בע"ה

ד"ה "וחזקת והיית לאיש" תשכ"ח (1)

כ' תמוז תשנ"ד – שכם

אותיות א-ב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

[ניגנו "כי אנו עמך" (ב)].

א.   פתיחה למאמר

"וחזקת והיית לאיש"

נלמד מאמר בעמוד רכא. מאמר לפרשת פינחס שנאמר ב-יט תמוז, אתמול. יט תמוז הוא יום הברית של הרבי הקודם שנולד ב-יב תמוז והגאולה שלו היתה ב-יב-יג תמוז. התחילה ב-ג תמוז אבל גמר הגאולה היה ב-יב ו-יג. יב הוא יום ההולדת שלו וב-יט הברית שלו.

זהו מאמר שמדבר על מעלת יוסף. לכן הזכרנו אותו פעם קודמת ששייך באופן מיוחד לכאן, ליוסף הצדיק. פסוק שדוד אומר לשלמה בנו. מענין שיש כאן גם את פינחס, גם את דוד שמצוה לשלמה, והתוכן של המאמר הוא מעלת יוסף ביחס ליעקב. בתחילת פרק שני של ספר מלכים כתוב "ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר"[ב], "אנכי הֹלך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש"[ג] – אם כן החיזוק של "וחזקת והיית לאיש" הוא כאשר האבא אומר לבן, "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו"[ד] לתלמיד, לממשיך "אנכי הֹלך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש".

מאמר זה נאמר לבר מצוה, זהו מאמר של בר מצוה. בבר מצוה הילד נעשה איש. לומדים זאת מכאן, משמעון ולוי – "ויקחו איש חרבו"[ה]. לוי היה אז בר מצוה. [הרבי אמר את המאמר בבר מצוה של מישהו?] כן. זה מאמר של בר מצוה, סיום שבעת ימי המשתה של בר המצוה של הרבי הקודם.

המאמר נאמר על ידי הרבי הרש"ב והרבי מביא כאן בהערה[ו] שהיות והזהר משווה, יש מקום אחד בזהר[ז] שאומר שבר מצוה היא בדיוק כמו חתונה, שמחת בר מצוה צריך לעשות בדיוק כמו שמחת חתונה – מכאן רמז לשבעת ימי המשתה גם אצל בר מצוה. כך היה נהוג אצל צדיקים מסוימים שהיו עושים כעין שבעה ימים גם בבר מצוה. [ב-יז בתמוז הם צמו?] זו שאלה טובה. גם ביום החתונה צמים... אם זו הזדמנות בשביל להתוועד ולומר מאמר חסידות ודאי כדאי המנהג הזה.

כתוב שכל המצוות בתורה הן רק 'היכי תמצי' בשביל להתוועד ולומר חסידות. אם זה מביא לידי כך, אז ודאי גדול הכח של הענין הזה.

בן כמה היה שלמה באותו פרק? שתים עשרה. הוא היה בגדר "מופלא הסמוך לאיש"[ח]. לילד בן שתים עשרה קוראים "מופלא הסמוך לאיש". נדריו נבדקים ואם הוא יודע למי הוא נודר הוא חייב לקיים את הנדר. יש גם דין מדאורייתא שהוא חייב בנדרים שלו. יש דינים מסוימים לילד בן שתים עשרה שכבר מתחיל להיות איש. באמת מלוי לומדים רק את גיל בר המצוה מזה שהוא איש גמור. כאן הרבי שואל שאלה ראשונה – אם אתה איש על פי טבע, אתה כבר בר מצוה, למה צריך להתחזק, "וחזקת"? הרי אתה איש, אז מה זה "וחזקת והיית לאיש"? זו הקושיא ראשונה כאן.

[מה זו הלשון "מופלא"?] נבדל, 'מובדל סמוך לאיש'.

אם כן, על הפשט בקושיא שהרבי לא מביא יש שני דברים: קודם כל הפשט הוא שאם האבא אומר "אנכי הֹלך בדרך כל הארץ", פשיטא שאפילו אחד שהוא איש ממש, אם זה בתור צוואה צריך לומר לו "וחזקת", אתה הרי ממשיך עכשיו, אתה לא סתם איש, אתה צריך להיות עכשיו ממלא מקום בתור יתום. שנית, אצל לוי איש הוא בן שלש עשרה, וכאן "וחזקת" הוא בן שתים עשרה. אפשר לומר שאצל כל ילד השנה – משתים עשרה עד שלש עשרה – היא השנה של "וחזקת". "וחזקת" – בשנת השתים עשרה, "והיית לאיש" – אפשר להסביר כשתהיה – אם תתחזק עכשיו אז תהיה לאיש מלמעלה. יש עבודה מלמעלה. מה שהרבי יסביר כאן הוא שגם בגיל שלש עשרה גופא צריך להיות "וחזקת". בגלל שצריכה להיות עבודה בכח עצמו מלמטה. אז המדרגה של האיש שנמשכת מלמעלה היא הרבה יותר גבוהה והרבה יותר פנימית. זה התירוץ בסוף.

לעניננו, מה שמתלבש בפשט טוב הוא ש"וחזקת" היינו גיל שתים עשרה ואחר כך "והיית לאיש" זה גיל שלש עשרה.

הפרשים שווים במלים "וחזקת והיית לאיש"

הביטוי הזה מאד-מאד יפה. שייך במיוחד לבני הישיבה, בכל אתר ואתר ובמיוחד כאן, "וחזקת והיית לאיש". יש תופעה מאד מאד מיוחדת בביטוי הזה. רק נלמד זאת בקיצור בתור פרפרת שלפני הסעודה[ט]. כמה שווה "וחזקת"? [521], כמה "והיית? [431], כמה "לאיש"? [341]. מה קורה? הפרשים שווים של 90-90. לפי זה, מה המספר שיהיה לפני 521? 611. זו איזו מן סדרה, טור שיורד מסוד התורה. גם במספר סידורי שהוא לא מוכרח בכלל וגם במספר קטן, וגם במספר קטן מספרי ישנה אותה תופעה. בכל רמה – יש ארבע רמות של מספר[י] – יש תופעה של הפרשים שווים. זה ממש פלאי פלאים, אפילו שזה רק שלש מלים, הדבר הזה הוא תופעה כל כך נדירה שאני לא מכיר תופעה כזו. גם במספר הרגיל, גם במספר הסידורי, גם במספר קטן וגם במספר קטן אחרון.

מהו מספר קטן אחרון? מצמצמים אותו לספרה אחד. מה זה "וחזקת" בספרה אחת? [8], "והיית"? [8], "לאיש"? [8]. יוצא 888. כלומר, כשמגיעים לספרה האחרונה הכל אותה ספרה. שמונה עד אין סוף. בכלל, המספר שמונה מרמז לאין סוף. בכולם יש שמונה, הצמצום האחרון יהיה שמונה עד אין סוף. מה זה שמונה, מה המספר הזה אומר? כמו אצל המהר"ל[יא] – מעל הטבע, אין סוף. יש מישהו שאומר שאפילו הסימן שכותבים במתמטיקה בשביל אין סוף הוא שמונה הפוך.

מה שייך המספר שמונה ל"ויצו את שלמה בנו לאמר", שדוד מצוה לשלמה? דברנו על זה לפני שבועיים[יב], לאחר ההסתלקות של הרבי. מה המעבר מדוד לשלמה? משביעי לשמיני, מלשון שמיני עצרת. העיקר כאן הוא ה-ח של "וחזקת", הוא במיוחד נאמר לגבי השמיני.

[כשאתה אומר שיש טוב במספר סידורי, מאיפה אתה מתחיל את הטור, מהתורה או מ"וחזקת"?] רק משלש המלים האלה "וחזקת והיית לאיש". לכל אחד יש מספר שלמעלה ממנו. באמת הסדרה של המספר סידורי והסדרה של המספר קטן חופפות. זה עוד פלא. בסדרה של מספר סידורי שלשת המספרים הם: "וחזקת" – 62. "והיית" – 53, "לאיש" – 44. ערך האותיות מ-1 עד 22. במקום הפרש 90-90 הוא יורד 9-9.

