עשר מצות יסודי התורה[רל] כנגד עשר ספירות

א - לידע שיש שם אלוה - כתר

"אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"[רלא]. "אנכי מי שאנכי"[רלב], בחינת נושא הפכים – נמנע הנמנעות ה"חבוי" ברישא דלא אתידע דכתר עליון – אמונה פשוטה. אך על ידי התקשרות הדעת למקור האמונה שבעצם הנפש האלקית שבישראל, זוכים "לידע שיש שם מצוי ראשון וכו'" – "אין עוד מלבדו"[רלג]. הכח לדעת את הבלתי נודע, הוא סוד יציאת מצרים – "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים"[רלד]. בחינה זו מתגלה, בדרך פרט, במצות היחוד שבבינה, כמבואר בתניא פרק מז, עיי"ש, וכמו שיתבאר.

ב - שלא יעלה במחשבה שיש שם אלוה אחר זולתי ה' - חכמה

"מחשבה ויובלא תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[רלה] – חשב־מה בכח־מה – חכמה[רלו], כנודע ("חכמה מוחא, איהי מחשבה מלגו"[רלז]). מקור מצוות לא תעשה, כח השלילה שבנפש ("'שמי' עם יה – שסה"; יה הוא שם החכמה בפרט כנודע) הוא בגבורה דעתיק המתלבשת בחכמה סתימאה דאריך ומשם מאיר בחכמה הגלויה, כמבואר בדא"ח. פנימיות החכמה היא כח הבטול שבנפש האלקית – בטול כל הרצונות לרצונו יתברך[רלח]. הרצון הוא בחינת אלוה, ואלוה אחר היינו רצון אחר וזר. וזהו "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"[רלט], בסוד "חכמת אדם (מה – בטול) תאיר פניו"[רמ], שבכל פנימיותו הוא "שבע רצון ומלא ברכת הוי'"[רמא], וד"ל.

ג – ליחדו  - בינה

"שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"[רמב]. "שמע" הוא לשון הבנה[רמג] – התבוננות המביאה לידי קליטת האור־כי־טוב במח התבונה (תפיסה – בינה; קליטה – תבונה, כמבואר בדא"ח[רמד]). עבודת ההתבוננות היא בדרך עיון פרטי בהרחבת הבאור וההסברה[רמה] – "כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה, לפום מה דמשער בלביה"[רמו] ("בינה לבא, ובה הלב מבין"[רמז]). היחוד הוא פנימיות הדעת[רמח] – "אם אין דעת אין בינה ואם אין בינה אין דעת"[רמט]. המצוה הראשונה, מצות האמונה־דעת, היא לדעתו יתברך "בדרך כלל", אך מצות היחוד היא לדעתו "בדרך פרט" – אחד בז' רקיעין וארץ (ח) ו־ד רוחות העולם – כמבואר בזהר ובדא"ח[רנ]. הכלל צריך לפרט (כשם שהפרט צריך לכלל[רנא]), וע"כ עיקר גילוי עתיקא הוא באמא – בינה[רנב], סוד העולם הבא ולעתיד לבא – "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[רנג], וד"ל.

ד – לאהבו - חסד

"ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[רנד]. האהבה היא פנימיות ספירת החסד, כנודע[רנה]. באהבה – ראשית גילוי אור המדות שבלב (ו"יומא דאזיל עם כולהו יומין"[רנו]) – מתלבש ונמשך אור הג"ר הנ"ל: "בכל לבבך" – התלבשות והמשכת אור מצות היחוד, "בינה לבא" כנ"ל (וזהו "בשני יצריך"[רנז], ודרך פרט כנ"ל); "ובכל נפשך" – התלבשות והמשכת הבטול שבחכמה כנ"ל ("אפילו הוא נוטל את נפשך"כח, בחינת הרצון שמאיר במח החכמה – "נפש" לשון "רצון"[רנח], כנודע); "ובכל מאדך" – השראת האמונה והדעת שבבחינת "מאד" – למעלה מטעם ודעת מצד העצם שבו, שממנו שרש כח המסירות־נפש בישראל.

ה - ליראה ממנו - גבורה

"את הוי' אלקיך תירא ואתו תעבד ובשמו תשבע"[רנט]. היראה היא פנימיות ספירת הגבורה, כנודע[רס]. גם בה ועל ידה נמשכו הבחינות שלמעלה ממנה: "ואתו תעבד", בסוד "ועבד הלוי הוא"[רסא] – עבודת ההתבוננות במח הבינה כנ"ל; "ובשמו תשבע" – "שמו" בגימטריא רצון כנודע, סוד "שבע רצון"יג כנ"ל, ע"י הבטול שבמח החכמה (ששרשו בגבורה דעתיק כנ"ל, וד"ל). נמצא שעיקר מעלת האהבה על היראה (שמצותה נלמדת מפסוק זה, הבא בהמשך לפרשת "ואהבת"), היא השראת בחינת "ובכל מאדך", מכתר עליון כנ"ל [אך בפסוק המקביל ל"את הוי' אלקיך תירא וגו'" הנ"ל, ב"פרשת היראה": "את ה' אלקיך תירא אתו תעבד ובו תדבק ובשמו תשבע"[רסב], נאמר גם "ובו תדבק" (ע"ד "ודבק באשתו"[רסג], שהוא ענין "והאדם ידע וגו'"[רסד] בבחינת "אהבה בתענוגים", וד"ל) כנגד הדבקות של דעת האמונה שבכתר. והוא סוד שרש האהבה המאירה ביראה, וד"ל].

ו - לקדש שמו - תפארת

"ונקדשתי בתוך בני ישראל"[רסה] – "ישראל אשר בך אתפאר"[רסו]. "ונקדשתי" בלשון נפעל, בדרך ממילא ומאליו (בהתפעלות עצמית ממש, שאזי דוקא מתפאר בנו אבינו מלכנו), כמבואר בדא"ח[רסז]. והיינו תקון התפארת, בסוד "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת וגו'"[רסח] שאמר יעקב אבינו ע"ה, שמדתו היא מדת התפארת, כנודע. "מה שמו ומה שם בנו"[רסט] – מבטול ("מה") דחכמה לענוה ("ומה") שבמדת התפארת. ישראל הוא הנקודה האמצעית של תפארת[רע]. וזהו "בתוך בני ישראל", גילוי בחינת ה"תוך" שבבני ישראל, מדת הרחמים שבלב כל ישראל[רעא]. היא המקבלת מאבינו אב הרחמן שבחכמה כנ"ל, אך עולה, בסוד הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, עד לפנימיות הכתר, אמונה פשוטה, מקור המסירות־ נפש בפועל ממש כנ"ל.

ז - שלא לחלל שמו - נצח

היחס שבין תפארת לנצח, הוא כיחס שבין כתר לחכמה כנ"ל (שהרי התפארת והנצח הן מקור הכתר והחכמה שבפרצוף הבא אחריו, ע"ד כתר וחכמה דנוקבא המקבלים מתפארת ונצח דז"א, וד"ל) – עשה ולא תעשה בענין אחד. בכאן, הלאו – "ולא תחללו את שם קדשי"לו – כתיב לפני העשה – "ונקדשתי בתוך בני ישראל". והיינו כדי שהעשה יתקיים בדרך ממילא ומאליו כנ"ל, בסוד "לא כן עבדי משה וגו'"[רעב] – משה בספירת הנצח, כנודע, וד"ל. "תחללו" הוא מלשון חלל ריקן. "ולא תחללו", היינו שאין הצמצום כפשוטו ח"ו, אלא עצמותו יתברך וכן אורו האין־סוף נמצא בהעלם בכל מקום ומקום. במדת הנצח, שפנימיותה בטחון[רעג], בבחינת "הוא הנתן לך כח לעשות חיל"[רעד], אנו נדבקים בהעלם זה וממשיכים אותו מן ההעלם אל הגילוי.

