יכול לעשות מה שאני רוצה] נכון. [כשמדברים על אידאולוגיה של הפרט הכוונה שהוא דואג לכל הפרטים או רק לעצמו?] בשביל להצדיק את מה שהוא דואג לעצמו הוא צריך לדאוג לכולם... [יכול להיות אידאולוגיה שדואגים לכל הפרטים. ברוסיה בשביל הכלל יכולים להרוג את כל הפרטים, באמריקה בשביל הפרט יכולים להרוג את הכלל... ואנחנו צריכים לעשות את התיקון גם בכלל גם בפרט] נכון, ככה כתוב כאן.
תפקידו של משה – קו האמצע
קרח מסמל את השמאל שחולק על הימין, אומר הזהר:
כגוונא דא מחלוקת קרח באהרן
קרח דווקא רוצה להיות כהן גדול. אהרן הוא הימין המוחלט, החסד וקרח הוא הגבורה, השמאל. מה שקרח חולק גם על משה – משה הוא האמצע, באמת הוא מי שאמור "לאכללא שמאלא בימינא", להכליל את השמאל בימין. הרי ידוע שהתפארת היא באמצע, אך נוטה לימין[נג], היא מזדהה עם הימין. כמו שהפסוק אומר "מוליך לימין משה"[נד]. משה עם היותו תפארת שהיא אמצע הוא מוליך לצד ימין. הוא מזוהה-מזדהה עם הימין. באמת כחו של משה אמור להכליל-לקחת את קרח, לכן הוא חיזר אחריו הרבה מאד, גם בפסוקים, הוא מאד חיזר אחריו כי הוא רצה להכליל שמאלא בימינא. אבל לא עלה בידו כי קרח בבחירה החופשית שלו התנגד בכל תוקף. אבל התפקיד של משה הוא להכליל בין קרח לאהרן.
אז מה שאמרנו קודם, שקרח צריך להודות למשה, הכוונה שהוא צריך לתת את עצמו למשה, שמשה יעשה שלום בינו לבין אהרן. המחלוקת הקיצונית היא בין שיטת קרח לשיטת אהרן בעבודת ה'. אהרן הוא בפועל, במעשה, עובד את ה' בבית המקדש, וקרח חולק על עבודת ה' שלו, על איך שאהרן עושה את העבודה, על כל השיטה שלו, על כל הראש שלו, כי אהרן הוא שיטה של ימין וקרח הוא שיטה של שמאל.
משה יודע שה' בחר באהרן, חוץ ממה שהוא אח של אהרן. [מה אומר שהם אחים?] שבעצם התפארת נוטה לימין, בעצם הוא קשור לאהרן יותר מאשר קרח. הוא קרוב משפחה גם של קרח, בן-דוד שלו, אבל לא אחיו, לכן הוא נוטה לאהרן כמובן. קרח שצריך להודות למשה, הכוונה שהשמאל צריך לתת את עצמו לאמצע, להכליל את עצמו לימין. קרח לא יכול להגיע לימין לבד, אין אפשרות שהשמאל יודה לימין כמו שהימין הוא ימין... מוסר השכל מאד חשוב לנו היום. מה שיוצא כאן על פי סוד בסוף, שאין שום אפשרות שיהיה איזה ימין חזק, ובתור ימין נחנך את כולם עד שכולם יודו שהנה הצדק אתם, עם המתנחלים, עם הימנים, הם צודקים. [אי אפשר לכפות את הימין על השמאל] אי אפשר לכפות ואי אפשר לשכנע. [למה?] אני עכשיו אומר כמה נקודות מהמאמר שאנחנו לומדים.
משה ואהרן – נצח והוד, התכללות הקווין
[לכאורה משה ואהרן הם נצח והוד, כשאר משה הוא נצח בקו הימין ואילו אהרן הוא הוד בקו השמאל] בסדר, הכל בסוד "שִׂכֵּל את ידיו"[נה], משה ואהרן. למשה יש גם צד גבורה, צד אמת של לוי. כהן ולוי, כהן הוא חסד ולוי הוא גבורה[נו] ומשה נמנה על שבט לוי. אפילו הגמרא שואלת[נז] אם "משה מהמשוררים או מהשוערים" בין הלויים. [משה הוא חסד?] משה בדרך כלל הוא אמצע: אמת, תפארת, דעת. ההבדל בין משה לאהרן בתור כהן ולוי הוא ימין ושמאל. משה דוקא שייך לשמאל, כמו שאמרו פה, שיש לו זיקה לשמאל. מהי הזיקה לשמאל? אמת. "הדן דין אמת לאמתו"[נח], הוא לא מתפשר. אהרן עושה שלום. [גם בחטא העגל המחלוקת שהיתה בין אהרן לערב רב היא דומה? שאהרן לא יכול לעמוד בלחץ] ודאי הבדל בין ימין ושמאל. ערב רב הוא ודאי שמאל, ביקוש הטבה עצמית פרטית. מה שאתה אומר לגבי נצח והוד נקרא "שכל את ידיו", שיד ימין מתקשרת לרגל שמאל, שהיא אהרן, ויד שמאל מתקשרת לרגל ימין – נצח. קוראים לכך "אחליפו דוכתייהו"[נט]. כמובן שיש הסברים לתופעה הזו גופא, למה היא קורה, אבל אם לומדים עכשיו בתור מוסר, איש חסד באמת גם מכיר בחסד, מודה על חסד. מדת ההוד היא להודות לחסד. הוד אמתי הוא הכח בשמאל להיכנע לימין. בקבלה ספירת ההוד היא בעיקר שמאל, ושם גם יש לאהרן אחיזה. אהרן נקרא הוד, אבל הוא בעיקר חסד. איך שמאל וחסד הולכים יחד? אמרנו ש"שכל את ידיו". אבל ההסבר על דרך החסידות, בדרך העבודה – ההוד בקו שמאל הוא הכח שיש בקו שמאל באמת להודות לימין, להודות לחסד, לומר תודה רבה לחסד. גם להודות למישהו אחר, כמו "מודים רבנן לרבי מאיר"[ס], להודות למדה אחרת.
קרח הוא גבורה בלי הוד, אין לו את ענף ההוד, הוא לא מסוגל להודות למישהו אחר. משה באמת אמור להביא את קרח לאיזו נקודה של הכנעה, שקרח ייכנע. באותו דור שקרח יכנע כתוב שמשיח יבוא, שבאמת מביאים את קרח מהגבורה שלו להוד. משה הוא נצח תחת הימינא. גם, הוא מנציח את הימין, הוא עושה שהימין יתגבר על השמאל, זו גבורה. יש לו גבורה וגם תפארת. כאן יש לו חוש של תפארת, של מיצוע. שם יש לו גבורה כדי להיות נצח, לעשות שהימין מנצח, אבל הכח לנצח הוא לא של הימין מצד עצמו ולא של השמאל להודות מצד עצמו. נצח והוד הם גופא התכללות של הקו האחד בתוך השני. הימין, החסד, לא ינצח מכח עצמו. הימין צריך לדעת שהוא לא ינצח, הוא לא יכול לנצח את השמאל, השמאל לא יכנע אף פעם, הם משדרים על קו אחר לגמרי – כמו שרואים במציאות, שרק יכול להיות פער עוד יותר. [כי כאן הכוונה של כל אחד לבטל את השני?] בדיוק, הוא לא מבין איך הוא קיים, למה הוא לא מבין את הראש לו. [השמאל גם חושב אותו דבר?] השמאל חושב בכלל שהימנים, כמו היום, הם [משוגעים...] [אז צריך לעבור דרך התפארת להגיע לנצח?] כן, הלא מה שיוצא מכאן שגם משה לא יכול להצליח אם קרח הוא נוקשה לגמרי. אם קרח הוא כל כך נוקשה מבחירתו ומתעקש על שלו לגמרי – גם משה מרים ידים. כך היה הסיפור בתורה. [ומשיח יצליח לעשות מה שמשה לא השלים?] נכון.
