ברכת התשובה[מא]

הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ וְקָרְבֵנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ בָּרוּךְ אַתָּה הוי' הָרוֹצֶה בִּתְשׁוּבָה

א

בברכה זו אנו מבקשים עזר וסיוע אלקי שנזכה לחזור בתשובה שלמה לפני הוי' ב"ה. והנה בהיות דורנו "דור תשובה" במדה הולכת וגוברת בעזה"י, ראוי ונכון שנתבונן בתוכן הפנימי של ברכה זו ביחוד, בה אנו מבטאים – בלשונם הצח והמדויק של אנשי כנסת הגדולה (שיסדו ברוח הקדש את נוסח הברכות בעד כללות נשמות ישראל) – את רצוננו העז לצאת מהבלי הזמן של העולם הזה – "עלמא דשיקרא" – המקיפים אותנו סביב, ולהתקרב באמת ובלב טהור לעבודתו יתברך, וכמו שאנו אומרים בתפלת שבת – "וטהר לבנו לעבדך באמת".

אמרו חז"ל[מב]: "מה ראו לאמר תשובה (ברכת התשובה) אחר בינה (ברכת הבינה והדעת – 'אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה וגו' ברוך אתה ה' חונן הדעת') דכתיב[מג] 'ולבבו יבין (בינה) ושב (תשובה) ורפא לו (סליחה ורפואה)'". "הרי שהבינה מביאה לידי תשובה"[מד]. הבינה היא ההתבוננות ברוממות אל ושפלות האדם. בהתעמק האדם בהתבוננות זו על כל פרטיה הידועים לו בעניני גדלות הבורא ב"ה ובטול כל העולמות באורו האין־סופי – והעיקר שתהיה ההתבוננות אליבא דנפשיה – מתעורר בתשוקה נפלאה וכלות הנפש לחזור אל חיק אבינו שבשמים – "יעזוב רשע דרכו"[מה] ו"תמים יהיה לרצון"[מו], להקריב את עצמו על מזבח התשובה – "קרבן להוי'"[מז].

ב

"על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"[מח]. הנה מובן שהתשובה מקימה את כל שלשת העמודים הנ"ל ושעליה הם עומדים. עפ"ז אפשר לפרש את שלש הבקשות הפרטיות אשר בברכה זו כנגד שלשת העמודים שעליהם העולם עומד:

"השיבנו אבינו לתורתך" – עמוד התורה.

"וקרבנו מלכנו לעבודתך" – עמוד העבודה, שהיא עבודת התפלה, כמו שאמרו חז"ל: "'ולעבדו בכל לבבכם', איזוהי עבודה שהיא בלב? – זו תפלה"[מט]. לשון קירבה שייך בעבודת הקרבנות בבית המקדשז ובעבודת התפלה, עבודה מקרב איש ולב עמוק בכל אתר ואתר, כמ"ש "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך וגו'"[נ] (ולעיל מיניה כתיב "שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו"[נא], שמדבר בעבודת התפלה).

"והחזירנו בתשובה שלמה לפניך" – עמוד גמילות חסדים, ש"אוהב שלום ורודף שלום"[נב]. וזהו "תשובה שלמה" מלשון "שלום" – "והיה מעשה הצדקה שלום"[נג]. וכן עיקר שלמות התשובה היא כאשר מתעורר הבעל־תשובה באהבת ישראל ובמסירות נפש עבור הזולת בכל הצטרכותו מנפש ועד בשר, שבזה מתבטאת שלמות אהבתו לה', שהרי שלמות האהבה היא לאהוב מה שהאהוב אוהב[נד], והקב"ה אוהב ישראל כמ"ש "אהבתי אתכם אמר הוי'"[נה].

יתר על כן, כל תריג מצות התורה הן בכלל גמילות חסדים, לא רק בנוגע למצות שבין אדם לחברו, אלא גם במצות שבין אדם למקום. הרי אמרז"ל "ישראל (ע"י מעשה המצות) מפרנסים לאביהם שבשמים"[נו]. וכן אמרז"ל על הפסוק "אשה ריח ניחח לה'"[נז] – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"[נח]. וכן כתוב "ישראל אשר בך אתפאר"[נט] – שהקב"ה כביכול מתפאר בנו כאב המתפאר בבנו, כשעושים את רצונו יתברך. וא"כ במעשה המצות אנו גומלים חסד כביכול אתו יתברך.

והנה ידוע שכל המצות הן בכלל אהבת ישראל, כמאמר רבי עקיבא על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך"[ס] – "זה כלל גדול בתורה"[סא]. וכן אמר הלל הזקן לאותו גר, "דעלך סני לחברך לא תעביד, זהו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא"[סב]. ומכיון ש"לא המדרש עיקר אלא המעשה"[סג] ו"גדול תלמוד שהלימוד מביא לידי מעשה"[סד], מובן מאליו שעיקר שלמות עבודת האדם הוא מעשה המצות בפועל ממש, שכולן נכללות בגמילות חסדים. וזהו ש"תשובה שלמה" מרמזת לעמוד גמילות חסדים דוקא [ויש להעיר שהערך הממוצע של שתי התבות תשובה שלמה עולה לב פעמים טוב, וכידוע בחז"ל ש"לב טוב" כולל את כל המדות הטובות ושהוא הדרך אשר בה ידבק האדם, ודוק].

ג

לפי פרוש זה סדר הבקשות בברכה זו מקביל לסדר הפסוק היסודי של "פרשת התשובה" בתורה – "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו"[סה]:

"הדבר" הוא מצות התשובה[סו].

"בפיך" היינו הדבור בדברי תורה, כמ"ש "ודברת בם וגו'"[סז], וכתוב "חיים הם למוצאיהם"[סח] ופירשו חז"ל "למוציאיהם בפה"[סט]. התורה – ובפרט פנימיות התורה, ה"מאור" שבתורה (בחינת "תורתך", ולא "תורה" סתם, שבברכת התשובה) – מעוררת את האדם לחזור בתשובה. וכן אמרז"ל "המאור שבה יחזירנו למוטב"[ע]. תחלת התשובה היא ע"י ההזדככות בכל כחות הנפש הבאה לאדם ע"י קדושת אותיות התורה. וכן ע"י עסק התורה דוקא היהודי מזדהה עם שרשו האמתי, שהרי כל נשמה ונשמה מישראל מושרשת באות אחת בתורה – שעל ידה נובעת לו ההשגה בכל התורה כולה – כידוע ש"ישראל" הוא ר"ת "יש ששים רבוא אותיות לתורה"[עא]. ועוד יותר, התורה מקשרת את היהודי לקב"ה, כאמרז"ל "תלת קשרין מתקשראן דא בדא ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה"[עב].

"ובלבבך" היינו כונת הלב בעבודת התפלה, שהרי הקול החצוני הנשמע בתפלה בא מכח הקול הפנימי הבלתי נשמע[עג] – שהוא כונת הלב. וכנ"ל ש"איזוהי עבודה שהיא בלב? – זו תפלה".