כמה זה במספר קטן? כל אחד יכול. לא מספר קטן אחרון שזה צמצום. מספר קטן אחרון הוא שמצמצמים לספרה אחת, מספר קטן רגיל הוא ש"וחזקת" – 6, 8, 1, 4 = 26. 26﬩17﬩8. דבר זה גופא הוא שם הוי' רגיל, במספר קטן – 17, ובמספר קטן אחרון – 8. זה שם הוי' עצמו בשלש רמות. היפי הוא שלשת המספרים האלה – 8, 17, ו-26. מה יהיה אחר כך? 35. מה אחר כך? 44. 44 היה המספר הסידורי. אחר כך 53, ואחר כך 62. כלומר, הסדרה של המספר סידורי והסדרה של המספר קטן היא אותה סדרה, רק בשני מקומות שונים.

כל זה היה בשביל לבלבל את השטן.

א.   אות א – "וחזקת והיית לאיש"

שאלות המאמר

א) וחזקת והיית לאיש, הנה ידוע שהמאמר שאמר אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ביום השביעי דחגיגת הבר מצוה של בנו יחידו כ"ק מו"ח אדמו"ר [הרבי הקודם], [זה היה ב]י"ט תמוז תרנ"ג [יום הברית שלו] [שמאמר זה הוא סיום וחותם ההמשך תפילין דמארי עלמא שהתחיל לומר בי"ב תמוז, יום הבר מצוה]

והוא סיום וחותם למאמר שכל ילד היום בחב"ד אומר בבר מצוה – המאמר "איתא במדרש תילים". זה היה המאמר הראשון שהרבי הרש"ב אמר וגם הרבי הקודם חזר עליו בבר מצוה. היו שם "תפלין דמארי עלמא"[יג], היו הרבה מאמרים על תפלין. לכן גם פה בסוף המאמר הזה נגיע בסוף למצות תפלין. כל המאמרים הם על תפלין. המאמר האחרון של שבעת ימי בר המצוה היה על הפסוק "וחזקת והיית לאיש".

היתה התחלתו בפסוק זה. – השייכות דפסוק זה (וחזקת והיית לאיש) לבר מצוה בפשטות היא [למה הפסוק הזה שייך לבר מצוה?], ע"פ הידוע דזה שבן שלש עשרה (דוקא) מחוייב במצוות הוא כי אז דוקא נק' בשם איש.

ממי לומדים את זה? מלוי. מי אומר שזה הלימוד? הרי זו מחלוקת ראשונים[יד] האם זהו שיעור הלכה למשה מסיני או שהוא לימוד. מי אומר שבר מצוה הוא לימוד? איזה ראשון אומר שזה לימוד גמור מלוי? הרא"ש[טו]. זו שיטת הרא"ש.

וצריך להבין, דמכיון שבן י"ג שנה נעשה איש (ע"פ טבע) [הרי כשאתה בן שלש עשרה אתה נעשה איש, "ויקחו... איש חרבו"[טז]], מהי ההדגשה לומר (בחגיגת בר מצוה) וחזקת והיית לאיש [מה צריך לחזק אותך, הרי אתה איש!]. וגם צריך להבין, הרי המעלה דבן י"ג שנה היא שאז נעשה בר דעת,

למה אומרים לו 'תהיה איש'? גם לגבי שמעון ולוי שאיש היינו גבור, וגם פה בפסוק הזה שאיש היינו מלך, מנהיג. כאן הפשט הוא שהוא אומר לו תהיה מנהיג, תנהיג את העם על פי תורה. שם זה גבור. אבל מה קורה כשהילד נעשה בר מצוה? הוא מקבל דעת. הדין אומר שעיקר המעלה של בר מצוה הוא דעת, הוא נעשה בר דעת.

דדעת הוא במוחין [לא איש. איש הוא מדות[יז], לא חוזק], ובפרט לפי המבואר בהמאמר ד"ה איתא במדרש תילים תרנ"ג [שהוא אחד המאמרים שחזר אותם כ"ק מו"ח אדמו"ר בחגיגת הבר מצוה שלו] שהמעלה דבן י"ג שנה היא שאז יש לו עצם המוחין,

בשכל יש שתי מדרגות: יש שכל בשביל המדות, הרגש, בשביל להנהיג, לווסת או לרכך את הרגש. זה נקרא שכל שהוא בשביל המדות. אבל יש שכל בעצם, לא בשביל מדות. מבואר בעוד מאמר של בר המצוה שהדעת שילד מקבל בגיל מצוה היא עצם המוחין, שכל לא בשביל מדות. אם השכל של בר מהצוה הוא בשביל מדות, בשביל להנהיג את הלב – ניחא. הייתי אומר שאיש הכונה גם לשכל כזה והוא נכלל בשם איש. באמת כך מבואר, הוא מביא למטה בהערה, שבהרבה מקומות כתוב שאיש הוא לא רק רגש, אלו לפעמים הוא גם תואר לשכל שמנהיג את הרגש. לעומת זאת, מוחין בעצם הם אדם.

ומהו הדיוק בבן י"ג שנה בהתואר איש שמורה על המדות [מה קורה בגיל שלש עשרה שאתה צריך להתחזק ולהיות איש, ענין של מדות, גבורה, הנהגה? עד כאן הקושיא].

ב.   אות ב – המשכות יעקב ויוסף

מעלת יוסף על יעקב – המשכת הגילוי בבי"ע

ב) והנה בחלק ההמשך שנאמר אז מבואר מעלת יוסף על יעקב,

עכשיו הוא מתחיל את הנושא עצמו. בעצם הנושא כאן הוא שניים: קודם יש את המעלה של יוסף על יעקב, ואחר כך יש את התוכן החסידי, הדא"ח של המאמר.

יש פה שלש רמות, כל מאמר שלומדים צריך להבין: קודם יש את ההתחלה ממש, איזה מן פסוק וקושיא; אחר כך יש עוד נושא כללי; ואחר כך יש את הגרעין, הדא"ח בעצמו, האלקות. כל מה שלמדנו עד עכשיו הוא המעטפת של המאמר. אחר כך יש נושא תורני שגם רוצים להסביר ולשייך. אחר כך מגיעים לגרעין הקשה של המאמר. הנושא התורני שקשור לזה הוא מעלת יוסף על יעקב אבינו.

דההמשכה שע"י יעקב היא באצילות וע"י יוסף נמשך הגילוי (גם) בבי"ע.

כתוב[יח] שיעקב מגלה אלקות רק בעולם האצילות, וכמו שנסביר בהמשך הוא ממשיך את גילוי אור הקו אין סוף שיאיר מריש כל האצילות עד סוף האצילות ולא עד בכלל. אבל יוסף מחבר את גילוי הקו, את האלקות, גם לסוף האצילות ממש וגם מעביר אותו הלאה שיחדור ויאיר בהדיא למטה מטה, בעולמות התחתונים, בי"ע.

במלים פשוטות: יוסף מוריד את הגילוי הרבה יותר מאשר מה שיעקב מסוגל. במלים עוד יותר פשוטות: יעקב מסוגל להאיר אלקות אצל בעלי מעלה, תלמידים מצוינים. כמו רב. המשל של כל דבר בחסידות הוא מרב ותלמידים[יט]. יש רב שהוא מאור גדול עבור תלמידים יחידי סגולה. אבל עבור תלמידים שלא בעולם האצילות אלא בעולמות התחתונים, עסוקים בעניני עולם הזה, הבלי עולם הזה – עצמת האור לא מגיעה אליהם. עם כל המאמצים שהוא עושה הוא לא מצליח להעביר את האור כמו שהוא.

כמו שיחידי הסגולה יושבים ושפתותיהם נוטפות מור מרוב התפעלות והנאה, תענוג אלקי – הדבר הזה, חויה זו לא עוברת לאנשים הפשוטים. יכול להיות שהאנשים הפשוטים מתפעלים מאיזה אור מקיף. גם כשהם מסתכלים על אלה ששפתותיהם נוטפות מור, על התלמידים שיוצא ריר מהפה שלהם, הם מתפעלים.

כנראה שיש פה משהו, כמו שכתוב בתניא[כ] שיש התפעלות מזה שצריך להתבונן בשמים איך שהכוכבים משתחוים כאילו לשכינה שבמערב. כשאתה רואה הרבה שרים שמשתחוים לאיש אחד אתה מקבל התפעלות מכך. גם כאן אותו דבר – כשהתלמידים רואים את ההתפעלות של הגדולים, ודאי מקבלים התפעלות מזה. האור לא עובר להם כמו שהוא נמצא למעלה, ממש אותו הדבר.