ימין ושמאל – שלם וחצי
טוב, הוא מביא את הזהר שאומר שקרח הוא מחלוקת שמאלא וימינא:
דמזה מובן, שהשייכות דואתפלג קרח לרקיע המבדיל היא לא רק מפני שהשרש דמחלוקת (איזו מחלוקת שתהי') היא מרקיע המבדיל, [לא רק שהנה, קרח הוא מחלוקת ורקיע הוא מחלוקת אז הם אותו ענין] כדאיתא במדרש [המדרש אומר[סא] באמת שכל מחלוקת בעולם שייכת לרקיע] למה אין כתיב בשני כי טוב כו' [למה ביום השני לא כתוב "כי טוב"?] שבו נבראת מחלוקת שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים [על פי המדרש, אני יכול להבין שהמחלוקת של קרח היא 'עוד' מחלוקת. כל מחלוקת בעולם שייכת לרקיע, לכן הזהר אומר שהמחלוקת כאן היא רקיע], אלא שגם מחלוקת זו בפרט [לא רק שהמחלוקת של קרח היא עוד 'סתם' מחלוקת, מחלוקת קרח בפרט], מחלוקת קרח באהרן, היא דוגמת (ושרשה היא) המחלוקת דרקיע המבדיל. [באופן מיוחד, באופן פרטי, המחלוקת המקורית של הרקיע ה"מבדיל בין מים למים", כיון שהיא מחלוקת שמאל וימין] דכמו שהמחלוקת דרקיע המבדיל היא מחלוקת שמאלא בימינא [לא רק מים עליונים ותחתונים, שהזהר אומר שזו מחלוקת שמאלא בימינא], עד"ז היא מחלוקת קרח באהרן, [דווקא המחלוקת הזאת] דאהרן הוא בקו החסד, ימין, וקרח שהי' לוי הי' מבחינת גבורות, שמאל.
מכל המחלוקות שבעולם, המחלוקת המיוחדת שהיא על דרך הרקיע של יום שני היא מחלוקת קרח ואהרן, שמאלא בימינא. השמאל בא וחולק על הימין, וכמו שנסביר הוא לא סתם חולק, הוא "מחזיק במחלוקת"[סב] – כך הביטוי של חז"ל שהוא דורש. מה זה מחזיק? כמו שאומרים שמישהו 'מחזיק' באיזה רעיון, הוא לא רק מחזיק במחלוקת הוא מחזיק ממחלוקת. הרעיון של מחזיק במחלוקת הכוונה שהיא האידאולוגיה שלו. שוב, הלשון של חז"ל שהוא "מחזיק במחלוקת", ועל פי פשט הכוונה שהוא לא מוכן לזוז מהמחלוקת. [בניגוד לימין שהוא לא מחזיק ממחלוקת, הוא רוצה לבטל את השמאל] כן, הוא לא מחזיק ממחלוקת. [לשניהם יש קליפה, הקליפה של הימין היא שהוא רוצה לבלוע את השמאל והקליפה של השמאל שהוא רוצה שבא נשאר שנינו נפרדים] בדיוק, נכון. הימין הוא זוכר שבשרש "כולא ימינא", "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא"[סג], ["כולא חדא"...] הבעיה שהוא יודע שיש דבר כזה שאין שמאל יש רק ימין... והשמאל הוא מחזיק במחלוקת, מחזיק מהמחלוקת.
ויש להוסיף, דשני ענינים אלו שבואתפלג קרח (מחלוקת, וזה שחלק על אהרן) [מחלוקת בכלל והמחלוקת הספציפית הזאת שהוא חלק על אהרן] שייכים זה לזה. דהנה זה שבריאת המחלוקת (רקיע המבדיל) היתה ביום השני דוקא הוא, כי יום הראשון הוא מדת החסד (ימין) [שיש הבדלה בין אור וחשך ביום ראשון, ב"יום אחד", זו ודאי גבורה שנכללת בימין כמו גבורה שבחסד, אבל בעיקרו כל היום הראשון הוא חסד] ויום השני הוא מדת הגבורה (שמאל), ומצד הגבורה יש נתינת מקום למחלוקת [עיקר המחלוקת מתעורר כאשר הגבורה – קוראים לכך הנהגת הגבורה – שולטת בעולם].
כמו שכתוב בקבלה הראשונה[סד] שכל ה"שית אלפי עלמין הוי עלמא"[סה], שעולם הזה נקרא שמיטת הגבורה, של הפחד. כאילו כל העולם שלנו הכל הוא "יום שני" אחד גדול, לכן בעולם הזה שלנו המחלוקת שולטת, ומחלוקת בעצם שייכת למדת הגבורה.
וכדאיתא בזהר שם ימינא איהו שלימא דכולא כו'.
מהו ימין? שלימות הכל. כמו שאמרנו עכשיו – "כולא ימינא". הימין תופס את שלימות הכל, הכל צריך להיות תחת מקיף אחד שהוא אותו הדבר, שלם ולא מחולק לחלקים. כך הימין תופס, האידאלוגיה של הימין היא שלימות. יש מושג של אבולעפיא[סו] שאנחנו אומרים הרבה פעמים – "שלם וחצי", השלימות האמתית היא כמו המדות בקדש הקדשים של ארון הקדש, בן "מדות שבורות" בלשון חז"ל[סז], אמה וחצי על אמתיים וחצי. יש תפיסה שהכל צריך להיות שלם ויש תפיסה שהשלימות הכי הכי אמתית היא התכללות של שלימות וגם פלג, חצי הוא הפלג – נקרא "שלם וחצי". בשם יה, י הוא עשר ו-ה הוא חמש ו-יה הוא שם קדוש. ["שלם וחצי" זה ימין ושמאל?] זו התכללות, יחוד של ימין ושמאל. השמאל הוא רק פלג, רק מחלוקת, והימין הוא רק מספרים שלמים. באיזה כיתה מתחילים ללמוד שברים? כיתה ג? כיתה ד? הרמה האינטליגנטית של הימין הוא רק עד כיתה ג, לכיתה ד והלאה הוא לא הגיע, הוא לא יודע איך להתעסק עם שברים, הוא מתעסק רק עם שלמים... הוא אומר שהימין הוא שלימות.
איסור המחלוקת – נצחנות לשמה
בי' תליא כל שלימו [בימין תלוי כל השלמות], כד אתער שמאלא אתער מחלוקת [אבל כאשר השמאל מתעורר מתעוררת מחלוקת]. ועפ"ז יש לומר, שעיקר ענינו של קרח הוא מחלוקת [הענין שלו בעצם, לא שיש לו סתם אידאולוגיה אחרת אז הוא חולק על משה. מחלוקת היא הענין שלו בעצם!] [כמובן גם מזה שארז"ל כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו
כאן הרבי מביא בהערה למטה:
ובפרט להדיעה שאינה אסמכתא כ"א מן התורה ובמנין הלאוין.
יש ברמב"ן[סח] ובעוד ראשונים[סט] שמונים את הלאו הזה משס"ה לאווין מדאורייתא – כתוב בתורה "ולא יהיה כקרח ועדתו"[ע]. מהפסוק הזה לומדים חז"ל ש"כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו" [מחזיק, לא סתם חולק] כן, מחזיק. אם לומדים מהפסוק של קרח, סימן שכל מחלוקת שבעולם מיוחסת לקרח. שוב, יש מי שאומר שמה שחז"ל אומרים כאן "עובר בלאו" הכוונה כפשוטו, ממש לאו מ-שסה מצוות לא תעשה.