"לעשותו" היינו מעשה המצות, שכללותן היא מצות הצדקה וגמילות חסדים, הבאות מכח אהבת ישראל כנ"ל. וכן בכל תלמוד ירושלמי נקראת הצדקה בלשון "מצוה" סתם, וכמ"ש "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת וגו'"[עד]לד.

נמצא, אם כן, שיש כאן עבודת התשובה בכל שלשת לבושי הנפש – מחשבה דבור ומעשה. מחשבה דבור ומעשה נקראים לבושים לגבי עצם כחות הנפש – שכל ומדות הלב – מכיון שעל ידם דוקא מתגלים כחות הנ"ל, כמו שאין האדם מופיע ומתגלה בחוץ אלא ע"י התלבשותו בלבושים: "בפיך" – דבור; "ובלבבך" – מחשבה (כונת הלב כנ"ל); "לעשותו" – מעשה.

הסדר הנ"ל הוא בדרך של "רצוא ושוב"[עה]. "רצוא" הוא תנועת הנפש העולה מלמטה למעלה ו"שוב" הוא תנועת הנפש היורדת מלמעלה למטה. "בפיך ובלבבך" – "רצוא" מדבור למחשבה (שהרי המחשבה היא למעלה מהדבור. ובעבודת התפלה גופא הוא ענין "קול מעורר הכונה". והוא גם ענין מצות הודוי בפה שמתקן את פגם הרצון שבמחשבת המח); "ובלבבך לעשותו" – "שוב" ממחשבה למעשה (ב"שוב" מדלג על לבוש הדבור, וכאמרז"ל[עו] "אמור מעט (ועי"כ) ועשה הרבה").

ד

מעתה יש לנו להתבונן בשלשת הלשונות: "אבינו", "מלכנו", "לפניך", ושייכותם לתורה, עבודה, גמילות חסדים. וכן בנוגע לשלשת הפעלים: "השיבנו", "קרבנו", "החזירנו".

התורה היא ירושה לנו משעת נתינתה בהר סיני, כמ"ש[עז] "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". כשם שהבן יורש מאביו – וכן האב חייב ללמד את בנו תורה – כמו כן, בלימוד התורה אנו מתיחסים לקב"ה ביחס של בן לאב, וזהו פרוש הלשון "השיבנו אבינו לתורתך".

בתפלה אנו עומדים "כעבדא קמי מריה"[עח] – כעבד העומד לפני מלכו בבטול גמור (בתפלת העמידה, תכלית כל עליות התפלה) – וזהו "וקרבנו מלכנו לעבודתך".

תיבת "לפניך" מרמזת לפסוק הנאמר בתשובת יום הכפורים (יום התשובה העיקרי בתורה) "לפני הוי' תטהרו"[עט], שפרושו הוא – על דרך חכמת האמת – שהתשובה השלמה של יום הכפורים מגיעה "לפני הוי'", כלומר למעלה משם הוי' ב"ה.

ביום הכפורים אנו מתדמים למלאכי השרת ש"אין ביניהם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות" אלא "כולם כאחד (במדת האחדות, בלי שום פרוד לבבות ח"ו) עונים וגו'"[פ], וכלשון הכתוב[פא] "וקרא (בלשון יחיד, אע"פ שהמדובר ברבים, שמורה על אחדות אמיתית) זה אל זה ואמר", שענינה, בעבודת האדם, הוא אהבת ישראל אמתית ויחוד הלבבות, שמתבטא כל ימות השנה בגמילות חסדים בגופו ובממונו. ועל כן באה בקשת מחילת העונות שבין אדם לחברו בערב יום הכפורים דוקא. וכן בתחלת תפלת יום הכפורים אומרים "בישיבה של מעלה וגו' אנו מתירים להתפלל עם העברינים – כל נדרי וגו'", שכל זה מורה על אחדות העם בתכלית ביום קדוש זה. בלשון הקבלה: הארת יום הכפורים היא מ"אמא" (ספירת הבינה, המביאה לידי תשובה כנ"ל) המאחדת את כל בניה (נשמות ישראל) תחת כנפיה.

עבודה זו של אחדות עם ישראל בתכלית (תשובה שלמה כנ"ל), מגיעה "לפני (למעלה מ)הוי'" ב"ה, על דרך הגילוי שהיה בשעת מתן תורה – לאחר העבודה של יחוד הלבבות, "ויחן (בלשון יחיד, 'כאיש אחד בלב אחד') שם ישראל נגד ההר"[פב] – בפתיחת עשרת הדברות: "אנכי הוי' אלקיך וגו'"[פג]. שלש התבות "אנכי הוי' אלקיך" הן שלש דרגות בהתגלות אלקותו יתברך, ומלמטה למעלה:

"אלקיך" – האלקות המתגלה בטבע (אלקים בגימטריא הטבע);

"הוי'" – האלקות המתגלה ע"י נסים גלויים שלמעלה מן הטבע (שם הוי' הוא מלשון "היה הוה ויהיה" כאחד, והיינו למעלה מן הזמן. וכן הוא למעלה מן המקום המתהווה, שהרי הוא יתברך מקומו של עולם ואין העולם מקומו, בסוד הוי' ב"רבוע פרטי" – י ברבוע (ק), ה ברבוע (כה) וכו', שעולה בגימטריא מקום. הטבע הרי הוא התחברות הזמן והמקום המתהווים בכל יום ובכל רגע תמיד משם הוי' ב"ה שלמעלה מהם);

"אנכי" – עצמותו יתברך ממש, שגם בנסים גלויים אינו מתגלה – "אנכי מי שאנכי"[פד] – דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ – ורק במתן תורה, שהוא מעין עולם הבא, היה גילוי עצמותו יתברך כביכול. בחינה זו של "אנכי" נקראת "לפני הוי'", ואליו מגיעים ע"י "תשובה שלמה" דוקא, כמ"ש "לפני הוי' תטהרו". וזהו שאנו אומרים "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך".

השייכות של "קרבנו" ל"עבודה" נתבארה לעיל, ושהוא גם כן מלשון "קרבן"[פה], וכידוע ש"תפלות כנגד תמידים תקנום"[פו].

ההבדל בין "השיבנו" ל"החזירנו" הוא, שהשרש "שוב" הוא לשון מקרא, משא"כ השרש "חזר" (במובן של חזרה) הוא לשון ארמית שנתקבל כלשון משנה. לשון תרגום (ארמית) הינו לבוש חיצוני לגבי לשון הקדש, ומרמז ללבוש המעשה לגבי שני הלבושים הפנימיים של דבור ומחשבה. וזה כנ"ל ש"השיבנו אבינו לתורתך" מקביל ל"בפיך" – "דבור"; "וקרבנו וגו'" מקביל ל"ובלבבך" – מחשבה; "והחזירנו וגו'" מקביל ל"לעשותו" – מעשה. והיינו שהמעשה (אהבת ישראל וכו' כנ"ל) מתרגם את התורה (דבור) לפועל ממש. ובזה יובן גם כן ענין העברת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום (ר"ת "שמות", שהשם הוא לבוש לאדם, שעל ידי הלבוש הוא מתגלה כנ"ל), שהוא על מנת להביא כל פסוק לידי קיום בדבור, מחשבה ומעשה.