ח - שלא לאבד דברים שנקרא שמו עליהם - הוד

"כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקב"ה לוקה מן התורה. שהרי הוא אומר בעבודת כוכבים 'ואבדתם את שמם מן המקום ההוא[רעה], לא תעשון כן להוי' אלהיכם'"[רעו]. "הודי נהפך עלי למשחית"[רעז]. המודה על האמת בתמימות (פנימיות מדת ההוד[רעח]), כלומר בשלמות המחויבות ("הסכם חזק בלב", בלשון החסידות) המביאה לידי פועל ממש, לאמתת שמו יתברך, מתחייב ממילא לאבד את כל שם וזכר לעבודת כוכבים, הכחשת האמת. "לא תעשון כן להוי' אלהיכם". חלול השם שבנצח ואבוד השם בפועל שבהוד הן "תרין פלגי גופא"[רעט], כמובן, בסוד הכיור וכנו (תקון בחינת ה"כן"), כנודע. "איהו בנצח ואיהי בהוד"[רפ], הוא בסוד "שומר הברית והחסד"[רפא] (בסוד "שומר הוי' את כל אהביו"[רפב], בנצח, בכוונת אשרי, כנודע), שלא להוציא ז"ל ר"ל, והיא בסוד "בור סוד שאינו מאבד טפה"[רפג] (בחינת "צדיק (ביסוד) תמים (בהוד)"[רפד] כנודע), וד"ל.

ט - לשמוע מן הנביא המדבר בשמו - יסוד

הנביא המדבר בשמו יתברך, הוא בסוד "וצדיק יסוד עולם"[רפה]. המצוה לשמוע מן הנביא, היא מצות ההתקשרות לצדיק האמת שבכל דור ודור – "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[רפו]. "נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך הוי' אלהיך אליו תשמעון"[רפז]. מצות השמיעה מן הנביא ומצות היחוד – "שמע ישראל וגו'"יד – קשורות יחד, בסוד "שאול מרחבות הנהר"[רפח] – "ככל אשר שאלת וגו'"[רפט] (המשך הפסוק ד"אליו תשמעון" הנ"ל). "העמק שאלה"[רצ], מבחינת "נהרא מכיפיה מיברך"[רצא], היינו בקשת האות והמופת מהנביא וצדיק־אמת לענין יחודו האמיתי יתברך – עיקר גילוי האלקות – שם הוי' ב"ה – שע"י צדיקי הדור, כמבואר בשער היחוד האמונה פרק ה. והיינו בירור האמת, פנימיות ספירת היסוד[רצב], כנודע.

והנה, הנביא־אמת "מדבר בשמו" יתברך. והיינו שממשיך אור ושפע מיסוד למלכות, ובכך מנהיג ("מדבר" מלשון "מנהיג" כנודע) את המלכות – כנסת ישראל – לגאולה האמיתית והשלמה, וד"ל.

י - שלא לנסותו - מלכות

היא מדת השפלות, פנימיות ספירת המלכות שבקדושה[רצג]. "ואסור לנסותו יותר מדאי ולא נהיה הולכים ומנסים לעולם, שנאמר 'לא תנסו את ה' אלהיכם כאשר נסיתם במסה'[רצד], שאמרו 'היש ה' בקרבנו אם אין'[רצה]סו. אלא מאחר שנודע שזה נביא יאמינו וידעו כי ה' בקרבם, ולא יהרהרו ולא יחשבו אחריו, כענין שנאמר 'וידעו כי נביא היה בקרבם'[רצו]"[רצז]. שאלת "היש ה' בקרבנו אם אין" באה מעצם הישות שבנפש הבהמית. מצוה זו היא להשפילה עד עפר על ידי קבלת עֹל מלכות שמים כדבעי. ספקנות יתירה, וביחוד בנוגע לנביא וצדיק־אמת שבדור, היא פגיעת קליפת עמלק (עמלק בגימטריא ספק כנודע) בכנסת ישראל – מלכות שמים. "וידעו כי ה' בקרבם" – היינו הרמת קרן ישראל, תקון הדעת שבכנסת ישראל (סוד "כלת משה", פנימיות שכינת עזנו, וד"ל). על ידי קיום מצוה זו מאיר הנצוץ של משה רבינו, וכן נצוצו של משיח צדקנו, שבכל אחד ואחד מישראל. תקונו של דוד – מלכא משיחא (שבכאו"א מישראל) – שאמר "בחנני ונסני"[רצח], הוא בקשת "אל תביאני לידי נסיון"[רצט] בשפלות של אמת, ומה ש"מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת"[ש] (כפרושו בדא"ח שעל ידי הנסיון בא לדעת) ינתן בחסד וברחמים – "אתה חונן לאדם דעת"[שא], כאשר "אשת חן תתמך כבוד"[שב], סוד "שפל רוח יתמך כבוד"[שג], וד"ל[שד].

עשר מצות יסודי התורה

בין המצרים

בין המצרים

אַתָּה סֵתֶר לִי מִצַּר תִּצְּרֵנִי רָנֵּי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָּה[שה]

א

בפרוש הפסוק "ואתה מחיה את כולם"[שו] כותב אדמו"ר הזקן[שז]: "ואתה הן בחי' האותיות מאל"ף ועד תי"ו והה"א היא ה' מוצאות הפה מקור האותיות"[שח].

ימי בין המצרים הם כב[שט], כנגד כב האותיות מ־א עד ת[שי] (ובסוד הוידוי המיוסד על כב האותיות, "אשמנו בגדנו...", כדי לתקן את הפגם שנעשה בהן מפני חטאינו כנודע[שיא]). והם ימי דין, בהיות האותיות, סוד הכלים[שיב], חסרות גילוי אור אלקי.

שרש ה מוצאות הפה, מצד פנימיותם, היינו היכולת להביע אֹמר[שיג], ובכך להמתיק את ה הגבורות (מקור האותיות מצד מציאותן החיצונית) ב־ה חסדים הממשיכים אור אלקי כי טוב להתגלות בכלים[שיד] (לאחר שמתקן ומרבה את הכלים עצמם, כמבואר בדא"ח[שטו] בענין "מכלכל חיים בחסד"[שטז], ודוק).

פעולה זו של אות ה־ה של אתה מתגלה ביותר ביום ה מנחם־אב – יום הסתלקות האר"י החי, יום שבו מתגלה "פעולת צדיק לחיים"[שיז]. בסוד ההקבלה של כב ימי בין המצרים ל־כב אותיות התורה, הרי ה מנחם־אב מכוון כנגד אות ה־צ (פעולת צדיק כנ"ל), שהיא האות ה־חי בסדר הא־ב (בסוד האר"י החי[שיח] כנ"ל), בחינת הצדיק חי עלמין[שיט]. ועוד, הנה באתב"ש מתחלפת אות ה־צ ב־ה (כלומר ש־ה מנחם־אב הינו יום ה־ה מתשעה באב למפרע).

