1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (125)

ד"ה "ויטע אשל" (8)

ח' סיון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

נגנו תנועה מהבעש"ט (שיש שרים על "בצאת ישראל ממצרים").

אנחנו פה בפרק לו, לומדים איך זה שהאדם – שיותר גבוה בסדר הדצח"מ – ניזון מהצומח והחי שלמטה ממנו. ההסבר הידוע בחסידות ששרש הצומח והחי בעולם התהו יותר גבוה מהאדם, ולכן הוא ניזון מהם.

לו) והנה המזונות שהאדם ניזון מהם הם אכילה ושתיה ופעולתם אין זה שמהווים גוף האדם מאין ליש [האוכל אינו האין האלקי שמהווה את היש של הגוף מאין ליש,] אלא כל ענין פעולתם הוא שפועלים התקשרות הגוף בהנפש והתפשטות הנפש בהגוף [כמו שראינו כאן כבר כמה פעמים, שכל פעם שהוא מדבר על הפעולה של האוכל בגוף הוא מקדים את התקשרות הגוף בהנפש ואחר כך אומר שהוא פועל את התפשטות הנפש לכל אבר לפי ענינו. הזכרנו את מאמר חז"ל שיש "שש אשות" – אש אוכלת ולא שותה, שותה ולא אוכלת וכו'. רואים שחז"ל עצמם דורשים קשר בין אכילה ושתיה לאש – אש ר"ת אכילה-שתיה. יש אש קודש, כשאוכלים בקדושה ובטהרה, וקודם האש מעלה את הגוף להתחבר ולהתקשר בנפש ואז יש התפשטות של כחות הנפש לתוך הגוף. אפשר לומר שעיקר התפשטות כחות הנפש לתוך הגוף הוא השתיה ועיקר ההתקשרות של הגוף בנפש הוא האכילה. זה הסדר, קודם אכילה ואז שתיה – "ואכלת" ואז "ושבעת" שחז"ל דרשו על שתיה. כפי שהוא יסביר בהמשך ש"האוכל ואינו שותה אכילתו דם", סימן שעיקר ההתפשטות באיברים הוא השתיה.], דגוף ונפש הם רחוקים זמ"ז [בכלל על חיבור הגוף והנפש כתוב "רופא כל בשר ומפליא לעשות" – פלא איך ה' מחבר נפש וגוף. ה' מחולל את הפלא באמצעות האכילה שהוא נותן לאדם. אם האדם חולה צריך עוד יותר פלא, של "אני הוי' רפאך", כדי לרפאות אותו, כפי שיזכיר בהמשך.] ובכדי שהנפש יחי' את הגוף הוא ע"י המאכל [באופן טבעי, כשהגוף לא חולה. (מדבר כאן על הנפש הבהמית?) ודאי, הנפש מחיה את הגוף לא רק אצל יהודים אלא אצל כולם, אצל כל המדבר.] ו[לא רק שמחיה את הגוף באופן בסיסי, אלא כאשר אוכלים משהו טוב הוא ]גם ממשיך תוס' חיות מהנפש כמא' חמרא וריחא פקחין [אכילת בשר ושתית יין טוב מפקחים את האדם יותר ממה שהיה קודם, בתוספת חיות. איך יתכן שהדברים הנמוכים האלה, הצומח והחי, מחברים את הנפש לגוף ואף נותנים לו תוספת חיות?], וכ"ז מפני שרשם הקדום שלמעלה משרש נפש האדם [יש לדברים הנמוכים שרש יותר גבוה.] דשרשו מתיקון [אפילו גוי, יחסית לצומח וחי שרשו בתיקון. ראינו קודם שכל מי שיש לו דעת, אפילו מינימאלית, כבר שייך לפנימיות העולמות יחסית. יש אין ספור דרגות של פנימיות ביחס לחיצוניות, כמו שאדה"ז כותב בסוף התניא. שוב, יש אין סוף מדרגות של תהו ותיקון.] וצו"ח [שאין להם