שנאמר ולא יהי' כקרח וכעדתו, דמזה שהמחזיק במחלוקת (איזו מחלוקת שתהי') הוא כקרח ועדתו, מוכח, שעיקר ענינו של קרח הוא מחלוקת] [היא ענינו בעצם]
יש מאמר שמופיע באחת מחוברות מלכות ישראל[עא] שנקרא "שמירת הלשון", הוא על-פי השיטה של בעל החפץ חיים בשמירת הלשון באחד הספרים שלו "חובת השמירה"[עב]. הוא עושה סיכום של כל מה שכתב בכל הספרים אודות שמירת הלשון, ושם הוא אומר שיש עשרה סוגים של דיבור אסור. מאד יפה, עשינו מאמר איך עשרת סוגי שמירת הלשון של החפץ חיים שלו – שודאי שמירת הלשון היא חלקו בתורה – מקבילים לספירות. המאמר המקורי מופיע באחת מהחוברות של מלכות ישראל, אחר כך אילן נוב מבת עין כתב באריכות את השיעורים שנאמרו על המאמר, עוד לא יצא החיבור שהוא כתב. שם, אצל החפץ חיים, אחד מהסוגים שלו של דיבור אסור הוא של מחלוקת – להחזיק במחלוקת, לדבר דברים של מחלוקת. בסוגי הדיבור האסור שמנו את דיבורי המחלוקת כנגד ספירת הנצח. למה? כי בנפש הדיבורים האלו באים ממה שקוראים היום נצחנות. נצחנות היא גם 'לשמה', אדם נוגח את השני והוא חייב לנצח אותו.
באמת קשור למה שאמרנו קודם לגבי משה רבינו שהוא גם בספירת הנצח. למרות שבתחילת המחלוקת הזו היא של השמאל נגד הימין, קרח נגד אהרן, אבל בסוף היות שקרח מחזיק בשלו נגד משה שמנסה לעשות שלום – גם מאד מענין – כתוב שאהרן בכל מקום עושה שלום. כאן לא רק שאהרן לא יכול לעשות שלום, כיוון שהמחלוקת היא בעיקר נגדו, משה הוא מי שמנסה לעשות שלום – ולא הולך לו! היות והוא לא מצליח לעשות שלום לכן בסוף עיקר המחלוקת מתרכזת ומתמקדת בין קרח למשה. בסוף באמת המחלוקת היא נצחנות, כמו שמשה מעמיד זאת כך, אתם תביאו את המחתות שלכם, אתם תעשו את העבודה – נראה מי ינצח. גם משה אומר ש'אם יבא ה', טוב, אם לא...'. הוא גם עושה הימור, אם יהיה מה שאני אומר – אני אמת. אם לא – אני שקר.
[הוא כשל כאן במדה מסוימת?] "ותפתח הארץ את פיה"[עג], הוא ניצח, אבל בסוף המחלוקת הגיעה להתנצחות טוטאלית קיצונית. [יש כאן כשלון של משה, יש סיפור על רבי אלימלך שאמר שכולם מגיעים אליו ומבקשים פרנסה ובריאות בגלל שבאים אליו בטענה ואומרים: 'אלימלך! אתה אשם!'. לכן הם באים אלי כי אני אשם שאין להם פרנסה. משה, כמי שהיה אמור לעלות את הכל, מבחינתו היה פה כישלון – כמו הערב רב – שחלק נפל ולא נכלל.] כן.
קרח והערב-רב – שני הקצוות המאתגרות את משה
מענין ששתי הבעיות של משה, הבעיות האישיות, הם מהכי מיוחס בעם – קרח, ומהכי לא מיוחס – הערב רב. שני קצוות. [תמיד הקושי הוא להסתדר עם הקצוות] כן. [אז למה המהלך של הגאולה תלוי בכך שקרח יודה? אולי תלוי גם בעבודה של משה?] שוב, הנצחנות כאן היא מצד הקדושה בסוף, משה לא מחזיק במחלוקת, הוא חייב לנצח בסוף, כמו שרבי נחמן חייב לנצח והרבי חייב לנצח. הקדושה לא יכולה להיכנע לקליפה. [לא הבנתי למה צריך להיות שקרח יודה בסוף. ראינו שקרח לא הודה ומשה ניצח אותו אז נגמר הסיפור. למה היום לא ככה?] צריך לומר שהניצחון אינו גמור, הניצחון הוא שהוא יודה לא שאני מבליע אותו באדמה, 'דער עֶרד ארײן'. הכנעה היא לא תיקון.
מצד שני, קרח מייצג את הדמוקרטיה. הוא בא בשביל הערב רב, להגן על זכות האזרח, זכות הפרט. [הוא היה צריך להגיד לקב"ה לא לשעות למנחתם, הוא לא ידע שככה ה' יעשה ממילא?] לא. הוא לא ידע הוא היה צריך לעורר שככה יהיה, כמו יונה הנביא שפחד מה', שה' יותר מידי טוב... [קרח הוא מנהיג של הערב רב] קרח רב על מנהיגות, קרח הוא כמו אחד היום מהשמאל, הראש של השמאל, והוא מוכן לריב רק על האידאולוגיה שלך ובכלל לא על התכלית. כמו ברוסיה, כל הקומוניזם היה 'בשביל' ההמונים, יש המון שבאמת רוצה לאכול, רוצה לחם, מה שמענין אותו הוא לא למות, ויש אחד שרב על הפרינציפ, לא אכפת לו בסוף. קודם כל הוא המנהיג של התנועה הזאת, המלך של ההמונים, ובסוף לא אכפת לו אם יאכלו או לא יאכלו, אם יהיה להם לחם או לא, כמו שיצא בסוף. [העיקר שיהיה מאבק] כן, הוא נאבק על הרעיון, קרח.
[יש איזה קשר בין קרח לחטא המרגלים? כי בדור שלנו שתי הנקודות האלו התאחדו, גם האידאולוגיה הזאת של השמאל, וגם הניכור מארץ ישראל. הם באים מאותו מקום?] כן, גם בתורה מיד אחרי חטא המרגלים בא קרח, גם רש"י[עד] מקשר ביניהם, שהיות ועכשיו אחרי חטא המרגלים נקנסה מיתה, שארבעים שנה ימצאו במדבר ואחר כך לא יכנסו לארץ, לכן חלק קרח. גם בחסידות, כל הפרשות קשורות אחת לשניה: המרגלים קשורים למה שראו את מרים לוקה בצרעת ולא לקחו מוסר, קרח לא לקח מוסר מהמרגלים, הוא כביכול יוצא מהם, וכך הלאה. באמת אחרי קרח באה חקת, פרה אדומה, תחית המתים. כמו שאתה אומר שאחרי קרח צריך תחית המתים להוציא אותו משם, מהגיהנם.
מה כתוב כאן בהמשך? קודם כל רואים בחז"ל שכל מי שבעולם שמחזיק במחלוקת הוא כקרח ועדתו. סימן שקרח הוא מחלוקת בעצם.
וזה שחלק על אהרן (חסד) ורצה לעשות הגבורות עיקר,
בגלל שהוא מחזיק במחלוקת לכן הוא חייב לבא למחלוקת עם אהרן. אהרן הוא שלימות, אהרן לא אוהב מחלוקת, הוא אוהב שלום בין אנשים והוא חולק על השלום! מה אתה עושה שלום? מה אתה 'מורח'?! הוא רצה לעשות את הגבורות עיקר, לא את החסדים. שהעיקר, המדה העיקרית שתנהיג את העולם, יהיה גבורה.
[כל המגמה שלו היא] הוא שעי"ז יהי' חיזוק למחלוקת [לעשות חיזוק למחלוקת בעולם]. וצריך להבין, הרי קרח פיקח הי', ומסתבר לומר שהמחלוקת שלו על כהונת אהרן היתה מפני שטעה בדרכי העבודה [לא סתם רשע מרושע, הוא טעה באיזו דרך עבודה בעבודת ה', הוא רוצה להנציח את המחלוקת], ואינו מובן, למה רצה במחלוקת [מה טוב במחלוקת?!]. דזה שחלק על אהרן, אפשר לבאר, שקרח סבר שעבודת ה' צריכה להיות בקו הגבורה, ולכן חלק על אהרן שהיתה עבודתו בקו החסד. [אפשר להבין שאחד חושב שכך יותר נכון לעבוד ואחד שחושב שכך יותר טוב לעבוד] אבל לפי הנ"ל דזה שקרח רצה לעשות הגבורות עיקר הוא בכדי שיהי' חיזוק למחלוקת [מחלוקת לשמה ממש], אינו מובן, האיך חשב קרח שמחלוקת הוא דרך בעבודת ה' [איך הוא עושה מעצם המחלוקת דרך לעבוד את ה'?! איך עובדים את ה'? על ידי מחלוקת. איך אפשר להבין דבר כזה?!].