ובכך נשלם הרמז המקשר את "אתה" (בפסוק "אתה סתר לי וגו'") לימים של בין המצרים.

והנה פרושו הפשוט של תבת "אתה", הוא גילוי העצם לנוכח ממש. בתקופת "בין המצרים", ה"אתה" מסתתר [במקום להיות לסתר ולמגן מסביב, כפשט הפסוק[שכ]. ובאמת הכל אחד, שה"סתר" ומגן נמצא בוודאי, אך בהסתר פנים. והיינו שסתר (שעולה ב"פ מצר, בסוד "בין המצרים", שהוא כב (ימי "בין המצרים" כנ"ל) פעמים ל – "מגדל הפורח באויר", וד"ל) הוא ר"ת סוף תוך ראש, בדרך העלאה והסתלקות האור מתתא לעילא. אך הוא עולה בגימטריא ברוך אתה הוי', בסוד המשכת – ברוך הוא לשון המשכה כנודע – האתה להתגלות בארבע אותיות שם הוי' ב"ה[שכא]], בסוד "אכן אתה אל (שם החסד, שענינו גילוי אור) מסתתר"[שכב].

עבודת ה' הפנימית בתקופה זו של הסתר פנים צ"ל בבחינת "ואציעה שאול הנך"[שכג], לגלות את עצמותו יתברך ממש – "הנך" – בשאול תחתית דוקא. היום המסוגל ביותר לגילוי עצמי זה הוא יום הסתלקות הצדיק החי, ב־ה מנחם־אב כנ"ל[שכד].

אות ה־ה מרמזת ל־ה מוצאות הפה כנ"ל [פה במ"ס עולה טוב ה, כמנין כב האותיות הקבועות בפה. ראשיתן של חמש האותיות הרמוזות באות ה־ה של טובה היא אות ה־צ – חי – כנ"ל], המכוונים כנגד ה אותיות מנצפך[שכה], הממתיקות את סוד ה־פר דינין, כנודע בכתבי האריז"ל וכנ"ל. הערך הממוצע של ה אותיות מנצפך הוא נו, וסוד ההמתקה הוא ענין ה פעמים נו שבפסוק: "ויהי נעם אד' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו"[שכו], שאמר משה רבינו ביום הקמת המשכן (דאיקרי מקדש), להמשיך ולגלות את השראת השכינה בישראל ("ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[שכז]). והוא ענין התקון של הימים האלה. וי"ל שעיקר גילוי הנעם העליון נמשך ביום ה מנחם־אב, יום הסתלקות האר"י הקדוש לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, וד"ל.

אתה עולה ז פעמים חן (והוא ה"משולש" של כח, כלומר סך כל המספרים מ־א עד כח), ואילו שאר תבות הפסוק עולות מח פעמים חן. נמצא שכל הפסוק עולה הכל (המשולש של י, מ־א עד י) פעמים חן[שכח].

במ"ק "אתה סתר לי" עולה כו (י ו־הוה), כמנין שם הוי' ב"ה. שאר הפסוק: "מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה" עולה קד, ד"פ שם הוי' ב"ה. נמצא שכל הפסוק עולה עין (במ"ה), ה"פ שם הוי' ב"ה, בסוד ה חסדים הממתיקים את ה הגבורות של הימים האלה כנ"ל [נמצא ש"אתה סתר לי" הוא בסוד החסד דחסד, שממנו נמשכו עוד ד חסדים, בסוד "יומם יצוה ה' חסדו"[שכט] כנודע], הכל בסוד "חסד יסובבנו"[של], וכמו שיתבאר.

"סתר לי" עולה ז פעמים יפי (סוד שת בן אדם הראשון. "אתה" הוא סוד ז"פ נח כנ"ל. נח שת הוא סוד נחשת, סוד "נובלות חכמה שלמעלה תורה"[שלא]). נמצא ש"אתה סתר לי" מרמז ל"שקר החן והבל היפי וגו'"[שלב], לאהפכא חשוכא לנהורא – חן אמת ויפי של ממש[שלג], כמבואר במ"א[שלד].

ב

"סתר לי"[שלה] מרמז ל"אכן אתה אל מסתתר" כנ"ל[שלו], ששם אל, בחינת "ויקרא לו אל אלהי ישראל"[שלז] [ש"אלהי ישראל" קרא (כלומר – המשיך) ליעקב (את הסוד והכח העצמי של שם) "אל"[שלח]. והנה "מעשה אבות סימן לבנים"[שלט] – תקון "אתה סתר לי, מצר" – לבטל את כחו של סמאל, שרו של עשו, שבו נאבק יעקב אבינו ע"ה. הערך הממוצע של ד התבות "אתה סתר לי מצר" עולה שטן, ובצרוף שטן ליעקב נעשה ישראל כנודע, וד"ל], מסתתר בי, כל עוד לא השלמתי את עבודת הברורים המוטלת עלי, לברר מתוך מעטף הקליפות הסובבות את הפרי (ע"ד "רשע מכתיר את הצדיק"[שמ]) את הנצוצות הקדושים השייכים לי – "חלקי בעולם" – שהם הם נצוצות שרש נשמתי המקושר לעצמותו יתברך – "חלק אלוה ממעל ממש"[שמא].

ג

"מִצַּר" הוא בחינת מֵצר וצרות עין, מקור ה"שנאת חנם" שבסיבתה נחרב הבית. צרות עין האויב (היצה"ר) עולה לצור על עיר אלקינו, אך בה מסתתר צור ישראל וגואלו – "יסתירני בסתר אהלו, בצור ירוממני"[שמב]. ידוע שתקונו של בחינת רע עין הוא ע"י "טהור עינים מראות ברע"[שמג] – הארה מ־ת עלמין דכסופין[שמד], הממתיקה את ת אנשי עשו[שמה].

עיקר הרמז ל"בין המצרים" שבפסוק זה הוא בשתי תבות אלו: "מצר תצרני". מכח ה"אתה" המסתתר בי, ניתן הכח להפוך את ה"צר" הצורר המיצר לישראל (כלומר לבחינת "לי ראש" שבכאו"א מישראל) ל"נצר" – "נצר חסד לאלפים"[שמו], וכמו שיתבאר.

ידוע ש"בין" (בלשון "בין המצרים") הוא מלשון בינה[שמז] והשכל. "בין המצרים", לפי זה, פרושו השכלת והבנת ענין זה גופא של "מצרים", שעל ידי הבינה והעיון הטוב (בבחינת "טהור עינים וגו'" כנ"ל) ניתן להעלות את הדינים למקורם בבינה עילאה ושם להמתיקם לנצח, וד"ל.

ד

"תצרני" (מכחו של צור ישראל וגואלו כנ"ל) הוא סוד ההמשכה מתקון "נצר חסד"מב – המזל־עליון שב־יג מדות הרחמים. והוא ע"ד "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע"[שמח] ["מצר תצרני" עולה א'פ חלקי (עתי) שעה – "עת...יושע", וד"ל], ובסוד "צהר תעשה לתבה"[שמט], לעשות מ"צרה" "צהר" ואור, כידוע ממורנו הבעש"ט זי"ע[שנ] [שינוי הצרוף וכו' נעשה ע"י הכח שבנפש הישראלית להחזיר כל דבר לאין. והיינו בסוד "אין מזל לישראל"[שנא], א"ת "אֵין" אלא "אַיִן", כידוע ממורנו הבעש"ט זי"ע[שנב]. והיינו בסוד "אור אבא (בחינת 'מצרף לחכמה'[שנג]) יונק ממזל השמיני ('נצר חסד')"[שנד]].