יוסף הוא הכח שיכול להביא את הגילוי למטה מטה, לכולם בשווה.

פעולת יעקב – ביחידי סגולה, פעולת יוסף – ב'המון'

נאמר זאת שוב במלים אחרות: אצל יעקב יש עדיין מושג כזה 'יחידי סגולה' לעומת 'המון'. מיוחדים ולא-מיוחדים, סתמיים. אצל יוסף אין מיוחדים וסתמיים, בגלל שהסתמיים מקבלים בדיוק אותו דבר כמו המיוחדים, אבל ממש אותו גילוי. [לא כל אחד מבין לפי מדרגתו?] לא. זה ההבדל בין יעקב ליוסף. אצל יעקב האור עדיין בהדרגה וזה נאמר בלשון כזו שעצם הגילוי שלו מגיע רק עד סוף האצילות. אצל יוסף האור "שווה ומשווה", הגילוי מגיע ממש לכל מקום, "לית אתר פנוי מיניה"[כא], ובאותה עצמה ממש. יכול להיות שלכל אחד יש גוון אחר שהוא מקבל, אבל על עצמת החויה האלקית אי-אפשר לומר שהיא אצל אחד יותר מהשני.

[על הפסוק "והיה בית יעקב לאש ובית יוסף להבה"[כב] – הלהבה שולטת יותר] נכון, הלהבה של יוסף מגיעה למרחוק. האש מאירה רק במקומה. מה זה "במקומה"? באצילות. [איך רואים זאת בפשט, בסיפור של יוסף?] "ויוסף הורד מצרימה"[כג], "הוא השליט... בכל ארץ מצרים"[כד]. יעקב מאיר לבני ביתו ויוסף לכל העולם, מגיע אפילו לקליפות. איך הוא מטפל בהם – זו שאלה אחרת. אולי באמת ביחס לקליפות לא צריך כל כך להאיר. אבל רואים באמת שהוא מאיר 'אָן הגבלות', בלי הגבלות.

לכן הבחינה של יוסף – כמו שנסביר בהמשך – היא ראשית ענינו של משיח. המשיח חייב להיות קודם כל משיח בן יוסף. כלומר, שלב א של משיח צריך להיות כמו יוסף, היכולת להביא את הגילוי לכולם, גם לאומות העולם. יותר לפרוץ – הוא מסביר גם את זה בהמשך. יש שתי פריצות: יש "ופרצת"[כה] של יעקב, הרי "ופרצת" נאמר ליעקב, וגם "נחלה בלי מיצרים"[כו] נאמר ליעקב. אבל יש עוד יותר פריצה – היות ו"אלה תולדות יעקב יוסף"[כז], יוסף הוא ממשיך. כמו שאמרו קודם, הוא הלהבה לאש של יעקב, ה"ופרצת" של יוסף היא באין ערוך יותר ממה שיעקב מסוגל לפרוץ לבד. שניהם פורצים, אבל יוסף הוא 'פורץ אחר פורץ'. בלי "ופרצת" של יוסף אי-אפשר להתחיל את גילוי משיח.

שלמה ויוסף

[ויש לומר, דזה שבהמאמר ד"ה וחזקת והיית לאיש מדבר בשבחו של יוסף [שוב, זהו פסוק שדוד אומר לשלמה],

לפני שנמשיך: הפסוק נאמר לשלמה, מה הקשר בין שלמה ליוסף? הוא מסביר זאת ביחס בין יעקב ליוסף. למשל, שמיני עצרת – שהזכירו קודם – שהוא האושפיזין של שלמה, אומרים גם שזה היום המיוחד של יוסף, לא בתור אושפיזין, אבל כתוב שזהו יוסף לגבי יעקב. [מה כתוב?] כתוב[כח] שכל חג הסוכות – "ויעקב נסע סֻכֹּתָה"[כט] – הוא כנגד יעקב ושמיני עצרת כנגד יוסף[ל]. שני החכמים הדומים בחכמתם אחד לשני, או ב"משביר" שלהם, בכח שלהם, גם ברצון שלהם להשפיע – הם יוסף ושלמה. שניהם ממשיכים הלאה את הכח של אביהם – יעקב ודוד.

המאמר הזה נאמר על הפסוק "וחזקת והיית לאיש" והוא מדבר בשבחו של יוסף –

שמו הראשון של הבר מצוה [הרבי הקודם], הוא גם בכדי לעורר אותו על העבודה המיוחדת דיוסף להמשיך הגילוי עד למטה מטה]. ובכדי לבאר גודל העילוי של יוסף, מבאר תחלה מעלתו של יעקב [תמיד, אם אתה רוצה להבין מי זה אחד עוד יותר גדול, קודם תבין את הגדול הראשון], שעי"ז יובן גודל העילוי דיוסף שהוא נעלה עוד יותר [עד כאן היה מעטפת שניה, מה שאמרנו, הסיפור השני].

הגרעין הקשה

מהמשפט הזה מתחיל הגרעין הקשה של המאמר. עכשיו מתחילה להיות חסידות נטו, דא"ח נטו. ידוע מה שהרבי אומר, שדא"ח נטו הם גם לא פירושי תורה. [מה זה?] אחד מההסברים שהרבי אומר מה ההבדל בין חסידות חב"ד לבין חסידות פולין, כלומר, חסידות כללית, הוא שהגרעין הקשה של חסידות חב"ד, כלומר, ההתבוננות שלה, היא גם לא פירושי תורה. כלומר, היא לא באה לפרש פסוקים או דמויות, או שום דבר בתורה – היא אלקות נטו. לא שהוא לא מצטט פסוקים, הוא מביא פסוקים.

[כל התורה כולה היא דברי אלקים חיים] נכון. השאלה היא אם התורה היא בשביל לפרש אלקות, או שאתה בא לפרש את התורה, זה בדיוק הענין. כאן זו התורה עצמה לצורך האלקות שבה. הרי התורה עצמה היא לבוש האלקות.

ג.     "אתה הוא הוי'", "את עשית", "ואתה מחיה את כֻלם" – שלש מדרגות בהתהוות העולמות

"אתה הוא הוי'"

הגרעין הקשה פה הוא הפסוק: "אתה הוא הוי' לבדך את עשית את השמים וכו' ואתה מחיה את כֻלם"[לא] – שלש פעמים "אתה". ב"אתה" הראשון כתוב מלא; "את עשית את השמים" – כתוב חסר, "את" בלי ה. פעם יחידה בתנ"ך שכתוב "את" בלי ה; אחר כך כתוב "ואתה" – עוד פעם "ואתה" מלא עם תוספת ו. זהו פסוק שאומרים כל יום בבוקר, לכן מאד חשוב לדעת איך לכוון אותו ולהתבונן בו על דרך החסידות:

ומבאר זה בהקדים מ"ש אתה הוא הוי' לבדך את עשית את השמים גו' ואתה מחי' את כולם, שהם ג' מדריגות. אתה הוא הוי' לבדך קאי על אוא"ס שלפני הצמצום

בכללות, לפני שנקרא: הקטעים הבאים מאד עמוקים, "וחזקת" – צריך להחזיק ראש.

יש כאן בכללות שלשה בטויים: לפני הצמצום; הצמצום ועד להתהוות העולמות, זה שלב ב'; אחר כך, שלב ג' – להחיות את העולמות. זה פשט: "אתה הוא הוי' לבדך" – לפני שיש משהו; "את עשית את השמים" וכו' – "עשית", התהוות; "ואתה מחיה" – סימן שלא מספיק להוות, צריך גם להחיות. כמו שהרבי יסביר בהמשך, שאם כי שיש דורשים, גם בתניא[לב] הוא דורש "אל תקרי מחיה אלא מהווה" – ש"מחיה" מרמז גם לזה שאתה מהווה אותם – כל זה בדרך הדרוש, לא הפשט. להיפך – הפשט יותר עמוק מהדרוש הזה, כידוע. בגלל שלהוות אותם, על פי פשט נאמר קודם, "את עשית". אם להוות את העולמות כתוב קודם, "את עשית", סימן ש"ואתה מחיה את כֻלם" הוא הרבה, מעל ומעבר למה שאתה מהווה אותם.

הכל שלבים, שלשה שלבים. לכן צריך לומר שגם אצל כל אחד יש שלב שהוא לעצמו, יש שלב שאני מהווה אותך ויש שלב שאני מחיה אותך. בשלב האמצעי של להוות אותך אני בעצמי צריך להצטמצם. כלומר, בשלב ב' של להוות – בו הצמצום.