עוד דיוק בזה: שרש "שוב" משמע השבה בקו ישר (כמ"ש "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק"[פז]), משא"כ "חזר" הוא מלשון "חיזורין" (תרגום רמונים ותפוחים) שמובנו דבר מעוגל.

הדרך לשוב לתורה היא דרך ישרה – "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"[פח]. התורה בכללותה היא "תפארת ישראל" (ואלו ששרש נשמתם הוא מספירת התפארת נקראו "מארי תורה", כנודע בהקדמת תקוני הזהר בעשר המדרגות שישנן בנשמות ישראל). יש במשנה הנ"ל רמז לשתי התורות: "תפארת לעושיה" – תורה שבכתב, "ותפארת לו מן האדם" – תורה שבעל פה.

הדרך לחזור ב"תשובה שלמה" היא דרך ארוכה ומעוגלת (וכמו שאמר דוד, נעים זמירות ישראל, שהורה תשובה ליחיד: "נפשי ישובב – ינחני במעגלי צדק למען שמו"), ואכן היא דוקא ממשיכה את גילוי ה"עגול הגדול" של אור אין סוף ב"ה שלפני הצמצום הראשון, השוה ומשוה קטן וגדול ולית אתר פנוי מיניה. לשם גילוי בחינה זו דרוש חיזור רב, ע"ד "דרכו של איש לחזר אחר אשה"[פט] (עצם הגילוי הוא בסוד "נקבה תסובב גבר"[צ] שעולה ארץ ישראל, וד"ל).

ה

"תשובה שלמה" היא התשובה מאהבה שלמה, שהיא האהבה שבבחינת "בכל מאדך", שלמעלה מהאהבה של "בכל לבבך ובכל נפשך". והיינו כפרוש חז"ל "'בכל מאדך' – בכל ממונך"[צא], המרמז לעבודה של גמילות חסדים. ידוע ש"מאד" מובנו "בלי גבול", משא"כ צרוף "אדם" הוא מוגבל ע"פ שעורי הלכות התורה. ולכן תשובה שלמה, בבחינת "בכל מאדך", מהפכת "זדונות לזכיות"[צב], ו"במקום שבעלי תשובה עומדים (מדריגת 'מאד') צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד (שהם במדריגת 'אדם')"[צג]. וזהו שעל משיח נאמר "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[צד] – ה מדרגות של עילוי אחר עילוי כנגד ה מדרגות הנפש: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה[צה]. מדרגת "מאד" היא נגד היחידה שבנפש, המתגלה ע"י "תשובה שלמה" דוקא. וזהו שמשיח בא "לאתבא צדיקיא בתיובתא"[צו] (להחזיר צדיקים בתשובה), שיעלו ממדרגת "אדם" למדרגת "מאד".

והנה מ"מאדך" – המאד שלך – נמשך ה"מאד" (בלי גבול) האמתי, והיינו בחינת העגול הגדול של אור אין סוף ב"ה שלפני הצמצום כנ"ל, דלית אתר פנוי מיניה – "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך"[צז] – שע"י גילוי זה "זדונות נעשות לו כזכיות".

ו

בָּרוּךְ אַתָּה הוי' הָרוֹצֶה בִּתְשׁוּבָה

אמרו חז"ל: "שאלו לחכמה חוטא מה עונשו? א"ל 'חטאים תרדף רעה' (יסורים), שאלו לנבואה חוטא מה עונשו? א"ל 'הנפש החוטאת היא תמות', שאלו לתורה חוטא מה עונשו? א"ל יביא אשם ויתכפר לו, שאלו להקב"ה חוטא מה עונשו? א"ל יעשה תשובה ויתכפר לו, הה"ד 'טוב וישר הוי' על כן יורה חטאים בדרך'"[צח].

מכאן רואים אנו בברור שענין התשובה – כלומר הרצון לתשובה – שייך להקב"ה לבדו, ושהוא למעלה אפילו מדעת התורה (הנגלית לנו ולבנינו, אלא בסוד הנסתרות אשר לה' אלקינו, וד"ל).

בחכמה ודעת אלקית, שלמעלה משכל אנושי, יש שלש מדרגות: רוח הקדש של דוד ושלמה וכו' – "שאלו לחכמה וכו'"; נבואת שאר הנביאים (חוץ ממשה רבינו ע"ה) שנתנבאו ב"כה אמר הוי'" – "אספקלריא שאינה מאירה" – "שאלו לנבואה וכו'"; נבואת משה רבינו ע"ה שנתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'"[צט] – "אספקלריא המאירה" – "שאלו לתורה וכו'".

אמנם התשובה שרשה ברצון הפשוט של הקב"ה שלמעלה מטעם ודעת לגמרי – "שאלו להקב"ה וכו'". הקב"ה דוקא, בכבודו ובעצמו, מורה חטאים בדרך התשובה, כל אחד ואחד לפי דרכו הוא – וכמ"ש "חנוך לנער על פי דרכו וגו'"[ק] (כאן רמז למי שחטא ופגם בחטאות נעורים בפרט, שהקב"ה מורה לו דרך תשובה, ולפי "דרכו" דוקא. וכן הוא בפסוק הקודם לפסוק "טוב וישר הוי' וגו'", המובא במדרש הנ"ל – "חטאות נעורי ופשעי אל תזכור וגו'"[קא]).

כל זה מודגש בחותם ברכת התשובה: "ברוך אתה הוי' הרוצה בתשובה". "אתה הוי'" דוקא רוצה בתשובתנו אליך באמת, ולא בשום אמצעי אחר לתקון חטאינו, כגון היסורים או המות או אפילו הבאת אשם (והיינו לרמז שהתשובה האמיתית והשלמה שה' רוצה בה היא בלי כל "רגשי אשם" אלא בבחינת "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה". אך בהיות שרצונו יתברך הוא להיות לו דירה בתחתונים, וכמו שיתבאר, על כן באה תנועה הנ"ל לביטוי מלא בשלשת הקוים של תורה, עבודה וגמילות חסדים, והעיקר, גמילות חסדים בבחינת "בכל מאדך", וכנ"ל).