פירוד קרחותו של קֹרח
וגם צריך להבין מה שמתרגם ואתפלג קרח, דואתפלג הוא ע"ד רקיע המבדיל, דלכאורה, הרי גם שמו של קרח,
זו כבר שאלה בפנימיות הענינים: קרח עצמו הוא לשון קרחה. כתוב "לא תתגֹדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם"[עה] ומסבירים – הוא מביא בהמשך – שהקשר בין "קרחה" ל"לא תתגֹדדו" הוא "לא לעשת אגודות אגודות"[עו], היינו מחלוקת, כי מחלוקת היא "קרחות קרחות", קרח, הקרחה. בעצם למלה "קרח" יש שני פירושים: פירוש אחד הוא רקיע, כמו שהוא מביא כאן "רקיע כעין הַקֶּרַח הנורא"[עז] שכתוב במרכבה; ויש גם קרח מלשון "קרחה". שני הפירושים עצמם הם לשון מחלוקת. כביכול, חתיכות-חתיכות עם רווח, חלל, ביניהם. יש ביטוי 'נישט קרחה', הכוונה לאגודות שחלוקות אחת על השניה וקרח הוא גם מלשון קרח, שהוא הרקיע עצמו. [בניגוד לאהרן שיש לו זקן] כן, "זקן אהרן"[עח]. לאהרן יש זקן, שיער וקרח הוא קֵרֵחַ. בפסוק דורשים מהסמיכות של "לא תשימו קרחה" ו"לא תתגודדו" שגם ה"אגודות אגודות" נקרא "קרחות", "קרחה קרחה".
[רומז לשיער שהוא גם דין?] כל השערות הם דינים, גבורות, אבל יחסית שערות הראש הן רכות יותר, "שעיעין" בלשון הזהר[עט], יותר חלקות, לכן הן חסד יחסית. שערות הזקן הן קשוחות יותר, אלו יותר דינים, אבל שערות הזקן, השערות של אריך אנפין, הן לכפות את הדין[פ]. כח שיש ברחמים לכפות את הדין, ושערות הראש מניקות את החיצונים, הן חלשות מידי, חסד. הכוונה שהוא נותן את עצמו שינקו ממנו גם אחרים. [אצל אלישע מדובר על קֵרֵחַ עם הדובים " עלה קֵרֵחַ עלה קֵרֵחַ"[פא] ואליהו לעומתו היה שעיר – "שער בסימניו"[פב]. היה גם את רבי עקיבא] רבי עקיבא הוא מבית מדרשו של בית שמאי, גבורות. גם לאלישע יש ודאי צד גבורות ביחס לאליהו. בקבלה[פג] אלישע הנביא הוא גם איש גבורות. הוא קֵרֵחַ כמו רבי עקיבא[פד]. מהו תיקון הקֵרֵחַ גם נסביר בהמשך.
שמאי והלל; רבי ישמעאל ורבי עקיבא; צדיק ובעל תשובה
אולי כן נאמר: כתוב בספר 'מגלה עמוקות' – ספר מרבי נתן שפירא מגדולי המקובלים אחרי האריז"ל – ספר מאד-מאד מקובל, במיוחד יש שם הרבה רמזים שהתקבלו בעם ישראל, כתורה מסיני "הלכה למשה מסיני", כמו ישראל – יש שישים ריבוא אותיות לתורה[פה]. היה מגדולי-גדולי המקובלים, קשור לב"ח [ולט"ז, היו בני אותו דור] הב"ח הוא חותנו של הט"ז, הוא היה קשור משפחתית לב"ח וממילא לט"ז. [איך הוא קשור לב"ח?] לא זוכר, אולי מישהו פה יודע... [כתוב?] כן, ודאי. הרבה מהרמזים שלו מובאים בספר 'כתר שם טוב' של הבעל שם טוב, אחד מהם הוא[פו] שמשה ראשי תבות מחלוקת שמאי הלל. כלומר שמשה הוא מאחד. הוא גם שרש המחלוקת, כתוב מחלוקת, הוא השרש, אבל הוא גם כולל בעצמו את שניהם, אך הוא עצמו מקדים שמאי להלל. כמו שבכל הש"ס מקדימים את שמאי להלל כך אצל משה, כיוון שהוא גם בית שמאי. איך יודעים שמשה הוא כשיטת בית שמאי? הוא קיים מצות "פרו ורבו" עם שני בנים, כדעת בית שמאי[פז].
[סופי תבות "לא איש דברים אנכי" – שמאי וראשי תבות "הוא יהיה לך לפה" – הלל, אהרן. שמאי ומשה ששניהם דין רמוזים בסופי תבות.] נכון, והלל הוא ראשי תבות. באמת היחס בין אהרן ומשה הוא הלל ושמאי, שמשה הוא שמאל לגבי אהרן, אבל מה שמשה באמצע הוא בראשי התבות מחלוקת שמאי הלל, יש פה גם את הלל. הוא כולל את כל המחלוקת, והוא יודע שלעתיד לבא יפסקו את ההלכה כמו בית שמאי[פח], אבל בעולם הזה שמאי צריך להכנע להלל, לקבל את הפסק ש"הלכה כבית הלל" בעולם הזה.
זוהי כל תמצית המאמר. אם שמאי, שהוא מצד הקדושה, הוא קרח המתוקן, ברגע שהוא מקבל-נכנע להלל ומקבל את הפסק כבית הלל לעתיד לבא יפסקו את ההלכה כמותו. זה הווארט כאן במאמר. אם שמאי באמת רוצה שבסוף הוא יעלה – "צדיק כתמר יפרח" סופי תבות קרח – זה אך ורק על ידי כך שהיום הוא יכנע להלל, כמו שמוסבר כאן במאמר. [ושמאי באמת נענה להלל] בפסק כן, אבל בכל זאת רואים שרבי עקיבא נוטה – מצד עצם הנשמה – הסברא שלו שייכת לשמאי. אלישע גם שייך לשמאי.
[איך יודעים שרבי עקיבא שייך לשמאי?] קודם כל כתוב בפירוש בכמה מקומות בגמרא[פט] שהוא שייך לבית שמאי. [כמו רבי אליעזר] כן, רבי אליעזר, הוא תלמיד שלו. כתוב גם על רבי עקיבא, שהוא הבר-פלוגתא בנגלה של רבי ישמעאל, שבדרך כלל בכל המחלוקות שלו עם רבי ישמעאל רבי עקיבא שייך לבית שמאי. רבי ישמעאל הוא כהן, חסד, ורבי עקיבא הוא גבורה. גם על פי פנימיות, כיוון שרבי עקיבא הוא בעל תשובה, ובעל תשובה הוא באמא, בינה[צ]. בינה היא התשובה, מקור קו שמאל.
לכן, למשל, הווארט המפורסם מהמגיד[צא], שמה שכתוב שכל אחד צריך לומר "אפשי אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי"[צב], נאמר לצדיקים גמורים, למי שלא חטא. אבל מי שחטא בדבר צריך לומר "אי אפשי". בתשובה, הנטיה הנפשית היא להחמיר עד הסוף, כל כך להחמיר עד שחודר לעצם. כל ה"אפשי ומה אעשה" טוב למי שלא חטא, לא טעם את הדבר-אחר אף פעם. הוא אומר 'אני הייתי רוצה לאכול את זה אבל מה אעשה'. אבל מי שאכל את הדבר-אחר וראה שהוא טעים, כשהוא חוזר בתשובה – מהמגיד ממעזריטש – מדתו לא כך, הוא צריך לומר "לא אפשי". הוא צריך להגיע לכך שהוא שונא-סולד מהחטא בעצם כיוון שהוא נכשל בו. מכאן אתה למד שבעל תשובה הוא יותר דינים מאשר צדיק. תמיד הצדיק הא מצד קו הימין, צדיק מעיקרא, ובעל תשובה שייך לקו שמאל. לכן בין ברי הפלוגתא רבי ישמעאל ורבי עקיבא – רבי עקיבא הוא שמאל ורבי ישמעאל הוא כהן, צדיק מעיקרא.