[אני לא מבין,  אחד מהווה את בשני?] אני רוצה להוריד את זה. את הנמשל אתה מבין? [הוא די פשוט] להוות את השני על פי פשט פרושו ליצור יחס עם מישהו. יש לפני שהכרתי אותך, אחר כך על פי נסיבות עליונות הכרנו ורציתי, בחרתי להוות אותך. מה הכונה? אצלי, ליצור איתך יחס. אתה קיים אצלי, במנגנון שלי אתה נמצא. זה להוות אותך.

להחיות אותך היינו שפע פנימי, משהו אחר. [מה זה להחיות?] להשפיע אור וחיות. גם לעורר את האור החוזר. יכול להיות שאתה אצלי במנגנון, אבל אני לא אצלך במנגנון. כמובן אצל בני אדם זה דו-סתרי, אצל הקב"ה בעיקר זה מלמעלה. אבל הוא גם רוצה אור חוזר מלמטה.

כדי להוות, לפי מה שעכשיו הסברנו את "להוות", שזה ליצור איתך קשר ולהכניס אותך לתוך העולם שלי, אתה חלק מעולמי – זה ודאי דורש אצלי צמצום. בגלל שמה המצב לפני הצמצום? אין מקום לעמידת העולמות. כל זה בכללות.

גם בפרטיות זה כך: אם הרבה אנשים נמצאים בעולמי ואתה עדיין בחוץ סימן שאיפה שאתה נמצא, ביחס אלי רק אני נמצא. עד שאני לא מצמצם את עצמי מאותו מקום שקודם רק היה אני, כדי לתת לך מקום לעמוד שם.

ילדים קטנים שואלים 'מה הלאה'? יש כוכב פלוני וכוכב אלמוני, עוד גלגל ועוד ענין, וגלגל היומי ביקום הפיזי שלנו – מה למעלה ממנו? מה אחרי היקום? [ילדים קטנים שואלים את זה?] בדרך כלל כן. [אנשים גדולים יודעים שאסור לשאול כאלו שאלות...]. מה אחרי זה? אני. בגלל שעוד לא פניתי את עצמי משם. ברגע שאני אפנה את עצמי משם אני אוכל לגלות, להסתכל בטלסקופ ולגלות שיש שם עוד משהו.

הרחבת מעגלים על ידי הסתלקות הצדיק

זה נקרא להרחיב מעגלים על ידי סילוק. נאמר את זה גם בהקשר לזמן הזה: רואים – כתוב גם בתניא[לג] – שצדיק מסתלק מן העולם זו מכה, יותר קשה מחורבן בית אלקינו[לד], אבל יש דבר טוב שיכול להסתעף ממנו ורואים זאת היום בפועל ממש. הדוגמא הראשונה היא מה שקרה אחר הצהריים היום, הוזמנו לשילה רק 'בזכות' הדבר הזה – מעגלים מתרחבים[לה]. במלים פשוטות: בתניא כתוב שהקרובים יכולים להתקשר ולקבל יותר מהצדיק שחוץ לגוף מאשר כשהוא בתוך הגוף. בגלל שעכשיו הוא מופשט מההגבלה שלו, לכן יותר קל לקבל ממנו. לא רק זה: אנשים רחוקים שלא היו בכלל קשורים לצדיק קודם, גם "מזליהו חזי", ומתעוררת איזו אהדה שלא היתה קודם. זה על צד הטוב.

מהי האהדה שלא היתה קודם? ההתענינות. רוצים לדעת מי זה היה. כל זמן שהוא חי מפחדים לדעת מי הוא, מסתייגים ממנו, שלא יחייב. אבל ברגע שהוא מסתלק שואלים 'מה היה פה?', 'מי זה היה היהודי הצדיק הזה?'. לכן אמרנו בבית שלי, לפני שבועיים, שבעזרת ה' על פי טבע לא צריך להיות כל כך קשה עכשיו ללמוד אותם כמו שהיה קודם בשנים עברו.

זאת אומרת, כמו אמרנו עכשיו, יש משהו בסילוק – גם סילוק הוא צמצום – מה שקורה שהצדיק מסתלק, שהוא מפנה מקום אי-שם, רחוק. הוא עצמו מרחיב בהסתלקות את המעגלים של אלה שיכולים להשתייך אליו. זה ממש שייך לעניננו. [השאלה היא אם הוא לא מסתלק ממש] ודאי שזהו צמצום שלא כפשוטו. [תלוי במאור או באור] צמצום באור שלא כפשוטו... [גם הצמצום שלא כפשוטו הוא לא כפשוטו, גם בהסתלקות נשאר יחס] היפי בהסבר הזה הוא שהסילוק הוא ליצור יחס. כמו שאמרנו כאן שהצמצום הוא בשביל להוות, "את עשית". הסילוק נועד ליצור יחסים חדשים.

למשל: הרבי תמיד היה אומר, חזרנו על זה הרבה פעמים, 'אני משתוקק לבוא לארץ' – לא בשיחות שהוא מדבר על המשיח ועל בית המקדש, סתם. למה אני משתוקק לבוא לארץ? כדי שאני אכיר עוד המון יהודים חדשים, פנים חדשות שלא הכרתי עד כה. למה אני מחלק דולרים? אני אוהב לראות יהודים, כמה שיותר. אם אני אבוא ארצה, אני אזכה לראות הרבה יותר יהודים חדשים.

אם המגמה היא להכיר כמה שיותר, יש גבול עד כמה אתה יכול להכיר כשאתה מוגבל. צריך להסתלק בשביל להכיר עוד יותר, להוות עוד יותר. [אבל אם הם כלולים כבר בתוכך, מה אתה צריך את זה?] העולם תמיד היה כלול בתוך הקב"ה לפני הבריאה – בשביל להוציא מכח אל הפועל, להוות. מה זה להוות? להוציא אותו, "והיית".

[מהבחינה הזו זו ההסתכלות של היפך] זה נקרא צמצום שלא כפשוטו, כאילו משהו נעלם, אבל הוא בשביל להוות משהו חדש. למשהו החדש יהיה יחס לדבר שנעלם. [לא הבנתי] כדי ליצור משהו חדש שיהיה לו יחס – משהו צריך להתעלם.

[במשל עם הרבי, מה ההסתלקות פועלת?] מה שאמרנו, הסילוק הוא לא רק מכאן, מהגוף, הסילוק מאותו מקום שבגלל שבו היית כל כך מלא לא היה מקום בשבילם להתקומם, לעמוד על דעתם ביחס אליך. הם היו שם, אבל לא היו שם עומדים בדעתם שמסוגלים להתיחס כלפיך. זה בגלל שאתה היית שם יותר מדי. כל זה בתת-מודע, בעל-מודע.

[כמו שהרבי כותב אחרי ההסתלקות של הרבי הריי"צ שהדבר שהשתנה הוא שעכשיו אי-אפשר להסתיר כלום. כלומר, זה לא רק לגבי חדשים אלא גם לגבי אלה שיש להם מקום...] כן, הוא יותר נמצא, לכן אי-אפשר להסתיר ממנו שום דבר, הוא יותר גלוי, חשוף.

[זאת אומרת שאיפה שאתה נמצא אתה לא נמצא. כלומר, אתה לא נמצא ורק את לא תמצֵא – תמצֵא] כן, משהו כזה. [יוצא שהקב"ה צריך את העולם] זה סוד הבריאה, כן.

חזרת צדיקים לעולם – ככנסת ישראל

אמרנו שיש כאן בכללות ג' שלבים: לפני הצמצום, כנראה שמצב זה הוא גם שלב של התהוות, השלב שהכל נמצא בתוכך ולמעשה רק אתה נמצא. יש את הצמצום, שאתה מצמצם את עצמך ועל ידי כך אתה מהווה את המציאות, ואחר כך אתה חוזר להחיות את המציאות.