עוד יותר, יש לדייק מלשון "הרוצה בתשובה" שעיקר רצונו של הקב"ה בבריאת העולם בכלל, והאדם – תכלית כונת הבריאה – בפרט, הוא בתשובתנו אליו יתברך באמת, שעי"כ "זדונות נעשו כזכיות" כנ"ל. ולכן ברא הקב"ה את העולם הזה נפרד ורחוק כל כך מאורו הגדול שלא תתכן מציאות של צדיק מוחלט – "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[קב] (ובפרט לפי הפרוש הפנימי בזה[קג], שאין מעשה טוב ללא מציאות החטא – היינו הרגשת ה"יש" שבאה לעושה הטוב בסיום המעשה עכ"פ[קד]). ז.א. שעיקר הנחת־רוח למעלה כביכול – שהיא סיבת הבריאה – באה מעבודת התשובה, שבעבודה זו דוקא מגלה האדם את ה"מאד" שבנפשו, הבלי גבול שלמעלה מטעם ודעת, הנקרא יחידה שבנפש כנ"ל.

והנה "באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא"[קה] – בהתעוררות מלמטה מצד האדם העובד לקונו, באה, דוגמתה, התעוררות מלמעלה מצד הקב"ה כביכול. על כן ע"י עבודה זו מתגלה בעולם הזה הבלי־גבול האמיתי, שהוא אור־אין־סוף ב"ה ממש. וזוהי תכלית הכונה של בריאת העולם, ש"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[קו]. "דירה בתחתונים" היינו גילוי אור־אין־סוף ב"ה ממש בעולם הגשמי התחתון לעתיד לבא, והוא ע"י עבודתנו עתה ב"אתהפכא חשוכא לנהורא"[קז] – התהפכות חשך ה"זדון" לאור ה"זכות" ע"י התשובה השלמה מאהבה ש"זדונות נעשו לו כזכויות". וזהו "הרוצה בתשובה", שהתשובה היא עיקר רצונו יתברך בבריאת העולם.

ז

בתבת "בתשובה" – וכן למעלה בבקשת "והחזירנו בתשובה וגו'" – מרומז ב תשובה, כלומר ב מדרגות בתשובה, כמובא בחז"ל – "תשובה מיראה" ש"זדונות נעשות לו כשגגות"נב ו"תשובה מאהבה" ש"זדונות נעשות לו כזכיות"נב. בלשון פנימיות התורה: "תשובה תתאה" ו"תשובה עילאה". "תשובה" פרושה (בפנימיות) תשוב ה[קח]. בשם הוי' ב"ה יש שתי ההין: ה תתאה (אחרונה) ו־ה עילאה (ראשונה). ע"י החטא, ה־ה נפרדת מהאות (אותיות) שלפניה, וע"י התשובה אנו משיבים את ה־ה לאחדותה עם יתר אותיות השם הקדוש ב"ה. וזהו "תשובה" – תשוב ה: תשוב ה תתאה – "תשובה תתאה"; תשוב ה עילאה – "תשובה עילאה"[קט].

והנה בנפש האדם יש ג"כ כל הבחינות של ד' אותיות שם הוי' ב"ה, כמ"ש "נר הוי' נשמת אדם"[קי]:

י – חכמה – כח הראיה הרוחני (ע"ד "איזהו חכם הרואה את הנולד"[קיא]);

ה – בינה – כח השמיעה וההבחנה הרוחני (שמזה בא כח העצה, כמ"ש[קיב] "מים עמקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה", וע"ד "בן ארבעים לבינה בן חמשים לעצה"[קיג]);

ו – מדות הלב – חסד, גבורה וכו' (ויש בזה שתי חלוקות כלליות: מדות שבבחינת "מורגש" (רגש פנימי המתעורר ביחס לזולת) – חסד, גבורה, תפארת; מדות שבבחינת "מוטבע" (רגש טבעי המתבטא בשעת הבאת הרגש הפנימי הנולד מן השכל לידי מעשה בפועל) – נצח, הוד, יסוד);

ה – מלכות – דבור ("באשר דבר מלך שלטון"[קיד]. הדבור, בשרשו, כולל את כל שלשת לבושי הנפש הנ"ל – מחשבה דבור ומעשה).

תשובה תתאה היא להשיב ה תתאה ל־ו – להשיב את הדבור ללב, שלא ידבר ח"ו "אחד בפה ואחד בלב"[קטו]. תשובה זו היא מיראה, וכמאחז"ל "כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים"[קטז]. והיינו שכל מי שיש בו יראת שמים "פיו ולבו שוים"[קיז], וברית כרותה ש"דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב" (ופועלים פעולתם).

תשובה עילאה היא להשיב ה עילאה ל־י, והיינו להעלות את השמיעה מרחוק לראיה מקרוב. והיא העבודה דקריאת שמע – "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"[קיח]. "שמע" הוא לשון שמיעה (הבנה וקליטה פנימית), אך מרומז בו ר"ת "שאו מרום עיניכם – וראו מי ברא אלה"[קיט] – העלאת השמיעה להכלל בראיה ("הבן בחכמה"[קכ]) והמשכת הראיה להאיר בתוך השמיעה ("וחכם בבינה"פ). והוא ענין יחוד חכמה ובינה (אבא ואמא) – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[קכא]. בשעת מתן תורה זכו כל ישראל ליחוד זה בשלמות, כמ"ש "וכל העם רואים את הקולות"[קכב] – "רואים את הנשמע ('חכם בבינה') ושומעים את הנראה ('הבן בחכמה')"[קכג].

על ידי התאחדות שני חושים אלה (ראיה ושמיעה), בגשמיות וברוחניות, מתגלה עצמותו יתברך כנ"ל – "אנכי מי שאנכי" – שהוא "לפני הוי'" (כלומר שעל ידי היחוד הפנימי של שתי האותיות הראשונות שבשם – יה – מתגלה העצמות שלפני הוי', וכידוע שאין הברכה שורה אלא ב"אתר שלים"[קכד] – מקום יחוד שלם – דוקא). כמו בשעת מתן תורה כן הוא בעבודה של תשובה עילאה – "לפני הוי' תטהרו" (סוד "מתן תורה של בעלי תשובה" – לוחות שניות, בבחינת "כפלים לתושיה"[קכה] שניתנו בעצומו של יום הכפורים, שבו נאמר "לפני הוי' תטהרו").

תיבת "בתשובה", אם כן, מרמזת לב' המדרגות שבתשובה כנ"ל. אך עיקר בקשתנו בברכה זו הוא להגיע לתשובה עילאה דוקא, שהיא "תשובה שלמה" שבאה לאחר ועל ידי הדבקות בתורה ועבודת ה' בתפלה (שהם חכמה ובינה, י ו־ה עילאה שבשם הוי' ב"ה כנ"ל, שהרי התורה היא חכמתו יתברך – "אורייתא מחכמה נפקת"[קכו]; ועבודת התפלה עיקרה ההתבוננות באלקות המביאה להתפעלות האהבה ויראה בלב – בינה).