מודעות.] שרשם מתהו, וגוף האדם [בניגוד לנפש.] הגם ששרשו ג"כ מתהו [לגוף בלי הנפש לא היתה מודעות.] מ"מ הצו"ח יש להם שרש עליון יותר בתהו [מוסיף חידוש שלא אמר קודם. לכאורה גוף האדם כמו הצומח והחי, אך אומר שגם בתהו יש אין סוף מדרגות, וגוף הצומח והחי יותר גבוה בתהו מגוף האדם. איך אני יודע?], וכהכלל הידוע דכל שנפל למטה יותר שרשו למע' יותר [אם רואים שהצומח והחי יותר רחוקים ממודעות אלקית – גם האדם גם לא יודע כלום, אבל כמו שהוא יאמר תיכף רואים שגוף האדם כלי לנפש האדם, ואילו גוף העץ אינו כלי לנפש שכלית. זה סימן שגוף האדם לא נפל כל כך רחוק מגוף הצומח והחי. כל מי שנפל יותר למטה שרשו יותר למעלה.] וצו"ח נפלו למטה יותר שהרי גוף האדם [כמה שהוא מתהו] נעשה כלי לנשמת האדם משא"כ צו"ח אינו כלי לנפש האדם [שלא יכולה להתלבש בעץ או בפרי.] כ"א לנפש הצומחת ונפש החיונית [יש לצומח וחי נפש שלהם, אבל לא נפש האדם. מביא כאן לשונות של הראשונים, כמו הרמב"ם, שיש נפש צומחת ונפש חיונית ונפש האדם. הרבה פעמים בתניא – קצת פלא שלא שמים לב, אבל זה רוב הפעמים – קורא לנפש הבהמית נפש החיונית. בכל אופן, נפש החיונית לשון חי – מתאים למדרגת החי. בצומח יש נפש הצומחת – ביטוי שכלל לא מופיע בתניא. האריז"ל אומר שגם בדומם יש נפש – אפילו באבן. הוא לא מזכיר את נפש הדומם, כי בפשט אינו אוכל, חוץ ממלח ומים שלא מזכיר כאן. אין בראשונים ביטוי נפש הדוממת, שהרי הם לא הכירו שיש נפש בדומם – רק האריז"ל חידש זאת (כפי שאדמו"ר הזקן מביא בשמו בתחלת שער היחוד והאמונה) – אבל אם היינו צריכים לתת לה שם מתאים נפש הדוממת, נפש שותקת שלא רואים אותה. שוב, מהדומם אנחנו רק שותים מים – שאולי ידבר עליהם בהמשך – ומשתמשים במלח להמתיק את הבשר, "על כל קרבנך תקריב מלח". אולי יש עוד מינרלים נצרכים. הנחש גם אוכל עפר, אבל רק הנחש. בכל אופן, הוא לא מדבר על כך כאן, ולכן לא מזכיר. (בגלגול דומם או צומח או חי יכול להיות כלי זמני לנפש האדם.) גלגול הוא עונש והנשמה שם כמו בבית סהר – אין לנשמה הזו התפשטות, כי הגוף שם באמת לא כלי לקבל אותה, בדיוק כפי שאומר שם. זה מצב יוצא מהכלל בתור עונש. הוא מביא רק את הצומח והחי יחד ויש רמז שהם מצטרפים טוב מבחינת המספר: צומח עולה 144 (קדם, 12 ברבוע) ו-חי עולה 18 – ביחד עולה "בצלם" והיחס הוא ש-צומח הוא ח פעמים חי, יחד הם מחיים את האדם שנברא בצלם. יש כאן רמז לצמחונים, שכל צומח הוא שמונה פעמים חי – המטען או העצמה של המזון מהצומח. שרש הצומח והחי בתהו יותר גבוה משרש גוף האדם בתהו,] לכן הנה הצו"ח פועלים התחברות והתקשרות הנפש והגוף [איפה מופיע צמד המלים התחברות והתקשרות בתניא (רק בסדר הפוך, "התקשרות והתחברות"? בתניא בפרק ג', בגדר כח הדעת. ודאי