לגבי החזרה שלאחר הסילוק, שזה הקו, כמו שהאריז"ל שואל[לו] ומדבר על זה כאן – למה הקו לא נשאר? למה צריך להיות סילוק גמור ואחר כך חזרה, שיחזור ויאיר? גם קשור לעניננו – חסידים וכל אחד עכשיו, במודע או שלא במודע, מקווה שהרבי יחזור. איך הוא יחזור – לא יודעים. אם הוא יחזור "דרך הגג" – יש ביטוי של הרבי[לז] – או "דרך הדלת" או מכל מקום, בכל מיני אופנים. אבל החזרה של נשמת הצדיק לתוך העולם, על פי קבלה יכולה להיות גלגול, יכולה להיות עיבור, יכולה להיות השראה כללית על העם. זה מה שכתוב בתניא באותה אגרת הקדש, שמלמטה לארץ השמש זורחת על ששים רבוא כוכבים. כלומר, בחב"ד עכשיו יש אפשרות אחת להגיע לשיטה דומה לזו של הרב קוק למשל – החזרה היא השראה על העם, לכולם. הרבי חוזר ככלל ישראל, כנסת ישראל. [זה כל הנשיאים] אבל זה לא היה הרבי, אלה צדיקים קודמים.

נאמר יותר: איך הרב קוק הגיע לזה? כנראה שהוא הגיע מכמה כיוונים. כיוון אחד, איך הוא הגיע? אצלו כבר כל הצדיקים הסתלקו מן העולם. עוד הפעם: הרב קוק הגיע לזה שעכשיו הרבי הוא כנסת ישראל בגלל שהצדיקים הסתלקו וחזרו להאיר על העם כולו. מי שרוצה להבין יותר טוב ישאל אחר כך, יתדיין עם החברים שלו...

[הוא חשב שכל הענין הוא להגיד את זה] יפי. מה הוא אומר? נאמר שיקום איזה חב"דניק וכל הענין שלו יהיה לומר שהרבי עכשיו מאיר על כולנו. [כמו ברסלב] משהו. יקום אחד ויאמר שמה שקורה עכשיו זה שהרבי מאיר על כולנו. השמש מלמטה זורחת על ששים רבוא כוכבים. [צריך רוח הקדש בשביל זה?] לא יודע. זו אפשרות אחת של חזרה.

דרך חזרה נוספת – הארה על העם

איזה עוד אפשרות יש של חזרה? [כשהרבי דיבר על הרבי הקודם הוא לא התכון] נכון. חוץ מהמשפט שאמרנו קודם, שהוא כן השאיר פתוח כל מיני אפשרויות, הוא אמר שהוא לא יודע איך הוא יחזור. הוא אמר כך: צריך להמשיך את הרבי מחדש, בחזרה. 'להמשיך אותו בחזרה' אלו המלים של הרבי שליט"א לגבי הרבי הקודם, בדיוק כמו כאן שלאחר הצמצום הכל הסתלק – ממשיכים קו. אחר כך הוא אמר שהוא לא יודע איך נמשיך אותו – אם דרך התקרה, הדלת או החלון, או מלמטה, דרך הארץ.

זה שהוא אמר את המשפט הזה ומישהו חכם הבין אותו – זה כמו שאנחנו אומרים עכשיו. יכולות להיות הרבה-הרבה אפשרויות איך הוא חוזר. צריך רק לנסות להתבונן מה נקרא דרך הגג או דרך הדלת וכו'.

לעניננו: הכי רחוק מאישיות מסוימת היא הדרך שהוא יאיר לעם. זה מה שאמרנו ביום חמישי שיכול להיות אחד מהפירושים של "אי מן מתיא הוא – דניאל איש חמודות"[לח]. לפי הפירוש הראשון של רש"י[לט] משיח ודאי היה דניאל. איך הוא יבוא עכשיו, הרי הוא מת? אמרנו, או שהוא יקום לתחיה לפי הדעה הזו ממש כמו שכתוב בסוף ספר דניאל[מ] גופא, או – מה שלא ידענו – שהכונה שהוא יאיר על העם ותבוא הגאולה.

[מה שהרבי אומר שהרבי הריי"צ יכנס דרך הדלת או דרך הגג, או הרצפה זה ממש כפשוטו. כמו שאנחנו יושבים עכשיו בהתוועדות – עכשיו הרבי הריי"צ נכנס מהדלת, או מהחלון, או מהרצפה, לא אכפת לי, העיקר שהוא יכנס ויהיה פה. זה הפשט שם באופן ברור ומוחלט. אין שום ספק בכונה ואין שום ספק שזה מה שחסידים הבינו] מה שחסידים הבינו אני לא יודע, אבל מה שהרבי התכוון – הוא ודאי התכוון יותר עמוק מזה. בזה אני בטוח, זה לא ווארט מה שאני אומר עכשיו. אם הוא אמר דרך הגג או דרך החלון – יש דברים בגו.

דרך חזרה נוספת – עיבור

מהי עוד דרך יותר מוחשית, יותר אישית? מה יותר מהשראה כללית על העם? היא עוד לא גלגול, זו מדרגה באמצע, סוג של גלגול – עיבור. יותר מעיבור – גלגול גמור. יותר מגלגול גמור – תחית המתים, פשוטו כמשמעו. [לגבי משה כתוב שיבא רק בעיבור, לא? הוא לא מתגלגל] לכל חכם יש ניצוץ וגם לכל יהודי יש כעין גלגול, ניצוץ בגלגול מאז [כעין גלגול או כעין עיבור?] זה לא עיבור, עיבור הוא לפי זכות. אם אוטומטי זה נמצא בך – זהו גלגול. אם זה מהתולדה בך, בלי תנאי, לא מותנה – למה עיבור הוא פחות מגלגול? בגלל שעיבור הוא תמיד מותנה. גם העיבור יכול להסתלק ממך. גלגול הוא משהו מוחלט. יש דרגות שונות בנשמת משה, אולי יש מדרגה אחת שהוא יורד בסוד העיבור. יש משהו בסיסי שנמצא אצל כל אחד כגלגול.

אין סופיות, כח הגבול, החדרת בלי-גבול בגבול

כל זה היה רק בדרך אגב, רק להסביר שהקו שלאחר הצמצום הוא שהנשמה חוזרת. אם הקו הזה מהווה את העולמות אז גם הנשמה מתלבשת בגוף לאחר הסילוק שלה, היא הסתלקה וחזרה. כמו הווארט שאומרים בשם הרבי 'אני עוזב אתכם עכשיו לזמן מה וכשאני אחזור תהיה שמחה ליהודים'. זו גרסה אחת של מה שהרבי אמר – 'זיין פריילעך א יידין'.

[מה זה להחיות?] לא היית פה קודם. כמו אחרי שאתה נמצא, שאנחנו באותו עולם, אני מהווה אותך בעולמי וגם אתה מהווה אותי בעולמך, יכולים להיות ממש צנורות של שפע, אני מחיה אותך, אני ממשיך לך חיות. זה נקרא "ואתה מחיה את כֻלם". החיות הזו באה באמת ממה שאני לבדי.

את כל זה רק אמרתי בתור מלת הקדמה שזה כאן הנושא של כל המאמר. יש כאן שלש מדרגות וכולן בסופו של דבר הן "אתה". רק שיש "אתה" מלא, רגיל, יש "את" חסר ה, ויש "ואתה" – גם מלא וגם בתוספת ו.

הווארט הכי פנימי של המאמר הוא ש"אתה" הראשון שלפני הצמצום – מה מתגלה בו? תכונת האין סוף של ה'. לכן ברוב הספרים קוראים לקב"ה – אין סוף. אין סוף הוא לפני הצמצום הראשון, לפני שה' מתחיל לברוא את העולם.

מהו ה"את" השני? איזו תכונה של הקב"ה בעיקר? "אתה הוא הוי' לבדך" – מה הוא שם? [עצמות] מהי עצמות? על עצמות אי-אפשר לומר שום דבר. יש שם איזה גילוי כמו שנסביר תיכף. מה הגילוי? אין סוף. מה זה "אתָ עשית את השמים", חסר ה? גבול, כח הגבול שבאין סוף. ה' מתגלה כגבול.

מה זה "ואתה מחיה את כֻלם"? שומע דוד? מה זו חיות? מה הכונה להחיות אותך? אחרי שאתה כבר קיים, אתה הווה, איזה דבר בשבילך הוא מחיה? תכונה של הקב"ה – זה עיקר החידוש של המאמר – התכונה האחרונה של הקב"ה, "ואתה", מה שמתבוננים כשאומרים "ואתה מחיה" – היא גילוי הפשיטות של ה'. מהי פשיטות? הכונה שהוא לא מוגבל לא לכאן ולא לכאן. הוא יכול לחבר העלם וגילוי, בלי גבול וגבול. הוא יכול להאיר את הבלי גבול שלו לתוך הגבול. זה שהוא יכול לעשות את זה, אני לא קורא לתכונה הזו אין סוף וגם לא גבול אלא פשיטות.