והנה האותיות שבאמצע התבות: "סתר לי מצר תצרני רני", בתוספת ה־י של "רני" (שנמשכה אחרי ה־נ שבה, כמובן), הן אותיות "תצרני" (לפי הסדר). ובא ללמד שעיקר גילוי ה"אתה" שמסתתר בי בזמן הגלות והחרבן, הוא כח ה"תצרני", שהרי "בכל צרתם לו צר"[שנה], וממה ש"לו צר" נמשך כחו יתברך לשמור אותנו מכל הצרים והמציקים לנו, להצילנו מידם, לפליטה גדולה.

והנה כתיב (בשירת האזינו, שכולה דעה[שנו] את הוי' במצב של "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"[שנז], ודוק): "יסבבנהו (ע"ד 'תסובבני סלה', וכמו שיתבאר) יבוננהו, יצרנהו (מלשון 'תצרני' ו'נצר חסד') כאישון עינו"[שנח]. והוא ע"ד תפלת דוד[שנט]: "שמרני (ע"ד 'תצרני') כאישון בת עין, בצל כנפיך[שס] תסתירני (ע"ד 'אתה סתר לי')". והנה כללות הפסוק "אתה סתר לי וגו'" מרמזת לסוד ה"עין" ותקונו, כמו שיתבאר לקמן. עין עולה ה"פ הוי' ב"ה כנודע וכנ"ל. "יצרנהו כאישון עינו" עולה לד (טוב טוב, לשמים ולבריות) פעמים הוי' ב"ה, ודוק.

ה

"רני פלט" הוא בחינת "יצחק ירנן"[שסא] – "חכמות בחוץ תרונה"[שסב] – ע"י פליטת וחליצת הנצוצות הקדושים [בפסוק כולו ישנן ט תבות ו־לב אותיות[שסג], ש"סימנו" – ט פעמים לב – עולה רפח, כנגד רפח נצוצין קדישין שנפלו ונטמעו למטה בעולמות התחתונים בי"ע ע"י שבירת הכלים[שסד]. והוא ע"ד חרבן בית המקדש, שעלינו לתקן בתקופה זו של בין המצרים, וד"ל] מתוך הקליפה[שסה].

ו

"תסובבני סלה" [עולה כה – בוטח[שסו] – ברבוע כללי: אדם על מלואו (נברא): אלף דלת מם, וד"ל] – המשכה מבחינת אור־אין־סוף הסובב כל עלמין ב"ה. וכל מקום שנאמר "נצח, סלה, ועד" אין לו הפסק לעולם. ובהמשך הפרק[שסז] – "והבוטח בה' חסד יסובבנו"[שסח], והיינו בסוד "נעוץ סופן בתחלתן"[שסט] – "תסובבני סלה" ב"אתה", שהרי "אתה" הוא בחינת חסד, כמ"ש "אתה כהן לעולם"[שע] (וכהן הוא איש חסד כנודע).

ז

תקון העין [כל הפסוק במ"ק עולה עין (במ"ה) כנ"ל], על ידי ההסתכלות באין האלקי, הוא סוד עבודת ה"חש" (מלשון "חיש", מהירות אור העינים, ומלשון "בחשאי וברעותא דלבא"[שעא], ראשית התקון של שבירת הכלים על ידי העבודה של "לב נשבר"[שעב]) היינו בסוד ה"הכנעה"[שעג] בנפש; "רני פלט" היינו בסוד ה"הבדלה" – "מל" מלשון ברית מילה (כריתת הערלה וגילוי העטרה); "תסובבני סלה" היינו בסוד השראת אור ה"המתקה" (כמ"ש "מתוק האור"[שעד]) – "מל" מלשון מלול ודבור – "ודבר טוב ישמחנה"[שעה] – כאשר יקוים, בבנין הבית העתיד (שמראים לכאו"א בשבת חזון, כנודע מהרה"צ רלו"י מבארדיטשוב זי"ע), "ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה"[שעו], אכי"ר.

באור א

שלשת הפסוקים של רבי יהודה החסיד

מובא בסדר מעמדות ובכ"ד הסגולה ממהור"ר יהודה החסיד ז"ל לומר שלשה פסוקים: "אתה סתר לי מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה"; "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" (ישעיה כו, ד); "הוי' עוז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום" (תהלים כט, יא). והנה בכל אחד משלשת הפסוקים הנ"ל ישנן ט תבות ו־לב אותיות (ובלבד שנכתוב "עוז" מלא ו', וככה אכן מופיע במעמדות וכו'. ומקובל גם מהאריז"ל, בפסוק "ישמחו וגו'" בכוונת ימי הספירה, לכוון ע"פ כתיב מלא, אע"פ שבמקרא מופיע בכתיב חסר).

וי"ל שהפסוק הראשון (לפי הסדר של ריה"ח ז"ל), "אתה סתר לי וגו'", הוא בסוד הסתרת המלכות – כנסת ישראל – בירידתה להחיות את העולמות התחתונים בזמן הגלות [והוא בסוד "הדסה (באצילות) היא אסתר (בירידתה להסתתר בבי"ע וכו')", כמבואר בדא"ח. וראה בפנים המאמר הערה חי, שפסוק זה מרמז ג"כ לכללות הנס של פורים]. הפסוק השני, "בטחו בה' וגו'", הוא בסוד עלית המלכות להבנות בפרצוף שלם בעולם האצילות. הפסוק השלישי, "ה' עוז וגו'", הוא בסוד המשכת המ"ד, אור ועוז התורה הקדושה, לכנסת ישראל, לעשות שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. והם ג' מדרגות ושלבים בסוד ברורי רפח ("סימן" כל אחד משלשת הפסוקים הנ"ל – ט פעמים לב – וכמו שמבואר בפנים המאמר): ירידת המלכות להחיות את התחתונים, העלאת מ"ן והמשכת מ"ד, ודוק [ורק בפסוק שלפנינו "אתה סתר לי וגו'" ישנו רמז לכללות שלשת השלבים, כנגד "הכנעה, הבדלה, המתקה", וכמו שמבואר בפנים המאמר].

והנה רק בפסוק זה, מבין שלשת הפסוקים הנ"ל, מתחלקות לב האותיות בשני חצאי הפסוק, ל־יו יו ("אתה סתר לי מצר תצרני" – יו אותיות; "רני פלט תסובבני סלה" – יו אותיות). והוא בסוד כוונת הציור של האות א (האות הראשונה בפסוק: "אתה וגו'", שהיא ה־א היחידה בפסוק): יווי, כדאיתא בכתבי האריז"ל בכוונת "אד' שפתי תפתח וגו'". ראשי וסופי התבות של שני חצאי הפסוק הן אותיות אריה (ר"ת – אר, ס"ת – יה. והוא סוד המזל של חדש מנחם־אב, ראה בפנים המאמר הערה יד. והוא גם צרוף אותיות יראה־ראיה, בחינת חדש תמוז, כמבואר במ"א, ודוק) שעולה ריו, שהוא ג"כ ציור אות ה־א ד"אתה": יור, כדאיתא בכוונת האריז"ל הנ"ל. יווי (לב) ו־ריו עולה רמח (מצות עשה וכו').