נטיה טבעית ובחירה חופשית
הוא אומר איך יתכן שקרח עושה מהמחלוקת דרך בעבודת ה'?! ואחר כך הוא שואל – הרי גם שמו של קרח:
עצמו רומז על רקיע המבדיל, כמ"ש הצ"צ עה"פ ויקח קרח שקרח רומז על רקיע המבדיל כמ"ש רקיע כעין הקרח, ומהי ההוספה דואתפלג קרח.
הוא עצמו רקיע, אז מהי התוספת "ואתפלג"? על הקושיה הזאת התירוץ יהיה – גם משהו מאד כללי בתורה של הרבי שמדגיש בהמון שיחות ומאמרים – שיש אדם שנברא עם איזה טבע רע אבל עדיין יש לו בחירה חופשית. כמו שהרמב"ם כותב[צג], שאפילו שמצד הטבע והנטיה, אפילו בתוך השם שלך, במהות שלך, רשומה איזו תחזית, איזה 'מזל' – מה זה 'מזל'? נטיה – עדיין בבחירתך להחזיק בנטיה שלך או לא להחזיק. כל אחד בבחירה החופשית שלו יכול להרפות מטבעים שטבועים אצלו, ואם אתה מחזיק בהם אתה אשם. ככה אומר הרמב"ם, והרבי מאד-מאד הולך לפי השיטה הזאת של הרמב"ם. כמו שהרמב"ם כותב שבלי בחירה חופשית אתה "מטיל דופי בכל התורה כולה", בבחירה החופשית של האדם.
אז כך הרבי מסביר: באמת קרח הוא רקיע, הוא מחלוקת, אבל "ואתפלג קרח" הכוונה שהוא מחזיק במחלוקת, זו הבחירה שלו, והיא יותר ממה שהוא עצמו מחלוקת. [אדם יכול להצליח?] כל אדם יכול לכפות את הטבע שלו, או אפילו במדה מסוימת לשנות את "טבע מדותיו", לא את "מדותיו הטבעיות"[צד], אבל את הביטוי שלהן, איך הן מתבטאות – גם להגביל אותן – גם יש עבודה שאדם, אפילו בינוני, יכול לעשות. צדיק יכול להפוך, "אתהפכא", אבל גם בינוני יכול לשנות את "טבע המדה", לא את ה"מדה הטבעית", אבל את "טבע מדותיו" – כך הביטוי. כלומר, איך שהוא מתבטא, לתת טבע שני, לתת ביטוי, לבוש אחר למדה שהוא נולד איתה.
קרח נולד עם נטיה למחלוקת, לכן קוראים לו קרח. גם נסביר, כמו שרבי מאיר "הווה דייק", היה בודק בשם[צה]. לבדוק בשם טוב רק בשביל הנטיות, אבל השם לא קובע לגבי הבחירה של האדם. כל בריאת האדם בעולם הזה היא כדי להתגבר על יצרים ונטיות רעות, אז אין לו שום תירוץ. ככה אני צריך להגיד לעצמי, על-כל-פנים. לקדוש ברוך הוא יש חשבון אחר, הוא אומר, הוא מתחרט כל יום על שהוא ברא את היצר הרע[צו]. זו עבודה של הקדוש ברוך, אבל אני, העבודה שלי היא, כמו שהרמב"ם כותב, לא להצטדק בכך שיש לי נטיות כאלה וכאלה כיוון שתמיד יש לי בחירה. [אבל יש אדם מנסה ומצטער ולא מצליח] בסדר, "רחמנא לבא בעי"[צז]. [יכול להיות עשרות שנים שאדם מתמודד עם משהו מסוים] "רשעים מלאים חרטות"[צח], דיברנו על כך פעם באריכות שדווקא היחיד מכל הרביים שעושה ענין גדול, מלמד זכות על אחד שמנסה ולא הולך לו... [חסר בהקלטה]
...כתוב בהרבה ספרים בחסידות, באמת הצלחה למי שאם היה מצליח לא היה יכול לעמוד בנסיון. כמו שאומרים שהנסיון של העשיר יותר קשה מהנסיון של העני, אבל ה' רוצה שנהיה כל כך טובים עד שגם בנסיון של העשיר נוכל לעמוד.
נלמד עוד אות אחת.
ג. תיקון המים התחתונים – תיקון התענוגים הגשמיים
הבדלת המים – הבדלת התענוג הגשמי מהרוחני
ג) ויובן זה בהקדים הידוע בענין רקיע המבדיל בין מים למים, [משהו חדש. הזהר אומר שהמחלוקת של קרח היא הרקיע ה"מבדיל בין מים למים". איך מסבירים את הרקיע המבדיל בלי קשר לקרח עדין? איך מסבירים תמיד בקבלה את ההבדלה בין המים העליונים לתחתונים? כתוב[צט] שבכלל מים רומזים לתענוג בנפש] דמים הם תענוג, דזה שהמים מצמיחים כל מיני תענוג הוא לפי שבהם יש ענין התענוג. [יש פתגם שאומר ש"מים מצמחים כל מיני תענוג", אם המים מצמיחים כל מיני תענוג, ודאי שבמים עצמם גלום ענין התענוג, מים מסמלים תענוג] והרקיע המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים היא הפרסא שעל ידה נעשית ההבדלה בין התענוגים בענינים הרוחניים (מים עליונים) ותענוגי עוה"ז (מים תחתונים).
כתוב בכללות שהרקיע הוא לעשות הבדלה בין תענוגים רוחניים, כמו תענוג מלימוד תורה, לבין תענוגים גשמיים, כמו לסעוד סעודה. למשל, כמו שדיברנו קודם, בימין, דרום, חברון – כאן אין רקיע, אין הבדל, הכל אותו תענוג. [מה הכוונה אין רקיע?] בימין, בחסד, אין את הרקיע. הרקיע שייך לקו השמאל, בצפון יש רקיע. [דוקא עיקר הכח בתורה הוא בחברון, מקום ה"ענקים"] "ענקים" הם מענקים, כולם מקבלים כאן מענקים שלמים...
בדרך כלל מוסבר בקבלה וחסידות[ק] שהרקיע הוא כח ה"מבדיל בין מים למים", אבל בתחילה היו "מים במים". מה הכוונה? שבאמת תוך כדי תענוג רוחני אכלו גרעינים והתענוג של הגרעינים היה בטל, היה "מים במים", לא תפס מקום – היה תענוג גשמי מובלע בתוך תענוג רוחני. כך היה לפני הרקיע. בא הרקיע ואמר שתענוג גשמי לחוד ותענוג רוחני לחוד. [והרקיע הוא קרח?] הרקיע הוא עוד לא קרח, קרח רוצה להנציח את המצב של הבדלה, שהכי טוב ככה.
המצב של חלוקה בין מים למים נברא בשביל גמר מלאכת המים ביום השלישי, שהוא יכולת המים התחתונים לעלות. כמו שנראה תיכף, קרח היה נגד עצבות מכך שאתה מים תחתונים, נגד בכיה, נקרא תיכף. המים התחתונים בוכים: למה הרחקת אותנו? הרי קודם היינו כלולים יחד עם המים העליונים! מה אתה מבדיל אותנו? אנחנו גם רוצים להיות כמו קודם. קרח היה נגד הבכיה – לא צריך לבכות שאתה נהנה, תהיה מבסוט שאתה נהנה מהעולם הזה, אל תבכה. מי שבקדושה הוא אכן אוכל, הוא נהנה, ויחד עם ההנאה הוא גם בוכה. למה הדבר דומה? איך רואים את ההנאה והבכיה למשל בניגון חסידי? יש איזה ניגון מיוחד: "עסן עסט זיך, שלאפן שלאפט זיך, וואס זאל מען טאן אז ס'דאוונט זיך נישט", שאוכלים אוכלים טוב, כששותים שותים טוב, מה נעשה שזה לא מתפלל ככה? לא מתפללים ככה בטבע, בכיף טבעי (הרב שר).