דבר זה מרומז במספר התבות שבמטבע הברכה: מ"השיבנו" עד "לפניך" יש י תבות (ובהן גופא החלוקה היא ל־ג, ג, ד; וי"ל שהוא כנגד חלוקת עשר הספירות: כח"ב, חג"ת, נהי"מ הכלולות יחד מצד החכמה, מקור "מחצב הספירות" – י שבשם), ובחותם יש ה תבות (י"ל כנגד ה מדרגות הנפש: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, הכלולות יחד מצד הבינה, מקור "מחצב הנשמות" – ה עילאה שבשם), לרמז על יחוד י ו־ה עילאה שבשם הוי' ב"ה, חכמה ובינה – תשובה עילאה (והנה שם הוי' ב"ה הוא התבה ה־יג בברכה – הוי' אחד, וד"ל).

[נמצא מהנ"ל שהציור של יה תבות הברכה המתבקש הוא ציור משולש מ־א עד ה: ג התבות "השיבנו אבינו לתורתך" יוצרות את שתי השורות העליונות של ציור המשולש; ג התבות "וקרבנו מלכנו לעבודתך" – השורה השלישית; ד התבות: "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך" – השורה הרביעית; ה התבות של החותם: "ברוך אתה הוי' הרוצה בתשובה" – השורה החמישית, שהיא "השורה התחתונה" של ציור המשולש. מבין הרמזים המאלפים שבולטים בציור זה הוא שהערך הממוצע של שש התבות היוצרות את המשולש המקיף, דהיינו שלש התבות שבאות בקדקדי המשולש הכולל (השיבנו ברוך בתשובה) בתוספת שלש התבות שבאות באמצע הקו המקיף (וקרבנו לעבודתך הוי') הוא "השיבנו", התבה הראשונה (הכוללת) של הברכה (שבאה בקדקד העליון של ציור המשולש), ודוק].

אך ב' המדרגות שבתשובה – שהן להשיב ב' ה־ההין שבשם הוי' ב"ה לשרשן – מרומזות בתחלת וסיום הברכה, שפותחת ב־ה – "השיבנו" – ומסתיימת ב־ה – "בתשובה". וזהו לרמז שע"י קדימת תשובה תתאה עולים מדרגה לדרגה עד שמגיעים, בעזה"י, לתשובה עילאה, "תשובה שלמה" מאהבה רבה – "בכל מאדך".

ח

ולסיום, ראוי לציין שמכל ברכות תפלת שמ"ע אין ברכה שאין בה שינויי נוסחאות חוץ מברכה זו, שבה דוקא כל הנוסחאות המקובלות כיום בקהילות השונות של עם ישראל שוות ממש באותיותיהן ובנקודותיהן (והיא הברכה הקצרה ביותר מבין יג הברכות האמצעיות של שמונה־עשרה, לרמז שהיא בסוד "תפלה קצרה" ש"פוגעת" במקום – "ויפגע במקום" – עצמותו ומהותו יתברך ממש, כמבואר בדא"ח). וזה – בהשגחה פרטית – לאות שעיקר אחדות עם ישראל כולו מתבטאת בתנועה הנפשית והבקשה מקרב איש ולב עמוק לתשובה, ולכן בתנועה ובקשה זו כל ה"שערים" (הנוסחאות השונות[קכז]) שווים.

ואכן, ע"י עבודת התשובה דוקא יקוים יעוד תפלתנו בימים הנוראים, ימי התשובה – "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם"[קכח], וכנ"ל שעיקר רצון הקב"ה ("רצונך") הוא "בתשובה".

תשובה – אין מוקדם ומאוחר בתורה

תשובה - אין מוקדם ומאוחר בתורה[קכט]

א

עבודת התשובה היא למעלה מן המקום והזמן.

"במקום שבעלי תשובה עומדים שם צדיקים גמורים אינם עומדים"[קל] – היינו שמקום בעלי תשובה הוא לא במקום הצדיקים כלל אלא למעלה מן המקום, הנתפס בצדק ומאזני משפט מעשה בראשית, לגמרי. והוא סוד "מקום הארון אינו מן המדה"[קלא], שאליו נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים (בתשובה שלמה בעדו ובעד כל עדת בני ישראל) ביום הקדוש – "אחת בשנה"[קלב] (כלומר אחדות שלמעלה משניות הזמן מצד עצמו; וכידוע שהשטן שולט ב־שסד ימי שנת החמה, משא"כ ביום ה־שסה – יום הכפורים[קלג]. והיינו בחינת "למעלה מן הזמן"). ארון הוא אותיות "מה נורא המקום הזה וגו'"[קלד], מקום "נורא" בעצם, שאינו במקום כלל.

וכן התשובה היא למעלה מן הזמן לגמרי, שהרי על ידי תשובה מאהבה "זדונות נעשו לו כזכיות"[קלה] ממש בהמתקת העבר (מלשון עבירה) על ידי גילוי אור העתיד ("עתיד" מלשון "מוכן"[קלו] ומזומן מלפני ששת ימי בראשית[קלז]) בו.

וזהו "ועתה" – לשון תשובה בכל מקום[קלח], שבה נפגשים העבר והעתיד בנקודת ה"למעלה מן הזמן" (ועתה הוא מספר ה"השראה"[קלט] שבין שסה לתריג, וד"ל), ובה "ואתה תצוה (בראשית[קמ] – בית אשר וראש בית – בחינת משה רבינו, כאשר עולה למדרגת אין ממש, בחינת "אין – מוקדם ומאוחר", "אני ראשון ואני אחרון וגו'"[קמא], וד"ל)...כתית למאור ('המאור שבה מחזירו למוטב'[קמב] ע"י העבודה ד'כתית' בבטוש קליפת הישות. 'כתית' מרמז לזמן עמידת בית שני – כת שנים – ובית ראשון – ית שנים – בבחינת 'אין מוקדם ומאוחר'[קמג], ודוק) להעלות נר תמיד"[קמד].

עבודת הצדיקים היא בבחינת הסדר וההדרגה דמוקדם ומאוחר שבתורה, אך עבודת הבעלי־תשובה היא בבחינת "אין מוקדם ומאוחר בתורה". על כן, ראוי להתבונן בכל מקום שבו מובא כלל זה ד"אין מוקדם ומאוחר" ולקשרו לעבודת התשובה:

ב

"אמר רב פפא לא אמרן ('אין מוקדם ומאוחר בתורה') אלא בתרי עניני[קמה] אבל בחד עניינא[קמו] מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר וכו'"[קמז] [והוא ע"ד "אין סדר למשנה"[קמח], אבל "בחדא מסכתא לא אמרינן אין סדר למשנה"כ. ויש להעיר שבכ"ד גרסינן "אין סדר מוקדם ומאוחר בתורה"[קמט]].