חושב על הביטוי ההוא. סימן שפעולת האוכל היא בעצם פעולה של דעת. הוא מביא שם את הפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו". סימן שגם כאן, האוכל פועל לזווג את הנפש והגוף יחד, לחבר ולקשר אותם. נפש וגוף הם זכר ונקבה, כמו שכתוב בזהר על אברהם ושרה – אברהם הוא הנשמה ושרה היא הגוף. לכן בחז"ל אכילה ולחם הם כינוי לזיווג – האוכל עושה זיווג בין הנפש והגוף, התחברות והתקשרות, לשון דעת, "והאדם ידע". עד כאן היה משל של מזון גשמי, ועד סוף הפרק עוזב את המשל ועובר לנמשל, שמבינים אותו באמצעות המשל. הנמשל הוא התורה שנקראת לחם, "לכו לחמו בלחמי".], וכן הוא במזון הרוחני דתורה שהוא מזון לנפש [בזכות משה רבינו, נותן התורה, ירד מן. מן הוא לשון מזון – "ויאמרו מן הוא כי לא ידעו מה הוא", ורש"י מסביר שמן לשון מזון, הוא המזון ההיולי של כל המזונות בעולם. כשם שהוא נותן לנו מן, מזון גשמי, כך הוא נותן לנו את התורה שהיא מזון הנפש. על משה כתוב "לחם אבירים אכל איש" – הוא אכל מזון רוחני ובזכות זה קבל את התורה ונתן לנו אותה. כמו שהמזון הגשמי מחבר נפש וגוף, כך גם התורה פועלת התחברות, ???אולי חסר משפט???] הוא מה שהתחברות אוא"ס עם עולמות שהוא התחברות סוכ"ע בממכ"ע [שני אורות גופא. הממכ"ע אינו העולמות עצמם, אבל הוא אור שמתייחס לעולמות, לכן אומר שאוא"ס עם עולמות הוא כמו סוכ"ע וממכ"ע.] דאור הממכ"ע הוא דכתיב [וקראנו בהפטרת שבועות] ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה [הזכרנו קודם "בצלם אלהים" – אור הממכ"ע הוא דמות אדם מאד גבוהה, ז"א דאצילות, אך עדיין ממלא כל עלמין. באותו אדם צריך להחדיר אור אין סוף, לחבר את הסובב בממלא.], דציור אדם הוא קוין [אדם הוא ציור וציור הוא גוף. כשהרמב"ם שולל "אין לו גוף ולא כח בגוף" הוא שולל כל ציור, אין ימין ושמאל. עיקר ציור האדם הוא שיש ימין, שמאל ואמצע – שלשה קוים.] חסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא תפארת גופא וכן בשארי הספי' [נצח רגל ימין, הוד רגל שמאל וכן האלה.] שהן מדות עליונות אבל עצמות אוא"ס הוא למעלה ממדות [למעלה מכל ציור.] וחכ' [החכמה היא גם בתוך ציור שיעור הקומה של האדם, חכמה היא מח ימין ובינה היא מח שמאל.] וכמאמר ולאו מכל אינון מדות איהו כלל [סיום "פתח אליהו". כל "פתח אליהו" בא לתת את הציור, וכשהוא מסיים אומר שכל הציור הזה לא רלוונטי לגבי ה'.], ואור הסוכ"ע [כאן הסוכ"ע מייצג את עצמות אוא"ס והממכ"ע מייצג את העולמות, אפילו שהרבה יותר גבוה מהם, אבל הוא ממלא אותם. היחוד שלהם הוא היחוד שעושים כשלומדים תורה ועושים מצוות – כאן מדבר בעיקר על לימוד התורה, הלחם הרוחני.] הוא בחינת נשמתא לגופא וכמ' כד אנת תסתלק מינייהו אשתארו כולהו שמהן [הספירות, ימין-שמאל-אמצע, כולן שמות.] כגופא בלא נשמתא [סימן שהסובב הוא הנשמה והספירות עצמן הן גוף.], וכדי שתהי' התחברות הסוכ"ע עם הממכ"ע זה ע"י התור' שנקראת לחם ["לכו לחמו בלחמי".] והיינו כמו שהלחם וכל המאכלים דדברים הגשמי' הם למטה במדרי' מן האדם הנה אעפ"כ מאחר דשרשם גבוה יותר משרש האדם יש בכחה לחבר הנפש עם הגוף [כמו שאמרנו במשל. איך אומרים זאת בנמשל? הרי התורה יותר גבוהה! הוא מסביר שגם בנמשל, יש בתורה בחינה שהיא למטה מאדם העליון.], הנה כן הוא בתומ"צ אע"פ שנתלבשו בדברים גשמי' [המחליף פרה בחמור גשמיים, ציצית גשמית וכו', וכ"ש המצוות המעשיות שהן גשמיות, למטה מהאדם.] הנה לפי דשרש התו' הוא גבוה יותר [חכמה אלקית, ועוד יותר – אור אין סוף שלפני הצמצום.] הנה יש בכח התו' לחבר אור הסוכ"ע עם אור הממכ"ע [זהו הלחם הרוחני.],

[כעת מתחיל להסביר עוד ענין יפה וחשוב. כשאדם בריא, גם אם לא אוכל יש כח בגוף להמשיך אליו את הנפש. אם כן, מה האוכל עושה? יותר מזה. אבל קודם רוצה להסביר את הנקודה הזו, דבר חדש שלא הסביר קודם, שגוף בריא מושך אליו את הנפש – זה בכלל סימן של בריאות, לא ענין של האוכל.] ועם היות דכלל ידוע שהכלים מפני שרשם הנעלה על שרש האורות הנה הכלים ממשיכים את האור [כח של הכלי, אם הוא חי ובריא – הכלי מזמין את האור. כתוב שלכלי יש בית קיבול – גדר של כלי – "חותם שוקע". ה"חותם שוקע" יוצר וואקום, וכידוע גם בטבע הוואקום ממשיך אור מלמעלה – אור הוא גם אויר – שחייב להכנס כדי שלא ישאר ריק. כל חותם שוקע מזמין את המדיום להמשך לתוכו. זה משל, ועוד יותר מכח יש לכלי כח שממשיך את האור. אז למה צריך לאכול? תכלית האוכל היא חבור הנפש והגוף, וכעת אומר שהכלי-הגוף ממשיך אליו חיות באופן טבעי כאשר הוא בריא.] ולכן נק' הכלים של הספיר' בשם אברים והיינו דכשם שאברים ממשיכים חיות הנפש וכמו שאנו רואים במוחש דכשהאבר כתיקונו [כלומר, שהוא בריא.] נמשך בו חיות הנפש וכנעשה קלקול ח"ו באיזה אבר [שהוא נעשה חולה.] צריכים לתקן את האבר [לרפאות את החולי שיש באבר.] וכשמתקנים את האבר ממילא נמשך בו החיות וא"צ עוד פעולה להמשיך את החיות [בשניה שמרפאים את האבר, לא צריכים פעולה נוספת כדי לחבר את הרוחניות בגשמיות. נקח את העין כדוגמה. אם יש חולי בעין, בזמן מסוים שהוא חולה בעין הוא לא רואה. ברגע שעושים פעולה לתקן את גוף הענין, לא צריך עוד פעולה כדי להמשיך את חוש הראיה לתוך העין – אוטומטית ברגע שמתרפא חוזרים לראות. אם היה מכני לגמרי, שיש כלי שמקבל כח והכלי התקלקל, אז אחרי שאני מתקן את הכלי הייתי צריך עוד פעולה כדי להמשיך את הכח שהסתלק, שיתחיל לזרום. קודם היתה זרימה, היא הפסיקה כי הכלי התקלקל, ואחרי תיקון הכלי הייתי צריך לעושת עוד איזה 