[בוודקה יש משהו שכן עושה את ה'מים עליונים' קצת בקלות...] בסדר, הוודקה שורפת את הרקיע... שוב, אם הוא נהנה ובוכה, אלו המים התחתונים במצב התקין שלהם. יש "יין המשמח" ויש "יין המשכר"[קא]. אחד מהניגונים של הרבי שנלמד, נשיר בעזרת ה' בפעם אחרת, נקרא "סטאוו יא פיטו" שהרבי הסביר אותו[קב]. המוסר השכל של אותו ניגון הוא שלפעמים "יין המשמח" הוא לא מספיק, צריך "יין המשכר". "יין המשכר" הוא באמת לבכות ולצאת מהגבול, כמו שהוא אפילו קצת אומר במאמר, לצאת מכל הגבולות גם מ"חי בעצם", לצאת ממנו, כמו 'אין טעם'. לכן אם אדם הוא מה'אין-טעמניקים', אין לו טעם, 'טעם החיים', צריך לעשות לחיים לשתות קצת.
געגועי המים ופתרונם לשיטת קרח
והכוונה ברקיע המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים היא בכדי שעי"ז יתעלו מים התחתונים למעלה יותר מכמו שהיו קודם ירידתם. דע"י ירידתם למטה, נעשה בהם התשוקה והצמאון לעלות למעלה,
כאשר אתה מוריד מישהו למטה בכך אתה מעורר אצלו, ממש מחולל בקרבו ומוליד אצלו תשוקה וגעגועים לעלות למעלה. בזכות אותם געגועים בסוף הירידה הזאת תהיה "צורך עליה"[קג], ולא רק שיעלה למקום שהיה קודם, יעלה אפילו יותר גבוה – אחרת בשביל מה הירידה? הוא אומר שהדוגמא הקלאסית במעשה בראשית של "ירידה צורך עליה" היא המים התחתונים המבדילים אותם, ואומרים להם אתם תענוג גשמי ולא ראוי לכם להתערב בתענוג רוחני, והעלבון שלהם – יש בקדושת לוי הרבה פעמים על העלבון שלהם – שאתה אומר לי שאני מחוץ לענינים, אתה מגרש אותי, נוגע לי עד ציפור הנפש ומעורר געגועים עצומים להיות למעלה, הרבה יותר מאשר קודם.
קודם המים התחתונים היו למעלה באופן טבעי, כמו שאמרנו קודם, שהגרעינים והלימוד הולכים יחד בלי לשים לב. כשאתה מפריד ביניהם דוקא אז הגרעינים מתחילים להתגעגע: מה זה? מה קרה לי? מה עשית לי?! אם יהיו געגועים במים התחתונים לחזור ולעלות בסוף הם יהיו יותר גבוהים. אבל אם הם ישלימו עם המציאות החדשה הזו שהם למטה, שהם נפרדים, הם רק ימשיכו לרדת מדחי אל דחי. זהו קרח. קרח אומר הבדלה לשמה – 'הוא מובדל, הוא צריך להיות מובדל וכל אחד צריך להכיר את מקומו ולהשלים עם המקום שלו'. לא צריך להתגעגע למקום שהוא לא שלך. כמו שמישהו יבא לאיזה פסיכולוג – קרח הוא פסיכולוג – אם לאדם יש משבר, בעיה, יש לו רק קו אחד לעבוד עליו – תשלים עם המציאות שלך, אל תחפש מציאות אחרת, החיפוש הוא לא מציאותי, כל הזמן תהיה מתוסכל. מהו תסכול? שאדם לא משלים עם מה שהוא. השיטה הכי רווחת היא לתת לאדם להרגיש טוב באשר הוא.
הכרה במקומי לצד אי-ההשלמה עמו
[יש בהשלמה הזאת גם צד אמתי?] היא קרח, ולברר את קרח הכוונה לברר את התפיסה הזאת. [אבל להשלים עם המציאות לא אמור לסתור לי את הרצון לעלות] יש כמובן אחד שמתוך אי-היכולת לקבל את המציאות שלו הוא משלה את עצמו ונכס לדמיונות שווא שהוא בכלל לא נמצא כאן, שהוא נמצא במקום אחר. הוא בוודאי צריך פסיכולוג שיעמיד אותו על המקום, אתה נמצא פה. ההיפך, געגועים אמתיים הם בגלל שאתה עכשיו מכיר את המקום שלך באמת. כך הפירוש של השאלה "אַיֶּכָּה"[קד], עם הפירוש המפורסם של אדמו"ר הזקן[קה] – "איפה אתה נמצא בעולם?". ה"איכה", איפה אתה נמצא, הוא אחרי חטא אדם הראשון, ה' שואל "איכה?" איפה אתה עכשיו? לאן הגעת? לא בשביל שתשלים עם איפה שהגעת, אלא צריך להכיר, לדעת, לאן הגעת, הכל הוא בשביל געגועי האמת לעלות משם, לא להשלים ולהשאר שם. אבל קודם צריך לדעת איפה אתה, לא להשלות את עצמך שאתה במקום אחר, שהאשליה הזו היא פסיכוטית.
[אבל ברגע שאדם לא מוכן לקבל את המציאות אין לו קבלת דין] גם כל מציאות של קבלת דין היא לא להשלים שצריך להיות ככה. [אבל יש השגחה בעולם?] גם בטחון, האדם בטוח ומקוה שיהיה טוב. כמו חסיד, כמו שאדמו"ר הזקן כותב באגרת הקדש[קו], שגם בדברים של גשמיות מובן ומוצדק שחסיד אמת יאמר לקדוש ברוך שאני לא יכול לעבוד אותך כדבעי כשיש לי בעיות, תעשה לי טוב שאני אוכל לעבוד אותך. [אז מה עם הסיפורים על רבי זושא?] באמת רבי זושא הוא מופשט, הוא כמו שהמגיד אמר שאין לו ייסורין בכלל. הוא לא קבל, הוא לא הצְדיק, לא השלים, הוא באמת לא היה שם. זו מדרגה. [לא שהוא התייסר והשלים?] לא, הוא לא ידע מה זה יסורים. הווארט בסיפור הוא שהוא לא ידע מהם יסורין בכלל, לא שהוא קיבל אותם. אבל לפי אדמו"ר הזקן, בחב"ד, יש משהו חסר שם, הוא כתר. [אין געגועים, אין "ירידה צורך עליה".] קרח לא רוצה געגועים כי געגועים הם רומנטיקה, הוא לא טיפוס רומנטי.
[אבל בסיפור המגיד שלח את אותו יהודי לרבי זושא כי כך האמת, ככה צריך להיות, שאין יסורין. לכאורה גם קרח אומר שככה צריך להיות] עכשיו נסביר באופן פשוט – לא על רבי זושא שיש לו מדרגה, שעלה למעלה מהמדרגה הזאת – איך אדם, סתם צדיק אמתי, מקבל יסורים? הוא משקיע את עצמו במשהו אחר לגמרי. על פי פשט, יש לו כח נפשי להסיח את הדעת מהשכל ולנעוץ את היתד שלו, את עצמו, ברוחניות. הוא באמת מים תחתונים, שאפילו מצליח לקבל את המצב כי הוא באמת עולה לרוחניות. הוא לומד ומתפלל, מגיע לכלות הנפש ושוכח את היסורים. כך סתם אדם, לא רבי זושא. [הוא בורח מהמציאות!] לא בורח מהמציאות, הוא מתגעגע.