באור ב

מדות הרחמים בימי בין המצרים

יג הימים הראשונים של ימי "בין המצרים" הם בחדש תמוז ו־ט הימים האחרונים הם בחדש מנחם־אב. והוא לפי חלוקת כב אותיות התורה ל־יג ו־ט כנגד יג תקו"ד דא"א ו־ט תקו"ד דז"א, כידוע בכתבי האריז"ל. יג תקוני אריך הם יג מדות הרחמים שבפרשת כי תשא, שבאות לכפר על חטא העגל (שהיה בי"ז תמוז) ו־ט תקוני זעיר הם ט מדה"ר שבפרשת שלח, שבאות לכפר על חטא המרגלים (שהיה בט' באב).

והנה בכל חלוקה יש "נקודה אמצעית": כ"ג תמוז, יום ההילולא של רבינו הרמ"ק ז"ל, הוא יום ה־ז של בין המצרים – נקודת האמצע של יג הימים שבחדש תמוז; ה' מנחם־אב, יום ההילולא של רבינו האריז"ל, הוא יום ה־חי שכנגד אות ה־צ של הא־ב (וכמו שנתבאר בפנים המאמר) של בין המצרים – נקודת האמצע של ט הימים שבחדש מנחם־אב.

זצ (שתי נקודות האמצע כנ"ל) הוא "פרצוף התפארת" באלב"ם, כידוע בכתבי האריז"ל, והוא סוד "ושם אשתו מהיטבאל", סוד התקון השלם של מה ו־בן ("אדם ובהמה תושיע הוי'"), וד"ל [קבלת האריז"ל, ביחס לקבלת הרמ"ק ז"ל, הוא בסוד ההתלבשות של שם מה בשם בן בכל נקודה ונקודה של האצילות המתוקנת, סוד "מעשה מרכבה" ביחס ל"מעשה בראשית", "התלבשות" ביחס ל"השתלשלות", ו"תקון" ביחס ל"תהו", כדברי האריז"ל בעצמו. ובזה יובן שהחלוקה הנ"ל של כב ימי "בין המצרים" ל־יג ו־ט הוא בסוד רחל לאה במספר קטן – "שם הגדלה (גדלות מוחין – בחינת אדם – מה) לאה ושם הקטנה (קטנות מוחין – בחינת בהמה – בן) רחל", וד"ל].

והנה בר"ח מנחם־אב, תחלת "תשעת הימים" (סוד ט תקו"ד דז"א כנ"ל), הסתלק אהרן הכהן (ראה באור ג), והוא יום ה־יד של "בין המצרים" שכנגד אות ה־נ. הערך הממוצע של שלש האותיות הנ"ל – ז, נ, צ (במספר סדורי: ז, יד, חי) – הוא יג (כנגד האות מ), לומר שבכללות נכלל הכל בסוד יג תקו"ד דא"א, יג מדות הרחמים, וד"ל.

ועוד ידוע ש"תשעת הימים" (שלהם שם מיוחד, המחלקם בעצם מכללות התקופה של "בין המצרים") הם כנגד תשע הנקודות (קמץ, פתח וכו'), שהן החיות הפנימית והנשמה הרוחנית של כב האותיות (והן בסוד ט היכלין דא"א, שלמעלה מהדיקנא שבו). לפי זה, ר"ח מנחם־אב הוא בסוד נקודת הקמץ (נקודת הכתר – כתר כהונה) – "וקמץ הכהן". ה' מנ"א הוא בסוד נקודת השבא (נקודת הגבורה, מדת יצחק – גבור כארי), ובסוד הצמצום שאינו כפשוטו ח"ו (אלא צדיקים אף במיתתם נקראים חיים, ועד לגילוי הבחינה של "חי בעצם" בכל אתר ואתר, וד"ל). [תשעה באב הוא כנגד נקודת המלאפום (שבאות־ברית־קדש), ולע"ל יקוים בו: "אז ימלא שחוק פינו", וד"ל].

באור ג

ראש חדש מנחם־אב הסתלקות אהרן הכהן וחזרת ענני הכבוד בזכות משה

בראש חדש מנחם־אב הסתלק אהרן הכהן הגדול (ככתוב במפורש בתורה בפרשת מסעי, שקוראים בסמיכות לר"ח מנחם־אב. והוא ה"יארצייט" היחיד שכתוב בפרוש בתורה), ואתו־עמו הסתלקו ענני הכבוד, שהיו ל"סתר" ומגן לעם ישראל (עד שחזרו בזכות משה כנודע). ב־כב הימים של בין המצרים, ר"ח מנחם־אב הוא כנגד אות ה־נ (ראה באור ב. והוא ס"ת אהרן וכפולה בתבת ענן ודוק; ובסוד ביאת המשיח – "וארו עם ענני שמיא" – "לפני שמש ינון שמו", וד"ל).

ואיתא בשבת קד, א: "נו"ן כפופה נו"ן פשוטה נאמן כפוף נאמן פשוט... צד"י כפופה צד"י פשוטה צדיק כפוף צדיק פשוט, היינו נאמן כפוף נאמן פשוט, הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו, מכאן שנתנה תורה במנוד ראש (ברתת וענוה יתירה – רש"י)". שתי האותיות נ ו־צ בכוונת הימים של בין המצרים הן כנגד יום ההסתלקות של אהרן הכהן ויום ההסתלקות של האריז"ל, שני הימים שבהם מתפשט הכפוף בעלית נשמת הצדיק מעוה"ז לעוה"ב. וכן בימים אלה נמשכה הארה מפשיטות הצדיק לתוך עצמת הכפיפה של כנסת ישראל שבתקופה זו ("תשעת הימים" שב"בין המצרים"), ובפרט לכאו"א הקשור לנשמת הצדיק באמת. הארה זו הו"ע ראשית הרגשת הנחמה בכפליים ("נחמו נחמו עמי") שעתידה להתגלות בהדיא בשבת שלאחר תשעה באב, וד"ל.

והנה אהרן הכהן (שהיה "אוהב שלום ורודף שלום וכו'", הנהגה שכולה חסד ואהבת ישראל) שייך לבחינת "אתה" המתבאר במאמר זה, וכמ"ש "אתה כהן לעולם" (ובפרט שהיה כהן גדול, וכידוע בסוד "לך ה' הגדולה וגו'", שגדולה היינו שרש ומקור ספירת החסד כמו שהוא מושרש בכתר עליון, בחינת "כהנא רבא" ו"רב חסד").