נמצא שעבודת הצדיקים (שבה "מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר") היא בבחינת "חד עניינא", והיינו בענין "יחודא עילאה" בלבד. מה שאין כן עבודת הבעלי־תשובה (שבה "אין מוקדם ומאוחר בתורה") היא בבחינת "תרי עניני"[קנ], היינו בענין "יחודא עילאה"[קנא] וכן בענין "יחודא תתאה"כג (או בסגנון אחר: "רוממות אל" ו"שפלות האדם"; ובסגנון אחר: "אהבת התורה" ו"אהבת ישראל" – "בראשית – בשביל התורה ובשביל ישראל"[קנב], וד"ל).

והנה עשרת הדברות מתחילים ב־א ד"אנכי וגו'"[קנג], אך מעשה בראשית (וכן כללות כל התורה כולה) מתחיל ב־ב ד"בראשית וגו'". והנה על אף שה־א ד"אנכי" היא ודאי למעלה מה־ב ד"בראשית" מצד שה־א היא "חד ענינא" וה־ב היא "תרי עניני", אף על פי כן ה־ב של "בראשית" היא ב רבתי (בסוד הדלוג הראשון מעצמותו יתברך ממש לאור־אין־סוף ב"ה[קנד]), משא"כ ה־א של "אנכי"[קנה]. והענין הוא שכדי ליחד "תרי עניני" ד"יחודא עילאה" ו"יחודא תתאה" יחד, דרוש כח העצמות ממש שלמעלה משניהם – עבודת התשובה, וד"ל (והנה בתחלת ספר דברי הימים – סדר והדרגה שבבחינת "ימים ידברו וגו'"[קנו] – כתיב "אדם וגו'"[קנז] ב־א רבתי. אך א רבתי זו היא שרש החטא דאדה"ר, כמבואר בדא"ח, ותקונו הוא על ידי ב רבתי ד"בראשית". וכן "לעיני כל ישראל"[קנח] קאי על שבירת הלוחות הראשונות[קנט], ו"נעוץ סופן תחלתן"[קס] ב־ב רבתי ד"בראשית", וד"ל).

ג

"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"[קסא] – "...וא"ת להורות בא שאלו (שמים וארץ) תחלה נבראו...א"כ תמה על עצמך, שהרי המים קדמו...ועוד שהשמים מאש ומים נבראו, ע"כ לא לימד המקרא בסדר המוקדמים והמאוחרים כלום"[קסב].

נמצא שכללות הפסוק הראשון שבתורה – "בראשית וגו'" – הוא בבחינת "אין מוקדם ומאוחר בתורה" – סוד עבודת התשובה – "ברא" קרי "ברוא" – שמה שנראה שנברא ונעשה, טרם נברא באמת עד לאמרו יתברך "יהי אור"[קסג]. והיינו שאין מציאות אמיתית למדת האש – כעס דלעו"ז – ולמדת המים – תאוה דלעו"ז – אלא תקונם – שמים דקדושה העומדים לעד (וכן בנוגע לארץ, מלשון רצון, ולשאר מעשה בראשית).

ד

"'ויברך...ויקדש' – ברכו במן, שכל ימי השבוע ירד להם עמר לגלגלת ובששי לחם משנה, וקדשו במן, שלא ירד כלל בשבת, והמקרא כתוב על העתיד"[קסד].

שבת בראשית היא סוד שבת תשובה (תשובת אדם הראשון לאחר חטאו כנודע), כמבואר במ"א [באדה"ר נאמר "אחור וקדם צרתני וגו'"[קסה] – "אחור למעשה בראשית (בגופו) וקדם למעשה בראשית (בנשמתו)". התורה הקדימה יצירת גופו לנפיחת נשמתו בו. על כן בא לידי חטא וממילא גם לעבודת התשובה, שלמעלה מעבודת הצדיקים כנ"ל, וד"ל. שלמות תשובתו של אדם הראשון ועוצם גילוי מעלתה באו לידי בטוי רק בגלגוליו אחריו, בסוד אבותינו הקדושים (ראשי כל המאמינים. אמונה מלשון חזוק ותקון) ובעיקר בסוד אדם ר"ת אדם דוד משיח, וד"ל].

כח התשובה (המשכה מה"עתיד") הוא סוד המן (ש"לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן"[קסו]) – "מן הוא"[קסז] אותיות "אמונה", והיינו בסוד "וקדשו במן שלא ירד כלל בשבת" – בחינת "רישא דלא אתידע" (משא"כ "עמר לגלגלת" הוא סוד "רישא דאריך" – רצון – ו"לחם משנה" סוד "רישא דאין" – תענוג[קסח], וד"ל).

ה

"'כוש ואשור' – עדיין לא היו וכתב המקרא על שום העתיד"[קסט].

"כוש" דקדושה היינו בסוד "כתר עליון וכו' אוכם איהו קדם עילת העילות"[קע] ("כוש" עולה "דרך אמונה"). "אשור" דקדושה היינו מלשון אושר – "מאשר שמנה לחמו וגו'"[קעא] – בחינת תענוג עליון. והם רדל"א ורישא דאין כנ"ל, כללות פרצוף עתיק יומין, מקור כח התשובה על חטא ועון, וד"ל.

ו

"'והאדם ידע' – כבר קודם הענין של מעלה קודם שחטא ונטרד מגן עדן וכו'"[קעב].

תכלית החטא – עבודת התשובה – היא להוסיף במצות "פרו ורבו"[קעג] ביתר שאת ויתר עז, ע"ד "אם היה רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים וכו'"[קעד]. וזהו שעיקר החטא שייך לקין, שבו נאמר "ותלד"[קעה] סתם. אך עיקר התשובה שייך להבל, שבו נאמר "ותסף ללדת"[קעו]. והיינו בסוד "הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי"[קעז] (לרמז שתקון העון והחטא הוא ע"י "פרו ורבו", וד"ל).

ז

"'שדה העמלקי' – עדיין לא נולד עמלק ונקרא על שם העתיד"[קעח].

מלחמת המלכים בימי אברהם אבינו ע"ה היא ע"ד המלחמות של ימות המשיח, כמבואר במפרשים. עיקר המלחמה (של הקדושה נגד הקליפה) היא "מלחמה לה' בעמלק מדר דר"[קעט]. מלחמה זו היא מעיקרי עבודת התשובה – "תמחה"[קפ] ע"ד "ומלתם את ערלת לבבכם"[קפא], ו"אמחה"[קפב] ע"ד "ומל הוי' אלקיך את לבבך וגו'"[קפג] – מילה ופריעה, כמבואר בדא"ח.

ח

"'ויאמר אדני אם נא וגו'' – לגדול שבהם אמר...ד"א קודש הוא והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים. ואף על פי שכתוב אחר וירץ לקראתם, האמירה קודם לכן היתה ודרך המקראות לדבר כן כמו שפירשתי אצל לא ידון רוחי באדם שנכתב אחר ויולד נח וא"א לומר כן אלא הגזרה היתה מקודם עוד כ' שנה"[קפד].