'פוש' ממקור הזרימה שיחזור לזרום לכלי. הוא אומר שלא עובד ככה בגוף – ברגע שתקנתי את הכלי לא צריך שום 'פוש' כדי שהאור יומשך לכלי ויפעיל אותו. זה קורה אוטומטית כי טבע הכלי להמשיך לתוכו את האור ששייך לו. הכלי רק צריך להיות בריא. ממש כמו שהרמב"ם כותב שלהיות בריא זו מצוה, בתחלת פ"ד בהלכות דעות, "היות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא". הרבי מוסיף 'מדרכי עבודת ה'', אבל הרמב"ם הקדים שדרך ה' היא הדרך שלמד אברהם את בניו – דרך בעבודת ה'. אם אדם בריא הכל זורם, הנפש זורמת. אז אם הכלי מושך את האור, למה צריך לאכול?], דזוהי הוראה שהאברים ממשיכים חיות הנפש דאל"כ הנה כאשר נפסקת המשכת הכח בהאבר לסבת איזה חולי ר"ל הנה כאשר מתקנים את האבר מקלקולו היו צריכים עוד לעורר את השפעת הכח והשראתו בהאבר, ואנו רואים שאינו כן ורק דלאחר שמתקנים את האבר הנה נמשך הכח, הרי שהאבר עצמו ממשיך את כח הנפש [כמו שאמרנו קודם שעצם גוף האדם יותר גבוה מגוף הצומח והחי, כי גוף האדם הוא כלי לנפש האדם. כעת מסביר שלהיות כלי זה לא רק דבר מכני, אלא שיש זיקה בין הגוף והנפש – הגוף מושך אליו את הנפש.], ובדוגמא כזו יובן למעל' בהכלים ואורות, דהכלים ממשיכים את האורות [ולמה החותם השוקע, הוואקום, ממשיך אליו את האור?] וטעם הדבר הוא מפני שרש הכלים דשרשם למע' משרש האורות [הרבה פעמים מסבירים שברגע שיש כלי מתוקן, לא רק שהוא ממשיך את האור אלא "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב" – כלי שלם הוא כמו אשה יפה, שבלי שום פעולה נוספת הוא ממשיך חשק ל"מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב". זה מראה שהאשה היפה היא בשרש למעלה מהאיש. יש בכלי כח משיכה – הוא מעורר את האור ונותן לו חשק, מתוך כך שהאור מבין באיזה מקום ששרש הכלי יותר נעלה ממנו, יותר מהשרש של עצמו. ואף על פי כן, אחרי כל ההסבר היפה הזה, שהכלי הבריא ממשיך את האור, צריכים לאכול. בשביל מה צריכים לאכול?] בכ"ז הנה צריכים אל הלחם דתו' [מדבר כעת על הנמשל.] להמשיך החיות בעולמות [שהחיות תומשך למטה ותאיר בתוך העולמות.] שהו"ע התחברות סוכ"ע עם ממכ"ע [כל מה שהכלי ממשיך אור לתוך עצמו היינו אור הממלא כל עלמין, אור ששייך לו. אור הממכ"ע הוא המבין ששרש הכלים גבוה משרש האורות, לא אור הסוכ"ע. אור הממכ"ע נמשך רק לכלי שמיועד לו, נשאר בתוכו, ולא שוה ומשוה את כולם – הנפש שלך נשארת בך, היא הנפש שלך ולא של אחרים. אם האברים שלך בריאים אתה ממשיך את הנפש שלך, ב"ה, אבל אתה עדיין לא נר להאיר – תכלית הכוונה של "יפוצו מעינותיך חוצה". בשביל להאיר אתה צריך אור סוכ"ע. אור הממכ"ע הוא 'מקומי', אבל כדי להאיר צריך אור 'לא מקומי', אור הסובב כל עלמין שנמשך מהאדם לכל מקום. בכל