אהרן הוא אותיות נראה, שענינו גילוי העצם, והוא בסוד הפסוק "אשר עין בעין נראה אתה הוי' ועננך עמד עלהם וגו'". והנה בפסוק זה מופיעה תבת "אתה" שלש פעמים [דבתלתא זימני הוי חזקה דבחינת "אתה" – גילוי העצם לנוכח ממש. וזוהי הפעם היחידה שתבת "אתה" מופיעה שלש פעמים בפסוק אחד בתורה. והוא בתפלת משה שלאחר חטא המרגלים, אלו שמאסו בארץ חמדה, מקום גילוי אורו העצמי יתברך שבבחינת "אתה" (בסוד "עין בעין נראה אתה" כנ"ל), וכמ"ש "ארץ אשר הוי' אלקיך דורש אתה תמיד עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", שהוא ענין גילוי ההשגחה הפרטית מאתו יתברך למעלה מטבע העולם וכו'. והוא ע"ד שיר ה"דודלה" של הרה"צ רלו"י מבארדיטשוב זי"ע, המבטא את שאיפת החסידות להתעצם עם סגולת ארץ ישראל, כמבואר במ"א, ודוק]: "ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה הוי' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה הוי' ועננך עמד עלהם ובעמד ענן אתה הלך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה" [במדבר יד, יד. בפסוק זה יש אלף־פלא במ"ס – ל – תבות ואלף־פלא (במ"ה) אותיות. התבה אלף מוצפנת בדלוג שוה של אותיות מה־א של "נראה" (ה־א של אהרן כנ"ל) דרך ה־ל של "עלהם" ועד ל־פ של "לפניהם". הדלוג כולל לז אותיות, הערך הממוצע של ג אותיות אלף ודוק. ג"פ "אתה" שבפסוק הן במקום ח, יז, כד בגימטריא מט – ז פעמים ז. אתה עולה ז פעמים חן – כח במשולש – כמבואר בפנים המאמר, ובמ"ס עולה כח – ז במשולש, ודוק]. חוץ מג"פ "אתה" שבפסוק זה, יש עוד עין פעמים "אתה" בכל התורה כולה, ס"ה ז פעמים חכמה במ"ק (יט) "אתה" בתורה [ללא תוספת אות שמושית. בכל הצורות השונות הנוספות של כנויי "אתה" לנוכח יש עוד קלג פעמים בתורה בדיוק. כל הצורות של אמירה לנוכח בלשון יחיד הן יעקב (בסוד "עין יעקב") במספר – ז פעמים הוי' ב"ה – כאשר כל האזכרות של שם הוי' ב"ה בתורה הן י"פ יעקב, וד"ל]. חכמה במ"ה (עג), במ"ס (לז) במ"ק (יט) ובמק"מ (א) עולה עין. נמצא ש־ז חכמות הן ז עיני ה' המאירות, ביחוד, בארץ ישראל כנ"ל, הכל בסוד אמירת "אתה" לנוכח.

והנה כשם שאהרן הכהן, שיום הסתלקותו הוא בר"ח מנחם־אב כנ"ל, הינו בסוד "אתה", כן משה רבינו ע"ה, שהחזיר בזכות עצמו את ענני הכבוד שהסתלקו עם מות אהרן אחיו כנ"ל, הינו בסוד "ואתה" [עם ו, המשכה מהעצם החשוך ל"אתה" בגילוי העצם לנוכח. עיין בשיחת כ"ק אדמו"ר לשבת פר' תצוה תנש"א – "ואתה תצוה וגו'" (וכתוב ג"פ בפרשה: "ואתה תצוה את בני ישראל... ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך... ואתה תדבר אל כל חכמי לב...". שלש תבות "ואתה" הם במקום: א, לח, מו מתחלת הפרשה, ס"ה פה, בסוד "ואתה – משה – פה עמד עמדי", וד"ל. בתלתא זימני הוי חזקה, וכנ"ל בענין ג"פ "אתה" בפסוק אחד. והם כנגד ג רישין שבכתר – אמונה, תענוג, רצון (שבו חכמה סתימאה), וד"ל)]. תבת "ואתה" מופיעה טל פעמים בתורה – משה במ"ס – הוי' אחד.

והנה האריז"ל היה נצוץ של משה רעיא מהימנא (כידוע בנוגע לכל גדולי ישראל, יחידי הדורות, שירדו לעוה"ז לגלות רזין דאורייתא כו'). וי"ל שהוא סוד החזרת ענני הכבוד (שהסתלקו בר"ח אב עם מות אהרן כנ"ל) בזכות משה כנ"ל. ועוד, עם הסתלקות האריז"ל ביום ה' מנחם־אב, היום שכנגד אות ה־צ כנ"ל (הארה מצדיק פשוט עליון אל צדיק כפוף תחתון שבלב כל ישראל, בחינת "רננו צדיקים בהוי'", כנודע בסוד ההשתטחות על קברי הצדיקים) – "ועמך כלם צדיקים" – י"ל שהמשיך למטה, לכאו"א מישראל, בחינת התעצמות עם סוד ענני הכבוד – "אתה סתר לי" לפי פשוטו, וד"ל.

באור ד

רמזי "סובב כל עלמין" בפרק לב בתהלים

יחוד "תסובבני" "יסובבנו" שבפרק זה (אותיות סובב עולות ע; בכל תבה יש גם אותיות ינ – עין; נשארו אותיות תו – אתה; הכל בסוד "עין בעין נראה אתה", ראה באור ג) עולה תרסו (ה"משולש" של לו, סך כל המספרים מ־א עד לו) – סוד ו (שש, סוד המשכת הקו אוא"ס ב"ה לתוך חלל המקום הפנוי) בתוך ס (ששים, סוד העגול הגדול המקיף את המקום הפנוי) בתוך ם סתומה (שש מאות, סוד ה"מלבוש" ו(ע"י קיפול המלבוש) "אויר קדמון"), עגולא בתוך רבועא כנודע – הכל בסוד סבוב האדם־ישר בחסד ה' אוא"ס ב"ה.

פרק לב הוא סוד תקון סבוב הדמים, שבזה תלוי עיקר בריאות הגוף (דשכינתא – כנסת ישראל) כולו, כנודע (ראה אגה"ק לא). סיום הפרק הוא: "כל ישרי לב" ["כל" מרמז ל־נ שערי בינה; "לב" מרמז ל־לב נתיבות חכמה; "ישרי" היינו בחינת דעת ישרה, ועולה כ פעמים הוי' ב"ה – ד עינים של או"א דאשגחן אפין באפין ע"י תקון – ישרת – הדעת־עליון, וד"ל. "כל ישרי לב" עולה ז פעמים אלקים. באחוריים הוא עולה נז פעמים הוי' ב"ה, בפנימיים הוא עולה מד פעמים אל. במלוי הוא עולה ה פעמים שדי (חלק המלוי בלבד עולה ב"פ כב ברבוע). הכל עולה הוי' פעמים "אני הוי' אלקיכם", ודוק].

יש בפרק יג אותיות ס (שעולות יחד ה"משולש" של טל, מ־א עד טל). ה־ס ד"תסובבני" היא ה־ס ה־ז; ה־ס ד"יסובבנו" היא ה־ס ה־יג (בכל תבה – ז אותיות). בפסוק "אתה סתר לי מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה" יש ג אותיות ס, במקום: ד, כד, ל – בגימטריא חן.

תבת "תסובבני" היא התבה ה־חכמה (ס־יג, סוד הלכה אגדה, כמבואר במ"א) בפרק; תבת "יסובבנו" היא התבה ה־אמונה בפרק [כידוע בסוד אברהם – אמונה חכמה חכמה – רמח מ"ע; שסה מל"ת עולה ה פעמים חכמה; נמצא שתריג עולה אמונה ו־ז פעמים חכמה. חיי אברהם – קעה שנים – עולה אמונה חכמה – ז פעמים כה. הכל בסוד "חסד לאברהם" – "חסד יסובבנו" (תרסו הנ"ל – "תסובבני" "יסובבנו" – ועוד קעה – מקומותיהם של שתי התבות – עולה כט ברבוע, שהוא כא ב"השראה", ודוק)].