נמצא שלמ"ד "אדני" קדש "אין מוקדם ומאוחר". והיינו עבודת התשובה לראות בחול – מקום וזמן – את הקדש שלמעלה מן המקום והזמן (סוד שלוב הוי' באדני[קפה], כמבואר בתניא – "יחודא תתאה"[קפו] – תחלת עבודת התשובה כנ"ל, וד"ל). וכן בדור המבול "אין מוקדם ומאוחר", כדי לפתוח בתשובה, כמבואר שם.

ענין הריצה (ה"מאוחר") קודם לאמירה (ה"מוקדם") הוא בסוד "ארץ קדמה"[קפז] – "סוף מעשה במחשבה תחלה"[קפח], כמבואר בדא"ח, וד"ל.

ט

"'ויגוע יצחק' – אין מוקדם ומאוחר בתורה, מכירתו של יוסף קדמה למיתתו של יצחק י"ב שנה וכו'"[קפט].

יצחק אבינו ידע ש"עוד יוסף חי"[קצ], כדברי רז"ל על הפסוק "ויבך אתו אביו"[קצא]. יצחק – כח הצמצום – העלים את הדבר מיעקב בנו, ועי"כ נחשב כ"מת" לענין מכירת יוסף. כחו של יוסף לעמוד בנסיון המכירה והמאסר הוא מ"הסתלקות" זו של יצחק (בנסיון עם אשת פוטיפר הצילו דיוקנו של אביו – בגלוי. אך בהעלם, כחו של יצחק, מקור עבודת התשובה – תשוב ה עילאה[קצב] – עמד לו, וד"ל).

ולהבדיל, מיתת תרח כתובה לפני "לך לך" דאברהם בנו[קצג], בסוד "מי יתן טהור מטמא"[קצד] – "אברהם מתרח". על ידי בחינת "טמא מת" של תרח נתקיים באברהם "לך לך"[קצה] ב"כפלים לתושיה"[קצו]. וכן תרח חזר בתשובה בסוף ימיו, לקיים "שיבה טובה"[קצז] באברהם בנו (תרח דקדושה הוא סוד "הוי' מלך, הוי' מלך, הוי' ימלך לעלם ועד", "למעלה מן הזמן" בזמן, וד"ל).

י

"'וישב ארצה מצרים ויקח משה את מטה' – אין מוקדם ומאוחר מדוקדקים במקרא"[קצח].

על ידי שהבעל־תשובה שב לארץ מצרים, להוציא משם את הנצוצות הקדושים השייכים לחלקו בעולם (ואין תשובתו בבחינת "רצוא" לצאת בעצמו ממיצרי גבולו בלבד) לוקח הוא את משה ("אין, לגבי משה – שבו – מילתא זוטרתא היא"[קצט]) – "מה שהיה הוא שיהיה"[ר] (תקון העבר על ידי המשכה מהעתיד – ואזי נעשה "הוא" בהויה אמיתית ונצחית, וד"ל) – עם "מטה האלקים בידו"[רא] – הכח לחולל אותות ומופתים שלמעלה מדרך הטבע.

יא

"תני רבי ישמעאל 'אמר אויב ארדף אשיג' זה היה ראוי להיות תחלת השירה ולמה נכתב כאן אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה"[רב].

מעבודת התשובה להקדים את ההודיה (שהרי, בינה – תשובה – עד הוד אתפשטת, ותחלת עבודת היום הוא "מודה אני וגו'") והשירה לה' יתברך לידיעת (ברוה"ק, כדברי רז"ל) מחשבת האויב – הוא השטן הוא היצר הרע וכו'. והיינו קדימת האמונה בעצם הטוב לידיעת מציאות הרע. ואזי מתהפך עיקר מציאות הרע ונכלל אף הוא בשירה לה'[רג], וד"ל.

יב

"'ועתה' – אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך שכל התחלות קשות"[רד].

"ועתה" – לשון תשובה[רה] – הוא ענין "אין מוקדם ומאוחר בתורה" כנ"ל. והוא סוד "כל התחלות קשות" – התחלה בבחינת רדל"א – אמונה פשוטה – "מן הוא"[רו] כנ"ל. "יערב לכם מכאן ואילך" – היינו רישא דאין – תענוג אלקי – שנמשך מרדל"א דוקא – עבודת התשובה, וד"ל.

יג

"'והיו נכנים' – מובדלים מאשה. ליום השלישי – שהוא ששה בחדש ובחמישי בנה משה את המזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה כל הענין האמור בפרשת ואלה המשפטים, ואין מוקדם ומאוחר בתורה"[רז].

ההכנה לקבל את התורה בקדושה ובטהרה היא מדרכי עבודת התשובה שקדמה לתורה (וכן, לפעמים, "דרך ארץ ('יצחק מצחק את רבקה אשתו'[רח]) קדמה לתורה"[רט] דוקא. אך היינו ה"רצוא ('והיו נכנים') ושוב ('דרך ארץ')" שבתשובה, על דרך משה־משיח, וד"ל). בנית המזבח ושתים עשרה מצבה היא מדרכי עבודת הצדיקים, וד"ל.

נמצא שכל הספור של מעמד הר סיני ומתן תורה לישראל הוא בבחינת "אין מוקדם ומאוחר בתורה" – מתן תורה שבבחינת עבודת התשובה השלמה, וד"ל.

וכן "בהיות הבקר – מלמד שהקדים (הקב"ה) על ידם מה שאין דרך בשר ודם לעשות כן שיהא רב ממתין לתלמיד"[רי]. המתנת הרב ("כתר" מלשון "המתנה" – "כתר לי זעיר ואחוך"[ריא] – ברדל"א, כנודע) היא סוד המשכת שרש ההמתנה (רדל"א – תשובה כנ"ל) בנשמת התלמיד (על מנת להחדיר בו את שרש ומקור עבודת התשובה שבבחינת "כתר לי וגו'", כמבואר בדא"ח). וכן "לך רד – והעד בהם שנית, שמזרזין את האדם קודם מעשה וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה"[ריב]. והוא ע"ד "לך רד כי שחת עמך"[ריג] במעשה העגל. אך כאן נאמר "לך רד ועלית אתה וגו'"[ריד] – ירידה צורך עליה (בהדיא), עד לבחינת "אתה" – עצמות ממש, כמבואר בדא"ח, והוא על ידי זרוז "מוקדם" וזרוז "מאוחר" (מה שאין כן בשעת מעשה העגל לא היה שם משה כדי לזרזם. ובכל זאת "לך רד" – "לך רד" לגזרה שוה, שגם בחטא העגל ירידת משה היא שרש התקון, ולצורך העליה של עבודת התשובה, שלגביה "אין מוקדם ומאוחר בתורה" – אין מוקדם מדי ואין מאוחר מדי, וד"ל).

יד

"'ויתן אל משה וגו'' – אין מוקדם ומאוחר בתורה, מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן"[רטו].