עצמות נושאת הפכים

עוד פעם, אמרנו זאת גם פעם קודמת, ה-ווארט של כל המאמרים, כל המחשבה של הרבי, התמצית באמת של כל החסידות מאז הבעל שם טוב – היא עצמות כנושא הפכים. הקו, נקרא לו פנימיות הקו, הוא גילוי העצמות כנושא הפכים. לתכונה זו קוראים פשיטות העצמות. פשיטות אין הכוונהשההפכים שהוא נושא הם הפכים אצלו, להיפך, הם לא הפכים כלל וכלל. מצד הפשיטות של ה' מה שאצלי נחשב הפכים, אצלו הם לא הפכים. לכן אצלי, שהם כן הפכים, אני רואה פלא, "ומפליא לעשות"[מא], שהוא מחבר נשמה וגוף, מחבר הפכים.

[מה זה פשיטות?] פשיטות הכונה שהוא לא מוגדר, לא לכאן ולא לכאן. הוא מסביר את זה כאן במאמר מאד-מאד יפה, מאד מפורט. יש כאן ביאור מפורט של כל הנושאים האלה. אני לא מכיר עוד מאמר שזה מוסבר בו כל כך יפה לפרטי פרטים.

יש את האין סופיות של ה', "אתה הוא הוי' לבדך"; יש את כח הגבול של ה', "את עשית את השמים"; ויש את הפשיטות של ה', להרגיש אותה זה מה שקראנו קודם 'א מחיה'. אחד שהוא כבר מוגדר, הווה מוגדר, מה יכול להחיות אותו? שיש תקוה. גם לא להיות אני, או שה'אני' הזה לא יהיה מוגבל רק בתדמית העכשווית, אלא שאני יכול לינוק ולקבל גם מהפכי. להחיות אותך היינו להשפיע בך מהפכך. זה באמת 'א מחיה', תענוג אמתי – שאפשר גם לקבל מדבר שהוא ההיפך ממני. לגילוי הזה קוראים גילוי הפשיטות. מה המחיה? אני משתחרר, חירות, "עלמא דחירו"[מב]. זה מחיה אותי, "ואתה מחיה את כֻלם".

"אתה" – "שם שמים שגור בפי כל"

נקרא בפנים:

[ומפרט בזה ג' ענינים, אתה הוא והוי' [כתוב "אתה הוא הוי'", ועל כולם הוא אומר "לבדך". אבל יש כאן שלש מדרגות – "אתה", "הוא", "הוי'"]. אתה הוא עצמות המאור, ואומר על זה אתה לשון נוכח, [למה?] כי העצמות הוא בכל מקום בהתגלות [נוכח הוא דבר גלוי], דשם שמים שגור בפי כל.

זה פתגם מפורסם[מג] מהבעל שם טוב והלאה – מאין לי שעצמות המאור נמצא בכל מקום ולא רק נמצא, אלא נמצא גם בגלוי, במודע. שהוא נמצא זהו לא חידוש, "לית אתר פנוי מיניה". בשביל חסידות זה לא חידוש, בשביל מי שסובר "צמצום כפשוטו", עצם הדבר שהוא נמצא – הוא חידוש. בשבילם החידוש הוא לא שהוא נמצא, החידוש הוא שהוא נמצא בהתגלות. התגלות היא לא אור, אלא התגלות של עצם. מהי התגלות של עצם? אני מכיר בו. התגלות הכונה אלי. מהי התגלות המאור? שבפשטות אני אומר שהוא נמצא. מאין לי שהעצמות גלויה? הבעל שם טוב אומר[מד] שזה שיהודי פשוט אומר ברוך ה' הוא סימן שהעצמות נמצאת כאן בגלוי. זה נקרא "שם שמים שגור בפי כל".

[איפה שלא שגור?] בסדר, צריך לשגר אותו... [חוץ מהרדיו, בכל מקום אומרים ברוך ה'] חוץ מערוץ 7. לא הפשט שכל אחד חייב לומר ברוך ה', הפשט הוא שאחד ברמה שלך אי-שם אומר ברוך ה'. אם אתה אומר ברוך ה' – בעיה שלך. יש אחד שלא יותר חכם ולא יותר רוחני ממך שגם אומר ברוך ה'. אם אתה לא אומר ברוך ה' – בעיה שלך שלפי החינוך או לפי סיבה אחרת.

לכן על העצמות אומרים "אתה", לשון נוכח וגלוי.

"אתה", "הוא", "הוי'" – עצמות, עצם האור, התפשטות האור

הוא והוי' הם ב' מדריגות בהאור, עצם האור (הוא), והתפשטות האור (הוי'), כמבואר בהמאמר.

גם המלה "הוא" וגם שם הוי' הן שתי מדרגות של אור. הוי' הוא י-ה-ו-ה, צמצום כאן הוא לפני הצמצום הראשון, איזה מן צמצום בכח, צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות[מה]. כלומר, זו התפשטות האור לפני הצמצום, זה הוי'.

"הוא" היינו עצם האור. אז יש לי "אתה" "הוא" "הוי'" – עצמות, עצם האור והתפשטות האור.

להתפשטות האור קוראים גם אור ששייך לעולמות לפני הצמצום. הוא עדיין לא מקור לעולמות. כאן הוא יבדיל בלשונות שלו בין מקור לעולמות לבין שייך לעולמות. להיות שייך למישהו היינו שאתה עדיין בפני עצמך. קשור למה שכמה אנשים שאלו קודם: אם אין לי מדרגה שאני שייך לך, שאני לעצמי, לא יתפתח מזה שום דבר. אני לא אצמצם את עצמי ואני לא אהווה אותך. לכן צריך להיות מה שאני שייך לך באיזשהו אופן היולי גמור עוד לפני שאני מתחיל ליצור אתך קשר.

השייכות לך לפני כל השתדלות לשים אותך בעולמי, לתת לך מקום לעמוד – כמו שאמרנו קודם, שזה להוות אותך – זה שם הוי' הנעלם שלפני הצמצום. איך אני יודע שזה באמת הפירוש, שזה לא איזה דרוש רחוק? בגלל שהוי' בכל מקום הוא לשון הויה, הוי' בכל מקום מתייחס למשהו, כח של ה' להוות משהו. "הוא" פרושו עדיין הוא. רק למה "הוא" זה עצם המאור ו"אתה" הוא יותר ממנו, המאור עצמו? בגלל שהמאור עצמו גלוי, הוא לא גילוי אור בגלל שהוא אינו אור, אלא גילוי כפי שהוא בתודעה של כולם. אבל "הוא" פרושו נעלם, אם הוא נעלם מלשון נסתר אני יודע שהוא אור, לא עצם. הוא עצמו אומר שהוא אור, בגלל שאור יכול להיות או נסתר או גלוי.

מה שנסתר, "הוא", זה עצם האור, אבל מה שהוא "הוי'" הוא כבר השייכות שיש באור לכל מה שיהיה אחר כך. כלומר, ה' שייך לי גם לפני שהוא חשב עלי, אחרת הוא לא היה חושב עלי אף פעם.

שעשועים עצמיים – מדרגת ביניים נסתרת

[זו חלוקה באור?] כן, אלה שתי מדרגות של אור. יש את עצם האור ויש את התפשטותו. יש גם מדרגה באמצע שהוא לא מגדיר כאן, היא לא לענין – שעשועים עצמיים. אם נעשה פרצוף של כל ספירות האור: הכתר הוא עצם האור, "הוא"; החכמה והבינה של האור, עצם המוחין, הן שעשועים עצמיים; אבל מדות האור, מחסד והלאה, השייכות, הן התפשטות האור.

היות והחכמה והבינה, שהן שעשועים עצמיים, הן כעין ממוצע, הן יכולות לפעמים להצטרף לצד זה ולפעמים לצד זה. בשעשועים יש משהו שיש בו כבר השתייכות. אם כי שעל פי פשט הם רק ביני לבין עצמי. אבל אם השעשועים הם מהיכולת, ה'כל יכול' שלי, הם כבר שייכות.