אופן נמשך דרך האדם, אז צריך לחבר אותו באדם – חבור שנעשה על ידי הלחם, על ידי התורה. בלי תורה אתה לא יכול להיות משפיע. צריך תורה כדי להשפיע, ובכל דור צריך תורה חדשה לפעולה חדשה של הפצה. הלחם עושה חבור בין האור לכלי, בין הסובב לממלא, כדי שהאור יתחבר ויפעל בכל העולמות.] באור עליון יותר מהמשכת האורות שנמשכים ע"י הכלים עצמם [אמרנו שהסובב בא מעצמות אור אין סוף. מה שנמשך על ידי הלחם, שיותר ממה שנמשך על ידי הכלי בפני עצמו, בא לידי ביטוי] בארבעה אופנים [שמסביר עד סוף הפרק. נשאיר זאת למחר, סוגיא מאד יפה בחסידות, ארבעה אופנים של יחוד שהלחם-התורה פועלת, מה שהכלי הבריא לא יכול לפעול בפני עצמו. מה זה אומר? יש שיטות, גם ברוחניות – כל השיטות שהן בלי תורה – שאדם צריך להיות בריא, שהנפש צריכה להיות בריאה והגוף צריך להיות בריא. היינו יכולים לומר שאי אפשר להיות בריא בלי תורה, אבל כאן מובן שאפשר להיות בריא – אבל הבריאות היא רק תופעה מקומית, המשכת אוא"ס הממכ"ע. יפה להיות בריא, אבל זו לא התכלית. נסביר שנשמה וגוף הם גם כמו רבי וחסיד. יכול להיות מישהו שאינו חסיד, יש לו רב – אבל הרב רק ממלא אותו בחיות שהוא עצמו זקוק לה, ולא נותן לו כח להאיר את העולם. לשם כך צריך רבי, והוא פועל דווקא דרך התורה החדשה שהוא מלמד. זה נושא גדול שנראה בהמשך, אמרתי רק את הנקודה. כל המשל כאן הוא רק סוגים שונים של יחס בין רב ותלמיד ורבי וחסיד. הוא יסביר שצריך ארבע פעולות שפועל הלחם, התורה היא הלחם. ל-תורה ול-לחם יש מכנה משותף – 13. תורה עולה מז (בטול) פעמים 13 ו-לחם הוא ו פעמים 13 – יחד זכוך פעמים יג. הביטוי העיקרי בתנ"ך שעולה תורה-לחם הוא "נצח ישראל". כתוב "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". התרגום מתרגם את "נצח ישראל" כמלכות בית דוד – המלכות שמביאה את גילוי האלקות לתוך העולמות ממש, וכפי שנסביר לשם כך צריכים כל הזמן תורה חדשה, כדי שיהיה "נצח ישראל לא ישקר" צריך אמת, "אין אמת אלא תורה". "כי לא אדם הוא להנחם" – למעלה מאדם.],

הא' דהגם דהכלים ממשיכים את האור מ"מ הרי אין זה יחוד גמור דמאחר דאורות וכלים הם רחוקים זמ"ז ואופן ריחוקם הוא כריחוק היש מהאין וכהפלאת האין מהיש, דהאורות הם אין והכלים יש, ועם היות דאיהו וחיוהי חד ואיהו וגרמוהי חד דחיוהי הם האורות וגרמוהי הם הכלים הנה היחוד דגרמוהי עם איהו הוא כדוגמת היחוד דחיוהי עם איהו ואומר ב"פ חד דבאמת אינו דומה היחוד דכלים להיחוד דאורות להיותם חלוקים בעצם מהותם לכן עם היות שהכלים מצד עצמם ממשיכים את האור ומתיחדים עמו אבל עם זה אינו ביחוד גמור וע"י הלחם דתו' הנה להיות דשרש התורה למעלה וגבוה יותר מהאורות וכלים לכן הנה ע"י התו' מתחברים האורות והכלים ביחוד גמור,