קודם כל יש לו את שני סוגי המים, גם מים תחתונים וגם מים עליונים, אין לו רק אחד, אז ברגע שהמרירות מצד התחתון מתגברת הוא עולה למים העליונים שלו – יש לו באמת מים עליונים – ובלמטה, במרירות, הוא מתגעגע כל הזמן. צועק מלמטה, כי מים תחתונים בוכים וצועקים. כך צריך להיות בהם, הם ירדו כדי שיצעקו ויבכו. כתוב[קז] שאומרים בתפלה "ברוך כבוד הוי' ממקומו"[קח], ראשי תבות בֹּכים, השרפים הם במדרגת המים העליונים, אבל חיות הקודש והאופנים הם בדרגת המים התחתונים והם מרעישים עולמות וצועקים. השרפים בחשאי, לא צועקים, אבל האופנים והחיות צועקים, בגלל שהם למטה והם בוכים "ברוך כבוד הוי' ממקומו"[קט]. "ברוך" – להמשיך את "כבוד הוי'" אלינו. גם אנחנו רוצים להיות שם.
[באופן פשוט כשיש תענוגים רוחניים המדרגה הרגילה היא שאין שום ענין באוכל, ולכן לפעמים הפתרון הוא רק לסלק מאתנו תענוגים רוחניים בכדי שנהיה למטה] זו מדרגה. למשל רבי אייזיק אומר[קי] שיש שש או שבע מדרגות של צום, של אדם ש"פורע בתענית", מי שעושה כמו התעניות שלומדים עכשיו באגרת התשובה[קיא], עושה צום. באמת המדרגה הכי עליונה של הצום היא שאתה מסתכל על השעון וכבר אחרי צאת הכוכבים ולא אכלת. לא הספקת לאכול כל אותו יום כיוון שהיית דבוק בתורה, הצום הכי גבוה. [שאדם מרגיש רעב ולא אוכל זה לא צד יותר גבוה?] מה שאתה אומר נקרא "אתכפיא", אפילו לא לצום כל היום. כתוב שתלמידי חכמים היו מאחרים את הסעודה[קיב], והוא מסביר בתניא[קיג] שהיו מאחרים את הסעודה בשעה אחת כדי לעשות אתכפיא.
געגועי הבינוני ל"אתהפכא"
רק כדי להבין יותר טוב מהם מים עליונים ומהם מים תחתונים, יש ווארט מפורסם[קיד] של אדמו"ר הזקן שאומר: תדע לך שאהבת ה' היא תאוה ככל התאוות שיש בעולם, אלא מה? שכדי להגיע לתאוה הזו צריך להיות פטור מכל שאר התאוות, אבל אחר כך תמצא שבעצם הן אותו דבר. [אז איך יוצאים מהתאוה הזו?] "תאוַת צדיקים אך טוב"[קטו] זו תאווה טובה, לא צריך לצאת ממנה. כתוב "תאוַת צדיקים אך טוב" וכן כתוב "ותאות צדיקים יתן"[קטז], שני פסוקים במשלי. [אבל זו תאוה!] "נתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים"[קיז], גם לקדוש ברוך הוא יש תאוה. יש פעמיים במשלי "תאוַת צדיקים", היא מבורכת.
מה שאני לא יכול להגיע לתאוות-אהבת ה' בלי שאני יוצא מכל שאר התאוות, זו משמעות הרקיע המבדיל. בלי הרקיע המבדיל היה אפשר להישאר למטה בתאוה. כמו שאדם חושב, למה אני לא יכול גם את התאוה הזו וגם את התאוה הזאת יחד? מה שנקרא "מים במים". יש משהו שהמים התחתונים, את התאוה הזאת, באמת רוצים. כמו הרצון של כל אחד, גם של הבינוני שהוא לא מסוגל לכך, אבל הוא היה רוצה להיות יכול לעשות אתהפכא. אמנם כתוב בתניא פרק כח, שאל תעלה בדעתך שאתה יכול להעלות את המדות, העלאת המדות, כי אתה למטה והתאוה הגשמית באה מלמטה, ממך עצמך. אתה לא יכול להעלות אותה למעלה, "והלואי בינוני", שתעשה אתכפיא. מה שאין כן צדיקים בעצם למעלה וכל תאוה שבאה להם מעולם הזה היא לא מהם, היא מהחוץ, מהאוויר הסובב אותם. הוא מסוגל לתפוס אותה ולהעלות אותה, ככה הוא מסביר בתניא. אכן יש גם געגועים במי שלמטה, לבינוני או ל"הלואי בינוני" של התניא, שגם הוא יוכל לעשות העלאת המדות כמו הצדיקים ולעשות אתהפכא. הם סוג של געגועים. קרח בא ואומר לך, עזוב, אתהפכא ודאי לא צריך לעשות, ואפילו אתכפיא גם לא צריך לעשות, רק תחיה, תהיה אתה, תרגיש טוב.
[הענין של הגרעינים שמדברים עליהם, בכל דבר יש חיות והגרעינים עצמם מתגעגעים ושאדם אוכל אותם עם געגועים זה לא רק בשביל עצמו, בשביל עצמו הוא היה מתגעגע פחות, הגרעינים מתגעגעים דרכו.] נכון. [כי אותו צד של הצדיק למעלה יש אותו צד בהתחברות למציאות שאליו הצדיקים אולי לא מגיעים] בסדר. [זה אומר שכל המציאות התחתונה מתגעגעת, אולי מלשון גע-גע בפרק שירה] כתוב שהשור גועה, "וישרנה הפרות... הָלֹך וגָעוֹ"[קיח]. בפרק שירה השירה של השור-הפרה היא "אשירה להוי' כי גאה גאה"[קיט], כך מובא בגמרא[קכ], הגמרא מביאה ויש שם תוספות ישנים בסוף[קכא] שדורש ש"גאֹה גאָה" עם א שבשירת הים הוא כמו "געֹה געָה" עם ע.
ארץ ישראל – עיסוק בגשמיות
[איפה רואים היום את המציאות של קרח? יש ביהדות גישה כזו?] כן, אנחנו רוצים להסביר שהוא חלק מהחינוך, הראש המזרחי הלא מבורר. מרגיש טוב עם עולם הזה, במיוחד כאן בארץ ישראל. ארץ ישראל היא ודאי ענין של בירור בגשמיות. מי שלא מוכן להתעסק עם בירור הגשמיות בכלל הוא בחוץ לארץ, כמו המרגלים[קכב], הוא לא מוכן להיכנס למגרש. ודאי שכאן האתגר הוא להכנס לתוך המציאות. להביא את המים התחתונים לעליה האמתית שלהם, שהיא אפילו גבוהה יותר. הוא כותב כאן שהעליה הסופית של המים התחתונים מגיעה יותר גבוה מהמים העליונים בסוף ["עטרת בעלה"[קכג]] כן.
[יש סיפור על הבעל שם טוב שהוא לא יכל להכנס לבית כנסת אחד כיוון שהוא היה מלא בתורה ותפלה שלא עלו למעלה...] כן גם על הקאצקער, ואצל הקאצקער הסיפור עוד יותר חריף, אחרי שהוא היה בישיבה של ליטאים הוא ביקש בסוף שיביאו לו ליטול ידים. הוא אמר שזה כמו אחרי שיוצאים מבית קברות... כל כך הרבה תורה קבורה כאן...
"אשת חיל עטרת בעלה" על ידי הכניעה דוקא
הרבי אומר שעל ידי ירידתם למטה של המים התחתונים נעשה בהם התשוקה והצמאון לעלות למעלה:
מים תחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קמי' מלכא, [אנחנו גם רוצים להיות לפני ה', לפני המלך] ועי"ז הם מתעלים למעלה יותר מכמו שהיו קודם ירידתם, ולמעלה יותר גם ממים העליונים.
קודם היו טפלים למים העליונים. אז קודם הם עולים למדרגה של שווין ואחר כך נקרא שיהיו יותר ממה שהיה קודם. בתחלה היו טפלים, כלולים "מים במים". אז קודם הם עולים למדרגה של שווין, כבר יותר מקודם, ואחר כך עולים עוד יותר להיות לגמרי למעלה מהמים העליונים, כמו שאמרת "אשת חיל עטרת בעלה". הוא אומר שכל הווארט כאן, מה שמשה יודע וקרח לא יודע, שכל העליה כאן של השמאל תלויה בכניעה לימין. העליה של השמאל לעתיד לבא תלויה רק בכניעה שלו לימין בעולם הזה, מה שקרח לא ידע. העולם הזה לא יכול להיגמר – אם רוצים לגמור את העולם הזה – עד שהשמאל יכנע, עד שהוא לא יבין. ברגע שיכנע, בסוף, בעולם הבא, הוא יעלה יותר גבוה.