שלשה פסוקים בפרק (ד, ה, ז) מסתיימים ב"סלה" (בתלתא זימני הוי חזקה ד"סלה" לעולמי עד).

בפסוק הראשון – "לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" – יש ז תבות ו־כח אותיות (כמו "בראשית וגו'" ועוד). כאשר מציירים אותו כ"משולש" (של ז), אזי ב־ג קדקדיו תבואנה אותיות – סלה. בשלשת הלשונות "נצח, סלה, ועד" שאין להם הפסק (שכנגד נה"י. והיינו שהנה"י נמשך למלכות שמים ללא הפסק כו', וד"ל), "סלה" הוא כנגד ההוד – בסוד "אמא עד הוד אתפשטת" – סוד ה־ס דאמא עילאה – בחינת "לעתיד לבא" כנודע. והוא כללות ענין ה"סבוב" שעל ידי יג מדות הרחמים שבפרק זה, וד"ל.

והנה תרסו הנ"ל הוא סוד ה האותיות המרכיבות את התבות הראשונות של פסוקנו: "אתה סתר", אותיות אסתהר, בסוד אסתר המלכה, ראה בפנים המאמר הערה חי. והוא סוד העצמות המסתתרת בבחינת סובב כל עלמין [ועוד למעלה מסובב, אלא סובב לסובב כו', וכמבואר בדא"ח – עיין תו"א ד"ה יביאו לבוש מלכות – שסוד "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" היינו בסוד הבחינה שמוסתרת אפילו מבחינת עלמין סתימין – "ביום ההוא" – בסוד "סתימו דכל סתימין". והוא סוד שם עב (חשבון הניקוד של "אַתָּה סֵתֶר" ודוק) – "משכיל לאיתן האזרחי" – כנודע. וידוע שבשם עב יש ד יודין. וכן בפסוק "אתה סתר לי מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה" יש ד יודין. והן במקום: ח, יו, יט, כט, ס"ה עב בדיוק. חוץ מה־ד יודין יש עוד הוה בפסוק. ד"פ י ועוד הוה עולה נו, כמבואר סודו בפנים המאמר. והנה הערך הממוצע של ז אותיות ההוי' שבפסוק עולה ח, שהוא מקום ה־י הראשונה בפסוק: "אתה סתר לי", ודוק. וזהו שתרסו עולה "כל עצמותי", וד"ל].

הימים הנוראים ועבודת התשובה

הימים הנוראים ועבודת התשובה[שעז]

א

"אריה שאג מי לא יירא"[שעח]: אריה – ר"ת אלול, ראש השנה, יום הכפורים, הושענא רבה[שעט] – הימים הנוראים.

כל ארבע הבחינות הנ"ל (של שאגת האריה), כלולות מראש (בבחינת העצם, לפני ההתפשטות מן העצם) במזל אריה (דהיינו עצם האריה) של חדש מנחם־אב, חדש החורבן והנחמה, וכמו שארז"ל[שפ]: "עלה אריה במזל אריה והחריב אריאל, עלה אריה זה נבוכדנאצר דכתיב 'עלה אריה מסובכו'[שפא], במזל אריה – 'עד גלות ירושלים בחדש החמישי'[שפב], והחריב אריאל – 'הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד'[שפג]. על מנת שיבא אריה במזל אריה ויבנה אריאל, יבא אריה, זה הקב"ה, דכתיב ביה 'אריה שאג מי לא יירא'ב, במזל אריה – 'והפכתי אבלם לששון'[שפד], ויבנה אריאל – 'בונה ירושלים הוי' נדחי ישראל יכנס'[שפה]".

דיוק הלשון "על מנת" במאמר הנ"ל מראה שכל כוונת חורבן הבית וגלות ישראל היתה "על מנת" שייבנה באופן של "יבא אריה במזל אריה ויבנה אריאל" – ומבואר בספה"ק שהאריה של הקדושה הוא בחינת הכתר־עליון (רצון ותענוג עצמי באלקות), המתגלה רק לאחר הופעת בחינה זו גופא ב"לעומת זה", וכידוע הכלל ש"קליפה קדמה לפרי". אם כן, רואים אנו מהנ"ל, שעיקר הנחמה והשמחה שייך לחדש מנחם־אב, שעליו נאמר "והפכתי אבלם לששון", והוא – מזל אריה – הינו הקדמה כללית לארבע הבחינות של הימים הנוראים, שמתחילים מחודש אלול (ר"ת "אני לדודי ודודי לי"[שפו]) – "חודש התשובה" (ו"חודש הרחמים" – ז.א. שבו מתגלים הרחמים העליונים, לעורר את היהודי לתשובה אמיתית).

ב

מורנו הבעש"ט זי"ע, מיסד החסידות, וכ"ק אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי נ"ע, מיסד חסידות חב"ד, שניהם ("שני המאורות הגדולים") נולדו ביום אחד – חי אלול[שפז]. הבעש"ט פירש את משמעות הולדתו ביום זה דוקא: נשמתו ירדה לעולם להחדיר "חיות" (כלומר שמחה) בעבודת התשובה – עבודת חודש אלול.

בספרי המוסר שקדמו להתגלות החסידות, מובא רמז בר"ת לתיבת תשובה: תענית שק ואפר בכי הספד[שפח]. זוהי תשובה מתוך מרירות עצומה, הנקראת "תשובה תתאה"[שפט]. החסידות באה לגלות את העבודה של "תשובה עילאה" – תשובה מתוך שמחה.

ג

הרה"ק ר' זושיא מהאנאפולי זצ"ל (תלמידו המובהק של הרב המגיד ממעזריטש נ"ע, תלמידו וממלא מקומו של מורנו הבעש"ט זי"ע), נתן רמז לתבת תשובה ע"פ דרכי החסידות, שנתפרש ע"י נשיאי חסידות חב"ד[שצ]:

ת: "תמים תהיה עם הוי' אלקיך"[שצא]: ישנן ג' בחינות בעבודת התמימות[שצב]: תמימות ברצון – "עשה רצונו כרצונך וכו' בטל רצונך מפני רצונו וכו'"[א] (זהו היפך המצב של פיזור הנפש – פיזור הרצונות. "נפש" הוא לשון "רצון"[ב]); תמימות בלב – כנות ורצינות בכל עניני תורה ומצות[ג]; תמימות במעשה – שלמות במעשה, בקיום כל תריג מצות תורתנו הקדושה בפועל ממש. עיקר שלמות זו, היא כאשר מקיים כל מצוה ומצוה גם בכוונה פנימית – "בשמחה ובטוב לבב מרב כל"[ד] – בהיותה גילוי רצונו יתברך (והרי הוא ורצונו אחד), וממילא אין קיום מצותיו בדרך של מצות אנשים מלומדה, אלא בבחינת "זה אלי ואנוהו"[ה], בתכלית ההידור והיֹפי (דהיינו ש"אור" הכוונה מצחצח ומיפה את "כלי" המעשה).