"'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'[רטז]. אימתי נאמרה למשה הפרשה הזו של משכן, ביום הכפורים עצמו, אף על פי שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל. אמר רבי יהודה ברבי שלום אין מוקדם ומאוחר בתורה, שנאמר 'נעו מעגלתיה לא תדע'[ריז], מטולטלות הן שביליה של תורה ופרשיותיה. הוי ביום הכפורים נאמר למשה 'ועשו לי מקדש'. מנין...ואתה מוצא שביום הכפורים נתכפר להם, ובו ביום אמר לו הקב"ה 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם על מעשה העגל"[ריח].

הקדמת פרשת מלאכת המשכן לחטא העגל היא בבחינת "מקדים רפואה למכה"[ריט] – הקדמת יום הכפורים לי"ז בתמוז (וט' באב). "נעו מעגלתיה" – תקון חטא העגל – הוא מבחינת "לא תדע" – רדל"א, תשובה כנ"ל [במספר קטן: "נעו מעגלתיה" (במ"ה עולה לאה פעמים חוה) עולה אדם, ו"לא תדע" (במ"ה עולה שרה) עולה חוה[רכ], כאשר יחודם הוא שלמות תקון הדין – ח ברבוע, וד"ל].

וכן מצינו "אין מוקדם ומאוחר" בסוד "המתקת" המשכן עצמו: "'ויהי ביום כלות משה וגו''[רכא]. תאנא ר' יוסי ביום שנכנסה כלה לחופה. במאי אוקימנא ביום כלות משה. אלא מלמד דעל ידיו דמשה נכנסה. אמר ר' יהודה וכי עד השתא אתעכבת דלא עיילת לדוכתא והכתיב 'ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וגו''[רכב]. א"ר יצחק אין מוקדם ומאוחר בתורה"[רכג].

נמצא ש"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" הוא בסוד "עמק ראשית"[רכד] – "אתה הוא עד שלא נברא העולם (מעשה העגל ותקונו על ידי מלאכת המשכן בפועל)"[רכה], ו"ויהי ביום כלות משה" הוא בסוד "עמק אחרית"צו – "משה זכה לבינה"[רכו] – "ואתה הוא לעולם הבא"צז – כניסת הכלה לחופה על ידי משה־משיח דוקא.

וכן: "'קח את אהרן' – פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן שאין מוקדם ומאוחר בתורה"[רכז] – "אתה הוא בעולם הזה"צז קודם לתחלת הגילוי של "ואתה הוא לעולם הבא" על ידי אהרן ובניו, וד"ל.

טו

"'בחדש הראשון' – פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר, למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה, ולמה לא פתח בזו מפני שהיא גנותן של ישראל שכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זו בלבד"[רכח] [והוא עיקר המקור של הכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" בתלמוד בבלי[רכט]. מה שאין כן בתלמוד ירושלמי[רל] הוא מובא לענין קדימת "ואל הארון תתן את העדת"[רלא] לתחלת המקרא "ונתת את הכפורת על הארן מלמעלה"[רלב]. והוא לפי הכלל שתלמוד ירושלמי הוא בחינת מוחין דאבא – סוד ארון העדת והכפרת שעליו מלמעלה. מה שאין כן תלמוד בבלי הוא בחינת מוחין דאמא – פסח שני, כמבואר בדא"ח. וכן כללות ארץ ישראל היא בסוד "מקום הארון אינו מן המדה" כמובא לעיל. משא"כ כללות חו"ל היא בסוד ההליכה במדבר העמים מ' שנה, וד"ל].

מבואר בדא"ח שענין פסח שני הוא ענין המוסר־השכל ש"אין אבוד"[רלג] – "אין שום יאוש בעולם כלל"[רלד]. והוא שרש עבודת התשובה, כמובן (והיינו האמונה ביכולת התקון תמיד – "אין דבר עומד בפני התשובה" – כשם שמאמינים במציאות הפגם. באמת לאמיתו, האמונה במציאות הפגם היא שרש כל "אמונה טפלה", כאשר האמונה האיתנה ביכולת התקון תמיד, היא שרש כל אמונה טהורה בישראל, וד"ל). אך מפני שהיא גנותן של ישראל כתובה היא "מאוחר", לאחר פרשת הפקודים, המראה את חביבותם של ישראל לפני המקום למנותם תמיד.

והוא סוד "כל מקום ששנו חכמים דרך מנין אין מוקדם ומאוחר חוץ מז' מינין"[רלה] (לענין בדיקת הכתם לדעת אם דם הוא או צבע הוא, שאם עבר ע"י ז' מינין אלו, כסדרן דוקא, בידוע שדם הוא, ואם לאו בידוע שצבע הוא. והיינו שהסדר קובע את המציאות לטומאה כו', ואילו "אין מוקדם ומאוחר" הוא בסוד "לאהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא"[רלו], וד"ל).

והוא כמבואר במ"א ששרש המנין הוא באמונה – א מונה[רלז], ומשם "והוי' פקד את שרה וגו'"[רלח] – סוד שם אלד שברדל"א, וד"ל. משם דוקא בא הכח של "אל־יאוש" – פסח שני (תקון מוחין דאמא – "שמחה" דחדש אייר, כמבואר במ"א) – משעת הטומאה ודרך רחוקה שביום פסח ראשון (שקדם במציאות למצות הפקודים, אך לא במהות כנ"ל, וד"ל) גופא.

טז

"כמה מעולה מעלת התשובה. אמש היה זה מובדל מהוי' אלקי ישראל...צועק ואינו נענה...והיום הוא מודבק בשכינה...צועק ונענה מיד, שנאמר 'והיה טרם יקראו ואני אענה'[רלט]. ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה...ולא עוד אלא שמתאוים להם..."[רמ].

"טרם יקראו ואני אענה" – הוא בחינת "אין מוקדם ומאוחר בתורה" ("צועק ונענה מיד" היינו בסוד "ועתה" – לשון תשובה).

"מודבק בשכינה, שנאמר 'ואתם הדבקים וגו'[רמא]", היינו כנגד פרצוף הכתר (בחינת דבקות כנודע[רמב]) של הבעל־תשובה. "צועק ונענה מיד" היינו בחינת פרצוף אבא (נקודת "למעלה מן הזמן", כנודע). "ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה" היינו בחינת "אם הבנים שמחה"[רמג] – פרצוף אמא ("שמחה"). "ולא עוד אלא שמתאוים להם" היינו בחינת "תאות צדיקים (דעת ויסוד דפרצוף ז"א – תאות הצדיק לעבודת הבעל תשובה) יתן"[רמד] – פרצוף ז"א. בהלכה הבאה מסיים הרמב"ם: "בעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענוים ביותר...", והיינו בחינת פרצוף המלכות ("שפלות") – נוקבא דז"א, וד"ל.

והיינו כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה וקוש"י כנודע עד"ז:

קוצו של ימודבק בשכינה

יצועק ונענה מיד

הועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה

וולא עוד אלא שמתאוים להם

הבעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענוים ביותר

חינוך והדרכה