[אבל יש כלל שתמיד השמאל יקבל מהימין] הביטוי של אדמו"ר הזקן הוא[קכד] ש"הנשמה" – שהיא ימין ביחס לגוף שהוא שמאל – "תזון מהגוף". כל מה ששייך ל"ממלא כל עלמין", כמו הקו בקבלה, באמת תמיד יבוא – אפילו לעתיד לבוא – מימין לשמאל. אבל עיקר החידוש לעתיד לבא הוא "גילוי הסובב", וה"סובב" יתגלה להיפך – יבא מהשמאל לתוך הימין, מהגוף לתוך הנשמה. [מה הכוונה שיש לו הכנעה?] עצם הגעגועים שלו להיות כמו הימין, הוא מתגעגע לעבר שלו שהיה כלול וטפל בתוך הימין. אפילו ההבדלה של יום שני מתגעגעת להבדלה של יום ראשון. אז גם היתה הבדלה, אבל היא חלק מהימין ואומרים בה "כי טוב".
"כי טוב" בגמר מלאכת המים ביום שלישי – "אתחלתא דגאולה"
וזהו מה שארז"ל דזה שביום השלישי נאמר שני פעמים כי טוב הוא אחד למלאכת המים ואחד למלאכתו של יום, דלכאורה, הרי מלאכת המים הו"ע של מחלוקת ואיך נאמר על זה כי טוב [ביום שלישי. הרי ביום שני לא נאמר "כי טוב" כי נבראה המחלוקת, אז אם אתה גומר את בריאת המים ביום שלישי עדין אתה גומר את מלאכת המחלוקת! אז למה אומרים כי טוב ביום שלישי?!]. והביאור בזה, שע"י עבודת האדם נעשה הבירור והעלי' דמים התחתונים.
ביום שלישי ה"כי טוב" הוא שהמים התחתונים, הגמר שלהם, הוא היכולת שלהם לעלות, ועל היכולת שלהם לעלות אומרים "כי טוב". ביום שני רק מודגשת ההבדלה שלהם, הירידה שלהם, אבל מה שטמון בירידה, הכח לעלות משם הוא גמר מלאכתם ביום שלישי. מהו הכח שלהם לעלות? היבשה – כשהמים מתקבצים ונקווים למקום אחד "ותראה היבשה"[קכה].
היבשה היא האדם, נתינת המקום למה שעתיד להיות האדם, שיעבוד עבודה ובעבודה שלו יתן כח בפועל. האדם יאכל את הגרעינים ויעלה אותם. ברגע שהמים התחתונים מגלים את היבשה ביום שלישי זו גמר מלאכת המים. שנותנים מקום ליבשה שכאן עתיד להבראות אדם שיעלה אותם ועל כך אומרים "כי טוב". [מה קודם למה היבשה או המים?] לגבי מה? [יש מחלוקת במסכת פרה אם אדם רצה לקדש מים של פרה, הוא זרק את האפר והאפר לא נימוח לגמרי. יש דעה שאומרת שעם מה שלא נימוח ניתן להשתמש למים אחרים, דהיינו שהאפר לא מתבטל במים. ויש מי שאומר שכן מתבטל במים ולא יכול להשתמש באפר שלא נימוח במים האלה למים אחרים. לכאורה זו שאלה מה קודם למה? כאילו היום השלישי בבחינה מסוימת לפני היום השני, "ותראה היבשה", היתה יבשה ורק עכשיו היא נראית?] ודאי "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר"[קכו], יש איזה עפר שקודם להכל. עפר הוא מלכות.
[מה החידוש של היום השלישי, "ותראה היבשה"?] בא נראה איך הוא כותב. הוא אומר שגילוי היבשה הוא כבר התגלות של כח שעתיד להעלות את המים. כאילו גילוי היבשה הוא התקוה של המים להתעלות ואז אפשר לומר "כי טוב". [לא רק תקוה אלא גם תחילת התיקון בפועל, כבר צומחים דברים] מה שיפה כאן. איזה שלב ראוי להיקרא "אתחלתא דגאולה"? רק "תראה היבשה", שיש למשל "ריבונות יהודית בארץ ישראל", מה שאומרים. למרות שצריך "אדם" שם, צדיקים כאלה. [בארץ ישראל אתחלתא דגאולה היא ש"ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה"[קכז], וזהו היום השלישי של "תדשא הארץ דשא"[קכח], כבר התחלה של תיקון] כן.
אחר-כך, אחרי "ותראה היבשה", בא "תדשא הארץ כו'". גם "האדם עץ השדה"[קכט], שהעץ שנברא ביום השלישי הוא גם רמז לאדם. גם ביום הששי נאמר פעמיים "כי טוב". גם על פי הספירות יום שלישי ויום ששי הם תפארת ויסוד, ועליהם כתוב "גופא ובריתא חשבינן חד"[קל], היום השלישי והששי הם המשך אחד. ביום שלישי עוד לא בפועל, אבל בכח, הציפיה, התקוה והחזון, חזון הגאולה של המים, הם כבר ביום השלישי ולכן אומרים עליהם "כי טוב".
משה – תקות המים בגמר מלאכת יום השני בשלישי
ולכן, ביום השלישי כשהי' יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה, דיבשה היא מקומו של האדם [שעתיד להבראות], נשלמה הכוונה דמלאכת המים, שע"י הבדלת מים התחתונים ממים העליונים וירידתם למטה הם מתעלים למעלה יותר מכמו שהיו קודם ירידתם, ואז (לאחרי שנעשית האפשריות דעלי' זו), גם מלאכת המים היא טוב [אז רואים ביום שלישי שנעשית אפשרות העליה, שמלאכת המים היא טוב].
יום השלישי הוא משה. משה הוא גבורה וגם תפארת, הוא כמו גמר מלאכת יום שני ביום שלישי. גמר מלאכת יום שני הוא גבורה, אבל הוא נעשה ביום שלישי, ביום של התפארת. היכולת להעלות את החלוק, את בעל המחלוקת, המים התחתונים, למעלה ואפילו יותר גבוה מהמים העליונים תלויה בכך שהתחתון מתגעגע. אם הוא לא מתגעגע לא יקרה, זה תורף תמצית הענין כאן. קרח לא רוצה להתגעגע, לא מחזיק מרומנטיקות, מגעגועים. [מרומנטיקה אלוקית, אבל של העולם הזה כן...] לשם הוא נופל.
[על משה נאמר "מן המים משיתהו"[קלא]] זה הקשר בינו ליום השני... קרח לא רוצה להגיע ליום השלישי בכלל. הוא יום שני. משה רק רוצה להביא אותו לגמר יום שלישי, שקורה רק בזכות ש"מים תחתונים בוכים". יכול להיות שמתוך הבכיה שלהם הם מתכווצים, אם אחד בוכה הוא מתכווץ קצת. "יִקָּווּ"[קלב] מלשון תקוה וקו. הפסוק "מקוה ישראל הוי'"[קלג] הוא מלשון תקוה. גם "מקוה המים"[קלד] הם התקוה להתעלות. ["תדשא הארץ" הוא גם תקוה?] "תדשא הארץ" נאמר אחר כך, אחרי שנאמר ה"כי טוב" על המים. [אני מבין שגם "תדשא הארץ" נותן תקוה, שאם "יקוו המים" אזי "תדשא הארץ", ישנה התאמצות לעלות. יכול להיות פה גם איזה ענין רמוז וגנוז] אפילו תשובה על "עבירות שאדם דש בעקביו"[קלה].
לחיים לחיים. נתפלל תפלת מנחה ביריחו...
בע"ה נגיע בשבוע הבא, אנחנו בע"ה נמשיך את המאמר שהתחלנו. פעם הבאה אמורים להגיע הספרים מאמריקה, הם בדרך.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.