עוד פעם: להיות שייך למשהו זה עוד לא להמציא בעצמך מקור למשהו. זה גם ביטוי מאד חשוב בחסידות להבנה מהו מקור: מקור הוא שכבר בודדתי-הבדלתי לעצמי איזה משהו ממש, שהוא המקור לכל מה שעתיד להיות. להמציא מקור היינו כמו להמציא נקודת מוצא. זה נקרא נקודת הרשימו שנשארה לאחר הצמצום. זה נקרא להמציא מקור. המצאת מקור לעולמות היא רק על ידי הצמצום. כמו רב שהשכל שלו מתפשט אין סוף בלי גבול וכדי להמציא איזו נקודת מוצא, לומר שיעור לתלמידים הוא צריך לצמצם את כל השכל שלו, ועל ידי הצמצום הוא ממציא את המקור. אבל הוא לא יצמצם את עצמו לפני שיש בו-בעצמותו שייכות.

אלו מושגים חשובים שהוא משתמש בהם כאן.

שלש המדרגות – "לבדך"

לפני הצמצום יש "אתה", "הוא", "הוי'" – עצמות המאור, עצם האור, והמדרגה השלישית, הכי תחתונה היא השייכות לכולם. לפי זה מובן למה אנחנו כל כך אוהבים את השם הוי', השם המיוחד לנו – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[מו]. גם הוי' שלפני הצמצום הוא "אלהינו", שייך לנו בפועל. "הוי' אחד" שייך לכולם, כמעט כמו הפשט ממש שרש"י אומר ש"הוי' אחד" היינו לעתיד לבא ש"ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[מז], כולם יכירו בו. זה הוי' שהוא גם לפני הצמצום, הקשר בינו לבין ההויה, גם בינו לבין עצמו.

מאד חשוב לגבי הבנת הכונה בשם הוי'. "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד"[מח] – "הוא" היינו עצם האור, "שמו" היינו שם הוי' שלפני הצמצום התפשטות האור ושייכות הקב"ה שלפני הצמצום לכל מה שיהיה, "בלבד" – העצמות.

ואומר על זה [על כולם, על כל שלש המדרגות האלה כתוב:] לבדך, שאין כאן דבר זולת העצמות [אין עדיין שום דבר אחר חוץ ממנו יתברך], כי כללות האור שלפני הצמצום, גם האור השייך לעולמות (הוי') [קודם הוא קרא לו "התפשטות האור", עכשיו הוא קורא לו "האור השייך לעולמות". זה כל מה שהסברנו עכשיו], הוא כלול בעצמותו ואינו בבחי' מציאות] [אין לו שום מציאות בפני עצמו, לכן הכל הוא "לבדך". זה בדיוק המאמר במדרש "קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד"].

"אתָ עשית את השמים"

צמצום – שלב הכרחי ביצירת קשר

אחר כך יש שלב ב':

את עשית את השמים גו' הוא האור כמו שנעשה מקור להתהוות העולמות [או שזו נקודת הרשימו או שזהו ראשית הקו – עוד מושג בקבלה[מט] – שהוא נקודת מוצא להתהוות רק לאחר הצמצום]. ולכן כתיב את עשית, את חסר ה', כי האור, גם האור השייך לעולמות (הוי'), כמו שהוא לפני הצמצום, אינו בערך להיות מקור לעולמות,

מה מוסר ההשכל כאן אצל כל אחד ואחד? השייכות שלנו אחד לשני עדיין לא מתחילה להיות יסוד מעשי ליצור קשר בינינו. יש בזה גם תסכול. לכן, אם לא נעשה משהו גדול שנקרא צמצום, ויתור מאד גדול בשביל השני – לא נצליח ליצור קשר אף על פי שבעצם אנחנו שייכים אחד לשני. זה ממש מוסר השכל עצום.

כך כל שני אנשים, במיוחד שני אנשים שהם יחד על פי ההשגחה העליונה. ודאי שאנחנו שייכים, אז למה לא הולך לנו כל כך? בגלל שלהיות שייך למישהו ולהמציא בעצמך מקור איך להתחיל לדבר אתו, אפילו לחשוב עליו, לא רק לדבר – יכולים לגור יחד ולא לחשוב אחד על השני בכלל. יכולים להיות שייכים אבל לא לחשוב. בגלל שאמרנו שקודם צריך להוות אותו, להכניס אותו לתוך העולם שלך. גם זה לא נמצא, הוא יכול להיות שייך לך ולא להיות בעולם שלך ממש, הוא לא הווה עדיין אצלך. בשביל זה צריך צמצום.

[הרב הסביר שזה הולך על עצמות, שזה אומר שהצמצום לא באור] זו שאלה מצוינת, הוא אומר שבאמת מה שמצטמצם כאן הוא ה-ה של "אתה", לא כל המלה. יש פה איזה מן "כניסת המאור במקום האור"[נ] בכדי לחולל את הצמצום. מי שפועל הכל הוא העצמות – הוא יסביר בהמשך. לכן הכל הוא "אתה", זה עיקר המאמר כאן – לדעת שהכל הוא "אתה", מי שעושה את כל הדברים האלה. אבל הצמצום הוא באות ה של המלה "אתה".

"קו קצר ומצומצם"

ובכדי שיהי' מקור לעולמות הוא ע"י הצמצום, [מהו צמצום?] שנתעלם כל האור [לא נשאר קו, הכל מתעלם ואחר כך יש חזרה] ונמשך רק קו קצר ומצומצם.

הביטוי הוא 'קו קצר ומצומצם' – גם הקו הוא מצומצם. למדרגה זו קוראים חיצוניות הקו, הגוף של הקו. מה שכתוב אחר כך "ואתה מחיה" הוא חידוש, שבתוך גוף הקו הקצר והמצומצם נמשך מלפני הצמצום אור דרך הצינור של הקו, שהוא כמו נשמת הקו.

עוד פעם: כאן הוא יסביר לנו שבקו יש גוף ונשמה. גוף הקו נמשך לאחר הצמצום כחלק מתהליך ההתהוות, או שלב, יש שלב של מקור התהוות העולמות, אבל הוא לא פנימיות הקו. פנימיות הקו, נשמת הקו, שלפעמים אומרים שהיא גם תורה – הרש"ש תמיד מסביר שנשמת הקו היא סוד התורה[נא] – היא "ואתה מחיה את כֻלם", השלב השלישי שנקרא תיכף. אבל קודם חוזר ונמשך קו קצר ומצומצם.

לעניננו, מאד מענין, נחזור לסילוק של צדיק, אם אמרנו שהוא חוזר, כאן יוצא לנו שהחזרה היא בשני שלבים. יש חזרה חיצונית בשביל להוות, כמו שאמרנו קודם, להרחיב את המעגלים. יש עוד אוהדים חדשים שהרבי דוקא עכשיו, לאחר ג' תמוז, מי שלא היה קודם. איך הסברנו את זה? שאנשים מתעניינים מעצמם מי היה הרבי, רוצים לשמוע סיפורים ודברים שלו. זו גופא כבר חזרה חיצונית. רגע של צמצום ואחר כך חזרה בחיצוניות. זה מעורר 'התעניינות', נקרא לזה.

אחר כך בא התפקיד שלנו, מה שעשינו לעצמנו בעזרת ה', התפקיד עכשיו. עכשיו יש התענינות חדשה, התהוות חדשה בגלל שיש חזרה – צריך למלא אותה עם חיות, להשפיע את התורה שלו. הלימוד שאנחנו עכשיו לומדים את התורה של הרבי זו דוגמא למה שכתוב במאמר עצמו, שלאחר התהוות על ידי חיצוניות הקו ישנה חיות שנמשכת על ידי פנימיות הקו. כמו שאמרנו בשם הרש"ש, חיות זו נקראת מתן תורה. מתן תורה הוא התורה של הצדיק שנובעת לדור החדש.

דור חדש

נאמר עוד: מהו דור? כל מה שאמרנו קודם לגבי הרחבת מעגלים, איזה עוד ביטוי יותר טוב בשביל זה? 'דור אחר', 'דור חדש'. ידוע שפירוש המלה דור הוא שורה, מעגל, "דור הולך ודור בא"[נב]. "דורא דורא" בארמית בם מעגלים של תלמידים שיושבים מסביב. עוד דור היינו עוד מעגל. בפשטות, הדורות – "דור ודור"[נג] – תלויים בזמן, כלומר, הדור העכשווי לא היה קודם. לכן הדוגמא הכי טובה בשביל התהוות חדשה היא דור. אם סתם מדברים על אנשים שהיו במציאות, בעולם, ולא הגיע אליהם שִמעוֹ של הצדיק או שמעו של עם ישראל – זה משל, יחסית הוא עדיין לא הווה.