ש: "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[ו]: "הוי'" הוא מלשון מהוה תמיד – המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית[ז]. את האור האלקי ה"ממלא כל עלמין", הנמשל לנשמה הממלאה את הגוף[ח], שהוא אורו יתברך המחדש בפועל את הבריאה תמיד מאין ליש, אפשר – ע"י התבוננות מסורה – להמחיש (כלומר להרגיש בהרגש פנימי כאלו רואהו) ממש בחושי הנפש האלקית, ואפילו בחושי הנפש הטבעית. באור הזה אין שייך "אמונה", שהרי הוא בא בהכרה והרגשה ממש כנ"ל. אמנם, האור הזה, הוא רק "הארה בעלמא" לגבי אמיתת אור האין־סוף ב"ה ה"סובב כל עלמין" (והיינו לפי השקפתנו – "דעת־תחתון" – נדמה לנו ש"סובב" מבחוץ; אך באמת, לפי השקפתו יתברך – "דעת־עליון" – הלא נאמר "את השמים ואת הארץ אני מלא"[ט] – "אני" ממש, בבחינת אור־אין־סוף ממש, ולית אתר פנוי מיניה[י] באמת), שאינו בא בהכרת והרגשת הנבראים (רק שהוא נתפס ב"רעותא דלבא" – הנקודה הפנימית שבלב היהודי – שעליה נאמר "רחמנא לבא בעי"[יא]), ובו שייך "אמונה". שם "הוי'" ב"ה, הינו גם שם העצם[יב], בבחינת אור־אין־סוף הסובב כל עלמין. א"כ העבודה של "שויתי הוי' לנגדי תמיד", היא להמחיש תמיד (בבחינת "כל הנשמה תהלל יה הללויה"[יג]כט – "על כל נשימה ונשימה"[יד]) את האור הפנימי, הממלא את העולם, ולהאמין (ב"רעותא דלבא") בעצם אור האין־סוף, הסובב כל עלמין.

"שויתי" הוא גם מלשון "השתוות"[טו]. מדת ההשתוות היא, שבכל עניני העוה"ז "הן ולאו שוים אצלו". מדה זו באה רק מה"אמונה אמיתית ביוצר בראשית"[טז], שהיא האמונה והדעת כנ"ל ב"הוי' הוי' אל רחום וחנון וגו'"כח, שזהו פרוש "שויתי הוי' לנגדי תמיד" כנ"ל.

ו: "ואהבת לרעך כמוך"[יז]: ה־ו הוא ה"ציר" שעליו מסתובבת כללות עבודת התשובה. "אהבת ישראל", היא היסוד האמיתי של החסידות. הלל הזקן (במעשה הגר שביקש ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת וכו'[יח]) ורבי עקיבא (שאמר "'ואהבת לרעך כמוך' – זה כלל גדול בתורה"[יט]), גילו שמצות אהבת ישראל אינה מצוה פרטית, אחת מתוך תריג מצות התורה, בלבד, אלא היא מצוה כללית; ז.א. שהיא יסוד ("רגל אחת") ו"כלל" כל תריג מצות התורה. הבעש"ט זי"ע בהתגלות עבודת החסידות חידש יותר: אהבת ישראל היא עצם מהות היהודי (כל עצם בלתי מתחלק[כ], אלא הוא הוא הדבר בעצמו; מה שאין כן כלל לגבי פרט – הכלל מתחלק לרבוי פרטים רק שכוללם כאחד. העצם הוא בחינת "יחיד" בעוד שהכלל הוא בחינת "אחד").

חסידים מפרשים את מארז"ל "נכנס יין יצא סוד"[כא]: אצל אינו־יהודי ה"סוד", כלומר העצם המתגלה ע"י שתית היין, הוא "על חרבך תחיה"[כב] – ברכת יצחק אבינו לעשו, גילוי פנימיות מהותו של עשו – הכעס ופרוד הלבבות (חרב – היפך חבר). אצל יהודי, להבדיל, ע"י שתית היין מתגלה פנימיות נקודת האהבת־רעים שבו – "ואהבת לרעך כמוך", "כמוך" ממש[כג]. זהו "סוד" מהותו של היהודי.

אדמו"ר הזקן הסביר, שאהבת ישראל היא ה"כלי" לאהבת השם[כד] ("ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[כה]). ז.א. שדוקא במי שיש את ה"כלי" של אהבת ישראל יכול להאיר ה"אור" של אהבת השם. והנה מבואר בתורת החסידות (ע"פ חכמת הקבלה), ששרש ה"כלים" הוא למעלה יותר משרש ה"אורות"[כו]. וזהו כנ"ל, שעיקר עצמותו ממש של היהודי הוא אהבת ישראל.

ב: "בכל דרכיך דעהו וגו'"[כז]: זוהי העבודה של ראית השגחתו הפרטית של הקב"ה, "סיבת כל הסיבות", על כל צעד ושעל של חיי היום־יום, ואיך שכל חויה וחויה, היא הוראת חיים בעבודת השם יתברך. ז.א. שכל דבר שהאדם רואה או שומע אינו "סתם" או במקרה ח"ו, אלא הוא מכוון מ"סיבת כל הסיבות" ב"ה ללמדו לקח ולרמז לו דרך בעבודתו יתברך[כח].

דעת הוא לשון התקשרות והתחברות, כמו שנאמר "והאדם ידע את חוה אשתו"[כט]. "דעהו": דע ה־ו, ז.א. חבר ה (אחרונה של שם הוי' ב"ה) ל־ו (של שם הוי' ב"ה). ה־ה מכונה שכינה, על שם ששוכנת אתנו אפילו בתוך טומאתינו[ל] – "גלו לבבל שכינה עמהם, גלו לאדום שכינה עמהם"[לא] – והוא הנצוץ האלקי שבכל יהודי ויהודי באשר הוא שם. ה־ו, היינו עיקר האור האלקי שנשאר למעלה כביכול ומשגיח עלינו בהשגחה פרטית כנ"ל. "בכל דרכיך דעהו" היא עבודת חבור ה־ה ל־ו, ע"י ההתגלות הפנימית בנפשנו של השגחתו הפרטית של הקב"ה עלינו תמיד – "הוי' צלך על יד ימינך"[לב]. אזי "הוי' בדד (ר"ת 'בכל דרכיך דעהו') ינחנו ואין עמו אל נכר"[לג].

ה: "הצנע לכת עם הוי' אלקיך"[לד]: עבודת הצניעות, באה לאחר הקדמת ארבעת שלבי עבודת התשובה הנ"ל. הצניעות היא שלילת כל "בליטה" ו"חצוניות" בעבודתו יתברך, הבאה מתוך דבקות אמיתית ביחידו של עולם שאין עוד מלבדו באמת[לה].

הצניעות היא השבח המיוחד של האשה הישראלית (והרי כולנו בבחינת אשה וכלה לגבי הקב"ה – החתן – וככל המשל הקדוש של מגילת שיר השירים, ש"כל הכתובים קדש ושיר השירים קדש הקדשים"[לו]). בספירות העליונות (האצלת אורות וכלים מאור האין־סוף ב"ה, שעל ידם נבראו כל העולמות), האשה מסמלת את ספירת המלכות, שהיא הספירה האחרונה בסדר עשר הספירות. אך קיים הכלל: "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"[לז], והיינו שספירת הכתר – ראשית ותחלת הספירות – מתגלה בספירת המלכות דוקא. והנה התגלות זו נקראת צניעות, שהרי אור הכתר הוא אור מוצנע ונעלם ביותר (ולדוגמא: החלק הפנימי ביותר של ספר הזהר הקדוש, נקרא "ספרא דצניעותא"[לח]), והוא אור עצמותו יתברך ממש, בחינת "יחיד" (כנ"ל בענין אהבת ישראל, לפי הבעש"ט) – "אין עוד מלבדו"[לט].[מ]

ברכת התשובה