יש כמה מאמרים של רבי אייזיק[נד] בהם הוא מסביר זאת מאד יפה. למשל: עם אחד ברברי, אי-שם באפריקה או באסיה, שלא מכיר ולא שמע אף פעם על העם היהודי, לא על שבע מצוות בני נח ולא על שום דבר. כמובן שאי-אפשר לדרוש ממנו משהו. השמע לא הגיע אליו כלל. מה זאת אומרת? הוא לא הווה, לא בראו אותו עדיין. יחסית לקדושה הוא לא במציאות בגלל ששמעו של עם ישראל עדיין לא הגיע לשם. לכן באמת יש מצוה להפיץ בכל העולם את התורה ששייכת לכל אחד ואחד.

הדוגמא של דור היא עוד יותר מוחשית: דור חדש בכלל לא היה במציאות, הוא רק נולד. כשצדיק מסתלק, זו גופא נתינת מקום לקימת דור חדש. הצדיק עצמו צריך לדאוג להזרים ולהקרין את התורה שלו לדור החדש שקם. הוא קם גם ביחס אליו, הוא קם ורוצה להכיר את הצדיק, רוצה לקבל ממנו, הוא מתענין בו.

לכן מתפקידנו, מה שמנסים לעשות, הוא להאיר את החיות, שהיא פנימיות הקו, לדור החדש. על זה גופא כתוב שאצל כל צדיק ש"שפתותיו דובבות בקבר"[נה] – אומרים את דברי התורה שלו. זו ראשית תחית המתים. על פי פשט, מה ש"שפתותיו דובבות" הוא תחילת התחיה בפועל ממש.

אם כן, "קו קצר ומצומצם" הוא הביטוי עליו עמדנו. הקו הזה עדיין בשלב השני, ונקרא חיצוניות הקו, הוא ה"גופא", הגוף של הקו, והוא מקור הכלים שבקו, כמו שהוא יסביר בהמשך.

וזהו את עשית את השמים גו' את חסר ה', דזה שהאור נעשה מקור לעולמות (עשית את השמים גו') הוא ע"י שנחסר ונתמעט (את חסר ה').

"ואתה מחיה את כֻלם"

אחר כך, מהו שלב ג'?

ואתה מחי' את כולם הוא הקו [הקו ממש, הוא מתכון לפנימיות הקו] שעל ידו נמשך חיות לעולמות, לאחרי שנתהוו. והיינו, שבהקו שני ענינים [לומדים מזה שבקו יש שתי בחינות], שהוא קו קצר ומצומצם [החיצוניות], ומצד זה הוא מהוה את העולמות [הוא נותן לעולמות מציאות] (מציאות העולמות), ושהמשכתו היא מהאור שלפני הצמצום, ומצד זה הוא ממשיך חיות בעולמות (גילוי אלקות).

יש לתת לך מציאות ויש לגלות בך אלקות, וזה בדיוק מה שאמרנו קודם. לגלות בך אלקות פרושו לגלות בך את ההיפך שלך. יש לתת לך את המציאות שלך ויש לגלות בתוך המציאות הזו שאינה אלקות את ההיפך שהוא אלקות. לכן צריכה להיות המשכה מאור שלפני הצמצום.

וזהו שאתה זה (ואתה מחי' את כולם) הוא מלא ה' כמו אתה הראשון (אתה הוא הוי' לבדך) [בגלל שהוא ממשיך מה"אתה" הראשון], כי ענין זה שבהקו שהוא מחי' את כולם, הוא מצד זה שנמשך בו גילוי האור שלפני הצמצום.

גילוי אלקות – "ואתה" השלישי

בַמֶה הוא מחיה? בכך שהוא ממשיך מה"אתה" הראשון. אבל זה שהוא יכול להמשיך מה"אתה" הראשון לתוך המציאות שהתהוותה על ידי "אתָ" השני, חסר ה-ה – בזה כוחו יפה, אפילו ביחס ל"אתה" הראשון.

איך רואים שכוחו יפה? עכשיו הוא מסביר לנו פליאה. כל פעם שאומרים את זה וגם הרגע, לא מיושב כל הענין של "שם שמים שגור בפי כל". זהו ווארט מהבעל שם טוב, זו לא המצאה חדשה, אפילו לא מהרביים. מקורו בקדש קדשים, מקדמא דנא. זה נקרא שהמאור בהתגלות, מה ש"שם שמים שגור בפי כל". יוצא לנו מהווארט האחרון שלו שזה לא נקרא גילוי אלקות, 'איז ניט גילוי אלקות'. "אתה" הראשון, שהוא 'אתה' לנוכח, הוא על שם כך שהמאור עומד בהתגלות, והראיה היא ש"שם שמים שגור בפי כל" – לא נקרא גילוי אלקות. גילוי אלקות הוא "ואתה" השלישי.

חור שחור

כמו להכיר במציאות של החור השחור היום בפיזיקה. דרך אגב, רק לפני שבוע היתה הוכחה מדעית שאכן החור קיים. היום יודעים יותר מתמיד שיש חורים שחורים, 'חורים שחורים שגורים בפי כל', כולם מדברים עליהם. כשהחור עדיין לא שגור בפיו – זה לא נקרא שהוא לא שגור בפי כל, מה ששאלו קודם. היום חורים שחורים שגורים בפי כל והוכיחו את המציאות שלהם. אם שמישהו אחד לא מזכיר אותם זה לא פוחת מכך שהדבר עומד בהתגלות. עכשיו בכל העולם יש התגלות ממש של חורים שחורים.

רשימו – המצאת מקור לעולמות

[איפה הוא הכניס פה את הרשימו?] הרשימו הוא חלק ממה שנקרא להמציא מקור לעולמות. הוא לא הזכיר זאת בפירוש. [למטה בהערה הוא אומר שהם כמו כלים ואורות, שהרשימו הוא הכלים] זו סוגיא ארוכה בחסידות, שגם למדנו הרבה פעמים[נו]. בכלים יש בחינה של "מהתעבות האורות נתהוו הכלים"[נז] ויש מה שהם לוקחים מהרשימו. גם בקו יש מקור לכלים. [אלה שני מקורות?] כן, יש שני כחות, "זה וזה גורם". מבחינת חומר הגלם זהו הרשימו, אבל מבחינת הכח שנותן צורה ומעצב – זוהי חיצוניות הקו. חיצוניות הקו היא הכח שמעצב את המציאות ואילו חומר הגלם הוא כביכול הרשימו.

[מה פירוש שהאות ה היא מה שמצמצם?] מבואר במקום אחר באריכות[נח] שהאות ה כאן היא ה פרצופים, על דרך מה שבבית שני נחסרו חמשה דברים[נט]. יש ה פרצופים, ה-ה היא מלכות, הצמצום היה במלכות דאין סוף. בתוך מלכות דאין סוף יש חמשה פרצופים, רק של המלכות, וכולם התעלמו. זה מבואר במקום אחר באריכות. מה שמתעלם מהמלכות דאין סוף הוא שיש שם חמשה פרצופים, על דרך חמשת הדברים שנחסרו בבית שני ביחס לבית ראשון.

עד כאן הפרק הראשון של "וחזקת והיית לאיש".

גילוי אלקות – הרגשת טוב אלקי

[לא הבנתי למה זה לא גילוי אלקות] מהו גילוי אלקות במובן הכי פשוט? כמו שאתה רואה נס שנעשה לך. על מה אומרים בדרך כלל ברוך ה'? איך אתה מרגיש? מרגיש טוב, או מרגיש ברוך ה'? זה שברוך ה' לא מחייב שאתה מרגיש טוב, אלא מחייב שאתה מרגיש ברוך ה' שזהו ביטוי של אמונה – זה נקרא גילוי המאור, עוד לא גילוי אלקות. אם אתה גם מרגיש טוב ואתה יודע שהטוּב הזה הוא טוב אלקי – זה כבר גילוי אלקות מהקו. אבל אם מרגיש ברוך ה' – זו התגלות המאור. אין בה עדיין גילוי ממשי של הטוב האלקי, שהוא ה"אור כי טוב".